הגדרת דייר ממשיך


לפני תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעים מדירת מגורים ברח' אגש 89/1 עתלית (להלן: "הדירה") ותביעה לתשלום שכ"ד ראוי בסך 11,819 ₪.

רקע

הנתבע, מר אבוקסיס יעיש (להלן: "הנתבע") הוא בנו של המנוח אבוקסיס לוי בן שמעון ז"ל (להלן: "המנוח") והגב' אבוקסיס זרי ז"ל (להלן: "המנוחה"). המנוח חתם על הסכם שכירות עם התובעת ביום 12.6.56. המנוח נפטר בשנת 1996 ממחלה קשה ואחריו נותרה להתגורר בדירה המנוחה וזו נפטרה גם היא ממחלה בשנת 2003. נתבעת 2, גב' אבוקסיס פורטונה טלית (להלן: "הנתבעת") היתה רעייתו של הנתבע ואולם לאחר מסכת חיי נישואין רעועים עם עליות ומורדות, במהלכן עזבה הנתבעת את הדירה ולאחר מכן חזרה, התגרשו בני הזוג בסופו של דבר ביום 23.11.05 (ראה אישור הגירושין נ/1) והנתבעת עזבה את הדירה.

טענות הצדדים

לטענת התובעת בכתב תביעתה, לאחר מות המנוח במרץ 2003 נתברר לה כי בדירה מחזיקים הנתבעים. יש לציין כי התובעת תיקנה טענתה בכך שהסכימה שמדובר במות המנוחה במרץ 2003 ולא במות המנוח (שכאמור נפטר ב- 1996). התובעת טוענת כי עם מות המנוחה באה לקיצה תקופת השכירות ובהתאם לכך הנתבעים הינם פולשים ומסיגי גבול ויש להורות על סילוק ידם. כן נטען כי מיום פטירת המנוחה ועד 18.1.04 לא שילמו הנתבעים דבר ועל כן יש להשית עליהם שכ"ד ראוי לפי המקובל בשוק החופשי, בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה מטעם התובעת.

בכתב ההגנה טוען הנתבע כי בשל מחלת אביו עבר להתגורר עמו כחצי שנה לפני מותו בשנת 1996 ונשאר בדירה לסעוד את אמו שחלתה בשנת 1999 במחלת הסרטן ונפטרה במרץ 2003. כל אותה תקופה גר הנתבע בדירה. בחלק מהתקופות גרה עמו הנתבעת, אך בשל סכסוכים בינה לבין אמו נאלץ לבנות מגורון קטן בחצר, על מנת למנוע חיכוכים משפחתיים. לטענתו, הואיל וממילא עבר לגור עם הוריו ולאור העובדה שסעד את אמו לאחר מות אביו, החליט למכור את הדירה שבבעלותו במרכז הקליטה בעתלית והחוזה למכירת הדירה נחתם ביום 25.6.97, חרף העובדה שהעסקה וזכרון הדברים השתכללו כבר בינואר 97.


לטענת הנתבע הוא עונה על הגדרת דייר ממשיך כמשמעו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1988 (להלן: "החוק") ועל כן הוא זכאי, כמו גם הנתבעת, כל עוד היא בת זוגו, להיות בעל הזכות לשכירות של דייר ממשיך לפי סעיף 3 לחוק. עוד טוען הנתבע כי ביקש לשלם את שכר הדירה ששילמה המנוחה ואולם התובעת סירבה לקבל את התשלום מתוך מטרה לנסות לסלקו שלא כדין מהדירה ולנשלו מזכויותיו.

דיון והכרעה

לשם הכרעה בתיק, על בית המשפט לבדוק אם הנתבע עונה על הגדרת דייר ממשיך כמשמעו בסעיף 1 לחוק ואם עונה על תנאי הזכאות שבסעיף 3 לחוק. "דייר ממשיך" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ: "בן זוג של זכאי שנפטר... וכן ילדו ... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של 3 שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי ...". אין מחלוקת כי המנוחה היתה "דייר ממשיך" לאחר מות המנוח ולפיכך יש למנות את תקופת שלוש השנים ממרץ 2003 אחורה, דהיינו הנתבע יוכל להחשב דייר ממשיך אם גר בדירה עם המנוחה ממרץ 2000 לפחות.

סעיף 3 לחוק קובע כהיא לישנא:

א. נפטר זכאי ..., יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו ובכפוף להוראות סעיף
קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין.

ב. הוראות סעיף אלו יחולו על דייר ממשיך אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי... וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים.


לצורך הזכות לשכירות של דייר ממשיך אם כן, צריך להשתכנע בית המשפט כי הנתבע גר עם אמו 3 שנים לפני פטירתה וכי 5 שנים לפני פטירתה לא היתה בבעלותו ו/או בבעלות הנתבעת דירה נוספת.

נתון נוסף ברקע ההכרעה הוא כי התובעת קיימה דיונים לכאורה בועדות שונות ביחס לזכאותו של הנתבע. הואיל והתביעה שבפני איננה עתירה מנהלית, הרי שממילא אין רלבנטיות וצורך לבדוק את קביעות הועדות וכל הקביעות על ידי בית משפט זה צריכות להעשות על פי החוק בלבד. בכל זאת ציינתי את קיום הועדות כי יש בהן לשפוך אור על התנהלות התובעת ביחסיה עם הדיירים, התנהלות שעליה אעמוד בהמשך.

לעניין מגורי הנתבע בדירה, הגישה התובעת תצהיר של מר איציק זכריה, המשמש רכז בכיר בסניף עמידר חיפה. על פי תצהירו (ת/2) בכל ביקורי השטח שערך בין השנים 99 עד 2002, מצא כי בדירה התגוררה המנוחה בלבד. לתמיכה בטענתו הכללית צרף דוחות על ארבעה ביקורים כנ"ל בתאריכים 13.12.99, 15.5.00, 21.5.01 וביום 6.8.02.

מר זכריה נחקר על אופן עריכת דוחות אלה ומתברר כי מדובר בדוחות לקוניים, מודפסים במשרד התובעת עוד בטרם היציאה לשטח, אשר לא משקפים בדיקה אמיתית ומעמיקה של המתגוררים בדירה. מתברר מעדותו כי המנוחה בקושי יודעת לכתוב את שמה וכי מר זכריה כלל לא בדק אם היא יודעת קרוא וכתוב. מדובר באישה פשוטה, חסרת השכלה, חולה, קשישה וכל שנשאלה על ידי מר זכריה היה האם היא גרה בדירה. לאחר שהשיבה שהיא גרה בדירה, החתים אותה מר זכריה על הטופס. בתשובה לשאלה אם מר זכריה הקריא לה מה כתוב בטופס השיב ששאל אותה אם היא הגב' אבוקסיס זרי, אם זה מספר תעודת הזהות שלה, אם היא גרה שם ולאחר שאישרה פרטים אלה, חתמה (פר' עמ' 11 שורות 8-19) ודוק: בשום מקום לא העיד זכריה כי שאל אותה אם מישהו נוסף מתגורר בדירה מלבדה, אלא רק שאל אותה אם היא גרה בדירה ומכאן ועד הסקת המסקנה שאף אחד לא גר איתה בדירה, הדרך רחוקה.

זאת ועוד, מתוך ארבעת הביקורים בשטח של מר זכריה, הרי שאין מקום להתייחס לביקור משנת 99 כראיה שכן הדרישה על פי דין היא לשלוש שנים בלבד. נותרו אם כן שלושה ביקורים. מסתבר שבביקור מיום 21.5.01, המנוחה כלל לא היתה בדירה וזכריה לא נכנס לדירה וכל המידע שלו מתבסס על שכנים עלומים שאמרו שגרה בדירה דיירת בודדה (נספח ו' לתצהיר זכריה). גם בביקור מיום 6.8.02 לא היתה המנוחה בדירה ופה אפילו לא תושאלו השכנים ומר זכריה כתב בטופס "גרה בדירה" (נספח ז' לתצהיר זכריה). בטופס זה אם כן אין שום ראיה לגבי הטענה שהמנוחה התגוררה בדירה לבד. נמצא אפוא כי מכל ביקורי המעגל הרלבנטיים לתיק זה במהלך השנים, פגש מר זכריה את המנוחה פעם אחת בלבד, בביקור מיום 15.5.00 וגם בביקור זה כאמור החתים אותה על פרטי הטופס אך לא שאל אותה אם היא גרה לבד או מישהו מתגורר עמה. בנסיבות אלה והואיל וההסתמכות על שכנים לא גובתה לא בשם ולא בעדות של שכן כלשהו מטעמה, קשה להבין כיצד מבקשת התובעת להוכיח שהנתבע לא גר בדירה שלוש שנים לפני פטירת המנוחה.

כנגד הראיות הדלות של התובעת, העיד הנתבע כאמור כי התגורר בדירה מהמועד הסמוך לפני פטירת אביו ועד עצם היום הזה. הנתבע לא נסתר בעדותו זו ולתמיכה הובאה עדות שָכן מר נחום יעקב שאימת את הגרסה. אותו שכן הכיר את המנוחה ועל פי עדותו ביקר בביתה בממוצע כפעמיים בשבוע ותמיד ראה בביקוריו את הנתבע. יש לציין כי ביקוריו היו בדרך כלל בשעות הערב בניגוד לשעות ביקורי המעגל, שעות הבוקר, בהם אנשים לא תמיד נמצאים בבית. כמו כן העיד מר יעקב כי הן המנוחה והן המנוח היו חולים ונזקקו לסיעוד במשך 24 שעות וכי סיעוד זה ניתן להם על ידי בנם הנתבע, עוד מעת מחלת המנוח. עדות אובייקטיבית זו של השכן לא נסתרה בכל דרך ואין לי אלא לקבל גרסת הנתבע בעניין זה במלואה.

התובעת, בנסותה להפריך את מגורי הנתבע בדירה במועדים הנטענים, צירפה תמצית רישום ממרשם האוכלוסין (נספח יד' לתצהיר זכריה) לפיו עבר הנתבע למען של הדירה ביום 24.6.01.

כידוע, מען הרישום בתעודת זהות ו/או במרשם האוכלוסין אינו מהוה ראיה חלוטה בדבר הכתובת הנכונה וראה בעניין זה כב' השופט בר-אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר (פרלשטיין גינוסר, 2002) עמ' 214 וכן כב' השופטת טאובר בת.א. 3872/00 עמידר נ' זגורי, (לא פורסם). מהתשתית הראייתית שהונחה בפני עולה כי למעט הדירה נשוא התביעה היה הנתבע בעלים לשעבר של דירה אחרת במרכז הקליטה בעתלית. ישנה מחלוקת בין התובעת לנתבע מתי נמכרה דירה זו, אם בשנת 97 או בשנת 98 ואולם אף אם הייתי מקבלת את טענת התובעת לפיה הדירה נמכרה בשנת 98, הרי שמאותו מועד אין מחלוקת כי לא היתה לנתבע דירת מגורים זולת הדירה נשוא התביעה ואם כך הדבר, אין הרי משמעות לציון המעבר למען הדירה ביום 24.6.01 כאמור בתמצית הרישום. אין מחלוקת כי לפחות משנת 98 אין כתובת אחרת או לפחות לא הובאה על כך ראיה מטעם התובעת שטרחה והמציאה את תמצית הרישום.

ביחס לתאריך מכירת הדירה במרכז הקליטה, יש חשיבות לתאריך הואיל ואם נכונה גרסת הנתבע לפיה נמכרה הדירה בשנת 97, הרי שהתקיים תנאי של אי החזקת דירה נוספת במשך 5 שנים עובר לפטירת המנוחה ב- 2003 ואם נכונה טענת התובעת שהדירה נמכרה רק בשנת 98, הרי שלא נתקיים תנאי של 5 שנים.


בעניין זה הוגש בתחילה חוזה מיום 25.6.98 ואולם לאחר הפניית תשומת הלב של הנתבע לעניין זה, הוכיח הנתבע כי מדובר בטעות סופר וכי התאריך הנכון של החוזה למכירת הדירה היה 25.6.97.

הנתבע צרף את החוזה ויפוי הכוח הבלתי חוזר שנערכו שניהם ביום 25.6.97 על ידי משרד עורך דין מטרי, צרף את זכרון הדברים שנערך ב- 30.1.97, את המש"ח עם חותמת נתקבל בו הוצהר על תאריך העסקה לפי תאריך זכרון הדברים, דהיינו ינואר 97, את אישור בנק מִשכָּן ביחס לסילוק ההלוואה נושא תאריך 14.5.97 ואת האישור לרישום בפנקסי המקרקעין (אישור על תשלום מס שבח) לפיו תאריך המכירה הוא 30.1.97. ראיות אלה הניחו את דעתי למעלה ממאזן הסתברויות כי התאריך הנכון הוא שנת 97 וכי הנתבעים מכרו את הדירה במרכז הקליטה ביום 30.1.97 ומשקבעתי כך, הרי שהנתבע ממלא את התנאי של אי החזקת דירה נוספת במשך 5 שנים לפני פטירת המנוחה.

הנתבע עשה עלי רושם מהימן ואני מקבלת את עדותו לפיה ביקש לשלם לתובעת את שכר הדירה שנשאה בו המנוחה ואולם התובעת סירבה לקבל את הכסף ורצתה לקבל שכר דירה ראוי ועדות זו מתיישבת עם התנגדותה הנחרצת של התובעת להכיר בו כדייר ממשיך נוכח טענתה כי הוא לא גר בדירה במשך 3 שנים. הואיל ואני מקבלת עדותו העובדתי בדבר נסיון לשלם לתובעת, נסיון שסוכל על ידה, אין להחזיק נגדו את העובדה שלא שילם את שכר הדירה החוזי.

בשים לב לכל האמור, ניתן לקבוע כי הנתבע עונה על הגדרת דייר ממשיך כמשמעו בחוק וכי הוא זכאי על פי סעיף 3 לחוק כי התובעת תחתום איתו על הסכם שכירות בתנאים של המנוח והמנוחה. הנתבעת עונה על הגדרת קרוב כמשמעה בחוק ועל כן כל עוד היתה רעייתו וטרם התגרשו, הרי שגם היא היתה זכאית לאותן זכויות. מובן כי לאחר גירושיה (תאריך המאוחר להגשת התביעה) אין היא זכאית לשכירות של דייר ממשיך.

התוצאה של הקביעה לעיל היא כי הנתבעים לא חבים בשכר דירה ראוי אלא בשכר דירה ששילמה המנוחה עובר לפטירתה וכי התובעת חייבת לחתום עם הנתבע על חוזה שכירות בסטטוס של דייר ממשיך.

ניתן היה לסיים כאן את פסק הדין ואולם פטור בלא כלום בעניין התנהלות התובעת אי אפשר. מסתבר כי הנתבע פנה כבר ב- 3.7.03 לתובעת בבקשה להקנות לו זכויות חוזיות כדייר ממשיך (נספח יא' לתצהיר זכריה). הועדה שהתכנסה לדון בעניינו היא ועדה מרחבית עלומה והתובעת לא היססה להגיש לבית המשפט את דוח הועדה תוך מחיקת שם וחתימת מי שהחליט את ההחלטה. לא זו אף זו, טוענת התובעת לזכותה להגיש מסמכים עם מחיקות לרוב (הן ביחס לתוכן והן ביחס לזהות החותמים) כרשומה מוסדית הפוטרת את עורכה מהתייצבות לחקירה על תוכן המסמך. מכיוון שהתובעת לא גילתה לבית המשפט מי יושב בועדה המרחבית שקיבלה את ההחלטה לדחות את בקשת הנתבע, נמנעה מהנתבע ומבית המשפט האפשרות להתחקות על השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה. מאותה החלטת ועדה מרחבית לא ברור על סמך מה החליטו שהנתבע לא התגורר עם המנוחה במשך 3 שנים טרם הפטירה, שכן לא ידוע אם הובאו ראיות ואיזה ראיות הובאו בפני אותה ועדה עלומה (ראה נספח יא'-יב' לתצהיר זכריה).

לאחר אותה החלטת ועדה מרחבית, הועבר עניינו של הנתבע לדיון בועדה עליונה של משרד השיכון. גם בועדה זו כמו בקודמתה לא הוזמן הנתבע לטעון את טענותיו ולא התאפשר לו שימוע מינימלי כנדרש על פי כללי מנהל תקין. דוח ועדה זו, כמו הועדה המרחבית, אינו בגדר רשומה מוסדית ו/או תעודת עובד ציבור על תנאי הקבילות הנדרשים בפקודת הראיות. המסמך אינו קביל הואיל וגם כאן הוגש לבית המשפט, תוך מחיקת שמות חברי הועדה והחותמים על ההחלטה ומבלי שניתן להזמינם לחקירה נגדית כדי להתחקות על שיקוליהם. גם כאן קובעת הועדה מבלי שככל הנראה הובאו לה כל עדויות לפיהן הנתבע לא התגורר בדירה 3 שנים לפני פטירת הדיירים החוזיים. התנהלות זו של התובעת בה היא מתדיינת בועדה עם עצמה ומעבירה לכאורה לועדה נוספת שגם היא מתדיינת עם עצמה ומבלי לתת לנתבע להציג ראיותיו, יש בה טעם לפגם וחוסר הגינות בסיסית, אם לא למעלה מזה.

נראה לי כי אילו היתה טורחת התובעת לברר את העובדות לאשורן, היתה מתרשמת כי הנתבע התגורר בדירה 3 שנים עובר לפטירת המנוחה וכי הוא זכאי להחשב דייר חוזי ממשיך. מדובר בנתבע קשה יום, שאינו יודע קרוא וכתוב, מובטל, שהכסף אינו מצוי בכיסו ושנאלץ להגרר להליכים משפטיים יקרים ומיותרים שיכלו להמנע אילו היתה עושה התובעת שימוש בזכויותיה בתום לב.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה וקובעת כי הנתבע זכאי להנות מזכויות דייר ממשיך על פי חוק הדיור הציבורי. אני קובעת כי על הנתבעים לשלם את השכר החוזי ששילמה המנוחה עובר לפטירתה. אני קובעת כי מעת שהנתבעים התגרשו זו מזה אין הנתבעת דיירת ממשיכה הזכאית לזכויות חוזיות על פי החוק.

התובעת תשא בהוצאות ושכ"ט עו"ד לנתבעים בסך 6,000 ₪ + מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה דייר מוגן

  2. חישוב דמי מפתח

  3. הגדרת דייר מוגן

  4. הגדרת דייר ממשיך

  5. אי תשלום דמי מפתח

  6. חוזה דיירות מוגנת

  7. ביטול הכרה דייר ממשיך

  8. דחיית בקשת דייר מוגן

  9. זכות קדימה לדייר מוגן

  10. העברת זכויות דמי מפתח

  11. הגנה מן הצדק דייר מוגן

  12. העברת זכויות דייר מוגן

  13. אם חד הורית דיור ציבורי

  14. הפקעת זכויות דייר מוגן

  15. סעיף 52 לחוק הגנת הדייר

  16. ועדת חריגים דיור ציבורי

  17. העברת זכויות של דייר מוגן

  18. העברת זכויות דיירות מוגנת

  19. אישור הסכם פינוי דייר מוגן

  20. הגדרת בעל בית - חוק הגנת הדייר

  21. אי מיצוי כושר השתכרות - דייר ממשיך

  22. טענת הזכות לדיירות מוגנת לדיור חלוף

  23. הגדרת "דייר ממשיך" בחוק הדיור הציבורי

  24. דיירת מוגנת בדירה שגרה בדירה מאז שנולדה

  25. בקשה ממשרד השיכון והבינוי להכרה כ"דייר ממשיך"

  26. החתמת דייר מוגן על מסמכים תוך ניצול מצבו הגופני והנפשי

  27. מעמדו של דייר ממשיך נוכח בעלות קודמת בדירות מגורים אחרות

  28. זכות בעל נכס לשנותו גוברת מול זכויות הדייר המוגן להישאר במקום

  29. תביעה לפינוי דייר מוגן בגין נטישת הנכס ואי שימוש במושכר למטרה לשמה הושכר

  30. בית משפט השלום לא רשאי לקבוע קיום זכות לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון