ביטול חוזה מתנה


א. כללי

תביעה להשבת מתנה, מחמת פגם ברצון ובשל הערכה מוטעית ואמונה שגויה של נותן המתנה, בדבר מצבו הרפואי והיותו על ערש דווי.

ב. על העובדות הטענות וההליכים

התובע, יליד 1931, בן 75, אב שכול, ששיכל את בנו יחידו, חיים בר נתן ז"ל, בשנת 1992, בעת שנפל במהלך פעולה צבאית בלבנון. התובע חולה במחלות קשות, בין היתר במחלת לב קשה וממושכת, שבגינה אושפז בבתי חולים וקיבל טיפולים מגוונים ואף נזקק לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי רצוף (חוות דעת ד"ר כץ מיום 22/6/05, חוות דעת פרופ' לוי מיום 6/1/06). הנתבע הינו אחיינו (בן אחותו) של התובע, אשר במהלך השנים סייע התובע בידו בעניינים שונים, במיוחד לאחר פטירת בנו המנוח והיה האדם הקרוב לו ביותר.

על פי הנטען, לקה התובע ביום 9/11/03, בהתקף לב קשה (שלא בפעם הראשונה), שלאחריו, אושפז בבית החולים הדסה הר-הצופים בירושלים ונזקק לתרופות רבות, בין היתר, בשל סיבוך אורולוגי חמור, שלווה בכאבים, שבעטיים נזקק לתרופות נרקוטיות, אשר השפיעו על כושר שיפוטו (מכתבו של ד"ר רן כץ מיום 21/7/04 - נספח א' לכתב התביעה). לנוכח מצבו הרפואי והחשש שקיצו קרב ולא יזכה לצאת חי מבית החולים, פנה התובע, ביום 14/11/03 והזעיק את הנתבע – אחיינו, לבית החולים, על מנת להסדיר את חלוקת עזבונו. התובע מסר לנתבע כי בכוונתו לצרפו כבעל זכות חתימה נוסף, בחשבונו, שהתנהל בבנק הפועלים, סניף רמת אשכול, בירושלים (להלן: "הבנק"), שם הופקדו חסכונותיו, בסך כולל של 150,000 דולר (להלן: "הכספים"). לפיכך, פנה התובע, טלפונית, ממיטת חוליו בבית החולים, אל פקיד הבנק, אחד בשם יהושע ביטרמן, וביקש לצרף את הנתבע כבעל זכות חתימה נוסף בחשבונו ואולם, הפקיד השיב כי נדרשת התייצבותו האישית בבנק ומשהדבר נבצר ממנו, בשל מחלתו, הציע הפקיד ליתן בידי הנתבע מסמך בכתב, המורה לבנק להעביר את כספי התובע לידי הנתבע. התובע פעל על פי הנחיית פקיד הבנק ומסר בידי הנתבע מסמך בכתב (נספח ב' לכתב התביעה, להלן: "כתב ההעברה"), המופנה אל הבנק ומורה לו להעביר את הכספים (בניכוי 20 דולר), לידי הנתבע ולבעלותו הבלבדית (להלן: "המתנה"). לטענת התובע, בשל מצבו הפיזי והנפשי הקשה ובשל תחושת הדחיפות, שגה בניסוח כתב ההעברה וכתב בו, בטעות, שיש להעביר את הכספים לחשבונו של הנתבע, בעוד שכוונתו היתה ליתן בידי הנתבע זכות חתימה בחשבון, שיפתח על שם הנתבע, אליו יועברו הכספים, כפקדון בלבד, כאשר הנתבע משמש כנאמן ורק במקרה, שהתובע ילך לעולמו – יחלוק את הכספים עם אחיו ובן דודו ואולם, ככל שיוותר בחיים, ישיב הנתבע את הכספים לידיו. אין חולק שהנתבע פנה לבנק ומכוח כתב ההעברה, הועברו הכספים לחשבון אחר על שמו. לאחר מספר ימים ועל אף החשש, בדבר מצבו הרפואי ומותו הקרוב, שב התובע לאיתנו והשתחרר מבית החולים ביום 17/11/03 וזמן קצר לאחר מכן, פנה לנתבע וביקש להשיב את הכספים. לטענתו, הנתבע לא התכחש להתחייבותו לעשות כן ואולם, על אף האמור, דחה את התובע בטענות שווא ומשהכספים לא הושבו – הוגשה התובענה להשבתם.

בכתב הגנתו, טען הנתבע כי הכספים ניתנו לו מכוח התחייבות מפורשת של התובע להשיב כספים המגיעים לאימו, בשל חלקה בירושה, להלן. הנתבע הדגיש כי הכספים הועברו לבעלותו הבלבדית, ללא תנאי וסייג וכפר בטענת התובע לעניין השבתם, בנסיבות שפורטו. הנתבע הוסיף וטען, כי המניע שעמד ביסוד הענקתם, היה בשל יחסים עכורים במשפחה והתחייבות קודמת של התובע לתקן עוול שגרם, בעניין חלוקת ירושת אביו המנוח, שנפטר בשנת 1973 (להלן: "הירושה") ולאחר שאם התובע, אחיו ואחותו (אם הנתבע) ויתרו על חלקם בירושה, לטובת התובע ועל יסוד התחייבותו, כי בבוא העת ישיב לילדיהם את חלקם בירושה, שכללה את דירת המגורים של האב המנוח. אולם, על אף האמור, התעלם התובע מהבטחתו ובשל כך, שררו בינו לבין משפחתו, יחסים עויינים, עד כדי ניתוקם, הלכה למעשה, על רקע האמור. לפיכך נטען, כי עם אשפוזו בבית החולים, ביקש התובע להעביר את הכספים מחשבונו לחשבון הנתבע ובכך, ביקש לתקן את שגיאתו ולכפר על חטאי עבר. הנתבע הדגיש כי, הגם שבתחילה האמין שדודו על ערש דווי, מצא, לאחר שפגש בו, כי התובע התנהג בדרך שלא העידה על מצב רפואי קשה ולאחר שהסביר את טעותו (בעניין
הירושה), היה להוט לסיים במהירות את ההליך הכרוך בהעברת הכספים ולצורך כך, צייד את הנתבע בכתב ההעברה, שמכוחו הועברו הכספים לחשבונו. הנתבע הדגיש כי לא הוסכם דבר, בינו לבין התובע, בעניין השבת הכספים, אשר ניתנו לו כאמור, ללא תנאי וסייג ותוך כך שהתובע דורש מהנתבע לעשות שימוש בהם, כרצונו. יחד עם זאת, הנתבע הודה, כי לאחר כשבועיים ממועד קבלת הכספים, ביקש התובע סכום של 30,000 ₪ והנתבע העבירם לחשבונו (נספח ב' לכתב ההגנה). אולם, משביקש התובע מאימו של הנתבע להשיב את יתרת הכספים, התייעץ הנתבע עם משפחתו ודחה את דרישת התובע להשבתם.

הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים ובגדרם, חזר התובע על גרסתו, לרבות בקשר ליחסיו המיוחדים עם הנתבע והדגיש (ס' 2 לתצהירו) כי לאחר שחש ברע וחשש שיומו קרב ובהיותו תחת השפעת תרופות חריפות, שגה, בשעה שהזעיק את הנתבע לבית החולים, ביום 14/11/03 והחליט לתת לו את הכספים במתנה. התובע הוסיף, לראשונה, כי בהיותו אב שכול, השקיע את כל מרצו וכוחותיו לטיפוח אתר זיכרון לבנו המנוח – "יד לחיים בר נתן", ביישוב מצפה יריחו (כמפורט בנספח ב' לתצהירו, להלן: "אתר הזיכרון") וכי לאחר נפילת בנו חלה הדרדרות בבריאותו ודעתו היתה נתונה לחיפוש אחר קרובי משפחה שיטלו על עצמם את המשך קיום אתר הזיכרון ואת טיפוחו. לפיכך, משהביע הנתבע את התפעלותו מהתפתחות אתר הזיכרון וגילה נכונות להתגורר במקום ולדאוג לשמירת האתר, היה זה אך טבעי, להעביר לו את הכספים, כאשר סוכם על השבתם אם יחזור התובע לאיתנו (ס' 3 לתצהירו). התובע כפר בטענות הנתבע, לעניין קיומו של "חוב", הנובע ממערכת יחסים קודמת ועכורה, בתוך המשפחה, בשל ירושת אביו המנוח, פירט בתצהירו את נסיבות קבלת הירושה וחלוקתה בין היורשים וסיכם, כי בשל העברת הכספים לנתבע, אין ביכולתו כיום, לשלם עבור אחזקת אתר הזיכרון וסילוק חובותיו, בעוד שבבעלות הנתבע שתי דירות פאר. בתמיכה לגרסתו, הוגשו תצהיריהם של מר מוניץ אברהם, לעניין אתר הזיכרון והחשיבות שייחס התובע להמשך הטיפול והטיפוח באתר, של מר חיים בר עד, לעניין היחסים המשפחתיים ושל הגב' אזולאי, לעניין התחייבות הנתבע להשבת הכספים.

מנגד, מסר הנתבע בתצהירו, גירסה מפורטת על הרקע המשפחתי והמניע שעמד ביסוד העברת הכספים ובשל היחסים המעורערים בין משפחתו לתובע, שנבעו מוויתור של אימו על חלקה בירושה והוסיף, לראשונה, כי התובע נטל מאימו, במשך תקופה ארוכה סכומי כסף רבים (ס' 4, שם), שלא הושבו והדגיש, את נסיבות קבלת הכספים, שניתנו לו, ע"י התובע, ללא תנאי, בשל התנהגותו המחפירה בעבר ורצונו בתיקון העוול שגרם. הנתבע הדגיש בתצהירו כי עובר לקבלת הכספים, לא הוסכם בינו לבין התובע דבר, לעניין החזרתם וכי כתב ההעברה נועד להעביר את הכספים לבעלותו הבלבדית וללא סייג והוסיף, כי הופתע מדרישת התובע להשיבם והגם שהיה מופתע מקבלתם, נראה הדבר בעיניו סביר והגיוני, לנוכח הרכוש וסכומי הכסף שנטל התובע מאימו, לאורך השנים. הנתבע ציין בתצהירו כי עובר לקבלת הכספים, טען בפניו התובע כי מצבו קל ובעת שעשה את כתב ההעברה, היה צלול בדעתו והתכוון להעביר לבעלותו את הכספים, ללא תנאי. יחד עם זאת, הודה הנתבע כי השיב לתובע, לאחר שהתייעץ עם בני משפחתו, סך של 30,000 ₪ בלבד, תוך כך שהוא דוחה את דרישת התובע, להשיב את יתרת הכספים. הנתבע אישר כי בשיחות רבות שקיים עם התובע, עלה עניין אתר הזיכרון והודה, כי התובע ביקש להבטיח את המשך שמירת האתר ואחזקתו, גם לאחר מותו ואולם, דחה את גרסת התובע בדבר התחייבותו להמשך הטיפול באתר ומכל מקום, הדגיש, כי אין קשר בין הטיפול באתר לבין העברת הכספים. בתצהירו המשלים, הוסיף וטען הנתבע, כי עובר לקבלת הכספים, לא התנה התובע את קבלתם בתנאי כלשהו ואף הדגיש את רצונו כי הנתבע יעשה בהם שימוש, לצורך פרעון משכנתא ושימושים אחרים, כפי שיחליט. הנתבע הוסיף כי לא שמע מהתובע דבר לעניין מצבו הרפואי וסברתו כי "הוא הולך למות" והתרשם כי מצבו הרפואי של התובע תקין.

במהלך הדיון הוגשו תצהירים משלימים, בין היתר של אם הנתבע ואחיו, לביסוס הטענה בדבר המניע והסיבה שעמדה ביסוד קבלת הכספים, שעיקרה, תיקון עוול שגרם התובע בהתנהגותו, בקשר לירושה וסכומי כסף רבים שנטל מאימו של הנתבע, בדרך של הלוואות, אותם לא השיב מעולם וכן חוות דעת מומחים, מטעם הצדדים, לעניין מצבו הרפואי של התובע וההשפעה של מצבו על שיקול דעתו. כמו כן, תיקן התובע את כתב התביעה מספר פעמים (בהסכמה – פרוט' מיום 11/1/06 עמ' 6 ש' 11) והוסיף, טענות משפטיות, שיש בהן לכאורה לתמוך בגרסתו להשבת הכספים, בין היתר לעניין העדר כשירותו, עובר להענקת הכספים ולעניין בטלות העברתם, לנוכח הטענה כי יש לראות בכספים מתנה, אשר היתה אמורה להיות מוקנית לנתבע, לאחר מותו ומשהדבר לא נעשה בדרך של צוואה ועל פי הקבוע בחוק הירושה, המתנה בטלה. הצדדים נחקרו על תצהיריהם ומשהצעת בית המשפט ליתן את פסק הדין, על דרך הפשרה, לא התקבלה, הוגשו סיכומיהם והתיק הובא בפני למתן פסק דין.

לאחר קבלת סיכומי הצדדים ובחינתם, נמצא כי טענות התובע באשר לזכותו להשבת המתנה מכוח העילות שפורטו בסיכומיו, מוקשות. יחד עם זאת, מצאתי כי מכתבי הטענות והראיות שהובאו במהלך הדיון, עולה לכאורה תשתית עובדתית מספקת, שמכוחה ניתן לבסס את זכותו של התובע להשבת הכספים, על יסוד דיני הטעות, כקבוע בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") ולנוכח גרסתו, כי עובר להעברתם, טעה במצב הדברים, בשעה שדימה לעצמו מציאות שאיננה תואמת את המציאות האמיתית, בעניין מצב בריאותו ולפיה האמין כי הוא נמצא על ערש דווי ועקב אמונתו המוטעית - העביר את הכספים לנתבע. בנסיבות אלו ומשהטענה המשפטית לביטול המתנה, מכוח טעות, לא הובאה בכתבי הטענות, על אף שלכאורה נמצאה לה עיגון בחומר הראיות ותשתית מספקת לביסוסה, הוריתי על קיום דיון נוסף לשם מתן הזדמנות לצדדים להשלים את טענותיהם בעניין זה, בטרם יינתן פסק הדין (רע"א
הטעות ונהג בחוסר תום לב.

לחילופין, טען לביטול המתנה מכוח הוראת ס' 14(ב) וביקש מביהמ"ש להפעיל את סמכותו ולהמנע מקביעת פיצוי לנתבע, בעיקר לנוכח התנהגותו, לאחר קבלת המתנה ובשעה שחילק את הכספים בין אחיו, לאחר שנודע לו על כוונת התובע לדרוש את השבתם.

לעומתו, טען הנתבע בעיקר כנגד היוזמה שבה נקט בית המשפט, בשעה שהעלה את טענת הטעות (עמ' 5, ש' 20-13) והלין כנגד התובע על התנהלותו במהלך הדיון, לאחר שתיקן את תביעתו מספר פעמים ולא העלה כלל את הטענה לביטול המתנה מחמת טעות, אלא טען טענות אחרות, סותרות והוסיף, כי התובע לא פנה בבקשה מתאימה לבית המשפט לביטול המתנה, עקב הטעות, כדרוש בהוראת ס' 14 ומשלא עשה כן, אין להעתר כיום לבקשתו וסיכם, כי יש לדחות את התובענה.

לאחר שהצדדים השלימו את טענותיהם כאמור, הגיע העת ליתן את פסק הדין, כדלקמן.


ג. השאלה שבמחלוקת – ההכרעה בקליפת אגוז

בחינת כתבי הטענות והתשתית העובדתית שהובאה במהלך הדיון, מעלה כי השאלה האמיתית, השנויה במחלוקת בתובענה, עניינה הערכתו ואמונתו הסובייקטיבית של התובע, בדבר מצבו הרפואי, עובר להעברת הכספים לידי הנתבע והמניע שעמד ביסוד הענקתם. לשון אחר, השאלה הדרושה ליבון והכרעה, הינה בחינת הנסיבות שקדמו להעברת הכספים והאם אלה ניתנו לנתבע עקב טעות ובשל מצב רפואי שגוי, או, דילמה, לסילוק חובו כפי שטען הנתבע. ודוק – טענות התובע בסיכומיו, בעניין נסיבות המתנה, לא הוכחו ולא הובאה תשתית מספקת לביסוסן. אולם, משנמצא כי מכתבי הטענות והראיות שהובאו, עולה שאלה משפטית אחרת, המבוססת על אותן עובדות, אין בדחיית טענותיו בסיכומיו כדי לדחות את התובענה. יאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והתרשמתי מעדויות הצדדים, שוכנעתי, כי יש להעדיף את גרסתו המסתברת של התובע, שלפיה יש לראות בהעברת הכספים, מתנה (ולא סילוק חוב), אשר ניתנה לנתבע, עקב טעות בהערכת מצבו הרפואי ואמונתו השגויה בדבר היותו על ערש דווי (להלן: "הטעות") וזכותו, לביטול המתנה, עקב הטעות ולהשבת הכספים בגדרה, הוכחה. על יסוד האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה ולבטל את המתנה. יחד עם זאת, לא מצאתי מקום, בנסיבות העניין, להורות על השבת המתנה במלואה, לנוכח התנהגות הצדדים והנסיבות שאפפו את המתנה, עובר לקבלת הכספים ולאחריהם ובחלוקת האשם שביניהם, הנני סבור, כי יש להטיל מקצת מהאחריות לטעות על התובע ולחייב את הנתבע, בהשבה חלקית בלבד ובשיעור של כ- 70% הימנה. מתכונת הדיון תהיה כדלקמן: תחילה תובא המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, הדרושה לקביעת מקומה הגאומטרי של השאלה האמיתית שבמחלוקת וקביעת הממצאים בדבר הנסיבות שקדמו להעברת הכספים. בהמשך, נדרש לתשתית העובדתית שהוכחה, תוך דיון בטענות הצדדים וניפוי "הרעשים" שליוו את גרסאותיהם, לאחריה, נדרש לשאלה הדיונית בסוגית הטעות, נציג את מקומה הגאומטרי ונכריע את הדין בתובענה.

ד.על הדין

נקודת המוצא של חוק המתנה תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה"), היא כי המתנה היא הסכם (ע"א 495/80 ברקוביץ נ. קלימר, פ"ד לו (4) 57) וככזו, יש להחיל עליה את הדין הכללי של דיני חוזים, בנושאים שלא הוסדרו על ידי חוק המתנה (שם, עמ' 61 ע"א 173/72 גנאיים נ' גנאיים, פ"ד כז(1) 414, 420). מכאן, על חוזה מתנה חלות זו לצד זו, שתי מערכות דינים (ע"א 495/80, לעיל, עמ' 61) - האחת, מקורה בחוק המתנה, המסדיר את הכללים החלים בעניין הענקת מתנה והשניה, מקורה בדין הכללי ובכלל זה בדיני החוזים (חלק כללי ותרופות בשל הפרת חוזה) (ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד (2) 154).

ס' 25 לחוק החוזים (חלק כללי), קובע כי "...חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". פרשנות ס' 25 התבררה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265), שם נקבע כי חוזה יפורש על פי התכלית העומדת ביסודו, כפי שזו נלמדת מלשון החוזה ונסיבות עריכתו "...שכן בין הנסיבות האופפות את החוזה לבין החוזה הכתוב, ישנו קשר... כאשר בדרך כלל לא ניתן להעניק משמעות למילים, בלי לדעת באיזה הקשר ובאיזה נסיבות נכתבו" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 1681, פיסקה 10). ודוק – "...סעיף בחוזה שעל פניו נתפש כברור, עלול להיראות מוקשה לאחר בחינת ההקשר והנסיבות בהם נכתב" (שם, שם). אם כן, המסע הפרשני, בנסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, אינו יכול להסתיים בגדר החוזה הכתוב, וסגירת דלתו של בית המשפט בפני ראיות חיצוניות עלולה לחסום את עיניו מלראות את כוונתם המשותפת האמיתית של הצדדים ולהגביל אותו להבנה מוטעית של ההתקשרות (שם, שם).

יחד עם זאת, "... יש לזכור תמיד כי אומד הדעת הרלבנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר" (ע"א 4628/93 לעיל, עמ' 313-312).

כך לעניין פרשנות החוזה וכך גם בעניין העילות לביטולו, כאשר "...אם נפל פגם בכריתת חוזה המתנה, יחולו הוראות חוק החוזים (חלק כללי) ועל פיהן יש שהחוזה בטל ויש שהחוזה ניתן לביטול" (למשל מחמת טעות, על פי ס' 14 לחוק
– מ.ב.) (ע"א 495/80 לעיל, בעמ' 62). ומכאן, לחוק המתנה.

סעיף 4 לחוק המתנה קובע כי מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה או להמנע מלעשותו (להלן: "החיוב") ורשאי נותן המתנה לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב. אולם, בעוד שבחוזה מתנה על תנאי (מקום בו נקבע תנאי מפסיק) מתבטל חוזה המתנה עם התקיימות התנאי והנותן רשאי לדרוש מהמקבל את השבת המתנה (ע"א 495/80 לעיל בעמ' 64) הרי שמקום בו נקבע בחוזה המתנה חיוב, ביצועו איננו תנאי להקניית המתנה (ע"א 8704/99 בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים, פ"ד נח(1) 120, 132, מרדכי ראבלו, חוק המתנה תשכ"ח – 1968, פירוש לחוקי החוזים (תשנ"ז) 310). זאת ועוד, חוק המתנה איננו קובע את זכויות הצדדים, מקום בו החיוב אינו מתקיים ולעניין זה יש לפנות להוראות הכלליות של דיני החוזים. לפיכך, אם מקבל המתנה מפר את החיוב שנקבע, הרי הוא מפר חיוב חוזי ובידי נותן המתנה עומדת התרופה הקיימת בגין הפרת החיוב ובכלל זה, עומדת לו הזכות לדרוש את קיום החיוב (ע"א 495/80, עמ' 62). ודוק – יש להבחין בין מתנה מותנית בתנאי לבין מתנה שלצידה הוטל חיוב, שכן בעוד שקיום התנאי הוא יסוד מהותי לעניין תוצאות המתנה, הרי מקום שבו הוטל חיוב, אין בחיוב כדי לשנות מהקניית המתנה, אם כי העדר ביצועו עשוי להשליך על תוקפה. אכן נכון, לא תמיד יהיה קל לקבוע אם הצדדים ובעיקר, נותן המתנה, התכוונו להתנות או לחייב ויש לעשות כן מתוך כלל הנסיבות ומדברי הצדדים והתנהגותם, עובר למתנה ולאחריה (ע"א 8704/97, לעיל, עמ' 133).

ה.מן הכלל את הפרט – על הראיות – המתנה והטעות

בחינת הראיות מעלה כי התובע סובל ממחלות רבות ומגוונות ובכלל זה, ממחלת לב שבגינה אושפז לא פעם בבתי החולים ונזקק לטיפול רפואי נרחב (ראה נספחי התובע לתצהירו). התובע אושפז בלילה שבין 8 ל- 9 בנובמבר 2003 (פרוט' מיום 14/5/06, עמ' 9, ש' 6) ולאחר שעבר אוטם לב. ביום 12/11/03 הועבר למחלקה האורולוגית, שם קיבל טיפול אנטיביוטי ונרקוטי, שבגינו "לא ניתן היה להתייחס אל מר בר נתן כאל חולה צלול, אשר יכול לחתום על מסמכים כלשהם" (חוות דעתו של ד"ר כץ מיום 22/6/05). זאת ועוד, מחוות דעתו של פרופ' לוי, מיום 6/1/06, עולה כי בגליון ההערכה של בית החולים דווח בבוקר 14/11/03, כי התובע קיבל ייעוץ פסיכיאטרי "בעקבות דבריו על רצון להתאבדות" וכן צוין "מצב נפשי מעורער" (שם, עמ' 3 לחוות הדעת). פרופ' לוי הוסיף בחוות דעתו כי בתשובה לשאלתו, השיב התובע, בבוקרו של אותו היום "כי הוא הולך למות, קץ בחייו ואיים להתאבד" (שם, שם). בהמשך, קובע פרופ' לוי, על יסוד המסמכים הרפואיים שעמדו בפניו כי "נראה כי שיקול דעתו של בר נתן היה תלוי במצבו הנפשי בכלל, בתוספת האירועים הטראומתיים והסבל שעבר בעת האשפוז" (שם) והוסיף, כי לנוכח הטיפול בתרופת פרקוסט, נפגמה יכולת ההחלטה של התובע ועל יסוד האמור, סיכם את חוות דעתו כי "ההחלטה לחתום על מסמכים המעבירים את כספו לאחר יכולה להיות בלתי שקולה, שלא בצלילות דעת וקשורה... גם לטיפול התרופתי בפרקוסט" (שם, עמ' 5). מטעם הנתבע הובאה חוות דעתו של ד"ר מנשה מיום 6/3/06 ולפיה, הגם שאישר את מצבו הרפואי הקשה, מצא על יסוד מסמכים רפואים, כי התובע היה צלול בדעתו והדגיש, כי לתרופה הנרקוטית, השפעה קצרה וחולפת. יצוין כי המומחים לא נחקרו על חוות דעתם. בחינת חוות הדעת והמסמכים הרפואיים, מעלה כי המומחים, כולם, לא קבעו כי התובע היה במצב רפואי קשה במיוחד ובוודאי לא אנוש ועל ערש דווי ובמצב שמותו קרוב ולא הובאה כל ראיה פוזיטיבית, מטעם התובע, בדבר מצבו הרפואי האובייקטיבי, התומך בטענתו. אמת, מחוות הדעת עולה כי התובע היה במצב קשה, המחייב אשפוז ואף היה נתון להשפעה מסוימת, על שיקול דעתו, בשל הטיפול התרופתי הנרקוטי שקיבל ואולם, אין בחוות הדעת הערכה פסיכיאטרית, מבוססת על העדר כשירות ו/או מחלת נפש, שנטלה מהתובע את צלילות דעתו, באופן שלא איפשרה לו להבין את אשר ביקש לעשות ואף המומחים נזהרו בחוות דעתם וציינו השפעה מסוימת בלבד. יש לזכור כי מומחיות עדי התובע הינה בתחום הקרדיולוגי והאורולוגי ואין ללמוד מחוות דעתם, על פגם בכשירותו של התובע להתקשר בחוזה המתנה וכל זאת, כאשר מומחה הנתבע שלל זאת לחלוטין. מאידך, יש בחוות הדעת של פרופ' לוי כדי לבסס את הלך רוחו הסובייקטיבי של התובע ומצבו הנפשי המעורער ואמונתו השגויה בדבר מצבו הרפואי והגם שאין מצבו הנפשי מגיע כדי מחלת נפש והעדר כשירות, לא ניתן לשלול השפעה מסוימת על הערכתו ואמונתו בקשר למצבו הרפואי, עובר למתנה. על יסוד כל האמור, הנני קובע כי התובע אושפז בבית החולים בשל אוטם בליבו וקיבל טיפולים רפואיים נרחבים, כאשר עובר ליום 14/11/03 קיבל טיפול בתרופה נרקוטית, שהשפיעה במידה מסוימת, אם כי לא מכרעת, על שיקול דעתו. התובע נזקק לטיפול נפשי והיה במצב רוח ירוד והלך רוח דכאוני במיוחד. בנסיבות אלו, הנני קובע כי התובע העריך כי מותו קרב וכי הוא נמצא על ערש דווי, אולם להערכה זו לא היה בסיס רפואי אובייקטיבי מוצק והגם שאין חולק בדבר מצבו הקשה, לא הוכח כי מצבו הגיע עד כדי סכנת חיים של ממש, באופן שניתן להגדיר את מצבו כאנוש. בנסיבות אלה ובשים לב ליחסים המעורערים עם משפחתו, הזעיק התובע את הנתבע לחדרו ובטרם ילך לבית עולמו, ביקש ליתן מתנה לאחיינו – הנתבע, בדרך שיש בה כדי להשלים ולתקן, במידה מסוימת, את הרושם שנותר במשפחה, בשל ענייני הירושה. ודוק – הסיבה שבעטייה הוזעק הנתבע לבית החולים, היתה אמונתו השגויה של התובע בדבר מצבו הרפואי ולא מערכת היחסים העכורה במשפחה, אשר היתה לה תרומה מסוימת למתנה ואולם, לא היוותה יסוד מכריע להיווצרותה. בעניין זה הנני מקבל בעיקרה, את גרסת עדי הנתבע, בדבר יחסים מעורערים עם התובע, בשל ענייני ירושה ואולם, אני מאמין לתובע, שלדידו לא היה ממש בטענות משפחת הנתבע (פרוט' מיום 14/5/06, עמ' 12, ש' 17-12) ולפיכך, לא היה בטענותיהם כדי להוות את הסיבה שבלעדיה לא היה נותן את המתנה, הגם שהתובע היה מודע לטענות כלפיו. לשון אחר, אילו היה ממש בטענות הנתבע, נדמה כי התובע היה מוצא הזדמנות אחרת וקודמת בזמן, ליתן את המתנה ולא היה ממתין, דוקא, לאשפוזו בבית החולים, על רקע מצב רפואי קשה. לפיכך, על אף שהתובע חש ברגשות המעורבים שהפגינו כלפיו משפחת הנתבע, לא קיבל את טענותיהם ומשכך, לא מצא מקום "לתקן את העוול ולכפר על החוב מעברו". בנסיבות אלו, אינני נזקק להכריע בטענות הנתבע לעניין הירושה, לגופן, בין משום שלא הובאו ראיות של ממש לביסוסן ובין משום ששוכנעתי כי לא היתה להן השפעה של ממש על החלטת התובע ונדמה, שאין לראות בהן אלא עובדות רקע המתארות את מערכת היחסים המורכבת והעכורה שבין הנתבע לתובע ותחושתו של הנתבע, כמו גם
רגשות משפחתו, כי נגרם להם עוול, שאותו ביקש התובע לתקן בעת שעשה את המתנה. טוען הנתבע כי בהעברת הכספים ביקש התובע לסלק חוב מהעבר, הנובע מחלוקת הירושה וכספים שנטל מאימו. טענה זו אין בידי לקבל. החוב הנטען, ככל שהיה כזה, מקורו בשנות ה- 80 (פרוט' מיום 25/6/06, עמ' 9, ש' 4-1) ומי שלכאורה רשאית היתה לדרוש את סילוקו היא אם הנתבע – הגב' לאה אופיר וזו ויתרה עליו לפני שנים רבות (שם, ש' 9) ואף הנתבע ראה את החוב "כחובות אבודים" (עמ' 7, ש' 25). זאת ועוד, ניתוח הראיות, להלן ובעיקר לשונו המפורש של כתב ההעברה, כמו גם הנסיבות שאפפו את עריכתו, מלמדות בעליל כי כוונת התובע היתה למתנה ולא לסילוק חוב ולמצער, לא הובאה תשתית ראייתית מספקת, לקיומה של חובה משפטית, מוכרת, לסילוק החוב הנטען, בדרך של העברת הכספים לנתבע. יחד עם זאת והגם שהעברת הכספים נעשתה על דרך מתנה ולא לסילוק חוב כאמור, יש בנסיבות העברתם כדי ללמד על כך כי ברקע הדברים, כפי שיפורט להלן, עמדה חובה מוסרית של התובע ליתן את המתנה כדי להשלים עם משפחתו, בעיקר עם אחותו – אם הנתבע ולנוכח רצונו בתיקון ושיפור היחסים המשפחתיים ונדמה, כי יש לבחון את טענות הנתבע, בסיכומיו ובטיעונו המשלים, לעניין זה, על רקע הנסיבות לעיל, שאינן מקימות חובה משפטית מוכרת לקיומו של חוב מגובש, מצד התובע וכוונתו לסלקו, באמצעות המתנה. זאת ועוד, עיון מדוקדק בעדויות עדי הנתבע מעלות שאף הם לא ראו בכספים תשלום חוב ממשי, מוגדר ומסוים ואף לא הוכחה התחייבות מפורשת של התובע לסילוקו, בשים לב למועד היווצרותו, הנטען ובשעה שהנתבע היה ילד רך בשנים (עמ' 4, ש' 21) ולא היה עד לנסיבות גיבושו. נדמה כי גם הנתבע בסיכומיו לא טוען כיום לחוב אלא למתנה שהושלמה (ס' 38-23), באשר זו ניתנה לתיקון עוול הסטורי שגרם לטענתו התובע בעבר. לסיכום נקודה זו נדמה כי הטיב להגדיר זאת אח הנתבע, כאשר על פי עדותו ראה הנתבע בכספים שהועברו מעין "החזר חוב" (עמ' 2, ש' 11) ולא ביצוע של התחייבות מפורשת שניתנה לסילוקו.


לאחר שאמרנו כל אלה, חשוב להדגיש, כי לצורך הכרעה בתובענה, הנני נדרש אך לאמונתו והערכתו הסובייקטיבית של התובע, שעמדה ביסוד המתנה, בהיותה יסוד מהותי ורלוונטי לדיון. ממכלול הראיות עולה בעליל, כי עובר למתנה העריך התובע את מצבו הרפואי, כאנוש הגם שלאמונתו זו, בדבר היותו על ערש דווי לא היה בסיס במציאות ואלמלא מחשבתו השגויה לא היה מתקשר בחוזה המתנה. לפיכך, גם אם סבר הנתבע אחרת, והיה משוכנע כי הכספים ניתנו לסילוק חוב דווקא, אין בכך כדי לסייע בידו ולחייב את התובע, בהעדר אומד דעת, סובייקטיבי, המשותף לשני הצדדים (ע"א 4628/93 לעיל, עמ' 313), אם כי אני מאמין לנתבע שסבר באמת ובתמים כי המניע שעמד ביסוד המתנה הוא רצונו של התובע לתיקון העוול שגרם למשפחתו. אם כן, ניתוח הראיות מלמד כי לכל אחד מהצדדים היתה כוונה אחרת, עובר למתנה ואולם מה שקובע, בענייננו, מקום שעסקינן בחוזה מתנה, הוא בעיקר אומד דעתו הסובייקטיבי של נותן המתנה - התובע וכפי שקבעתי, העברת הכספים נעשתה על דרך מתנה ולא לסילוק חוב כאמור. אמת, ביום 14/11/03 היה התובע להוט לסיים את העברת הכספים ולצורך כך שוחח טלפונית עם פקיד הבנק ועם הנתבע ואף ניסח את כתב ההעברה. לפיכך, אין לומר שהתובע לא ידע או לא העריך את אשר עשה, שכן מעדותו התרשמתי שהתובע הבין היטב את אשר ביקש לעשות ומכאן, הנני דוחה את הטענה להעדר כשירות או השפעה מכרעת של מצבו הרפואי על צלילות דעתו, כמו גם את הטענה בדבר קיומו של עושק, כקבוע בסעיף 18 לחוק החוזים, שאיננה חלה ברגיל על חוזה מתנה, אלא על חוזה בעל חיובים הדדיים (ע"א 236/84 מנהל עזבון המנוחה הלה יפה נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13, 27-25) ומשכך, איננה רלוונטית לענייננו ומשלא הוכח כי הנתבע ידע על מצוקתו הנטענת של התובע וחולשתו הגופנית והשכלית.

טוען התובע (ס' 12 לסיכומיו), כי בשעה שעשה את המתנה התכוון, כי זו תוקנה לנתבע לאחר אריכות ימיו וכי היא בטלה מאחר שלא נערכה בדרך של צוואה ועל פי הקבוע בס' 8 לחוק הירושה. דין הטענה להידחות. מהראיות שהובאו בפניי עולה כי התובע התכוון להקנות לנתבע את המתנה לאלתר ובאופן מיידי ולצורך כך ערך את מסמך ההעברה וכך גם עולה מניתוח נסיבות העניין והתנהגות הצדדים, עובר למתנה (פרוט' מיום 14/5/06, עמ' 9, ש' 27). בשעה שהפקיד התובע בידי הנתבע את מסמך ההעברה ועל פיו הורה לבנק להעביר לבעלותו הבלבדית של הנתבע, את הכספים ואלו הועברו לחשבונו של הנתבע, יש לראות בנסיבות אלו הקנייה מלאה, מושלמת של המתנה, אשר זו השתכללה עם הפקדת הכספים בחשבונו של הנתבע כאמור (מרדכי ראבלו, "מתנה וחשבון בנק משותף", משפטים כג (תשנ"ד) עמ' 256-239, עמ' 245).

מוסיף וטוען התובע, לחילופין, כי יש לראות במתנה שניתנה מתנה על תנאי, שעניינו, שימוש בכספים לתחזוקת אתר הזיכרון ומשנמצא כי הנתבע רכש בכספים שהועברו לו דירת מגורים ורכב, יש לראות בהתנהגותו כי לא התכוון לעשות שימוש בכספים למטרה שלשמם הם יועדו ומשכך, יש פה תנאי מפסיק ויש להשיב את המתנה לתובע. גם כאן דעתי לא כדעתו. ראשית, הטענה בדבר התחייבות הנתבע לשמור ולתחזק את אתר הזיכרון הועלתה לראשונה רק בתצהירו ולא נטענה כלל בכתב התביעה ומשכך, דינה להדחות מטעם זה, בלבד ואולם, גם לגופה של הטענה, אין בה ממש, שכן מהראיות שהובאו, שוכנעתי כי הכספים לא ניתנו בתנאי הנטען ולמצער, אין לראות בטענת התובע אלא משום חיוב, אשר ככל שהופר, יש לראות בו חיוב חוזי, המקנות בידי נותן המתנה את התרופות הרגילות, הקיימות בגין הפרת חיוב ומכל מקום, אין בין הפרת החיוב הנטען לבין השבת המתנה ולא כלום (ע"א 495/80 לעיל, פיסקה 9).

מוסיף וטוען התובע בעדותו כי עובר למתנה, סוכם עם הנתבע, כי ככל שיצא מבית החולים, יוחזרו לו הכספים (פרוט' מיום 14/5/06 עמ' 10, ש' 23). אינני מקבל את עדותו בעניין זה. ראשית, התובע לא פנה מיד עם צאתו מבית החולים בדרישה להשבת הכספים, כפי שצפוי היה שיעשה (שם, ש' 24) ובהמשך, ביקש רק חלק קטן מהם – 30,000 ₪ (שם, ש' 27) ובתשובה לשאלת ב"כ הנתבע מדוע לא דרש את כל הכספים, השיב "...מדובר בשאלה טובה" (עמ' 11, ש' 1) ונדמה, כי טענתו גם איננה מתיישבת עם גרסתו, בדבר "...השפעת תרופות וכאבים" (שם, ש' 12), כמו גם מצבו האנוש, הלך רוחו הנפשי המדוכדך ואמונתו כי ימיו ספורים וכל זאת, מקום בו גרסתו עומדת בסתירה ואל מול הכחשה מפורשת של הנתבע (פרוט' מיום 25/6/06 עמ' 5, ש' 22-21) הנתמכת בעדויות אחיו (עמ' 2, ש' 9) ואמו (עמ' 10, ש' 2), אשר ככלל עדויותיהם מהימנות עליי ועדיפות, בנקודה זו, על פני עדות התובע. זאת ועוד, גם את עדותה של
הגב' אזולאי, שלכאורה היתה עדה להתחייבות הנתבע להשיב את הכספים, יש לראות בהקשר הנכון, שכן מעדותה עולה כי הנתבע והתובע לא שוחחו על סכום כסף מסוים (פרוט' מיום 14/5/06, עמ' 14, ש' 18-17) ויש להניח, לנוכח גרסת הנתבע, המקובלת עלי כאמור, כי באותו מועד דובר על החזר של 30,000 ₪ בלבד. לסיכום טענות התובע, יצוין, כי התובע, טען, בתחילה, בכתב התביעה המקורי כי הכספים ניתנו כפיקדון (ס' 7 ו- 16) ואולם, בהמשך הדיון, ביקש לראות בהעברת הכספים – מתנה (ראה למשל ס' 12, 17 ו- 31 לסיכומיו) ומיקד את טענותיו בביטול תוקפה תחת עצם עשייתה וזנח את טענתו בדבר פיקדון, בסיכומיו ומשכך, אינני נדרש לה בפסק הדין אם כי למעלה מן הצורך יאמר כי בטענה זו לא היה כל ממש וטוב עשה התובע שזנח את טענתו זו.

משדחיתי את טענות התובע, היה מקום לכאורה לדחות את התובענה. יחד עם זאת, כפי שפתחנו, נמצא בראיות שהובאו ובתשתית העובדתית שהוכחה, מקור משפטי אחר, שמכוחו רשאי היה התובע לבטל את המתנה ומחמת טעות. הטענה בדבר הטעות לא נטענה בכתבי הטענות ולפיכך, לא היה מקום, לכאורה, להעלותה ביוזמת בית המשפט. אולם, משסברתי כי מן הצדק ולשם חשיפת האמת יש לדון בסוגיית הטעות - יידעתי את הצדדים במפורש בעניין זה והתרתי השלמת טענות, בדיון נוסף שנערך ובטרם מתן פסק הדין. בדיון המשלים הלין הנתבע על יוזמתו של בית המשפט (אם כי לא כפר בסמכותו לעשות כן) להוסיף לטענות התובע את טענת הטעות וביקש לדחות את בקשת התובע לביטול המתנה מטעם זה.

אמת, ככלל, מותר לבית המשפט לפסוק במחלוקת שהציבו הצדדים בכתבי טענותיהם (ע"א 1395/02 לוי נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן עזרא ז"ל, פ"ד נט(5) 49, 59, רע"א

לשון אחר, מושכלות יסוד הם כי בית המשפט לא יתן ברגיל, פסק דין על יסוד עילה אחרת מזו שהובאה בכתבי הטענות (יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), עמ' 153). אולם במה דברים אמורים? מקום בו פסק בית המשפט על יסוד עובדות מהותיות, אחרות מאלה שנטענו בכתבי הטענות ואולם, "...אם התובע מבקש סעד פלוני על סמך נימוק משפטי מסויים ובית המשפט מוצא את תביעתו צודקת, לאור אותן העובדות הכלולות בכתב התביעה, אך מנימוק משפטי אחר, רשאי הוא לקבל את התביעה, ואין זה בבחינת פסיקה על יסוד עילה אחרת" (ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1) 564, 573-572), שהרי תובע זכאי לסעד המבוקש אם העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית מוכרת על ידי הדין "...ואין נפקא מינה מהי אותה עילה משפטית ואיזו היא, או אם אותה עילה נטענת במילים מפורשות על ידי התובע, אם לאו" (שם) והדברים ברורים.

יחד עם זאת, ישנן נסיבות מיוחדות, בהן רשאי בית המשפט להכריע גם על יסוד גרסה עובדתית אחרת, שהתבררה מתוך חומר הראיות, אף אם גרסה זו לא נטענה על ידי התובע וחרף התכחשותו לה (ע"א (י-ם) 6499/05 גנים נ' רובינשטיין בע"מ – פורסם במאגרי נבו). הטעם להכרעה על יסוד גרסה עובדתית אחרת נמצא בדוקטרינות משפטיות שונות, בין היתר, מכוח עקרון תום הלב, השתק, ויתור או מניעות, המכוונים להגנה על אינטרס ההסתמכות של המתדיינים, למניעת שימוש לרעה בהליכי בית משפט ולהגנה על אינטרס ציבורי חשוב של גילוי האמת והתאמת ההכרעה השיפוטית למציאות וזאת בנסיבות בהם נמצא כי הנתבע לא הופתע מהגרסה החדשה שעלתה במהלך הדיון, התגונן כלפיה או ידע שעליו להתגונן כלפיה וביסוס פסק הדין, על פיה, לא גרם לו לעיוות דין.

כך לעניין העילה ולעניין הסעד אכן נפסק כי "...העקרון הוא שבית המשפט לא יפסוק לטובת התובע סעד שאותו הוא לא ביקש" (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 715) ואולם, אין זה כלל מוחלט "...ובמקרים יוצאי דופן ניתן לסטות ממנו" (ע"א 171/88 דרוקר בע"מ נ' ברמן, פ"ד מד(2) 346, 350, ע"א 8572/03 טיטן בנץ בע"מ נ' יצחק – פורסם במאגרי נבו).

בענייננו, התובע עתר לסעד של השבת הכספים ולביטול המתנה. אמת, התובע ביקש לבסס את הסעד המבוקש על טענות משפטיות מגוונות (ולעיתים סותרות) ממקורות שונים ואולם אין בכך כדי לדחות את התובענה. אכן נכון, בתחילה טען התובע לפיקדון, בהמשך, למתנה פגומה, בשל העדר כשירות משפטית והענקתה בתנאי עושק ובניגוד להוראות הדין (ס' 8 לחוק הירושה) ולחילופין, בהיותה מותנית בתנאי, אך לא היה בטענות המשפטיות השונות שנטענו כדי לשנות מטיב הסעד שאותו ביקש, שעניינו כאמור ביטול המתנה והשבת הכספים לידיו. בעניין דומה נפסק כי יש לבחון את הדברים על פי מבחן מהותי-ענייני ולא על פי מבחן צורני-טכני (ראה והשווה – ע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח', פ"ד נו(3) 61, 64). לפיכך, גם אם הסעד שהתבקש בדבר ביטול המתנה לא לבש צורה פורמלית של בקשה לביטול – אין בכך ולא כלום, שהרי המהות היא הקובעת ולא הכותרת ומשנמצא כי התובע טען לביטול המתנה, די בכך כדי לעמוד בדרישה לפסיקה על יסוד הסעד שהתבקש. כך לעניין הסעד וכך גם לעניין העילה. בכתב תביעתו פירט התובע את העובדות המהותיות שעל פיהם זכאי לטענתו לסעד של ביטול המתנה, מחמת טעות (ס' 8-3 לכתב התביעה המקורי) ובמהלך הדיון, פירט היטב את גרסתו, בתצהיריו ובעדותו, הגם שהטענה בדבר ביטול המתנה מחמת טעות לא נטענה, כטענה מפורשת, בכתבי טענותיו. אולם, כפי שהובא לעיל, אין מניעה עקרונית, לפסוק כאמור, על יסוד טענה משפטית שלא נטענה ובלבד, שתינתן לצדדים הזדמנות סבירה לטעון בעניינה ומשכך נעשה – אין כל פגם בהכרעה על יסוד הטענה שהועלתה ביוזמת בית המשפט כאמור, מקום בו סבר בית המשפט שמן הצדק
להעלותה וכדי למנוע עיוות דין לתובע, בנסיבות בהם נדחו טענותיו המשפטיות האחרות, על יסוד אותן עובדות שהוכחו. למצער, ניתן לומר כי גרסת התובע, לעניין קיומה של טעות, גם אם הועלתה לראשונה במהלך הדיון, לא היה בה כדי להפתיע את הנתבע, אשר התגונן כלפיה או ידע שעליו להתגונן כנגדה (ראה והשווה – ס' 26 לסיכומי הנתבע) ולפיכך, ביסוס פסק הדין על פיה, לאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות להשלים את טענותיהם בעניין זה, אין בה כדי לגרום לנתבע עיוות דין.

כללם של דברים, לאחר ששוכנעתי כי התובע טעה, עובר למתנה ולאחר שדחיתי את טענותיו המשפטיות, באשר לביטול המתנה, ממקורות אחרים, הנני סבור כי התקיימו בענייננו הנסיבות המתאימות, שמכוחן רשאי בית המשפט לעלות את הטענה המשפטית בדבר ביטול המתנה, מחמת טעות, מיוזמתו וזאת, מחובת הצדק, שאם לא כן – דחיית טענות התובע, אלמלא הטענה בדבר הטעות, אשר שוכנעתי בדבר התקיימותה, היתה מובילה לדחיית התובענה ולעיוות דין חמור לתובע ותוצאה זו, שאין הדעת סובלתה, ביקשתי למנוע. ומכאן לדיון בסוגיית הטעות, לגופה.

ו.ביטול חוזה עקב טעות

ס' 14 לחוק החוזים קובע את המשטר המשפטי באשר למי שהתקשר בחוזה עקב טעות ובאפשרות לבטלו בשל כך. ניתן להגדיר טעות "...כפער בין דימויה של המציאות לבין המציאות כפי שהיא" (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ב', עמ' 667 ואילך (להלן: "פרידמן"). אם כן, טעות היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה, שאיננה תואמת את המציאות (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533, 541, ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817, 829, 840) (להלן: "עניין שלזינגר) ונבחנת על פי מבחן סובייקטיבי ויש מי שסבור כי טעות המזכה את הטועה בביטול ההסכם, הינה טעות לגבי העבר בלבד, שכן טעות לגבי העתיד איננה טעות אלא תקווה נכזבת (גד טדסקי, "טעות בכדאיות העיסקה", משפטים יב (תשמ"ב) עמ' 329).

ס' 14(א) קובע כי מי שהתקשר בחוזה, עקב טעות וניתן להניח שאלמלא הטעות, לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי הטועה לבטל את החוזה. ס' 14(ב) עניינו מקום בו הצד השני לא ידע על הטעות ולא היה עליו לדעת על כך. בנסיבות אלו, רשאי בית המשפט לבטל את החוזה אם ראה שמן הצדק לעשות כן וכן רשאי לחייב את הצד שטעה בפיצויים, בגין הנזק שנגרם לצד השני. ההבדל המהותי בין הוראת ס' 14(א) לס' 14(ב) בקשר לנסיבות ביטול ההסכם נובע מהעובדה כי בהתנהגותו של מי שלא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות (ס' 14(ב)) "...לא נפל כל פגם ומשכך זקוק להתחשבות ולהגנה" (עניין שלזינגר, עמ' 830). לפיכך, בטרם יכריע בית המשפט בשאלה אם יש מקום לביטול ההסכם עליו לחתור "למציאת האיזון הראוי בין האנטרסים של הצדדים" (שם, שם). להשלמת התמונה, יצוין, כי אין מקום לביטול חוזה, מקום בו הטעות היא בכדאיות העיסקה (ס' 14(ד)). יש הסוברים, לנוכח הקבוע בס' 14(א)(ב) ובמילים "וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה" כי יש לראות במילים אלו, מלבד הקשר הסיבתי, מבחן לחומרת הטעות, כלומר, מבחן אובייקטיבי וטעות שהיא יסודית בעיני האדם הסביר (פרידמן עמ' 673). אם כן, תנאי לחלותו של ס' 14 הוא קיומן של 4 יסודות: קיום חוזה, קשר סיבתי, יסודיות הטעות וידיעת הצד השני (או אי ידיעה – ס"ק ב'). לעניין הקשר הסיבתי, הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה ויש הסוברים כי מבחן הקשר הסיבתי הוא סובייקטיבי, כלומר, על הטוען לטעות מוטל הנטל להוכיח כי התקשר בחוזה עקב טעות (פרידמן, עמ' 673, 758-757). ביטול חוזה על פי הקבוע בס' 14(ב) הוא כאמור בשיקול דעתו של בית המשפט וישנם שיקולים שונים, העומדים בבסיס העניין ובין היתר, חומרת הטעות, חומרת הפגיעה בצד הטועה, שינוי מצבו של הצד השני לרעה בשל הסתמכותו על הטעות, מידת האשם או האחריות של הצדדים (פרידמן, עמ' 720-717). לצורך כך, נבדקת מהות העסקה והנסיבות האופפות אותה ואולם, "ככל שהשלכות הטעות על הצד הטועה חמורות יותר, כך יהיה בית המשפט נוטה לבטל את החוזה" (עניין שלזינגר, עמ' 830).

חוק המתנה איננו קובע כל הסדר בעניין טעות או פגם אחר ברצון נותן המתנה ואולם, למרות העדר הוראה מפורשת בעניין זה, נדמה כי מתנה שניתנה מחמת פגם ברצון, ניתנת להשבה, בין אם בשל תחולתו של חוק החוזים על מתנה ובין אם בשל מקור אחר (פרידמן, עמ' 770, הסבור שיש להחיל את ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ו/או בדרך של אנלוגיה לס' זה ו/או לס' 31-30 לחוק הירושה). זאת ועוד, נדמה, כי אין חולק כי יש מקום לעשות הבחנה בין חוזה רגיל לבין חוזה מתנה שבגדרו קיימת נטיה לגלות התחשבות יתר באינטרס של נותן המתנה. לפיכך, ביטול עסקת מתנה מחמת פגם ברצון תעשה ביתר קלות, מקום בו טעה נותן המתנה, טעות שהיא חמורה דיה, אף אם לא היתה ידועה לצד השני ואף אם זו איננה מגיעה כדי טעות יסודית, שכן "המבחן הסובייקטיבי הוא החולש על סוגיית הטעות בעסקת מתנה" (פרידמן, עמ' 663) ואולם, הדין עשוי להיות שונה, אם שינה מקבל המתנה, בתום לב, את מצבו, לאחר קבלתה (פרידמן, עמ' 769-776, עמ' 490-487).

ז. מן הכלל אל הפרט

ניתוח הראיות מלמד כאמור כי התובע טעה באשר למצב בריאותו, עובר למתנה וטעותו אינה טעות בהערכת העתיד אלא ביחס לנסיבות שליוו וקדמו למתנה (עניין שלזינגר, עמ' 829). טעותו של התובע היא טעות שמלווה באמונתו השגויה ובמחשבתו בדבר היותו על ערש דווי, אמונה שלא תאמה את המציאות. הטעות היא זו שהיוותה את הגורם למתנה (הגם שברקע הדברים עמד רצונו של התובע בשיפור יחסיו העכורים עם משפחתו ובעיקר אחותו – אמו של הנתבע). אולם, הטעות לא היתה ידועה לנתבע שהאמין כי המתנה ניתנה לו לסילוק חוב של התובע, הנובע מחלוקת הירושה ונטילת כספי אמו ורצונו של התובע לתקן עוול משפחתי ובנסיבות העניין, שוכנעתי כי גם לא היה עליו לדעת על הטעות ומשכך, חל בענייננו ס' 14(ב) לחוק החוזים.


על פי הקבוע בס' 14(ב) וההלכה הנוהגת, יש לבחון את התנהגות הצדדים עובר לטעות ולאחריה, לעמת ולאזן בין השיקולים השונים, העומדים ביסוד העניין.

מבחינת התובע נדמה כי טעותו בדבר מצב בריאותו נובעת בשל רשלנותו בבדיקת מצבו הרפואי, האמיתי, אצל הצוות הרפואי שטיפל בו בבית החולים ומשבחר שלא להתעניין במצבו כאמור. זאת ועוד, ככל שהתובע היה במצב נפשי קשה, אין לקבל את התנהגותו, בשעה שבחר לשקוט על השמרים ונמנע מלפנות לנתבע בסמוך ליציאתו מבית החולים ויש לזקוף לחובתו את פרק הזמן שחלף עד לדרישתו מהנתבע להשיב את הכספים, אם כי בנסיבות העניין אין לראות בחלוף הזמן – כשבועיים (פרוט' מיום 26/5/06, עמ' 5, ש' 23), פרק זמן ניכר ומשמעותי שבגינו אין מקום לבטל את המתנה. בנסיבות אלו, דרישת התובע לקבלת הסך של 30,000 ₪, בלבד, תחת מלוא הסכום, מהווה שיקול נוסף בין יתר השיקולים שיש לזקוף לחובתו.

מצד שני, לחובת הנתבע יש לזקוף בעיקר את החלטתו לעשות שימוש בכסף, על אף שידע ולמצער, צריך היה לדעת, עם קבלת דרישתו הראשונה של התובע, למקצת מהכספים, כי לאחריה, עשוי התובע לדרוש את השבת המתנה במלואה. מעדותו של הנתבע עולה כי "...שמעתי לראשונה שמבקש את הכסף לראשונה שבועיים לאחר שהוא יצא מבית החולים, שזה היה יום-יומיים לאחר שקיבלתי את הכסף" (שם, שם). בנסיבות אלו, אין לקבל את התנהלותו של הנתבע, שבחר לרכוש נכסים לאחיו ועל אף "...הרגשתי שהתובע יבוא בדרישות מכל מיני סוגים, לא יודע מה..." (עמ' 6, ש' 15). זאת ועוד, לאחר שהנתבע חשש מדרישת התובע להשבת הכספים, לא היה די, בנסיבות העניין, בהמתנה של "...מספר שבועות לפני שהשתמשתי בכסף" (ש' 19) והיה על הנתבע להמתין פרק זמן נוסף, בטרם יחליט בדבר השימוש שבחר לעשות בכסף וזאת, מקום שהוברר כי בעת שהתעורר החשש אצל הנתבע "...באותו שלב טרם קניתי דירה. לא חשבתי שצריך להמתין עד שהעניין יובהר" (ש' 23).

אם כן, בחינת התנהגותו של הנתבע, לאחר קבלת המתנה (במובחן מזמן עשייתה), מלמדת על חוסר תום לב מסוים העולה מהתנהגותו. בעניין זה נקבע כי עקרון תום הלב, לפיו כל בעל זכות צריך להפעיל את זכותו בתום לב, הינו חלק ממערך נורמטיבי כולל ונמנה על אותן דוקטרינות כלליות, בעלות תחולה כללית במשפטנו (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ פ"ד נז (2) 385) ונחשב לעקרון "מלכותי" (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702, 708) אשר "מצודתו פרושה על כלל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח (2) 736, 742). עקרון תום הלב מבטא סטנדרט של התנהגות ראויה במכלול היחסים הבין-אישיים, לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל מערכת המשפט (ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל, פ"ד לט(4) 399), אשר בכל הנוגע ליחסים משפטיים במהלך ביצוע ההסכם, משמעותו אובייקטיבית, שעניינו אמת מידת מינימלית-אובייקטיבית, של התנהגות ראויה על פי תחושת הצדק החברתי של הציבור הישראלי, בכל הנוגע להתנהגות צדדים, שפועלים ממניעים אישיים. בנסיבות אלה משקף תום הלב את ציפייתו הסבירה של הציבור בישראל, באשר להתנהגות ראויה וזו תקבע בנסיבות כל עניין ועניין (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה (1) 828).

לפיכך, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, בחנתי את התנהלות הצדדים ומידת האשם שיש להטיל על כל אחד מהם, לנוכח התנהגותם, עובר ולאחר המתנה ובשים לב להשלכות החמורות של הטעות על התובע, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין, מן הצדק לבטל את המתנה. אולם לנוכח האמור לעיל, הנני סבור כי אין מקום להורות לנתבע להשיב את מלוא המתנה אלא את חלקה, אשר במכלול השיקולים כאמור ואיזון האינטרסים שבין הצדדים, ובהתחשב בהשבת הסך של 30,000, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להורות לנתבע להשיב לתובע סך של 400,000 ₪ ובתוך 30 יום.

בנסיבות העניין, ובשים לב להתנהלות התובע, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוזה מתנה

  2. ביטול חוזה קטין

  3. ביטול חוזה הפצה

  4. ביטול חוזה פרסום

  5. ביטול חוזה סוכנות

  6. ביטול חוזה זיכיון

  7. ביטול חוזה דוגמנות

  8. ביטול חוזה זכיינות

  9. ביטול חוזה חד צדדי

  10. ביטול חוזה עם קבלן

  11. ביטול חוזה עקב טעות

  12. ביטול חוזה חדר כושר

  13. ביטול חוזה בהתנהגות

  14. ביטול חוזה בשל הפרה

  15. ביטול חוזה זמן סביר

  16. ביטול חוזה קניית רכב

  17. ביטול חוזה לטובת צד ג

  18. ביטול חוזה רכישת דירה

  19. ביטול חוזה טעות במחיר

  20. ביטול חוזה חולשה שכלית

  21. ביטול חוזה הפרה יסודית

  22. ביטול חוזה טעות בכדאיות

  23. ביטול חוזה מכר טענת עושק

  24. ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו

  25. ביטול חוזה לתקופה בלתי קצובה

  26. ביטול חוזה הנוגד את תקנת הציבור

  27. ביטול חוזה מכר מחיקת הערת אזהרה

  28. ביטול חוזה בין קבלן לרוכשי דירות

  29. תביעה לביטול חוזה - אי התקנת מערכת מיזוג

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון