הלכת אפרופים החדשה

עסקינן בתביעת משרד עורכי-הדין, א. X ושות' (להלן: "המשרד"/"התובעת"), לתשלום חוב הנתבע בגין יתרת שכר-טרחה והוצאות משפט.

על-פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2005 פנה הנתבע לתובעת ושכר את שירותיה לשם קבלת ייצוג בתביעה כנגד אדם בשם ואפי אשר תקף את הנתבע וגרם לו נזקי גוף (להלן: "ואפי"). בין הצדדים נחתם הסכם שכר-טרחה בסך "25,000 ₪ + מע"מ וכן כל ההוצאות" (כך נכתב בכתב התביעה).
הנתבע שילם בתחילת הטיפול בעניינו סך של 10,000 ₪ + מע"מ (11,700 ₪), על כך אין מחלוקת. התובעת טוענת כי עליו לשלם את יתרת שכר-הטרחה והוצאותיה, סך של 20,712 ₪ לאחר הפרשי הצמדה וריבית.

אין מחלוקת כי התובעת עמלה, יצגה את הנתבע בתביעה האזרחית וכי ניתן פסק-דין לטובתו.


לגרסת הנתבע, ביום 26.01.05, סיכם עם עורך-הדין X ז"ל, כי שכר טרחתו, לרבות פעולות של חקירות וחוות-דעת רפואית, יועמד על-סך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ. במעמד ההסכם שילם הנתבע סך של 11,700 ₪ וכן סוכם כי היתרה תקוזז על-ידי עו"ד X מהכספים הראשונים שיתקבלו בהליכי הגבייה.
לטענת הנתבע, חרף פניותיו הרבות, לא הוגש פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצל"פ, על-אף הסיכום עם עורך-הדין X ז"ל. עוד נטען כי התובעת לא ביצעה פעולות כפי שהתחייבה בהסכם, כגון הגשת חוות-דעת רפואית, ביצוע חקירות שנועדו לאתר את נכסי ואפי על-מנת לעקלם ולממשם בהליכי הוצל"פ וכמובן הגבייה עצמה. לפיכך, דין התביעה להידחות.

אם כן, עיקר המחלוקת נעוצה בשאלה כיצד יש לפרש את הסכם שכר הטרחה?
האם היה על התובעת לבצע את הליכי הגביה ולאחר מכן לקזז את יתרת שכר-טרחתה, זאת כחלק ממתן שירותיה לנתבע ובמסגרת המוסכם בין הצדדים, כפי שסבור הנתבע, או שמא משניתן פסק-הדין לטובת הנתבע סיימה את שירותיה והיה על הנתבע לשלם את יתרת שכר-הטרחה? זאת לגרסת התובעת.

הדין הנוהג
סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), בנוסחו טרם התיקון מתחילת שנת 2011 קובע:
"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

על-פי הלכת אפרופים, יש לתת לחוזה פרשנות תכליתית ולפרשו לאו דווקא בהתאם ללשונו, אלא על-פי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. חוזה יש לפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכלית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים.
על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה. הן לשון החוזה והן הנסיבות החיצוניות נבחנים במבחן חד-שלבי.
המבחן איננו מבחן דו-שלבי, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. הפנייה למקורות החיצוניים תיעשה בכל מקרה, ואין היא מוגבלת רק מקום שהחוזה עצמו אינו מצביע על אומד דעתם של הצדדים. עם זאת, כמצוות סעיף 25(א) לחוק, בסתירה בין אומד דעתם המשתמע מתוך החוזה לבין אומד דעתם הנלמד מתוך הנסיבות, יד הראשון על העליונה.
אומד הדעת הרלוונטי הוא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשני הצדדים או לפחות כוונה סובייקטיבית של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר.
מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על-פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם, נגזרת מהגיונו ומוסקת מלשונו. היא נקבעת על-פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית ושיקולי שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים.
השלב הראשון, של גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה, עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני, אולם אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני של גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות, ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה. (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991)).

אם כן, ההתחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם מחייבת בחינתם של לשון החוזה ושל כלל הנסיבות החיצוניות האופפות את העסקה, קרי- התנהגותם של הצדדים לפני כריתת ההסכם ולאחריה.

בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט [ 28.01.08] כבוד השופט דנציגר בדעת רוב סבר כי במקרים בהם לשון ההסכם ברורה וחד-משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם:


"... אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט לפיו אין מקום לאפשר לרוכש להפסיק לשלם עבור מוצר שאותו רכש, רק משום שהרוכש בחר להפסיק להשתמש בו ולרכוש את אותו המוצר מספק אחר.

ברע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' אלחנן טלמור ואח' [ 11.10.10] חידד כבוד השופט דנציגר כי על אף שפניה לנסיבות חיצוניות, כדבר שבשגרה, עלולה לפגוע בעקרונות יסוד של דיני החוזים, הרי שבמקרים בהם חוזה אינו ברור ויש קושי להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, אין מקום להסתפק רק בלשון החוזה ויש לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה:

"לדידי, מבחינה עקרונית הלכת אפרופים אינה הלכה שגויה, אולם כפי שציינתי בעבר, סבורני כי הרטוריקה שלה והדרך שבה היא יושמה הם שהובילו לפגיעה בעקרון חופש החוזים, לפגיעה באוטונומיה של הרצון הפרטי ופגיעה ביציבות הנדרשת בדיני החוזים. לגישתי, וכך אף עולה מלשון סעיף 25(א) לחוק החוזים, על בית המשפט להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים כאשר הוא נדרש לשאלת פרשנותו של חוזה, וכל זאת במקום בו החוזה אינו ברור וטעון פרשנות. במקרים אלו נדמה כי אין מקום להסתפק אך ורק בלשון החוזה. בעניין זה ציינתי בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן ([], 23.2.2010) (להלן: עניין בלמורל):

"אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם הלשון בה נקטו אינה ברורה ואינה חד משמעית. מוכן אני להניח כי במקרים אלו עשוי לעלות צורך בפרשנות לשון החוזה לרבות באמצעות פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה, ברם רק לאחר שמוצו יתר כללי הפרשנות החוזיים שהותוו בדין, ובראש ובראשונה הפניה ללשון החוזה כפי שזו מוצאת את ביטוייה בחוזה אותו ניסחו הצדדים" (ראו: שם, בפסקה 35.2).
...

אשר לרטוריקה של הלכת אפרופים, עליה עמדתי לעיל, הרי שבעניין זה אף פרופ' ד' פרידמן התייחס לקשיים הנעוצים ברטוריקה של הלכת אפרופים (ולא בהלכה עצמה) וציין:
"למרות זאת מעורר פסק הדין בפרשת אפרופים קשיים ניכרים. קשיים אלה אינם נעוצים בהלכה עצמה, הנכונה לגופה. הקושי הוא ברטוריקה של פסק הדין ובדרך שבה יושמה ההלכה במקרה הספציפי. השילוב של גורמים אלה יצר תחושה שלפיה אין בנמצא חוזה ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות" [ראו: ד' פרידמן "לפרשנות המונח "פרשנות" והערות לפסק דין אפרופים" המשפט ח 483, 488 (תשס"ג)].
...

במקרה דנן, כאמור, אין כל עימות או מחלוקת בין גישתי לבין ההלכה שנקבעה בעניין אפרופים ומגדלי ירקות. כפי שציין בית המשפט המחוזי החוזה משנת 2000 במקרה שלפנינו: "...מכיל טעות ניסוחית המקשה על התחקות אחר כוונת הצדדים". לפיכך, במקרה דנן לא היה מנוס מבחינת הנסיבות החיצוניות שיאפשרו ללמוד אודות אומד דעת הצדדים. ".

בפסק-דין של בית-המשפט העליון אשר ניתן בעת האחרונה, ביום 13.09.11, בע"א 7664/08 עו"ד אסף ניב, כונס הנכסים על זכויות נ' נכסי נירד בע"מ [ 13.09.11] הובהר כדלקמן:

" כפי שמורה ההלכה שנקבעה בעניין אפרופים, אשר גדריה התוו בפסיקה שבאה לאחריה (ראו: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)), מלאכת פרשנות החוזה היא בעיקרה איתור אומד דעתם של הצדדים על-מנת לחשוף ולגלות את תכליתו הסובייקטיבית. מלאכה זו נעשית בשני כלים עיקריים שהם לשון החוזה, והנסיבות האופפות את ההתקשרות בו. נסיבות ההתקשרות הרלוונטיות הן אלה שיכולות לשפוך אור על "המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (עניין אפרופים, בעמ' 311). יחד עם זאת, חזקה היא שפרשנותו הנכונה של החוזה "היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב" (ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, פס' 2 לפסק דיני ([], 23.2.2010)). חזקה זו ניתנת לסתירה אם מנסיבות ההתקשרות עולה כי הצדדים כיוונו לתוצאה אחרת מהפרשנות העולה באופן אינטואיטיבי מלשון החוזה. ".

לא למותר לציין כי סעיף 25(א) לחוק החוזים תוקן בתחילת שנת 2011. בגדר התיקון נקבע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". היות שהאירועים נושא דיוננו אירעו טרם התיקון, אין לבחון את השלכת התיקון על ענייננו, וההסכם יפורש על-פי הלכת אפרופים.

הסכם שכר הטרחה:
להלן עיקרי ההסכם:

"היות והלקוח מסר לעוה"ד עבודה משפטית בקשר עם דקירה מיום 15/11/04 (המילים "דקירה מיום 15/11/04 הוספו בכתב יד – ש.ש.)
...
לכן מעיד כתב זה כי הוסכם בין הצדדים כדלקמן:


עוה"ד מקבלים על עצמם להיות באי כוחו של הלקוח ולטפל בעניין הנ"ל.
כל ההוצאות הכספיות הכרוכות בביצוע העבודה הנ"ל תחולנה על הלקוח, אשר יחוייב לשלם אותן במזומן ובמועדים לפי דרישת עוה"ד.
תמורת העבודה הנ"ל של עוה"ד מתחייב הלקוח לשלם לעוה"ד סך של 25,000 +מע"מ כולל חוות מומחה, חקירות (הוסף בכתב יד – ש.ש.) בתור שכר מוסכם ...
יפוי הכוח שניתן לעוה"ד ע"י הלקוח ושכר הטרחה מתייחסים לטיפול בערכאה הראשונה בלבד.
...
הלקוח נותן בזה את הסכמתו שעוה"ד יהיה זכאי לנכות את שכר הטרחה, או את יתרת שכה"ט, וכן כל יתרת הוצאות, מכל סכום שיגיע לידיו עבור הלקוח.
...
הלקוח מתחייב להמציא לעוה"ד התחייבות בלתי חוזרת שלו ושל עוה"ד החדש שבחר בו לייצגו באותו עניין, לפיה יעביר מתוך הכספים שייפסקו ו/או שיגיעו ללקוח, את שכה"ט המגיע לעוה"ד עפ"י הסכם זה, וזאת מתוך הסכום הראשון שיתקבל עבור הלקוח מהנתבע. ".


מקריאת הסכם שכר-הטרחה בכללותו וכן מעדותו של עורך-הדין אהוד אסף, אשר לגרסתו היה נוכח במשרדו של עורך-הדין X ז"ל יחד עם הנתבע, עולה כי ההסכם הוא הסכם סטנדרטי.
אין כל אזכור להליכי גביה בהסכם, זאת משום שהתרשמתי כי הנושא לא עלה בפגישה ולא הוסכם על שירותים מעין אלו בעת חתימת הסכם שכר-הטרחה. עורך-הדין אהוד אסף העיד כי המנוח הסביר לנתבע את עיקרי הדברים וכמו כן הנתבע התבקש לקרוא את ההסכם. על-פי עדותו של עורך-הדין אהוד אסף, המשרד אינו מתעסק כלל בהליכי הוצל"פ. עוד העיד עורך-דין אסף כי המשרד התחשב במצבו הכלכלי של הנתבע ולפיכך ההסכם נעדר מועדי תשלום שכר-הטרחה "ועו"ד X הסכים לבוא לקראתו ונאמר לו שזה לא כרטיס פתוח ובעתיד הוא יצטרך לשלם את שכ"ט. לא דובר על זמן." (עמ' 9, שו' 16-17).
מנגד, הנתבע העיד כי עורך-הדין אהוד אסף לא היה נכח בפגישה מתחילתה, אלא הצטרף לאחר מכן וקיבל הוראות מX ז"ל – "עו"ד אסף נמצא בחדר שני, או בקומה השניה בכלל. לקחנו את הדברים עם מה שדיברנו אני וX והסביר לו מה לכתוב, והוא לא נכח בזמן שדיברנו אני והמנוח" ובהמשך, "הוא קרא לו, אחרי שסיימנו את הנושא שדנו בו" (עמ' 16, שו' 30-31, עמ' 17, שו' 3). עוד מסר בעדותו כי עורך-הדין אהוד אסף מילא את ההסכם בכתב ידו.
מאידך, בישיבה שנערכה שנה קודם לכן, ביום 07.07.10, בפני כבוד הרשמת שלומית פומרנץ, הנתבע מסר פרטים שונים כמו למשל כי עורך-הדין X מילא את ההסכם בכתב ידו. עוד הוסיף הנתבע בעדותו כי אם היה יודע שהמשרד לא היה מלווה אותו בהליך הפלילי, לא היה מתקשר איתו (עמ' 25, שו' 14-15).

לאחר שבחנתי, אפוא, את לשון ההסכם ואת כלל הנסיבות החיצוניות, כפי שהן משתקפות מחומר הראיות לרבות העדויות, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את גרסת התובעת. מדובר בהסכם קצר, סטנדרטי ומודפס מראש, עליו נוהגת התובעת להחתים את לקוחותיה, ואשר מולא בכתב ידו של עורך-הדין אהוד אסף, במקומות שנועדו לכך. ההסכם אינו כולל שירותי גביה, מן הטעם שהמשרד לא העניק שירותים מסוג זה. לא התרשמתי כי במקרה הנוכחי הוסכם אחרת. לא נכתב בהסכם כי המשרד יקזז את יתרת שכר-הטרחה מהכספים שיגבה עבור הלקוח. על-פי סעיף 6 להסכם, המשרד רשאי לנכות את שכר-טרחתו וכן את ההוצאות מסכל סכום שיגיע לידיו עבור הלקוח. מנוסח הסעיף אין חובת גבייה. לשון ההסכם לעניין זה ברורה.

טוען הנתבע כי התובעת קיבלה על עצמה לייצגו ולהעניק שירותיה "בקשר עם דקירה מיום 15/11/04". התובעת לא הגבילה את עבודתה המשפטית עד למתן פסק-דין בתביעה האזרחית. לטענתו, לא היה מסכים להתקשר בהסכם זה לו היה מוגבל לתביעה האזרחית בלבד ולו הובטח לו תקבול כלשהו מהתוקף. כאמור, טענות אלו אינן עולות מן הנסיבות שתוארו לעיל. כמו כן, המשרד השיג לנתבע את התוצאה הרצויה, קרי ניתן פסק-דין לטובתו וזה למעשה התגמול שניתן לו, אולם כאמור, לא הובטחו לו שירותי גבייה.

אכן, נפסק זה מכבר כי על עורך-הדין, בנסחו הסכם שכר טרחה, מוטלת החובה לנסח הסכם ברור ופשוט ככל הניתן שכן ניסוח בעייתי עשוי להטות את הכף לחובתו ויש לאמץ את הפרוש הנוח פחות למנסח והרצוי יותר לצד האחר. במקרה דנן מדובר בהסכם פשוט, סטנדרטי וברור. אני מסכים עם הטענה כי המינוח "בקשר עם דקירה מיום 15/11/04" הינו כולל ואין בו כדי לפרט ביתר את הפעולות הנדרשות בתיק, כמו הגשת כתב תביעה, ניהול המשפט ופסק-דין, אולם לא התרשמתי כי אכן סוכם עם הנתבע שכל עניין הקשור באירוע יטופל על-ידי המשרד וכי ההסכם הוא בבחינת "הכל כלול".
תימוכין למסקנותיי לעיל נמצא בעובדות הבאות:
כתב התביעה הוגש ביום 29.06.06 על-ידי התובעת, בעוד ההליך הפלילי נוהל לפני-כן והנתבע היה מיוצג על-ידי משרד אחר (ראה הכרעת הדין מיום 01.06.05). ותשאל השאלה, לאחר שהנתבע שם לבו לכך כי התובעת אינה מייצגת אותו בהליך הפלילי, זאת לכאורה בניגוד לתנאי הסכם שכר-הטרחה, קרי לאחר שהפרה את ההסכם, מדוע הסכים הנתבע כי התובעת תייצגו בהליך האזרחי? יצוין כי הנתבע היה מיוצג על-ידי עורך-דין אחר בהליך הפלילי.

כחלק מן הנסיבות החיצוניות שלאחר חתימת ההסכם, עולה כי לנתבע הופנו דרישות בעל-פה ובכתב לתשלום יתרת שכר-הטרחה. עורך-הדין גו'בראן נשאלה האם הנתבע העלה את נושא הגבייה, ועורך-דין ג'ובראן השיב כי "דובר על הליכי גבייה, ומה שדובר שהוא יבוא ויסדיר את עניין שכ"ט, ולאחר מכן לדבר כיצד גומרים את החוב. הוא יסדיר את החוב, ולאחר מכן נדון כיצד מפעילים לגבייה" (עמ' 14, שו' 12-13).
עולה מן המכתבים שנשלחו לנתבע כי הוא הבטיח להגיע למשרד ולהסדיר את תשלום יתרת שכר-הטרחה. לו חשב ברגע האמת כי לא ניתנו לו השירותים שהובטחו, לא היה מבקש להגיע ולהסדיר את הנושא.
יתרה מזאת, רק במסגרת הדיון דרש הנתבע את הכסף שכבר שולם על-ידו לתובעת, בטענה כי לא ביצעה עבודה על-פי ההסכם.

סוף דבר, התביעה מתקבלת באופן חלקי.
יתרת שכר-הטרחה על-פי החוזה הינה סך של 15,000 ₪. יש לנכות מסכום זה סך של 4,000 ₪ בגין חוות-דעת מומחה רפואי שלא הוגשה (לא הומצאה חשבונית לעניין זה). סה"כ 12,870 ₪ (לאחר תוספת מע"מ). לסכום זה יש להוסיף סך של 85 ₪ (ראה קבלה מבי"ח פוריה בגין העתקת תיקו הרפואי של הנתבע) וכן סך של 187 ₪ (ראה חשבונית בגין צילום תיק החקירה המשטרתית) ובסה"כ – 13,182 ₪.

בהגינותו העיד עורך-הדין אהוד אסף כי לא הוסבר לנתבע כי הסכום ששולם אינו כולל את תשלום האגרות, לכן סכומים אלה לא יתווספו לסכום לעיל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות ושכ"ט בסך 3,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלכת קטב

  2. הלכת קלס

  3. הלכת גנז

  4. הלכת קרמר

  5. הלכת קופל

  6. הלכת קריב

  7. הלכת קהתי

  8. הלכת קליג

  9. הלכת קדוש

  10. הלכת קאשי

  11. הלכת הפחד

  12. הלכת סלע

  13. הלכת קלמר

  14. הלכת קניר

  15. הלכת קורן

  16. הלכת אוסם

  17. הלכת קנית

  18. הלכת רוט

  19. הלכת צרי

  20. הלכת קוזלי

  21. הלכת קסוטו

  22. הלכת קורפו

  23. הלכת קרסיק

  24. הלכת קוסוי

  25. הלכת רוקר

  26. הלכת קעדאן

  27. הלכת קסירר

  28. הלכת סיבל

  29. הלכת טטרו

  30. הלכת פלמן

  31. הלכת אלסוחה

  32. הלכת אסולין

  33. הלכת אטינגר

  34. הלכת קנובלר

  35. הלכת אשבורן

  36. הלכת בובליל

  37. הלכת קאדריה

  38. הלכת אל עמי

  39. הלכת גויסקי

  40. הלכת פמיני

  41. הלכת הניכוי

  42. הלכת קרישוב

  43. הלכת קירשנר

  44. הלכת קלקודה

  45. הלכת הולצמן

  46. הלכת צמיתות

  47. הלכת פוליטי

  48. הלכת אהרונוב

  49. הלכת קליפורד

  50. הלכת קולומבו

  51. הלכת קול העם

  52. הלכת סוויסה

  53. הלכת אלגריסי

  54. הלכת אל עמלה

  55. הלכת הגמלאות

  56. הלכת משה סמי

  57. הלכת יורוקום

  58. הלכת בית הכרם

  59. הלכת פרמינגר

  60. הלכת בית הרכב

  61. הלכת קסטנבאום

  62. הלכת שטיינמץ

  63. הלכת מילפלדר

  64. הלכת קל בניין

  65. הלכת קו לעובד

  66. הלכת פרלה עמר

  67. הלכת חאג' יחיא

  68. הלכת ההשתחררות

  69. הלכת זטולובסקי

  70. הלכת צ'ק פוינט

  71. הלכת קהילת ציון

  72. הלכת מיסטר מאני

  73. הלכת נניקשווילי

  74. הלכת רובינשטיין

  75. הלכת קידוחי הצפון

  76. הלכת אפרופים הישנה

  77. הלכת קנובלר יעקובי

  78. הלכת הניהול הפנימי

  79. הלכת אפרופים החדשה

  80. הלכת מרכז הארגזים

  81. הלכת הניכוי מהניכוי

  82. הלכת הרשות הראשונית

  83. הלכת קנית היטל השבחה

  84. הלכת סויסה תצהיר חוקרים

  85. הלכת העיקר והטפל מקרקעין

  86. הלכת אהרונוב עסקאות נוגדות

  87. הלכת מרגוליס מצב רפואי קודם

  88. הלכת מלול אובדן סיכויי החלמה

  89. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון