הלכת הניהול הפנימי


השופט ד' לוין: בתחילת שנת 1975 התגבשה אצל המשיבה, קיבוץ תל- יוסף, המאוגד כאגודה שיתופית בשם תל-יוסף קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ (להלן - הקיבוץ), תכנית לבצע תוספת בנייה למספר מבנים שבתחומי הקיבוץ. הרחבה זו נועדה לאפשר לינת ילדים עם הוריהם בדירות ההורים. החלטה עקרונית בדבר מימוש תכנית זו נתקבלה על-ידי מוסדות הקיבוץ, לאחר שהובטחו לו תקציבים למטרה האמורה.

עבודה מעין זו מחייבת, מטבע הדברים, התקשרות עם מומחים לדבר, ובראש וראשונה עם אדריכל, אשר יתכנן את תוספת הבנייה. לפיכך, הטילו מוסדות הקיבוץ על מזכיר הקיבוץ באותם ימים, מר יעקוב מורג (להלן - מורג), לבוא בדברים עם אדריכלים, ולשמוע מפיהם הצעות לתכנון הארכיטקטוני, ההולם לתוספת הבנייה המוצעת. אכן, מורג בא בדברים עם אדריכל מסוים, שהציע תכנית, אולם תכנית זו לא קסמה לאנשי הקיבוץ, והיא נדחתה. בעקבות זאת חזר מורג לבחון הצעות מתאימות אחרות. על-פי המלצות שקיבל, פנה אל המערער, שהוא אדריכל במקצועו, וביקש לקבל ממנו תכנית רעיונית לביצוע תוספת הבנייה, מלווה בסקיצות, המתארות את הדברים בצורה מוחשית. המערער ערך והגיש למורג סקיצות שכאלה, שהניחו את דעתו של מורג.
הוא נטל אותן כדי להציגן לפני המוסדות הקובעים לעניין זה בקיבוץ, וכעבור זמן מה אישר למערער, כי התכנון, כפי שמצא את ביטויו בסקיצות, נתקבל על דעת הקיבוץ מהבחינה העקרונית, ונתן לו "אור ירוק" להמשיך ולתכנן פרויקט זה בהגשת הצעת תכניות מפורטות יותר, ובין היתר: תכנית מדגמית, שניתן יהיה להגישה לוועדה המתאימה לתכנון ולבנייה, ותכניות מפורטות יותר, שמורג יוכל להיעזר בהן כדי לשכנע את המרכז החקלאי, האמור לממן במידה רבה את הפרויקט, ולקבל ברכתו המוחשית למבצע. תכניות אלה התכוון מורג להציג לפני המוסדות הקובעים בקיבוץ, על-מנת שיאשרון ויעברו מלב של תכנון והגשת הצעות לשלב התקשרות וביצוע.

אדריכל, המתכנן פרויקט בנייה, מקבל על עצמו, למעשה, ביצוע עבודה במספר שלבים עיקריים, ואלה הם:

א. סקיצות ותכניות ראשוניות, המציגות מסגרת רעיונית.
ב. תכנון הצורה הסופית של המבנה.
ג. הכנת התכניות הסופיות.
ד. הכנת התכניות והמסמכים, הנדרשים על-ידי הרשויות המוסמכות ליתן היתרי בנייה.
ה. הגשת התכניות לוועדות התכנון והבנייה, טיפול מעשי באישור התכניות, ביצוע תיקונים ושינויים בתכניות ובמסמכים הנלווים אליהן, ככל שהדבר יידרש.

עד שהאדריכל ניגש לביצוע שלבי העבודה דלעיל, ותוך כדי הביצוע, עליו לבקר באתר הבנייה, לערוך בדיקות בשטח, להתעדכן בנתונים הטופוגרפיים, להתייעץ עם מבקשי העבודה ועם מהנדס, המוסמך להכין ולהגיש את תכניות הקונסטרוקציות, ועוד כיוצא באלה. אכן, בענייננו טרח המערער, ולא מעט, בכל הפעילויות המקדמיות והנלוות, כאמור לעיל. בעקבות הדברים הכין ומסר לידי מורג תכניות, המשקפות את הצעותיו,

בשלושת שלבי הפעולה הבאים, דהיינו: תכנון הצורה הסופית של המבנה, תכניות סופיות ומפורטות של הבנייה המוצעת, תכניות המיועדות להגשה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. יודגש מיד, כי כל התכניות עוסקות במבנה אחד ויחיד מבין המבנים שלגביהם הוחלט על ביצוע תוספת הבנייה, וכי בתכניות, כפי שהוגשו, המפלסים הם כלליים, בעוד שתנאי הקרקע במקום מחייבים התאמת המפלסים לנתוני השטח. לכן נרשמה על-ידי המערער הערה, כי עדיין יש לבדוק בכל מבנה מהמבנים את המפלסים והתקרות ולהתאים אותם למבנה כפי שתוכנן, וכך צריך לקרוא את התכניות שהוגשו, שהן ת/18, ת/21-ת/23 וכן תכניות משניות ורשימות ת/5-ת/16. מכאן, שאין לדבר בענייננו בתכנון סופי ומלא של פרויקט הבנייה בכללותו אלא בתכנית מוצעת ומדגמית לגבי אחד המבנים, שאם תתקבל, תהא אב-טיפוס להשלמת התכנון הכללי. עוד ראוי לציין, כי התכנית ת/18, אשר הוכנה לשם הגשתה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לא נחתמה על-ידי נציגי הקיבוץ ולא הוגשה לוועדה.

המערער אישר בעדותו בבית המשפט המחוזי בחיפה, שלפניו התנהל המשפט, שהוא נושא ערעור זה, כי שעה שהכין את הסקיצות הראשוניות והגישן למורג, ראה בהגשתן הצעה גרידא, שאינה מזכה אותו בכל שכר שהוא. אולם, וזו טענתו טענתו הבסיסית של המערער, לאחר שהסקיצות אושרו עקרונית, ומורג ביקש ממנו הגשת תכניות מלאות ומפורטות יותר, שבסופו של דבר נמסרו למורג עבור הקיבוץ, הוא זכאי לשכרו הראוי עבור העבודה שביצע. פרט לסכום של 8,000 ל"י, אשר שולם למערער ביום 19.9.75, לא קיבל המערער דבר כשכר עבור טרחתו, ומכאן התובענה, שהוגשה על-ידיו לבית-משפט קמא.

בכתב התביעה, בה מעמיד המערער את תביעתו על סך 200,000 ל"י, מפורטות עילות התביעה כדלהלן:

א. בתחילת שנת 1975 נכרת בחיפה חוזה בעל-פה בין המערער לבין הקיבוץ, לפיו קיבל על עצמו המערער לבצע, להזמנת הקיבוץ ובתמורה, את עבודות התכנון של תוספת הבנייה למבנים (סעיף 2 לתביעה).

ב. עבודת התכנון לתוספת בנייה ל-14 מבנים זהים בעלי 4 יחידות דיור כל אחד, כשתוספת הבנייה לכל מבנה מסתכמת בשטח של 100 מ"ר, אכן בוצעה בעקבות אישור התכנון המוקדם (ראה סעיפים 3, 5 לתביעה).

ג. בגין העבודה שביצע זכאי המערער לשכר-טרחה מוסכם ו/או ראוי, כמפורט בתעריף אדריכלות בניין, שנקבע על-ידי אגודת האינג'נרים והארכיטקטים בישראל (שהוגש במהלך הדיון כראיה לבית המשפט וסומן ת/17). לפי תעריף זה, השכר המגיע הוא 219,620.61 ל"י, ועל חשבון שכר זה שולמה לו מקדמה בסך 8,000 ל"י.

ד. מאחר שהעבודה בוצעה, והתשלום המגיע, לטענת המערער, לא שולם, ראוי הוא לסעד הנתבע.

הנה כי כן, לפי כתב התביעה מושתתת על התקשרות חוזית, שנעשתה אמנם בעל-פה בלבד, בין המערער לבין המשיבה (הקיבוץ). משום כך השאלה המרכזית, שעמדה לדיון בבית המשפט המחוזי, הייתה: האם נכרת חוזה כנטען? האם ביצע המערער את עבודתו, שבאשר לפרטיה אין מחלוקת של ממש, על-פי הצעת הקיבוץ, או משום שהקיבוץ אישר וקיבל הצעה, שהוגשה לו על-ידי המערער? והאם התשלום בסך 8,000 ל"י, ששולם למערער, היה בגדר דמי קדימה על חשבון השכר המגיע או תשלום שלפנים משורת הדין, כמחווה של התחשבות בטרחה שטרח ושלא הניבה חוזה, אשר לפיו אמורה הייתה להימסר למערער העבודה, שעליה נסב הדיון?

המחלוקת התעוררה ונדונה, כיוון שהקיבוץ בהגנתו חלק על כך שבכלל נערך ונכרת חוזה בינו לבין המערער, או שהתקשר, כביכול, התקשרות מחייבת עם המערער לביצוע העבודה. גירסתו הבסיסית של הקיבוץ היא, שכל אשר עשה המערער, נעשה לקידום הצעותיו לביצוע הפרויקט, תוך כדי משא ומתן מתמשך עם הקיבוץ, הצעות, שנועדו לקדם את עניינו של המערער, ושלא חרגו מגדר הצעה גרידא.

השופט המלומד בבית המשפט המחוזי דן בהרחבה בשאלות שבמחלוקת, אלה שהובהרו במפורש בכתבי הטענות, ואלה שהתעוררו במפורש ובמשתמע במהלך הדיון. בסופו של דבר, באי-רצון בולט, הגיע לכלל המסקנה, שיש לדחות את התביעה מכול וכול, מהטעם הקובע, שלא הוכח להנחת דעתו, כי אמנם נכרת חוזה בין המערער לבין הקיבוץ.
נהפוך הוא: על-פי חומר הראיות, הקיבוץ, בתור שכזה, לא קיבל את הצעותיו של המערער, ולא היה מוכן להתקשר עם המערער סופית בהסכם מחייב. אם הייתה הבנה, שאולי חרגה מגדר הסכמה עקרונית והגיעה לכלל הסכם ממשי, הייתה זו, אם בכלל, בין המערער לבין מורג (מזכיר הקיבוץ), גם הבנה זו לא הייתה בקשר לפרויקט כולו, שאמור היה להתייחס ל-13 מבנים (לא 14 כטענת המערער), אלא למבנה אחד או - במקרה המרחיק לכת - ל-3 מבנים. אולם, אפילו כך, אין ההסכם עם מורג מחייב משפטית את הקיבוץ. כנגד פסק-דין זה, מסקנותיו והנמקותיו, מופנה הערעור שלפנינו.

בנוהג שבעולם שאין דרכו של אדם להשכיר את שירותיו הטובים ולהעניק מעבודתו המקצועית שלא על-מנת לקבל פרס עבור פועלו. הלכה היא שבגין עבודתו הוא זכאי לשכר. היה השכר מוסכם, ייקבע שיעורו על-פי ההסכם. לא הוסכם על שיעורו של השכר, יוענק לו שכר ראוי (ע"א 83/57 [1]). אולם במה דברים אמורים, כאשר אין, למעשה, מחלוקת, שהעבודה הוזמנה על-ידי המעסיק, אם על-פי הסכם מפורש ואם בדרך אחר. אולם, ייתכנו מקרים, בהם גם אדם, שדרכו לשרת בשכר, מבצע עבודה מסוימת בידיעה, כי בגינה לא ישולם לו שכר, או לא ישולם לו, כל עוד לא הגיע לכלל הסכם סופי עם המזמין על מסירת העבודה לביצועו. כך הוא, למשל, כאשר אדריכל מגלה עניין בקבלת עבודה מסוימת, הקוסמת לו מטעם זה או אחר, ולקידום עניינו מכין תכניות ומגישן למזמין במגמה ברורה לשכנעו להתקשר עמו בהסכם לביצוע העבודה.
במקרה זה הזכאות לשכר תתגבש עם השלמת העיסקה. עד אז אין אדריכל כזה זכאי לשכר, אפילו שכר ראוי (ע"א 316/73 [2]). יודגש מיד, כי סייג זה הוא מוגבל ויוצא דופן. חלותו מותנית בהוכחה, כי איש המקצוע, המעוניין בקבלת העבודה, היה מודע לכך ששכרו מותנה בהסכם סופי ומחייב בדבר מימוש העיסקה. ואם באדריכל עסקינן, ראוי להוסיף ולהדגיש, כי תכנון אריכטקטוני נעשה בשלבים, ובעבור כל שלב זכאי האדריכל לשכר על-פי ערכו. זאת אפילו בסופו של דבר לא יושלם התכנון במלוא היקפו (ראה: ע"א 88/80 [3]).

מכאן, ולאור ההלכות דלעיל, החשיבות הבסיסית בענייננו לקבוע, אם אמנם הגיעו המערער והקיבוץ לכלל הסכם, שעל-פיו נעשתה העבודה, או שמא המגעים הממושכים, שהתקיימו בין המערער לבין מורג, לא יצאו מכלל משא ומתן לקידום הסכם, שהמערער חפץ במימושו, ושבמהלכו הוגשו התכניות לידי מורג כדי לסייע בידו להשיג את הסכמת הקיבוץ למסירת העבודה בכללותה למערער. אפשר שגם במקרה שהתנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, שלא הגיע לכלל הסכם מחייב, ושבמהלכו ביצע צד למשא ומתן עבודות הדרושות לקידום המשא ומתן, יהא מבצע העבודה זכאי לתשלום חרף כישלון המשא ומתן אם לא כשכר הרי לפחות כפיצוי. זאת כאשר נהג עמו מציע העבודה באותו משא ומתן שלא בדרך מקובלת ולא בתום-לב [סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973]. על-פי העובדות. שהתלבנו במהלך הדיון, אין לומר, כי הקיבוץ, במגעיו עם המערער בנושא הנדון, נהג שלא בתום-לב או שלא בדרך המקובלת. מכאן, כאמור, החשיבות הרבה לשאלה, שעמדה במרכזו של הדיון: האומנם נעשה חוזה בעל-פה בין המערער לקיבוץ, כאמור בכתב התביעה? על-פי הכללים, המפורטים בפרק א' לחוק החוזים (חלק כללי), נכרת חוזה ברגע שהתהווה מצב של גמירת דעת הדדית בקשר להצעה מסוימת בין מציע העיסקה לבין הניצע שקיבלה. המחוקק צפה את האפשרות הטבעית והמקובלת, כי בעיסקאות מורכבות אין הדברים מגיעים לכלל גיבוש חד וחלק על-פי הצעה מסוימת וקיבולה, אלא שקיימת אפשרות, כי המשא ומתן יהא מסועף ויכלול הצעות והצעות שכנגד ומשא ומתן מתמשך באשר לפרטי ההצעות. לפיכך, נתן המחוקק ביטוי בפרק א' לחוק הנ"ל לתהליך כזה, בהבהירו, כי רק כאשר ההצעה האחרונה, שיצאה מאת אחד המתקשרים והיא מסוימת וברורה, זכתה לאישור בקיבול של הצד האחר, נכרת חוזה מחייב, כך שיש שהמציע הופך לניצע וחוזר חלילה.

לפיכך, במקרה כגון דא, ההכרעה המשפטית בשאלה שבמחלוקת, אם נכרת חוזה ואם לאו, תלויה במציאות העובדתית, כפי שהוכחה הלכה למעשה.

השופט המלומד של בית המשפט המחוזי נתן דעתו, בזהירות ובדקדקנות, לראיות שהובאו לפניו. הוא התייחס באמון לעדים, שהשמיעו לפניו את גירסתם, אשר היו המערער ועד נוסף מטעמו, ושני אנשים מרכזיים בקיבוץ: מורג, שניהל את המשא ומתן, והעד משה ויניקור, שבתקופה הנדונה כיהן כמרכז המשק, וגם בעת הדיון התגלה כאדם המעורה היטב בענייני הקיבוץ ובמערכת מוסדותיו. אולם לעניין אחד ישנה אמת אחת ולא שתיים. אם, לכאורה, מתגלה שוני ממשי בין גירסת המערער לבין גירסתו של מורג בנושא המרכזי שבמשפט, הרי אין זה משום שקיימות שתי אמיתות, אלא כיוון שעובדות המקרה מוצגות על-ידיהם בראייה סובייקטיבית של הדברים, כשכל אחד מהם מדגיש את הנוח לו במסגרת העובדות. השופט המלומד ידע לקרוא את הדברים מתוך ראייה כוללת של המשא ומתן ומתוך התייחסות מלאה לעדויות, כפי שהושמעו (ולא לקטעי דברים, שהוצאו מהקשרם, כפי שעשו באי-כוח בעלי הדין בסיכומיהם). כך הגיע למסקנה העובדתית, כי לא נכרת כל חוזה בין המערער לבין הקיבוץ. מסקנה זו יש לה אחיזה בחומר הראיות, ואין סיבה שנתערב בה. די אם תופנה תשומת הלב הן לדברים, שנאמרו מפיו של המערער, והן לדברים, שנאמרו על-ידי מורג ווינוקור, כדי שתתאשר מסקנתו של בית המשפט. למשל, מדברי המערער בעמ' 14-15 לפרוטוקול משתמע, כי עם מורג הגיע להסכם עקרוני, ולפיו נתבקש להגיש הצעת תכנית. הוא הניח, שמורג מוסמך להתקשר עמו, אבל הניח, ולמעשה ידע גם זאת, שמורג "יצטרך את המועצה או מי שזה לא יהיה כדי לאשר את החוזה". את האישור של החוזה ראה בתשלום מקדמה, ששולמה לו רק בחודש ספטמבר 1975, שכן כל אישור מפורש לא היה. ידוע היה לו, כי בקיבוץ הבעיה חמורה יותר מאשר בהתקשרות עם אדם פרטי. יש פרוצדורה כבדה יותר, אך יש אדם המייצג את הקיבוץ "אם כי הוא לא יכול למכור את המשק כולו".
כחוט השני משתמע מעדות זו, שהמערער ידע גם ידע, כי לא יקום ולא יהא הסכם ללא אישור המוסדות המתאימים של הקיבוץ, אלא שהוא נטה להאמין, כי מורג פנה וביקש ממנו תכניות נוספות על דעת הקיבוץ. על כך שמורג, בסופו של דבר, לא קיבל אישור לעצם ההתקשרות על-פי התכניות שהגיש, למדים מדברי המערער עצמו. הוא הכין ושלח לחתימה לקיבוץ זיכרון-דברים אחד נ/2, ובהמשך זיכרון-דברים מצמצם יותר (נ/1), ועל שניהם סירב הקיבוץ לחתום. את מסמכי ההתקשרות הללו ביקש, כשכבר היה ברור לו, כי ישנם קשיים עם הקיבוץ, ואם מורג יצא מהתמונה, כיוון שעמד לצאת לחוץ לארץ, יישאר בלא כלום. הנה כי כן, אפילו מתוך עדותו של המערער עצמו די ברור, שהסכם עם הקיבוץ כאישיות משפטית לא נעשה - לא בכתב וגם לא בעל-פה. מסקנה זו עולה וניצבת בבהירות רבה יותר מדברי מורג בעדותו. ודי אם תופנה תשומת הלב לאמור בעמ' 24, 25, 28, 33, 34 של הפרוטוקול. מכל האמור בעדותו מתברר, כי בקיבוץ מוסדות מספר, שהמעשי והקובע שביניהם הוא מועצת הקיבוץ. אלה צריכים לתת דעתם לתכניות ולהצעה בכללותה, בטרם ניתן יהיה למסור פרויקט כה נרחב כעבודה הנדונה לביצועו של אדריכל. אף אחד מהמוסדות המוסמכים של הקיבוץ לא נתן, בסופו של דבר, את אישורו להסכם שביקש המערער. אם בחודש ספטמבר 1975 הצליח מורג לגרום לכך, כי ישולם למערער סכום של 8,000 ל"י, שהוא סכום מבוטל, שקשה להגדירו כמקדמה עבור השכר שיגיע עבור העבודה במלואה, עשה זאת כמחוה של רצון טוב, שלא יצא האדם, שבכל זאת טרח בעניין, נפסד וללא תשלום כלשהו. מורג האמין, שיוכל לשכנע את הקיבוץ ומוסדותיו לקבלת הצעה מצומצמת יותר לעבודות הרחבה בקשר לשלושה מבנים (עמ' 34) ותשלום בעבור העבודה, שהשקיע האדריכל בקשר לכך. אולם, המערער לא היה מוכן לצמצם את ההסכם למספר זה של מבנים או למבנה אחד, כפי שהוצע לו על-ידי מורג במכתב ת/30. גם מדברי ויניקור מתקבלת מסקנה חד-משמעית, כי לא תיתכן התקשרות חוזית של הקיבוץ בקשר לבנייה כזו ללא אישור וחתימה של הנהלת המשק, שהיא המועצה, ואולי אף האספה הכללית, וללא חתימה פורמאלית של בעלי זכות החתימה בשם הקיבוץ, שהם, בדרך כלל, מזכיר, מרכז וגזבר הקיבוץ ו"מספר חברים נבחרים על-פי התקנות בצירוף חותמת האגודה" (עמ' 35 לפרוטוקול).

דעתו של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי הייתה, כי מורג, אישית, הרחיק לכת במשא ומתן עם המערער ובהצעותיו למערער להגיש תוכניות. לכן הגיע לכלל דעה, כי אילו מורג כאדם פרטי היה מתקשר עם המערער, ניתן היה לקבוע שביחסים שביניהם נכרת חוזה מחייב. אך, כידוע, מורג לא פעל למען עצמו אלא בשם הקיבוץ, ונשאלה השאלה, שבית המשפט נדרש להשיב עליה, אם בפעולותיו אלה חייב מורג את הקיבוץ, הגם, כפי שנקבע, שהקיבוץ לא אישר בפועל את ההסכם שבין המערער לבין מורג, ולא הסמיך אותו מפורשות לעשות כן. לדעת המערער, הסכמתו של מורג אכן מחייבת את הקיבוץ, ומכמה טעמים:

א. מורג היה נציג מוסמך של הקיבוץ. בגדר סמכותו היה רשאי לפנות אל המערער ולבקש ממנו הצעה בקשר לפרויקט. כל הנהלים המחייבים בקיבוץ בקשר לאישור עיסקה שכזו הנם בגדר עניינים שבניהול פנימי, שמותר לו לאזרח המתקשר עם הקיבוץ להניח, כי נוהגים על-פיהם בדרך נאותה ועל-פי סמכות.

ב. הקיבוץ מחויב על-פי הסכמתו של מורג מכוח "סמכות נחזית", המשתמעת מהתנהגות נציגי הקיבוץ במקרה דנן.

ג. הקיבוץ אישר בדיעבד את ההסכם, ומתוך כך הוא קשור להסכמתו של מורג.

ד. אין לסבול מצב, שהקיבוץ "יתעשר" על חשבונו של המערער שלא במשפט. השופט המלומד בבית המשפט המחוזי סבר, כי אין להתייחס לכל הטענות הללו, כיוון שלא נטענו כראוי בכתב התביעה או לפחות בכתב התשובה, שלא הוגש, אולם על-אף דעתו זו ראה לנכון, ובצדק, להתייחס לכל אחת מהטענות ולקבוע עמדתו לגביהן. בסופו של דבר דחה את כולן - אחת לאחת.

הלכת הניהול הפנימי נקבעה בפרשת ‎[10] ROYAL BRITISH BANK V. TURQUAND
(1856), כאשר על הפרק עמדה התקשרותם של חברי מועצת מנהלים של חברה בעיסקת הלוואה למען החברה, אך בעניין, שנדרש לו אישור האספה הכללית, אישור שלא ניתן בפועל. המהות הרעיונית שבאותה הלכה הוא זו: בתאגיד כזה (חברה) מוגשים
מאידך גיסא, עניינים, שמסמכי היסוד משאירים להחלטות פנימיות של התאגיד, שאין חובה שבדין להעמידן לעיון הציבור, הם בגדר פעולות ש"בניהול פנימי" של התאגיד, שמותר לו למתקשר עם התאגיד להניח, כי נעשו כהלכה בגדר ההרשאה ועל-פי האישור המתאים. הלכה זו, בתנאים ובהדגשים מסוימים שאינם עניין לכאן, אומצה מזה שנים כהלכה החלה בישראל בסדרה ארוכה של פסקי-דין, ונוהגים על פיה (ע"א 651/66 [4]; ע"א 546/68 [5], בעמ' 637; ע"א 126/65 [6]; ע"א 495/65 [7]).
לאחרונה, בחוק לתיקון פקודת החברות (מס' 17), תשמ"א-1980, מיום 24.12.80 סויג וצומצם במידת- מה היקפו של הכלל. וכך נקבע עתה בסעיף 19א(1) לפקודת החברות:

"פעולה משפטית שנעשתה בשביל חברה ללא הרשאה ממנה או בחריגה מן ההרשאה, והצד שכלפיו נעשתה ידע או היה עליו לדעת על החריגה, אין לה תוקף כלפי החברה זולת אם אושרה בהחלטת האסיפה הכללית או - אם מתן ההרשאה היה בסמכות המנהלים - בהחלטת המנהלים".

ובסעיף 19א(2):

"הגשה לרשם של תזכיר ההתאגדות ושל שאר המסמכים שעל חברה להגיש לרשם ורישומם בידי הרשם, אין בהם בלבד ראיה לידיעת תכנם לענין סעיף קטן (1)".

אולם, בעת ההתקשרות הנדונה עמד הכלל במלוא המשמעות, שהפסיקה ייחסה לו.

מבחינת המהות הרעיונית שביסוד ההלכה הנ"ל אין לראות שוני בין תאגיד, שהוא חברה, הנרשמת כדין אצל רשם החברות תוך הגשת מסמכי היסוד - התזכיר והתקנות - והנחתם בתיק החברה, לבין תאגיד, שהוא אגודה שיתופית, הנרשמת אצל רשם האגודות השיתופיות תוך הגשת תקנון מחייב של האגודה - אלה גם אלה פתוחים לעיון הציבור הרחב. לכן דעתי, שאת הכלל המנחה באשר לעניינים ש"בניהול פנימי" על-פי הלכת
[TURQUAND ]10 ניתן לאמץ ולהחיל, גם כשדנים בהתקשרות, שנעשתה עם אגודה שיתופית.

כדי לקבוע, אם במקרה פלוני החלטה מסוימת, שנתקבלה על-ידי נציג של התאגיד, הנה בבחינת עניין שב"ניהול פנימי", ולכן תחייב בכל מקרה את התאגיד, יש לדעת, מה הם הכללים, שנקבעו במסמכי היסוד המחייבים, והאמורים להיות בידיעתו של המתקשר. המצב העובדתי במקרה דנן בנושא זה הוברר על-ידי העד משה ויניקור בעמ' 35 לפרוטוקול, המשמיע את דבריו כמרכז משק וכאדם, המעורה היטב במוסדות המשק.
לדבריו:

"החתימה על חוזה היא האקט הסופי של הדיונים, יש להבהיר בעיה בדיון החלטה של הנהלת המשק המועצה, ואולי עד השלב של אסיפה כללית. שם בדרך כלל מוכרעים ענין הבניה - אסיפה כללית של כל חברי הקבוץ ולאחר מכן כשההצעה מתקבלת, נעשית החתימה באופן פורמלי על-ידי בעלי זכות החתימה שהם בדרך כלל - מזכיר, מרכז וגזבר ומספר חברים נבחרים - על פי התקנות בצירוף חותמת האגודה" (השיבושים בנוסח הדברים הם במקור ואילו ההדגשות שלי - ד' ל').

צדק אפוא בית-משפט קמא בדחותו את הטענה, כי הסכמתו של מורג במקרה דנן היא בבחינת עניין שבניהול פנימי ומשום כך מחייבת את האגודה (הקיבוץ).

ניתן היה לדבר על "סמכות נחזית", שהוקנתה, כביכול, על-ידי שולח לשלוח הפועל בשמו, כאשר בפועל לא הייתה סמכות כזו, אולם, על-פי הדרך שבה הוצגו הדברים על-ידי השולח, יכול היה צד ג', המתקשר עם השלוח לצאת מוך הנחה, כי זה פועל במסגרת הרשאתו. דוקטרינה זו היא שלוחה של דיני המנע וההשתק, לפיהם מושתק השולח מלהתנגד ליחסים חוזיים, שקשר שלוחו עם צד ג' תוך חריגה מהרשאתו, וזאת כל עוד השולח - בהתנהגותו או בדבריו - איפשר לצד ג' להבין ולהניח, כאילו מדובר בשלוח הפועל בתחום הרשאתו. לעניין זה תופנה תשומת הלב לדברים, שנאמרו
על-ידי .DIPLOCK C.J בעניין ‎FREEMAN & LOCKYER V. BUCKHURST PARK PROPERTIES
MANGAL) LTD. (1964) [11], AT 503), וכן לאמור בספרם של ‎G.C. CHESHIRE
,C.H.S . FIFOOT, LAW OF CONTRACTS (LONDON, 9TH ED., BY M.P. FURMSTON & 1979) 480 בנושא זה.

מאז נכנס לתוקפו חוק השליחות, תשכ"ה-1965, "הסמכות הנחזית", אם היא קיימת, היא מוכתבת על-פי הכללים שבחוק זה (סעיפים 3 ו-6 שבחוק) ולא עוד מכוח דיני המניעות, שצוטטו לעיל (ראה חוק השליחות וספרו של פרופ' א' ברק, "חוק השליחות, תשכ"ה-1965" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה) 170, 237).

עד כמה שמדובר בביצוע פרויקט הבנייה במלוא היקפו ובהעסקת המערער להכנת התכניות במלואן, כולל הפיקוח על ביצוע העבודה - לא הוענקה למורג סמכות מפורשת, ולא משתמעת "סמכות נחזית" לסכם חוזה עם המערער. באשר לכך, רק המוסדות המוסמכים של הקיבוץ היו רשאים להחליט על מסירת העבודה למערער ולהסכים עמו על תנאי העבודה. הדבר היה ברור וידוע למערער ולמורג גם יחד. הקיבוץ, בסופו של דבר, לא היה מוכן ליתן את אישורו לביצוע הבנייה בהקיפה הרחב, כי היה נתון בלבטים קשים באשר לצדקת הפרויקט והצורך להקימו גם מהבחינה החברתית בקיבוץ וגם מבחינת מימונו בעזרת המרכז החקלאי. לכן, לא היה מוכן הקיבוץ לחתום על הסכם עם המערער ולמסור לידיו את ביצוע העבודה.

אולם, בשלב זה יש לעשות אבחנה ברורה בין העבודה בכללותה על כל מרכיביה (מלוא התכניות ועבודות הפיקוח וכל היוצא בזה) לבין העבודה החלקית, שביצע המערער בהכנת תכניות, כמפורט לעיל, לבקשת מורג. אשר לעבודה זו, בהיקפה המצומצם, היה מורג מוסמך להעסיק את המערער כאדריכל בהגשת התוכניות, שהיו דרושות לו לקידום המשא ומתן לא רק עם האדריכל עצמו אלא גם עם המרכז החקלאי ועם מוסדות הקיבוץ. מורג נתן ביטוי לסמכותו זו במכתבו ת/30 מיום 21.11.75 אל המערער, וכך אמר במכתבו:

"... קבלתי את החוזה אך אין באפשרותי לחתום על 14 מבנים - הן משום שבתל-יוסף אין 14 מבנים והן משום שאני רשאי לחתום על מבנה אחד - 4 דירות ..." (ההדגשות שלי - ד' ל').

ובעדותו בעמ' 34 העיד לאמור:

"... לי, כמזכיר משק, לא היתה סמכות לחתום אוטומאטית על חוזה, הייתי צריך לפני כן לקבל אישור של המועצה. אישור ממש. אם הייתי חותם על מבנה או שלושה זה היה מחייב את המשק, אפילו אם היו תולים אותי, גם אם זה היה בניגוד למועצה, בהתאם לחוקי המשק. אמרתי לגרובר (הוא המערער) שאם הייתי צריך לחתום על מבנה אחד זה היה עובר, יכול להיות שאמרתי לו - על 14 אני לא יכול לחתום אך על מבנה אחד אני יכול לחתום לך". (ההדגשות שלי - ד' ל').

עדותו של מורג הייתה למעשה מהימנה על בית-משפט קמא, ולא מצאנו בדברי העדים האחרים או בראיות האחרות משהו, הסותר דברים מפורשים אלה. משמע, שלמורג הייתה סמכות לחייב את הקיבוץ, אם כי לא בקשר לעבודה במלוא היקפה, ומכאן נובע, כי מה שהסכים עם המערער בקשר להכנת תכניות לבית אחד מחייב את הקיבוץ. כפי שציינתי לעיל, עבודתו של אדריכל היא בשלבים, והוא זכאי לשכרו הראוי בגין כל שלב משלבי העבודה, עליהם הוסכם עמו. אפשר גם לומר, שעד כמה שמדובר באותה עבודה חלקית, שהמערער נתבקש על-ידי מורג להכינה וגם ביצע, משתמעת גם "סמכות נחזית" למורג לעשות כן. הרי לאחר שהוצגו הסקיצות, שאליבא דכולם הוכנו והוגשו שלא על-מנת לקבל שכר, נתן הקיבוץ את אישורו העקרוני לסקיצות אלה ו"אור ירוק" למורג להמשיך במגעים עם המערער. מעבר לכך, עד כמה שמדובר בתכניות שהכין לבית אחד, כאב-טיפוס לבנייה כולה, היה המערער בקשר גם עם אנשים אחרים ומוסמכים בקיבוץ, שדנו עמו בפרטי הדברים. לא נשמעה מפיהם הסתייגות בקשר לאותן תכניות, ולא שמענו, שבקשר לתכניות אלה ויתר, כאילו, האדריכל על שכר. ככל שהיו מעצורים ולבטים, שהמערער היה מודע להם, הרי שהיו אלה בקשר לבניית הפרויקט בשלמותו עם כל הכרוך בכך. אשר על-כן נראה לנו, שבדחותו את התביעה בכללותה שגה בית-משפט קמא, וראוי המערער, שישולם לו שכרו בגין שלבי העבודה, שכבר ביצע.


המערער הכין טיוטות חוזים, שבהם קבע מהו השכר, שלדעתו יהיה זכאי לקבלו עם השלמת עבודתו. נ/2 מתייחס לתכנון תוספת בנייה ב-14 מבנים, ואילו נ/1 מתייחס לתכנון תוספת בנייה של 3 מבנים זהים. השכר, שהוצע בזכרון הדברים, מושתת על העקרונות שבתעריף אדריכלות בניין של אגודת האינג'נרים והארכיטקטים (ת/17), הראוי לשמש כאבן בוחן לקביעת השכר הראוי (ע"א 83/57 [1] וע"א 88/80 [3] שאוזכרו לעיל). בנ/2, המתייחס לעבודה במלואה, סבר המערער, כי שכרו יגיע ל-250,000 ל"י (הקרוב לסכום שנקבע בתביעה עצמה - 219,620 ל"י). ב-נ/1 העמיד את שכרו על סך 48,000 ל"י כשכר תכנון ל-3 מבנים (וזהו, בעיקרו, התכנון שנעשה). כפי שקבעתי לעיל, ראה מורג את עצמו מוסמך לחייב את הקיבוץ, עד כמה שדובר בתכנון של בית עד שלושה בתים. לכן, ראוי להעמיד את שכרו של המערער על הבסיס היציב והסביר המופיע בנ/1 (התואם גם את חישובי התעריף ת/17 להיקף כזה של תכנון), משמע, על סך 48,000 ל"י. כיוון שהמערער קיבל על חשבון סך של 8,000 ל"י, הרי שיש לחייב את המשיבה לשלם למערער שכר נוסף של 40,000 ל"י, לאור התוצאה, אשר אנו מגיעים אליה לעיל, איננו רואים צורך להרחיב בהתייחסות להשגותיו האחרות של בא-כוח המערער, כפי שצוינו לעיל. רק בקצרה אציין, כי במידה מסוימת משתמע גם אישור בדיעבד מצד הקיבוץ לנכונותו לשלם למערער סכום מסוים בקשר לעבודות שביצע על-פי הסכם שגובש בינו לבין מורג, אם היה הסכם כזה.
אישור זה משתמע מעצם העובדה, שהקיבוץ, באמצעות המוסמכים לכך מטעמו, שילם למערער סכום של 8000 ל"י, וממכתבו של העד משה וינוקור, המעורה בעניין הנדון - ת/26 מיום 31.5.76.

מכלל הדברים, ובין היתר מעדותו של מורג, וגם מעדותו של וינוקור, ניתן להבין, כי אם היה המערער מצמצם את דרישתו הכספית ומעמידה על סכום סביר, התואם את העבודה החלקית שביצע, היה הקיבוץ נושא בתשלום, אפילו סבר, שהוא עושה זאת לפנים משורת הדין בלבד. מסקנתנו דלעיל מגשרת על הנתק בתקשורת שבין המערער לבין הקיבוץ בנושא שיעור השכר, שהוא ראוי לו לשלב זה.

אשר על-כן, הייתי מציע לקבל את ערעורו של המערער ולחייב את המשיבה להוסיף ולשלם למערער סך 4,000 שקלים (40,000 ל"י), כשהם צמודים למדד יוקר המחיה ונושאים רבית של 3% מתאריך הגשת התביעה - 26.11.76 ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן, תחויב המשיבה לשלם למערער את הוצאות המשפט, שיחושבו לפי הסכום שפסקנו בלבד, לרבות שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 שקלים בשתי הדרגות.

השופט א' ברק: מסכים אני לפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין, ומבקש אני להעיר מספר הערות בסוגיות העולות מתוך פסק-דינו.

1. צדדים, המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כאשר עניינו של החוזה פעולות נמשכות בעלות שלבים שונים, עשויים למצוא עצמם, בין השאר, באחד משלושת

המצבים הבאים: האחד, תהליך הולך ומתמשך של משא ומתן, בלי שהצדדים מצליחים להגיע לקשר חוזי כלשהו, כאשר במהלך המשא והמתן מבצע אחד הצדדים חלקים מסוימים של נושא ההתקשרות הצפויה; השני, תהליך של משא ומתן, אשר בעקבותיו משתכלל חוזה, אשר נושאו אינו מכלול הפעולות על כל שלגביהן אלא אך חלק מהפעולות והשלבים, בעיקר אלה שכבר בוצעו, או שביצועם הוא הקרוב ביותר; השלישי, תהליך של משא ומתן אשר בעקבותיו נכרת חוזה לביצוע נושא החוזה כולו. במקרה הראשון לא נוצר קשר חוזי בין הצדדים, אם כי הם עשויים לחוב זה לזה חובות שונות, שמקורן בדינים הטרום חוזיים (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), או בדיני הנזיקין (ראה: ע"א 230/80 [8]). בהקשר זה מתעוררת השאלה, אם נותן שירות בתקופות המשא והמתן זכאי לשכרו, חרף העובדה שהמשא ומתן לא השתכלל לכדי חוזה. הגישה האנגלית העקרונית החמירה עם נותן שירות בלא חוזה, שכן היא ראתה אותו, עקרונית, כמתנדב, שאינו זכאי להגנתם של דיני הכעין חוזה. חרף גישה עקרונית זו, אם השירות בוצע לפי בקשתו של מקבל השירות, או שזה הסכים לקבלו, הכיר המשפט האנגלי בקיומה של חובת תשלום שכר כראוי. הוא הדין, אם נותן השירות הוא "אדם שמקצועו בכך והנוהג לקבל שכר עבור ביצוע עבודה כזו" (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט ("אבוקה", תש"ל) 244). גישה זו אומצה בעבר בישראל (ע"א 316/73 [2]), והיא בוודאי תקבל משנה תוקף לאור עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, אשר לו גישה חיובית יותר למתנדב (ראה סעיפים 4 ו-5 לחוק). כמובן, הכול תלוי בנסיבות העניין. אפילו אדם, שבדרך כלל מקבל שכר עבור שירותיו, עשוי לוותר על השכר, מתוך ציפייה כי ויתור זה יגביר את סיכוייו לזכות בהתקשרות החוזית עצמה. המבקש להוכיח ויתור שכזה, עליו הנטל. אין זה נטל קל, שכן, בדרך כלל, אדם, הנוהג לקבל שכר עבור שירותיו, אינו מוכן ליטול עליו סיכונים שכאלה.
על-כן, אם במהלך משא ומתן ניתנים שירותים, מתוך תקווה כי התשלום עבורם ייכלל בחוזה שייכרת, ומחיר זה לא נקבע, שכן המשא ומתן עצמו לא הבשיל חוזה, זכאי נותן השירות לשכרו, שכן אין נסיבות שכאלה מצמיחות כוונת ויתור על שכר (ראה:
]BREWER STREET INVESTMENTS LD. V. BARCLAYS WOOLLEN CO. LD. (1954) [12).

בהסבירו את היסוד לחובת תשלום השכר הראוי בנסיבות אלה, אמר .‎BARRY J
בפרשת ‎:WILLIAM LACEY (HOUNSLOW) LTD. V. DAVIS (1957) [13], AT 939

I AM UNABLE TO SEE ANY VALID DISTINCTION BETWEEN WORK"
DONE WHICH WAS TO BE PAID FOR UNDER THE TERMS OF A
CONTRACT ERRONEOUSLY BELIEVED TO BE IN EXISTENCE, AND
WORK DONE WHICH WAS TO BE PAID FOR OUT OF THE PROCEEDS
OF A CONTRACT WHICH BOTH PARTIES ERRONEOUSLY BELIEVED
WAS ABOUT TO BE MADE. IN NEITHER CASE WAS THE WORK
TO BE DONE GRATUITOUSLY, AND IN BOTH CASES THE PARTY
FROM WHOM PAYMENT WAS SOUGHT REQUESTED THE WORK
AND OBAINED THE BENEFIT OF IT. IN NEITHER CASE DID THE
PARTIES ACTUALLY INTEND TO PAY FOR THE WORK OTHERWISE
THAN UNDER THE SUPPOSED CONTRACT, OR AS A PART OF THE
TOTAL PRICE WHICH WOULD BECOME PAYABLE WHEN THE
EXPECTED CONTRACT WAS MADE. IN BOTH CASES, WHEN THE
BELIEFS OF THE PARTIES WERE FALSIFIED, THE LAW IMPLIED AN
OBLIGATION - AND, IN THIS CASE, I THINK THE LAW SHOULD
IMPLY AN OBLIGATION - TO PAY A REASONABLE PRICE FOR THE
."SERVICES WHICH HAD BEEN OBTAINED

לעתים ניתן לבסס את חובת התשלום על "תנאי מכללא עובדתי" - מעין "חוזה נספח" - הנכרת במסגרת המשא ומתן הכולל; לרוב, ניתן לבסס את חובת התשלום על התעשרות שלא כדין של מקבל השירות, אשר זכה בשירות בהסכמתו, ולא שילם עבורו (ראה ד' פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 246).

2. בעניין שלפנינו התנהל משא ומתן בין האדריכל (המערער) לבין מורג (מזכר הקיבוץ המשיב). במסגרת משא ומתן זה ניתנים שירותים שונים על-ידי האדריכל.
ראשיתם של השירותים היו סקיצות שונות. לגבי אלה העיד האדריכל עצמו, שראה בהגשתן הצעות, שאינן מזכות אותו בשכר. אך משמצאו הסקיצות חן בעיני מורג ובעיני מוסדות הקיבוץ, נתבקש האדריכל להמשיך ולהכין תכנון מתקדם יותר. משלב זה ואילך הוכנו התכניות מתוך כוונה ברורה של האדריכל לזכות בשכר עבורם.
כמובן, האדריכל קיווה, כי שכר זה יהא חלק מהשכר החוזי הכולל, אך משלא נכרת חוזה, שכן המשא והמתן נכשל, זכאי האדריכל לשכר ראוי, בין אם הקונסטרוקציה המשפטית היא חוזה מכללא בשאלת השכר בלבד, ובין אם הקונסטרוקציה המשפטית היא שכר ראוי כעין חוזי, המבוסס על הגישה, כי שלילת שכרו מהווה התעשרות שלא כדין של הקיבוץ. להתעשרות שכזו אין כל בסיס וצידוק.

3. חברי הנכבד, השופט ד' לוין, הראה, כי בעניין שלפנינו לא נכשל המשא ומתן לחלוטין, שכן הצדדים כרתו חוזה ביניהם. אין זה החוזה לביצוע העבודה כולה, אלא זה חוזה מהסוג השני עליו עמדתי, דהיינו, התקשרות חוזית בגין חלק מהפעולות בלבד. על-פי גישה זו, המקובלת עלי אף היא, זכאי האדריכל לשכרו על בסיס חוזי גרידא. העובדה, שחוזה מהסוג השלישי, דהיינו חוזה לכל הפעולות על כל שלביהן, לא נכרת, אין בה כדי לשלול מהאדריכל שכר חוזי בגין השלבים, עליהם נכרת חוזה בין הצדדים. נמצא, שבין אם נאמץ גישה כעין חוזית ובין אם נאמץ גישה חוזית, זכאי האדריכל לשכרו.

4. על-פי הגישה החוזית, נכרת חוזה בין הקיבוץ לבין האדריכל. חוזה זה נכרת באמצעות מורג, שפעל כשלוחו של הקיבוץ (או האורגן שלו). במעשהו זה פעל מורג במסגרת הרשאתו, שכן, על-פי חומר הראיות מוסמך מזכיר קיבוץ להתקשר בגין הזמנת עבודת תכנון (להבדיל מביצועה הלכה למעשה). מכיוון שכך, אין לנו צורך כלל לדון לא בכללי הסמכות הנחזית ולא בכללי הניהול הפנימי. כללים אלה עניינם פעולת שלוח,

הפועל ללא הרשאה, ואילו בענייננו פעל מורג במסגרת הרשאתו. חברי הנכבד, השופט ד' לוין, עמד על דוקטרינות אלה, ובעקבותיו מבקש אני להעיר שתי הערות, האחת שעניינה כללי הסמכות הנחזית, והאחרת שעניינה כללי הניהול הפנימי. כפי שנראה, בין שתי אלה קיים קשר הדוק.

5. כללי הסמכות הנחזית - או הסמכות למראית עין - התפתחו במשפט המקובל האנגלי, ויהיה בהם כדי להטיל אחריות על שולח בגין פעולות ללא הרשאה של השלוח, וזאת, מקום שהשולח עשה מצג כלפי צד שלישי, כי השלוח פעל בהרשאתו, והצד השלישי הסתמך על מצג זה, ושינה מצבו לרעה. כללים אלה, המבוססים על דיני המניעות, אומצו גם בישראל (ע"א 44/59 [9]). מכוח כללים אלה לא נוצרה שליחות בין השולח לבין השלוח, ואחריותו של השולח כלפי הצד השלישי לא התבססה על קיום הרשאה בידי השלוח. נהפוך הוא: אחריותו של השולח התבססה על ההנחה, כי השלוח פעל ללא הרשאה, אך מהשלוח נמנעה האפשרות הדיונית להתכחש לכך. במסגרת חוק השליחות, חל שינוי בסוגיה זו. התנהגותו של השולח כלפי הצד השלישי - שהיה בה כדי לבסס טענת מניעות במשפט האנגלי - עשויה ליצור במשפט הישראלי הרשאה ממש ושליחות "אמיתית" ולא רק שליחות נחזית (סעיף 3 לחוק השליחות). על-כן רצוי הוא - במישור הסימאנטי - להימנע מלהתבסס על שליחות נחזית, כאשר על-פי הדין שלנו עניין לנו בשליחות אמיתית. עם זאת, מקובלת עלי הגישה, כי גם במסגרת חוק השליחות עצמו עשוי העיקרון הדיוני של המניעות למלא תפקיד חשוב. כך, למשל, יש שהתנהגותו של השולח כלפי הצד השלישי יש בה כדי להעניק לשלוח הרשאה, אך זאת רק אם הסכמה על כך תבוא משלוח אחר של השולח. ההתנהגות של השולח מעניקה אפוא הרשאה "פוטנציאלית" בלבד; לעתים רשאי הצד השלישי להניח, והשולח מנוע מלהתכחש לכך, כי ההסכמה הנדרשת ניתנה, וכי ההרשאה הפוטנציאלית הפכה להרשאה ממשית (הדוקטרינה של ניהול פנימי). בנסיבות אלה, מכוח הפעלת עקרונות המניעות, תהפוך הרשאה פוטנציאלית להרשאה ממשית, וייווצרו יחסי שליחות בין השולח לבין השלוח, אשר יהא בהם כדי לחייב את השולח כלפי הצד השלישי. במקרה מיוחד זה משתלבים הכללים הדיוניים של המניעות בכללים המהותיים של השליחות, ויוצרים הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי.

6. חברי הנכבד, השופט ד' לוין, ציין, כי כללי הניהול הפנימי מן הראוי שיחולו גם לעניין אגודה שיתופית, ולא רק לעניין חברה. לכך אני מסכים. כללי הניהול הפנימי אינם אלא כללים של היגיון: הם באים להגן על צד שלישי, הנתקל בהרשאה פוטנציאלית - דהיינו, בהרשאה שתתקיים ותהא ממשית, אם תבוא הסכמה של שלוח אחר או אורגן אחר - בלי שניתן לו לברר, אם ההרשאה הפוטנציאלית היא ממשית. לעתים מאפשר ההיגיון להסיק, בנסיבות מתאימות, כי ההסכמה הדרושה ניתנה.
אכן, הנחה זו היא אך חלק מההנחה הרחבה יותר כי חזקה שהכול נעשה כדין: ‎RITE
OMNIA PRAESUMUNTUR ESSE ACTA. בהיות הנחה זו הנחת ההיגיון, אין כל יסוד לצמצם

תחולתה לדיני חברות בלבד, ומן הראוי להרחיבה לכל שולח, הפועל באמצעות מספר שלוחים, כגון שותפות, עמותה, תאגיד סטטוטורי. עם זאת ברצוני להדגיש, כי דוקטרינה זו התפתחה במשפט האנגלי על רקע פעולתן של שתי דוקטרינות אחרות, הן הדוקטרינה של הסמכות הנחזית והדוקטרינה של הידיעה הקונסטרוקטיבית. כפי שראינו, הדוקטרינה של סמכות נחזית, בתור שכזו, אין לה מקום בישראל, אם כי לכללי המניעות עשוי להיות מקום במסגרת דיני ההרשאה שבשליחות. אשר לדוקטרינה של ידיעה קונסטרוקטיבית, זו בוטלה לאחרונה במסגרת דיני החברות (ראה חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 17)), ולדעתי, יש לכך השלכה עקיפה גם לעניין התאגידים האחרים. מכאן, שהפעלה עתידה של דיני הניהול הפנימי צריכה להיעשות בזהירות יתירה. עם זאת איני סבור - כפי שסבור, כנראה, חברי הנכבד, השופט ד' לוין - כי יש בחקיקתו של סעיף 19א(1), להבדיל מסעיף 19א(2), כדי לסייג ולצמצם את היקפה של דוקטרינת הניהול הפנימי. אמת הדבר, תיקון זה קובע, כי פעולה משפטית ללא הרשאה אינה מחייבת את החברה, אם הצד השלישי ידע או צריך היה לדעת על העדר הרשאה, אך לכך אין השלכה על כללי הניהול הפנימי, שכן מכוחם ההנחה הבלתי ניתנת לסתירה היא, שהשלוח פעל בהרשאה.

הנשיא מ' לנדוי: אני מסכים לחוות-דעתו של השופט ד' לוין וכן להערות, שהוסיף השופט ברק. החוק לתיקון פקודת החברות (מס' 17), עדיין אינו חל על העניין דנן, ולכן אני מעדיף שלא להביע דעה על הוראותיו בערעור זה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ד' לוין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלכת קטב

  2. הלכת קלס

  3. הלכת גנז

  4. הלכת קרמר

  5. הלכת קופל

  6. הלכת קריב

  7. הלכת קהתי

  8. הלכת קליג

  9. הלכת קדוש

  10. הלכת קאשי

  11. הלכת הפחד

  12. הלכת סלע

  13. הלכת קלמר

  14. הלכת קניר

  15. הלכת קורן

  16. הלכת אוסם

  17. הלכת קנית

  18. הלכת רוט

  19. הלכת צרי

  20. הלכת קוזלי

  21. הלכת קסוטו

  22. הלכת קורפו

  23. הלכת קרסיק

  24. הלכת קוסוי

  25. הלכת רוקר

  26. הלכת קעדאן

  27. הלכת קסירר

  28. הלכת סיבל

  29. הלכת טטרו

  30. הלכת פלמן

  31. הלכת אלסוחה

  32. הלכת אסולין

  33. הלכת אטינגר

  34. הלכת קנובלר

  35. הלכת אשבורן

  36. הלכת בובליל

  37. הלכת קאדריה

  38. הלכת אל עמי

  39. הלכת גויסקי

  40. הלכת פמיני

  41. הלכת הניכוי

  42. הלכת קרישוב

  43. הלכת קירשנר

  44. הלכת קלקודה

  45. הלכת הולצמן

  46. הלכת צמיתות

  47. הלכת פוליטי

  48. הלכת אהרונוב

  49. הלכת קליפורד

  50. הלכת קולומבו

  51. הלכת קול העם

  52. הלכת סוויסה

  53. הלכת אלגריסי

  54. הלכת אל עמלה

  55. הלכת הגמלאות

  56. הלכת משה סמי

  57. הלכת יורוקום

  58. הלכת בית הכרם

  59. הלכת פרמינגר

  60. הלכת בית הרכב

  61. הלכת קסטנבאום

  62. הלכת שטיינמץ

  63. הלכת מילפלדר

  64. הלכת קל בניין

  65. הלכת קו לעובד

  66. הלכת פרלה עמר

  67. הלכת חאג' יחיא

  68. הלכת ההשתחררות

  69. הלכת זטולובסקי

  70. הלכת צ'ק פוינט

  71. הלכת קהילת ציון

  72. הלכת מיסטר מאני

  73. הלכת נניקשווילי

  74. הלכת רובינשטיין

  75. הלכת קידוחי הצפון

  76. הלכת אפרופים הישנה

  77. הלכת קנובלר יעקובי

  78. הלכת הניהול הפנימי

  79. הלכת אפרופים החדשה

  80. הלכת מרכז הארגזים

  81. הלכת הניכוי מהניכוי

  82. הלכת הרשות הראשונית

  83. הלכת קנית היטל השבחה

  84. הלכת סויסה תצהיר חוקרים

  85. הלכת העיקר והטפל מקרקעין

  86. הלכת אהרונוב עסקאות נוגדות

  87. הלכת מרגוליס מצב רפואי קודם

  88. הלכת מלול אובדן סיכויי החלמה

  89. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון