ביטול חוזה הפצה


ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט שאול מנהיים) מיום 22.11.04 (ת"א 3737/02, ת"א 7260/02 וה"פ 124/03) שבו קיבל בית המשפט תביעה שטרית שהגישה המשיבה נגד המערערים, דחה תביעה שהגישה המערערת 1 (להלן: "המערערת") נגד המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") לפיצויים בגין הפרת הסכם, וכן דחה תובענה שהגישה המערערת למתן הצהרה בדבר פקיעתו של משכון שעשתה לטובת המשיבה. בית המשפט חייב את המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 200,000 ₪ בצירוף מע"מ.

1. רקע

(א) המערערת עסקה במועדים הרלוונטיים ביבוא של מוצרים טבעיים והייתה בעלת זכות ההפצה הבלעדית של מוצרי טופו ובמיוחד חלב סויה מתוצרת חברת Terradis שבצרפת המשווקים תחת השמות "Bjorg" ו-"Evernat" (להלן: "המוצרים"). המשיבה עוסקת ביבוא והפצה של מוצרי צריכה. ביום 21.6.00 התקשרו המערערת והמשיבה בהסכם (להלן: "ההסכם") שעל פיו הקנתה המערערת למשיבה את "הזכות הבלעדית לייבא" את המוצרים וכמובן להפיצם ולשווקם בישראל לרבות ברשתות השיווק הגדולות, ואילו המשיבה הקנתה למערערת זכות בלעדית להפיץ ולשווק את המוצרים במגזר מצומצם של חנויות הידועות כבתי טבע ובחנויות אחרות על פי רשימה שפורטה בהסכם (להלן: "בתי הטבע").

(ב) המערערים 2 ו- 3 חתמו ערבים, ביחד ולחוד, להתחייבות המערערת לשלם למשיבה בעבור המוצרים שתזמין ממנה לצורך שיווקם בבתי הטבע, ולהשבת מקדמה בסכום השווה ל- 150,000 דולר ששילמה המשיבה למערערת (להלן: "המקדמה"), אם תידרש השבתה בתנאים המפורטים בהסכם. כבטוחה להשבת המקדמה התחייבה המערערת לרשום משכנתא על זכויותיה בדירה בבנייה שברח' ורבורג 5 בתל אביב (להלן: "הדירה") ואף רשמה משכון על זכויותיה אלו לטובת המשיבה (להלן: "הבטוחה"). כן מסרה המערערת למשיבה שטר חוב לביטחון בחתימתה ובערבות המערערים 2 ו-3 על סכום של 701,361 ₪ שווה ערך לסכום המקדמה (להלן: "השטר").

(ג) ביום 17.12.00 שלח מנכ"ל המשיבה, מר יואל אדלר, מכתב אל המערערים שכותרתו "רכישת כמויות מינימום – התראה לפני ביטול חוזה הפצה". במכתב הודיעה המשיבה שברבעון שהסתיים סמוך לפני כתיבת המכתב הזמינה המערערת מוצרים בסכום של כ- 159,000 ₪ בלבד בעוד שעל פי התחייבותה היה עליה להזמין מוצרים בסכום של כ- 220,000 ₪. המשיבה התרתה אפוא במערערת שאם לא תזמין, בתוך 30 יום, מוצרים בסכום של כ 61,000 ₪ "יסתיים ההסכם בינינו בתום 30 הימים הנ"ל, וזאת כמצויין בסעיף 3.4. לחוזה". סעיף 3.4 עוסק בהתחייבות המערערת לרכישת כמויות מינימום של המוצרים ובזכותה של המשיבה לבטל את זכות ההפצה של המערערת אם לא תעמוד בכמויות אלו.

(ד) ביום 26.2.01, כשמונה חודשים לאחר כריתת ההסכם, שלח ב"כ המשיבה אל ב"כ המערערת מכתב שכותרתו "דנשר בע"מ – קנרו מוצרים טבעיים בע"מ - הודעה על ביטול חוזה הפצה" ובגופו הודיע כי המשיבה "מבטלת בזאת את חוזה ההפצה מיום 21.6.00 שבינה למרשתך וזאת עקב ההפרות החוזרות והנשנות של מרשתך את החוזה, כמפורט להלן, הפרות שלא תוקנו חרף ההתראות שנשלחו אליה" (להלן: "מכתב הביטול" או "הודעת הביטול"). במכתב הביטול צויינו חמש הפרות שהפרה המערערת את התחייבויותיה שבהסכם, בין היתר, שלא קיימה מערך הפצה, שהסבה את הסכם ההפצה לצד שלישי ללא הסכמת המשיבה, שלא רכשה כמויות מינימום של מוצרים כפי שהתחייבה בהסכם ושלא שילמה את תמורת המוצרים שרכשה. במכתב הביטול דרשה המשיבה גם את השבת המקדמה.

(ה) המערערת לא השיבה את המקדמה, והמשיבה הגישה את השטר לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, וכן הגישה בקשה למימוש המשכון. המערערת הגישה התנגדות לביצוע השטר, ותובענה בדרך של המרצת פתיחה להצהרה שהמשיבה אינה זכאית לממש את המשכון. עוד הגישה המערערת תובענה כספית בסך 2,464,000 ₪ - פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב ביטולו של ההסכם שלא כדין – ביטול שעלה לשיטתה כדי הפרת ההסכם.


(ו) בהערת אגב נציין שלא הובהר לנו מה מעמדה של משיבה 1, אך הצדדים ראו בשתי המשיבות את המשיבה.

2. פסק דינו של בית משפט קמא

(א) בית משפט קמא תיאר את המחלוקת שהובאה לפתחו במלים אלו:

"לב המחלוקת שבין הצדדים הוא בשאלה אם הודעת ביטול ההסכם בדין יסודה וקדמו לה הפרות של ההסכם מצד קנרו המזכות את דנשר בביטול ההסכם כפי שנעשה, או שמא הודעת הביטול ניתנה שלא כדין ועל - כן היא עצמה מהווה הפרה, מצד דנשר, של ההסכם.נ" (סעיף 2 לפסק הדין)

(ב) בשלב ראשון דן בית המשפט בטענה כי המערערת הפרה את ההסכם בכך שהעבירה את מערך ההפצה לבתי הטבע לחברה בשם "הרדוף" (להלן: "הרדוף"). בית המשפט מצא שאף על פי שמהבחינה המשפטית המערערת לא הסבה את חוזה ההפצה להרדוף ולא המחתה לה את זכויות וחובות ההפצה שהיו לה על פי הההסכם, הרי שהיא פעלה באופן המרוקן מתוכן את תפקידה על פי ההסכם, משעשתה את הרדוף לקבלן משנה בלעדי שלה, כך שהיא עצמה חדלה למעשה מכל פעילות בתחום השיווק וההפצה של המוצרים. בכך, חתרה המערערת תחת יסודות ההסכם שאחד מעיקריו היה שהמערערת עצמה תפיץ את המוצרים לנוכח ניסיונה בתחום זה המפורט בהסכם. בית המשפט מצא שהמערערת התאמצה להסתיר את מהות התקשרותה עם הרדוף, ולמד מכך שהבינה היטב שאין היא רשאית להעביר את ההפצה כולה להרדוף, ללא הסכמת המשיבה. נפסק כי המערערת הפרה את ההסכם בנקודה יסודית ומהותית זו באופן שהצדיק את ביטולו כפי שנהגה המשיבה.

(ג) בית המשפט הוסיף ודן בטענה שהמערערת הפרה את ההסכם כשלא עמדה בשיעור המינימום של רכישות הקבוע בו, טענה שנקשרה בשאלת היקף האשראי שהעמידה המשיבה למערערת. לא הייתה מחלוקת שהמערערת הזמינה מוצרים שהיה בהם כדי להשלים את כמות המינימום שהתחייבה לרכוש לפי ההסכם, אלא שהמשיבה סירבה לאשר את ההזמנה בטענה שאישורה היה מוביל לחריגה מהיקף האשראי המוסכם. בית המשפט דחה את טענת המערערת שלא הייתה חריגה מהיקף האשראי, בקובעו כי הבטחונות שסיפקו המערערים להבטחת האשראי לא הספיקו משום שיש לשום את שווי הדירה ששימשה כבטוחה בשווי המקורי, טרם השלמת הבנייה, בניכוי מרכיב המע"מ שבהערכת השמאי. בית המשפט הוסיף כי הערבות האישית שערבו המערערים 2 ו-3 לא חייבה את המשיבה לאשר את רכישת המוצרים, שכן ערכה של ערבות זו לא היה ידוע, וגם יכולת הפירעון של הערבים לא הייתה ברורה. עוד נפסק, כי גם אם אישרה המשיבה בעבר, מפעם לפעם, רכישת סחורה באשראי החורג ממסגרת הבטחונות, לא היה בכך כדי להטיל עליה חובה להוסיף ולהעמיד אשראי שכזה. קיומו של "נוהג" שכזה לא הוכח, בין השאר נוכח משך תקופת ההתקשרות בין בעלות הדין שהייתה חודשים ספורים. לפיכך הגיע בית המשפט למסקנה שהמשיבה לא הייתה חייבת לאשר את ההזמנה מיום 24.1.01, אלא כנגד תשלום מיידי. המערערת לא עמדה אפוא בהיקף הרכישות המינימלי ולא תיקנה את ההפרה בתוך 30 יום מהמועד שנדרשה לעשות כן. גם בכך היה כדי להצדיק את ביטול זכות השיווק וההפצה.

(ד) באשר לטענה שהמערערת לא שילמה בעבור מוצרים שהזמינה, נפסק כי עילת הביטול נבחנת ביום מתן הודעת הביטול. הואיל והמערערת תיקנה את ההפרה, בטרם הופעלה ברירת הביטול, "אין עוד אפשרות להסתמך על אי התשלום" כהפרה.

(ה) בית המשפט הוסיף והעיר כי לא מצא שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב בבטלה את ההסכם בחלוף רבעון אחד בלבד מתוך ארבעים הרבעונים של תקופת ההסכם. נכון שהמשיבה "חיפשה" עילה לביטול ההסכם, לאחר שבאה למסקנה כי העסקה אינה כדאית בעבורה, אלא שהמערערת סיפקה לה עילה שכזו.

(ו) בית המשפט קבע כי יש לראות את ביטול ההסכם כעוסק בזכות ההפצה שהוקנתה למערערת, להבדיל מזיכיון היבוא וההפצה שרכשה המשיבה מהמערערת שנשאר בתוקפו, וזאת חרף הודעת הביטול שלכאורה נוסחה כהודעה המבטלת את ההסכם כולו. זאת על יסוד נוסחו של סעיף 3.4 להסכם, הקובע כי במקרה של הפרת החובה לרכוש כמות מינימום של מוצרים, תבוטל זכות המערערת להפיץ ולשווק את המוצרים. עוד ציין בית המשפט כי המערערת לא כפרה בתוקפה של הודעת הביטול, ואף לא דרשה מהמשיבה להשיב אליה את הזכות לייבא את המוצרים. הואיל וכל עילות הביטול עסקו רק ברכיב ההפצה והשיווק, והואיל ואפשר להפריד את ההסכם לשני רכיביו, יהיה זה ראוי והולם כי הביטול יחול רק על רכיב ההפצה והשיווק.

(ז) על יסוד האמור נקבע כי המשיבה מחוייבת להוסיף ולשלם למערערת את העמלה המגיעה לה בגין המוצרים שייבאה ותייבא. על פי ההסכם הוקנתה למשיבה הברירה לחדול מלשלם עמלה שוטפת, באמצעות תשלום חד פעמי בסך של 360,000$. נפסק כי אין מקום לחיוב המשיבה בתשלום סכום זה, שכן הסכום האמור אינו שווי מוסכם של התמורה. אין מקום לחייב את המשיבה לנהוג כאילו הפעילה את זכות הברירה לשלמו ולחדול מתשלום העמלה. לפיכך, נדחתה תביעתה הכספית של המערערת.

(ח) בית המשפט דחה אף את התנגדותם של המערערים לביצוע השטר. סעיף 3.7.3 להסכם קבע כי כל הפרה יסודית של ההסכם מזכה את המשיבה לדרוש את פירעון המקדמה, בניכוי העמלה שתגיע למערערת. נפסק כי יש לפרש סעיף זה
כקובע כי הצדדים הסכימו שגם אם יבוטל רק רכיב ההפצה והשיווק בהסכם, יביא הדבר להעמדת יתרת המקדמה לפרעון, אף על פי שהמקדמה שולמה על חשבון המגיע בגין רכיב הייבוא. בית המשפט דחה גם את המרצת הפתיחה שהגישה המערערת מפני ששטר המשכון על הנכס בא להבטיח את החזרת המקדמה, ולנוכח ביטולו של ההסכם, קמה חובה להשיבה. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי טענות המערערת בדבר הפרות של ההסכם מצד המשיבה לא נדונו, שכן אין בהן כדי להשפיע על התשובות לשאלות שהיו צריכות הכרעה בפסק הדין.

(ט) לסיכום פסק הדין: המערערת הפרה את ההסכם, ולכן זכאית הייתה המשיבה לבטלו. ביטול ההסכם תקף אך באשר לזכותה וחובתה של המערערת להפיץ את המוצרים לבתי הטבע, ואילו זכויותיה של המשיבה ליבא ולהפיץ את המוצרים בישראל יעמדו בעינן, והמשיבה תהא חייבת לשלם למערערת עמלות בגין ייבוא המוצרים. תביעתה הכספית של המערערת נדחתה, כמו גם המרצת הפתיחה וההתנגדות לביצוע שטר, והמערערת חויבה בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 200,000 ₪ בצירוף מע"מ.

3. טענות המערערת

(א) המערערת טוענת כי לא הפרה את ההסכם כלל; לפיכך המשיבה ביטלה את ההסכם שלא כדין, ובעצם הביטול הפרה אותו הפרה יסודית:

1. המערערת לא הסבה את חוזה ההפצה להרדוף, וההסכם לא כלל מגבלה כלשהי על העסקת קבלני משנה להפצת המוצרים. ממילא, המשיכה המערערת, במועד משלוח הודעת הביטול, בהפעלת מערך הפצה משלה, שהתבסס על סוכנים שהעסיקה, כמו גם על הרדוף כקבלן משנה. המשיבה הכירה בהרדוף קבלן משנה של המערערת, סיפקה סחורה ישירות למחסניה, וקיבלה והפעילה ערבות ישירה של גב' אדרי אשת מנכ"ל הרדוף. ההסכם אינו קובע שאי קיום מערך הפצה של המערערת הוא בבחינת הפרה יסודית של ההסכם, שעל כן היה על המשיבה להתרות במערערים ולאפשר להם תיקון ההפרה הנטענת (והמוכחשת) טרם שתבטל את ההסכם והיא לא עשתה כן במכתב ההתראה ששלחה לפני שביטלה את ההסכם.

2. המערערת טוענת עוד כי המשיבה זנחה בסיכומיה בבית משפט קמא את העילה העיקרית בגינה נשלח מכתב ההתראה שלאחריו ניתנה הודעת הביטול, והיא הפרת ההתחייבות לרכוש כמות מינימלית של מוצרים. לגופה של טענה זו טוענת המערערת כי סעיף 3.4 להסכם, שבו עיגנה המשיבה את טענתה עוסק בהזמנות בלבד (להבדיל מרכישה), ואין חולק כי במועד משלוח ההתראה כבר עמדה המערערת בהזמנת כמות המינימום הנדרשת, כפי שאישר אף מר אדלר, מנכ"ל המשיבה. מר אדלר אף אישר כי שיטת התשלום היא שוטף +60 ועל כן אין להצדיק את הדרישה כי התשלום בגין הכמות המינימלית הרבעונית ישולם במזומן. המשיבה לא הציגה גרסה עקבית באשר לסכום המינימום הנדרש, ובכל מקרה, קובע סעיף 3.4 כי בדיקת הכמות תיערך על בסיס ממוצע רבעוני; מכאן שאת הבדיקה צריך היה לערוך לגבי כל השנה הרלוונטית.

3. המערערת מוסיפה כי הייתה עומדת בכמות הנדרשת לו סופקה הזמנתה האחרונה גם לשיטת המשיבה, שיש לבדוק את שווי ההזמנות על בסיס רכישת המוצרים (להבדיל מעל בסיס הזמנתם). המשיבה סירבה לספק הזמנה זו באמתלה שהבטחונות שבידה אינם מספקים, אך לא כך הוא. בית המשפט שגה כאשר התעלם מהסכמתם הדיונית של הצדדים כי שווי הנכס המשועבד היה 240,000$ במועד ביטול ההסכם, ובאמצו את טענת המשיבה כי יש להפחית משווי הדירה את סכום המע"מ, טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים. עוד שגה בית המשפט כשקבע כי את הבחינה לעניין שווי הבטחונות יש לערוך לפי מה שרשאית היתה המשיבה להניח, להבדיל מעל פי שווים האמיתי, וזאת אף על פי שקבע כי המשיבה חיפשה דרך לביטול ההסכם עקב טעות בכדאיותו. בית המשפט התעלם אף מהערבות שניתנה על ידי גב' אדרי, אשת מנכ"ל הרדוף, להגדלת שווי הבטחונות, ולא נתן ערך כלשהו, לעניין הבטחונות, לשטרי החוב והערבויות האישיות שניתנו למשיבה.


(ב) המערערת מדגישה כי בביטול ההסכם פעלה המשיבה בחוסר תום לב, לאחר רבעון בודד, מתוך 40 רבעונים שקבע ההסכם. לבית משפט קמא הוגשו ראיות שהמשיבה חיפשה דרך להתנער מן ההסכם, וכך אף נקבע בפסק הדין. בית המשפט שגה כאשר לא בחן סוגיה זו עד תום, בחינה אשר היתה מובילה לתוצאה הפוכה לפיה אין לקבל את הודעת הביטול. חוסר תום ליבה של המשיבה מתבטא אף בביטול ההסכם במלואו, דבר שמביא לתוצאה כי זיכיון יבוא המוצרים נותר בידי המשיבה.

(ג) בהיבט אחר טוענת המערערת כי בית משפט קמא שגה כאשר לא קיבל את טענותיה בעניין הפרת המשיבה את ההסכם. חיובי הצדדים על פי ההסכם היו חיובים שלובים; משהפרה המשיבה את חיוביה, ובפרט את התחייבותה לפתוח במסע פרסום לקידום מכירות, הכשילה את אפשרות המערערת לעמוד בהתחייבותה להזמנת היקף מינימלי של מוצרים. לפיכך, היה על בית המשפט להעניק למערערת את הסעדים הכספיים שביקשה: פיצוי בגין הפסד הרווח הצפוי כמו גם שוויו המוסכם של זיכיון ההפצה. הצדדים העריכו את שוויו של זכיון ההפצה בסכום של 360,000$, והמשיבה חייבת בסכום זה כתנאי לקבלת הזיכיון הבלעדי.

(ד) המערערת משיגה אף על סכום ההוצאות שנפסק, בטענה כי סכום זה אינו תואם את היעילות שבה ניהלו המערערים את הדיון, תוך שילוב שלושה הליכים תחת קורת גג אחת.

4. טענות המשיבה


(א) המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. בית המשפט סקר את מכלול הראיות וקבע כי כבר במהלך הרבעון הראשון להתקשרות הצדדים הפרה המערערת את ההסכם הפרה יסודית כשפירקה את מערך ההפצה שלה. המשיבה מפנה לעדות מנכ"ל הרדוף, מר אשר אדרי, שהעיד כי המערערת פנתה אליו בהצעה לקבל ממנה את מערך ההפצה הואיל והחליטה לחדול מעיסוק בהפצה ושיווק של המוצרים. עוד מופנית תשומת הלב לעדות מזכירת מנכ"ל המערערת, הגב' כהן, אשר העידה אף היא כי בתחילת חודש אוקטובר 2000 חדלה המערערת לעסוק בהפצה ובשיווק של מוצרים.

(ב) אשר להיקף האשראי שעמד למערערת טוענת המשיבה כי אין ממש בטענה כי היה עליה להעריך את שווי הדירה כבנוייה לצורך הערכת הביטחונות לאשראי. המערערת מעולם לא הודיעה למשיבה כי בניית הדירה הסתיימה, גם כאשר הודע למערערת שהיא מיצתה את קו האשראי שלה. כל שידעה המשיבה במועד ביטול ההסכם הוא את שוויה של הדירה שטרם נבנתה כפי ששם אותה השמאי- 155,000$.

(ג) המשיבה מציינת שבית משפט קמא קבע ש"לטעמי לא הוכח ש[המשיבה] פעלה בחוסר תום לב".

(ד) עוד מציינת המשיבה שהודיעה למערערת כי עם השבת המקדמה תשיב לה את זיכיון היבוא, או שתמשיך לשלם לה את העמלה המוסכמת. היא מוסיפה ומחזיקה בזיכיון כזכות עיכבון, על פי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970, עד שתשיב לה המערערת את המקדמה ששילמה. מכל מקום, זיכיון יבוא המוצרים הוא חסר משמעות כלכלית שכן המשיבה אינה רוכשת מוצרים אלו כלל.

(ה) אשר להיקף ההוצאות שנפסק – אין להתערב בקביעה זו, שכן סכום ההוצאות שנפסק הוא זניח ביחס להיקף הכספי של התביעות שנדונו.

5. דיון והכרעה

(א) כפי שקבע בית משפט קמא השאלה היסודית שבמחלוקת היא אם הפרה המערערת את ההסכם בהפרה שזיכתה את המשיבה לבטלו, ואם כך, האם הודעת הביטול ניתנה כדין. כרוכה בכך השאלה מה כללה הודעת הביטול.

(ב) תוכן הודעת הביטול: אפילו נניח כי המערערת אכן הפרה את ההסכם, כקביעת בית משפט קמא דעתנו היא כי יש לקבל את הערעור מן הטעם כי ביטול ההסכם נעשה שלא כדין. הודעת הביטול נמסרה במכתב פרקליט המשיבה 2 למערערת מיום 26.2.01 (ראו סעיף 1(ד) לעיל). המשיבה 2 הודתה מפורשות במהלך המשפט כי הודעת הביטול מתייחסת לכל ההסכם. בשאלון ששלח ב"כ המערערים אל המשיבה 2, נשאלה המשיבה 2 אילו סעיפים מן ההסכם בוטלו ואילו סעיפים לא בוטלו (ראו שאלה 63.3 לשאלון מוצג יג למוצגי המערערים). מר אדלר, מנכ"ל המשיבה 2, השיב לשאלה זו באמרו: "לפי ייעוץ משפטי שקיבלנו בוטל ההסכם כולו" (ראו תשובה 63.3 לתצהיר התשובות לשאלון הכלול במוצג יג למוצגי המערערים).

בית משפט קמא קבע בהקשר זה, בסעיף 31 לפסק דינו, כי המשיבה 2 הייתה זכאית לבטל בנסיבות העניין רק את חלקו של ההסכם העוסק בהפצה ובשיווק, שכן המערערת הפרה רק את הוראות ההסכם הדנות בשיווק ובהפצה. קביעה זו מקובלת עלינו. בית משפט קמא הוסיף והטעים כהאי לישנא:

"בנוסף יש להעיר כי ביטול ההסכם כפי שנעשה על ידי דנשר יוצר, לכאורה, מצב שבו נשארת קנרו ובידיה לא כלום, ואילו דנשר נשארת כשבידיה זכות היבוא שרכשה מקנרו מבלי שתחויב לשיטתה לשלם עבורה דבר מכאן ולהבא ומבלי שזכות ההפצה תהיה בידי קנרו. זהו מצב שלא מצאתי לו הצדקה בדין, בחובת תום הלב, בהיגיון ואף בטענות דנשר עצמה".

גם דברים אלו מקובלים עלינו. עם זאת, אין אנו יכולים לקבל את המסקנה המשפטית שאליה הגיע בית משפט קמא, לאמור:

"חרף זאת דעתי היא כי אין לומר שמטעם זה יש לבטל את הודעת הביטול כולה, אלא יש לומר כי ראוי לצמצם את גבולותיה ואת תוצאותיה של הודעת הביטול כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת כפי שתוארה לעיל".


הדין בעניין זה הוא שאם בוטל החוזה בידי אחד הצדדים, מבלי שהלה היה זכאי לבטלו – מהווה מעשה הביטול הפרת חוזה. עמדו על כך המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (1992) כרכים א-ב, 1115, בציינם כי "הודעת ביטול איננה כדין, אם נשלחה מבלי שהיתה למתקשר עילה לביטול החוזה או שנשלחה לאחר שברירת הביטול אבדה. מובן מאליו שאין בכוחה של הודעה שלא כדין, לבטל את החוזה. יתרה מזאת, הודעה כזו, כשלעצמה, מהווה לכאורה הפרת חוזה, שכן ניתן לראות בה התנערות ממנו. הטעם לכך הוא שניתן ללמוד מהודעה כזו, שבה נאמר כי המתקשר מבטל את החוזה, שהוא מצידו איננו מתכוון לקיימו". לעניין זה ראו גם ע"א 1315/90 רנן נ' אופיר, פ"ד מח(2) 687, 694 (1994); ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטהף, פ"ד נו(4) 798, 804 (2000). בעמ'
806 – 807 לפסק הדין בעניין אלבשארה, ציין הנשיא ברק כי:

"דיני הביטול בגין הפרת חוזה מבוססים על מערכת של סיכונים וסיכויים. הצד ה'נפגע', המבטל את החוזה, נוטל על עצמו את הסיכון כי הביטול אינו כדין, וכי מה שנתפס על-ידיו כהפרה של הצד האחר אינו הפרה כלל ועיקר, אלא הוא ביטול כדין".

ראו גם ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 225 (1998) (להלן: פרשת ס.ע.ל.ר.); ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 116 (2004); ת"א (מחוזי חיפה) 895/02 יפה נוף – תחבורה, תשתיות ובנייה בע"מ נ' הפלר (לא פורסם, 17.12.06, פיסקאות 15 – 16 לפסק הדין). אף המלומד מ' דויטש סבור שמתן הודעת ביטול שלא כדין, עולה כדי הפרת חוזה (מ' דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו (1993) 152).

המערערת אכן לא הגיבה להודעת הביטול האמורה. אולם, אין ללמוד משתיקתה ולא כלום. למערערת, כנפגעת מהפרת ההסכם בידי המשיבה 2, נתונה זכות הבחירה על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, לראות בהודעת הביטול האמורה הפרת ההסכם, אשר מצמיחה לה סעדים שונים (אכיפה, ביטול, פיצויים). טיבה וטבעה של זכות זו היא שאין חובה לממש אותה. המערערת הייתה רשאית למחול על הפרה זו ולהתייחס להסכם כעומד בעינו. אין בידינו בנסיבות דנן, לקבל את עמדת בית משפט קמא ממנה עולה כי מי שקיבל הודעת ביטול חסרת בסיס, צריך להגיב עליה מייד ולכפור בתוקפה, שאם לא כן – עלול הדבר להתפרש לחובתו. המערערת הייתה זכאית, כאמור, להימנע מפעולה בעקבות מכתב הביטול ואין לזקוף לחובתה שלא מחתה בפני המשיבה 2. שתיקתה אינה יותר מאשר מחילה על זכותה שלה לבטל את ההסכם בעקבות הפרתו על ידי המשיבה 2. ראו, למשל ע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779, 786 (2002); פרשת ס.ע.ל.ר. הנ"ל, בעמ' 223.

הודעת הביטול שמסרה המשיבה 2 עולה איפוא כדי הפרת ההסכם. המשיבה 2 לא הייתה זכאית לבטל את ההסכם בשלמותו בשל כך שהמערערת הפרה את התחייבותה בנושא ההפצה והשיווק. בנסיבות אלה, הודעת הביטול לא שיכללה את ביטול ההסכם.

(ג) נבחן אפוא תחילה אם אכן הפרה המערערת את ההסכם כפי שטענה המשיבה במכתב הביטול.

(ד) אפשר למצות את ההפרות שטענה להן המשיבה בשתי אלו:

(1) הפרות של התחייבויות ההפצה לבתי הטבע שקיבלה עליה המערערת, דהיינו אי קיומו של מערך הפצה של המערערת והעברת ההפצה להרדוף (להלן: "התחייבות ההפצה");

(2) אי רכישת כמויות מינימליות של מוצרים שהמערערת התחייבה לרכוש ואי תשלום עבור מוצרים שהזמינה (להלן: "התחייבות הרכישה").

(ה) אשר להתחייבות ההפצה: בהודעת הביטול טענה המשיבה כי המערערת הסבה למעשה את ההסכם לצד ג' ללא הסכמתה, ושעל פי ההסכם היה עליה לקיים מערך הפצה שאותו לא קיימה. כדי לבחון אם הפרה המערערת את התחייבות ההפצה עלינו לברר תחילה מה ההתחייבות שנטלה עליה המערערת. אין חולק שהמערערת התחייבה להפיץ את המוצרים לבתי הטבע. השאלה היא מה טיבה של התחייבות זו בהיבט של קיום מערך הפצה בבעלות המערערת מחד גיסא, ובהפצה באמצעות גורם שלישי (קבלן משנה) מאידך גיסא. עלינו לבחון אפוא את ההסכם.

(ו) כך נאמר במבוא להסכם:

"והואיל וזכות ההפצה הבלעדית כאמור, ניתנה לקנרו (המערערת) לפני כשלוש שנים ומאותו מועד פעלה היא לקידום המכירות והחדרת התודעה למוצרים והמותגים הנ"ל, וכעת היא מעוניינת להתמקד בשווק והפצה של מוצרים טבעיים ומוצרי טבע ולצמצם את מעורבותה בעסקי הייבוא של מוצרים אלו, בהתאם להוראות הסכם זה;

והואיל והפצת מוצרי היצרן תחת המותגים הנ"ל מהווה חלק מהותי מכלל מכירות קנרו ומהיקף פעילותה בתחום ההפצה והשיווק; ..."

וסעיף 3.3 להסכם קובע:

"קנרו מצהירה ומתחייבת כי ביכולתה להפיץ ולשווק את המוצרים הנמכרים תחת המותגים וכן מוצרים נוספים הנמכרים תחת המותגים הנוספים כהגדרתם לעיל, בבתי הטבע ברחבי ישראל..."

(ז) רואים אנו כי ההסכם אינו עוסק מפורשות באופן השיווק וההפצה ובאמצעים שעל המערערת להפעיל לשם כך. לדעתנו, ולא כפי שסבר בית משפט קמא, יש ממש בטענת המערערים שלשונו של ההסכם אינו מטיל על המערערת חובה לשווק ולהפיץ בעצמה, ואין בלשון ההסכם כדי להגביל או למנוע את ניהול מערך ההפצה באמצעות גוף שלישי.
יתר על כן, ברור מלשון ההסכם שהצדדים צפו אפשרות שמי מהם יבקש להעביר את זכויותיו על פי ההסכם לאחרים, והם הסכימו במפורש שכל אחד מהם יהיה רשאי "להמחות, לשעבד ולהעביר את זכויותיו על פי הסכם זה" (סעיף 6.4 להסכם). נביא כאן את הוראתו הברורה של סעיף 6.4 להסכם שזו לשונו:

"כל צד רשאי יהיה להמחות, לשעבד ולהעביר את זכויותיו על פי הסכם זה, ובתנאי שלא יהיה בכך כדי לגרוע באופן כלשהו מזכויות הצד האחר. המחאת / העברת זכויות על פי הסכם זה על ידי קנרו, טעונה אישור מראש ובכתב של דנשר, דנשר לא תסרב להעברה / המחאת זכויות כאמור אלא מטעמים סבירים.

דנשר רשאית לבצע את כלל ההתחייבויותיה על פי הסכם זה באמצעות חברה בת בשם דנשר מעברות בע"מ או חברה אחרת, ובלבד שלא יהיה בכך כדי לגרוע מזכויותיה של קנרו על פי הסכם זה. הצדדים יחתמו על המסמכים לצורך שינוי כאמור בסעיף זה".

נציין שגם בית משפט קמא סבר שאילו השתמשה המערערת ביותר מקבלן משנה אחד לא היה רואה בכך משום הפרה של ההסכם.

מדברים אלו, כמו גם מהעדרם של דברים אחרים בהסכם, עולה שהמשיבה לא ראתה חשיבות בקיום מערך הפצה עצמאי של המערערת, והייתה מוכנה להעברת זכויותיה של המערערת והמחאתן לכל צד שלישי, למעט אם תסרב לאשרו מטעמים סבירים. בוודאי שאי אפשר ללמוד מסעיף זה, ומההסכם בכלל, שיש ממש בטענת המשיבה שבעלות הדין הסכימו שהמערערת תפיץ את המוצרים בעצמה, ותימנע מלעשות כן באמצעות צד שלישי המשמש קבלן משנה מטעמה.

כאן אולי המקום להזכיר שבעלות הדין הן חברות עסקיות, המשיבה "עוסקת ביבוא והפצה של מוצרי צריכה ברשתות שיווק בהיקפים כספים רחבים" (המבוא להסכם), וההסכם נוסח ונערך באמצעות עורכי דין, שיש להניח שהעמידו את בעלות ההסכם על האפשרות לציין ברחל בתך הקטנה את חובת המערערת לקיים מערך הפצה משלה ולאסור עליה להפיץ את המוצרים באמצעות קבלן משנה.

(ח) עד כאן אמרנו דברים על פי לשונו של ההסכם. אנו סבורים שלשון ההסכם ברורה דייה, ומסקנתנו מתיישבת היטב גם עם אומד דעתן של בעלות הדין, כפי שאפשר לעמוד עליה מההסכם עצמו, מנסיבות כריתתו ומנסיבות נוספות שמהן מבקשת המשיבה ללמוד דברים הפוכים. אדרבא, לא זו בלבד שכפי שראינו אין בהסכם הוראה מפורשת הדורשת מהמערערת להפיץ בעצמה את המוצרים, אלא שההתחייבות העיקרית שנדרשה ממנה בהסכם, בקשר עם הפצת המוצרים, הייתה להזמין כמויות מינימום של מוצרים לצורכי הפצתם לבתי הטבע ולשלם בעבור ההזמנות. סעיף 6.2 להסכם אף מציין מפורשות "הסכם זה מבטא את ההסכם המלא והממצה בין הצדדים לגבי הנושאים והעניינים הנדונים בו, ... הצדדים ומי מהם לא יהיו רשאים להסתמך על כל מצג, הסכם, משא ומתן, נוהג, הצעות, התחייבות ו/או כל מסמך אחר, אלא אם נכללו בהסכם זה במפורש". כאן אולי המקום להעיר שפעילות כלכלית באמצעות קבלני משנה ומיקור חוץ מקובלת מאוד בענפים רבים במשק, והמשיבה לא השכילה להסביר מדוע פני הדברים צריכים להיות שונים בענייננו.

(ט) אם ננסה לאמוד את דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתקפת מההסכם ומהנסיבות האחרות, נמצא שעיקרו של ההסכם נמצא דווקא במכירת הזיכיון להפצת ושיווק המוצרים בישראל – כשהמערערת היא המוכרת והמשיבה היא הקונה. כזכור כלל ההסכם שני עניינים עיקריים: האחד מכירה למשיבה של הזיכיון לייבא, לשווק ולהפיץ בישראל את המוצרים, כשעניין זה כולל את זכותה להפיץ ולשווק את המוצרים בכל דרך לרבות ברשתות השיווק ובחנויות ולמעט בבתי הטבע; השני מתן זכות מצומצמת למערערת להפיץ את המוצרים לבתי הטבע בלבד. עניינה העיקרי של המשיבה היה בזיכיון היבוא וההפצה שהיה בידי המערערת שהעבירה אותו למשיבה, ועניינה המשני היה בהשארת ההפצה לבתי הטבע בידי המערערת, כשהתחייבותה המהותית היא לרכוש כמויות מינימום של מוצרים מהמשיבה. אין אנו סבורים שיש בעדותם של עדי המערערת כדי לשנות מאומד הדעת כפי שהוא עולה מלשון ההסכם, ממהותו ומהנסיבות האחרות שהובאו לפני בית המשפט, כגון ידיעתה המוקדמת של המשיבה שהרדוף היא שתעסוק בהפצה. ראו בעניין זה כתב ערבות והתחייבות אישית של הגב' ציפי אדרי, רעיתו של הבעלים של הרדוף, שהמציאה המערערת למשיבה בקשר עם הבטחת רכישות המוצרים שבו נאמר: "כתב ערבות זה ושטר החוב שניתן להבטחתו, ניתנים להבטחת התשלומים בגין סחורות שתרכשנה ע"י חברת איל הרדוף בע"מ ו/או קנרו מדנשר בלבד. וכמו כן באישורכם לכך שההפצה תתבצע ישירות באמצעות חברת איל הרדוף לבתי הטבע בהמשך העבודה" (נספח י"ז לתיק המוצגים של המערערת). כמו כן ראו הזמנות בעבור המערערת שהזמינה הרדוף ישירות מהמשיבה (מוצגים י"א למוצגי המערערת).

(י) כדי לשבר אוזנה של המשיבה נוסיף ונאמר, שבניגוד למסקנתו של בית משפט קמא, אנו סבורים שהמערערת לא המחתה את זכויותיה על פי ההסכם, ולא הייתה מניעה שתעסיק קבלן משנה לצורך ההפצה. אף על פי שהרדוף היא שהפיצה את המוצרים, עדיין אין מדובר בהמחאת זכויות או העברתן; המערערת נשארה בעלת דברה של המשיבה החבה לעמוד כלפיה בכל הוראות ההסכם, ובעלות הדין אף המשיכו בהתחשבנות ישירה ביניהן.

(יא) נסכם בשלב זה ונאמר שהמערערת לא התחייבה להפיץ את המוצרים במערך עצמאי שלה, לא העבירה ולא הסבה את זכויות ההפצה להרדוף ועל כן גם לא הפרה את התחייבות ההפצה. משזו מסקנתנו נוסיף ונאמר, את המובן מאליו, שאין תוקף לביטול שהתיימרה המשיבה לבטל את ההסכם בטענה שהמערערת הפרה את התחייביותיה להפצה.


(יב) אשר מכאן להתחייבות הרכישה: זו עילת הביטול הנוספת שציינה המשיבה במכתב הביטול – אי עמידת המערערת בהתחייבותה לרכוש כמויות מינימליות של מוצרים ותשלום בעבורם. אנו סבורים שגם התיימרותה של המשיבה לבטל את ההסכם על יסוד עילה זו, אינה ראויה. לא בכדי קבע בית המשפט מפורשות כי "דנשר (המשיבה) חיפשה דרך לבטל את ההסכם לאחר שבאה למסקנה כי העיסקה אינה כדאית", וכנראה שהמשיבה לא בחלה בכל טענה כדי להגיע לביטול זכות ההפצה והשיווק של המערערת תוך שמירת הזיכיון העיקרי ליבוא ושיווק של המוצרים תחת ידיה.

(יג) לאור הערתו של בית משפט קמא שהמשיבה חיפשה דרך לבטל את ההסכם, ולנוכח אופן התנהגותה של המשיבה באשר לביטול ההסכם בטענות שדחינו בעניין הפרת התחייבות ההפצה, יש לבחון במשנה קפדנות את טענתה בדבר ביטול ההסכם עקב אי רכישת כמויות מינימום, ואי תשלום בעבור המוצרים שסופקו לה.

(יד) נביא תחילה את ההוראות המיוחדות שבהסכם הרלוונטיות לסוגיה:

"3.4. לבצע מידי חודש הזמנות של מוצרים ומותגים, בהיקף שלא יפחת מסכום השווה למכפלה של 12,096 ₪ ליטר חלב סויה (פריט 1961 במחירון היצרן, נספח ד') (14 משטחים), במחירים כמפורט בסעיף 3.5.

בדיקת הכמות דלעיל תיערך אחת לשלושה חודשים על בסיס ממוצע רבעוני ואי עמידה ברכישת הכמות דלעיל ו/או כמות המינימום הקבוע לשנה הרלוונטית כמפורט בסעיף 3.6 להלן, תהיה עילה לדנשר לביטול הזכות של קנרו על פי הסכם זה להפיץ ולשווק את המוצרים, בהודעה מוקדמת של 30 יום, אלא אם רכשה קנרו בתקופת ההודעה את הכמות החסרה להשלמת הכמות דלעיל. אין בהפרת סעיף זה כדי לגרוע מזכותה של קנרו על פי הסכם זה לקבל את העמלה המפורטת בסעיף 2.3 לעיל".

"3.5 לשלם לדנשר עבור הזמנות המוצרים והמותגים, לרבות המותגים הנוספים כדלקמן:

3.5.1 לפי מחיר קבוע המחושב בהתאם למחיר כפי שנרכש על ידי דנשר מן היצרן, בתוספת סכום בשיעור קבוע של 43.75% ("להלן: תוספת לעלות"). היה וקנרו תשיב לדנשר את המקדמה כהגדרתה לעיל, במועד הקבוע בסעיף 3.7.2, תעמוד מאותו מועד התוספת לעלות על שיעור של 42.75%."

3.5.2 חישוב המחיר הנ"ל יתבצע בהתאם לשער היציג של הפרנק הצרפתי ביום הוצאת החשבונית. במקרה של פיחות או תיסוף של שער הפרנק בשיעור הגבוה מ – 2% ממועד הוצאת החשבונית, יתווספו או יופחתו הפרשי השער, לפי העניין ובשיעור שמעל לשיעור של 2% הנ"ל.

3.5.3 בתנאי תשלום של שוטף + 60 יום.

3.5.4. ה"ה שדמי אמנון וקנטור רועי ערבים בזאת באופן אישי ביחד ולחוד לתשלום תמורת המוצרים, לרבות המותגים הנוספים שתרכוש קנרו מדנשר. להבטחת תמורת רכישות בסכום מצטבר העולה על 50,000 ₪, ישמש כבטוחה הנכס וזאת עד לסכום בשיעור של 80% משווי הנכס על פי הערכת שמאי באותה עת, ובקיזוז הסכום המשמש כבטוחה להשבת המקדמה."

"3.7.3 תוך 30 יום מהמועד בו תדרוש דנשר את פרעון המקדמה באם קנרו תפר את התחייבויותיה על פי סעיף 3.4 לעיל ו/או הפרה יסודית אחרת ולא תיקנה את ההפרה במועד, ובקיזוז העמלה כמפורט להלן לה היתה זכאית קנרו עד לאותו מועד".

(טו) בית משפט קמא מצא שאין עוד מחלוקת שתחילת הרבעון הראשון של ההפצה הייתה ביום 24.9.00 וכי עד לסיום רבעון זה ביום 23.12.00 לא עמדה המערערת ברכישת כמות המינימום. עם זאת אין חולקין שהמערערת הייתה זכאית לרכוש את יתרת הכמות הנדרשת בתוך 30 יום מיום שקיבלה התראה מהמשיבה, ואמנם המערערת הזמינה לאחר קבלת ההתראה כמות מוצרים המשלימה את כמות המינימום. לפיכך ציין בית המשפט שהמחלוקת שנותרה היא "בשאלה האם יש לראות הזמנה זו כחלק ממילוי חובותיה לרכוש כמות מינימום מוגדרת, כפי שנקבע בהסכם" (עמ' 9 שורות 17-18), וכי "ברור שאם [המשיבה] הייתה זכאית לסרב לספק את שהוזמן במסגרת אותה הזמנה, אזי התוצאה היא כי [המערער] לא עמדה בהתחייבות לרכישת כמות מינימום; ואילו אם הסירוב לספק את שהוזמן בהזמנה מיום 24.1.01 היה שלא כדין, אין [המשיבה] רשאית להסתמך עליו וממילא אין לומר ש[המערערת] לא עמדה בהתחייבות לרכישות בהיקף מינימלי לרבעון" (עמ' 9 שורות -19-22).

(טז) בית המשפט הוסיף ובחן את נימוקיה של המשיבה שלא לספק את המוצרים בשל אי קיום מערך הפצה (נימוק שלא דן בו עוד שהרי דן בו קודם לכן במסגרת הדיון בעילת הביטול האחרת) וחריגה מקו האשראי ללא בטחונות.
כאמור מצא בית המשפט שאכן הביטחונות שהעמידה המערערת לא הספיקו לחריגה מהיקף האשראי. את קביעתו זו עיגן בית המשפט גם במסקנתו שאף על פי שבניית הדירה הושלמה מאז ששועבדה כבטוחה למשיבה, לא ידעה המשיבה על הגידול בשוויה (מ 150,000 דולר ל 235,000 דולר), ולא היה עליה לדעת על כך.

(יז) אנו סבורים שבית משפט קמא שגה גם בסוגיה זו.

(יח) אין אנו רואים צורך לבחון את החישובים שעשה בית משפט קמא, לנוכח טענות המשיבה, אם שוויה של הדירה שניתנה כבטוחה, שבנייתה הושלמה בתקופה של יותר מחצי שנה מאז כריתת ההסכם ועד למועד ההזמנה, צריך לכלול גם מע"מ או לא. לעצמנו אנו נוטים לדעה ששווי הדירה לצורכי בטוחה הוא שוויה בשוק החופשי כולל מע"מ, שהרי מלכתחילה, דהיינו בזמן שהמערערים המציאו אותה כבטוחה, העריכו הצדדים את שוויה של הדירה ככולל מע"מ. אולם, וזה עיקר, אנו סבורים שלא זו בלבד שהמשיבה ידעה או למצער הייתה אמורה לדעת, על הגידול בשוויה של הדירה, אלא שעליה הייתה מוטלת החובה לברר את שווי הדירה בטרם תבטל את ההסכם. מסקנתנו זו מעוגנת בהוראת סעיף 3.5.4 להסכם שהובאה לעיל והקובעת שהדירה תשמש "כבטוחה להבטחת תמורת רכישות ... עד לסכום בשיעור של 80% משווי הנכס על פי הערכת שמאי באותה עת" (ההדגשה שלנו). בנסיבות העניין שלפנינו, כאשר המשיבה ביקשה לבטל הסכם האמור להתמשך על פני 10 שנים ושזה עתה הוחל בביצועו, לאחר שקיבלה על פי אותו הסכם את התמורה העיקרית שעליה לא ויתרה (זכות היבוא וההפצה בישראל למשך 10 שנים), וכאשר ברור לכל שהמשיבה מצאה שהעיסקה לא הייתה כדאית לה וחיפשה תרוץ לביטולו, היה עליה בטרם תיטפל למה שהיא רואה כהפרה לבחון היטב את צעדיה ואת ההסכם שעליו חתמה בטרם תמהר ותבטלו. אין חולק שאם יובא בחשבון שווי הדירה הגמורה, ולא הייתה מחלוקת עליו שהרי המשיבה לא חלקה על חוות דעת השמאי מטעם המערערת, היה די בשווי הדירה כדי לשמש כביטחון למלוא ההזמנה שהזמינה המערערת בחודש ינואר 01, ובוודאי לאותו סכום פחות ממנה שביטא את הרכישה להשלמת כמות המוצרים המינימלית שעליה התחייבה לאותו זמן. נזכיר שמדובר בהזמנה של 60,000 ₪ בלבד שהיה בה כדי לרכוש מעל ומעבר לכמות המינימום.

(יט) הגענו אפוא לכלל מסקנה שעילות הביטול שעליהן נסמכה המשיבה בביטול ההסכם לא התקיימו שעל כן הייתה זו המשיבה שהפרה את ההסכם בביטולו שלא כדין. אנו מסכימים עם טענת המערערים שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב בבטלה את ההסכם, והדברים עולים הן מדרך התנהגותה של המשיבה על רקע הנסיבות שפורטו לעיל והן מהראיות שהיו לפני בית משפט קמא ושלא ראינו צורך לדון בהן לנוכח התוצאה (ראו בעניין זה את טענות המערערים בחלק ג' לכתב הערעור (עמ' 15 ואילך).

(כ) בית משפט קמא לא נזקק לטענות המערערים בדבר הפרות אחרות שהפרה המשיבה את ההסכם והואיל ומצאנו שהמשיבה הפרה את ההסכם בביטולו אין אנו רואים צורך לעמוד עליהן הגם שאילו נדונו יתכן שמסקנת בית משפט קמא הייתה שונה תכלית שינוי (ולו בשאלת תום ליבה של המשיבה).

(כא) המערערת הגישה תביעה לבית משפט קמא שלא נדונה לגופה עקב מסקנת בית המשפט שהמשיבה ביטלה את ההסכם כדין ומפני שלא קיבל את טענת המערערת שסכום התביעה שתבעה הוא הסכום המוסכם בעבור העמלות שחבה לה המשיבה. בית המשפט היה ער שהמשיבה התיימרה לבטל את ההסכם כולו אך בסופו של דבר טענה שביטלה רק את זכות ההפצה של המערערת ושתוצאת פסק הדין אינה מתיישבת עם הגיון הדברים. המערערים איבדו את זכות ההפצה לבתי הטבע, החזירו כספים למשיבה, וזו נשארה בעלת הזיכיון לייבוא והפצה של המוצרים בלי שתשלם בעבור הזיכיון דבר לרבות עמלות שוטפות. בית המשפט ביקש לפתור עניין זה בפסק דינו בכך שחייב את המשיבה לשלם את העמלות בגין היבוא בעתיד. הבנו מהצדדים שהמשיבה אינה מייבאת את המוצרים כלל והתוצאה היא שאינה משלמת למערערת דבר. אנו סבורים שבנסיבות אלו יש להחזיר את העניין לבית משפט קמא על מנת שידון בתביעת המערערת ולנוכח שינוי הנסיבות אנו מתירים למערערים להגיש כתב תביעה מתוקן שבו יתבעו את נזקיהם.

6. סוף דבר

פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל. המשיבות תשבנה למערערים כל סכום ששילמו המערערים עקב פסק הדין והליכי ההוצאה לפועל בגינו ובגין השטר שעשו המערערים, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועדי התשלומים.

המשיבות תישאנה בהוצאות המערערת בשתי הערכאות וכן בשכר טרחת עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 150,000 ₪ בתוספת מע"מ.

הערבות הבנקאית תוחזר למערערים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוזה מתנה

  2. ביטול חוזה קטין

  3. ביטול חוזה הפצה

  4. ביטול חוזה פרסום

  5. ביטול חוזה סוכנות

  6. ביטול חוזה זיכיון

  7. ביטול חוזה דוגמנות

  8. ביטול חוזה זכיינות

  9. ביטול חוזה חד צדדי

  10. ביטול חוזה עם קבלן

  11. ביטול חוזה עקב טעות

  12. ביטול חוזה חדר כושר

  13. ביטול חוזה בהתנהגות

  14. ביטול חוזה בשל הפרה

  15. ביטול חוזה זמן סביר

  16. ביטול חוזה קניית רכב

  17. ביטול חוזה לטובת צד ג

  18. ביטול חוזה רכישת דירה

  19. ביטול חוזה טעות במחיר

  20. ביטול חוזה חולשה שכלית

  21. ביטול חוזה הפרה יסודית

  22. ביטול חוזה טעות בכדאיות

  23. ביטול חוזה מכר טענת עושק

  24. ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו

  25. ביטול חוזה לתקופה בלתי קצובה

  26. ביטול חוזה הנוגד את תקנת הציבור

  27. ביטול חוזה מכר מחיקת הערת אזהרה

  28. ביטול חוזה בין קבלן לרוכשי דירות

  29. תביעה לביטול חוזה - אי התקנת מערכת מיזוג

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון