דוקטרינת אשם תורם


1.כללי

פסק דין בתביעה שהוגשה על ידי התובעת, בעלת מכונית, לשווי מכוניתה שהיתה מבוטחת על ידי הנתבעת, ושנגנבה.

אבן הפינה לטענות התובעת באמור בסעיף 4 לכתב התביעה, לפיו: "ביום 8.2.07 החנתה התובעת את הרכב בסמוך למדרכה ברחוב רזיאל בירושלים ויצאה לעשן סיגריה בזמן שהיא ממתינה מחוץ לרכב ובסמוך לרכב, שבנותיה ירדו מדירת אחותה. התובעת עמדה בסמוך למעקה מברזל אשר חצץ בינה לבין הרכב כשלפתע נכנס אדם זר לרכב תוך שהוא מותיר את התובעת המומה ומבוהלת ונסע עם הרכב…".

2.מסגרת העובדות וגדר המחלוקת

א.אין מחלוקת, שאכן היתה התובעת בעליה של מכונית, וזו היתה מבוטחת על ידי הנתבעת. הביטוח כיסה גם אפשרות של גניבה, כמקובל.

ב.אף העובדה שנגנבה המכונית אינה במחלוקת, ודי אם אציין שאישר זאת גם חוקר חברת הביטוח – ראה עמ' 27 שורה 14 לפרוטוקול הדיון.

ג.גם שווי הנזק מוסכם: 52,570 ש"ח [הודעת הצדדים מיום 7.10.08].

ד.המחלוקת שבין הצדדים ניטשת ביחס לאמינות גרסת התובעת ומידת הדיוק בה נקטה בגרסתה אשר לנסיבות בהן נגנבה המכונית. במוקד המחלוקת טענת ההגנה, שקדמה לגניבה רשלנות קיצונית מצד התובעת, שהשאירה את המכונית עם המפתחות כשהיא דולקת. על פי הנטען, היה ברשלנות זאת כדי להפקיע את הכיסוי הביטוחי.

3.התנהלות התובעת – טענות וראיות

א.אף כי מתחילה הוגדרה המחלוקת העובדתית בין הצדדים בדרך מעט עמומה תוך התייחסות כללית למעשיה ומחדליה של התובעת ולשאלת מהימנותה, דומה, ניתן להגדיר את המחלוקת הממשית והעיקרית שלפתחו של בית המשפט במונחים קונקרטיים ברורים, וכלשון באת כח הנתבעת בסיכומיה, כי התובעת: "לא יצאה לעשן אלא נכנסה לבית של אחותה לקחה את הבנות והשאירה את הרכב מופקר" [עמוד 31 שורות 5-6 לפרוטוקול]. לשון אחר: ברי ופשוט, שגם בהנחה אותה נכונים הכל לאמץ, כי אכן הגיעה התובעת למקום בכוונה לקחת את שתי בנותיה מאחותה, ניתן להצביע על שני תרחישים חלופיים סבירים והגיוניים והדיון בהם מהווה את קו פרשת המים בתיק זה. תרחיש אפשרי ראשון הינו, כי המתינה התובעת סמוך למכוניתה לשתי בנותיה שאמורות היו לרדת באותו זמן מבית אחותה כגרסתה, ומובן, שאם אכן כך, סביר שלא התרחקה משמעותית ממכוניתה; התרחיש ההגיוני הסביר השני הינו, שעלתה התובעת לבית אחותה לאסוף את בנותיה, אך, משום מה, עשתה כן בהותירה את מכוניתה מונעת. תיזה זו מהווה בסיס לטענות הנתבעת בדבר רשלנותה הקיצונית של התובעת.


דומה, יש בראיות בשאלה זו כדי לעורר תהיות של ממש בדבר התנהלות התובעת ומהימנותה ובדבר הדיוק שבגרסתה.

ב.על בית המשפט לדון בשאלות שבפניו על רקע מציאות החיים המקובלת והרגילה, ובפשטות הדברים כשמתרחשת פרשה מן הסוג שעל הפרק בעידן בו כמעט לכל אדם מכשיר סלולארי נייד, סביר והגיוני, שאם הודיעה התובעת לאחותה שהגיעה למקום ויש לשלוח את הבנות למטה, כי נעשה הדבר דקות אחדות קודם לכן באמצעות המכשיר הסלולארי שברשותה. מובן, שככל שהראיות בכיוון זה מוצקות יותר, כך קטן החשש שסברה התובעת לשים את פעמיה תוככי ביתה של אחותה, ולהיפך. לבית המשפט הוגשה הודעה שגבה במועד סמוך חוקר חברת הביטוח
מהתובעת. לתובעת טענות למכביר כלפי הודעה זו, חלקן בעלות משקל ואתייחס אליהן בקצרה בהמשך הדברים, ואולם, קשה להניח, עם כל ההסתייגויות מהודעה זאת, שאין מקום לייחס לה כל משקל ובדה החוקר את הדברים מליבו. וכך כתב החוקר, מן הסתם על בסיס דברי התובעת ביחס לדרך בה סברה לתאם את קליטת הבנות מאחותה באותו ערב מר ונמהר: "בשעה 20:00 יצאתי מהבית חזרה לאחותי להביא את הבנות. בדרך התקשרתי לביתה של אחותי 6719254-02 ואמרתי לאחותי שאני מגיעה שתדאג שהבנות ירדו שתרד איתם.." [נ/3, עמוד 2 שורות 10 - 13]. מכל מקום אין בנקודה זו חשיבות יתירה להסתייגויות התובעת מההודעה שגבה החוקר, בשל כך, שכחודש ומחצה לאחר האירוע שלחה התובעת תלונה למפקח על הביטוח ובה כתבה, בין היתר, בעצמה, כי "סיפרתי ששוחחתי עם אחותי בנייד לפני שהגעתי אליה ואמרתי שאני עומדת להגיע..." [ - נ/4 פסקה שניה]. אילו אכן היה בהמשך הדיון הראייתי כדי להצביע על כך שהתנהלו הדברים במתכונת שאותה תיארה התובעת בהודעתה הנ"ל, לבטח היה בכך כדי להכביד על הנתבעת. דא עקא, מלמדות הראיות, שלא זו בלבד שדבר התבצעותה של שיחת הטלפון מהתובעת לאחותה מוטל בספק, אלא שבפני בית המשפט רכיבים ראייתיים המצביעים על כך שידעה התובעת את הבעייתיות שבגרסתה וניסתה לטשטשה.

ג.אבן הבוחן לבירור גרסת התובעת, כי אכן התקשרה התובעת לאחותה היא באמצעות פלט השיחות המאפשר לבדוק אם אכן התקשרה לאחותה בסמוך לשעה הנקובה. להלן תוצאות הבדיקה, ולא פחות מכך, הבעייתיות בתשובות התובעת לשאלות שהוצגו בפניה בנושא זה במהלך חקירתה הנגדית.

1.תחילה אציין, שביקשה היא להעמיד בספק את גרסתה שהתקשרה בכלל
לאחותה: "יכול להיות שזה היה דרך טלפון יכול להיות שזה היה בעל פה" [עמוד 12 שורות 8 - 9 לפרוטוקול]. תמוהים הדברים, בין היתר נוכח הודעתה הברורה בדבר קיומה של שיחה זו, ויהא מי שיאמר שנבעו הדברים מכך שבשלב זה כבר היתה התובעת ערה לבעייתיות שנכרכה בגרסתה.

2.בהמשך נשאלה התובעת לגבי סירובה להמציא את פלט שיחות הטלפון לחוקר ומכל מקום לא הכחישה את הדבר [שם, שורה 12].

3.לכשנשאלה התובעת מפני מה סירבה, פנתה לתשובות שלא היה בהן כדי לספק: "אם דיברתי מהטלפון זה עד כמה שאני זוכרת זה לא היה טלפון שלי, בזמנו היה לי בן זוג וכנראה זה היה מטלפון של בן זוגי והחוקר ביקש דפי פירוט ולא רציתי לבקש ממנו" [שם, שורות 12 – 14 לפרוטוקול]. ואולם, בהמשך דבריה אף לא הכחישה שנמנעה מלהציג לחוקר תירוץ זה והסתפקה בכך שהסבירה כי: "לא היה לי נעים" [שם, שורה 17 לפרוטוקול].

4.ולבסוף, בכל זאת מצא פלט השיחות את דרכו לנתבעת וכלאחר כבוד, כמובן, גם לשולחן בית המשפט: נ/2.


מן הנמנע שלא לקבוע ולהדגיש, שאין בפלט שיחות זה זכר לכל שיחת טלפון רלוונטית.

5.יש באמור כדי להכביד על התובעת הכבדה כפולה: ראשית, יש בכך כדי להטיל בספק את טענתה, שביקשה מאחותה כי תוריד את הבנות, ושנית, יש בכך כדי להכביד משמעותית על מהימנותה הכוללת. ומובן, שככל שמתערערת גרסתה שביקשה מראש שתשלחנה הבנות אליה, כך עולה סבירות טענת הנתבעת, כי, לאמיתם של דברים, הלכה היא לבית אחותה לקחתן.

ד.יותר מכך. מובן שמי שיכולה הייתה להאיר את עיני בית המשפט בשאלה האם הגיעה התובעת לבית אחותה או שנשלחו הבנות לכיוון המדרכה אינה אלא אותה אחות. ברם, למרבה הצער, לא סברה התובעת להביא את אחותה לדוכן העדים, והתירוץ בו נקטה, שבינתיים התערערה מערכת היחסים בין השתיים, אין בה כדי לספק: "כרגע אנו לא ביחסים טובים שרציתי לערב אותה" [עמוד 17 שורה 11 לפרוטוקול]. לא בנקל ייחפז בית המשפט לאמץ טיעון זה, מה גם שלא ברור כיצד טענה התובעת שלא רצתה לערב את אחותה: הרי מעורבת הייתה האחות בפרשה מרגע התרחשותה, ממש מתחת לדלת ביתה. ואם, בכל זאת, אהיה נכון להקל במעט במשקל המסקנות המתבקשות מכך לחובת התובעת, אעשה כן, אך בשל כך, שאישר החוקר כי לפחות במועד בו נחקרה על ידו היתה בפי האחות גרסה שתאמה את גרסת התובעת.

ה.עוד ביקשה ההגנה להוסיף ולערער את מהימנות התובעת אגב הצבעה על סתירות נוספות בגרסאותיה שניתנו בשלבים השונים. גם אם אהיה נכון להתייחס לאחדות מהן, יוטעם, שמשקלן של הטענות בכיוון זה, לטעמי, מוגבל, בשל כך, שמדרך העולם אירוע כאמור אינו עורך אלא שניות לא רבות, המדובר באירוע טראומתי למדי, ובנסיבות אלה ניתן להבין שאגב המתח שכרוך היה באירוע שכזה, נוצר שוני בין דברים שזכרה התובעת במועדים שונים, בדרך בה ניסחה היא את דבריה מקומות שונים, ומדרך העולם אף אין להתעלם מכך שהמדובר באירוע דינמי וגם לכך השלכות רלוונטיות. לכעין סתירות בנסיבות מסוג זה, כגון, למשל, אם עמדה התובעת עם גב למכוניתה או, למשל: "בחצי כיוון" [עמוד 13 שורה 20 לפרוטוקול], לא ראוי לייחס משקל רב. ועם זאת, ספק כיצד יוכל בית משפט להתעלם ממשקלן המצטבר של מספר אי התאמות משמעותיות בגרסאותיה, ויודגש שבשלב זה של הדיון, אמנע מלבסס את דברי על הודעתה לחוקר השנויה במחלוקת ואסתמך על ראיות שמקורן בתובעת בלבד. יש, אפוא, באמור להלן, לפחות משום חיזוק ראייתי לעמדת הנתבעת.

1.לבית המשפט הוגשה תלונת התובעת למפקח על הביטוח שלבטח נוסחה על ידה [נ/4] ותלונתה במשטרה [נ/5], היינו מסמכים שלא היה לחוקר חברת הביטוח כל נגיעה בהכנתם. במקביל בפני בית המשפט, כמובן, גם עדותה.


2.בבית המשפט סיפרה התובעת, כי כשהמתינה לבנותיה בסמוך למכונית סברה שיש לה די זמן לעשן: "אמרתי עד שהם ירדו אעשן סיגריה ליד האוטו" [עמוד 11 שורה 7 לפרוטוקול]. הקשר הדברים מצביע על כך שביקשה התובעת בדרך זו לבסס את גרסתה שהמתינה ליד המכונית לרדת בנותיה, גרסה המשתלבת, כמובן, עם רצונה לשלול את האפשרות שעלתה לקחת את בנותיה. בעוד בית המשפט, כמו גם ב"כ הנתבעת, נותנים את דעתם לשאלה מדוע לא סברה לכבות את המכונית, מתברר, שהן בנ/4 והן בנ/5 אין זכר לסיגריה זאת.

3.חשוב מכך, בהרבה, שבנ/5, הודעתה הראשונה של התובעת בתלונתה למשטרה, באותו ערב ממש, אפילו לפני שמסרה את הודעתה לחוקר חברת הביטוח, הוסיפה ואמרה: "ויצאתי מספר צעדים בכדי לקחת את הבנות שלי ואז כאשר הסתובבתי לאחור להכניס את הילדות לרכב פתאום אני רואה את הרכב נוסע" [נ/5]. לא זו בלבד, שלעישון אין זכר, ישאל השואל, האם אין בכך משום מקצת הודאה שמקורה בבעל דין המסיח לפי תומו, שהלכה, כלשונה היא, "לקחת את הבנות שלי". ואם אכן כך, אולי אף התרחקה מידי ממכוניתה.

4.עד שהגיעה התובעת לכתוב את תלונתה למפקח על הביטוח נעלם מגרסתה האלמנט המלמד על הליכה כדי לקחת את הבנות, והנה, חזרנו, לגרסה סטטית: "במהלך ההמתנה כשבנותיי ירדו אלי לרכב בעודי עומדת בסמוך לרכב כשהרכב מונע ירדתי לצידו השני של הנהג מול המדרגות של הבית, עלה בחור לרכבי ונסע...". הנה כי כן, בעוד בגרסתה האותנטית ביותר תיארה התובעת הליכה כדי לקחת את הבנות, לאחר שהתעשתה והבינה את הסיכון הגלום בגרסתה, פנתה לגרסה המתאפיינת בסטטיות: "במהלך ההמתנה"; "בעודי עומדת"; "ירדתי לצידו השני של הנהג" – התנועה היחידה היתה, לדבריה, רק לצידה השני של המכונית.

5.ישנן אי התאמות נוספות. בעוד בנ/5 אמרה התובעת: "עליתי לאחותי והיא התקשרה למוקד 100", בנ/4 בפסקה הראשונה, סיפרה, כי: "ישבתי במדרכה וכולי הלם. מיד אחותי התקשרה למשטרה להודיע על גניבת הרכב...". גם בשאלה האם ועד כמה יכלה התובעת לזהות את הנהג, יש ליקויים בגרסאותיה, ואולם, לא נמצא עוד טעם להרחיב בדבר. לכל אלה משקל מצטבר.

ו.פסיקת בתי המשפט בסוגיה מתי יש לראות רכב כ"מאויש" לצורך חלות הכיסוי הביטוחי, קבעה אמות מידה גמישות למדי בנדון דידן : "בכל מצב אחר בו יעמוד המבוטח בסמוך לרכב, תוך שמירת קשר עין עם הרכב ותוך אפשרות, תיאורטית לפחות, לשלוט בנעשה ברכב, ייחשב הרכב כ"מאויש" וכדברי השופט שילה – 'איוש המכונית אין משמעותו דווקא שאדם יימצא בתוך המכונית בכל עת שהמערכת הביטכונית אינה מופעלת; די בכך שהמאייש יהיה נוכח בסמוך למכונית באופן המבהיר כי מצויה היא תחת פיקוחו". [ע"א (ת"א) 156/96 אשר חנן ואח' נ. ג'אן השכרת רכב בע"מ; גם חוות דעת המפקח על הביטוח, שלצורך פסק דין זה נכון אני לייחס לה משקל הולם עולה, כאמור, בקנה אחד עם פסיקה זו].

ז.על הפרק בנקודה מכרעת זו, אפוא, השאלה, האם ניתן בנסיבות אלה ועל יסוד הראיות דלעיל, לייחס לתובעת שמירה על קשר עין ואפשרות לשלוט במכונית. בשים לב לדיון הנסיבתי, המלמד על סיבה רלוונטית להתרחק מהרכב ( - ללכת להביא את הבנות), ונוכח הקשיים הממשיים הכרוכים בגרסתה, מן הנמנע לקבל כלאחר יד את גרסת התובעת.

לא אסתיר, שכחוט השערה בין בית המשפט לבין פסיקה הדוחה את גרסתה, ויהא מי שיסבור, שאך לפנים משורת הדין נמנע מכך בית המשפט. ואולם, גם אם אמנע מקביעה מוחלטת שאיבדה התובעת כל קשר עין עם מכוניתה, וגם אם אמנע מקביעה שיצאה היא לחלוטין מכלל שליטה במכונית, ספק הכיצד אוכל להימנע מקביעה כי, לכל הפחות, הרחיקה התובעת לגבול קשר העין והשליטה במכונית שנותרה מונעת כשמפתחותיה בפנים, הרבה מכפי שנכונה היתה להודות. מגלמת התנהגות זאת רשלנות בהיקף ממנו לא יוכל בית המשפט להתעלם.

4.אשם תורם חוזי בהקשרי ביטוח

א.השאלה, האם ועד כמה, יש מקום להתייחסות לאשם תורם מצד מבוטח במסגרת תביעה כנגד המבטח הינה שאלה רבת פנים שטרם הוכרעה בצורה חד משמעית. בקליפת האגוז אך אציין, שמן הצד האחד, ברקע להתלבטות בסוגיה, שיקולי מדיניות שבעטים יש מקום להסתייגות מהחלת הדוקטרינה של אשם תורם בהקשרן של מחלוקות בין מבוטח שניזוק לבין חברות הביטוח, אך, במקביל, אין להתעלם מכך, שגם פוליסת ביטוח אינה אלא חוזה, ובהקשרים חוזיים הדוקטרינה של אשם תורם הכתה שורשים עמוקים במשפט הארץ מזה שנים. מכל מקום ברור, שאם וככל שיש לדוקטרינה זו מקום, לא ייעשה כן, אלא רק כלפי מבוטח שיש בהתנהגותו משום חריגה בוטה מסטנדרט ההתנהגות הסביר. אבן הפינה לפסיקת בתי המשפט בשאלה זו בהלכת לה נסיונל בה נקבע המבחן להחלת דוקטרינת אשם תורם חוזי בהקשרי ביטוח. התנאי לכך הוא שעל הפרק ניזוק שפעל תוך סטיה ניכרת מרמת הזהירות של האדם הסביר [ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ. טרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ ואח', פד"י ל"ג (1) 337]. אין ספק שבעייתיות של ממש גלומה בהחלת דוקטרינה משפטית זו בהקשרי ביטוח: "החלת תורם האשם החוזי במקרים בהם מקרה הביטוח אירע עקב רשלנותו של המבוטח, מעוררת קשיים פרשניים, בהיותה מנוגדת כאמור לעצם התכלית המונחת בבסיסם של דיני הביטוח... אין דין אשם תורם הנוגע לקרות מקרה הביטוח כדין אשם תורם הנוגע למילוי דרישות הפוליסה... לדעתנו החלת דוקטרינת האשם החוזי התורם במקרים בהם מקרה הביטוח אירע עקב רשלנותו (החלקית או המלאה) של המבוטח, בטעות יסודה. החלתה של הדוקטרינה במקרים אלה עלולה לסכל את המטרות
המונחות ביסוד חוזה הביטוח... כי החלתה של תורת האשם החוזי התורם על דיני הביטוח תכניס בדלת האחורית את אשר כניסתו נאסרה בדלת הראשית. כך נמצאנו עוקפים את ההכרה בכך שמבוטח שהתרשל עדיין זכאי לפיצוי מעם מבטחו ונמצאנו מפחיתים תגמולי הביטוח בשל התנהגותו של המבוטח שאינה מגיעה לדרגת רשלנות רבתי". [ת.א. (י-ם) 1316/05 שטרן ורדית נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006 (1), 5227. בדבריו בפסק דין זה מאמץ כב' השופט מילנוב מדבריו של אליאס, דיני ביטוח, כרך א' (מהדורה ראשונה, 2002) 237-238].

ג.עם זאת, הסוגיה לא הוכרעה, וחלוקת אחריות אפשרית. יתר על כן, במצבים מסוימים היא אף צודקת ומתבקשת, ואמורים הדברים במיוחד ביחס למצבים כבענייננו, בהם נגרם למבוטח נזק, אין על הפרק כל שאלת זדון, אך רשלנותו של המבוטח ניכרת ביותר, ועל פניה, יש בה חריגה של ממש מסטנדרט ההתנהגות הסביר. אלה מצבים בהם, מן הצד האחד, לא יהא זה צודק כלפי המבוטח לדחות לחלוטין את תביעתו, הרי ביטח את רכושו והרכוש המבוטח ניזוק (במקרה שלנו - נגנב), אך מן הצד האחר לא יהא זה ראוי להתעלם גם מרשלנותו הבוטה - במקרים מסוימים - אף מהתנהגותו המופקרת. החלת עקרון האשם התורם, עם כל הבעייתיות הכרוכה בה בהקשרי ביטוח, והבעייתיות, אכן, רבה היא, מאפשרת השגת איזון הולם בין המבוטח לבין המבטח. והנה מסתבר, שאחד המקרים בהם סבר בית המשפט לעשות כן, מגולם בפסק דין שניתן לפני פחות משנה בפרשה דומה להפליא לפרשתנו, בה נדונה תביעה אשר הוגשה בגין גניבת רכב, עת החנה התובע את רכבו בסמוך לבנק וניגש לכספומט להוציא כסף, כשלטענת התובע כיבה את המנוע, אך המפתחות נשארו במצת הרכב, ובמהלך פרק זמן זה ובהיותו עומד בסמוך לכספומט, נכנס אלמוני לרכב וברח עמו. לאחר שנדונו מבחני האיוש אשר נקבעו בפסק דין אשר חנן אשר כבר נזכר לעיל, נפסק אמנם, כי רכבו של התובע "אויש" על פי הפסיקה, אך, הוסיף בית המשפט, כי: "אין בידי לומר כי ליבי שלם עם קביעה זו מבלי שאדרש לשאלה האם יש לחייב את התובע באשם תורם במישור החוזי או לחילופין בהפחתת סכום הפיצוי בגין התנהגותו זו שאם לא כן יהא בכך לטעמי משום הפרת האיזון העדין שבין חובות המבוטח לחובות המבטח... לפיכך סבורתני כי בנסיבות העניין מקום בו הותיר המבוטח את הרכב כשמפתחותיו במתג ההצתה ביודעין... ובכך אפשר לגנב המזדמן לבצע את זממו אין התובע ראוי בנסיבות שכאלה לקבל את מלוא תגמולי הביטוח ויהא זה צודק ונכון לטעמי כי המבטח ישא ב – 50% מתגמולי הביטוח בלבד". [תא (שלום ת"א) 24003/04 חיימוב סרגיי נ' הכשרת הישוב בע"מ ואח'; פסק דינה של כב' השופטת פליגלמן]

ד.ומכאן, לפרשתנו. גם אם לא יקבע בית המשפט שפטורה הנתבעת מכיסוי נזקי התובעת, מן הנמנע שלא לראות במעשי התובעת כמבססים אשם תורם שיש לזקוף לחובתה. זאת, על יסוד הדיון הראייתי ובין היתר בשים לב גם לבעייתיות שכרוכה הייתה במהימנות עדותה. בנסיבות העניין נדרש בית המשפט למסקנה שיש בבעייתיות זאת כדי להצביע על כך שככל הנראה התרחקה התובעת ממכוניתה ומיכולתה לפקח עליה ולשלוט על גורלה, מעבר למידה שעלתה מגרסתה המקורית. יוטעם, שחלוקת אחריות בנסיבות מסוג זה, יש בה כדי לעשות צדק עם הצדדים והיא אף עולה בקנה אחד עם העקרונות של צדק חלוקתי. יש בכך כדי ליתן ביטוי הולם לכך, שבסופו של דבר אכן ניזוקה התובעת לאחר שנגנבה מכוניתה שהיתה מבוטחת אצל הנתבעת, אך, במקביל, יינתן בכך ביטוי גם להתנהגותה הרשלנית של התובעת תוך שיודגש שחרגה התנהגותה מכל סטנדרט סביר והיה בה משום רשלנות חמורה וכשברקע למסקנה זו גם בעייתיות במהימנותה.

ה.מעמיד את שיעור האשם התורם שיש לייחס בנסיבות אלה לתובעת על 25%.

5.באשר שיעור הנזק מוסכם תישא הנתבעת ב- 75% מנזקה של התובעת - 39,427 ש"ח. בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אשם תורם חוזי

  2. אשם תורם קטין

  3. אשם תורם ערעור

  4. אשם תורם עבודה

  5. טענת אשם תורם

  6. אשם תורם בצומת

  7. אשם תורם בפלילי

  8. אשם תורם של הבנק

  9. אשם תורם של עובד

  10. דוקטרינת אשם תורם

  11. אשם תורם מכירת נכס

  12. אשם תורם הפרת חוזה

  13. אשם תורם נזקי רכוש

  14. אשם תורם חוזה ביטוח

  15. אשם תורם והקטנת נזק

  16. אשם תורם פניית פרסה

  17. אשם תורם נפילה ברחוב

  18. אשם תורם בדיני עבודה

  19. אשם תורם תאונת עבודה

  20. אשם תורם עוולת התרמית

  21. אשם תורם תאונות דרכים

  22. אשם תורם עבודה מסוכנת

  23. אשם תורם אחריות מוחלטת

  24. אשם תורם 20% תאונת עבודה

  25. אשם תורם כהגנה למפר חוזה

  26. אשם תורם המפקח על הביטוח

  27. אשם תורם חוזי בדיני ביטוח

  28. אשם תורם בתביעה אזרחית נגררת לפלילים

  29. אשם תורם בשיעור של 10% בתאונת דרכים

  30. קבלת תביעה בניכוי אשם תורם בשיעור 20 אחוזים

  31. פגיעה ברכב חונה המקום שאסור לחנות, אשם תורם של בעל הרכב החונה

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון