ביטול חוזה אספקת מוצר


בין ספק רהיטים למזמין נחתם הסכם להספקת ריהוט משרדי ומחיצות שהתמורה בעבורם, חלקה כספית וחלקה בפרסום שאמור היה להינתן ע"י הנתבעת. הנתבעת לא שלמה את התמורה הכספית במועד, לטענתה, מטעמים מוצדקים. בעקבות זאת הודיעה לה התובעת כי היא מבטלת את חלקו של ההסכם הנוגע לעסקת הפרסום, ומשהנתבעת טענה כי לא ניתן לבטל חלק זה בלבד, הודיעה כי, לחילופין, היא מבטלת את כל ההסכם, ומאחר והשבת הריהוט אינה אפשרית בנסיבות העניין, בשל התאמתו הספציפית לצרכי הנתבעת ובשל השימוש שנעשה בו עד אותו שלב, על הנתבעת לשלם לתובעת את תמורתו הכספית, קרי: תשלום כספי חלף שירותי הפרסום. לטענת הנתבעת הסעד הנתבע אינו עולה בקנה אחד עם הטענה לביטול החוזה אלא עם קיומו, תוך שהתובעת מבקשת לשנות תנאים יסודיים שבהסכם, שבלעדיהם לא היתה הנתבעת מסכימה לעסקה.
בין היתר חלוקים הצדדים בשאלה אם היתה לנתבעת הצדקה לעכב את ביצוע התשלומים הקבועים בחוזה, האם איחור של מספר חודשים בתשלום מהווה הפרה יסודית של ההסכם, האם ניתן לבטל את חלקו של ההסכם בלבד, ומהן התרופות העומדות לנפגע, בין היתר בסיטואציה שבה לא ניתן או לא סביר, להשיב את שניתן במסגרת ההסכם.

הצדדים והעובדות הצריכות לעניין .
התובעת, חברה בע"מ העוסקת, בין היתר, בייצור, שיווק ומכירה של מחיצות וריהוט משרדי והנתבעת, חברה בע"מ המוציאה לאור בישראל מגזינים שונים, התקשרו ביום 26/6/05 בהסכם לפיו התחייבה התובעת לספק לנתבעת מחיצות, מוקדנים וריהוט משרדי, בהתאם לתוכניות שהעבירה הנתבעת לתובעת ובהתאם להצעת מחיר מיום 22/6/2005 שנתנה התובעת לנתבעת. בהסכם נקבעו לוחות זמנים להעברת הריהוט וכן צורת התמורה ומועדיה. התמורה נקבעה בשני חלקים: לתמורה כספית בסך של 140,000 ₪ בתוספת מע"מ ויתרת הסכום בסך של 101,572 ₪ שיינתן באמצעות שירותי פרסום שיינתן במשך שלוש שנים.

ביום 8/7/2005 וכמוסכם שולמה מקדמה בסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ ע"י הנתבעת לתובעת. במהלך עבודות ההכנה, ביקשה הנתבעת לבטל מספר פריטי ריהוט שהוזמנו על ידה והתובעת הסכימה לכך. משכך הופחת סכום העסקה ל- 220,681 ₪ בתוספת מע"מ.

לטענת התובעת, היא עמדה במלוא התחייבויותיה על פי ההסכם, אך הנתבעת לא פרעה במועד את תשלומי התמורה. פניותיה של התובעת לנתבעת נענו בזלזול ורק ביום 9/10/2005, לאחר אין ספור פניות מצידה, הועברו לתובעת שלוש המחאות, שמועדי פירעונם מאוחרים בלמעלה מארבעה חודשים למועדים המוסכמים. למרות פניות התובעת, סירבה הנתבעת לתקן את מועדי הפירעון שנרשמו בשיקים. לטענת התובעת, לאור ההפרה הבוטה של ההסכם על ידי הנתבעת, תוך הפגנת יחס מתנשא ומזלזל, נוצרו נתק וחוסר אמון בינה לבין הנתבעת, שמנעו קיום יחסים עסקיים ביניהן במסגרת התחייבות הנתבעת להעניק לתובעת שירותי פרסום לתובעת במשך שלוש השנים הבאות. לפיכך הודיעה התובעת לנתבעת ביום 13/11/2005 על ביטול עסקת החליפין שבין הצדדים, ודרשה את יתרת התשלום עבור הריהוט, פיצוי של הפרשי הצמדה וריבית עבור האיחור בביצוע התשלום וכן פיצוי בגין ביטול זמן שנגרם לה. לטענת התובעת, הודיעה לה הנתבעת כי לא ניתן לבטל רק את עסקת החליפין ולפיכך הסכימה התובעת לבטל את העסקה כולה. לטענתה מאחר והריהוט יוצר באופן ייחודי עבור הנתבעת ואינו מוצר מדף שניתן למכור אותו לאחרים, היא היתה מוכנה לקבלו חזרה ולהעריכו ב- 30% ממחיר הרכישה המקורי.

לפיכך הוגש התביעה ליתרת התשלום בגין הריהוט (חלף מתן שירות הפרסום), הפרשי הצמדה וריבית בגין האיחור בתשלום, ופיצוי בגין אבדן שעות עבודה, טלפונים, נסיעות עגמת נפש וטרדה.
לחלופין, טענה התובעת, כי במידה ובגין ביטול העסקה תחוייב השבת הריהוט, אזי זכאית הנתבעת בגין השבתו לזיכוי של לא יותר מ- 30% מערכו המקורי, מאחר ומדובר בריהוט ייחודי שיוצר עבורה וכן בשל הזמן שחלף והשימוש שנעשה בו.

לטענת הנתבעת שולמה התמורה הכספית המוסכמת במלואה. לגבי חלקה השני של התמורה, עסקת החליפין, הנתבעת היתה נכונה ועודנה נכונה לבצע את שירותי הפרסום להם התחייבה ואף שלחה ביום 24/1/2006 לתובעת
מכתב המפרט את אפשרויות הפרסום העומדות בפניה. אלא שהתובעת לא פועלת כדי לממשם ובמקום זאת דורשת תמורה כספית. לטענת הנתבעת, הוסכם בסופו של דבר על הפחתה של כ- 10% מכמות הסחורה החוזית, ולכן ובשל כך שהתובעת אחרה כחודשיים במועד האספקה תוך הפרת החוזה, נדחה גם מועד התשלום. לטענת הנתבעת, נגרמו לה, עקב האיחור, נזקים כספיים, שכן היא נאלצה להשבית את עובדי הטלמרקטינג שגויסו זה לא מכבר, ושילמה שכירות למבנה על אף שלא ניתן היה לאיישו בעובדים. לטענתה עודכנו מועדי התשלום בהתאם לאיחור במועד אספקת הציוד. עוד טוענת הנתבעת כי כתוצאה מהקטנת העסקה ב- 10% המקדמה ששולמה עלתה על השיעור הנדרש על פי החוזה ולמעשה הנתבעת הקדימה לתובעת תשלומים על מנת לתמרץ אותה לספק את הציוד בהקדם. כן טוענת הנתבעת כי נציגת התובעת התפרצה באלימות למשרדי הנתבעת.
לטענת הנתבעת היא הודיעה מפורשות לתובעת כי ניתן יהיה לבטל את העסקה ובתנאי שיושבו לה כל התשלומים ששילמה וכנגד זאת – תשיב הנתבעת את הסחורה לתובעת. בכך שהתובעת בחרה להפקיד את השיקים שהועברו לה, גילתה דעתה כי היא רוצה בקיום העסקה. כן טענה כי אלמלא הוסכם כי חלק מהתמורה יהיה בשירותי פרסום, לא היתה מתקשרת בהסכם.

לטענת התובעת טענות הנתבעת בדבר איחור באספקה נולדו רק לאחר פניות התובעת לנתבעת לתקן את מועדי הפירעון של השיקים שנשלחו עם תאריך פירעון מאוחר מהמוסכם. לטענתה היא ספקה את כל הריהוט לנתבעת עוד ביום 18/8/2005 וביום 25/8/2005 פנתה למנהל הנתבעת, מר רפי אבן צור, על מנת שיאשר את החשבון הסופי. לבקשתו נפגשו רק שבוע לאחר מכן וביום 6/9/2005 נערכה פגישת סיכום ואישור מכירה. לטענת התובעת היא היתה זכאית לפרוע את התשלומים שנתנו לה באיחור ולו כדי להקטין נזקיה ואין בכך וויתור על ההפרה שביצעה הנתבעת. לאור התנהלות הנתבעת טוענת התובעת כי אין לחייב אותה להמשיך להיות קשורה עימה בקשר עסקי רצוף במשך שלוש שנים נוספות.

דיון .
עיקר המחלוקות שבין הצדדים הינן כדלקמן:

  1. האם הפרה הנתבעת את ההסכם.
  2. במידה ויש לענות על השאלה הראשונה בחיוב - מה מהותה של הפרה זו והאם היא מצדיקה ביטול ההסכם.


האם הפרה הנתבעת את ההסכם .
אין חולק כי פרט לתשלום הראשון, הנתבעת לא שילמה את התמורה הכספית במועדים בהם היא היתה אמורה לשלמה על פי ההסכם, אלא רק במועד מאוחרים יותר, וזאת באופן חד צדדי ללא הסכמת התובעת. כך העידה אף הגב' מונבר מטעם הנתבעת (עמ' 19 שורות 9 – 14 לפרוטוקול, עמ' 22 – 23 לפרוטוקול).

התשלום בסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ, שהנתבעת היתה אמורה לשלם ביום 31/8/2005, שולם על ידה רק ביום 8/1/2006. התשלום בסך של 35,000 ₪ בתוספת מע"מ שהנתבעת היתה אמורה לשלם ביום 30/9/2005, שולם רק ביום 8/2/2006 והתשלום האחרון, בסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ שהנתבעת היתה אמורה לשלם ביום 31/10/2005 שולם רק ביום 8/3/2006.

הנתבעת טוענת כי יש לה סיבות מוצדקות לתשלום באיחור, בהן אדון להלן. הנטל להוכחתן מוטל על כתפי הנתבעת.

טעם ראשון לעיכוב התשלום נעוץ לשיטת הנתבעת בכך שהתובעת סיפקה את הסחורה באיחור ונתגלו בה חוסרים. התובעת טוענת כי ספקה את מלוא הסחורה במועד.
אינני מקבלת את טענות הנתבעת כי אי הגשת תעודות משלוח על ידי התובעת, מעיד כי זו אחרה במועד האספקה. מהעדויות והראיות שבפני עולה כי אספקת הריהוט נעשתה במועד. מר אורי רינות מטעם התובעת העיד על מועדי האספקה ועל השתלשלות העניינים, שהוא נטל בה חלק באופן אישי ומולו, מטעם הנתבעת פעל מר אבן צור. עדותו היתה עקבית ועשתה רושם מהימן. מנגד, כל עדותה של העדה מטעם הנתבעת בדבר מועדי האספקה, וכפי שהיא עצמה העידה, היא בבחינת עדות שמועה:
"ש. מתי סופק הריהוט.
ת. סוף אוגוסט תחילת ספטמבר, במהלך אוגוסטו (צ.ל. - אוגוסט").
ש. את היית שם.
ת. לא, זה מה שרפי אבן צור אמר לי, וכנ"ל בעלי הנכס וכל מי שהיה..."

מי שניהל את המגעים והסדרת ענייני האספקה עם התובעת היה מר רפי אבן צור. הלה לא הובא לעדות, כן לא הובאו לעדות אותם גורמים שנזכרו בעדותה של הגב' מונבז. הנתבעת גם לא נתנה הסבר כלשהו מדוע לא הובאו לעדות. אי הבאתו של עד רלבנטי מעידה כי באי הבאתו יש חשש מעדותו.
ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658.


זאת ועוד, התנהלותה של הנתבעת לא עומדת בקנה אחד עם טענתה בדבר האיחור באספקה, ובין כך לא הוציאה הנתבעת לתובעת מכתב כלשהו בזמן אמת בעניין איחור האספקה והחוסרים הנטענים. מכתב כאמור הוצא רק לאחר מכתבה של התובעת והתרעמותה על איחור התשלום ומועדי הפירעון המאוחרים הרשומים בשיקים. גם המסמך מיום 6/9/2005 אליו מפנה הנתבעת, שהוא העתק חשבון ואישור על קבלת סחורה, אינו מעיד כי הסחורה סופקה באיחור שלא כדין, וכן אינו מעיד כי התובעת הסכימה על דחייה במועדי התשלומים. הנתבעת לא הציגה כל ראיות לגבי אותן מחלוקות שהתגלעו בינה לבין התובעת באשר למילוי חלקה של התובעת בהסכם, בין לגבי חוסרים בריהוט ובין לגבי
מועדי אספקה, ולאחר שבחנתי את מלוא העדויות והראיות שבפני אני דוחה טענתה זו.

לאור קביעתי זו מתייתר הצורך לדון בנזקיה הנטענים של הנתבעת, בגין האיחור באספקה. למעלה מן הצורך אציין כי הנתבעת לא הגישה ראיות כלשהן לנזקים נטענים אלו ואף לא הגישה בגינן תביעה. מכאן שגם לגופו של עניין לא הוכחו הנזקים הנטענים.

עוד טוענת הנתבעת כי מאחר וכמויות הריהוט קטנו, בפועל המקדמה שניתנה על ידה ואשר היתה אמורה להיות בשעור של 25% מסכום התמורה הכוללת, היתה ל- 27% מהתמורה הכוללת.

נימוק זה אין בו כדי להצדיק את האיחור בתשלומים, במיוחד לנוכח העובדה שהפחתת הכמות נעשתה בהסכמה ואילו האיחור בתשלום נעשה באופן חד צדדי.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שאחרה במועדי התשלומים שהוסכמו בין הצדדים.

מהותה של ההפרה.
איחור הנתבעת במועדי התשלום, מהווה הפרתו של החוזה בין הצדדים. הצדדים חלוקים בשאלת מהותה של הפרה זו ומהן התרופות העומדות לתובעת – הנפגעת מההפרות כתוצאה מהן.
לטענת התובעת, יש להפריד את עסקת התמורה הכספית מעסקת החליפין של שירותי הפרסום. בגין האיחור בתשלום התמורה הכספית, דורשת התובעת פיצוי כספי בשווי הפרשי ההצמדה והריבית. בגין עסקת החליפין, שהתובעת טוענת כי הודיעה על ביטולה, דורשת התובעת קבלת שוויה הכספי בסך 92,788 ₪ בתוספת מע"מ. התובעת טענה גם לתרופה חלופית, במידה ויקבע כי ההסכם אינו ניתן להפרדה ויש להורות על ביטול ההסכם כולו.
לטענת הנתבעת, לא ניתן להפריד את העסקאות ומדובר בעסקה כוללת. בכל מקרה, וכפי שפרטה בסיכומיה, לשיטת הנתבעת דורשת התובעת דבר שאינו אפשרי והוא למעשה אינו ביטול החוזה אלא שינוי תנאיו.

ראשית, לאור קביעותיי לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת את הפרשי ההצמדה והריבים בגין התשלומים ששולמו באיחור ובשעורים שנתבעו ע"י התובעת, סה"כ 1,065 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

להלן אדרש לבחינת החוזה, מהות ההפרה ואפשרויות ביטולו של החוזה או חלקו.

האם עומדת לתובעת זכות הביטול .
זכות הביטול מוסדרת בסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") ועל מנת שתעמוד לתובעת הזכות לביטול החוזה, עליה לעמוד בתנאיו. בהקשר לעניין שבפני יש לבחון אפוא:

  1. האם ההפרה הינה הפרה יסודית.
  2. באם כן - האם בנסיבות העניין עומדת לתובעת זכות הביטול והאם זו בוצעה כראוי
  3. באם כן - האם ניתן לבטל את החוזה חלקית.


האם ההפרה הינה הפרה יסודית .
הנתבעת אחרה בפרעון התשלומים. לטענת התובעת, האיחור בתשלום הוא הפרה יסודית בעוד שלטענת הנתבעת, גם אם אין הצדקה לאיחור הרי שאין מדובר בהפרה יסודית אלא בהפרה של מה בכך.


הפרה יסודית מוגדרת בסעיף 6 לחוק החוזים תרופות כדלקמן:
"6. לעניין סימן זה, "הפרה יסודית" – הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה בתוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה."

ההפרה בענייננו איננה בגדר הפרה יסודית מוסכמת, מאחר והצדדים לא קבעו כך בהסכם. השאלה היא אפוא האם מדובר בהפרה יסודית מסתברת. הפרה יסודית מסתברת הינה הפרה שניתן להניח לגביה כי אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, לו ראה מראש את ההפרה. המבחן לבחינתה הוא מבחן אובייקטיבי, היינו- ראיה, כחוכמה שלאחר מעשה.

ראה:
גבריאלה שלו דיני חוזים, עמ' 548 (מהדורה שניה, תשנ"ה).
ע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה, פ"ד לו (4) 793, 800.
ע"א 8741/01 MICRO BALANCED PRODUCTS נ' תעשיות חלאבין, פ"ד נז (2) 171, 175.
ע"א (מחוזי - מרכז) 3141/06, המועצה המקומית ג'לג'וליה נ' צבי כהן ואחיו חברה קבלנית לעבודות עפר בע"מ, "נבו" מאגר משפטי, עמ' 15 – 16].


לעניין סוגיית האיחור בתשלום ובחינתה כהפרה יסודית מסתברת, קיימות מספר גישות אשר נסקרו בפסיקה ובספרות, בין כך בספרה הנ"ל של שלו, עמ' 549 – 552 אשר סקרה את הגישה המקלה, הגישה המחמירה וגישתו של פרופ' ידין. הבחינה לעניין היות האיחור בתשלום בגדר הפרה יסודית, תלוי בנסיבותיו של המקרה והחוזה הספציפי:
"השאלה שתוצג היא אפוא, האם אדם סביר היה מתקשר בחוזה המסוים הזה אילו ראה מראש שהצד השני יאחר בתשלומים. התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות העניין, במצב השוק ובסיכוי להיפרע על האיחור בפיצויי כסף.
בין נסיבות העניין הרלבנטיות ניתן למנות את משך האיחור, היחס בין הסכום שלא שולם במועד לבין כלל התשלומים והתנהגות המפר." [שלו, עמ' 551 – 552].

בענייננו אין מדובר באיחור זניח של מספר ימים או שבועות ספורים, אלא איחור של כ- 4 חודשים, מבלי שהנתבעת הוכיחה כי היה לכך טעם מוצדק. בנסיבות אלה, האיחור הוא הפרה יסודית מסתברת, וספק רהיטים סביר לא היה מתקשר בחוזה עם הנתבעת, לו ידע כי התשלום ישולם לו באיחור רב מהמועדים המוסכמים, באופן חד צדדי וללא הסכמתו, ולאחר פניות חוזרות ונשנות מצידו. כן אין להתעלם מכך כי המועד בו נפרע התשלום בסופו של דבר, היה כארבעה – חמישה חודשים לאחר שהתובעת סיפקה לנתבעת את מלוא הציוד וזו אישרה את קבלתו המלאה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כי האיחורים בתשלומים הינם בגדר הפרה יסודית מסתברת.

האם עומדת לתובעת זכות הביטול והאם היא בוצעה כראוי .
בנסיבות בהן הפרה הנתבעת את ההסכם, הפרה יסודית, רשאית היתה הנתבעת להורות על ביטולו. דרך ביטולו של הסכם בשל הפרה יסודית מוסדרת בסעיף 8 לחוק החוזים תרופות:
"8. דרך הביטול ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה – תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה."

מהשתלשלות העניינים ומהתכתובות שהוגשו עולה כי התובעת עמדה בדרישות סעיף 8 לעניין דרך הביטול, ואף נתנה לנתבעת ארכה לתקן את מועדי התשלומים, אך הנתבעת עמדה בסירובה לתקנם.

הנתבעת טוענת כי התובעת ויתרה על זכותה לביטול ההסכם. לטענתה, במסגרת ההתכתבויות שביניהן שלחה הנתבעת ביום 29/12/05 מכתב לתובעת, בו העמידה בפני הנתבעת שתי אפשרויות: האחת - לפדות את השיקים ובכך להמשיך לחלקה השני של העסקה (היינו הפרסום). השנייה - לבטל את העסקה כולה, התובעת תשיב לנתבעת את הכסף ששילמה והנתבעת תשיב לתובעת את הריהוט שקיבלה. לטענתה, בכך שהתובעת הפקידה את השיקים לפירעון והן נפרעו, הביעה התובעת דעתה כי היא מוותרת על ביטול ההסכם.

אינני מקבלת את טענתה דלעיל של הנתבעת. הנתבעת הפרה את ההסכם ומבקשת לשלוט בזכויותיה של התובעת על פי הדין, ללא הסכמתה של התובעת, וזאת איננה יכולה לעשות. הציוד סופק לנתבעת כנדרש במועד, והנתבעת היא שהעבירה את התשלומים באיחור. התובעת היתה רשאית גם רשאית לפדות את התשלום בגין הסחורה שמזה חודשים היתה בידי התובעת, מכוח זכויותיה על פי הדין והחוזה. הויתור אותו מבקשת הנתבעת להסיק אינו במקומו, אינו עולה מהתנהלות התובעת, אינו בהסכמת התובעת, ואינו עומד בקנה אחד עם אומד דעת הצדדים. ויתור על תרופה המוקנית לצד מכוח הדין, צריך להיות בהתנאה מפורשת או למצער באופן שניתן להסיקו באופן ברור וחד – משמעי.

ראה:
[ע"א 2454/98 לינדאור נ' רינגל, פ"ד נו (1) 225, 234 – 235.
ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ, פ"ד לט (3) 85, 96 – 97.
פס"ד המועצה המקומית ג'לג'וליה הנ"ל, עמ' 11 - 13].

בענייננו לא הסכימה התובעת לוותר על זכות הביטול, והנתבעת אינה יכולה לחייבה בכך באופן חד צדדי.

משהפרה הנתבעת את ההסכם הפרה יסודית, אין היא יכולה לחייב את התובעת להמשיך בקיום ההסכם תמורת החליפין של הפרסום, ולתובעת עומדת הזכות לבטל את ההסכם.

האם ניתן לבטל את החוזה באופן חלקי .
לטענת התובעת ניתן לחלק את ההסכם לשניים והיא יכולה לבטל את תמורת החליפין בלבד. לטענת הנתבעת, יש לראות את ההסכם כמקשה אחת ולא ניתן לבטל את חלקו בלבד.

שאלה יכולת ביטולו של חלק מהחוזה תלויה בנסיבות המיוחדות של המקרה העומד לדיון ובעיקר בתוכן החוזה ומבנהו. לעניין סוגיית הביטול החלקי ראה: גבריאלה שלו דיני חוזים, עמ' 557 – 558 (מהדורה שניה, תשנ"ה).

לאור חומר הראיות שבפני אני סבורה כי ההפרדה שמבקשת התובעת לערוך אינה אפשרית וכי החוזה אינו ניתן
לביטול חלקי באופן אליו היא מכוונת. התובעת ספקה את מלוא הסחורה ולמעשה סיימה התחייבותה. התמורה היא שנחלקה לשני חלקים. חלק התמורה הכספי שולם לתובעת באיחור. בשל הפרה זו מבקשת התובעת לבטל את חלק התמורה השני, שירותי הפרסום, ולקבל שווים הכספי. זאת לא ניתן לעשות. ההפרה אינה בתמורה של שירותי הפרסום. התובעת ממילא לא העבירה לנתבעת מעולם חומר פרסומי לשם קבלת תמורה זו. הכלל הוא "שבחוזה הניתן להפרדה לחלקים ניתן לביטול רק החלק שהופר" [שלו, שם בעמ' 558], בעוד שבעניינינו מבקשת התובעת לשייך את הפרת חלק התמורה הראשון (הכספי) לגבי מתן חלק התמורה השני (הפרסום). למעשה טועה התובעת כאשר היא טוענת כי היא מבקשת להפריד את חלקי ההסכם, מאחר ודה פקטו אין זה מצב הדברים. למעשה מבקשת התובעת ללמוד מהפרת תמורה אחת ולהשליך הימנה לגבי חלקה השני של התמורה - וזאת לא ניתן לעשות. יותר מכך, החלוקה המתבקשת אינה לגבי התחייבויות הדדיות נפרדות אשר ניתנו לחלוקה אספקה כנגד תמורה, דוגמת אספקת סחורה לשיעורין כנגד תשלום לשיעורין [שלו, שם בעמ' 557]. בענייננו כבר סופקה הסחורה כולה והחלוקה המתבקשת היא רק לגבי התמורה. אין בפנינו מקשה אחת של התחייבות לאספקה כנגד התחייבות לתמורה הניתנת להפרדה והחלוקה המתבקשת בנסיבות אלו אינה אפשרית.

התובעת אשר צפתה קושי אפשרי זה טוענת כי במידה ולא ניתן לבטל את חלקו של החוזה, הרי שיש לראות בהודעת הביטול שלה במכתבה מיום 5/2/2006 כביטול ההסכם כולו. התובעת טוענת כי אם יבוטל ההסכם כולו, ומאחר והשבת הריהוט כנגד השבת התשלום אינה אפשרית מאחר ומדובר בריהוט שיוצר ייחודית לנתבעת וכן מאחר והנתבעת עשתה בו שימוש זמן ניכר, הרי שיש להורות כי התובעת זכאית לפיצוי. לחלופין אם ייקבע כי ביטול העסקה מחייב השבת הריהוט, יש להעריך את שווי הסחורה המושבת, לכל היותר, ב- 30% מערך רכישתה, ויש לזכות את הנתבעת בשעור זה כנגד החוב שנותר שהוא שווי שירותי הפרסום.

בטרם אדרש לדיון בביטול ההסכם כולו אציין כי אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה התובעת, בדרשה לקבל את שווי תמורת החליפין, למעשה, מבחינה משפטית, אינה מבקשת את ביטול ההסכם, אלא את קיומו תוך שינוי תוכנו.

סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 קובע:
" 9. השבה לאחר ביטול
(א)משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או הנפגע בחר בכך."

היינו, השבה לאחר ביטול שני פנים לה - מחד, משבוטל החוזה חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה. מאידך, במקרה בו ההשבה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך, על המפר לשלם לו שוויו. קיימת מחלוקת לעניין מקורותיה של חובת ההשבה במקרה של ביטול חוזה - האם מכוח דיני החוזים או שמא מכוח דיני עשיית עושר, ולעניין זה ראה ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה, פ"ד נו (4) 798.
כן לעניין הדיון בדיני עשיית עושר בהקשר זה ראה ע"א 2702/92 אהרון גינזברג נ' יוסף בן יוסף, פ"ד מז (1) 540, 544.
בשל ההפרה היסודית של הנתבעת עומדת לתובעת הזכות לבטל את ההסכם כולו וכך עשתה. במצב דברים רגיל הייתי מורה על השבת הציוד שסופק, ומנגד, על השבת התמורה ששילמה הנתבעת. עם זאת, בענייננו הוכח כי מדובר בציוד אשר יוצר במיוחד בהתאם לצרכיה ודרישותיה של הנתבעת, ואין מדובר ב"מוצר מדף" בו יכולה התובעת לעשות שימוש לשם מכירה חוזרת. זאת ועוד, מדובר בסחורה ישנה, שסופקה לתובעת לפני למעלה בשלוש שנים, בקיץ של שנת 2005 ונעשה בה שימוש. ממילא לא ניתן לעשות בה שימוש כסחורה חדשה. זאת ועוד, מכוח סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הדבר נתון לבחירת הנפגע, היינו התובעת. לפיכך, במצב בו אין זה אפשרי להשיב לתובעת את מה שהמפרה, הנתבעת, קיבלה על פי החוזה, ומשכך בחרה התובעת, על הנתבעת לשלם לתובעת את שווי הסחורה שקיבלה. חלק מהתמורה בגין הסחורה שולם על ידי הנתבעת ועליה, אפוא, כעת להשלים את יתרת שווי הסחורה שנמסרה לה.

דוגמה הממחישה היטב את משמעות זכות הבחירה של הנפגע מן ההפרה מכוח סעיף 9 לחוק החוזים תרופות מובאת בספרם של פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן חוזים כרך ב' עמ' 1106 (תשנ"ג):
"א' כפה על ב' לרכוש ממנו נכס. שוויו של הנכס הוא 10 אלפים שקל, אך עקב הכפיה שילם ב' עבורו סך 15 אלף שקל. ב' איננו יכול לתבוע השבת כספו, אם איננו מבטל את החוזה. כל עוד עומד החוזה בתוקפו, תהא החזקת המחיר על ידי א' כדין, שכן היא מושתתת על חוזה בר – תוקף. ב' (הנפגע) איננו יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו, היינו, לשמור לעצמו את הנכס ועם זאת לתבוע השבה. הברירה בידו לבטל את החוזה, ואם עשה זאת, קמה לו זכות להשבת כספו, אך עליו להשיב ל- א' מה שהוא קיבל לפי אותו חוזה. אולם נניח ש – ב' חפץ להשאיר בידיו את הנכס. האם יוכל לעשות זאת ולתבוע מ- א' את ההפרש בלבד, כלומר את הסך של 5 אלפים שקל? בעניין זה בולט ההבדל שבין סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) לסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) המאפשר לצד הנפגע לבחור בין השבה בעין להשבת השווי. אילו היה מדובר בהפרת חוזה, יכול היה ב' לבטל את החוזה ועם זאת להימנע מהחזרה בעין. הוא היה תובע השבת כספו (15 אלף שקל), בוחר בהשבת השווי של מה שקיבל (10 אלפים שקל), ולאחר קיזוז היה זכאי לקבל את ההפרש בסך 5 אלפים שקל ועם זאת היה שומר בידיו את הנכס." (הדגשות אינן במקור – ר.פ.א).


אין חולק כי בהסכם העריכו הצדדים את שווי מלוא הסחורה וגם את שווי עסקת הפרסום. השווי הנותר עומד על סך של 92,788 ₪ בתוספת מע"מ.
לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 92,788 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26/8/2005 ועד למועד התשלום בפועל.

נזקים נוספים.
בנוסף לנזקים שנדונו לעיל, הוגשה התביעה גם לפיצוי בגין אבדן שעות עבודה, טלפונים ונסיעות בסך 2,000 ₪ וכן פיצוי בגין עגמת נפש וטרדה בסך 3,000 ₪.
התובעת חזרה ופנתה לנתבעת בדרישה כי תעמוד בהתחייבויותיה על-פי החוזה, בין ישירות, בין באמצעות הגב' יגיל, וזאת בעל-פה, טלפונית ובכתב. עם זאת אין מדובר בפעולות יוצאות דופן בהיקפן או במורכבותן, לא הוגש פירוט מספיק לזמן שהוצא לשם כך ושוויו, ולא מצאתי כי נסיבות העניין מצדיקות פיצוי גלובלי עפ"י אומדן ביהמ"ש. לפיכך נדחית התביעה ברכיב זה.

פסיקתא .
לאור כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת סכומים כדלקמן:

  1. סך של 1,065 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (20/3/06) ועד למועד התשלום.
  2. סך של 92,788 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד סיום אספקת הציוד 26/8/05 ועד למועד התשלום בפועל.
  3. הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעת ועד למועד התשלום על ידי הנתבעת, שכר עדים ממועד פסיקתו ועד למועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשעור של 20% מסכום פסק הדין בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי התאמת המוצר

  2. אי תקינות מוצר

  3. אי סימון טובין

  4. אספקת מוצר באיחור

  5. ביטוח אחריות מוצר

  6. איחור באספקת מוצרים

  7. ביטול עסקה פגם במוצר

  8. אספקת מוצר שלא הוזמן

  9. ביטול חוזה אספקת מוצר

  10. ביטול הסכם רכישת מוצר

  11. ביטול עסקה מוצר משומש

  12. ביטול עסקה מוצר מתצוגה

  13. ביטול עסקה המוצר לא סופק

  14. איחור לא סביר באספקת מוצר

  15. בדיקת איכות מוצר בית משפט

  16. ביטול הזמנת מוצר החזר כספי

  17. ביטול עסקה לפני קבלת המוצר

  18. הסכם שירות מוצרי אלקטרוניקה

  19. תקן ישראלי 36 - מוצרי שוקולד

  20. הפרת הבטחה לבטל עסקה (קניית מוצר) על ידי נציג לאחר שנציג אחר הבטיח לבטל

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון