הלכת אלסוחה


1. התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעים לפיצויים בשל תאונת עבודה שארעה לו ביום 10.11.95 בעת שעבד במפעל הנתבעת מס' 1 באמצעות הנתבע מס' 2 (להלן:
"התאונה").

2. העובדות

2.1 התובע תאר את התאונה בתצהירו כדלקמן:

"3. ביום 10.11.95 באתי לעבודה כרגיל והתחלתי לייצר חלונות אלומיניום.
עבדתי באזור האמצעי של המפעל. בערך בשעה 09:00 בבוקר שמעתי פתאום צעקות איומות לפני.

הסתובבתי לכיוון הצעקות וראיתי שפועל שעבדתי איתו במפעל נפגע ממסור שולחן לחיתוך אלומיניום. ראיתי שהיד שלו נקטעה, וכל כף ידו איננה מחוברת עוד לגופו, והיא מוטלת על השולחן של המסור. היד שלו דיממה דם בכמות רבה מאוד ממש כמו מפל של דם. העצמות שלו היו גלויות לגמרי והמראה היה מחריד לגמרי מעבר לכל אפשרות תיאור.

הפועל נכנס להלם וצעק הוא לא ידע מה לעשות וחיפש עזרה. אף אחד לא נגיש אליו כיוון שכולם היו בהלם וברחו מן המקום. ביאושו ובחוסר אונים ותוך כדי כאב עצום הוא רץ כדי לחפש מישהו שיעזור לו, הוא ראה אותי מולו ורץ אלי. מההלם והזוועה איבדתי את ההכרה, התעלפתי ונפלתי על מכונת ליצור אלומיניום שהחלק העליון שלה היה חשוף ולא מוגן ע"י מכסה כלשהו שהיה יכול למנוע את פציעתי.

5. כתוצאה מהנפילה נפגעתי בראש באזור הלסת, ונגרמו לי שני שברים בלסת משני הכיוונים, חבלות קשות בפה ובשיניים".

2.2 הפועל אשר ידו נקטעה בשם ביטאן בהיג' (להלן: "בהיג'"), הגיש תביעה כנגד הנתבעת מס' 1 בתיק זה לבית המשפט המחוזי בחיפה, לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה. בפסק הדין אשר ניתן בתביעתו נקבע כי הנתבעת מס' 1, אחראית באחריות מלאה לאירוע התאונה בה נפגע בהיג' (להלן: "פסק הדין").

במאמר מוסגר אציין כי הנתבעות לא ביקשו לאבחן בניהן ועל אף שפסק הדין הוא נגד נתבעת 1, לא טענה נתבעת 2, כי לא הוכחה אחריותה כלפי בהיג' ועל כן אצא מנקודת הנחה כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריות נתבעת 2 לנזקו של בהיג'.

3. טענות הצדדים בתמצית

3.1 לטענת התובע, היה על הנתבעות לצפות כי פגיעתו החמורה של בהיג' עלולה לגרום לפגיעה בעובד נוסף אשר ייחשף למראות הקשים. לטענתו, הנתבעות בהתנהגותן, התרשלו כלפיו תוך שחשפו אותו לפגיעה משנית כתוצאה מפגיעה עיקרית של בהיג'.

עוד טוען התובע כי יש להחיל על המקרה את ההלכה שנקבעה ברע"א 444/87 אבו סרחאן אלסוחה נ' דינה דהן פד"י מ"ד(3) 397 (להלן: "הלכת אלסוחה"), תוך קביעה כי ענינו הינו מקרה יוצא דופן בו ניתן לחרוג מהכלל של הכרה בזכות תביעה של קרובי משפחה בלבד.

3.2 אף לטענת הנתבעות, יש להחיל על המקרה את הלכת אלסוחה ובהתאם יש לדחות את התביעה, שכן על פי הלכת אלסוחה, מוגבלת האחריות בנזיקין אך ורק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע העיקרי. עוד טוענות הנתבעות כי לא הייתה מוטלת עליהן החובה לצפות את רגישותו המיוחדת של התובע למראות קשים הגורמים לו להתעלף.

4. הסוגיה שבפנינו עוסקת בשאלת אחריותו של המזיק לנזקו של הנפגע המשני שנגרם כתוצאה מעוולה שבוצעה כלפי הנפגע העיקרי.

בפתח הדברים אומר כי לא עלה בידי למצוא מקרים דומים אשר הגיעו להכרעת בתי המשפט. נאלצתי איפה להכריע בסוגיה זו, תוך התבססות על דיני הרשלנות בנזיקין, שקולי צדק, שכל ישר ומדיניות ראויה.

5. בפרשת אלסוחה נדון בהרחבה מבחן הצפיות בייחס לנפגע משני ושם נקבע, מטעמים של מדיניות ותוך התבססות על מבחן הצפיות המקובל בדיני הנזיקין, כי ניתן להניח שהמזיק יכול וחייב לצפות אפשרות כי פגיעה בנפגע עיקרי עלולה לפגוע בנפגע משני. על כן, יש לבחון האם יש להחיל את הלכת אלסוחה על עובדות המקרה דנן.

6. לטעמי, הלכת אלסוחה לא חלה על נסיבות המקרה דנן, שכן יש לאבחן בין עובדות המקרה בפרשת אלסוחה לענייננו. הנסיבות בפרשת אלסוחה היו שונות באופן מהותי, בהיות הנזק המשני שם נזק נפשי, בשונה מנסיבות המקרה דנן, בהן פגיעתו של התובע היתה פגיעה פיסית. לפיכך, דעתי היא כי אין להחיל את הלכת אלסוחה על ענייננו, ואפרט.

7. לב ליבה של פרשת אלסוחה הינה בחינת הזכאות של הנפגע המשני להיפרע מהמזיק בגין נזק נפשי שנגרם לו כתוצאה מעוולה שבוצעה כלפי הנפגע העיקרי.
בשונה מנסיבות אלסוחה, במקרה שבפנינו, נפגע התובע - הנפגע המשני- פגיעה פיסית, שעה שנחשף למראות הזוועתיים של פגיעת בהיג' (כף היד הקטועה הייתה מונחת על השולחן בעוד בהיג' עצמו רץ לעבר התובע כשהוא צועק ושוטט דם). התובע איבד הכרתו, נפל ונפגע בחלקי גופו השונים. אלו הן פגיעות פיסיות מובהקות (ניתן לומר כי איבוד הכרה הינו תגובה פיסית להליך רגשי כמו למשל התקף לב, המהווה לעתים, פגיעה פיסית כתגובה לאירוע טראומתי ואולם, הרלונטי הוא מהות הנזק שנגרם ולא המניע או הגורם לנזק).

8. כאמור, אין כל דיון ו/או התייחסות בפרשת אלסוחה לפגיעה פיסית של הנפגע המשני. והשאלה הנשאלת היא מה דינם של נפגעי המשנה שנפגעו פיסית? האם יש ליישם את הלכת אלסוחה ללא אבחנה גם לגבי נפגעים אלה, או שמא המדובר בהסדר שלילי

והמשמעות היא כי נפגעי משנה אלה לא יהיו זכאים להיפרע מהמזיק. ישנה גם אפשרות שלישית והיא כי הלכת אלסוחה אינה חלה במקרה זה ודינם של נפגעים אלה יוכרע על פי הכללים הרגילים הנהוגים בדיני הנזיקין, תוך אפשרות ליישום העקרונות הרלוונטים המונחים ביסוד פסק דין אלסוחה.

דעתי היא כי אפשרות אחרונה זו היא הראויה ולהלן אנמק מסקנתי זו.

הלכת אלסוחה - האם חלה גם על נפגע משני פיסי?

9. למעשה שני הצדדים בענייננו תמימי דעים כי יש להחיל את הלכת אלסוחה על המקרה דנן. כאמור, איני שותפה לדעה זו. לדעתי, מערכת השיקולים על פיהם נבדק דבר קיומה של אחריות לפיצוי נזקים משניים נפשיים, אינה רלוונטית למקרים בהם נפגעי המשנה נפגעו פיסית, בשונה מנפשית ועל כן אין מקום להחיל הלכה זו על ענייננו.


10. בהלכת אלסוחה הכיר כאמור בית המשפט בזכותו של נפגע משני לקבל פיצויים על פי פקודת הנזיקין (ועל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975), בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים כדלקמן:

* זהות התובע - נקבע שרק אם הנפגע המשני הינו קרוב מדרגה ראשונה (הורים, ילדים, אחים), תוכר תביעתו, אם כי אקדים ואומר כבר בשלב זה כי בית המשפט לא שלל אפשרות להוסיף במקרה יוצא דופן על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה, "גם נפגע אחר, אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית, תיראה ראויה להגנת הדין" (אלסוחה עמ' 432).

* התרשמות ישירה מן האירוע המזיק - התנאי הוא שהנפגע המשני יהיה עד ראיה ושמיעה לאירוע הטראומתי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המידיות.

* מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק - התנאי הוא שהתובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המידיות. מבחינה זו, זירת האירועים כוללת גם את האמבולנס או בית החולים אליו פונה מי שנפגע בגופו.

* נזק נפשי ברור - הפגיעה של הנפגע המשני צריכה להתפתח עד כדי מחלת נפש.

11. אני סבורה כי במערכת השיקולים על פיהם נקבע התנאי הראשון של זהות התובע, נקודת המוצא היתה כי הנפגע המשני ניזוק נזק נפשי דווקא. קביעת תנאי זה אינה שרירותית ונדמה כי ניתן לתמצת את השיקולים השזורים זה בזה, כדלקמן:

* קיומה של חזקה לפיה קרוב מדרגה ראשונה עלול להיפגע נפשית מעוולה שנגרמה לנפגע העיקרי, להבדיל מאדם שהקשר שלו אל הנפגע העיקרי הדוק פחות.

* מניעת תביעות בדים

* ריבוי המקרים של פגיעות נפשיות אצל נפגע משני שיביא להצפת מערכת בתי המשפט והטלת נטל בלתי סביר על מזיקים.

12. על פניו, הרציונל העומד בבסיס כל אחד מהשיקולים המפורטים לעיל, נובע מעצם טבעו, מהיות הפגיעה נפשית דווקא, ולהלן אתייחס לכל אחד מהשיקולים;

13. השיקול הראשון - חזקה

13.1 בפרשת אלסוחה אומר בית המשפט בעמ' 432:

"מן ההגיון לקבוע, בשלב הנוכחי, תנאי, אשר לפיו תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני - זוג). ראינו, כי על פי האינפורמציה הרפואית הידועה, תהליך גרימתו של נזק נפשי ועוצמתו הם במידה רבה תוצאה של מידת יחסי הקרבה שהתקיימו למעשה, עובר לתאונה, בין הנפגע הישיר בתאונה לבין מי שלקה בנפשו כתוצאה מכך. היינו, יש חשיבות רבה למידת הקירבה והאינטימיות בפועל. לשון אחר, יש מידת קירבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה...".

בעניין זה ראה עוד ת"א 428/92 (מחוזי ירושלים) כב' השופטת פרוצקצ'יה אמר נ' הדר (דנים מחוזי לב(9) 814).

"מדברים אלה עולה כי המבחן אותו נוקט בית המשפט בפרשת אלסוחה מכוון לבחינת יחסי קרבה הקיימים למעשה בין הנפגע הישיר המישני בעת התאונה.
היישום המעשי של מבחן זה פירושו כי בדרך כלל יחסי קרבה משפחתית ישירים כגון יחסי הורים וילדים ובני זוג נשואים מצביעים על קשר נפשי קרוב ביותר, העשוי להביא לפגיעה חמורה אצל קרוב נוכח או נעדר ביחס לתאונה שארעה.

יחסי קרבה כאלה יוצרים הנחה, הבנויה על נסיון חיים והכרת המציאות, בדבר היווצרה של פגיעה משנית חמורה בבן משפחה שהוא עד מכלי ראשון או שני לפגיעה קשה בקרובו".

13.2 החזקה המדברת בעד עצמה לפיה על פי האינפורמציה הרפואית הידועה, הליך גרימתו של נזק נפשי ועוצמתו הם פונקציה של מידת יחסי הקרבה בין הנפגע המשני לנפגע העיקרי, אינה חלה, על פי רוב, במקרים בהם מדובר בפגיעה פיסית, שהרי הפגיעה הפיסית הינה אקראית ואינה תלויה בדרך כלל בטיב היחסים שבין הנפגע המשני לנפגע העיקרי (למעט אולי המקרים בהם מתפתחות מחלות הקשורות גם בנפש כמו התקף לב, שאז מן הראוי לבחון האם אין להשוות את הדין באשר לפגיעות אלה לנזק נפשי ולא לנזק פיסי על אף היותן פגיעות פיסיות).


13.3 טול לדוגמא את המקרה בו עובר אורח נקלע לאירוע בו עקב מעשה רשלני של מזיק, נורה הנפגע העיקרי ונופל על עובר האורח וגורם לו חבלות בגופו. ברור כי פגיעתו הפיסית של הנפגע המשני הינה מקרית לחלוטין, ואינה קשורה כלל בטיב היחסים שבין הנפגע העיקרי לנפגע המשני. גם התעלפות שהינה תגובה פיסית כתוצאה ממראות קשים, מטבע הדברים, אינה אופיינית דווקא לבן משפחה אלא קשורה יותר לאופיו של האדם הנוכח.

13.4 ובמילים אחרות, החזקה הנ"ל, למעשה מהווה ראייה לעניין הקשר הסיבתי שבין מחלת הנפש לבין האירוע, היינו- ככל שמדובר בבן משפחה שלקה במחלת נפש, חזקה שהמחלה נובעת מפגיעתו של הנפגע העיקרי. ואולם, שעה שמדובר בנפגע משני פיסי, אין כל צורך בקיום חזקה להוכחת הקשר הסיבתי, שהרי על פי רוב, הקשר עולה באופן ברור מנסיבות הפגיעה הפיסית.

14. השיקול השני - מניעת תביעות בדים

14.1 בפרשת אלסוחה נאמר כי "החלה בלעדית של מבחן הצפיות תביא לריבוי תביעות, ובהן , מן הסתם, תביעות בגין נזקים קלי ערך, תביעות סרק ותביעות בדויות" (אלסוחה 432, הדגשה שלי י.ו).

וכן ראה:

"מבחן הצפיות הולבש בשיקולי מדיניות במגמה לצמצם את האחריות ונקבעו תנאים נוקשים לצורך העמדת הזכות. תנאים אלו היו פרי מדיניות שביקשה למנוע תביעות שאמיתותן מוטלת בספק...." (ע"א 5803/95 ציון שרה נ' אברהם פד"י נא (2) 267, 272, הדגשה שלי י.ו).

14.2 מטבע הדברים, החשש מפני תביעות בדים, ככל שמדובר בטענה לנזק נפשי, הינו גדול בהיות הסימפטומים לנזק זה סובייקטיבים. חשש זה אינו קיים בדרך כלל, בנזק פיסי שניתן על פי רוב, לגלותו באמצעים אוביקטיבים. ראה בעניין זה כב' השופט ריבלין בספרו תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית) "החשש מפני תביעת בדים לעניין קיומו של נזק פיסי הוא בדרך כלל פחות"(שם 299).

15. השיקול השלישי - ריבוי תביעות

בעניין נימוק זה נאמר באלסוחה כדלקמן:

"כך, למשל, גרימת נזק גוף לפלוני יכולה להסב נזקים נפשיים מגוונים למספר בלתי מסויים של נפגעים, החל מבני משפחתו של הנפגע, דרך חוג חבריו וכלה באין ספור עוברי אורח מזדמנים, אשר חזו באירוע עצמו באופן מקרי, קראו עליו בעיתון או ראו אותו או את תוצאותיו המיידיות בשידור טלוויזיה.

קביעת גבולות האחריות בנזיקין בסוגיה שלפנינו אך ורק על פי אפשרות הצפיות הפיסית של נזק נפשי כלשהו תביא לידי כך שהמזיק, אשר הסב לפלוני נזק גוף ברשלנות, ימצא עצמו חייב לפצות מספר רב של בני אדם, אשר האירוע הרשלני השפיע בדרך כלשהי על רגשותיהם ועל חוסנם הנפשי. תוצאה כזו אינה מתקבלת, כמובן, על הדעת, הן מבחינת הנטל הכבד על המזיק בפרט ועל ההתנהגות האנושית בכלל, והן מבחינת ההכבדה על מערכת המשפט, אותה מבקשים לרתום לעניין כדי לפרוש את הגנת הדין על האינטרס שלא להיפגע מבחינה נפשית. החלה בלעדית של מבחן הצפיות תביא לריבוי תביעות, ובהן, מן הסתם, תביעות בגין נזקים קלי ערך, תביעות סרק ותביעות בדויות.
מערכת משפט, המתמודדת גם כיום בקושי רב בשפעת המשפטים, בשל המגבלות המוטלות עליה, תעמוד מול הכפלה ואף שילוש של התביעות בקשר לכל תאונה;
מדיניות משפטית סבירה אינה יכולה לתת ידה לכך" (אלסוחה 431-432, הדגשות שלי י.ו).

ריבוי תביעות לא צפוי בנזק משני פיסי שכן מדובר במקרים נדירים ביותר ואין חשש להצפת בתי המשפט והטלת נטל כבד על המזיקים.

סיכום ביניים

16. מהאמור עולה כי הנימוקים העומדים ביסוד קביעת התנאי של קרוב משפחה, אינם רלוונטים למקרים בהם הפגיעה המשנית הינה פיסית. לפיכך, מאחר וארבעת התנאים שנקבעו באלסוחה הינם מצטברים וכרוכים זה בזה, ומאחר והתנאי הבסיסי של קרבת משפחה אינו רלוונטי לנזק פיסי, ממילא אין מקום להחיל את הלכת אלסוחה במקרים בהם הנפגע המשני נפגע פיסית.

הלכת אלסוחה - הסדר שלילי?

17. מסקנתי לעיל לפיה הלכת אלסוחה אינה חלה על נפגעי משני פיסי, גוררת אחריה דיון בשאלה, האם משמעות הדבר הוא הסדר שלילי לגבי נפגעים אלה.

18. כב' השופט ריבלין התייחס לסוגייה בקצרה בספרו (שם בעמ' 298). לדעתו, תנאי הלכת אלסוחה לא יחולו במקרה של פגיעה פיסית משנית וכלשונו: "מה דינם של נפגעי המשנה שנפגעו "פיסית"? ... האם על פגיעה פיסית משנית זו יחול תנאי אלסוחה? נראה כי התשובה תהא שלילית". כשלעצמי, איני בטוחה האם כוונת המחבר הינה להסדר שלילי דווקא. מכל מקום, דעתי היא כי אין לראות באלסוחה הסדר שלילי לגבי נפגעי המשנה שנפגעו פיסית.

19. לא מצאתי טעם מדוע ייגרע חלקם של נפגעי המשנה שנפגעו פיסית מאלה שנפגעו נפשית. האם קיימת הצדקה לקפח זכותה של אם אשר הייתה עדה לנפילת בנה מהגג וכתוצאה מכך התעלפה ונחבלה קשות בכל חלקי גופה, מאותה אם אשר בנסיבות זהות התעלפה ולאחר מכן לקתה בנפשה?
אני סבורה כי המזיק יכול וחייב לצפות את גרימת הנזק המשני הפיסי, באותה מידה בה יכול וצריך לצפות את התפתחות הנזק הנפשי. אין לדעתי כל נימוק ענייני, חברתי, משפטי ו/או מוסרי שיהיה בו כדי להצדיק אבחנה בין נפגע משני שניזוק פיסית לבין מי שניזוק נפשית מאותה עוולה.

20. לפיכך, מסקנתי היא כי אין מקום לראות בהלכת אלסוחה הסדר שלילי, שכן נדמה כי לא זו היתה כוונת בית המשפט בפרשת אלסוחה אשר, מטבע הדברים, בחן רק את הנזק הנפשי ולא נדרש הוא לדון בנזק הפיסי וממילא אין לראות בהעדר דיון בסוגיה, שלילת זכאות הנפגע הפיסי להפרע מהמזיק.

21. בשים לב לכל האמור לעיל לפיו, מחד- הלכת אלסוחה אינה חלה על עניננו ומאידך- לא מדובר בהסדר שלילי, מן הראוי להתייחס למצב המשפטי באספקלריה של דיני הרשלנות בנזיקין.

קיומה של חובת הזהירות

22. המפתח לבחינת שאלת האחריות הוא בקיומה או העדרה של חובת הזהירות שחב המזיק לנפגע המשני - התובע. חובת הזהירות נבחנת בשני היבטים: מושגית וקונקרטית (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1) 113).
קיומה של חובת הזהירות נקבע על פי מבחן הצפיות - האם אדם סביר, בנסיבות העניין יכול וצריך היה לצפות התרחשותו של הנזק. בהקשר זה יש לבחון את קיומה של הצפיות הטכנית ואת הצפיות הנורמאטיבית (יכולת צפייה והצורך לצפות).

ראה בע"א 145/80 לעיל כב' הנשיא ברק:

"הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה...
שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות" (עמ' 123).

23. בפרשת אלסוחה הותוו כאמור כללים לבחינת מבחן הצפיות לנפגע משני, על יסוד בחינת המדיניות הרצויה. בין יתר התנאים נקבע כי נדרשת התרשמות ישירה מן האירוע המזיק.

אני סבורה כי ראוי לאמץ מבחן זה גם בענייננו, שכן יש בדרישה זו האיזון הראוי בין האינטרסים השונים, גם ככל שמדובר בפגיעה פיסית.

על פי מבחן זה, בשונה מהמקרה שבפנינו, אילו עובר אורח היה מתעלף בהיותו בבית החולים, בעקבות חשיפה למראות קשים של הנפגע העיקרי, הוא לא היה זכאי להיפרע מהמזיק.

נדמה כי זוהי תוצאה סבירה ומתבקשת לאור קווי המדיניות שהותוו בפרשת אלסוחה.

ומן הכלל אל הפרט;

24. לטעמי, לא רק שהתעלפותו של התובע אשר באה בעקבות התרשמותו הישירה מהאירוע, ואשר בעקבותיה נפגע פיסית, מקיימת את התנאי של נוכחות בזירת האירוע, וככזו מקימה חובת זהירות, אלא שגם ללא היזקקות למבחן זה, המסקנה המתבקשת היא כי הפגיעה הינה תוצאה ישירה, מסתברת וצפויה שבאה בעקבות פגיעתו של בהיג' ממעשה רשלני של הנתבעות (כפי שנקבע בפסק הדין).

בעניין זה ראוי להדגיש כי נקבע שהצפיות הרלוונטית איננה ראיית הנולד באופן מדויק לפרטי פרטים של קרות הנזק והיקפו ודי בצפייה כללית של הנזק.

ראה ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח (3) 1, בעמ' 8:

"הצפיות הרלוואנטית "איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו" (ד"נ 12/63, בעמ' 712 - השופט ברנזון). אכן, ההלכה היא, שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על - פי תכונותיו העיקריות".

25. אני סבורה כי מעביד סביר יכול וצריך לצפות מצבים בהם עקב אי שמירה על כללי הבטיחות תיגרמנה תאונות עבודה שבעקבותיהן יהיו חשופים עובדים הצופים במתרחש, לפתח תגובות גופניות כמו התעלפות, הקאה וכן הלאה, או לסיכונים אחרים כמו במקרה בו עובד אשר כתוצאה מתאונה נופל על עובד אחר שעמד בסמוך אליו וגורם לו חבלות. האם תרחיש זה אינו צפוי? האם לא מן הראוי יהיה לפצות עובד משני זה? נדמה כי התשובה לכך הינה חיובית.

רגישותו המיוחדת של התובע

26. הנתבעות טוענות כי בשל רגישותו המיוחדת של התובע למראה דם הגורם לו להתעלף, לא היתה מוטלת עליהם החובה לצפות את הנזק. לטענתם, הימצאותו של אדם בעל רגישות כזאת בזירת האירוע איננה בגדר הצפוי, או לפחות - איננה בגדר מה שצריך לצפות. אין בידי לקבל טענה זו. המראות הקשים אליהן נחשף התובע הינם מזעזעים ומחרידים. כאמור, כף ידו הקטועה של בהיג' היתה מונחת על השולחן בעוד בהיג' עצמו התקרב לעבר התובע עד שעמד ממש בסמוך אליו, כשידו שוטטת דם כמו "מפל של דם" כלשון התובע בתצהיר. בנסיבות אלה, התגובה של איבוד הכרה או התעלפות, היתה תגובה צפויה ביותר גם מאדם שאינו רגיש באופן מיוחד ולא שוכנעתי כי לולא הרגישות, לא היה מגיב התובע כפי שהגיב.

עובדה היא כי הפועלים האחרים שהיו בסביבה ברחו כדי שלא להתעמת עם המראות הקשים: "אף אחד לא ניגש אליו כיוון שכולם היו בהלם וברחו מן המקום" (תצהיר התובע). התובע בחר להישאר במקום ולא לברוח וכך נחשף למראות הקשים.

27. לסיכום, שוכנעתי כי בנסיבות העניין חייבות הנתבעות כלפי התובע חובת זהירות שלא לגרום לו פגיעה פיסית שכן מעביד סביר, בנסיבות העניין, יכול וצריך היה לצפות שהתובע, אשר לנגד עיניו התרחש אסון המלווה במראות קשים מנשוא, עלול להינזק פיסית.

ושתי הערות לסיום

28. אציין כי אין לבחון את אחריות הנתבעים על יסוד בחינתה של מידת ריחוק הנזק, שכן עניין לנו בגיבושה של חובת זהירות עצמאית ונפרדת, אותה חב המזיק כלפי מי שנפגע פגיעה משנית, שלא להסב לו נזק כאמור. היינו הדרישה היא כי המזיק במעשיו לא יגרום נזק לנפגע המשני (אלסוחה עמ' 431).

29. גם אם טועה אנוכי במסקנתי כי אין להחיל את הלכת אלסוחה על ענייננו, הרי שהיתי מציעה במקרה זה, ליישם את הלכת אלסוחה תוך יישום החריג אותו משאיר בית המשפט בצריך עיון , לפיו במקרים יוצאי דופן, ניתן לחרוג מהכלל של קרוב משפחה וכלשונו:

"מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית - משפט זה את השאלה אם יש הצדקה להוסיף במקרה יוצא דופן על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין" (אלסוחה עמ' 432).

זהו המקרה בו יש הצדקה לקבוע כי זכותו של התובע שלא להיפגע בנסיבות המתוארות, ראויה להגנת הדין.

30. טרם נדונה מידת הנזק שנגרם לתובע.

על פניו נראה כי אין המדובר בנזק של מה בכך. ואולם, אציין כבר בשלב זה, כי במידה ויתברר שפגיעתו של התובע היתה קלה, סבורה אנוכי כי מטעמים שבמדיניות, אין מקום בנסיבות אלה להכיר בזכותו של התובע להיפרע מהנתבעות.

31. לאור השאלה המשפטית שעמדה לדיון בהחלטה זאת, איני מוצאת מקום להורות על הוצאות.

32. לצורך דיון בפגיעתו של התובע והנזק, אני קובעת לקדם משפט 29.1.03 בשעה 08:30.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלכת קטב

  2. הלכת קלס

  3. הלכת גנז

  4. הלכת קרמר

  5. הלכת קופל

  6. הלכת קריב

  7. הלכת קהתי

  8. הלכת קליג

  9. הלכת קדוש

  10. הלכת קאשי

  11. הלכת הפחד

  12. הלכת סלע

  13. הלכת קלמר

  14. הלכת קניר

  15. הלכת קורן

  16. הלכת אוסם

  17. הלכת קנית

  18. הלכת רוט

  19. הלכת צרי

  20. הלכת קוזלי

  21. הלכת קסוטו

  22. הלכת קורפו

  23. הלכת קרסיק

  24. הלכת קוסוי

  25. הלכת רוקר

  26. הלכת קעדאן

  27. הלכת קסירר

  28. הלכת סיבל

  29. הלכת טטרו

  30. הלכת פלמן

  31. הלכת אלסוחה

  32. הלכת אסולין

  33. הלכת אטינגר

  34. הלכת קנובלר

  35. הלכת אשבורן

  36. הלכת בובליל

  37. הלכת קאדריה

  38. הלכת אל עמי

  39. הלכת גויסקי

  40. הלכת פמיני

  41. הלכת הניכוי

  42. הלכת קרישוב

  43. הלכת קירשנר

  44. הלכת קלקודה

  45. הלכת הולצמן

  46. הלכת צמיתות

  47. הלכת פוליטי

  48. הלכת אהרונוב

  49. הלכת קליפורד

  50. הלכת קולומבו

  51. הלכת קול העם

  52. הלכת סוויסה

  53. הלכת אלגריסי

  54. הלכת אל עמלה

  55. הלכת הגמלאות

  56. הלכת משה סמי

  57. הלכת יורוקום

  58. הלכת בית הכרם

  59. הלכת פרמינגר

  60. הלכת בית הרכב

  61. הלכת קסטנבאום

  62. הלכת שטיינמץ

  63. הלכת מילפלדר

  64. הלכת קל בניין

  65. הלכת קו לעובד

  66. הלכת פרלה עמר

  67. הלכת חאג' יחיא

  68. הלכת ההשתחררות

  69. הלכת זטולובסקי

  70. הלכת צ'ק פוינט

  71. הלכת קהילת ציון

  72. הלכת מיסטר מאני

  73. הלכת נניקשווילי

  74. הלכת רובינשטיין

  75. הלכת קידוחי הצפון

  76. הלכת אפרופים הישנה

  77. הלכת קנובלר יעקובי

  78. הלכת הניהול הפנימי

  79. הלכת אפרופים החדשה

  80. הלכת מרכז הארגזים

  81. הלכת הניכוי מהניכוי

  82. הלכת הרשות הראשונית

  83. הלכת קנית היטל השבחה

  84. הלכת סויסה תצהיר חוקרים

  85. הלכת העיקר והטפל מקרקעין

  86. הלכת אהרונוב עסקאות נוגדות

  87. הלכת מרגוליס מצב רפואי קודם

  88. הלכת מלול אובדן סיכויי החלמה

  89. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון