ביטול חוזה חולשה שכלית


השופט ת' אור: 1. המערערת הראשונה (להלן - החברה) הינה חברה קבלנית לבניין, והמערער השני הינו מנהלה. החלקה 120 בגוש 30164 (להלן - החלקה) רשומה על שמו של המנוח יעקב גדע ז"ל (להלן - המנוח), אשר המשיבים הינם יורשיו. המשיבה השביעית, לאה גדע, הינה אלמנתו של המנוח (להלן - האלמנה), אשר מאז פסק הדין בערכאה הראשונה הלכה בינתיים גם היא לבית עולמה. יתר המשיבים הינם בניו ובנותיו של המנוח (המשיב 4 הינו עיזבון אחד מבניו של המנוח, אשר נפטר עוד קודם הגשת התביעה).
בתביעה, שהוגשה לערכאה הראשונה, הסתמכו המערערים על חוזה מיום 19.12.76, אשר נחתם בין החברה לבין כל יורשיו של המנוח, הלוא הם המשיבים (להלן - היורשים). על-פי חוזה זה (להלן - החוזה) התחייבו היורשים למכור את זכויות הבעלות שלהם בחלק מהחלקה, על-מנת שהחברה תהרוס מבנה הנמצא על החלקה - מבנה שבו גרו אותה עת האלמנה והמשיבה השישית, הבת אסתר - ותקים תחתיו מבנה חדש. בהתאם לחוזה, שלוש מבין הדירות במבנה החדש אמורות היו להישאר בבעלות היורשים, כל דירה בבעלות שניים מילדיו של המנוח, בהתאם למפורט בחוזה. יתר הדירות, לרבות כל המחסנים שייבנו, אמורים להיות בבעלות החברה ובחזקתה, וזה בתמורה לבניית המבנה על החלקה. בין יתר ההתחייבויות, שקיבלו עליהם היורשים לפי החוזה, הם קיבלו על עצמם לרשום את החלקה על שמם לפי צו ירושה, שהתחייבו לקבלו בהקדם; לחתום על תכניות בנייה ובקשות לעורך-דין יהודה כהן, המייצג את החברה; וכן התחייבו לחתום על ייפוי-כוח בלתי חוזר לעורך-דין יהודה כהן, המייצג את החברה, על-פיו יוכל לפעול למילוי תנאי החוזה, ייפוי-כוח עליו חתמו באותו תאריך בו נחתם החוזה. כן התחייבו היורשות, האלמנה והבת אסתר, לפנות את הבית שעל החלקה ולמסרו לחברה, לאחר שהן תקבלנה הודעה מוקדמת של חודש ימים, שבה מודיעה להן החברה, שוועדות הבנייה נתנו את אישורן לבנייה, וזאת כנגד התחייבות החברה לממן שכירת דירה עבור שתיהן עד להשלמת בניית הבניין על החלקה.

כאמור, בחוזה הותנה מהן הזכויות, שיקבל כל אחד מהיורשים, ובאיזו דירה מדירות הבית שייבנה, יקבל זכויות אלה. בתאריך מאוחר יותר, על-פי חוזים מאפריל 1978, מכרו שלושה מהיורשים, אליהו גדע, שלמה גדע ואולגה גדע - כל אחד מהם בחוזה נפרד - למערער השני את זכויותיהם בדירות על- פי החוזה. המערער השני הצטרף לתביעה, הואיל וזכויותיו על-פי שלושה חוזים אלה תלויות במימוש החוזה.



בתביעתם טוענים המערערים, שהחברה זכאית למימוש זכויותיה לפי החוזה, וכי המשיבים, שלא כדין, לא היו מוכנים לבצע את חיוביהם על-פי החוזה. אשר על-כן עתרו המערערים לבית המשפט, שיצווה על המשיבים לבצע את החוזה, וכן כי יורה על ביצוע שלושה החוזים הנוספים, אשר נחתמו בין המערער השני לבין אליהו, שלמה ואולגה גדע. לחלופין, עתרו המערערים לחייב את המשיבים לשלם להם פיצויים על נזקיהם.

המשא ומתן בין החברה לבין היורשים נוהל בעזרת העד, המתווך דב זילבר. למעשה, ניהלה החברה את המשא ומתן עם המשיבים 1-5 בלבד. רק לאחר מכן פנתה למשיבות 6 ו-7, על-מנת שגם הן תחתומנה על החוזה.
האלמנה חתמה על החוזה בטביעת בוהן ימין למחרת היום בו חתמו עליו היורשים האחרים.

עיקר טענות המשיבים 1-5 בכתב-הגנתם היה, שהחוזה אינו מחייבם בשל שינויים, שנערכו בו לאחר חתימתו. ואילו טענות המשיבת 6 ו-7 - האלמנה והבת אסתר - היו, כי הן הוחתמו על החוזה בלחץ ובכפייה, וכן, לחלופין, שעומדת להן טענת עושק במובן סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן - חוק החוזים). בית המשפט (כבוד השופט י' בזק) דחה את טענת הכפייה שבפי משיבות 6 ו-7, אך קיבל את הטענה בדבר עושק, שנטענה על-ידי האלמנה. התוצאה הייתה, שבית המשפט דחה את התביעה וחייב את המערערים לשלם לאלמנה את הוצאות המשפט. על החלטה זו לדחות את התביעה הוגש הערעור הנוכחי.

2. קביעותיו של בית המשפט, שהיוו יסוד לדחיית התביעה, נוסחו בפסק הדין בקיצור, ואלו הן:

"נראה לי כי אין מקום לטענה כאילו האם הישישה, הנ' 7, אולצה בכח לחתום על ההסכם. הוכח כי היא סרבה לחתום על ההסכם בנוכחות ילדיה לאות מחאה על כך שלא באו לבקרה בחג החנוכה, ודחתה את החתימה לשעה יותר מאוחרת. דברים אלה מוכיחים כי הנ' 7 לא פעלה מתוך חוסר הבנה מוחלט או באילוץ פיזי.

אולם נראה לי כי הזקנה הוחתמה על החוזה תך ניצול חולשתה השכלית והגופנית, חולשה הנובעת מישישותה המופלגת. לאור הראיות שהיו בפני אני משוכנע כי לא היה בכוחה של הזקנה להבין משמעותה המלאה של העסקה. התובע והנתבעים 1-5 כאחד היו שותפים לניצול זה. אני קובע כי אין תוקף לחתימתה של הנ' 7 על ההסכם ועל יפוי הכח ואין הם מחייבים אותה כלל ועיקר."

המחלוקת העיקרית בין הצדדים בערעור זה היא, אם נתקיימו תנאי סעיף 18 לחוק החוזים, עליו ביססה האלמנה את הגנתה; ומחלוקת נוספת בצדה: כעולה מהקטע המצוטט לעיל, סבור היה השופט המלומד, כי מאחר שנוצלה חולשתה השכלית והגופנית של האלמנה, אין תוקף לחתימתה על ההסכם ועל ייפוי הכוח, שעליהם חתמה, ועל-כן אין כל חוזה תקף בין הצדדים. אלא שלפי סעיף 18, בהתקיים יסודות טענת העושק אין החוזה בטל, ורק עומדת לצד המתקשר הזכות לבטל את החוזה. לפיכך, שאלה נוספת בה יש להכריע - בהנחה שעומדת לאלמנה טענת עושק - היא, אם האלמנה ביטלה כדין את החוזה.

3. א. על-מת להוכיח קיומה של עילת העושק כעילה לביטול חוזה, על הטוען אותה להוכיח את קיומם של היסודות המצטברים הבאים:

1) שהיה במצב של מצוקה, של חולשה שכלית או גופנית, או של חוסר ניסיון.

2) עקב מצבו זה התקשר עם הצד האחר, כלומר שקיים קשר סיבתי בין מצבו כאמור לבין התקשרותו בחוזה.

3) הצד האחר לחוזה ניצל את מצבו האמור.

4) תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

ב. השופט המלומד קבע, שהאלמנה הייתה במצב של חולשה שכלית וגופנית, אשר נבעה מישישותה המופלגת. האלמנה הינה ילידת 1889, ובעת חתימת החוזה הייתה בת 87 שנים. היא לא הייתה, כדברי השופט המלומד, במצב של חוסר הבנה מוחלט, אך לא היה בכוחה להבין משמעותה המלאה של העיסקה, בשל חולשתה השכלית, שמקורה בישישותה. אף כי לא פורטו בפסקי הדין הראיות, עליהן ביסס בית המשפט את מסקנתו העובדתית האמורה, אין ספק, שעל-פי הראיות שבאו לפני בית המשפט, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה זו.

המשיב עזרא גדע העיד:

"האמא היא לא שפויה בדעתה ואי אפשר לה לעשות שום דבר. אמרתי אני לא אעשה שום דבר עד אחרי מאה ועשרים של האמא ואחרי זה יש אפשרות למכור אני אמכור" (בעמ' 52 למטה).

וכן הוא מעיד (בעמ' 54), שכבר ב-1976 לא ידעה מה שהיא מדברת ולא מה שמדברים אתה, ולפיכך, גם אם ניסתה המשיבה אסתר גדע להסביר לה את שיבנו על החלקה, לדעתו, "אפילו להסביר לה אלף פעמים היא לא מבינה ולא יודעת" (בעמ' 56).


המשיב שלמה גדע מעיד על כך, שב-1977-1978 איבדה האלמנה את הזיכרון כליל, אך כבר קודם לכן, ב-1976, בקושי הייתה מבינה את המצב (בעמ' 64).

עובדיה גדע, אשר גם הוא מעיד על אבדן הזיכרון אצל האלמנה ב- 1978, מוסיף, שגם קודם לכן הבינה רק קצת (בעמ' 51). ודברים דומים אומרת אולגה גדע, בהתייחסה לדיבורים שהיו על העיסקה. על-פי עדותה ביחס למצב האלמנה באותו שלב, "היא לא הבינה בכלל מה שהולך איתה" (בעמ' 70).

כפי שעולה מהראיות נראה, שלכל המאוחר ב-1977 או ב-1978 הייתה האלמנה פסולת-דין בשל ליקוי שכלי, בו לקתה בשל גילה המופלג. אכן, כשהגיש בשמה עורך-דין פודים את כתב ההגנה בשנת 1979, היה זה כבר לאחר שמונה קודם לכן בתור אפוטרופוס שלה. אין בראיות אלה הוכחה, שהאלמנה הייתה פסולת-דין בעת חתימת החוזה, והשופט המלומד גם לא קבע כך. אך אפילו אם בעת חתימת החוזה לא הגיעה האלמנה למצב, בו ניתן להכריז עליה כפסולת-דין, אין בכך לשלול את העובדה, שסבלה מ"חולשה שכלית" במובן סעיף 18. "חולשה שכלית" מובנה רחב מליקוי שכלי, שמכוחו ניתן להכריז על פלוני, שהוא פסול-דין.

כשאדם לקוי בשכלו ומחמת זאת אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ניתן להכריזו פסול-דין על-פי סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. אך גם אם לא הגיע למצב, בו יש מקום להכריזו פסול-דין, עדיין ייתכן שתוכח "חולשה שכלית" שלו, שבהצטרף אליה יתר היסודות, הנזכרים בסעיף 18, תעמוד לו הזכות לבטל את החוזה (השווה; ע"א 403/80
[1], בעמ' 767. וכן ראה: ג' שלו, "פגמים בכריתת חוזה" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"א) 116). בענייננו, על-פי הראיות כאמור, היה יסוד לקביעתו של השופט המלומד, שהאלמנה סבלה מחולשה שכלית, אשר, כפי שנקבע, גרמה לכך שלא הבינה את משמעותה המלאה של העיסקה.

בא-כוח המערערים הזכיר את העובדה, שהאלמנה לא אבתה לחתום על החוזה, כשבאו ילדיה לביתה, ודחתה זאת למחרת היום בשל כעסה על ילדיה, על שלא באו לבקרה בחג החנוכה. אכן, מעובדה זו ניתן אולי להסיק, שבינתה של האלמנה לא נסתתרה לחלוטין, וכשראתה עצמה נפגעת, בחרה בדרכה שלה "להעניש" את ילדיה. אך מכך אין להסיק, שהיא הבינה ומסוגלת הייתה להבין את טיב החוזה ופרטיו. אין בכך, על-כן, לסתור את מסקנת בית המשפט כאמור.

ג. לטענת בא-כוח המערערים, לא המערערים ניצלו את מצבה של האלמנה אלא המשיבים 1-5. אלה היו מעוניינים בעיסקה, כדי שיזכו כל אחד מהם במחצית מדירה בבניין. שייבנה על-ידי החברה, ועל-כן הם שניצלו את מצבה לתועלת עצמם. אך היה זה, לטענתו, עניין פנימי בין המשיבים, ללא שהמערערים נטלו בו חלק, ולפיכך - כך הטענה - אין לומר, שהם ניצלו את חולשתה השכלית של האלמנה.

אין לקבל טענה זו. כדי שצד לחוזה, ייחשב כמנצל את "החולשה" של הצד האחר לחוזה, די בכך שהוא ידע על מצב "החולשה", ובידיעתו מצב זה התקשר עם הצד האחר. המלה "נצול" בהקשר זה טומנת בחובה משמעות שלילית במובן התנהגות בלתי מוסרית או בלתי הוגנת, כשצד לחוזה ער לכך שהמתקשר עמו נמצא במצב מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון, הנזכרים בסעיף 18, והוא מנצל מצב זה ומתקשר עם אותו אדם (השווה: ע"א 403/80 [1] הנ"ל, בעמ' 768 למטה, ובפירוש לחוקי החוזים הנ"ל, עמ' 114-115).

השתלשלות האירועים בענייננו הייתה, שהמערער השני, שניהל את המשא ומתן מטעם החברה, סיכם את תנאי החוזה עם המשיבים 1-5 במקום מגוריהם בבת-ים, ורק לאחר מכן הגיעה כל הכבודה לירושלים, על-מנת שגם המשיבות 6 ו-7 תסכמנה לכך. הוא ידע, שהאלמנה לא נטלה, למעשה, חלק בכל המשא ומתן, ומהעדויות ל מהלך המשא ומתן ברור, שהאלמנה לא רק שלא נטלה חלק בו אלא גם, למעשה, לא הבינה "מה הולך". המערער השני, אשר נכח בעת חילופי הדברים - כשהאלמנה נמצאת שותקת ואינה מבינה - בוודאי היה ער למצבה זה של האלמנה.

מדברי המערער השני עצמו ניתן להבין ולהסיק, כפי שהוא בוודאי הבין, שהאלמנה הייתה במצב, שלא ניתן להסביר לה את פרטי החוזה. כשהוא מתאר את ההסבר, שנתנה אסתר גדע לאמה, האלמנה, הוא מזכיר, שהיא אמרה לה, שהקבלן יהרוס את הבנין ומוסיף: "ככה, כללית היא הסבירה. היא לא יכלה להסביר לה פרט פרט כללית, שאנחנו הולכים להרוס את הבנין ובונים בית יותר יפה..." (בעמ' 40 למעלה). אין צורך לומר, שהסבר זה איננו הסבר מלא של מה שהוסכם עליו בחוזה, ויש בו העלמה של עובדות חשובות ביותר מהאלמנה, דהיינו על מה מוותרת האלמנה על-פי החוזה, ומה התמורה שתקבל לוויתורה זה. אך הבאתי את הדברים בהקשר זה כדי להראות, שהמערער השני היה ער למצבה של האלמנה, על-פיו לא ניתן להסביר לה את פרטי החוזה.

נרא לי איפוא, שאין יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט, שלא רק המשיבים 1-5 ניצלו את רפיון שכלה של אמם, אלא שגם החברה. באמצעות מנהלה המערער השני, ניצלה זאת.

ד. אין גם כל קושי לקבוע, שתנאי החוזה, מבחינתה של האלמנה, הינם "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" במובן סעיף 18.

השופט המלומד לא דן אמנם בשאלה זו בפסק הדין, אך בנסיבות המקרה מסקנה זו ברורה ומתבקשת.

האלמנה ירשה 1/4 חלקים בעיזבונו של המנוח, ובנוסף לכך היו לה זכויות מגורים במבנה, שעמד על החלקה. מה שהובטח לה בחוזה כנגד ויתורה על זכויות אלה, הוא זכויות מגורים ביחד עם הבת אסתר באחת הדירות עד סוף ימיה, אך בלא שתקבל זכויות בעלות כלשהן, אף לא בדירה זו.

מקובל הוא, שכנגד העברת זכויות הבנייה על המגרש והבעלות בחלק ממה שייבנה עליו יקבל המוכר תמורה כספית נאותה או זכויות בעלות בחלק ממה שייבנה. כך אמנם נהגה החברה ביחסיה עם היורשים האחרים של המנוח.
והנה, דווקא ביחס לאלמנה, אשר זכויותיה בחלק גדולות היו משל היורשים האחרים, כל שניתן לה הוא זכויות מגורים באחת מהדירות שתיבנינה. גם בקביעת הדירה, בה תתגורר האלמנה, בולטת ההתעלמות הכמעט מוחלטת מטובתה. מסתבר, שאותה דירה אמורה הייתה להיבנות בקומה הרביעית בבניין, בו לא תהיה מעלית. לגבי ישישה בגילה של האלמנה הענקת זכות כזו אינה אלא לעג לרש ממש, וכמוה כקביעה מראש, שזו לא תוכל לצאת מפתח ביתה בשל קשיי עלייה וירידה במדרגות.

נשמעה טענה, שכאילו על-ידי הסכמתה כאמור ביקשה האלמנה לחלק עיזבונה בחייה ולהעביר לילדיה את זכויותיה בחלקה, פרט לזכות למגורים עד סוף ימיה, שתישאר לה באחת הדירות. לכך יש להשיב, שאין כל ראיה, שהאלמנה אמנם חפצה בכך. כפי שקבע בית המשפט, לא הבינה האלמנה, בשל חולשתה השכלית, את משמעות החוזה עליו חתמה, וממילא אין לייחס לה, כי הסכימה לכך. אמנם ייתכן, שהמשיבים 1-5. ובשלב מסוים גם המשיבה 6, מרוצים היו מההסדר, בו "ירשו" את אמם בחייה. אך לא היה זה על-פי רצונה וכוונתה של האלמנה, אלא, כפי שקבע בית המשפט, תוך ניצול משותף של המשיבים 1-5 והמערערים את מצבה של האלמנה כאמור.

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שהוכחה טענת העושק, שנטענה מטעם האלמנה.

4. כאשר זכאי צד לביטול החוזה בשל פגם בכריתתו, קובע סעיף 20 לחוק החוזים, ש"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול". אין מחלוקת על כך, שהחוזה בוטל על-ידי האלמנה במכתב, ששלח בשמה עורך-דין פודים. המערער השני הודה בעדותו, שהודעת ביטול כזו נתקבלה (ראה בעמ' 36). המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, אם ביטול זה נעשה תוך זמן סביר במובן סעיף 20. השופט המלומד סבר, שבשל ניצול חולשתה הגופנית והשכלית של האלמנה חתימתה על החוזה בטלה, ועמה בטל החוזה. לפיכך לא ראה צורך לדון בשאלה, אם היה ביטול של החוזה ואם הודעת הביטול נשלחה במועד. אך הואיל והעילה, אותה הוכיחה האלמנה, הייתה עילת עושק, מה שעומד לה הוא הזכות לביטול החוזה, ואין הוא בטל מאליו. ניצבת איפוא השאלה, אם היה ביטול כדין של החוזה.

שקלתי, אם לא מן הראוי להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה, על-מנת שתחליט בשאלה זו. בסופו של דבר הגעתי למסקנה, כי אין לנהוג כך, וכי יש מקום לקבוע, שהחוזה בוטל כדין.

בכתב-הגנתן טענו המשיבות 6 ו-7, שהחוזה בוטל. מטעם המערערים לא הוגש כתב-תשובה, וממילא לא הועלתה על-ידיהם הטענה, שהביטול לא נעשה תוך זמן סביר כמובנו בסעיף 20 לחוק החוזים. טענה בדבר אי-מתן הודעת ביטול תוך המועד החוקי הינה טענה בדבר אי-קיום תנאי מוקדם לתקפותה של הודעת הביטול, וטענה כזו - על המסתמך עליה לטענה (ראה תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, וספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 120-121).

המועד, בו מתחיל מרוצו של "זמן סביר" על-פי סעיף 20, הוא המועד, שבו נודע לצד המבקש לבטל את החוזה על קיומה של עילת הביטול. כדי שיוכל לממש את זכות הביטול, נדרש, שהמתקשר יידע בפועל על קיום העילה.
על-מנת שניתן יהיה להכריע בשאלה, אם היה איחור במשלוח הודעת הביטול יש, על-כן, לבחון שניים: מתי נודע לאלמנה על קיומה של עילת הביטול, וכן, אם הודעת הביטול נשלחה תוך חלוף זמן סביר ממועד זה או לאחר חלוף הזמן.

כבר בזמן חתימת החוזה לא הבינה האלמנה את משמעותה המלאה של העיסקה, והיא לא הבינה את שנגרע מזכויותיה. החוזה נחתם ב-19.12.76, וכבר ב-1977 איבדה את זיכרונה, ואותו רפיון שכל, שהיה מנת חלקה כבר בעת חתימת החוזה, החמיר והלך, עד שקודם הגשת התביעה נגדה כבר הייתה פסולת-דין ולא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה. ואמנם, מי שהעלה לראשונה את טענת העושק היה אפוטרופסה של האלמנה, עורך-דין פודים, כשהחל לטפל בפרשה בשמה, והוא ששלח את מכתב הביטול לבא-כוח החברה.

כשבאים לשקול את סבירות הודעת הביטול באשר למועד נתינתה, יש לקחת בחשבון את כלל נסיבות המקרה, ובכלל זה את נסיבותיהם המיוחדות של הצדדים (ראה לעניין זה: ע"א 760/77 [2], בעמ' 575 וכך בפירוש לחוקי חוזים הנ"ל, בעמ' 152). בהתחשב במצבה המיוחד של האלמנה, אשר החמיר והלך, סביר להניח, שעה שמונה לה אפוטרופוס ועורך-דין שייצגה, לא ידעה על קיומה של עילה לביטול החוזה, ואין לומר שהזמן, שעבר ללא הודעת ביטול מצדה עד למועד זה, הינו בלתי סביר.

5. עם ביטול החוזה על-ידי האלמנה בוטל החוזה כולו, וגם היורשים האחרים פטורים מחיוביהם על-פיו. כל היורשים התחייבו בחוזה "ביחד ולחוד", ועם ביטול חיובי היורש האחד, בטלים חיובי היורשים האחרים (ראה לעניין זה סעיף 55(ב) לחוק החוזים). בלאו הכי, מבלי קיום חיובי האלמנה להעביר זכויותיה בחלקה ולפנות את המבנה שעל החלקה, החוזה איננו עוד בר-ביצוע: ללא הסכמת האלמנה (או עיזבונה) הבנייה על החלקה אינה אפשרית, והעברת הזכויות בחלק מהדירות שתיבנינה על שם החברה בלבד אף היא אינה אפשרית. זה גם הטעם, שעם חתימת החוזה מוכנה הייתה החברה לחתום עליו רק בתנאי שכל היורשים יחתמו עליו. רק אז יכולה הייתה להבטיח לעצמה את אפשרויות הבנייה על החלקה ואת קבלת הבעלות בשלמות על חלק מהדירות.


6. התוצאה היא, שהייתי מציע לדחות את הערעור. היה מקום לחייב את המערערים לשלם לעיזבון המשיבה השביעית הוצאות ושכר-טרחת ערעור זה, אך הואיל ויורשיה של המשיבה השביעית הינם המשיבים האחרים, ובהתחשב בהתנהגותם של המשיבים האחרים בנסיבות המקרה, אשר תרמה לניצול חולשתה של האלמנה, לא הייתי עושה צו להוצאות, לא לטובת עיזבון המשיבה השביעית ולא לטובת המשיבים האחרים.

השופט א' ברק: אני מסכים.

השופט א' שינבוים: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוזה מתנה

  2. ביטול חוזה קטין

  3. ביטול חוזה הפצה

  4. ביטול חוזה פרסום

  5. ביטול חוזה סוכנות

  6. ביטול חוזה זיכיון

  7. ביטול חוזה דוגמנות

  8. ביטול חוזה זכיינות

  9. ביטול חוזה חד צדדי

  10. ביטול חוזה עם קבלן

  11. ביטול חוזה עקב טעות

  12. ביטול חוזה חדר כושר

  13. ביטול חוזה בהתנהגות

  14. ביטול חוזה בשל הפרה

  15. ביטול חוזה זמן סביר

  16. ביטול חוזה קניית רכב

  17. ביטול חוזה לטובת צד ג

  18. ביטול חוזה רכישת דירה

  19. ביטול חוזה טעות במחיר

  20. ביטול חוזה חולשה שכלית

  21. ביטול חוזה הפרה יסודית

  22. ביטול חוזה טעות בכדאיות

  23. ביטול חוזה מכר טענת עושק

  24. ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו

  25. ביטול חוזה לתקופה בלתי קצובה

  26. ביטול חוזה הנוגד את תקנת הציבור

  27. ביטול חוזה מכר מחיקת הערת אזהרה

  28. ביטול חוזה בין קבלן לרוכשי דירות

  29. תביעה לביטול חוזה - אי התקנת מערכת מיזוג

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון