היסוד הנפשי בעבירת איומים


1. ביום 12.8.11 הוגש כתב אישום כנגד הנאשם, המייחס לו ביצוע עבירה של איומים בניגוד להוראות סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק). בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 30.7.11 בערב, לאחר שהנאשם ביקר בביתה, גילתה זוהרה עזרא (להלן - המתלוננת) כי נעלם מהמגירה בחדר השינה שבביתה סכום של 500 ₪. עוד באותו ערב היא פנתה לאחיו של הנאשם וביקשה כי הנאשם ישיב את הסכום החסר. למחרת הופיע הנאשם בביתה של המתלוננת, ואיים להרוג אותה.

2. ביום 12.9.11 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בעובדות כתב האישום ויורשע. הנאשם, כשנשאל לעמדתו, השיב: "אני אומר שהבנתי את הסדר הטיעון, ואני מסכים להודות, אבל זה לא נכון מה שמייחסים לי". בהחלטתי מאותו יום לא קיבלתי את הסדר הטיעון שהוצע, לאחר שהגעתי למסקנה כי קיים חשש שאין מדובר בהודיה כנה ואמיתית, כי אם בהצהרה שכל כולה לא נועדה אלא להביא לסיומן של ההגבלות החלות על הנאשם עקב מעצר הבית, ולמנוע סיכון כי בסופו של יום יגזר עליו עונש מאסר בפועל מעבר לתקופה בה היה עצור, בטרם מעצר הבית. לאור זאת, ומאחר וראיתי בדברי הנאשם כפירה בעובדות כתב האישום, התקיימה ישיבת הוכחות, בה הביא כל צד את ראיותיו.

3. לאחר שבחנתי את הראיות ואת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

חלק ראשון: הפרק העובדתי


א. גרסת המתלוננת

4. מטעם התביעה העידה המתלוננת. היא סיפרה ביום האירוע, שהיה יום שבת, היא הכינה כוס תה וישבה בגינת ביתה. בשלב מסוים הגיעו למקום הנאשם וחברו. היא ביקשה מהנאשם, אותו הכירה במשך שנים, להיכנס למטבח ולהכין עבורם תה לשתיה. הנאשם נכנס לפנים הבית והשתהה מעט. לאחר מכן הוא חזר לגינה, ובידיו בקבוק משקה "קולה". המתלוננת ציינה כי פרק הזמן בו השתהה הנאשם בפנים הבית העלה בליבה חשד, מאחר והבקבוק, עמו חזר הנאשם לגינה, היה מונח מלכתחילה על השולחן. לאחר שהנאשם וחברו עזבו את ביתה, בדקה המתלוננת וגילתה כי המגירה בחדר השינה פתוחה וכסף נעלם. לדבריה – "קמתי וישר הסתכלתי על הכסף וראיתי שאין כסף" (עמ' 5 לפרוטוקול).

5. לדברי המתלוננת, היא המתינה לצאת השבת ואז ניגשה, ביחד עם בנה, לביתו של יעקב, אחיו של הנאשם. לדבריה, "אמרתי לו שהנאשם לקח ממני כסף" ו"אמרתי שאולי הוא יחזיר לי" (עמ' 8 לפרוטוקול).

6. לדבריה, למחרת היום טלפן אליה הנאשם, שאל "מה הבעיה שלך?" והיא ענתה "הבעיה שלי, אתה מכיר אותה ואתה יודע מה הבעיה שלי". בעקבות זאת, הוא הגיע לביתה , אמר לה "זונה, בת זונה", ו"רק אני אהרוג אותך". כתוצאה ממעשיו אלה של הנאשם, פנתה המתלוננת למשטרה והגישה תלונה נגדו על איומים.

ב. הודעות המתלוננת במשטרה

7. הודעת המתלוננת מיום 31.7.11 (ת/1) - המתלוננת תיארה את האירועים שהתרחשו בשבת, וציינה כי באותו יום הלכה לבית אחיו של הנאשם. לדבריה, למחרת היום הגיע הנאשם לביתה ואיים להרוג אותה עם סכין.

8. הודעת המתלוננת מיום 2.8.11 (ת/2) - המתלוננת מסרה כי הנאשם הגיע לביתה, לאחר שאחיו יעקב דיבר איתו, ואיים להרוג אותה. בהודעה זו היא לא הזכירה איום עם סכין.

9. הודעת המתלוננת מיום 4.8.12 (ת/3) - בהודעה השלישית הסבירה המתלוננת, במענה לשאלה האם אכן הנאשם איים להרוג אותה עם סכין, כי אמרה שהנאשם איים בסכין על אמו – ולא עליה. אף בהודעתה זו המתלוננת לא הזכירה כי ניגשה עם אחד מבניה אל אחיו של הנאשם.

ג. גרסת הנאשם

10. מטעם ההגנה העיד הנאשם. לדבריו, כאשר הגיע עם חברו לגינתה של המתלוננת היא הציעה כי הוא יכין תה לו ולחברו. לדבריו, הוא העדיף שתיה קרה ולכן נטל בקבוק "קולה". בחקירתו הנגדית הוא ציין כי הזמן שארך מעת שנכנס לפנים הבית ועד אשר לקח את בקבוק ה"קולה" וחזר לגינה היה חמש או שש שניות, ולא חצי שעה כפי שלדעתו נטען על ידי המתלוננת.

11. הנאשם העיד כי הגיע למחרת היום לביתה של המתלוננת, לאחר ובעקבות שיחתה עם אחיו בערב הקודם. הוא נשבע בפניה כי לא לקח כסף מביתה, והיא ביקשה שיעזוב את ביתה. הוא אמר "גם אם איעצר, יש אלוהים בשמיים" (עמ' 11 לפרוטוקול) או "יש אלוהים והוא משלם" (עמ' 12 לפרוטוקול).

ד. הודעת הנאשם במשטרה (ת/4)


12. בעדותו במשטרה מסר הנאשם כי לאחר שהציעה לו המתלוננת לשתות, הוא אמר שאינו רוצה לשתות מאחר וחם לו, אולם לאחר שהפצירה בו הוא נכנס לביתה, הכין לעצמו כוס תה ויצא. הוא הכחיש נמרצות כי גנב כסף מהמתלוננת או כי איים עליה למחרת היום.

חלק שני: הערכת הראיות וקביעת ממצאים עובדתיים

ה. טענות הצדדים

13. בא כוח המאשימה טען כי הנאשם לא הכחיש כי ביקר אצל המתלוננת, אך משנשאל לגבי עצם אמירת האיום, ניסה להתחמק ממתן תשובות. לכן, כך סבר, יש להעדיף את גרסת המתלוננת.

14. בא כוח הנאשם הפנה את הזרקור לסתירות הקיימות, לדעתו, בגרסתה של המתלוננת. בעוד שבהודעתה במשטרה ציינה כי הנאשם איים להרוג אותה בסכין, היא הכחישה זאת בעת מתן עדותה בבית המשפט. בנוסף, לראשונה העלתה בבית המשפט את הטענה כי הנאשם שוחח עמה בטלפון לפני שהגיע לביתה בבוקר שלמחרת, בעוד שבכל הודעותיה במשטרה לא היה לכך ביטוי. כמו כן, לטענתה כי בנה ליווה אותה בערב האירוע אל ביתו של אחיו של הנאשם אין ביטוי בשתיים מההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה. לאור זאת, הציע בא כוח הנאשם להעדיף את גרסת הנאשם, אשר לדעתו נעדרה כל סתירות.

ו. הערכת העדויות

15. גרסתה של המתלוננת כי הלכה לבית אחיו של הנאשם יחד עם בנה אמנם הועלתה לראשונה במסגרת עדותה בפני בית המשפט, על אף שניתנו לה הזדמנויות שונות להשמיע טענה זו עוד בטרם מתן העדות. באשר לסכין - תחילה מסרה המתלוננת בעדותה במשטרה כי הנאשם איים עליה עם סכין, אולם בכל ההזדמנויות לאחר מכן, בהודעות במשטרה ובבית המשפט, היא הכחישה זאת והסבירה כי הנאשם עשה שימוש באיום עם סכין בהזדמנות אחרת, כלפי אמו ולא כלפיה. אכן, בעדותו של הנאשם לא נתגלו סתירות, למעט אמירתו בהודעה במשטרה כי הוא לא רצה תה, כפי שהציעה לו המתלוננת, אולם נכנס והכין תה, בעוד שבעדותו בבית המשפט הוא טען כי העדיף לשתות משקה קר. אולם קביעת המהימנות איננה מתמצית בסיכום מתמטי של מספר הסתירות שנתגלו בעדותו של כל אחד מן הצדדים ועריכת מאזן של סתירות. היא נקבעת על בסיס התרשמות בלתי אמצעית מהעדים עצמם, ממהות הסתירות, ככל שקיימות, מהנסיבות ומהגיונם של דברים. לאור התרשמותי מעדותה של המתלוננת, מיכולת הביטוי שלה על אף גילה המתקדם, יכולת הטומנת אף אפשרות לאי דיוקים, השמטות ואף סתירות, מהעקביות שבתיאור גרסתה ומהעדר סתירות מהותיות בגרעין הקשה של גרסה זו, אני מאמין לטענתה כי הנאשם אכן התבטא כלפיה במילים "רק אני אהרוג אותך", וכי אמירה זו הפחידה אותה עד מאד.

16. לנוכח הנסיבות של אמירת הדברים, על רקע אירועי הערב הקודם, בו התברר לנאשם כי המתלוננת חושדת בו בגניבה, הרי נראה כי הדברים שאמר הנאשם למתלוננת, לרבות כינוייה "בת זונה, זונה", ביטאו את כעסו הרב ויתכן אף כי נועדו להרתיעה על מנת שלא תתרגם את חשדה לתלונה למשטרה אשר עלולה היתה להוביל להסתבכות קשה עם רשויות החוק. אין כל ראיה לכך שההרתעה בדרך של השמעת מלים מאיימות ביטאה כוונה מצידו של הנאשם לפגוע באופן פיסי בדרך כלשהי במתלוננת. אינני מייחס משקל לדבריו כי כשהגיע אל המתלוננת הוא לא היה מרוגז. תוכן דבריו למתלוננת – אפילו לפי גרסתו – ועיתוי אמירתם, לאחר שנודע לו מאחיו כי המתלוננת חושדת בו בגניבה, מצביע על כי הדברים נאמרו בנסיבות של כעס ורוגז. תימוכין לכך שדבריו נאמרו בנסיבות של כעס, ואף זעם, ניתן ללמוד מדבריו במשטרה (ת/4) לפיהם כאשר סיפר לו אחיו על חשדותיה של המתלוננת, בערב הקודם, הוא נכנס לשוק, רעד מפחד וחש רעידות ברגליו.

חלק שלישי: הפרק המשפטי – עבירת האיומים

ז. כללי

17. עבירת איומים קבועה בסעיף 192 לחוק, וזו לשונו:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים".

יסודות עבירה זו אינם כוללים תוצאה. אין נדרש להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו. זו עבירה התנהגותית, אשר ה"כוונה" הנזכרת בסיפא שלה איננה ה"כוונה" הנזכרת בסעיף 20 לחוק, ואשר מהווה חלק מהיסוד הנפשי של עבירות תוצאתית, כי אם מטרה – או שאיפה – להשגת הפחדה או הקנטה.

18. האיסור להשמיע איומים מתנגש עם חופש הביטוי. המשפט מטיל הגבלה על השמעת איומים, תוך פגיעה בחופש הביטוי, על מנת להגן על ערכים אחרים. "מניעת הפחדה והקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין" (ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373, 378). ברע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 95, שם זכתה עבירת האיומים לניתוח מעמיק, הביע בית המשפט את דעתו כי דברי איום יהיו מסוג הביטויים שעוצמת ההגנה הניתנת להם עשויה להיות חלשה ביותר, עד כדי ביטולה, וזאת נוכח המטרה השלילית העומדת ביסודם – הפחדתו של אחר – ובהתחשב במשקלם של הערכים העומדים מנגד. ביסוד דעה זו עומדת ההשקפה כי איומים, ככל ביטוי, חוסים תחת כנפיו של חופש הביטוי, וההגנה הניתנת להם היא פרי איזון ערכי. קיימת השקפה מנוגדת, שאף לה אחיזה בפסיקתנו, לפיה קיימים ביטויים פוגעניים שאינם באים כלל בגדר חופש הביטוי (כך, למשל, בבג"ץ 5432/03 ש.י.ן – לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין, פ"ד נח(3) 65, 92 – 93, מפי השופט מ' חשין)

ח. היסוד העובדתי

19. ההגדרה "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו..." כוללת רכיב התנהגותי של מעשה פיזי בעל תוכן מסוים, ורכיב נסיבתי - "שלא כדין" ו"על אדם".

20. המעשה הפיזי – יכול שיעשה "בכל דרך שהיא", ואינו מוגבל לצורה מסוימת.

21. תוכן האיום – מעשה ייחשב ל"איום" אם תוכנו עוסק בפגיעה שלא כדין בגוף, בחירות, בנכסים, בשם הטוב או בפרנסה של האדם שעליו מאיימים "או של אדם אחר". הבחינה של מעשה האיום נעשית לא "לפי קנה מידה סובייקטיבי של האדם כלפיו הופנה האיום...", אלא "איום הוא דבר אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול אותו לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מספיק אם בנסיבות המלוות דרישה מסוימת במקרה הקונקרטי, עלולה הדרישה להטיל פחד או בהלה בלבו של אדם רגיל" (ע"פ 237/53 אדם כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח 295, 299). "יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת מידה אובייקטיבית, היינו, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן הישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום" (ע"פ 3779/94 משה חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, 451). בע"פ 4210/09 אודליה לירן נ' מדינת ישראל ( 21.11.09 ) סוכמו הדברים כך:

"הלכת ליכטמן למדתנו שיש לבחון את נסיבות המעשה ושאין לקבוע כלל גורף רק על סמך סוג האמרה. הלכת חמדני לימדתנו שיש לבחון את נסיבות המאוים על פי מבחן כולל יותר של אדם מן היישוב".

22. בפסק דין לם נדונה השאלה האם נדרשת זיקה כלשהי בין המאוים שקלט את האיום לבין מושא האיום, כלפיו הופנה תוכנו של האיום. נפסק (בפסקה 17 של פסק הדין) כי אמירה (או כל צורה אחרת של איום) המושמעת באוזני אדם אחד וקיים בה מסר של פגיעה באדם אחר יכולה לעלות כדי איום אסור כלפי קולט האמירה, בתנאי שקולט האמירה בעצמו יהיה מאויים, ואין הכרח בהוכחת "זיקת ענין" בין המאוים – קולט האיום לבין מושא האיום. כך, למשל, כאשר אדם משמיע אמירה מאיימת באוזני הקרובים אליו הרי שלהתנהגות זו יהא, בדרך כלל, פוטנציאל להשפעה ממשית עליהם אף אם מושא האיום אינו מוכר להם באופן אישי.

23. "שלא כדין" – רכיב נסיבתי זה הינו בעל חשיבות "באשר יש בו כדי ליצור הבחנה בין אזהרות, התראות וביטויים מעוררי חרדה מפני הצפוי שהם בעלי אופי מותר, הנכללים בגדר התנהגות נורמטיבית, לבין התנהגות שהמחוקק אסר" (פסקה 7 בפסק דין חמדני). בפסק דין ליכטמן נקבע כי פגיעה היא "שלא כדין", אם היא מהווה עבירה על פי חוק העונשין או עוולה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). עולה מכך כי איום אשר נעשה במסגרת הסמכות שהדין מעניק לבעל הסמכות ולשם הגשמה של סמכות זו, אינו מהווה פעולה "שלא כדין". עוד נקבע שם כי נטל השכנוע בהוכחת רכיב זה מוטל על התביעה. בפסק דין חמדני, שניתן כמעט עשור לאחר מכן, הוזכרו שלוש דעות לגבי משמעות "שלא כדין" – האחת, לפיה יש להוכיח קיומו של איסור נפרד, פלילי או אזרחי; השניה – כי די בכך שאין ההתנהגות מותרת או אין הצדק כלשהו לאותה התנהגות; והשלישית – כמשתרעת על התנהגות שאין לה הצדק לפי כל דין פלילי או אזרחי המסדיר התנהגות בדרך פוזיטיבית. העמדה השלישית היא עמדתו של פרופסור ש"ז פלר בספרו "יסודות בדיני העונשין" (כרך א, תשמ"ד, בעמ' 416 - 418), שאינו סבור כי הסייגים לאחריות פלילית ייכללו בביטוי "שלא כדין" כהצדק להתנהגותו של נאשם. באותה פרשה העדיף בית המשפט את הדעה השלישית, בכל הנוגע לעבירת איומים.

24. "על אדם" – בפסק דין לם נפסק כי רכיב נסיבתי זה מחייב כי האיום ייקלט אצל המאויים עצמו - בין במישרין ובין בעקיפין – ואין די בכך שהאיום נקלט אצל אדם אחר כלשהו. כזכור, בענין "זיקת ענין" נקבע באותו פסק דין כי קולט האיום יכול שיהיה בעצמו מושא האיום ויכול אף שקולט האיום לא יהא מושא האיום, אולם בכל מקרה – על פי גישת הקליטה - קולט האמירה צריך בעצמו להיות בגדר מאויים.

ט. היסוד הנפשי

25. שני מרכיביו של היסוד הנפשי בעבירת איומים הינם דרישת המודעות של מבצע העבירה לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, כדרישת סעיף 19 לחוק, ו"כוונה להפחיד את האדם או להקניטו", אשר, כאמור לעיל, הינה מטרה – או שאיפה – להשגת הפחדה או הקנטה. (על ההבדל בין "מטרה" לבין "מניע" ראו: ש"ז פלר, "יסודות בדיני עונשין" (כרך א) תשמ"ד, בעמ' 510).

26. להוכחת קיומה של דרישת המודעות נעזרים בחזקת מודעות כללית, שמשמעותה כי אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי וקיום נסיבותיה, וכשמדובר בעבירה תוצאתית – הוא מודע אף לאפשרות התרחשותן של התוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו. זו חזקה עובדתית, שאיננה חזקה מוחלטת אלא מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות בכל מקרה ומקרה, וכדי להפריכה די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר (ע"פ 2832/10 אלמוג בוחבוט נ' מדינת ישראל ( 5.9.11); ע"פ 9815/07 אליהו רון נ' מדינת ישראל ( 26.11.08)).

27. בפסק דין לם (בפסקאות 34 – 40) הוחלה הלכת הצפיות הפסוקה על ה"כוונה" שבעבירת האיומים, שכאמור לעיל אין היא עבירה תוצאתית כי אם עבירה התנהגותית. בעמ' 128 נאמר שם:

"בהתקיים מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מתקיים היסוד הנפשי הנדרש..".

חלק רביעי: התקיימות יסודות העבירה

י. היסוד העובדתי

28. לאור הממצאים באשר לגרסה העובדתית שהוכחה על פי עדות המתלוננת, מסקנתי הינה כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את התקיימותו של היסוד העובדתי של עבירת האיומים.

יא. היסוד הנפשי

29. הנאשם, שאמר למתלוננת כי יהרוג אותה, היה מודע לטיב הפיסי של המעשה ולהתקיימות נסיבותיו. כאמור, מסקנה זו נובעת מחזקת המודעות הכללית.

30. כמתואר לעיל, התקיימותו של היסוד הנפשי אינה מתמלאת אך ורק עם קיום דרישת המודעות לטיב המעשה ולקיום נסיבותיו. נדרש אף להוכיח "כוונה להפחיד את האדם או להקניטו", ולצורך הוכחה זו נעזרים בהלכת הצפיות הפסוקה. בענייננו, מאחר ודברי הנאשם באו בעקבות ידיעתו כי המתלוננת חושדת בו בגניבה, קיימת יותר מאפשרות אחת למטרת השמעתם: יתכן מאד כי הדברים שאמר היו ביטוי מילולי של זעם אצור, ויתכן כי הם נועדו לגרום למתלוננת לפחד ולהניא אותה מלהגיש נגד הנאשם תלונה במשטרה בגין גניבה. במקרה שבפנינו, לנוכח הנסיבות, כפי שתוארו הן על ידי הנאשם והן על ידי המתלוננת, אינני סבור כי ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר כי האפשרות השניה (הרתעה והפחדה כדי למנוע תלונה) היא בעלת היתכנות גבוהה יותר מהאפשרות הראשונה (ביטוי כעס רב). לא למותר לציין, בהקשר זה, כי בכתב האישום התביעה נמנעה מלייחס לנאשם ביצוע גניבה או עבירה של גניבה. אשר על כן, אין מקום ליישם, בענייננו, את הלכת הצפיות הפסוקה, שנועדה לבסס את ה"כוונה להפחיד... או להקניטו". אם אכן היו הדברים ביטוי להתפרצות של כעס, אליהם נילווה שימוש במילים גסות, לא ברי כי התקיימה אצל הנאשם המודעות ברמה גבוהה של הסתברות כי דבריו עלולים להפחיד את המתלוננת. משלא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי כוונת הנאשם היתה להפחיד או להקניט את המתלוננת, ויתכן כי ביטאו אך ורק כעס שמקורו בתחושה כי המתלוננת מנסה לטפול עליו מעשה שלא עשה, הרי שלא הוכחו כל מרכיביו של היסוד הנפשי.

יב. הכרעה

31. המסקנה ממכלול הראיות הינה כי התביעה לא עמדה בנטל הוכחת התקיימותו של היסוד הנפשי מעל לכל ספק סביר. בהתאם לכך הנני מזכה את הנאשם מעבירה על סעיף 192 לחוק.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון