היסוד הנפשי בעבירת תקיפה


כנגד נאשמים 1 ו-2 הוגשו כתבי אישום המייחסים להם תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות כמבצעים בצוותא, עבירה לפי סע' 380+382 (א)+29 (ב) לחוק העונשין התשל"ז- 1977.

כנגד נאשם מס' 2 הוגש בנוסף כתב אישום בגין איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז, וכן בגין העלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין הנ"ל.

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בכתב האישום, בקליפת האגוז יאמר, כי בתאריך 27.11.03 סמוך לשעה 11:00 בסמוך לשערי הכניסה לאתר חמת גדר, השתתפו הנאשמים וחבריהם באירוע של תקיפה שבו השתתפו משתתפים רבים.

במהלך האירוע השתמשו הנאשמים וחבריהם באלות מאולתרות, מוטות ממתכת ואבנים אותם יידו הנאשמים לעבר השוטרים ומאבטחים שהיו באתר מתוקף תפקידם.

במהלך התקיפה נטל נאשם מס' 1 מוט מתכת והכה באמצעותו את ראשו של המאבטח בלאל. נאשם מס' 2 אשר היה בקרבת מקום יידה אבנים לעבר המאבטחים.

כתוצאה מהתקיפה נגרמו למאבטח בלאל חבלות ממשיות בראשו, רגליו וחזהו והוא נזקק לטיפול רפואי.

במהלך האירוע, הבחין השוטר כפיר, בנאשם 2 כשהוא מחזיק בידו אבנים אותם התכוון להשליך לעבר השוטרים. השוטר כפיר ביקש מהנאשם שיפסיק ויירגע, תגובת הנאשם הייתה: "תכף אני יפוצץ לך את הפנים עם האבנים האלה יא בן זונה".

בדבריו אלו איים נאשם 2 בפגיעה שלא כדין בשוטר כפיר בכוונה להפחידו וכן העליב אותו.

עדויות התביעה:

קיזל מאג'ד (להלן: קיזל):

קיזל שימש ביום האירוע כשומר בשער הכניסה של חמת גדר. בתאריך הרלוונטי הגיע רכב הנאשמים, עצר בחנייה סמוך לשער הכניסה ומרכבם הושמעה מוסיקה בעוצמה גבוה. המנהל באתר ביקש מקיזל למסור לבעל הרכב להוציא את הרכב מן המקום, מאחר ומיקום הרכב מהווה מטרד לנופשים ולהנהלה.

לדברי קיזל, אחד מחבריו פנה אף הוא אל הנאשמים, וביקש מהם להוציא את הרכב מן המקום. בתגובה לכך הנאשמים דחפו את חברו של קיזל. קיזל אשר רצה לסייע לחברו, הותקף ע"י הנאשמים, אשר התנפלו עליו במקלות והכו אותו מאחור. כתוצאה מן המכות איבד קיזל את הכרתו ואושפז בבית החולים. העד הציג תעודה רפואית המסומנת ת/1.

בילאל עזאם (להלן: בילאל):

בילאל הנו עובד כמאבטח בחמת גדר. ביום האירוע נשלח בילאל לבקש מהנאשמים וחבריהם להוציא את רכבם. בילאל הסביר לנאשמים וחבריהם כי יש כמות גדולה של אנשים באתר, על כן הם מתבקשים להוציא את רכבם. הנאשמים וחבריהם התנו את הוצאת הרכב בכך שיכניסו לאתר את הנרגילות אשר היו ברשותם.


באתר החלה קטטה ובילאל הוכה על ידי הנאשמים. לטענתו היו 6 אנשים ליד הרכב וברשותם היו אלות וברזלים. לדברי בילאל, הוא זיהה את אחד הנאשמים ותיאר אותו כמי שדחף אותו ראשון, נתן לו מכה בחזה וכהגדרתו נקט בגישה לא יפה. בילאל ציין כי מכוניתם של הנאשמים היתה מסוג הונדה סיוויק בצבע לבן.

רס"ל כפיר לנקרי (להלן: המתלונן):

במועד הרלוונטי שימש המתלונן כמאבטח בשכר ועבד בחלקו החיצוני של האתר. תפקידו של המתלונן באותה עת היה לערוך בדיקה ומיון ראשוני של כלי הרכב שהגיעו לאתר. בסמוך לשעה 12:00 קיבל מאבטח שעבד יחד עם המתלונן שיחת טלפון או מירס. בשיחה נמסר כי יש קטטה באזור רחבת הכניסה.

המתלונן והמאבטח החלו לצעוד לכיוון הרחבה והמתלונן הבחין בהמון אנשים רצים עם מקלות בידיהם. כעבור מס' שניות הגיח רכב מסוג הונדה סיוויק לבן מכיוון האתר לכיוון המתלונן, המתלונן היה לבוש אותה עת במדים וסימן לרכב תחילה להאט ולאחר מכן לעצור. נוסעי הרכב לא נענו לבקשת המתלונן והתנגשו במחסום ברזל. בהמשך ירדו הנאשמים מהרכב, החלו לאסוף אבנים בידיהם וחלק מהם לדבריו אף היו עם מקלות.

לטענת המתלונן, הוא ניסה לשוחח עם הנאשמים על מנת להרגיע את הרוחות, אך ללא הועיל. אחד מן הנאשמים ניגש אל המתלונן ואיים עליו כי הוא תכף מפוצץ לו את הפרצוף, כן כינה את המתלונן, "בן זונה" (עמ' 9 לפרוט' ש' 28). לאחר מכן הנאשמים וחבריהם ירדו בחזרה לכיוון רחבת האתר. באותה העת יצר המתלונן קשר עם תחנת גולן ובקש סיוע של ניידות נוספות.

המתלונן החל להתקרב לכיוון הנאשמים והבחין בנאשם 2 אשר התקרב אל המתלונן כאשר אבנים בידיו. המתלונן זיהה את נאשם 2 כמי שאמר לו כי יפוצץ לו את הפנים קודם לכן. שוטר אחר אשר נכח במקום בשם דודו כהן, שאל את הנאשם האם הוא זה שאמר קודם לשוטר כפיר שיפוצץ לו את הפנים, הנאשם אישר כי אכן אמר את הדברים. המתלונן רשם את שמו של נאשם 2 בדו"ח הפעולה המסומן ת/3 בהסתמך על השם שמסר לו הנאשם עצמו.

עדויות ההגנה:

עדותו של נאשם מס' 1:

הנאשם העיד כי ביום האירוע היה בטיול בחמת גדר לרגל חג הרמדאן. לדבריו היו עמו בחמת גדר עוד 3 אנשים מהשבט שלו. בחמת גדר הם פגשו אנשים משבט אלנברי, אשר אחד מהם היה אדם נכה.

הנאשם העיד כי אחד מהמאבטחים שהוא תושב כפרם, ביקש ממנו ומחבריו להוציא את הרכב. לדברי הנאשם, חבריו השיבו כי יש אדם נכה ברכב וביקשו להגיע עם הרכב קרוב ככל שניתן היה. הנאשם ציין, כי מאבטח המקום הסביר להם כי המקום מיועד לאוטובוסים וכי לא מעניין אותו שנמצא נכה ברכב. המאבטח הוסיף כי הם יקבלו דו"ח במידה והם לא יוציאו את הרכב. הויכוח התפתח לכלל קטטה אלימה והחלו דחיפות ומכות בין משפחת אלנברי למאבטח. הנאשם טען כי, הוא לא הכה אף אחד, אלא ניסה להרגיע את הרוחות במקום ולהפריד בין המתקוטטים. כתוצאה מכך הוא נפצע, אך לדבריו הוא לא קיבל טיפול רפואי.

עדותו של נאשם מס' 2:

נאשם 2 העיד כי ביום האירוע ביקר באתר חמת גדר. הנאשם הכחיש כי עלב במתלונן ואמר כי דבריו היו מכוונים כלפי המאבטחים אשר נמצאו במקום. הנאשם ציין כי הוא החזיק אבנים ביד אך, לא עשה בהם כל שימוש. לדבריו הוא לא נכח במקום שהחלה הקטטה. אלא הגיע למקום והבחין בפצועים עם דם וביניהם נאשם 1. נאשם 2 הוסיף כי הוא התלכלך מדמו של נאשם מס' 1, ולא כתוצאה ממעורבותו בקטטה.


דיון:

בחנתי את הראיות אשר הוצגו בפני, מצאתי כי יש להעדיף את גירסת התביעה על פני גירסת ההגנה מן הטעמים אשר יפורטו להלן:

באשר לנאשם מס' 1:

בפני 2 גירסאות סותרות באשר לאירועים העולים מכתב האישום. התביעה טענה כי נאשם מס' 1 נטל מוט מתכת, היכה באמצעותו את ראשו של המאבטח בלאל וגרם לו לחבלה חמורה.

הנאשם הכחיש זאת וטען כי לא תקף את המאבטחים, אלא ניסה להרגיע את הרוחות במקום, ולהפריד בין
המתקוטטים.

נאשם 1 ציין בהודעתו במשטרה ת/5 - ש' 34-31 כי: "אני בהתחלה ניסיתי להפריד ביניהם ואחר כך כל מי שבא מהבטחון מרביץ לנו .. ". ש' 33 "אז גם אני הרבצתי להם בחזרה כל אחד שבא דופק בך מכות ואתה דופק בו בחזרה...". דבריו אלו של הנאשם אינם עולים בקנה אחד עם עדותו בבית משפט לפיה הוא רק "הפריד" בין המתקוטטים, בהודעה זו הנאשם תיאר כי היכה את המאבטחים ורק בתחילת הקטטה ניסה להפריד ביניהם.

באשר לזיהויו של נאשם מס' 1 :

מעיון בת/2 עולה כי עד התביעה בלאל עזאם זיהה את נאשם 1 במסדר הזיהוי אשר נערך. לדברי בילאל, (כפי שצויינו בת/2 דף אחד לפני האחרון), הוא זיהה את הנאשם כמי שתקף אותו ראשון וציין שהוא בטוח בזיהויו ב-100%.

בת/7 שורה 12-11 תיאר פאדי סרחאן את נאשם מס' 1, תיאור מפורט. בין היתר תיאר פאדי את תווי פניו, לבושו, מבנה גופו וגובהו, דבר אשר מעיד על כך כי סרחאן השכיל לזכור את תיאורו של הנאשם היטב.

בת/8 ש' 14-12 מסר סרחאן: "מה שאני ראיתי שעשה הבחור שזיהיתי הוא זה שהחזיק חתיכת ברזל ביד וכשהתקרבו אליו הוא היכה עם החתיכת ברזל...".

בנוסף ציין סרחאן בת/8 ש' 22 "אני בטוח ב-100% שזה הבחור". הודעתו של פאדי סרחאן הינה הודעה עקבית, העד השכיל לזכור במדויק את פרטיו של הנאשם, תווי פניו, לבושו וגובהו. בנוסף העד הביע בטחון וודאות באשר לזיהוי הנאשם. יתירה מכך, במסדר הזיהוי ת/9, ציין סרחאן כי הוא מזהה את הנאשם בתור מי שהחזיק בידו מוט ברזל והיכה בו את אחד המאבטחים בראשו.

בסיכומיו של סניגור נאשם 1 (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 12) ציין הסניגור: "כי לא ברור מי מזהה את מי מהניירות של מסדר הזיהוי".

על תקינותו של מסדר זיהוי עמד כב' השופט קדמי בספרו על הראיות חלק שני עמ' 1019:

"בחינת כושרו ויכולתו של אדם ל"זהות" אחר, נעשית על ידי העמדת יכולת הזכרון החזותי שלו במבחן: החשוד מוצג בפני העד כשהוא מצוי יחד עם אחרים ה"דומים" לו והעד מתבקש "לבודדו". זוהי, למעשה תמציתו של מסדר הזיהוי. מטבע הדברים, שמבחן כזה טוב לו שייערך מוקדם ככל האפשר, ובתנאים המבטיחים קיום מבחן אובייקטיבי ככל שניתן."

בנוסף, עניין מסדר הזיהוי עלה בבית המשפט העליון בע"פ 2180/02 רמזי קאסם נ' מדינת ישראל נז (1) 642 שם נפסק כי:

"מטרתו של מסדר הזהוי היא לבחון באמצעות מבחן אובייקטיבי את מידת קליטתם וכוח זכרונם החזותי של המתלונן או של העד המזהה.

הואיל ומשקלו של מסדר זיהוי עלול להיות מכריע ובסיס להרשעה, נדרשים גורמי החקירה להקפיד ולקיים את הכללים שנקבעו למסדר זיהוי".


במקרה דנן נעשתה הקפדה על הכללים הקבועים למסדר. שני העדים זיהו את הנאשם בוודאות מתוך מספר ניצבים אשר היו במסדר. המסדר נערך ימים ספורים לאחר האירוע (1.12.03). לב"כ הנאשם לא היו טענות בזמן המסדר לגבי סדר הניצבים. לפיכך מצאתי כי אין ממש בטענתו של הסניגור לגבי תקינות מסדר הזיהוי.

היסוד הנפשי:

בספרו של כב' השופט קדמי על הדין בפלילים חלק שני עמ' 836 נכתב אודות היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו:

"בהיעדר דרישה להלך נפש מסויים-רואים עבירה זו כעבירה של "כוונה סתם",אשר קו הגבול התחתון של הלך נפש המספיק להרשעה לפיה הינו-ה"פזיזות".

אין ספק כי הנאשם בעניינו פעל מתוך מודעות למעשיו אף אם לא למעלה מכך תוך כוונה וחפץ בתוצאה, אשר קרתה בפועל. לפיכך נתמלא היסוד הנפשי - הנדרש.

ע"פ סעיף 382 (א) יש צורך כי יהיו נוכחים שניים או יותר בזירת האירוע אשר חברו יחד לביצוע המעשה.


אין עוררין כי במקרה דנן נכחו בקטטה מספר רב של אנשים אשר חברו יחד לביצוע התקיפה. משכך זוהי אכן תקיפה בצוותא ע"פ דרישת סעיף 382(א) לחוק +29 (ב).

נאשם אשר דעתו קלה בעשיית שימוש במכשירים חבלניים כגון מוט ברזל, אלות ואבנים ראוי כי יורשע. בסוג כזה של עבירות יש להרשיע לצורך הרתעה ולשיקולי הגנה על הציבור. לפיכך מצאתי כי יסודות העבירה אשר יוחסו לנאשם 1 נתמלאו, אשר על כן יש להרשיעו.

באשר לנאשם מס' 2:

כנגד נאשם 2 הוגש כתב אישום בגין תקיפה בנסיבות מחמירות, תוך ביצוע בצוותא של העבירה, לפי סעיף 380 +382 (א) +29(ב).

נאשם 2 הכחיש את אשר יוחס לו בכתב האישום, לדברי הנאשם הוא לא איים על השוטר, לא יידה אבנים לעבר השוטרים והגיע למקום הקטטה מאחר ונמסר לו כי חבריו פצועים.

מפרוטוקול ביהמ"ש עמ' 13 ש' 3, עולה כי הנאשם העיד כי החזיק אבנים בידיו. הסברו לכך היה כי התרחשה קטטה. הנאשם לא מסר הסבר מניח את הדעת מדוע החזיק את האבנים בידיו. הסברו הבלתי סביר של הנאשם באשר להימצאות האבנים בידיו, מחזק את עדויות התביעה לפיהם זרק אבנים כלפי המאבטחים.

בת-10 דו"ח פעולה, אשר נערך בסמוך לאירוע כתב רס"מ כהן, כי נאשם 2 הובא אליו על ידי המתלונן כפיר. המתלונן מסר לכותב דו"ח הפעולה, כי הוא מזהה את הנאשם כמעורב בקטטה וכמי שזרק אבנים. דו"ח הפעולה נכתב בסמוך לאירוע ושיקף את פני הדברים כפי שאכן התרחשו, בשל כך מצאתי כי יש להעניק לדוח משקל נכבד.

בעמ' 13 לפרוט' ש'5, מסר נאשם 2 כי מקור כתם הדם שנמצא על חולצתו הוא מדמו של נאשם מס' 1 . בשורה 16 לאותו העמוד, נאשם 2 העיד כי הוא לא יודע מה מקור הדם. סתירה זו יש בה כדי לערער את מהימנות עדותו של הנאשם באשר למעורבתו בקטטה.

אין חולקין כי בקטטה היו מעורבים מס' משתתפים רב. סניגור הנאשמים אף ציין זאת בסיכומיו בעמ' 13 ש' 26 לפרוט':"אין חולק שמבין שני הצדדים ביחד היו 20 איש משני הצדדים". הנאשמים וחבריהם חברו יחד לביצוע העבירה לפיכך זוהי תקיפה בצוותא לפי סעיף 382 (א)+ 29(ב) לחוק העונשין התשל"ז.

היסוד נפשי:

היסוד הנפשי הנדרש בעבירות מן הסוג נשוא תביעה זו הינו "כוונה סתם". כעולה מחומר הראיות, הנאשם זרק אבנים לעבר המאבטחים במטרה לפגוע בהם.

מכאן, שמנסיבות ביצוע העבירה, למדים אנו כי מתמלא היסוד הנפשי, אף מעבר לכונה סתם. הנאשם בעשותו שימוש באבנים, ביקש לפגוע בשוטרים, תוך שהוא חפץ בתוצאה, ועושה הכל על מנת להשיג מטרה זו. משכך נתמלא היסוד הנפשי.

באשר לזיהוי נאשם 2:

סניגור נאשם 2 טען בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 13 כי: "אף אחד לא מזהה אותו במסדר זיהוי" לא מצאתי ממש בטענה זו של הסניגור, הנאשם זוהה במספר הזדמנויות. מעיון בעדות המתלונן עולה, כי נאשם 2 מסר מרצונו את שמו למתלונן עמ' 10 לפרוט' ש' 13-12: "מאיפה למדת על הפרטים של האדם. שאלתי אותו את השם שלו".

מדו"ח הפעולה ת/10 עולה, כי המתלונן מסר את שמו של הנאשם לרס"מ דודו כהן, אשר רשם זאת בסמוך לאירוע.

די בכך שהנאשם מסר את שמו והעניין נרשם בדו"ח הפעולה, על מנת להעיד כי הנאשם זוהה וזאת לאור עדותם של השוטרים אשר מצאתי כי יש להעדיפם. הזיהוי של השוטרים היה מייד ובסמוך למועד האירוע, כאשר במקום היו נוכחים אנשים רבים אחרים. הנאשם עצמו מחזק את הזיהוי בכך שהוא עצמו מאשר שהחזיק אבנים בידיו. משכך אין ספק כי הנאשם זוהה כמתבקש.

לאחר שמצאתי כי נתמלאו יסודות העבירה ובכלל זה היסוד הנפשי החלטתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות המבצעים בצוותא עבירה לפי סעיף 380 +382 (א) +29(ב).


באשר לעבירת האיום לפי סעיף 192 :

מעיון בהודעת נאשם 2, ת/6 ש' 16 מסר הנאשם:"אני לא איימתי על השוטר ואני איימתי על אלה שהיו שם המאבטחים בקטטה ואמרתי להם תלכו להזדיין ואני אמרתי אני אפוצץ לכם את הפנים עם אבנים".

מדו"ח הפעולה ת/3 אשר נכתב בסמוך לאירוע עולה, כי הנאשם קילל את המתלונן ולא את המאבטחים.

בת/10 דו"ח פעולה, ציין רס"מ דודו כהן, עד התביעה, כי המתלונן הוביל את הנאשם אליו ומסר לו כי הנאשם איים עליו.

התיאורים אשר מסרו עדי התביעה, בדו"ח הפעולה ת/3 ו- ת/10 הינם תיאורים זהים המתיישבים זה עם זה הן בסדר האירועים והן באופן שהתרחשו. יתירה מכך, דו"ח הפעולה נכתב בסמוך להתרחשות האירוע ומשקף את פני הדברים כפי שאכן התרחשו. מנגד ההסבר שסיפק נאשם 2 לפיו הוא איים על המאבטחים ולא על השוטר נתפס כבלתי סביר. לפיכך משקלה הראייתי של עדות הנאשם נשחק ויש להעדיף את גירסת התביעה.

לא אחת נפסק כי יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת מידה אובייקטיבית, דהיינו, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בליבו של אדם רגיל מן הישוב.

עמד על כך כב' השופט גולדברג בפסק הדין 103/88 ליכטמן נגד מדינת ישראל פד"י מג (3) 373:

"לא רגישותו או אלימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו, הם שקובעים אם ישנם בדברים משום איום או לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה".

בענייננו העביר הנאשם לשוטר מסר ברור שבאופן ישיר יש בו כדי לעורר בליבו של כל אדם סביר באותן נסיבות חשש כבד.

כדי להרשיע בעבירה זו יש להוכיח איפוא כי הנאשם פעל מתוך מצב נפשי המצריך כוונה.

היטיב לתאר זאת כב' השופט קדמי בספרו על הדין בפלילים חלק שלישי עמ' 1274 :

"לשון החוק מציגה דרישה מפורשת של "כוונה מיוחדת" –בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו- על כל הכרוך בכך: חזות מראש של התרחשות התוצאה האסורה והעיקר- חפץ בהתרחשותה של אותה "תוצאה" דווקא.

נראה, כי ניתן ליישם, בהקשר זה, את הכלל בדבר הידיעה ברמה גבוהה של הסתברות, לאמור:

די בידיעה כי קיימת אפשרות ממשית ברמה גבוהה של הסתברות שהתוצאה האסורה אכן תתרחש בפועל, כדי לספק את יסוד הכוונה המיוחדת הדרושה להרשעה בעבירה לפי סעיף זה".

לאור האמור לעיל, נאשם 2 אכן חפץ בהתרחשות איומו כלפי המתלונן. קיימת אפשרות ממשית ברמה גבוהה כי התוצאה של איומו תתרחש בפועל. הנאשם אחז בידיו אבנים, צעק לכיוונו של העד, כי יפוצץ את פניו עם האבנים שברשותו. לפיכך האיום הינו בר מימוש, משכך היסוד הנפשי נתמלא.

משנתמלאו הן היסוד הפיזי והן היסוד הנפשי אני קובע כי יש להרשיע את הנאשם בעבירת האיום עבירה לפי סע' 192 לחוק העונשין הנ"ל.

באשר לעבירת העלבת עובד ציבור סע' 288 לחוק העונשין:

כמתואר בכתב האישום נאשם 2 כינה את המתלונן - כפיר "יא בן זונה" ואיים עליו.

הנאשם הכחיש כי עלב בשוטר וטען שאת דבריו הוא הפנה למאבטחים, דברים אשר הופרכו בעבירת האיום, ראה לעיל.

בעדותו בביהמ"ש מסר המתלונן (עמ'9 לפרוט 'ש' 20) כי בזמן האירוע הוא היה לבוש במדי משטרה וחבש כובע לראשו. על כן אין ספק כי נאשם 2 זיהה כי המדובר בעובד ציבור ועל אף זאת עלב בו.


בהודעת הנאשם ת/6 ש' 18, מודה הנאשם כי קילל "אמרתי להם תלכו להזדיין". על חומרת העבירה של העלבת עובד ציבור עמד כב' השופט ש' ברלינר בע"פ 359/96 –משה ונונו נ' מדינת ישראל תק – מח 96 (3) 1889:

"שעה שכבודם הציבורי של עובדי הציבור, או נושאי משרה ציבורית, נרמס בראש חוצות, באלימות מילולית, שאף הביאה אותנו לעברי פי פחת.

יש להגן על כבודם של עובדי הציבור,ולמעשה על כבודו וחירותו של הציבור כולו, ביתר שאת, ודגלו של חופש הביטוי,אינו יכול להצדיק אלימות מילולית זו.(ראה בג"צ 2725/93 גרשון סלומון נ' מפקד מחוז ירושליים ואח', תקדין עליון כרך 96(1) עמ' 370 בעמ' 372).

השמעת הקללות כלפי המתלונן, שהוא עובד ציבור ממלאת אחר דרישת היסוד הפיזי של עבירת העלבת עובד ציבור. מנסיבת האירוע אנו למדים כי הנאשם התכוון להעליב את המתלונן. מכאן שמתמלא גם היסוד הנפשי הנדרש.

אלימות מילולית גוררת אלימות פיסית. שימוש בביטוי "יא בן זונה" יש בו עלבון ממשי לעובד ציבור שבו מוטח הביטוי.

אשר על כן, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 380 + 382(א) + 29(ב) לחוק העונשין.

אני מרשיע את נאשם מס' 2 בנוסף, בעבירות של איומים על פי סעיף 192 לחוק ובהעלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון