אחריות על נפילת עובד מפיגום


ההליך

1.ההוכחות בתיק זה נשמעו בפני כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל. לאחר הירצחו קוימו מספר תזכורות, שבהן (כמו גם בהליך גישור) התברר שאין מנוס ממתן פסק דין, וכך אכן הורתה סגנית הנשיא, כב' השופטת יהודית שבח. התיק הובא בפניי. הגיע השעה לפסוק את הדין בפרשה זו.

2.זהו מקרה מצער של נפילת עובד מפיגום ופציעה כתוצאה מכך, אירוע מיום 12.7.94 (להלן: "התאונה"). העובד, מר אושרי מורגן, יליד 1972 (להלן: "התובע"), תבע את מעבידו, נדיר צבעים בע"מ (להלן: "נדיר"), ואת המבטחת, דולב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "דולב"). אלו, מצידן, הגישו הודעת צד ג' כנגד מי שנטען כלפיה שהייתה בעלת הפיגום ו/או הקבלן הראשי שלא דאג לפיקוח נאות, רפפורט טכנולוגיות בע"מ (להלן: "רפפורט"), והמבטחת – מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"). זהו ת"א 1020/02 בבית המשפט כאן (מקודם – ת"א 674/97 בבית המשפט המחוזי בתל אביב). המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הגיש תביעת שיבוב כנגד רפפורט ומנורה, בגין הגמלאות שבהן חב הוא כלפי התובע. זהו ת"א 127309/00 בבית המשפט כאן. הדיון בשתי התביעות אוחד, כמקובל. ההליכים כנגד רפפורט עוכבו, לאחר שנקלעה לכינוס נכסים; לאור זאת, נמשכו למעשה ההליכים בהודעה לצד ג' ובתביעת המל"ל רק כנגד מנורה.

3.ישנן עובדות יסוד אשר אינן שנויות במחלוקת; חברת מליבו בע"מ ביצעה פרוייקט במלון דן פנורמה בתל אביב. רפפורט שמישה כאחד מקבלני המשנה שלה (לצד קבלנים אחרים, בתחומים שונים), ואילו נדיר ביצעה עבור רפפורט עבודה של "צביעה אומנותית". תוך כדי צביעת תקרה באחד האולמות נפל התובע מפיגום ונפגע בשני קרסוליו. האירוע הוגדר כ"תאונת עבודה".

גדר המחלוקת

4.בשאלת האחריות הושגה הסכמה חלקית.

ביום 24.8.99 הגישו הנתבעות הודעה, ולפיה "... הן מסכימות להצעת כב' בית המשפט, לפיה יוטל על התובע רשלנות תורמת בשעור 10% והאחריות תעמוד על 90% מהנזק וכי שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין הצדדים השלישיים תידון בהמשך". ביום 29.8.99 הודיעה מנורה כי "... אין בהודעת הנתבעות... כדי לחייב את צד שלישי מס' 2 באופן איזה שהוא". על גבי הודעת הנתבעות נתן כב' השופט אזר החלטה, ביום 1.9.99, בזו הלשון: "ניתן תוקף של החלטה למוסכם בין הצדדים לפיו האחריות תעמוד על 90% מהנזק ונקבעת בזאת האחריות הנ"ל. בדיון הבא תידון שאלת גובה הנזק...".


ביום 17.7.00 דחה כב' השופט אזר את עיקר בקשתו של התובע לבטל את ההסכם הדיוני. בין היתר נקבע, כי "אני קובע כי ההסכמה וגם ההחלטה שניתנה בעקבותיה לפיהם נקבעה אחריות בשיעור 90 אחוז נשארות בעינן ובתוקפן... שלב האחריות נגמר איפוא במשפט זה באופן סופי. שלב בירור גובה הנזק ימשך בדרך הרגילה עד לסיומו".

ביום 12.12.00 דחה כב' השופט אזר את בקשת התובע להוסיף את רפפורט ומנורה כנתבעים. בין היתר נאמר באותה החלטה, כי "הצד השלישי רכש זכות דיונית על פי הסכם דיוני שנעשה ואושר שהאחריות תעמוד על 90 אחוז ותחול על הנתבעים הנוכחיים. לפיכך, הוא נמנע מהצורך להביא עדויות בעניין אחריותו או אי אחריותו והותיר את המערכה לשלב חלוקת הנזק בינו ובין הנתבעים. זאת מתוך נקודת מוצא שייתכן ולא יהי כלל מה לחלק מפני שאם תגמולי המלל יהיו גבוהים מגובה הנזק ייצא התובע ללא פיצוי במשפט זה...". לצד זאת מאשר כב' השופט אזר כי ישנה מחלוקת בדבר חלוקת אחריות בין הנתבעות לצדדי ג' (עמ' 13) (ההחלטות הנ"ל ניתנו לפני איחוד הדיון עם תביעת המל"ל).

ברור הדבר, כי ככל שנוצרה מניעות כלשהי, הרי שזו איננה נוגעת לרפפורט/מנורה. נדיר נטלה על עצמה אחריות של 90% אל מול התובע, תוך שמירת זכותה להוכיח, במסגרת ההודעה לצד ג', שצדדי ג' צריכים לשפותה. לא הוסכם, לא נקבע ולא נפסק כי על רפפורט/מנורה מוטלת אחריות כלשהי. מכאן, שהמל"ל לא יכול להיבנות מהשתק כלשהו, כביכול.

יתרה מכך, באי כוח הצדדים עצמם הבינו כי יש לשמוע ראיות לעניין קביעת אחריות רפפורט, אם ישנה כזו (ראו הקטע מפרוטוקול הדיון מיום 2.6.03, עמ' 57 – 58), ואף כב' השופט אזר ציין בעצמו, כי "... ב- 8.6 אתה מביא את המפקח, ויבוא גם התובע מר לוי, אתה תדאג שהתובע יבוא, ונגמור את הבירור הזה של חלוקת האחריות" (שם, עמ' 58, שורות 20 – 21). ואכן, נשמעו עדויות מפורטות בדבר נסיבות האירוע, סוג הפיגום והבעלות בו. יש, על כן, להכריע גם בעניינים אלו.

5.הצדדים חלוקים קשות בשאלת שיעור הנזק, על נגזרותיה והשלכותיה.

נסיבות התאונה ואחריות להתרחשותה

6.ביום התאונה פנה מנהל העבודה מטעם נדיר, מר אילן שמואל, אל אחד מעובדיו, מר בני מולקנדוב וביקש אותו לעלות על פיגום שעליו הצביע, ולבצע עבודת צביעה של כיפת מבנה אולם הקונגרסים באותו אתר. המדובר בכיפה אשר לשם צביעתה יש צורך לבצע את העבודה על גבי פיגום, אשר יחזיק את הצבע וכן את חומרי העבודה בגובה של מספר מטרים מעל פני הקרקע, כפי שהעיד מולקנדוב: "בא אילן אומר לי תשמע יש פה איזה נישה לצבוע, אתה רואה את הפיגום הזה, עלה עליו תעשה את זה. אני באתי הסתכלתי כזה, עליתי צעד אחד, אמרתי לו אילן אני לא עולה, אז הוא אומר לי מה, אמרתי לו אני לא עולה, בסדר..." (פרוטוקול, עמ' 154 שורות 2-6). מולקנדוב "חמק" מביצוע מטלה זו, ש"לא נראתה לו". מיד לאחר מכן, נתבקש התובע , על ידי אותו מנהל העבודה, לבצע את פעולת הצביעה הנ"ל. כך אכן עשה. התובע עלה על הפיגום המדובר והחל עושה את מלאכת הצביעה: "אושרי עלה ואילן אמר לי כל פעם שהוא יצטרך אנחנו נזיז אותו. והתחיל לעבוד, עמדתי אני מתחת לפיגום עם אילן, והזזנו אותו כמה פעמים, ואז אני שומע צעקה, וי, וי, וי, וי, הרמתי את הראש למעלה, ראיתי את אושרי מאבד שיווי משקל, כל הפלטה מתרוממת, והוא מחליק למטה..." (עדות מולקנדוב, עמ' 154, שורות 9-14). מן האמור לעיל עולה כי משטח העבודה עליו עבד התובע היה למעשה דיקט- פלטת עץ ארוכה וצרה, אשר לא חוברה בכל אמצעי קיבוע, כגון מסמרים, לגוף הפיגום. כמו כן נראה, כי מעקים ראויים ומתאימים היו מונעים נפילה ו/או החלקה מטה כפי שארע לתובע, מעל פני הפיגום.

7.התובע מצידו העיד: "הפיגום היה בלובי, הזזנו אותו לכיוון הכיפה ועליתי למעלה. ישבתי שם מעל הזה, והתחלתי לצבוע. שאלה: על מה ישבת? תשובה: על דיקט שהיה מונח על הפיגום למעלה... הפיגום היה בגובה 5-6 מטר. משהו כזה. עליתי למעלה, היה על הפיגום עץ ועליו היה מונח דיקט ברוחב של איזה 60 ס"מ... אני ישבתי על הדיקט וצבעתי את הכיפה שהייתה למעלה... הרגליים שלי היו מחוץ לפיגום... היו בקו הפיגום..." (עדות התובע, עמ' 117, שורות 1-23). בהמשך מוסיף התובע ואומר כי: "יצא מצב שאני הייתי צובע, כל פעם הייתי מבקש או מאילן או מעובדים של נדיר להזיז לי את הפיגום, והייתי ככה מסתובב מסביב וצובע את כל החלל של הכיפה. יצא מצב שהייתי צריך להזיז את הצבע או משהו כזה, ופתאום הרגשתי שהפיגום זז... ואז הפלטה התרוממה ונפלתי" (עמ' 118, שורות 12-16). התובע גורס מפורשות כי הפיגום הוזז ובשל כך נפל ממנו, אך אינו מסוגל להצביע על ידי מי או מה הוזז (דברים אלו חוזרים על עצמם בוורסיות שונות (עמ' 122, שורות 18-26, עמ' 145, שורה 1).

8.כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת כי, בכפוף לאותם 10 אחוזי אשם תורם של התובע עצמו, נגרמה התאונה בשל פיגום לא בטיחותי ו/או העדר שיטת עבודה בטוחה ו/או העדר פיקוח; אחרת, לא היה הדיקט מתרומם והתובע לא היה צונח כך סתם למטה. מעיון בראיות הקבילות שהוגשו וכן בעדויות, מתעורר קושי לקבוע כיצד בדיוק היה מורכב הפיגום המדובר, האם נכללו בו "אוזניים", מעקות כלשהם וכיוצ"ב. לפי עדותו של התובע, גם אם הייתה מבולבלת משהו, ולפי הציור אשר שרטט, באופן ספונטאני, במהלך עדותו בבית המשפט (ת/16), ניתן להבין כי הפיגום הנדון לא עמד בדרישות מספיקות של בטיחות. הרציונל העומד בבסיס תקנות הבטיחות הרלוונטיות הוא ברור - הגנה על שלמות גופו ובריאותו של העובד מפני מפגעים באזור תעסוקתו. ברור הדבר, גם כשעסקינן בפיגום, כי יש "להגן על העובד הנמצא על משטח בגובה מסוים מעל פני הקרקע מפני נפילה בעקבות אירוע כלשהו, אפילו למשל סחרחורת
פתאומית" (ע"א 781/83 גוריון נ' פרץ, פ"ד לט (4) 266, פסקה 8). הגנה כזו מושגת על ידי משטח עבודה יציב ומעקה מתאים. יהא דין השרטוט המצוייר בהודעת התובע בפני החוקר הפרטי שתחקר אותו בסמוך לאחר התאונה אשר יהא (וראו הערתו של כב' השופט אזר, לפיה יכול להיות שהיה מעקה מאחורי התובע על הפיגום שעליו עבד, וממנו נפל, לפנים (עמ' 138, שורות 11-16), ברור כי דבר לא בלם את נפילתו של התובע כלפי מטה תוך כדי התרוממות הדיקט. מעניין לציין גם, כי עבודת הצביעה הושלמה לבסוף. מי שהמשיך בה היה אותו מולקנדוב, שעלה לבסוף על אותו פיגום, אך רק לאחר "שיפוצו". כך העיד מולקנדוב, בעניין זה: "ש. מה קרה למחרת? ת. יום למחרת הגענו לאתר, היה שם עופר שזה מבעלי החברה, אמר לי תשמע בני עלה על הפיגום, שים לו את המוטות החסרות את המעקות, תסדר הכל. אני זוכר עליתי, מסרו לי את הפלטות שמנות קרשים. ש. מי מסר לך אתה זוכר? ת. לא זוכר. שמנו את הקרשים, את הפלטות, דפקנו מסמרים, אני עשיתי את זה, שמתי את המעקה, ירדתי. איך שירדתי אחרי משהו כמו רבע שעה משהו הגיע בנאדם עם מצלמה, שואל איפה הפיגום שאושרי עבד, אמרו לו פה, בא צילם והלך" (עמ' 155 לפרוטוקול, שורות 1-11). אמנם, קבלן משנה נוסף, מר מאיר לחמי, שעבד באולם סמוך, ושהגיע לטפל בתובע טיפול ראשוני, העיד כי: "תוך כדי שיחה, הסתכלתי על הפיגום וראיתי שהפיגום בעיני, זאת אומרת לא ראיתי סיבה ש, סיבה שנראית לעין שמשם, שמשהו לא בסדר. לא שאני מבין בפיגומים, אבל לא ראיתי סיבה, בעיני, כן, שנראית לעין, שבגללה הוא נפל..." (עמ' 331, שורות 3-5), ובהמשך: "ש. כשאתה ראית את הפיגום, אם תוכל לומר לנו, אם אתה זוכר, לגבי עץ, לגבי מעקה, לגבי גובה, לגבי גלגלים, מה אתה יכול לזכור מהפיגום הזה מה היה עליו? ת. קשה לי לזכור בדיוק בדיוק מה, ממה הוא היה מורכב..." (עמ' 332, שורות 1-4); "ראיתי שהייתה במת עץ, היה מעקה. אני לא זוכר איך הוא היה קשור ומהצדדים האחרים, אבל היה מעקה והייתה במת עץ והיה אלכסון, זה מה שאני זוכר" (שם, שורות 13-15). לעדות זו אין משקל של ממש; העד, הגם שעבד בעצמו על פיגום דומה, אישר בהגינותו כי רק "הסתכל" לעבר הפיגום המדובר, לא בדק אותו ואף קשה לו לזכור בדיוק את רכיביו.

9.לא בכדי הודתה נדיר באחריות לאירוע. היא הורתה לעובדה, התובע, לעלות על פיגום אשר היה לקוי מבחינה בטיחותית, ואשר לא מילא את אחד מיעודיו – מניעת נפילה ממנו ארצה. ניתן להגיע לקביעה זו גם ללא דו"ח המהנדס החוקר מטעם משרד העבודה, מר וסיליבר, שנערך כתעודת עובד ציבור, אך לא נתקבל כראיה קבילה, לפי החלטותיו של כב' השופט אזר.

10.הצדדים הקדישו מאמץ לא מבוטל בניסיון לקבוע מי היו הבעלים של הפיגום. התובע טוען כי מהרגע הראשון ידע שהפיגום שייך לרפפורט, כי כך נאמר לו, וגם אין כל אפשרות אחרת. בכך אין כדי להוות הוכחה. גם מוזר הדבר, שבהודעה על פגיעה, כפי שהוגשה למל"ל ביום 15.8.94 (ת/19), אין זכר לרפפורט. בפסקה הרלוונטית בחלק ג' באותו טופס אנו רואים אך את הכיתוב הבא: "האם הגשת או הנך עומד להגיש תביעה לנזיקין או לפיצויים נגד צד שלישי בקשר לתאונה – כן, נגד המעביד, נדיר צבעים". הא ותו לא. גם את תביעתו לבית המשפט הגיש התובע אך כנגד נדיר (בשיהוי רב, לאחר החלפת ייצוג, ביקש להוסיף נתבעים, אך נדחה, כאמור). גרסתו של התובע, שלפיה ביקש את הפיגום מ"אנשים" (עמ' 116 – 117 לפרוטוקול), לא מתיישבת לא רק עם אי הגשת תביעה כנגד רפפורט אלא גם עם עדותו של מולקנדוב, אשר העיד, כזכור, על כך שאילן שמואל, מנהל העבודה מטעם נדיר, הפנה אותו אל עבר הפיגום, שהיה מצוי במתחם העבודה, מתחת ל"נישה" שהיה צריך לצבוע: "ש. הפיגום הזה כשהגעתם למקום, היכן הוא היה מונח? בצד? מתחת לכיפה?... ש. הוא היה במקום, הפיגום? ת. כן, הוא היה שם... לפני אירוע התאונה, ש. הפיגום היה במקום? ת. כן. ש. ואז עלית לפיגום כשהוא נמצא מתחת לכיפה, ראית שהוא לא בשבילך וירדת?..." (עמ' 178 לפרוטוקול). עדותו של מולקנדוב חסרה את החלק שאותו מתאר התובע, לפיו הוא זה אשר הלך יחד עם עוד מספר אנשים להביא את הפיגום. במקום זאת אומר מולקנדוב: " ... אמר לו לעלות... אני יודע אחרי שבא אליו, אושרי עלה..." (עמ' 154, שורה 8). אין תיאור של הבאת הפיגום על ידי התובע ואין כל תיאור של בקשה או פנייה אל עובדים נוספים אשר עבדו באתר העבודה, לשם קבלת אישורם לשימוש בפיגום. מכל מקום, כך או כך, אין די בעדות התובע בהקשר זה. יש לזכור, כי באתר העבודה הועסקו פועלים רבים, מטעם חברות שונות (פרוטוקול עמ' 159, וכן עמ' 193-194). חברת מליבו בע"מ היא החברה העיקרית שניהלה הפרויקט. כאמור, רפפורט נשכרה על ידה לביצוע חלקים מסוימים מן הפרויקט, בעיקר עבודות גמר (פרוטוקול עמ' 120, שורות 1-20), וזו שכרה את שירותיה של נדיר לביצוע צביעה אומנותית. האחרונה העסיקה את התובע. באתר עבודה כה נרחב, עם מספר קבלני משנה נוספים, בתחומים שונים, ספק אם באמת יכול היה התובע לזהות איזה פועל עובד אצל איזו חברה. יתרה מכך, המדובר בציוד, אשר לא כלל כל פרטים מזהים באשר לבעליו. פיגומים כמוהו היו מפוזרים באתר, וגם אחרים השתמשו בשכמותו (ראו עדות לחמי לעיל). אני מוכן להניח שהפיגום לא היה בבעלות נדיר, אך השערתו של התובע בדבר הבעלות בו – אין די בה.

אין די גם בעדויות האחרות בהקשר זה. מר מיכאל כהן מנדיר מעיד אמנם, כי הפיגום בוודאות לא היה של נדיר, וכי "מבחינתו", "כל הזמן, בכל אתר", אחראית רפפורט לספק לו פיגומים; עם זאת, בהחלט ייתכן שעבדו במקום קבלנים נוספים בעלי פיגומים, ובכל מקרה, כך כהן, "הפיגום הספציפי הזה אמור להיות של רפפורט, ואם הוא סיפק לי פיגום של מישהו אחר זה לא עניין שלי. הוא אחראי לספק לי את הפיגום" (עמ' 201 – 202 לפרוטוקול). עדות זו, עינינו הרואות, הנה כללית – עקרונית, לא קונקרטית. גם מר עופר בן יעקב מנדיר היה מסוייג, כאשר נדרש להתייחסות קונקרטית: "למיטב זכרוני זה היה פיגום שניתן לנו מורכב ולא שאנחנו הרכבנו אותו" (עמ' 235 לפרוטוקול). מר אמיל ממן, מנהל עבודה במליבו, הגם שהזכיר את השם "רפפורט" בהודעתו נ/8, מעיד היום כי השם לא אומר לו דבר (עמ' 246 לפרוטוקול), ויתרה מכך, כי היו במקום "המון פיגומים" (עמ' 248). אילן שמואל היה זה שהצביע על הפיגום והורה על טיפוס עליו. לפי מולקנדוב, איש לא היה בסביבת הפיגום, שניצב שם ביתמותו כשעתיים קודם לכן, ללא איש לצידו (עמ' 157 – 158 לפרוטוקול). שמואל לא הובא לעדות, על מנת שיאמר פוזיטיבית: "אכן הוריתי לעלות על הפיגום, שאותו קיבלתי מאת רפפורט". יתרה מכך, דומה שנדיר נהגה בפיגום "מנהג בעלים" גם לאחר האירוע, שהרי הכניסה בו "שיפורים ושיפוצים" לפני שמולקנדוב עלה עליו כדי להשלים את העבודה. איש לא העיד שנדיר פנתה במקום לרפפורט בזעקה: "ראי למה גרמת; הבי לנו פיגום אחר, טוב יותר".


11.נדיר (והמל"ל), אם כך, לא הצליחו להוכיח, אף לא במאזן הסתברויות, כי מדובר היה בפיגום של רפפורט. עם זאת, אין בכך כדי לשחרר את רפפורט מאחריות.

הסיטואציה הזכירה לי את זו שנדונה בע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1. באותו מקרה הזמינה אלתא עבודה של בניית מבנה מחברת מינרב. מינרב התקשרה עם סולל בונה, קבלן משנה לביצוע הבנייה הטרומית שנדרשה. זו התקשרה עם מריון, קבלן משנה לשם ביצוע עבודות ההרמה של הקירות הטרומיים. תנעמי, בעליה של מריון נפל ממשטח ונפגע קשה, לאחר שגידור הוסר ממנו על ידי עובדי מינרב. בית המשפט העליון מבהיר, כי " על מינרב וסולל בונה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שהן צופות, או צריכות לצפות, שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי... על מינרב מוטלת חובה בהיותה הקבלן הראשי ומבצע הבנייה, שמתפקידו לקיים פיקוח על אתר העבודה ולדאוג לאמצעי בטיחות נאותים, ועל סולל בונה מוטלת חובה בהיותה קבלן המשנה שהתקשר בחוזה עם תנעמי כדי שיבצע עבורה עבודה באתר שבו היא עובדת. מכאן, שקיימת חובת זהירות מושגית של מינרב ושל סולל בונה כלפי תנעמי" (עמ' 18). נפסק, כי "הדאגה לסביבת עבודה בטוחה, בכלל, וההקפדה על גידור הפודסט, בפרט, הן בראש ובראשונה חובתו של הקבלן הראשי, שבתור מבצע הבנייה שומה עליו לקיים פיקוח מקצועי ויומיומי על אתר העבודה ולהשכיל לקדם פני סכנות על-ידי נקיטת אמצעי בטיחות ראויים" (עמ' 24, ההדגשה במקור).


ובכן, בהודעה (המתוקנת) לצדדי ג' נטען על ידי הנתבעות, בין היתר, כי רפפורט "לא דאג לפיקוח מתאים מטעמו ו/או לאמצעי בטיחות נאותים בהיותו בין השאר הקבלן הראשי באתר השיפוצים" (סעיף 3ו'). המל"ל, בתביעתו שלו, חוזר אף הוא על טענה זו. יש בה ממש.

רפפורט, כקבלן ראשי, העסיקה מספר קבלני משנה, ובהם נדיר. גם אם לא סיפקה כלל או שסיפקה פיגומים רק לחלק מהקבלנים, בכל מקרה היה עליה לפקח ולוודא שפיגומים לא בטיחותיים לא "יטיילו" באתר העבודה, כך שכל דיכפין יוכל לעשות בהם שימוש. בכך היא כשלה. עם זאת, עיקר האחריות מוטל על נדיר, בתוקף היותה המעבידה של התובע, זו שביצעה את העבודה הספציפית, זו שמנהל העבודה מטעמה הורה לעשות שימוש בפיגום, כל זאת ללא אמצעי זהירות, בקרה או הדרכה נאותים.

12.הייתי, על כן, מעמיד את שיעור אחריותה של רפפורט על 20%.

הנזק

הנכות הרפואית

13.ביום 10.5.98 מונה פרופסור מיכאל סודרי, מומחה לכירורגיה אורטופדית, כמומחה מטעם בית המשפט, זאת בהסכמת ב"כ התובע והנתבעות (להלן: "המומחה" או "פרופ' סודרי"). בפרק המתאר את תוצאות הבדיקה מפרט המומחה, באשר לקרסול ימין, כי התובע: "לא מסוגל להלך על העקבים והבהונות... רגישות מעל הפטישון הפנימי... הקרסול נפוח... אין עיוות צורה... הדופק נמוש... כוח גס ותחושה תקינים... תנועתיות אצבעות תקינה" (חוו"ד רפואית מיום 5.2.99, עמ' 1). בהמשך, לגבי קרסול שמאל: "הקרסול נפוח... צורתו תקינה. רגישות מעל שני הפטישונים...קיימים כאבים בסוף טווחי התנועה של הקרסול... שרירי ירך ושוקיים ללא דלדול". (שם). בפני המומחה עמדו, בין היתר, חוות דעתם הרפואיות של ד"ר ארבל מיום 30.4.96, ושל פרופ' נרובאי מיום 1.6.98, ודו"ח וועדת המל"ל מיום 10.7.96. מסכם המומחה וכותב כי : " ... נגרמו לו שברים מרוסקים מסוג PILON בשני הקרסוליים, כשהשבר מימין פתוח... לפי ממצאי הבדיקה הקלינית קיימת נפיחות של 2 הקרסוליים, עם הגבלה בתנועתיות וכאבים בסוף הטווחים. בצילומי הרנטגן המעודכנים שבוצעו לפי בקשתי, השברים התאחו היטב עם ציר משביע רצון אך קיימים שינויים ניווניים בינוניים פוסט טראומטיים, שרק עלולים להחמיר עם הזמן..." (שם, עמ' 2). בסופו של דבר קבע פרופ' סודרי כי לתובע נותרו 36% נכות, וזאת לפי שתי אופציות שונות, האחת מתן 20% נכות צמיתה לכל קרסול, והשנייה הינה מצב תואם קשיון נוח, בהתחשב בהחמרת המצב עם חלוף הזמן. כפי שניתן לראות, נכות זו היא הנכות הסופית שנקבעה על ידי המומחה, כפי שהשיב בעדותו: "ש. (עו"ד לוי) . אתה יודע שהוועדה הסופית, אתה ראית, זה דו"ח שהיה בפניך, קבעה 20, 20 על כל קרסול ביחד 36 ועוד תוספת של חצי עבור תקנה 15, גם אתה הייתה פוסק ככה לו ישבת? ת. לא, אני אומר שאני גילמתי את הכל. אני הגעתי למסקנה שהוגן וצודק לתת לו רק 20%... ש. ז"א בסה"כ אחרי כל חקירתך הנמרצת אתה עומד בחוות דעתך ואתה לא משנה ממנה? ת. נכון" (פרוטוקול, עמ' 292 שורות 13-22).

אמנם, במהלך עדותו, ולפני מסקנתו הסופית הנ"ל, דומה כי המומחה אישר בעצמו, כי בשיעור הנכות הרפואית שנקבעה על ידו ישנו גם "מימד" תפקודי. כך, הוא מתקן לכאורה את הנכות ל- 15%+15%, כלומר פחות מ- 30% משוקלל (עמ' 257); הוא מדבר על השפעה על היכולת לעמידה או הליכה ממושכת, למרות מה שנראה בקלטות הוידיאו, ו"למרות שיש לכאורה תמונה של מפרק וציר משביעת רצון, אבל מהניסיון שלנו, אותו מפרק בגלל שהוא נושא מקל (צ"ל: משקל) יכול להתקלקל יותר מהר" (עמ' 261). ומוסיף המומחה, כי מי שיש לו בעיה במפרק, ככל שהזמן חולף, אז הדברים נעשים יותר גרועים (עמ' 271). הוא מדגיש, כי אולי רפואית יש לדבר על 15%+15% בלבד, אך בגלל גילו הצעיר הוא מגיע ל- 20%+20%, ובעצם "אפשר להתייחס לזה כמו תקנה 15" (עמ' 276). המומחה חוזר על הנתון של 20%+20% (עמ' 287), מציין כי לא מומלץ שהתובע יעבוד בעבודות שדורשות מאמץ פיזי (עמ' 291),
ומסכים בהקשר זה עם קביעת המל"ל, אך לא היה פוסק, כאמור, 36% ועוד תקנה 15; "גילמתי את הכל", כדבריו (עמ' 292).

לא ראיתי סיבה של ממש לסטות מהקביעה של שיעור הנכות הרפואית של 36%, גם אם יש בה "אלמנט" תפקודי מסוים.

"נכות תפקודית"; פגיעה בכושר ההשתכרות

14."נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. יש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800).

בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.

כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, כרך נז', 717).

15.אני בדעה, כי גם במקרה הנוכחי משקפת הנכות הרפואית את מידת הפגיעה ביכולת התפקוד של התובע, ומאחר ועיסוקיו משלבים היבט פיזי לא מבוטל, ראוי ליטול נתון זה, או קרוב לו, גם כמדד לפגיעה בכושר השתכרותו.

אין חולק כי פגיעתו של התובע לא הייתה פשוטה או קלה. הוא "עבר תאונה מאוד קשה, שבר מסוג פילון, אחד השברים הקשים שיש בקרסול...", כדברי פרופ' סודרי (עמ' 279). יש בכך כדי להשפיע על אפשרויות העמידה וההליכה לזמן ממושך. המפרק עלול להיות בעייתי בעתיד.

צפיתי בקלטות הווידיאו המתעדות מספר מעקבים שונים, אשר בוצעו לאורך תקופת זמן ארוכה מאוגוסט 1999 ועד אוקטובר 2002. המעקבים מכסים שעות פעילות רבות, ובוצעו כמובן בהסתר מן התובע. התרשמתי, כי התובע אינו מוגבל הגבלה של ממש במהלך פעילותו היום יומית השגרתית, לרבות כזו המשלבת, למשל, את ניהולו של המינימרקט המשפחתי, עת המשפחה נזקקה לעזרתו. בקלטת מיום 22.8.99 נראה התובע לבוש חולצה ירוקה נוהג ברכב מסוג טנדר. בהמשך נראה כאילו עומד הוא להרים מיכלי צבע לתוך חלקו האחורי של הטנדר, אך מפנה מבט ונמנע לפתע מלעשות זאת, וחברו מרים במקומו. סופו של המעקב בתיעוד מדידת קיר על ידי התובע וחברו בתוך אתר בנייה. לא נראה לאורך עיקוב זה כי התובע מוגבל משמעותית בהליכתו או בתנועתו (גם אם ההליכה "כבדה" משהו ורגליו רחוקות מעט זו מזו) והוא מבצע פעולות אלו ברציפות. בקלטת שמיום 2.1.01 נראה התובע נוהג ברכבו, ובשעה 07:57 נושא ילד על ידיו מהרכב, כנראה אל גן הילדים, אם כי למרחק קצר. לאחר מכן מגיע התובע אל המינימרקט בו עבד יחד עם שאר בני המשפחה. התובע נראה מסתובב באזור רכבו בהליכה מרובה וסדירה, עומד ומשוחח עם חבריו מאחורי החנות. כעבור 12 שעות, התובע משתתף בסגירת העסק, דבר אשר מצריך לדחוף מקרר שתייה קלה ומספר עגלות אל פנים החנות (דחיפת העגלות נראית משימה קלה, אך דחיפת המקרר, גם כזה עם גלגלים, נראית ככזו הדורשת בכל זאת מאמץ מסויים). בעיקוב מיום 23.1.01 המראות הנ"ל חוזרים על עצמם פעם נוספת. בתיעוד מיום 17.2.02, שעה 09:59 בבוקר נראה התובע מסתובב מספר דקות בתוך קניון. בשעה 14:39 בעמדו להיכנס לרכב לבן, הוא נשען על רגלו, כשפלג גופו העליון בפנים הרכב, וכל משקלו מוטל על רגל זו למשך מספר שניות. בקלטת מיום 17.6.02 נראה התובע משוחח ארוכות עם אחרים, כשהוא "על הרגליים" (עמידה או הליכה) כשעתיים ברציפות. המעקב האחרון, מיום 17.10.02, מנסה להראות כאילו התובע עובד במרץ בגינת ביתו, אלא שדומה שבאותה רבע שעה מצולמת, שבה ניתן בקושי לראות את התובע מעבר לגדר, מבצע התובע פעולה כלשהי בישיבה, או בכריעה, ולא בעמידה (ייתכן בהחלט שמדובר בפעולת חריצה כלשהי לצורך העברת כבל חשמלי, כגרסת התובע).


אכן, הליכתו של התובע אינה הליכה "רגילה"; ניתן לכנותה "כבדה" כפי שהתבטא פרופ' סודרי; ניתן לראות בה הליכה "ברווזית" כפי שהתבטא עו"ד לוי בחקירה נגדית של החוקר אלון לוי (פרוטוקול, עמוד 320, שורות 3-4) או הליכה "רחבה", בהן שני הקרסוליים מצויים בזווית ורחוקים זה מזה. עם זאת, דומה שהתובע פעיל ואקטיבי לאורך שעות היום, נוהג, עומד, הולך, לעיתים למשך פרקי זמן לא מבוטלים (למרות שבעדותו נסה לצייר תמונה מעט יותר קשה). אמת, לאורך כל אותה התקופה שבה בוצעו המעקבים, לא נראה התובע עובד בעבודות צביעה או בעבודה פיזית מאומצת של ממש. לא דומה עבודת סידור מוצרים במינימרקט והפעלתו, אפילו תוך כדי דחיפת פריט כזה או אחר למרחק של מטר וחצי לעבודת צבע או שיפוצים, הדורשת מאמץ ממושך של ממש.

פגיעה בכושר ההשתכרות


16.בעניין גירוגיסיאן הנ"ל, דובר בעובדת נקיון, עם נכות רפואית של 23.5%, אך עם פגיעה בכושר ההשתכרות של 50%, בשל היותה נעדרת השכלה כלשהי, וכישוריה, אשר מאפשרים אך ורק עבודה פיזית.

התובע איננו כזה. הרושם המתקבל מהראיות ומהעדויות הוא, שמדובר בבחור מוכשר ובעל יכולות, אמנם בעיקר בתחום המקצועי – פיזי, אך גם בתחום הארגוני – ניהולי. הוא מסוגל להוביל פרויקטים של עבודות צביעה ולתפעל אחרים; הוא מסוגל לנהל ולהפעיל מינימרקט; הוא מספיק מוכשר להוציא רישיון של סוכן ביטוח (ת/14 מיום 7.9.95) ואולי לעבוד קצת אצל אמו בתחום זה, גם אם אינו מתאים לטמפרמנט שלו.

הכנסתו של התובע לא הייתה קבועה לאורך השנים מאז התאונה. ברוב התקופה עלתה זו על הכנסתו מלפני התאונה. אין משמעות הדבר שלתאונה לא הייתה השפעה כלל. מדובר בבחור צעיר, מתפתח, יוזם, שלא שוקט על שמריו. טבעי שיפעל להתקדם ולהגדיל את הכנסתו. נקודת המוצא צריכה להיות, שאלמלא התאונה ומגבלתו כתוצאה ממנה, היה יכול להשתכר אף יותר. מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות צריכה להתבסס, לאור הנתונים דלעיל, על סדר הגודל של הנכות.

הפסדי שכר

17.נעריך הפסדים אלו לפי תקופות, ומטעמי נוחות נחלק את הדיון לתקופות, כפי שעשה התובע בסיכומיו.

18.הפסד מלא – התובע מבקש פיצוי של 125,112 ₪, בצירוף ריבית ממחצית התקופה בסך 55,452 ₪, בגין 12 החודשים הראשונים לאחר התאונה. זאת, על בסיס שכר ממוצע של 5,021 ₪ (5,213 ₪ בצירוף הפרשות מעביד) לחודש לפני התאונה. סכום זה, צמוד למדד, מגיע לסך של 8,432 ₪ (נכון ליום כתיבת הסיכומים), אך התובע עותר להצמדתו לשכר הממוצע במשק, כך שיעמוד על סך של 10,864 ₪. בהמשך, הן לגבי רכיב זה והן לגבי התקופה הבאה, עותר התובע להוספת "הפסדי קידום", לפי עליית השכר הממוצע במשק.

אין לקבל חישוב זה. ההשוואה לשכר הממוצע במשק איננה במקומה, כאשר ישנן אינדיקציות אחרות על רמת השכר בענף מסוים. גם בסיס השכר איננו מדויק. הנתבעות מציעות לפצות את התובע, בגין 11 חודשים, בסכום כולל של 56,903 ₪, לפי בסיס שכר של 3,443 ₪, שמגיע, לאחר תוספות יוקר, לסך של 5,173 ₪. צד ג' (מנורה) מציעה לפצות את התובע, בגין 12 חודשים, בסכום כולל של 66,804 ₪, לפי בסיס שכר ממוצע של 3,672 ₪, שמגיע, בהצמדה לתוספות היוקר, לסך של 5,567 ₪.

עובר לתאונה עבד התובע חודשיים "מלאים" בלבד; בחודש אפריל 1994 השתכר אצל "שיני ניסים – הסיידים" 4,500 ₪ (ת/8), חלק נכבד מסכום זה עבור שעות נוספות; ב- 19.5.94 החל לעבוד אצל נדיר. עבור 13:31 מהחודש קיבל התובע 1,575 ₪ (ת/9). בחודש יוני עבד התובע חודש "מלא" בנדיר, תמורת 4,030 ₪ (ת/10). בחודש יולי מדובר על 12:31 מהחודש, חלק שבגינו קיבל התובע 2,733 ₪ (ת/11). יש קושי לערוך חישוב חודשי מלא באותם חודשי עבודה חלקית, הכוללים גם רכיבים חודשיים מלאים. קושי נוסף מתעורר סביב אי הבהירות בנוגע ל"מענק החג" בסך 1,200 ₪, ששולם לתובע לאחר התאונה, ושעל פי הטענה מגלם למעשה שעות נוספות. מבחינת סדרי הגודל, ראוי לדעתי להעמיד את בסיס השכר על סכום שנע בין שתי המשכורות המלאות, כלומר על סך של 4,250 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה למדד (ראו ע"א 3088/98 עזבון המנוח דרביש אלי ז"ל נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון, נז, 925), עומד היום על סך של 7,068 ₪ לחודש, קרי 81,282 ₪ ל- 11.5 חודשים, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (12,255 ₪), על סך כולל של 93,537 ₪.

19.המחצית השניה של 1995:

התובע טוען, כי בחודש יולי 1995 חזר לעבודה בנדיר, שם ניסו לתת לו הזדמנות להשתקם, תחילה בעבודה אדמיניסטרטיבית ואחר כך גם בעבודה פיזית. התובע נאלץ להתפטר, לאחר שלא עמד, לדבריו, במאמץ הנדרש. יש לזכור, כי במל"ל נקבעה לתובע נכות זמנית גבוהה יחסית בתקופה זו (80% עד סוף נובמבר; 60% מדצמבר). לפי טופס 106 לאותה שנה השתכר התובע סכום כולל של 17,205 ₪ (סעיף 5 לתצהיר התובע מיום 25.12.00), כלומר כ- 2,877 ₪ לחודש בממוצע. התובע טוען ליכולת השתכרות של 62,556 ₪ (עוד לפני "תוספת קידום"), על אותו בסיס כנ"ל, ולפיכך להפרש של 45,351 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה.


לטעמי יש להעמיד את ההפסד החודשי על 1,500 ₪ (השכר הממוצע הנ"ל – 4,250 ₪, בצירוף תוספת קידום מסוימת, פחות הסך של 2,877 ₪). סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה למדד, עומד היום על סך של 2,252 ₪ לחודש, קרי 13,512 ₪ לחצי שנה, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (2,551 ₪), על סך כולל של 16,063 ₪.

20.משנת 1996 עד היום : בגין תקופה זו (ליתר דיוק – עד אמצע 2004), עותר התובע לפיצוי של כ – 700,000 ₪. הוא למד מדו"חות השומה, כי בין השנים 1996 – 2000 השתכר התובע 403,906 ₪, ומאחר וכושר השתכרותו נפגע ב- 50%, יש לפצותו באותו סדר גודל. גם לגבי התקופה שמשנת 2001 ואילך, ש"הצטיינה" בהכנסות לא יציגות ומ"אירועים משפחתיים", יש ליישם אותם הפרמטרים, לשיטתו של התובע.

הנתבעות וצד ג' מדגישות כי הכנסותיו של התובע רק עלו, הוא הצליח היטב בעיסוקיו ואין לפסוק לו כל פיצוי ברכיב זה. אכן, אין להתעלם מעדותו של מר בני וקס, שלפיה התרשם שהתובע הוא קבלן צבע טוב ויעיל (פרוטוקול, עמ' 8, שורות 4 – 8). וקס מספר, הן בתצהירו והן בעדותו, על עבודות רבות שמסר בידי התובע ועל שביעות רצונו ממנו. גם מר עופר בן יעקב מספר על שביעות הרצון מהתובע, כקבלן משנה (עמ' 228, 231). מר עידו שדה מאשר כי בתובע היטיב לבצע פרויקטים רבים גם לאחר התאונה (עמ' 21 – 23). התובע עצמו מונה פרויקטים רבים שביצע (עמ' 6 – 9 לפרוטוקול). משנת 2001 הוא מפעיל את המינימרקט האמור. השוואה לשכרם של אחרים, איננה תורמת תרומה רלוונטית של ממש.

לעניות דעתי, כפי שפירטתי לעיל, אין מקום, מחד גיסא, לקבוע פגיעה של 50%. מאידך גיסא, נכון יהיה לומר כי התובע יכול היה למקסם את הכנסותיו בשיעור נוסף, המקורב לשיעור נכותו.

התובע הציג נתונים מלאים לגבי השנים 1996 – 2002. בשנת 1996 עמדה הכנסתו על סך של 43,268 ₪ (הכנסה חודשית ממוצעת של 3,606 ₪); בשנת 1997 – 90,055 ₪ (7,504 ₪ לחודש); בשנת 1998 – 79,757 ₪ (6,646 ₪ לחודש); בשנת 1999 – 100,715 ₪ (8,333 ₪ לחודש); בשנת 2000 – 90,111 ₪ (7,509 ₪ לחודש); בשנת 2001 – 29,214 ₪ מצבע ו- 126,154 ₪ מהמינימרקט, מחציתה בערך ניתן לזקוף לתובע, ובחישוב גס, כ- 90,000 ₪ (7,500 ₪ לחודש); בשנת 2002 – לא היו לתובע הכנסות מצבע, אף זאת לפי תצהירו מיום 9.12.02, והמינימרקט, בהתחשב בשריפה, הכניס כ- 120,000 ₪ (כ- 10,000 ₪ לחודש). בתקופה מאוחרת יותר עשה למען חזרתו הנוספת לעסקי הצבע: "מתחיל עוד פעם לחזור יותר באינטנסיביות לענף" (פרוטוקול, עמ' 38 שורות 24-25)... "במשך השנה מאז שהחנות נשרפה מה עשיתי? חלק גם עבודות אולי בצבע, אבל לא עבודות גדולות או משהו כזה..." (עמ' 39, שורות 19-20).

במצב דברים זה יש אכן לערוך חישוב על דרך האומדן. בסיכומיו מבקש התובע להעמיד את הכנסתו השנתית הממוצעת משנת 1996 ואילך על סכום של 80,000 ₪, וטוען לאובדן של סכום דומה, לאור אבדן כושר של 50% כאמור (כלומר התובע טוען ליכולת השתכרות של כ- 160,000 ₪ בממוצע לשנה). הסך השנתי הממוצע המשוערך עומד על כ- 90,000 ₪, ומשקף כושר מוגבל של 64%; בכושר מלא של 100% היה עשוי התובע להגיע לפיכך ל- 140,625 ₪; מדובר, על כן, באבדן שנתי של 50,625 ₪ (4,219 ₪ לחודש); לתקופה של 9.75 שנים מאז תחילת 1996 מדובר בסכום של 493,594 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (35,132 ₪) – 528,726 ₪.

21.הפסדי שכר לעתיד: אומדנו של התובע בסעיף זה, של 10,000 ₪ הפסד חודשי, עד גיל 70, אשר מביא אותו לפיצוי של כ- 2,700,000 ₪, אינו יכול לעמוד. בהתבסס על הנתונים ועל הערכותיי דלעיל, הייתי ממשיך עם אותו נתון – הפסד של 4,219 ₪ לחודש, עד גיל 70 אמנם (ראו והשוו: ע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר א.די.אי. לביטוח בע"מ, פ"ד נה (2) 511), ובהכפלה במקדם היוון ל- 37 שנים: 1,143,186 ₪.

כאב וסבל

22.התובע דורש פיצוי בגין כאב וסבל בסך 250,000 ₪ . לדבריו, בשים לב לנכות, ל- 23 ימי אשפוז, לניתוחים, לתקופת ההתאוששות הארוכה, לגיל הצעיר, לסבל שיהיה מנת חלקו עד אחרית ימיו, ולכורח להפסיק פעילויות ספורט אהובות – בכל אלא יש כדי להצדיק פסיקת סכום המבט כשילוש מזה שהיה נפסק בתאונת דרכים.

הנתבעות וצדדי ג' מציעים סכום של 50,000 ₪.

אכן, בתביעות לפי פקודת הנזיקין, בהבדל מקביעת שיעור הנזק הלא ממוני לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שיעור הפיצויים נקבע על דרך האומדנה, בהתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי, בהתחשב במהות הפגיעה, שיעור הנכות, הטיפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלו הצפויים לו בעתיד, לרבות כלל הנסיבות הרלוונטיות האחרות.

בהתחשב בנתוני מקרה זה, אני מעמיד את הפיצוי הכולל על ראש נזק זה על סכום של 170,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות בגין ניידות

23.התובע מבקש פיצוי בגין הוצאות ניידות, לעבר ולעתיד, בסכום של כ- 450,000 ₪, וזאת בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' סודרי, אשר לשיטתו ראוי לפצות אדם כגון התובע בכ - 1000 ₪ לחודש, עבור ראש נזק זה. אולם, בחקירתו
הוא הודה כי התשובה שלמעשה נתן באשר לאופן חישוב הוצאות ניידותו של התובע: "אין בה ממש" (פרוטוקול, עמ' 266, שורה 8). פשוט כך. אומנם הוא ניסה לערוך חישוב מתמטי שלקח בחשבון את עלות מחירה של מונית ביחס לכמות הפעמים שאדם נזקק לשירותיה, אך כאמור, אין בכך ממש, כל עוד לא קבענו צרכי התובע בעניין זה. ואכן, התובע נראה בכל הקלטות כשהוא נוהג. אפילו לא פעם אחת לא נראה נוסע במונית, או בתחבורה ציבורית. פרופ' סודרי אשר לבסוף, כי "אם הוא נוהג אז בעצם פותר את הבעיה של הניידות" (עמ' 296).

עם זאת, בשל מוגבלותו, נזקק ועוד ייזקק התובע לשימוש מוגבר באמצעי ניוד, ויש להניח שהצורך יגבר במשך השנים. הוא יעדיף לגמוע מרחק שאדם בריא היה עובר באופניים, בריצה או בהליכה ברכבו או במונית. ראוי, לדעתי, לפסוק פיצוי גלובלי ברכיב זה, לעבר ולעתיד, בסכום כולל של 40,000 ₪, נכון להיום.

נעליים מיוחדות

24.התובע נסמך על קביעתו של המומחה, שלפיה זקוק התובע לנעליים "אורטופדיות", ולהחלפתן אחת לתשעה חודשים, בעלות של 730 ₪ בכל פעם. לפיכך עתר התובע לפיצוי כולל, לעבר ולעתיד, של כ- 35,000 ₪.

מסתבר, כי בפועל התובע "מסתדר" מצויין עם נעלי ספורט, גם אם מאיכות מעולה. המומחה עצמו הבהיר, כי הוא מתכוון לנעל ספורט, "כמו שנועל עכשיו", עם בלימת זעזועים טובה, ואם צריך איזושהי הרחבה קלה, אז "נותנים קווץ' לנעל" (עמ' 294).

הדרישה, על כן, מוגזמת. עם זאת, ברור שיהיה צורך לאורך השנים לדאוג לרכישת נעליים יקרות יחסית, מאיכות מצויינת ובעלות תכונות מתאימות. אם אנו מבקשים שהתובע יוגבל כמה שניתן פחות בחיי היומיום ובעבודתו, ראוי לאפשר לו לעמוד בכך (תרתי משמע..) באמצעות נעליים מעולות ומתאימות (שאף תחסוכנה במידת מה הוצאות "ניידות").

הייתי מעמיד את הפיצוי הגלובלי ברכיב זה על סך של 10,000 ₪, נכון להיום.

"הוצאות כיס" – עבר

25.התובע עותר בסיכומיו להחזר הוצאות שונות, על פי קבלות. אני מוצא את הדרישה סבירה. ניתן "לעגל" החזר זה לסך של 10,000 ₪, נכון להיום.

סיכומים

26.נזקיו של התובע מסתכמים, לפי הפירוט דלעיל, באופן הבא:

א.הפסדי שכר לעבר - 638,326 ₪
ב.הפסדי שכר לעתיד - 1,143,186 ₪
ג.כאב וסבל - 170,000 ₪
ד.ניידות - 40,000 ₪
ה.נעליים - 10,000 ₪
ו.הוצאות כיס - 10,000 ₪

סה"כ - 2,011,512 ₪

בניכוי 10% אשם תורם - 1,810,361 ₪

27.מהסך הנ"ל יש לנכות את תגמולי המל"ל. לפי סיכומי המל"ל, לאחר שצורפו לסכומים ששולמו לתובע עד מועד ההיוון הפרשי הצמדה וריבית, ובצירוף סך הוון הגימלה, עומד הסכום על סך של 1,110,872 ₪. חרף חלוף הזמן, לא נטעה בהרבה אם נפחית סכום זה גם כיום.

יתרת הפיצוי המתקבלת עומדת איפוא על סך של 699,489 ₪.

הנתבעות לקחו על עצמן, מול התובע, לשאת בפיצוי המגיע. חלקה של רפפורט/מנורה יבוא לידי ביטוי במסגרת השיפוי בהודעה לצד ג'.

28.אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, באמצעות בא כוחו:

א.סך של 699,489 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום;
ב.שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ, כשיעורו ביום התשלום;
ג.הוצאות משפט, כל הוצאה בשערוך הנ"ל, מיום הוצאתה.


אני מחייב את מנורה לשלם לנתבעות יחד, באמצעות בא כוחן, סכום כולל של 200,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

אני מחייב את מנורה לשלם למל"ל, באמצעות בא כוחו:

א.סך של 220,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום;

ב.שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ, כשיעורו ביום התשלום;

ג.הוצאות משפט, כל הוצאה בשערוך הנ"ל, מיום הוצאתה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בור במדרכה

  2. ביטוח נפילה מסוס

  3. אחריות על נזק מנפילת עץ

  4. אחריות בגין נפילה במדרכה

  5. אחריות על נפילת עובד מפיגום

  6. ביטוח ספורט אתגרי נפילה מסוס

  7. אחריות על נפילה מגובה של עובד

  8. אחריות העירייה על נפילה ברחוב

  9. אחריות העירייה בגין נפילה לבור

  10. נפילה בעבודה בשל מים שהיו על הרצפה

  11. נפילה של אישה קשישה בחנות לדברי מאפה

  12. פיברומיאלגיה עקב נפילה במדרגות המשרד ?

  13. החלקה על מים שנצטברו על הרצפה במהלך העבודה

  14. נפילה במהלך העבודה בעת הורדת ילד מרכב הסעות

  15. נפילת חתיכות מלט וחול על אדם שעבר ליד אתר בנייה

  16. נפילה על מדרגות ברזל המובילות מחצר המסעדה למטבח

  17. פגיעת ראש עקב נפילה מאוטובוס שעצר לפתע ודלתו נפתחה

  18. נפילה עקב כך שסף האוטובוס היה רטוב בשל גשם חזק שירד

  19. תביעה בגין נזקי גוף כתוצאה מהחלקה על משטח רטוב בקניון

  20. נפילת גלגל רכב על הרגל בזמן החלפת גלגל - האם תאונת דרכים ?

  21. האם הנפילה אירעה עקב עבודתו או מסחרחורת שאינה נובעת מהעבודה

  22. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף עקב נפילה נטענת במדרגות ציבוריות

  23. הסייג המוציא מתחולת החוק הפלת"ד הינתקות או נפילה של חלק מהרכב

  24. החלקה בגלל שתוך כדי העבודה שטפו עובדי הניקיון את עמדת המאפייה

  25. בעת יציאתו החליק ונפל במדרגות בתחום ביתו הפרטי ונחבל בידו הימנית

  26. תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב חונה עקב נפילת ענפי עץ פיקוס על גג הרכב

  27. טען כי תוך כדי ועקב עבודתו, כתוצאה מנפילת גוף מתכת כבד על פניו, נפגע בפנים ובשיניים

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון