הלכת קאדריה


השופט א' רובינשטיין:

"שכרות היא בסך-הכל שיגעון מרצון"
(לוקיוס אנאוס סנקה – פילוסוף, מדינאי ומחזאי רומאי, 3 לפנה"ס–65 לספירה)

מכור לסמים מואשם באיומים ובנסיון לתקיפת אשתו; מכור לאלכוהול מואשם בהיזק לרכוש במזיד ובהחזקת סכין למטרה לא כשרה. שניהם פעלו בהיותם בהזיות פסיכוטיות ומתוך מחשבות שווא, שנבעו – לפי הטענה – בשל תהליך גמילה שעברו. האם יש להרשיעם? האם חלים בעניינם סייגים לאחריותם הפלילית? אלה השאלות שמעוררות הבקשות דנא.

א. בקשת רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי) בע"פ 6235-07-09 מיום 4.3.10 ובע"פ 18028-12-10 מיום 7.7.11, ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה ברלינר, סגן הנשיאה גריל והשופטת בר-זיו) בע"פ 11620-09-10 מיום 24.2.11 ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה ברלינר, סגן הנשיאה גריל והשופט טובי) בע"פ 32169-09-11 מיום 24.5.12. במוקד הבקשות, שנדונו בחדא מחתא, ניצבות כאמור שאלות שונות בסוגית תחולתם של סייגים לאחריות פלילית, ובפרט סייג אי השפיות וסייג השכרות (סעיפים 34ח ו-34ט לחוק העונשין, תשל"ז-1977), על עניינם של המבקשים. ברקע הדברים כמובן המתח בין אינטרסים ציבוריים שונים, ענישת חוטאים – מזה, וחשש לאי צדק כלפי מי שאינו שולט בעצמו (וכמובן הדבר תלוי רקע) – מזה.

רע"פ 6382/11

רקע

ב. כנגד המבקש ברע"פ 6382/11 (להלן קאדריה) הוגש בבית משפט השלום בעכו כתב אישום (ת"פ 4060-03-09), המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונסיון תקיפה של בן זוג, לפי סעיפים 25, 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין. כנטען בכתב האישום, ביום 26.2.09, בשעות הערב, איים קאדריה על אשתו באמרו "את שולחת אנשים לרצוח אותי, אין בעיה, אחסל אותך לפני שתחסלי אותי". נטען, כי למחרת, ביום 27.2.09, נטל קאדריה סכין יפנית, הניפה וניסה לתקוף את אשתו כשהוא קורא "אני רוצח אותך".

ג. במהלך הדיון בהארכת מעצרו של קאדריה הוגשו מספר חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו. בחוות דעת משלימה מיום 19.3.09 של ד"ר נג'יב ג'הג'אה, מטעם הפסיכיאטר המחוזי, נאמר, כי "לדעתנו בעת ביצוע העבירה לא הבין את המתרחש, לא ידע לקבל טיפול ושיפוטו היה פגום. לדעתנו בעת ביצוע העבירה לא הבין את משמעות מעשיו ולא יכל להימנע מביצועם, לא היה בר עונשין". עוד נאמר, כי קאדריה היה במצב פסיכוטי "כנראה עקב השפעת סמים ותרופות בהם הוא משתמש לרעה מזה שנים".

ד. בגמר דין מיום 3.5.09 קבע בית משפט השלום (השופט סלאח), בהתבסס על חוות הדעת המשלימה, כי קאדריה אינו בר עונשין לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, הקובע את סייג אי השפיות לאחריות פלילית, ועל כן יש להפסיק את ההליכים הפליליים כנגדו. נדחתה טענת המדינה כי קאדריה הוא בר עונשין הואיל והימצאותו במצב הפסיכוטי נבעה משימוש בסמים שנטל מרצון. בית משפט השלום הפנה לסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, הקובע כי לא תהא לנאשם הגנה בגין מעשה שעשה בעת שכרות אם הכניס עצמו מדעת לאותו מצב, וכי "בעניין הסמים לא קיים סעיף דומה כנ"ל".

ה. על החלטה זו עירערה המדינה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 1201-05-09). בפסק דין מיום 14.5.09 (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי) הוחזר הדיון לבית משפט השלום, על מנת לאפשר לצדדים להביא ראיות וחוות דעת ולחקור מומחים לעניין כשירותו הנפשית של קאדריה.

ו. בדיון בבית משפט השלום השלימו הצדדים את טיעוניהם, ונשמעה עדותו של ד"ר ג'הג'אה. בהחלטתו מיום 9.6.09 דחה בית משפט השלום (השופט חאמד) את הטענה, כי לקאדריה עומד סייג השכרות שבסעיף 34ט לחוק העונשין. נאמר, כי "עצם צריכת הסם של הנאשם שבפניי היתה מרצון ומהווה מעשה שבשליטתו, ומשכך, לא מתקיים הסייג של השכרות". עוד נאמר, כי "המחוקק לא הבחין, בהוראת 34ט(א) הנ"ל, בין מצב שכרות שנגרם עקב התנהגות נשלטת פסולה, לבין מצב שכרות שנגרם עקב התנהגות נשלטת אחרת. המבחן הקובע הינו היות הגורם לשכרות בשליטת ובהסכמת העושה", וכי "בהנחה ומצב השכרות נגרם לעושה העבירה עקב הליך גמילה בו נטל הוא חומרים טיפוליים לפי מרשם כדין, הרי שהמדובר בשיקול הרלבנטי לענישה, אך לא כזה המקיים סייג לאחריות פלילית". עם זאת, ונוכח חוות דעתו של ד"ר ג'הג'אה מיום 19.3.09 ועדותו בפני בית המשפט, נקבע כי קאדריה "עשה את המעשה המיוחס בהיותו במצב פסיכוטי", כי "פסיכוזה היא בבחינת 'מחלת נפש', כנדרש לצורך קיומה של הגנת אי השפיות", וכי "בהעדר חוות דעת אחרת, או כל ראיה נוספת לסתור את חוות הדעת הנ"ל ואת עדותו של המומחה הנ"ל ... הריני לקבוע כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום בהיותו נתון במחלת נפש כאמור, ולא בהיותו נתון תחת השפעת סמים מסוכנים". נאמר, כי "הסיכוי לכך שהפסיכוזה נגרמה אצל הנאשם כתוצאה משימוש בסם מסוכן או גמילה מסמים, גבוה מהסיכוי כי זו נגרמה עקב סיבה אחרת", ואולם – כנאמר – אין בכך כדי לשלול את סייג אי השפיות, שכן "המבחן הקובע לעניין ההגנה הנ"ל הינו קיומה או אי קיומה של מחלת נפש בזמן הרלבנטי לאישום, וכן קיומו של קשר סיבתי בין מחלה זו לבין חוסר יכולתו של העושה להבין את הפסול במעשה ולהעדר היכולת להימנע מעשייתו, בעוד שהגורם לגרימתה או להתפרצותה של המחלה באותו זמן נתון אינו רלבנטי כלל לצורך בחינת הגנת אי השפיות. אין נפקא מינה האם מחלת הנפש (הפסיכוזה) נגרמה או התפרצה אצל הנאשם עקב השימוש בסם, או שמא ללא זיקה לשימוש בסם המסוכן".

ז. גם על החלטה זו עירערה המדינה (ע"פ 6235-07-09). בפסק דינו מיום 4.3.10 קבע בית המשפט המחוזי (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי), כי יש לקבל את הערעור. נאמר, כי "מעיון בחוות הדעת והתעודות הרפואיות שלעיל, עולה מסקנה ברורה כי בעת ביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום היה המשיב (הנאשם) נתון למצב פסיכוטי פעיל שנבע מהשפעת סמים שנטל", וכי "על-מנת שיחול הסייג בדבר אי-שפיות יש להראות כי בשל מחלת הנפש, ולא בשל הצורך בסם, מחוסר הנאשם יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה" (הדגשות במקור). עוד נאמר, כי "כאשר עסקינן בסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק, הרי שנדרש שמחלת הנפש תהיה המצע עליה נזרע והתפתח המצב הפסיכוטי, ולא גורם אחר, לרבות שימוש בסמים או גמילה מהם". הדיון הוחזר אפוא בשנית לבית משפט השלום.

ח. בהכרעת דין מיום 28.10.10 (מפי השופט חאמד) נקבע, כי "הנאשם ביצע את היסוד העובדתי של עבירות האיומים וניסיון תקיפת בן זוג". נאמר, כי "לא הוגשה מטעם הנאשם כל ראיה לתמוך בטענתו, לפיה, הוא הפסיק להשתמש בסם כשבועיים לפני האירוע נשוא האישום, וכי הוא מנסה, מזה כשבועיים, להיגמל מסמים, בין ע"י נטילת תרופות בשילוב סמים, ובין בהליך גמילה בפיקוח גורם חיצוני", כי "הנאשם ביצע את המעשים לאחר שנטל סמים מסוכנים, והיה, עת עשיית מעשיו, תחת השפעת סמים, ושימוש זה בסם הוא שגרם לו להיות נתון, אותה שעה, במצב פסיכוטי", וכי "הנאשם הכניס את עצמו, בהתנהגות נשלטת ומדעת, למצב של שכרות, עת נטל, בזמנים הרלבנטיים, את הסמים המסוכנים". באשר לעבירת האיומים נקבע, כי יסוד ה"כוונה" בה אינו בבחינת "כוונה מיוחדת", ועל כן ניתן לייחס לקאדריה את היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירה זו. באשר לעבירת ניסיון לתקיפת בן זוג נקבע, כי גם זו אינה דורשת יסוד נפשי של "כוונה" או "כוונה מיוחדת", ועל כן ניתן להרשיע בה את קאדריה. לבסוף דחה בית משפט השלום את טענותיו של קאדריה באשר לתחולת סייג העדר שליטה לפי סעיף 34ז לחוק העונשין, באשר לתחולת סייג טעות במצב דברים לפי סעיף 34יח(א) לחוק העונשין, וכן בדבר הגנה מן הצדק. בית משפט השלום גזר על קאדריה שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.

ט. על פסק דינו של בית משפט השלום ערער קאדריה לבית המשפט המחוזי (ע"פ 18028-12-10). ערעורו נסמך בעיקרו על הטענה, כי העבירות בהן הורשע הן עבירות מטרה, וכי בהתאם לסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, לא ניתן להרשיע אדם המבצע עבירות מסוג זה במצב של שכרות, גם אם נכנס מרצון למצב השכרות. עוד נטען בערעור, כי כניסתו של קאדריה למצב פסיכוטי עקב גמילה מסמים אינה "בהתנהגות נשלטת ומדעת". בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי) מיום 7.7.11 נאמר, כי "בדין קבע בית המשפט קמא כי בעת שהנאשם נטל את הסמים המסוכנים או בעת שנכנס להליך הגמילה מהם, הוא הכניס את עצמו, בהתנהגות נשלטת ומדעת, למצב של שכרות". בית המשפט המחוזי ציין, כי לפי סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, ניתן לייחס לנאשם יסוד נפשי של מחשבה פלילית בעבירות התנהגות, ויסוד נפשי של אדישות בעבירות תוצאה. נאמר, כי היסוד הנפשי המוגבר הדרוש לצורך הרשעה בעבירת איומים מתפרש – לפי סעיף 90א(2) לחוק העונשין – "כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר", וכי "עסקינן ביסוד נפשי מוגבר או מיוחד מעבר למודעות בלבד". לפיכך נקבע, כי אין ניתן להרשיע את קאדריה בעבירת האיומים, וכי הוא פטור מאחריות בגין עבירה זו; צוין (עמ' 22 שורות 11-10), כי באת כוח המדינה לא עמדה על ההרשעה בעבירת האיומים. באשר לעבירת הניסיון לתקיפת בן זוג נקבע, כי "ראוי לערוך אבחנה בין ניסיון לעבור עבירה מסוג התנהגות שאינה דורשת מחשבה פלילית מוגברת, לבין ניסיון לביצוע עבירת התנהגות מסוג מטרה או עבירה תוצאתית. במקרה הראשון, שהוא המקרה שבפנינו, ניתן וראוי להחיל את חזקת המודעות שבסעיף 34ט(ב) לחוק ולהטיל אחריות פלילית", וכי "החלה גורפת של הפטור על כלל עבירות הניסיון תרחיב את סייג השכרות באופן לא מוצדק, לא ראוי ושאף אינו נדרש". נקבע, כי הואיל ועבירת התקיפה היא עבירת התנהגות הדורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית מסוג מודעות בלבד, ולא נדרשת כוונה או מטרה, "ניתן וצריך להחיל את חזקת המודעות שבסעיף 34ט(ב)" על קאדריה, ועל כן יש להותיר את הרשעתו בעבירה זו על כנה. לבסוף נדחו טענותיו של קאדריה באשר לתחולת הסייג בדבר העדר שליטה ובאשר להגנה מן הצדק ואכיפה בררנית. בית המשפט המחוזי העמיד את עונשו של קאדריה על שישה חודשי מאסר על תנאי.

בקשת רשות הערעור

י. בקשת רשות הערעור נסבה על שלוש סוגיות: האחת, האם נאשם שפעל במצב פסיכוטי, אשר נגרם עקב גמילה או שימוש בחומרים משכרים, ייחשב בהכרח כאחראי למעשיו. נטען, כי מפסקי דינו של בית המשפט המחוזי מימים 4.3.10 ו-7.7.11 עולה הלכה חדשה, המסייגת את תחולת סייג אי השפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין "ומוציאה מגדרו מצבים פסיכוטיים שיש להם בסיס אורגני של גמילה או שימוש בסמים". נטען, כלפי זאת, כי "כאשר הסימפטומים של חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, את הפסול שבו, או להימנע מעשייתו, נגרמים ממחלה שפגעה ברוחו של הנאשם, אך זו נגרמה בתורה על ידי שימוש באלכוהול או בסם מסוכן, או בשל תהליך הגמילה מהם, יהיה הנאשם זכאי ליהנות משני הסייגים [אי שפיות ושכרות – א"ר] גם יחד. אם לעומת זאת הסימפטומים האמורים נבעו אך ורק משימוש באלכוהול או חומר מסמם, רק סייג השכרות יהיה נתון למבצע". עוד נטען, כי לאחר תיקון מס' 39 לחוק העונשין מגלים בתי המשפט גישה גמישה ורחבה בהגדרת המונח "מחלת נפש", באופן שהמבחן הוא מהותי ופונקציונאלי ולא סיווגי-טכני, וכי "ליקוי המאופיין בפסיכוזה השוללת יכולת קוגניטיבית ורצייה – יביא לתחולת הגנת אי השפיות, אפילו אם אותו ליקוי לא סווג בעבר כ'מחלת נפש'". נטען, כי בענייננו "המצב הפסיכוטי הינו תוצר של גמילה מסמים, וזאת להבדיל ממצב של שימוש".

יא. הסוגיה השניה עליה נסבה הבקשה עניינה בשאלה האם ניתן לייחס לעושה השיכור אחריות לעבירות מטרה מסוג ניסיון. נטען, כי לפי ההסדר הקבוע בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, אין ניתן לייחס לנאשם שביצע עבירה במצב של שכרות יסוד נפשי חפצי של כוונה או מטרה. לטענתו של קאדריה, הואיל ועבירת הניסיון, במהותה, דורשת מטרה לביצוע העבירה המושלמת, אזי מדובר בעבירת מטרה מובהקת, ועל כן לא ניתן להרשיע בה נאשם שיכור. נטען, כי יש לדחות את האבחנה שערך בית המשפט המחוזי, בגדרה נכרכה השאלה האמורה עם היסוד הנפשי של העבירה המושלמת, באשר לשון סעיף 34ט לחוק אינה תומכת באבחנה זו, וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוצר, דה פקטו, שתי קטגוריות של עבירות מטרה – כאלה בהן ניתן להרשיע את העושה השיכור (נסיון תקיפה), וכאלה בהן לא ניתן יהיה להרשיעו (איומים).

יב. הסוגיה השלישית העומדת ביסוד בקשת רשות הערעור היא האם כניסה למצב פסיכוטי בשל גמילה מסמים מהוה כניסה למצב של שכרות "בהתנהגות נשלטת ומדעת", כמובנם בסעיף 34ט(ב) לחוק. לפי הנטען, "לא ניתן לקבוע כי כניסה ל'מצב של שכרות' בגלל גמילה הינה כניסה רצונית שכזו", וכי "אם אכן נותר ספק שמא המבקש לא היה מודע לכך שבעצם תהליך הגמילה, הוא נכנס למצב בו יהיה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו, לשלוט בהם, או להימנע מהם, אזי דווקא סעיף 34ט(א) ולא סעיף 34ט(ב) הוא הסעיף הרלבנטי לעניינו". עוד נטען, כי המבחן הוא מודעותו של קאדריה, ועל כן "גם אם אדם מן היישוב במקומו של המערער יכול היה להיות מודע לכך שבעצם הכניסה להליך הגמילה הוא עלול להיכנס ל'מצב של שכרות', עדיין הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 34ט(א)".

יג. לבסוף נטען בבקשה כי יש ליתן משקל גם להתמשכות הדיון ולאופן בו התנהלו ההליכים בבתי המשפט הקודמים בעניינו של קאדריה.

יד. בהחלטה מיום 6.9.11 נתבקשה תגובת המשיבה. בתגובה מיום 25.12.11 נטען, באשר לתחולת סייג אי שפיות על מצב פסיכוטי שנגרם עקב שימוש בסמים מסוכנים, כי מדובר בשאלת יישומה של הלכה קיימת על ידי הערכאה הדיונית, וככזו אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי. נטען, כי תחולת סייג אי שפיות הדעת מותנית בהוכחת קיומה של מחלת נפש, אשר הביאה לחוסר יכולת של ממש להבין את המעשה או להימנע מעשייתו, וכן הוכחת קשר סיבתי בין מחלת הנפש לבין חוסר היכולת כאמור. לטענת המשיבה, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.3.10 עולה, כי בקאדריה לא נתקיים היסוד של "מחלת נפש", וכי גם אם קיימת מחלת נפש "הרי שאין קשר סיבתי בינה לבין התוצאה – חוסר היכולת להבין את המעשה – אשר נבע מהשימוש בסמים". נטען, כי "מחלת נפש היא יסוד הכרחי ובסיסי במשוואה הקבועה בסעיף 34ח לחוק, ולא ניתן להסיקה כמובן מאליו מן התוצאה של חוסר היכולת להבין את המעשים". עוד נטען, כי קבלת הפרשנות המוצעת על ידי קאדריה תביא לתוצאה בלתי רצויה, לפיה "כל מקרה בו אדם הביא עצמו, מדעת, למצב בו לא היה מסוגל להבין את אשר הוא עושה, וזאת עקב שימוש באלכוהול או בסמים, יביא להתקיימות סייג אי שפיות הדעת בעניינו".

טו. באשר לסוגית ייחוס אחריות פלילית של עבירת ניסיון למבצע השיכור נטען, כי מדובר בסוגיה שטרם לובנה בפסיקה, ועל כן שאלת מתן רשות לערער בה הושארה לשיקול דעת. לגוף הדברים נטען, כי לשון החוק אינה נותנת מענה ברור לסוגיה זו. נטען, כי פרשנות מצמצמת – לפיה הוראת סעיף 34ט(ב) אינה חלה על עבירות מטרה – עלולה להביא לתוצאות בלתי סבירות, ויש בה כדי להשליך על פרשנות ההסדר הכולל הקבוע בסעיף 34ט. המשיבה טוענת, כי "יש לומר שסעיף 34ט חל, באופן עקרוני, על עבירות מטרה (ובהן עבירות ניסיון), אולם מדיניות משפטית ראויה תביא לצמצום תחולת האחריות שתוטל על השיכור במקרים המתאימים". לעמדת המשיבה, הדגש בבחינה הקונקרטית יהיה "בשאלה האם יש בהתנהגות העושה, כשלעצמה, במנותק מהמטרה הנדרשת, משום פגיעה בערך המוגן בעבירה. רק אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, הרי שתחול הרחבת האחריות הקבועה בסעיף 34ט(ב)". הוטעם, כי "ככל שמדובר בעבירות בהן בעצם ההתנהגות יש כדי לפגוע בערך המוגן, הרי שהחזקה שבסעיף 34ט(ב) – הקובעת מודעות של העושה ליסוד ההתנהגותי שבעבירה – די יהיה בה כדי לקבוע כי השיכור ביצע את העבירה; לעומת זאת, בעבירות בהן אין די בהתנהגות, ונדרש אותו יסוד חפצי נוסף על מנת ללמד על הפגיעה בערך המוגן, יש לומר כי אין די בחזקה הקבועה בסעיף 34ט(ב) על מנת לייחס לשיכור את היסוד הנפשי הנדרש". לטענת המשיבה, את עבירת הניסיון יש לפרש באותו אופן. ספציפית נטען, כי "אדם השולף סכין לעבר אדם אחר, ורץ לעברו תוך קריאות איום ברצח" – יש במעשה זה, כשלעצמו, כדי לפגוע בערך המוגן שבעבירה של נסיון תקיפה, ועל כן בדין יוחסה לקאדריה חזקת היסוד הנפשי הקבועה בסעיף 34ט(ב) לצורך הרשעה בעבירה של נסיון תקיפת בן זוג.

טז. באשר לסוגיה השלישית שביסוד בקשת רשות הערעור נטען, כי מדובר בשאלה תיאורטית, שכן לא הובאו ראיות לכך שהרקע למצבו של קאדריה היה הליך של גמילה. נטען, כי יש לדחות את הטענה גם לגופה, שכן "בעת שהמבקש צרך את הסמים המסוכנים והחומרים התרופתיים, לפי טענתו, הוא הכניס עצמו בהתנהגות נשלטת ומדעת למצב של שכרות. זאת, בין אם הדבר נעשה במסגרת התמכרות 'רגילה', ובין אם במסגרת הליך גמילה כנטען". הוסף, כי "משצרך המבקש סמים מסוכנים ותרופות בכמות נכבדה, אף אם נעשה הדבר על רקע הליך גמילה, הרי שיש לראותו כמי שנקלע למצב השכרות מרצונו. בכך, נטל על עצמו המבקש סיכון מודע לפגיעה בכושר השיפוט שלו, בהכרתו, ביכולתו לשלוט במעשיו ולהבינם ולכך שבשכרותו הוא עלול לבצע עבירות".

יז. לבסוף נטען בתגובה, כי גם בהימשכות ההליכים, אין כדי לשנות מן ההכרעה הסופית בעניינו של קאדריה.

רע"פ 5340/12

רקע

יח. כנגד המבקש ברע"פ 5340/12 (להלן צבישב) הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בחיפה (ת"פ 6741-03-10), המייחס לו עבירות של היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין, והחזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. כנטען בכתב האישום, ביום 1.3.10 קפץ צבישב מביתו שבקומה הראשונה על רכבו של המתלונן כשהוא אוחז בשני סכינים גדולים, והחל לחתוך את יריעת הבד הפרושה מעל הרכב, כל זאת כשהוא עומד על הרכב ושורט אותו. נטען, כי לאחר מכן ירד צבישב מהרכב ונעמד באמצע הכביש בעודו אוחז בשני הסכינים שלא כדין, מבלי שהוכיח כי החזיקם למטרה כשרה.

יט. בבית משפט השלום לא היתה מחלוקת בנוגע לעצם ביצועם של המעשים המתוארים בכתב האישום; כי בשעת מעשה היה צבישב במצב של Delirium Tremens (להלן דליריום טרמנס); וכי היה אז מצוי במצב פסיכוטי ותחת השפעת הזיות ראיה ושמיעה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם דליריום טרמנס הוא מחלת נפש. בהכרעת דינו מיום 29.7.10 עמד בית משפט השלום (השופט ליפשיץ) על המגמה בפסיקה, לפיה "מושם הדגש על התסמינים מהם סבל הנאשם בזמן האירוע המיוחס לו, ופחות על הגדרת הליקוי ממנו הוא סובל". נאמר, כי אין ניתן לראות בדליריום טרמנס מחלת נפש, באשר מדובר ב"מצב נקודתי, חולף, אשר שונה ממרבית המצבים שהוזכרו לעיל", באשר הוא "פורץ משום מעשה או מחדל (הפסקת שתייה) של מי שלוקה בו. למי שלוקה בדליריום טרמנס יש את (כך במקור –א"ר) השליטה עליו (גם אם לא תמיד במודע) הן על עצם קיומו, הן על עוצמתו והן על תזמונו", ובאשר דליריום טרמנס עשוי להיות, בניגוד למרבית המחלות הקלאסיות, ניתן לצפיה מראש. על רקע זה נקבע, כי דליריום טרמנס אינו מחלת נפש, ועל כן אין ניתן להחיל על צבישב את הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. לאחר מכן פנה בית משפט השלום לדון בתחולתו של סעיף 34ז לחוק העונשין – סייג העדר שליטה. נאמר, כי "תנאי מקדמי זה, של העדר שליטה, מציב מבחנים נכונים וראויים למקרה בו אדם עושה מעשה במצב של דליריום טרמנס. מחד, הוא אינו קובע כי דליריום טרמנס מהווה מחלת נפש ... אך מנגד, הוא מביא לידי ביטוי את העקרון הבסיסי כי אדם שפעל בדרך פעולה שלא היתה לו שליטה אמיתית לגביה, לא ישא (בהכרח) באחריות פלילית", וכי "עצם הימצאותו של אדם במצב של דליריום טרמנס, אינה מוליכה בהכרח למסקנה כי יחול בעניינו הסייג של העדר שליטה". בהקשר זה צוין, כי יש לבחון את מסוגלות הנאשם לשלוט בהיווצרות התנאים להתרחשותה של אותה התנהגות, הן בפן הסובייקטיבי והן בפן האובייקטיבי; בהקשר זה צוין, כי שונה יהיה מצבו של מי שנקלע למצב של גמילה מאלכוהול מזה של מי שנקלע למצב של גמילה מסמים מסוכנים. לבסוף ציין בית משפט השלום, כי אין ניתן להחיל את סייג השכרות בעניינו של צבישב, שכן הוא לא נמצא "בהשפעת חומר אלכוהולי", כנדרש בסעיף 34ט, "אלא דווקא שלא בהשפעת חומר אלכוהולי", וכי העובדה שבערב האירוע קיבל צבישב מגרושתו כ-40 גרם וודקה אינה מעלה או מורידה לעניין זה. נאמר, כי אין זה נכון לייחס לצבישב יסוד נפשי לפי סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין (ולמעשה – להרחיב את האחריות הפלילית), "ולו בשל טווחי הזמן השונים בתכלית" בין צריכת האלכוהול לבין האירוע נשוא כתב האישום. בהקשר זה צוין, כי צבישב לא היה מודע לכך שגופו נמצא בתהליך גמילה מאלכוהול, וכתוצאה מהפסקת שתיה אקראית נכנס למצב של גמילה ובהמשך – למצב פסיכוטי, וכי לא הוכח שצבישב ידע או היה צריך להיות מודע לקיומו של דליריום טרמנס. על כן זוכה צבישב.

כ. המדינה עירערה על הכרעת דינו של בית משפט השלום (ע"פ 11620-09-10). בפסק דינו מיום 24.2.11 ציין בית המשפט המחוזי (סגני הנשיאה ברלינר וגריל והשופטת בר-זיו), כי הוא מסכים עם מסקנתו של בית משפט השלום לפיה "מצב הדליריום טרמנס אינו מצוי בגדרי סייג אי-שפיות הדעת שבסעיף 34ח של חוק העונשין". בית המשפט המחוזי נסמך, בעיקר, על עדותה של הפסיכיאטרית ד"ר ורד טל כי מצב הדליריום טרמנס לא נבע ממחלת נפש שקיננה אצל צבישב. לגישתו של בית המשפט המחוזי "הסייג הרלבנטי למקרה שבפנינו הוא הסייג שבסעיף 34ט של חוק העונשין, היינו, סייג השכרות, וזאת גם אם המשיב היה במועד הרלוונטי למעשה נשוא כתב האישום במצב של הפסקת שתייה". נאמר, כי אין להבדיל בין מצב של דליריום טרמנס שהתרחש תוך כדי צריכת אלכוהול ממש לבין מצב דליריום טרמנס שהתפתח זמן מה לאחר צריכת האלכוהול, "ובלבד שהדליריום טרמנס נובע מהרגלי צריכת האלכוהול של הנאשם". עוד נאמר, כי משעה שהמחוקק קבע הוראת חוק ספציפית בהתייחס למצב של שכרות, אין מקום להיזקק לסייג של העדר שליטה (סעיף 34ז לחוק העונשין). נאמר, כי צבישב נקלע למצב הפסיכוטי עקב התנהלות פסולה – צריכת אלכוהול במינונים גבוהים, ועל כן גם אילו היתה תחולה לסייג העדר שליטה, לא ניתן היה ליישם סייג זה לגביו, הואיל והוראת סעיף 34יד לחוק העונשין קובעת, כי סייג העדר שליטה לא יחול במקרה של כניסה למצב בהתנהגות פסולה. בסופו של דיון, הוחזר התיק לבית משפט השלום.

כא. ביום 1.8.11 ניתנה הכרעת דינו (השניה) של בית משפט השלום, שנקודת המוצא בה היתה – בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור – כי הסייג הרלבנטי בעניינו של צבישב הוא סייג השכרות. נאמר, כי העבירה של החזקת סכין שיוחסה לצבישב "אינה עבירת התנהגות מסוג מטרה", ועל כן ניתן להחיל עליו את הוראת סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, קרי, לייחס לו יסוד נפשי של מחשבה פלילית "רגילה". בית משפט השלום דחה את הטענה, כי לצבישב עומדים הסייגים של טעות במצב דברים בשילוב הגנה עצמית (מדומה) ו/או הגנת בית מגורים (מדומה) ו/או צורך מדומה, באשר טענת טעות במצב דברים אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מצב של שכרות. כן נדחו טענות בדבר אכיפה בררנית ובדבר הגנת זוטי דברים. בית משפט השלום הרשיע את צבישב בעבירות של היזק בזדון והחזקת סכין, וגזר עליו שני חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.

כב. על הכרעת דינו השניה של בית משפט השלום עירער צבישב לבית המשפט המחוזי (ע"פ 32169-09-11). בפסק דין מיום 24.5.12 (סגני הנשיאה ברלינר וגריל והשופט טובי) נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעתו של בית משפט השלום, כי העבירה של החזקת סכין אינה עבירת מטרה ואינה דורשת כוונה מיוחדת, אלא היא בגדר עבירת התנהגות רגילה, ועל כן קמה החזקה הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, לפיה היתה לצבישב המודעות הנדרשת בכל הנוגע לביצוע העבירה. בפסק הדין נדחו טענותיו של צבישב בדבר טעות במצב דברים, אכיפה בררנית וזוטי דברים.

בקשת רשות הערעור

כג. בבקשת רשות הערעור נטען, כי היא מעלה מספר סוגיות משפטיות, בעטיין מתבקשת הרשות. ראשית נטען בנוגע לשאלה "האם אדם, שפועל במצב פסיכוטי, שנגרם עקב הפסקת צריכת אלכוהול או גמילה מאלכוהול ולוקה בהפרעה נפשית המכונה 'דליריום טרמנס' יחשב בהכרח כאחראי על מעשיו ונושא באחריות פלילית". נטען, כי סעיף 34ט מתייחס למצבים של "השפעת חומר" אלכוהולי, ולא למצבים של העדר השפעת חומר, וכי מאחר שייחודה של הפתולוגיה הנפשית, המכונה 'דליריום טרמנס', הנו בכך שמדובר במצב פסיכוטי הנובע מאי צריכת אלכוהול, אין מקום להחלת סייג השכרות בענייננו. עוד נטען, כי "יהא זה בלתי הגיוני לטעון שכל אימת שברקע של המקרה היה שימוש בעבר באלכוהול או גמילה או הימנעות מצריכת אלכוהול, לא יחול כל סייג לאחריות הפלילית למעט סייג השכרות". נטען, כי "על פי עובדות המקרה ברור כי המצב הנפשי של המבקש אינו תוצאה סטנדרטית של חומרים משכרים אלא דווקא בשל גמילה מהם", וכי הרחבת האחריות הפלילית מנוגדת ללשונו הברורה של החוק ולעקרון החוקיות.

כד. הסוגיה השניה שביסוד הבקשה היא "האם אדם הסובל מ'דליריום טרמנס' מנוע מלטעון לתחולתם של סייגים אחרים לאחריות פלילית (למעט השכרות), כגון אי שפיות הדעת (סעיף 34ח לחוק העונשין), העדר שליטה (סעיף 34ז לחוק העונשין), הגנה עצמית מדומה, הגנה מדומה של בית המגורים ו/או צורך מדומה (סעיפים 34י-34י1 + 34יח)". נטען, כי פרשנותם של בתי המשפט הקודמים באשר לאפיונה של מחלת נפש אינה תואמת את פרשנותו של בית המשפט העליון, וכי "על פי ההלכה שקבע בית המשפט העליון המבחן לקיום 'מחלת נפש' הינו מהותי (יכולת הנאשם לגבש מחשבה) ולא סיווגי-טכני (השם של האבחנה במגדירים הפסיכיאטריים)".

כה. שלישית נטען בשאלה "האם כניסה למצב פסיכוטי של 'דליריום טרמנס' לעולם תיחשב כ'כניסה למצב בהתנהגות נשלטת ומדעת' במובן סעיף 34יד או סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין (מבלי שבית המשפט יוכל להפעיל שיקול דעת בסוגיה זו) בשל הטענה שפתולוגיה נפשית זו נגרמה בשל צריכת אלכוהול (בעבר)"; ו"האם אין כל אבחנה בין עושה, הנכנס למצב פסיכוטי בשל שימוש בסמים לבין עושה (כמו המבקש דכאן), שנכנס למצב פסיכוטי של דליריום טרמנס, אך בשל הימנעות מצריכת אלכוהול או גמילה ממנו". בהקשר זה נטען, כי לא ניתן לקבוע שכניסה למצב של שכרות בגלל גמילה או הימנעות מצריכת אלכוהול היא כניסה בהתנהגות נשלטת ומדעת, וכי תוצאות הגמילה כפי שהתרחשו בפועל הן תוצאות שלא ניתן היה לצפותן. נאמר, כי הפסקת השתייה היתה מקרית ובלתי מתוכננת, וכי לא הוכח שצבישב ידע או היה צריך להיות מודע לקיומו של מצב רפואי של דליריום טרמנס. עוד נטען, כי סעיף 34יד לחוק העונשין "נועד לצמצם את ההגנה למצבים בהם אנשים נכנסים למצב מתוך התנהגות פסולה", וכי "הגמילה הינה ערך חברתי שהחברה רוצה לעודד" ולפיכך אין לקבוע כי מדובר בהתנהגות פסולה.

כו. עניינה של הסוגיה הרביעית שבבקשה בשאלה "האם ניתן לייחס לעושה ה'שיכור', במובן סעיף 34ט לחוק העונשין את העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין? או במילים אחרות האם העבירה של החזקת סכין הינה עבירה מסוג 'כוונה מיוחדת', הכוללת יסוד נפשי מיוחד של כוונה מיוחדת, היינו עבירה שלא ניתן להרשיע בה 'שיכור'". לטענתו של צבישב, העבירה של החזקת סכין, בה הורשע, היא עבירה הדורשת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת (עבירת מטרה). לפי הטענה, העבירה של החזקת סכין אינה מתקיימת מקום שהמטרה להחזקת הסכין היא כשרה, ומכאן שרכיב המטרה הוא יסוד מיסודות העבירה.

כז. לבסוף נטען, כי יש ליתן רשות ערעור בשל "עיוות הדין החמור" אשר נגרם לצבישב, וכי בשים לב למצבו הפסיכוטי ורף פליליות נמוך ביותר של המעשה, היה מקום לפטור את צבישב מאחריות פלילית בשל קיומו של הסייג בדבר זוטי דברים. כן נטען לאכיפה בררנית; נטען, כי העובדה שהמדינה טוענת במסגרת הליכים פליליים טענות משפטיות הפוכות וסותרות יוצרת השתק לתביעה, ומלמדת על אכיפה בררנית של הדין הפלילי.

כח. בהחלטה מיום 15.7.12 התבקשה תגובת המשיבה. בתגובה מיום 2.9.12 נאמר, כי הסוגיה שבלב הבקשה – החלת סייג השכרות על נאשם אשר פעל על רקע של דליריום טרמנס עקב הפסקת שתיית אלכוהול – אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, הואיל ומדובר בסוגיה משפטית נדירה יחסית, שהשלכותיה מצומצמות למדי. נאמר, כי גם הסוגיות הנוספות המועלות במסגרת הבקשה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, באשר הן תחומות לעניינו של צבישב. לטענת המשיבה, הבקשה מתמקדת בהיבטים שונים של אותה סוגיה: מהו הסיווג המשפטי הנכון של התופעה הקרויה דליריום טרמנס, ואילו סייגים יחולו על נאשם שביצע עבירות על רקע היותו נתון תחת תופעה זו. נטען, כי בית המשפט המחוזי יישם את הכללים הנוגעים לתחולת הסייגים השונים על תופעה זו, והעובדה כי הדבר טרם הובא בפני בית משפט זה אינה מצדיקה רשות ערעור.

כט. לגוף הדברים נטען, כי מצבו הפסיכוטי של צבישב נבע משימוש באלכוהול, ועל כן מדובר במצב של שכרות, ועניינו נכנס – במובהק – לגדרי סעיף 34ט לחוק העונשין. נטען, כי סייג אי השפיות, לו טוען צבישב, מותנה בהוכחת קיומה של מחלת נפש, תנאי אשר לא התקיים במקרה דידן, וכי הטענה כי מדובר במחלת נפש נשללה על ידי הפסיכיאטרית שבדקה את צבישב והעידה בבית המשפט. כן נטען, כי ההתמקדות בתסמינים – המצב הפסיכוטי – מייתרת את הדרישה בחוק "לקיומה של 'מחלה שפגעה ברוחו' של המבקש".

ל. לעמדתה של המשיבה, "ייתכן כי בעניינו של נאשם אחד יתקיים יותר מסייג אחד לאחריות פלילית", אולם בכל מקרה על הנאשם לעמוד בתנאים שנקבעו בדין לצורך התקיימותם של אותם סייגים. קונקרטית נטען, כי פרשנות לפיה על צבישב חל סייג העדר השליטה (סעיף 34ז לחוק) מרוקנת מתוכן את הסדר השכרות שבהוראת סעיף 34ט. נטען, כי בהתקיים מצב של שכרות לפי סעיף 34ט לא ניתן לטעון לטעות במצב דברים, בהיותן טענות סותרות, וכי גם בטענה של טעות במצב דברים יש כדי לרוקן מתוכן את סעיף 34ט. באשר לטענתו של צבישב, כי לא היה מודע לאיזה מצב ייקלע אם יפסיק לצרוך אלכוהול ועל כן לא גרם למצב השכרות "בהתנהגותו הנשלטת ומדעת", נטען כי הדין אינו דורש מן התביעה להוכיח, כי נאשם היה מודע לכל התופעות אשר עלולות להיגרם כתוצאה משימוש באלכוהול. כן נטען, כי תכליתו של סעיף 34ט היא להטיל אחריות פלילית על נאשם, אשר התנהגותו היתה חופשית במקור בגין עבירות שביצע עקב שימוש באלכוהול, ואין נפקות לתופעה שנגרמה עקב השכרות והאם הנאשם היה מודע לה. עוד נטען, כי טענותיו של צבישב באשר לדוקטרינה של "כניסה למצב בהתנהגות פסולה" (סעיף 34יד לחוק) אינן טעונות הכרעה, מאחר שסעיף 34יד חל על הגנות העדר השליטה, הצורך והכורח, שאינן רלבנטיות לענייננו, וכי גם קביעותיו של בית משפט השלום (בהכרעת הדין הראשונה) בהקשר זה היו למעלה מן הצורך. מכל מקום נטען, כי יש לראות בצריכת אלכוהול במינונים גבוהים משום התנהגות פסולה. נטען, כי יש לדחות את הטענה בדבר זוטי דברים וכן את הטענה בדבר אכיפה בררנית.

לא. לבסוף טוענת המשיבה, כי העבירה של החזקת סכין אינה עבירת מטרה, אלא עבירת התנהגות "רגילה", הדורשת יסוד נפשי של מודעות להחזקה מחוץ לתחום הבית.

הכרעה


לב. הבקשות מעלות שאלות שונות, הקשורות לתחולתם של סייגים שונים בדיני העונשין על עניינם של המבקשים. נדון בשאלות אלה כסדרן, ראשית בתחולתו של סייג אי-השפיות.

סייג אי השפיות לאחריות פלילית

לג. סעיף 34ח לחוק העונשין קובע את הסייג לאחריות פלילית של אי שפיות הדעת:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה".

סעיף 34ח קובע אפוא שלוש דרישות מצטברות לצורך תחולתו של הסייג: "הבסיס - מחלה נפשית או ליקוי בכושר שכלי; עוצמת הפגיעה - חוסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשה או להימנע ממנו; קשר סיבתי - קשר בין המחלה לבין חוסר היכולת כאמור" (ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל (2011; להלן עניין בחטרזה), בפסקה 13 לפסק הדין מפי השופט עמית; ראו גם ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (2007; להלן עניין זלנצקי), בפסקה 28). עוד יש לציין, כי סייג אי השפיות אינו מציב תנאי של כניסה למצב בהתנהגות פסולה; נאמר, כי "הטעם לדבר הוא קיומה של הנחה הגיונית שבמדע הרפואה, שלפיה אי-שפיות הנובעת ממחלת נפש או מליקוי בכושר השכלי היא מצב מתמיד ומתמשך, ואין לצפות מאדם שמחלת נפש פגעה ברוחו או שהוא בעל ליקוי בכושרו השכלי, שיהיה מודע לפני היווצרות המצב כי הוא עלול לבצע את העבירה לאחר הכניסה למצב המסוכן" (י' רבין, י' ואקי דיני עונשין – כרך ב' (מה' 2, 2010; להלן רבין וואקי) 631). המחלוקות בין הצדדים נוגעות לדרישה הראשונה שבסעיף 34ח – קיומה של מחלת נפש אצל המבקשים, ועל כן נמקד את דיוננו בדרישה זו.

מחלת נפש

לד. חוק העונשין אינו מגדיר מחלת נפש מהי (ראו ע' פרוש "אי-שפיות, היעדר שליטה וסעיף 34ח של חוק העונשין" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 139, 148; להלן פרוש). נאמר, כי מדובר במונח בעל אופי משפטי "ושאלת התקיימותו לצורך הסעיף נתונה לבית המשפט, גם אם זו נעשית, בין היתר בשים לב לחוות דעת רפואיות בנושא" (ע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל (2011; להלן עניין פלונית), בפסקה 37 מפי השופט פוגלמן; עניין זלנצקי, פסקה 30; עניין בחטרזה, בפסקה 29). בע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2006) הזדמן לי לציין:

"המדובר בנושא הכולל לא מעט סימני שאלה. הפסיכיאטריה, כמו הרפואה בכלל, אינה מדע 'מדויק', אינה מתמטיקה ואינה באה בגדר פלט מחשב. נבכי נפש האדם בחלקם הניכר עודם תורת הנסתר".

לה. הפסיקה הבחינה בין מצבי פסיכוזה, המתאפיינים ב"ניתוק מן המציאות ופגם חמור בכושר השיפוט" (י' בזק משפט ופסיכיאטריה – אחריותו המשפטית של הלקוי בנפשו (תשס"ו-2006) 47 (להלן בזק)), לבין מצבים של נוירוזה ופסיכופטיה, המתאפיינים ב"חוסר רגישות מוסרית וכהות לסבלו של הזולת" (שם). בשורה של פסקי דין נקבע, כי בעוד שעל מצבי פסיכוזה חל הסייג של "מחלת נפש", אין הוא חל במצבי נוירוזה, פסיכופטיה או הפרעות אישיות (רע"א 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133, 142; ע"פ 7010/09 אבשלומוב נ' מדינת ישראל (5.7.12; להלן עניין אבשלומוב); ראו גם רבין וואקי, בעמ' 677). ואולם, בחלוף הזמן, עברה נקודת הכובד לבחינת התסמינים של הליקוי, ממנו סבל הנאשם, חלף בחינת סיווגו הפסיכיאטרי הקלאסי של הליקוי כמחלת נפש:

"עם התרופפות הדיכוטומיה בין מחלות וליקויים שנהוג היה לסווגן בספרות הפסיכיאטרית כ'מחלות נפש' לבין אחרים שלא נהוג היה לתייגם ככאלה בספרות זו ... לבש המבחן הננקט לשם קביעת קיומה של מחלת נפש, אופי פונקציונאלי אשר שם את הדגש על מהות התסמינים המופיעים בעטיו של ליקוי ספציפי, ולא על הקטגוריה הרפואית שתחתיה הוא חוסה מלכתחילה" (עניין פלונית, בפסקה 38 והאסמכתאות שם; ראו גם עניין זלנצקי, בפסקאות 32-31).

לו. עם זאת, בעניין זלנצקי הטעימה השופטת ארבל (פסקה 33), כי "אין בדברים כדי לוותר על הדרישה לקיומה של מחלת נפש כתנאי מוקדם לכניסתו של אדם לגדר הסייג בסעיף 34ח ואף אין בה כדי להקל מעוצמת הדרישה. כל שיש בדברים הוא לכלול בגדר המונח גם ליקויים אשר באופן מסורתי לא סווגו כמחלות נפש מסיבות שונות, אך אופי תסמיניהם ועוצמתם מעידים על היותם פסיכוטיים". ובעניין אבשלומוב נאמר (פסקה 21), מפי השופט עמית, כי "הפרעה דילוזיונלית המתבטאת במחשבת שווא של קנאה חולנית, לא תהא בגדר 'מחלה הפוגעת ברוחו' של אדם, ככל שהיא אינה מביאה לניתוק בין האדם לבין כללי המציאות והחברה. ככלל, התיבה 'מחלה שפגעה ברוחו' לצורך סייג אי השפיות אינה חלה במצבים של נברוזה, פסיכופתיה או הפרעות אישיות ... יכול אדם לנהל אורח חיים תקין ברוב שטחי החיים, מבלי לגלות הפרעה נפשית למעט אי-הנורמליות הקשורה לדלוזיה עצמה, כמו אדם בעל מחשבת שווא של גדלות (גרנדיוזיות) או מגלומניה, או אדם בעל מחשבת שווא של רדיפה או מעקב ... הדלוזיה על תכניה ותסמיניה, אינם הופכים את האדם הסובל ממנה ל'חולה נפש' לצורך סעיף 34ח, כל עוד לא הביאו לפגיעה בביקורת המציאות שלו מחוץ 'לתחומי הדלוזיה'. אם כן, גם היום על נאשם להוכיח קיומה של מחלת נפש לצורך תחולתו של סעיף 34ח"; ועוד נאמר, כי "הפרעות שונות (disorder) אינן בגדר מחלת נפש לצורך סייג אי השפיות" (ע"פ 7492/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל (28.10.09, פסקה 17 לפסק דינו של השופט עמית)). לגישת המשפט העברי באשר לאחריותו הפלילית של חולה נפש ראו ע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (2007), בפסקה י(8) והאסמכתאות שם; בזק, בעמ' 369-341. בחוות דעתי בעניין אבשלומוב נדרשתי לחילוקי הדעות בין פסיכיאטרים באשר לסיווגם של ליקויים נפשיים, וראו האסמכתאות שם (פסקאות ב-ג); וראו גם לאחרונה Pam Belluck & Benedict Carey, "Psychiatry's guide is out of touch with science. Experts say", New York Times, 6.5.13. לשאלת אחריותם של חולי נפש בנזיקין ראו רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג (2007), ולהיבטי אי שליטה בהקשר הפלילי עיינו שם פסקאות ל"ג(2)-ל"ד.

לז. ודוק – ביסוד הדרישה לקיומה של מחלת נפש עומד, בין היתר, החשש בדבר "התחזות או מניפולציה מצד נאשם, שבתחומי הנפש מצביעים עליה גם פסיכיאטרים לא אחת בדברם 'ברווח משני' שמנסה הנאשם להפיק" (עניין אבשלומוב, פסקה ז' לחוות דעתי), וכן החשש מפני הרחבת הסייג – "קיים החשש שמא הרחבת הפטור והחלתו גם על ליקויים נפשיים שהם מעבר למקרים החמורים ביותר הקרויים 'מחלת נפש', עלולה לפרוץ פירצה רחבה מדי ולהתפרש כהיתר לאנשים לקויים בנפשם לעבור עבירות" (בזק, בעמ' 47).

לח. אם כן, ההתמקדות בתסמיני הליקוי חלף קטגוריזציה נוקשה לא שינתה את הדרישה הבסיסית לצורך תחולתו של סעיף 34ח לחוק העונשין – קיומה של מחלת נפש; במלים אחרות, מקום בו אין מחלת נפש, לא יכון סייג אי השפיות, ובשהיה במצב פסיכוטי כשלעצמה לא סגי. אכן, "מחלת הנפש היא המצע עליה נזרע וממנה מתפתח המצב הפסיכוטי אשר מביא את הנאשם למצב בו הוא נעדר יכולת של ממש להבין את שעשה או להימנע מהמעשה שעשה" (עניין בחטרזה). זהו רצונו של המחוקק.

לט. על רקע זה נפנה לדון עתה בעניינם של המבקשים.

מחלת נפש – יישום בעניינו של קאדריה

מ. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.3.10 נקבע, כי "בעת ביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום היה המשיב (הנאשם) נתון למצב פסיכוטי פעיל שנבע מהשפעת סמים שנטל" (עמ' 11 שורות 3-1; ראו גם עמ' 12 שורות 21-19), וכי המצב הפסיכוטי "לא היה תוצאה של מחלת נפש שקיננה במשיב עובר לאירוע המתואר בכתב האישום" (עמ' 16 שורות 10-9; הדגשה הוספה). קביעות אלה הושתתו על חווֹת הדעת שהוגשו בעניינו של קאדריה ועל עדותו של הפסיכיאטר ד"ר ג'הג'אה, שבדק אותו. תימוכין למסקנותיו מצא בית המשפט המחוזי בעובדה, שקאדריה לא היה מוכר לרשויות בריאות הנפש, וכי לאחר מספר ימי אשפוז שוחרר ללא המשך טיפול בתחום הנפשי.

מא. בבקשתו טוען קאדריה, כי יש לראות במצב הפסיכוטי, שבו היה שרוי בעת ביצוע העבירות בהן הורשע, לגביו אין חולק, משום מחלת נפש, ועל כן חל עליו סייג אי-השפיות. לטענתו, "כאשר הסימפטומים של חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, את הפסול שבו, או להימנע מעשייתו, נגרמים ממחלה שפגעה ברוחו של הנאשם, אך זו נגרמה בתורה על ידי שימוש באלכוהול או בסם מסוכן, או בשל תהליך הגמילה, יהיה הנאשם זכאי ליהנות משני הסייגים גם יחד. אם לעומת זאת הסימפטומים האמורים נבעו אך ורק משימוש באלכוהול או חומר מסמם, רק סייג השכרות יהיה נתון למבצע" (סעיף 21 לבקשה; הדגשה הוספה). מדברים אלה עולה, כי גם לשיטתו של קאדריה, נדרש קיומה של מחלת נפש לצורך תחולתו של סייג אי השפיות, וכי בהיות הנאשם במצב פסיכוטי לא די. אלא שקאדריה טוען (ראו למשל סעיפים 45 ו-47 לבקשה), שהמומחה מטעם בית המשפט – ד"ר ג'הג'אה – קבע כי "מדובר במחלה לכל דבר".

מב. אם כן, קאדריה אינו חולק על הדרישה העקרונית בדבר קיומה של מחלת נפש כתנאי לתחולת סייג אי השפיות, דרישה השרירה וקיימת גם היום, אלא על יישומה של דרישה זו בעניינו. ברם, שאלת יישומה של הלכה קיימת אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 8059/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2006)). אוסיף, כי גם לאחר עיון במסמכים שהוגשו על ידי ד"ר ג'הג'אה ובפרוטוקול חקירתו הנגדית, לא מצאתי מקום להתערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי.

מג. בבקשה להארכת תקופת הסתכלות מיום 9.3.09 צוין, על ידי ד"ר ג'הג'אה, כי "כאשר הנבדק התקבל לאשפוז היה במצב פסיכוטי פעיל, ככל הנראה על רקע שימוש בסמים או גמילה מהם". בחוות דעתו מיום 16.3.09 ציין ד"ר גהג'אה, כי "התרשמותנו שבקבלתו היה במצב פסיכוטי על רקע שימוש בסמים, לדבריו תוך נסיון גמילה של מספר ימים, בהם שינה את הרגלי צריכת הסמים שלו באופן שהשתמש בכדורי טרמדקס בכמות גדולה, ובחצי מנה של הרואין". בחוות דעת משלימה מיום 19.3.09 נאמר, כי לקאדריה תובנה "לכך שמצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה נבע מהשפעות סמים ותרופות בהם הוא משתמש לרעה מזה שנים". עוד נאמר, כי "לדעתנו בעת ביצוע העבירה לא הבין את משמעות מעשיו ולא יכול היה להימנע מביצועם". בחקירתו העיד ד"ר ג'הג'אה, כי "מה שהיה חשוב לי שהוא במצב פסיכוטי. הרקע היה זמן להזמין אותו, ייתכן על רקע של שימוש בסם או גמילה מסם, או על רקע אחר לגמרי שיכול להיות תהליך של מחלת נפש, סכיזופרניה או מצב אפקטיבי פסיכוטי, או פסיכוטי אחר שלא על רקע הסמים" (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 7.6.09, שורות 8-5).

מד. עינינו הרואות: ד"ר ג'הג'אה התמקד במצב הפסיכוטי בו היה נתון קאדריה בעת ביצוע העבירות בהן הורשע. ואולם, מחוות דעתו ומעדותו עולה, כי מצב זה נגרם בשל שימוש בסמים (או גמילה מהם); אף כי באותו שלב שאליו התייחס ד"ר ג'הג'אה בעדותו, שלב ההסתכלות בחודש מארס 2009, לא נשללה אפשרות של "תהליך של מחלת נפש", בין שאר האפשרויות – סם, גמילה, מצב פסיכוטי כזה או אחר, בעת העדות בבית המשפט לא היה בידו לומר, כי מצב פסיכוטי זה הוא תולדה של מחלת נפש שקיננה אצל קאדריה; אדרבה, ד"ר ג'הג'אה ציין בעדותו כי "זה שהוא התאושש מהר מחזק יותר את המסקנה כי הדבר היה על רקע של שימוש בסם או גמילה ופחות שזה היה על רקע של סכיזופרניה או מחלה אחרת" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 7.6.09, שורות 10-9). כשנשאל ד"ר ג'הג'אה האם המצב בו היה שרוי קאדריה בעת ביצוע העבירה נגרם עקב מחלה או כתוצאה מן השילוב של שימוש בסמים השיב, כי אינו יודע וכי "אני לא יודע אם הוא לא היה לוקח סמים האם היה מגיע למצב זה" (שם, שורות 20-19). לשאלת בית המשפט, האם הסמים גרמו למצב הפסיכוטי, השיב ד"ר ג'הג'אה כי הסמים "יוצרים הפרעה מהסוג הזה שיכולה לחלוף. הסמים יכולים לגרום להתפרצות מחלה ויכולים גם לגרום למחלה. במקרה שלנו לפי איך שהכרנו את האנמנזה שלו זה הקרין ממצב הסמים עצמם, המצב הוא שהסמים יצרו את המחלה ולא גרמו להתפרצות מחלה שקיימת" (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 7.6.09, שורות 13-11). הדברים מדברים בעדם, והשורה התחתונה היא שהמצב הפסיכוטי נבע מן הסמים. על רקע זה, איני רואה מקום להתערב במסקנתו המשפטית של בית המשפט המחוזי, לפיה קאדריה לא סבל ממחלת נפש, וממילא אין הוא יכול לחסות תחת סייג-אי השפיות.

מה. גם משיקולי מדיניות משפטית, המעוגנת בשכל ישר, אין ניתן להיעתר לטענותיו של קאדריה. לגישתו, כל אימת שאדם נכנס למצב פסיכוטי כתוצאה מצריכת אלכוהול או סמים, יחול עליו סייג אי-השפיות. מדובר בגישה מרחיקת לכת, העלולה לרוקן מתוכן את סייג השכרות הקבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין, ועלולה להפוך את סייג אי-השפיות למעין "עיר מקלט" למי שביצעו עבירות תחת השפעת אלכוהול או סמים, ואשר לא עלה בידם לחסות תחת סייג השכרות. זאת, כמובן, אין להלום.

מחלת נפש – יישום בעניינו של צבישב

מו. כמפורט מעלה, צבישב פעל במצב פסיכוטי של דליריום טרמנס. בעניינו, הן בית משפט השלום (בהחלטה מיום 29.7.10) והן בית המשפט המחוזי (בפסק דינו מיום 24.2.11) היו תמימי דעים כי דליריום טרמנס אינו מחלת נפש. מסקנתו של בית משפט השלום נסמכה, בין היתר, על העובדה כי מדובר במצב נקודתי וחולף, וכי מדובר במצב נשלט על ידי מי שלוקה בו. מסקנתו של בית המשפט המחוזי נסמכה, בעיקרה, על עדותה של הפסיכיאטרית ד"ר טל, שבדקה את צבישב (ראו עמ' 23 וכן עמ' 25 שורות 22-21).

מז. בבקשה נטען (סעיף 71), כי "יש להכיר בדליריום טרמנס כ'מחלת נפש' מאחר וליקוי זה מתאפיין בפסיכוזה, השוללת יכולת קוגנטיבית ורצייה, ולפיכך יש תחולה לסייג האי השפיות, אפילו אם אותו ליקוי לא סווג בעבר כמחלת נפש". נשוב ונאמר: אין די בעובדה (המוסכמת) כי צבישב פעל מתוך מצב פסיכוטי, כדי לקבוע כי חל עליו סייג אי השפיות. לצורך תחולתו של סייג אי השפיות היה על צבישב להראות קיומה של מחלת נפש, בלעדיה לא יכון הסייג. כזאת לא הראה צבישב.

מח. על פי ה- ICD-10 (הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי, בעריכת איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות (1996)) דליריום טרמנס "נובע משימוש באלכוהול", והוא –

"מצב טוקסי-בלבולי שמשכו קצר אך תכופות הוא מסכן את החיים, ונלוות לו הפרעות גופניות. בדרך כלל הוא תוצאה של גמילה מוחלטת או חלקית מאלכוהול, אצל מכורים בעלי עבר ארוך של תלות בו. הוא מתחיל, על-פי-רוב, אחרי הפסקת השתייה. במקרים מסוימים ההפרעה מופיעה בזמן אירוע של שתייה מרובה ... סימפטומים מקדימים של דליריום טרמנס כוללים חוסר שינה, רעד ופחד. ייתכן שפרכוסי גמילה יקדמו להופעת סימפטומים אלה. המשולש הקלאסי של סימפטומים כולל: ערפול הכרה ובלבול, הזיות ואשליות מלאות חיים המתבטאות בכל אחד מהחושים, ורעד בולט. בדרך כלל מופיעים גם מחשבות שווא, אי-שקט, חוסר שינה או היפוך של מחזור השינה ופעילות יתר אוטונומית" (שם, בעמ' 91-90).

מט. לפי הגדרה זו, דליריום טרמנס הוא מצב שמשכו קצר, הנובע משימוש באלכוהול (בדרך כלל הוא תוצר של גמילה מוחלטת או חלקית). במאמר "Delirium Tremens בישראל" מציין המחבר, ג' יזרעאלב, כי דליריום טרמנס היא "בין המחלות הקשורות לשתיינות". לדבריו, "מדובר במצב פסיכוטי המתפתח תוך מספר שעות עד יממה, בעל מהלך סוער הנמשך כשבוע ימים, שבו החולה נמצא במצב של אי-שקט קיצוני והתמצאותו פגומה. הוא אינו ישן, והוא מוצף על-ידי הזיות, מלוות במתח, פחד וחרדה קיצוניים הנובעים מההזיות וממחשבות שווא, בדרך כלל של אימה". עוד נאמר, כי דליריום טרמנס "מתואר כפסיכוזה מטה-אלכוהולית, כלומר, הוא מתפתח בעקבות שתיינות, אך האלכוהול כבר לא נמצא בגוף". המלומד בזק מציין בספרו (בעמ' 374), כי "המונח דליריום מתאר מצבים המאופיינים בירידה במודע, בעקבות פגיעה אורגנית בתפקודי המוח. הסימפטום הטיפוסי והמרכזי הוא ערפול המודע המתבטא גם בירידת היכולת לשמור על רציפות במיקוד תשומת הלב, הפרעות קשות בהתמצאות בזמן ובמקום, אילוזיות פתולוגיות והלוצינציות ... מופיע שינוי בהתנהגות הפסיכו מוטורית המתבטאת לעתים באי-שקט קיצוני, או להיפך, השינוי יכול להתבטא במצב של חוסר תנועה וחוסר תגובתיות. מחשבות שווא פרנואידיות באופיין. הסיבות יכולות להיות זיהומיות (טוקסיות) או מטבוליות (קשורות בחילוף החומרים) או הרעלות עקב צריכת יתר של תרופות או חומרים כימיים, או כסימפטום של גמילה מתרופות או מחומרים. המצב הדלירי הידוע ביותר הוא דליריום טרמנס ...".

נ. הפסיכיאטרית ד"ר ורד טל, שבדקה את צבישב, העידה בבית המשפט כי הדליריום טרמנס הוא תופעה חולפת, שהתרחשה, במקרה דנא, במשך שלושה ימים (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 16.5.10, שורות 10-8). ד"ר טל אף קבעה מפורשות, כי המצב הפסיכוטי שבו פעל לא היה תולדה של מחלת נפש. בחוות דעתה מיום 10.3.10 ציינה ד"ר טל (בעמ' 3), כי "בבדיקות חוזרות ובמעקב במחלקה לא נמצאו סימנים למחלת נפש אשר גורמת לפסיכוזה, והתופעות מיוחסות כולן להפרעות שמקורן בשימוש באלכוהול". בעדותה בבית המשפט העידה ד"ר טל, כי אין לה כל מסמך או אינדיקציה למחלת נפש אצל צבישב (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 16.5.10, שורות 24-23), כי לא מצאה סימנים למחלת נפש שגורמת לפסיכוזה, וכי המצב הפסיכוטי בו פעל צבישב מיוחס כולו לשימוש באלכוהול (שם, בעמ' 10 שורות 9-7). מסקנתה של ד"ר טל היתה כי מצב הדליריום טרמנס לא נבע ממחלת נפש שקיננה אצל צבישב (שם, שורות 14-13). ד"ר טל הבהירה עוד, כי צבישב "גם לא סבל מעולם ממחלת נפש כמו סכיזופרניה או מחלה ביפולרית במובנה המשפטי" (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 16.5.10, שורות 26-25). נוכח זאת, קיים קושי רב לראות בדליריום טרמנס משום "מחלת נפש". ראו גם ע"פ (באר שבע) 7472/97 מדינת ישראל נ' הועדה הפסיכיאטרית המחוזית - דרום (1998) בו נקבע, על יסוד חוות דעת רפואית, כי אדם, שהואשם בהריגה ואשר פעל במצב של דליריום טרמנס, אינו חולה נפש.

נא. למסקנה, כי אין מדובר במחלת נפש, ניתן להגיע גם על רקע הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, הקובעת עונש מופחת בעבירת רצח בשל קיומה של "הפרעה נפשית חמורה". הפסיקה קבעה, כי המקרים בהם יש להחיל את סעיף 300א הם "אותם מקרי גבול שבהם עומד הנאשם על סף העמידה בתנאי סעיף 34ח לחוק, אך בשל עוצמתם הפחותה של תסמיני ליקויו, אינו חוצה אותו" (ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל פ"ד נד(5) 49, 58-57 (השופט קדמי)); סעיף 300א יחול על אלו "שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים" (שם, בעמ' 67). במלים אחרות, הדרישה ל"מחלת נפש" הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין מחמירה מהדרישה ל"הפרעת נפש חמורה" בסעיף 300א. בשנת 2008 פרסם איגוד הפסיכיאטריה בישראל נייר עמדה בנושא "עונש מופחת בעבירת רצח", שבו פורטו קוים מנחים למומחה בחוותו את דעתו בדבר ענישה מופחתת בעבירת רצח:

"מהי הפרעה/מחלה נפשית קשה (מה שהמחוקק כינה 'חמורה')?
לאור ניסוח הסעיף 300א(א) לחוק ממליצה הועדה להביא בחשבון שני נושאים המהווים משוכות הכרחיות הנדרשות לכניסה להגדרת החוק:
א. הפרעה נפשית קשה/ חמורה היא הפרעה המתבטאת ככזאת לאורך שנים בהתקיים התנאים/ הדברים הבאים:
טיפול פסיכיאטרי מתמשך, נטילת תרופות או המלצה לנטילת תרופות פסיכיאטריות ... אשפוזים פסיכיאטריים; הפרעה משמעותית בתפקודים מקצועיים/חברתיים/משפחתיים; כישלונות בביצוע מטלות חשובות ...
לדעת הוועדה אין הפרעה נפשית חמורה/קשה יכולה לבוא לביטוי בפעם הראשונה (דה-נובו) רק בהקשר לרצח. במקרה חריג בו קובע פסיכיאטר שמדובר בהפרעה נפשית קשה/ חמורה למרות שאיננה עונה על הקריטריונים שלעיל, עליו לנמק ולפרט בהרחבה את הסיבות לעמדתו המיוחדת"


("עונש מופחת בעבירת רצח – נייד עמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל: הערות והארות" רפואה ומשפט, גיליון 39 (2008) 165, 167).

משמעות הדברים היא, כי גם אם לא ניתן לומר באופן מוחלט ש"הפרעה נפשית חמורה" היא כזו המתבטאת לאורך שנים, אף שכך על פי רוב, עדיין מדובר בהפרעות שככלל יתאפיינו בהתמשכות לאורך זמן, ושככלל לא תתגלינה לפתע – "דה נובו" – עם ביצוע העבירה. ואם כך פני הדברים בהפרעה נפשית חמורה לצורך סעיף 300א(א), מקל וחומר ניתן לומר כן בהתייחס לדרישה (החמורה יותר) לקיומה של "מחלת נפש" שבסעיף 34ח.

נב. צבישב טוען, כי בדין הזר הוכר הדליריום טרמנס כמחלת נפש, וכי נעשתה הבחנה בין שכרות לבין דליריום טרמנס. ואולם, הדברים על פניהם אינם חד משמעיים, ולמצער ניתן לומר כי קיים קושי לטעון לאי שפיות על יסוד צריכת אלכוהול או סמים (ראו למשל הסקירה ב - Card, Cross & Jones Criminal Law (18th edition, 2008) p. 691-692; P Gillies, Criminal Law (third edition, 1993) p. 233-234).

נג. טוען צבישב (סעיפים 82-79 לבקשה), כי מחוות דעתה ומעדותה של ד"ר טל עולה, שסבל מדיכאון והפרעה דיכאונית. ואולם, בעדותה בבית המשפט ציינה ד"ר טל, כי "במקרה שלו, לפי התיאור שנמסר ע"י בני משפחתו לא היה מדובר בדיכאון בעוצמה מאד חמורה" (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 16.5.10 שורות 5-4), וכי לא חקרה את השאלה, האם צבישב היה בדיכאון מז'ורי במהלך חייו (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 16.5.10 שורות 29-28). בנסיבות אלו, אין לקבל את טענותיו של צבישב. יש להוסיף, כי שיקולי המדיניות שנזכרו מעלה בעניינו של קאדריה, נכונים גם בעניינו של צבישב.

סייג אי-השפיות – סיכום

נד. מן האמור עולה איפוא, כי בעניינם של קאדריה וצבישב לא התקיים התנאי הראשון לצורך תחולתו של סייג אי השפיות – קיומה של מחלת נפש. על כן, נראה שאין להיעתר לבקשת רשות הערעור, ככל שהדברים אמורים בשאלת תחולתו של סייג זה. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי לא הייתה מניעה ליתן משקל למצב הפסיכוטי של קאדריה וצבישב במסגרת גזירת ענשם:

"סעיף 300א עניינו ענישה מופחתת ולא אחריות מופחתת. כאשר בעבירת רצח עסקינן, העונש הוא מאסר עולם חובה. לכן, מצא המחוקק להוסיף את סעיף 300א כדי להעניק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מהעונש של מאסר עולם, במקרים בהם תחושת הצדק לא מתיישבת עם הטלת מאסר עולם בשל מצבו הנפשי של מבצע העבירה בעת ביצועה ...
לא כך לגבי עבירות אחרות, שאין בצידן מאסר עולם חובה, שאז ממילא העונש מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי להתחשב בגזירת העונש בהפרעה נפשית חמורה או בליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, שאינם מגיעים כדי חוסר יכולת של ממש להבין או להימנע מעשיית המעשה כאמור בסעיף 34ח לחוק" (עניין חג'ג', פסקה 34).

נה. נבחן עתה את תחולתו של סייג השכרות בעניינם של צבישב וקאדריה.

סייג השכרות

נו. סייג השכרות מוסדר בסעיף 34ט לחוק העונשין, הקובע כלהלן:

"(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.
(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.
(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.
(ד) בסעיף זה, 'מצב של שכרות' - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.
(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית".

נז. הגם שסייג השכרות נכלל בפרק ה סימן ב' לחוק העונשין שכותרתו "סייגים לפליליות המעשה", נהוג לומר כי מדובר בסייג המרחיב את אחריותו של מבצע העבירה. שהרי אם מתחילה ניתן היה לסבור, כי יש לפטור מאחריות פלילית אדם הנמצא במצב של שכרות, לא היה המחוקק, כעניין של מדיניות, נכון להכיר בשכרות פרי התנהגות חופשית במקור כהגנה מפני אחריות פלילית. אי לכך קבע המחוקק – בסעיף 34ט(ב) לחוק – פיקציה, חזקה משפטית נורמטיבית שאינה ניתנת לסתירה, לפיה רואים אדם שביצע עבירה במצב של שכרות אליה נכנס מרצונו החופשי, כמי שהיה מודע ואדיש למעשה העבירה:

"אין השכרות סייג לאחריות פלילית אלא אם כן נגרמה לאדם שלא מרצונו או שלא מדעתו. אם נכנס למצב השכרות מרצון ומדעת, חזקה עליו כי היה מודע, עובר להשתכרות ובשעתה, לכל מה ששיכור עשוי לחולל, כאשר הוא מאבד כליל את הביקורת השכלית והרצונית על מעשיו, והיה אדיש לכל התפתחות שעלולה לצמוח עקב שכרותו. חזקה זו היא משפטית מוחלטת, כך שאין עוד מקום להוכחת מודעותו של העושה לגבי הנולד. יש לראותו כמי שעשה את המעשה בצורה החמורה של פזיזות – היא האדישות" (דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, הצעות חוק תשנ"ב (2098) 115, 135).

נח. על רקע זה נאמר, כי סייג השכרות איננו אלא "הגנה מדומה" (ע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל (1.12.11; להלן עניין ג'אן); ע"פ 6656/08 חביבולין נ' מדינת ישראל (6.1.10)). נאמר כי –
"יותר משמופחתת אחריותו של השיכור, הריהי מוגברת. אם סבור אדם כי מחמת שכרותו יִפּטר מאחריות פלילית משום שמצבו גרם לו שלא יוכל להבין אל-נכון את טיב מעשיו ולגבש החלטה מוּשׂכּלת, אם לעשות או לחדול; או שלא יוכל לרצוֹת להתנהג כך או אחרת, כי אז מורה החוק שהשִכרות לא תעמוד לו כתריס בפני הרשעה בפלילים. אדם אשר מכניס את עצמו למצב של שכרות, מוזהר כי אם יבצע עבירה, יבּחן היסוד הנפשי בשעת השתכרותו, ויצטרף אל היסוד ההתנהגותי שבשעת ביצוע המעשה. חרף הפגיעה בהכרה השׂכלית וביכולת הרצונית של השיכור, וכפועל יוצא מכך פגיעה בשליטתו על התנהגותו, נקבעה בחוק חזקה משפטית שאינה ניתנת לסתירה, על אחריותו בפלילים: רואים את המעשה שעשה שיכור בשכרותו כמעשה שנעשה במחשבה פלילית, אם מדובר בעבירה התנהגותית; או באדישות, אם מדובר בעבירה תוצאתית. מתי אפוא יהא סייג השכרות למגן ולא לחרב? כאשר אדם עשה את המעשה 'במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו' (סעיף 34ט(א) הנ"ל לחוק העונשין)" (ע"פ 6331/11 אשתיי נ' מדינת ישראל (7.3.13; פסקה 10 לפסק דינו של השופט סולברג)).

נט. ההצדקה להרחבת האחריות או הגברתה עוגנה בשיקולי הרתעה, ובהנחה כי מי שהכניס את עצמו למצב של שכרות, רואים אותו כמי שהיה אדיש לאפשרות כי יפגע בערך המוגן שבבסיס העבירה (ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין – כרך ב' (1987) 592; להלן פלר, מ' גור-אריה "שכרות בדיני עונשין" משפטים יג (תשמ"ד) 183, 187; להלן גור אריה). אכן, "הבסיס לחריג זה הוא הדוקטרינה של 'התנהגות חופשית במקור', כך שהיסוד הנפשי אינו נבחן סימולטנית עם היסוד העובדתי בעת ביצוע העבירה, אלא לפני כן, בעת שהנאשם הכניס עצמו למצב של שכרות. היסוד הנפשי שהיה לנאשם בעת שהשתכר מצטרף ליסוד ההתנהגותי בעת ביצוע המעשה, למרות שבעת ביצוע המעשה לא התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש בשל שכרותו .... על כן נקבע, כי די בכך שהשכרות היא מדעת ואין נפקא מינה שהמעשה הפלילי נעשה שלא מדעת" (עניין ג'אן). על עמדת המשפט העברי באשר לאחריותו הפלילית של השיכור ראו ע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (12.12.05; להלן עניין טיקמן). ובלשון פשוטה: כשם שהנוהג בשכרות מפעיל "מכונת מוות נעה" (רע"פ 3638/12 וקנין נ' מדינת ישראל (2012)), היוצק לגרונו כמויות אלכוהול יודע אל נכון כי נכנס יין יצא שיקול הדעת – יצא במובן מושאל, של התפוגגות והיעלמות; וממילא בהכניסו עצמו לשכרות הרי זה הפרוזדור המביא לטרקלין אי השליטה, ועל כן רואה המחוקק את הנכנס לפרוזדור כאחראי לנעשה בטרקלין. לחיבת המשפט העברי אוסיף, כי רמת השכרות כבסיס לפסיקה נורמטיבית מוצאת ביטוי בגמרא (בבלי עירובין ס"ד ע"א-ע"ב), שם נערכת הבחנה בין שתוי – הדרגה הקלה יותר, לשיכור – הדרגה החמורה יותר. ונאמר "שתוי – כל שיכול לדבר לפני המלך; שיכור – כל שאינו יכול לדבר לפני המלך" (ראו גם שולחן ערוך אורח חיים צ"ט, א'); להלן נעשית שם הבחנה בין "שכרות רגילה" ל"שכרותו של לוט", לעניין חיובים אזרחיים ופליליים כאחת (ס"ה, א'); וראו גם אשר נכתב בעניין בדיקת השכרות ומידתה במשפט העברי בפסק דיני ברע"פ 8135/07 גורן נ' מדינת ישראל (2009), פסקה ל"ח.

ס. לצד הרחבת האחריות הפלילית בדרך של חזקה משפטית חלוטה המייחסת לנאשם מחשבה פלילית (אשר לפי ההגדרה בסעיף 20(א) לחוק העונשין לחוק כוללת גם כוונה), צימצם המחוקק את תחולתה של החזקה שבסעיף 34ט(ב) מקום בו מדובר בעבירות תוצאה, בכך שהוא מייחס לנאשם מחשבה פלילית עד רמה של אדישות. במלים אחרות, אין ניתן לייחס לעושה השיכור יסוד נפשי של "כוונה", מקום בו עסקינן בעבירות תוצאה, וניתן לייחס לו אך יסוד נפשי של אדישות. על הרציונאל שבצמצום זה עמד השופט לוי בעניין טיקמן:

"שונה הדבר כאשר מדובר בעבירות תוצאה, בהן נדרש יחס חפצי של כוונה מצד המבצע להגשמתה של תוצאה זו. במצב זה, כך קובע סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, יש לראות את המבצע-השיכור כמי שביצע את המעשה תוך אדישות להתרחשותה של התוצאה, ולא יותר מכך. נדמה, כי הרעיון הניצב בבסיסו של סייג זה, הוא כי לא ניתן לרתום את חזקת הפזיזות, בדבר הסיכון המודע שהשיכור נוטל על עצמו בעת צריכתו של החומר המשכר, כדי ליחס למבצע אחריות לעבירה הדורשת יסוד נפשי חמור יותר, של כוונה".

ובעניין ג'אן (פסקה 9) נאמר, מפי השופט עמית, כי:

"זו הפשרה שעשה המחוקק בין הרחבת האחריות הפלילית גם על מי שנמצא במצב של שכרות לבין התחשבות במצב השכרות. מחד, המשתכר מראה לנו בהתנהגותו כי הוא אדיש לפגיעה אפשרית בערכים מוגנים ולכן המחוקק מייחס לו אדישות להתקיימות התוצאה. מאידך, המחוקק עצר בקו הגבול של האדישות ולא הרחיב את הפיקציה הנורמטיבית ליסוד נפשי של כוונה. מכאן, שסייג השכרות מספק 'הגנה חלקית' ... במובן זה שלא ניתן להרשיע נאשם בעבירה הדורשת כתנאי להרשעה יחס חפצי של כוונה להתרחשות התוצאה, אך ניתן להרשיעו בעבירה שבה היסוד החפצי כלפי התוצאה האסורה הוא של אדישות בלבד, המהווה את החלופה החמורה יותר של פזיזות".

סא. אדם אשר מכניס עצמו למצב של שכרות ברצון או מדעת, אינו חוסה אפוא תחת סייג השכרות (בכפוף לצמצום החזקה, כאמור לעיל). טוען צבישב (סעיף 25 לבקשה), כי סעיף 34ט לחוק העונשין "מתייחס למצבים של 'השפעת חומר', ולא למצבים של העדר השפעת חומר", וכי (סעיף 41 לבקשה) "טענת השכרות נבדקת ביחס לאותם מצבים שהמעשה בוצע כאשר העושה היה שרוי תחת השפעה ישירה של החומר, קרי, כשהחומר עוד מצוי בגופו". לעמדתו, "נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מצא לנכון להחיל את סייג השכרות בעניינו" (סעיף 25). לפי הטענה, הואיל וצבישב פעל בהעדר השפעה של חומר אלכוהולי עת ביצע את העבירות בהן הורשע, לא היה מקום להחיל את סייג השכרות בעניינו. יוער, כי מדובר בטענה חריגה בנוף המקרים המגיעים לפתחם של בתי המשפט, באשר נאשמים טוענים לרוב לתחולתו של סייג השכרות. לאחר העיון, אין בידי לקבל טענה זו.

סב. בפסק דינו מיום 24.2.11 עמד בית המשפט המחוזי (פסקה ס"ט) על כך, שלפי הגדרתו ב– ICD-10מצב הדליריום טרמנס נובע מ"שימוש באלכוהול", וכי בדרך כלל הוא תוצר של גמילה מוחלטת או חלקית מאלכוהול, אצל בעלי עבר ארוך של תלות בו, ולעתים נוצר בזמן אירוע של שתייה מרובה. בית המשפט המחוזי ציין, כי הדברים עולים גם מעדותה ומחוות דעתה של ד"ר טל. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה, כי אין מקום להבחין בין דליריום טרמנס שנוצר תוך כדי צריכת אלכוהול לבין דליריום טרמנס שנותר שעות, ימים או שבועות לאחר צריכת האלכוהול. נאמר, כי "אין זה רלוונטי שעיתוי התפרצות המצב הפסיכוטי הינו תוך כדי שתייה או לאחר הפסקה בשתייה, ובלבד שעולה מן הראיות (כפי שאכן עולה בענייננו) שהאירוע נובע משימוש באלכוהול, ולכן הסייג הרלוונטי במקרה נשוא הדיון הוא סייג השכרות שבסעיף 34ט של חוק העונשין, וזאת גם אם המצב הפסיכוטי פרץ בזמן הפסקה משתייה, שכן הדליריום טרמנס נובע משימוש באלכוהול" (פסקה ע"ה לפסק הדין מיום 24.2.11). במסקנות אלו איני רואה מקום להתערבות. סעיף 34ט(ד) מגדיר מצב של שכרות כ"מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר". סבורני, כי גם דליריום טרמנס – הנובע משימוש באלכוהול – הוא מצב בו מצוי אדם תחת השפעת חומר אלכוהולי, גם אם קדמה לו הפסקת שתיה, שהרי הסיבה והמקור להיווצרותו הם צריכת האלכוהול. לשון אחר: בלעדי צריכת האלכוהול, לא היה נוצר מצב הדליריום טרמנס. אומר כבר כאן, כי הפן בעל הזוית החיובית של המאמץ לגמילה, מעבר לשאלה של ערכו המשפטי המהותי, צריך למצוא ביטויו לא בהכרעת הדין אלא בגזירת הדין (ראו גם פסקה ע"ד להלן).

סג. צבישב טוען (סעיפים 28-27 לבקשה), כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה מרחיבה את האחריות הפלילית באופן שאינו תואם את לשון החוק ואת הרציונלים, העומדים מאחורי הסייגים לאחריות פלילית, כי "אין להעניש מי שאינו כשיר להבין את המשמעות הפיזית או הערכית של התנהגותו, להבחין בין טוב לרע ולשלוט בהתנהגותו". צבישב טוען, כי יש לפרש את התיבה "השפעת" ("בהשפעת חומר אלכוהולי" שבסעיף 34ט(ד)) באופן דווקני, המחייבת הימצאות של אלכוהול (או סם מסוכן) בגופו של הנאשם.

סד. ואולם, ספק רב אם פרשנות דווקנית זו היא הפרשנות המילולית המתחייבת למונח זה, שהרי לצריכת אלכוהול או סם מסוכן עלולה להיות השפעות, גם אם החומר אינו מצוי בגופו של הצורך. כך, אי צריכה של אלכוהול או סם מסוכן אצל אדם, המשתמש תדיר בחומרים אלה, עלולה לגרום להשפעה שלילית עליו ("קריז" בלשון העם). מדובר בהשפעה ישירה של האלכוהול (או הסם המסוכן), ואין מקום להבחין בינה לבין השפעה אחרת הנובעת מהימצאותו של אלכוהול או סם מסוכן בגופו של האדם:
"במסגרת הבחינה התפקודית של השכרות אין הבדל בין שכרות הנובעת משימוש בחומר הכימי (אדם המצוי תחת השפעת סמים מסוכנים, לדוגמא) ובין שכרות הנובעת מחוסר בשימוש באותו חומר כימי (אדם המכור לסמים מסוכנים, ומרגיש צורך עז להחדיר את הסמים המסוכנים לגופו). בשני סוגי המקרים מדובר במצבים של שכרות, הנובעים מהשפעת החומר הכימי ישירות על האיברים הרלוונטיים בגוף האדם, ובמקרה השני מדובר בהשפעה הנובעת מן התלות שפיתח האדם הספציפי באותו חומר כימי, אשר המחסור בו מעיב על יכולותיו ההכרתיות או החפציות. הסוג השני של המקרים נפוץ יותר אצל מתמכרים לחומרים משכרים בעת מחסור בחומר המשכר הספציפי ופיתוח תסמיני נסיגה, המאפיינים גם את טיפולי הגמילה מאותם חומרים" (ג' הלוי תורת דיני העונשין – כרך ג' (2010) 186; להלן הלוי).

הנה, גם במקרה של השפעה עקב אי צריכה עסקינן במצב של שכרות, ואין מקום להוציא את ההשפעה בעקבות חוסר שימוש באלכוהול (או בסם מסוכן) מתחולת סעיף 34ט, אך בשל כך שהחומר אינו מצוי בגופו של הנאשם. התמונה היא שלמה, תמונתו של האדם מרגע שעירה לתוכו אלכוהול, ועד להיותו שוב פיכח באופן מלא כאדם מן הישוב. שלבי הביניים באים בגדרי השכרות, וככל שהאדם הכניס עצמו לשכרות – גרם, כלשון החוק – אין הוא נהנה מן ההגנה.

סה. אכן, החוק דורש פעולה תחת השפעתו של החומר (אלכוהול או סם מסוכן); הוא אינו דורש, על פני הדברים, הימצאות של חומר בדמו של הנאשם. לפיכך, ספק אם הוספת הדרישה להימצאותו של החומר בגופו של הנאשם, כפי פרשנותו של צבישב, עולה בקנה אחד עם לשון החוק, ומכל מקום היא אינה הפרשנות המתחייבת. נזכיר גם, בהקשר הפרשני, כי "אף בתחום הפלילי אין מניעה לכך שהפירוש שניתן מבחינה לשונית להוראת החוק אינו בהכרח המובן הטבעי והרגיל של לשון הנורמה, ובלבד שבסוף המהלך הפרשני יינתן לנורמה פירוש שהוא אפשרי מבחינה לשונית" (דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן (2009; להלן עניין כהן), בפסקה 10 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; ראו גם דברי בפסקה י"ד(1) שם – "המשפט הפלילי אינו כסוי עיניים, ועקרון החוקיות אין פירושו עקרון החסיד השוטה ... בפרשנו את החוק מצווים אנו לזכור, עם זאת, גם את זכויות החברה והקרבנות להגנה ראויה של המשפט הפלילי, שלשמה נועד במידה רבה").

סו. יתירה מכך; בספרו תורת דיני העונשין – חלק א' (2009) עומד המלומד הלוי, בעמ' 540-488, על פרשנות הנורמה הפלילית. בין היתר נאמר, כי בהעדר התאמה בין ההיגיון המילולי וההיגיון המשפטי של הנורמה הפלילית "על בית המשפט לבחון את הנורמה הפלילית ולפרשה בהתאם להיגיון המשפטי בה" (שם, בעמ' 518; ראו גם ע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל (2011)); הוסבר, כי "ההיגיון המשפטי של הנורמה הפלילית הוא העומד בבסיס הנורמה הפלילית. הניסוח המילולי של הנורמה הפלילית מהווה אך מעטפת מילולית להיגיון זה ... את ההיגיון המשפטי של הנורמה הפלילית מקובל לחשוף בדרך של התחקות אחר תכליתה במסגרת היותה ביטוי ליישום השליטה החברתית המשפטית" (תורת דיני העונשין – חלק א' (2009), בעמ' 519). כאמור, תכליתו של סייג השכרות היא לפטור מאחריות פלילית אדם שנכנס למצב של שכרות שלא בהתנהגותו הנשלטת או מדעתו (סעיף 34ט(א)), ומנגד להטיל על אדם שנכנס למצב של שכרות מרצון ומדעת את האחריות על מכלול הסיכונים הנובעים ממצב זה (סעיף 34ט(ב)) – "שיכור יישא באחריות פלילית גם אם בשעת ביצוע המעשה לא מסוגל היה להבין את התנהגותו ולהימנע ממנה, כל עוד הגיע למצב של שכרות בהתנהגות פסולה ובאופן חופשי" (רבין וואקי, בעמ' 697). משמצינו, כי מצב של דליריום טרמנס נובע מצריכת אלכוהול, וכי השימוש באלכוהול הוא אביו מולידו, אין להבחין בינו לבין מצבים מסוכנים אחרים הנובעים מצריכת אלכוהול או מהשפעות אחרות של צריכת אלכוהול:

"בהתאם לכך, אדם הסובל מתסמיני נסיגה בעקבות מחסור בחומר הכימי אליו הוא התמכר, ואשר בתסמינים אלה ניתן לזהות בבחינה פונקציונלית את שלילת היכולות ההכרתיות (קוגנטיביות) או את שלילת היכולות החפציות (ווליטיביות) של האדם, ייחשב כנתון במצב של שכרות (מלאה או חלקית, לפי העניין). כך, הן הימצאות החומר בגופו של האדם הן היעדר הימצאותו בגופו של האדם שהתמכר, עשויים להיחשב כשכרות" (הלוי, בעמ' 208).

סז. מן האמור עולה, כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם התכלית העומדת ביסוד סייג השכרות, וממילא אין להיעתר לפרשנותו של צבישב. אוסיף, כי גם בהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין – הקובעת כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין" – אין כדי לשנות ממסקנה זו, שכן "רק כאשר פירושה של הנורמה, על-פי תכליתה, מעלה מספר פירושים אפשריים שכל אחד מהם מגשים באופן סביר את תכליתה של הנורמה, נכנס עקרון הפירוש המקל עם הנאשם לפעולה" (רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (2010), בפסקה 114 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; ראו גם עניין כהן, בפסקה 9 לפסק דינה של הנשיאה ביניש); ועוד נאמר, כי "גם קיומן של מספר אפשרויות פרשניות סבירות אינו מספיק לצורך החלת דוקטרינת הפירוש המקל. התנאי להחלת הפירוש המקל עם הנאשם הוא כי 'כפות המאזניים מאויינות', קרי: לא ניתן להכריע נכונה בין אפשרויות פרשניות סבירות שונות ולהעדיף אחת על פני אחרות מבחינת מידת התאמתן להשגת תכליתה של הנורמה הפלילית ... החלת הכלל הפרשני המקל מותנית, אפוא, לא רק בקיום מספר אפשרויות סבירות לפירוש הנורמה, אלא בקיום מספר אפשרויות המצויות ברף סבירות זהה מבחינת התאמתן לתכלית הנורמה. רק אז, יש לבחור בפירוש המקל כאמור" (שם, בפסקה 115). משנמצא, כי פרשנותו של צבישב – בניגוד לפרשנותו של בית המשפט המחוזי – אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של סייג השכרות, אין הוא יכול להיבנות מהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין.

סח. השאלה העובדתית היא אפוא – בנוגע לכל מצבי השכרות הנובעים משימוש באלכוהול או בסם מסוכן – האם הכניסה אליהם נעשתה מדעת ומרצון. על כך נעמוד עתה.

כניסה לשכרות בהתנהגות נשלטת ומדעת

סט. כאמור, סעיף 34ט(ב) מאפשר הטלת אחריות פלילית על מי שביצע עבירה פלילית במצב של שכרות שאליה נכנס מרצון ומדעת. טוען קאדריה (סעיף 12ג', עמ' 23 לבקשה), כי "ספק רב אם מצב של התמכרות ארוכת שנים לסמים אינו שולל טענה של כניסה נשלטת ומדעת למצב. האם ניתן לראות במכור אדם העומד בדרישות המינימום לאחריות הפלילית – אוטונומיה, רצון ויכולת לבצע בחירה באפשרות שלא להשתמש באלכוהול או בסם? כמה שנים לתוך ההתמכרות נזקוף לחובתו את 'החטא הקדמון'?"; ואילו צבישב שואל (סעיף 41 לבקשה), "עד כמה אחורה בזמן נחשיב מצב פסיכוטי כאילו מקורו בהשפעת אלכוהול?". מטענות אלו משתמע, כי לגישתם של המבקשים אדם המצוי במצב של התמכרות אינו יכול להיכנס מדעת ומרצון למצב של שכרות, גם אם החל לצרוך את הסם מדעת ומרצון.

ע. אין בידי לקבל טענות אלה, אף שהן שובות לב. משמעותן האמיתית של טענות אלו היא החלה גורפת של סעיף 34ט(א), קרי – פטור מאחריות פלילית, על מכורים לאלכוהול או לסמים. מעבר לכך שהחלה גורפת כאמור עומדת בניגוד לתכליתו של סעיף 34ט, היא אף מעודדת את התופעה של התמכרות לאלכוהול ולסמים. לכך, כמובן, אין להסכים. להתמכרותו של נאשם ניתן, בנסיבות מסוימות, ליתן משקל בעת גזירת עונשו, כאמור מעלה בהקשר אחר – "שמתי נגד עיני כי המערער החל לצרוך סמים מגיל 14-13 ואין להחיל עליו את אותה אמת המידה שיש להחיל על בגיר שנכנס מרצון וממשיך מרצון לצרוך סמים. מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה עקב השימוש בסמים, מפחית במידת מה את אשמו המוסרי, בשל התרופפות העכבות והחסמים המאפשרים לכל בן אנוש להפעיל ביקורת עצמית על מעשיו במישור ההכרתי והרגשי" (ע"פ 10416/07 דולינסקי נ' מדינת ישראל (2009) – השופט עמית); אולם אין היא יכולה לפטור נאשם מאחריות פלילית. עמד על כך המלומד הלוי –

"כאשר אדם החל לעשן סיגריות מתוך בחירה חופשית ובאופן מודע בהיותו בגיר, ועד מהרה הוא פיתח תלות בניקוטין, הרי שתחולת סייג השכרות עליו תהיה שונה לחלוטין ... במצב זה משועתק אשמו של האדם שהתמכר לניקוטין מרצונו החופשי, והוא שרוי במצב של שכרות כתוצאה מכך, למסגרת ביצוע התנהגותו בעת השפעת השכרות עליו ... התוצאה המשפטית של מקרה זה תהא, כי סייג השכרות לא יחול עליו והוא לא יהיה פטור מאחריות פלילית" (הלוי, בעמ' 209).

ובהמשך מציין הלוי (שם) כי:

"הטלת האחריות הפלילית על האדם המכור לחומרים משכרים אינה בגין עצם התמכרותו, אלא בגין העבירה הפלילית הספציפית שביצע במהלך היותו נתון להשפעת תסמיני התמכרותו".

עא. יש לציין, כי בספרות הובעה העמדה, לפיה את התנאי בדבר השליטה והידיעה של הנאשם יש לפרש על-יסוד סיווגו הגנטי, שכן אין זה הוגן ליישם כלל משפטי זהה על אנשים בעלי גנטיקה שונה (ד' פוגץ', מ' פינדלר "בקרה גנטית על התנהגות והשלכתה על המשפט הפלילי דוגמת האלכוהוליזם" טכנולוגיות של צדק – משפט מדע וחברה (2003) 13, 58-48; להלן פוגץ' ופינדלר. ראו גם פרוש בעמ' 167-165, אם כי עניינו של הדיון שם בסייג אי-השפיות ולא בסייג השכרות). ואולם, גם אצל פוגץ' ופינדלר מצויה ההבחנה בין "קבוצת הבלתי מסוגלים להיגמל", הכוללת "אלכוהוליסטים שלא יוכלו להיגמל בגלל המטען הגנטי שלהם גם אם ינסו בכל מאודם" (שם, בעמ' 49), לבין "קבוצת המסוגלים להיגמל", הכוללת "אלכוהוליסטים המסוגלים להיגמל, והסיבות להיעדר גמילה אצלם יהיו חוסר רצון מספיק או השפעה סביבתית שלילית" (שם, בעמ' 51). באשר לקבוצה השניה נאמר, כי חבריה "לא יוכלו לטעון שנכנסו למצב של שכרות שלא בשליטה" (שם). עוד נאמר, כי "רק נאשמים מעטים 'ייהנו' מהשילוב בין הממצאים המדעיים לתפיסה המשפטית" (עמ' 55). יצוין, כי גם לגישת פוגץ' ופינדלר "בשלב הידע הראשוני, ייתכן שיש יתרון ליצירת רצף של ענישה, בגלל הקושי להתמודד עם רצף אחריות" (עמ' 54). מכל מקום ברי, כי גם לגישתם, על הנאשם המכור להוכיח כי שייך לקבוצה הראשונה, קרי – אינו מסוגל להיגמל. ואולם, בבקשות שבפנינו גם לא נטען, כי קאדריה וצבישב הם מכורים שאינם מסוגלים להיגמל, ולא הובאה ולוּא גם ראשית ראיה לכך, וממילא הדבר לא הוכח. אדרבא, הן קאדריה והן צבישב משליכים יהבם על נסיונות גמילה נטענים כבסיס לפטור מאחריות פלילית.

עב. קאדריה טוען בבקשתו, כי "תוצאות הגמילה כפי שהתרחשו בפועל הינן אכן תוצאות שלא ניתן היה לצפותן. האדם הסביר לא היה יכול להיות מודע להן. בעברו של הנאשם [קאדריה – א"ר] מספר גמילות, אך זו הפעם הראשונה בחייו שהוא נקלע למצב פסיכוטי. לכן אי אפשר להגיד שנכנס למצב זה בהתנהגות נשלטת, מדעת או מרצון" (עמ' 22, סעיף 11). לטענתו של צבישב (סעיף 44 לבקשה), "לא ניתן לקבוע כי כניסה ל'מצב של שכרות' בגלל גמילה או הימנעות מצריכת אלכוהול הינה כניסה בהתנהגות נשלטת ומדעת". טענות אלו מעלות שאלה אחרת – מהי המשמעות שיש לייחס לכך, שמדובר – לפי הטענה – בעבירות שבוצעו במהלך גמילה מאלכוהול או מסם?

עג. יטען הטוען, כי יש לבחון את הדברים במשקפיים של הכניסה למצב שכרות, קרי, ההתמכרות לסם או לאלכוהול. לפי גישה זו, החטא הקדמון מצוי בהתמכרות עצמה, בחינת תחילתו מוכיחה על סופו, ומשעה שאותו חטא קדמון נגרם מדעת ומרצון, דבר שעל פי רוב לא יהיו חולקים עליו, אין תחולה לסייג השכרות שבסעיף 34ט(א), ויש להחיל על הנאשם את החזקה הקבועה בסעיף 34ט(ב). גישה זו מציבה את ההגנה על שלום הציבור כאינטרס רם מעלה, שאין שני לו, הגובר על הכל. מנגד ניתן לטעון, כי יש להפריד בין שני החלקים. כאשר מדובר בהתמכרות, הנה כל עוד נעשית העבירה בהשפעתה, יראו את הנאשם המכור כמי שהכניס עצמו מדעת ומרצון למצב של שכרות. ואולם, כאשר מדובר בביצוע עבירה תוך ניסיון להפסיק את צריכת האלכוהול או הסם – גמילה – מנתק ניסיון זה את הקשר בין צריכת האלכוהול או הסם (מרצון ומדעת) לבין העבירה. גישה זו מעלה על נס את האינטרס הציבורי שבגמילתם של מכורים לסמים ולאלכוהול. סוגיה זו מעוררת שאלות נכבדות (ואין המדובר ברשימה ממצה) – האם יש להסתפק בגמילה עצמאית (כמות שלפי הטענה נעשה בענייננו), או שמא יש לדרוש גמילה מפוקחת? האם ראוי להטיל אחריות בגין גמילה רשלנית? האם יש לדרוש מודעות בפועל לכך שכניסה למצב של גמילה עלולה לגרום למצבים פסיכוטיים, או שמא ניתן להסתפק במודעות בכוח? שכן מחד גיסא – "ההצעה אינה מתייחסת במפורש למקרים שבהם העושה הביא את עצמו למצב של שכרות מלאה מתוך רשלנות. מסעיף 45(א) להצעה אף משתמע, כי העושה הרשלן לא ישא בכל אחריות למעשה עבירה שעשה במצב של שכרות מלאה" (מ' גור אריה "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992" משפטים כד (תשנ"ד) 9, 59); ומאידך גיסא – "כל אדם בר דעת מודע לסיכון של כניסה למצב של שכרות כתוצאה משתיית כמות משמעותית - ובמקרה דנן מדובר בחמש כוסות - של וויסקי. בנסיבות כאלה, הטענה 'לא ידעתי שאשתכר' - לא תסייע ל'שיכור'" (ע"פ 6586/98 אלסיבצקי נ' מדינת ישראל (18.5.99; השופט קדמי) להלן עניין אלסיבצקי); "יש עובדות או הערכות שהן כה בסיסיות ומובנות מאליהן (מן הסוג ש'כל תינוק מבין'), שהמשפט רשאי לצפות, ואף לתבוע מכל אדם תבוני להכיר בהן" (מ' קרמניצר "עקרון האשמה" מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 109, 118). ראו גם הדיון אצל רבין וואקי, בעמ' 703-702.

עד. סבורני, כי ניתן להשאיר שאלות אלה לעת מצוא, שכן המבקשים – כפי שיפורט להלן – לא השכילו להוכיח, בערכאות הקודמות, כי היו במצב של גמילה. אודה כי בלבי יש אהדה למי שמתאמץ להיחלץ מן ההתמכרות, אך מתן תוקף משפטי לכך מחייב תשתית עובדתית ומדעית שאינה לפנינו, וישאר הנושא בצריך עיון. ושוב אזכיר, כי לעת הזאת אפשר ליתן ביטוי למאמץ הגמילה בגזירת הדין. בשני המקרים שלפנינו כך אירע; על קאדריה נגזרו שישה חודשי מאסר על תנאי, ועל צבישב – חודשיים על תנאי, עונשים קלים על פניהם.

עה. בעניינו של קאדריה קבע בית משפט השלום – עובדתית – כי "לא הוגשה מטעם הנאשם כל ראיה לתמוך בטענתו, לפיה, הוא הפסיק להשתמש בסם כשבועיים לפני האירוע נשוא האישום, וכי הוא מנסה, מזה כשבועיים, להיגמל מסמים, בין ע"י נטילת תרופות בשילוב סמים, ובין בהליך גמילה בפיקוח גורם חיצוני. הנאשם לא טען זאת בחקירתו במשטרה, וכאמור, לא העיד להגנתו, בבית המשפט, ומשכך, נותרה טענתו בדבר ניסיון הגמילה, ללא תימוכין בראיה" (הכרעת דין מיום 28.10.10, עמ' 36 שורות 29-25), וכי "לאור העדויות הנ"ל, שוכנעתי כי הנאשם ביצע את המעשים לאחר שנטל סמים מסוכנים והיה, עת עשיית מעשיו, תחת השפעת סמים, ושימוש זה בסם הוא שגרם לו להיות נתון, אותה שעה, במצב פסיכוטי" (שם, בעמ' 37 שורות 17-15), ועל כן נקבע כי קאדריה "הכניס את עצמו, בהתנהגות נשלטת ומדעת, למצב של שכרות, עת נטל, בזמנים הרלבנטיים, את הסמים המסוכנים, וכי היותו במצב של שכרות, היינו, תחת השפעת סמים, לא היה תוצאה של מעשה שבניגוד לרצונו או שלא בידיעתו" (שם, שורות 20-18). מדובר בקביעה עובדתית מובהקת, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה, לא כל שכן בגלגול שלישי.

עו. בעניינו של צבישב נקבע – עובדתית – בבית משפט השלום, כי "מדובר בנאשם, שמהראיות שהובאו בפני הוכח כי לא היה מודע לכך כי גופו נמצא בתהליך גמילה מאלכוהול. הוכח כי הפסקת שתיית האלכוהול היתה מקרית ובלתי מתוכננת" (הכרעת דין מיום 29.7.10, עמ' 65 שורות 15-13; ראו עוד עדותה של ד"ר טל מיום 16.5.10 בעמ' 16 שורות 31-30), וכי "מבחינת הנאשם, הוא כלל לא החליט להיגמל, שכן כלל לא היה מודע להיותו אלכוהוליסט" (הכרעת הדין מיום 29.7.10, בעמ' 51 שורה 24). עוד נקבע, כי אשתו של צבישב נתנה לו – ערב האירוע – "40 גרם וודקה" (שם, בעמ' 53 שורות 14-13). סבורני, כי בנסיבות הללו – שבמובהק אינן מקיימות אחר האינטרס הציבורי בדבר עידוד גמילתם של מכורים – אין ניתן להלום את טענתו של צבישב, כי היה בהליך של גמילה.

עז. בנסיבות אלה, איני סבור – כאמור – כי יש להכריע בשאלות העולות בהקשר הגמילה, וניתן להשאירן בצריך עיון. בהקשר זה יצוין, כי ב"תגובת המשיבה לאסמכתאות בדין הזר שהוגשו מטעם המבקש" מיום 24.3.13, בגדר רע"פ 5340/12, נאמר כי "בהתייחס לטענה כי קיים אינטרס ציבורי בגמילת מכורים לאלכוהול, תזכיר המשיבה כי המבקש לא היה כלל במצב של גמילה, והפסקת השתייה על ידו היתה מקרית לחלוטין" (סעיף 8; הדגשה במקור); בדיון ציין בא כוח המשיבה, כי "השאלה מה דינו של אדם שנכנס לגמילה, אך היא לא עולה בתיק הזה". נדמה איפוא, כי גם לעמדתה של המשיבה אין אלה המקרים המתאימים ללבן את השאלות הנכבדות העולות בהקשר סוגיה זו.

סייג השכרות – סיכום ביניים

עח. על יסוד האמור, אציע לחברי שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור, ככל שהדברים אמורים בסוגית הגמילה. אלא שבכך לא תם מסענו, ויש לבחון האם ניתן היה להרשיע את קאדריה וצבישב בעבירות הקונקרטיות בהן הורשעו. בחינה זו מעלה את שאלת תחולתו של סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין בעבירות מטרה.

תחולתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות מטרה

עט. עבירות שונות בחוק העונשין דורשות, נוסף על הוכחת המחשבה הפלילית הנדרשת לפי סעיף 20 לחוק, הוכחת מטרה או מניע. עבירות אלו מכונות עבירות מסוג של כוונה מיוחדת או עבירות מטרה. בספרות נאמר, ש"הכוונה המיוחדת מביעה את רצונו של המתנהג, כי המניע להתנהגות אכן יבוא על סיפוקו או כי מטרת ההתנהגות אכן תושלם" (ג' הלוי תורת דיני העונשין – כרך ב' (2009) 199). בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221 נאמר, מפי הנשיא ברק (פסקה 7 לחוות דעתו), כי:

"המודעות למעשה, לנסיבה ולאפשרות גרימת התוצאה (בעבירת תוצאה), וכן הכוונה באשר לגרימת התוצאה האסורה (בעבירות תוצאה), הם היסודות הכלליים של העבירה. בין אלה לא נמנית המטרה המונחת ביסוד הפעולה. עם זאת, לעתים קובע החוק מחשבה פלילית מיוחדת מסוג של 'מטרה'. כאשר מחשבה פלילית זו נדרשת בעבירה התנהגותית - כלומר בעבירה שאינה מחייבת תוצאה כאחד מיסודותיה העובדתיים - אין היא הופכת ל'כוונה' כהגדרתה בחלק הכללי של חוק העונשין. היא מהווה אך מחשבה פלילית מיוחדת שענינה הרצון או השאיפה להשגת יעד מסויים או החתירה אליו, כאשר אותו יעד הוא מעבר לנדרש ברכיב העובדתי של העבירה".

פ. הבקשות שבפנינו מעלות לכאורה את שאלת תחולתו של סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין על עבירה התנהגותית הדורשת יסוד נפשי מיוחד של מטרה, קרי, ייחוס יסוד נפשי למבצע השיכור מדעת בעבירות כגון דא. המדינה הודיעה, כי היא משאירה לשיקול דעת בית המשפט האם ליתן רשות ערעור בסוגיה זו. לפיכך, ועל מנת להבהיר את ההלכה בעניין, החלטנו לדון בבקשה כבערעור ככל שהדברים אמורים בסוגיה זו.

פא. השאלה היא היש לומר, כי דין עבירת התנהגות הכוללת יסוד נפשי של מטרה כדין כל עבירת התנהגות אחרת, ועל כן ניתן יהא להרשיע בה את המבצע השיכור, או שמא דין עבירת התנהגות הכוללת יסוד נפשי של מטרה כדין עבירת תוצאתית הדורשת כוונה, ולפיכך אין להרשיעו. שאלה זו מתחדדת נוכח העובדה, כי הגדרתה של מחשבה פלילית בחוק העונשין (סעיף 20) אינה מתייחסת ליסוד הנפשי של מטרה. יש לציין, כי הדעה הרווחת בקרב המלומדים היא שאין ניתן להטיל על המבצע השיכור מרצון ומדעת אחריות בגין עבירות, הדורשות יסוד נפשי של כוונה מיוחדת:

"בפסיקה נקבע, כי אם מדובר בעבירה התנהגותית, ייחשב העושה כבעל המחשבה הפלילית הנדרשת, אך לא ניתן יהיה לייחס לו אחריות מכוח סעיף זה לעבירות הדורשות 'כוונה מיוחדת' (עבירות מטרה)" (רבין וואקי, בעמ' 701);

"הנחת האדישות, הבנויה על תהליך ההשתכרות המלאה מרצון, מייתרת הוכחת כל יסוד נפשי, ולוּ אף קיים, של אדישות, לעניין עבירות תוצאתיות, ושל מחשבה פלילית, לצורך עבירות התנהגותיות, ולא כל שכן של רשלנות, לעניין כל עבירה המסתפקת בסוג זה של יסוד נפשי. תישארנה מושתתות על יסוד נפשי מוכח – ולא מונח – רק עבירות מותנות במחשבה פלילית מיוחדת במניע או במטרה, מסוימים, או עבירות תוצאתיות מותנות בכוונה פלילית" (פלר, בעמ' 597).

לדוגמה מן הפסיקה לעניין זה ראו להלן.

פב. לאחר העיון, סבורני כי עמדה זו – בדין יסודה. כאמור, ביסוד הרחבת האחריות שבסעיף 34ט(ב) ניצבת התפיסה, כי יש לייחס למבצע השיכור מדעת ומרצון את האחריות על מכלול הסיכונים שעלול להצמיח מצב השכרות. ואולם, עמדנו על כך כי אין ניתן לייחס לו רצון או כוונה לבצע את העבירה. באופן דומה, סבורני כי אין ניתן לייחס למבצע השיכור רצון בהתקיימותו של המניע להתנהגות או בהשלמת מטרת ההתנהגות, הנדרשות לצורך הרשעה בעבירות מטרה. יהא בכך משום הרחבת יתר של אחריותו, על-ידי הוספת "שלב אחריות" שמעבר למחשבה הפלילית ה"רגילה", הנובעת מכניסתו ברצון למעגל השכרות, בחינת "חזקה בריבוע" שאינה צודקת.

פג. בית המשפט המחוזי, בעניינו של קאדריה, ציין כי "גם בפסיקתו של בית המשפט העליון ניתן למצוא קביעות על כך שלאור הוראותיו של סעיף 34ט(ב) לחוק, הרי שלא ניתן להרשיע שיכור בעבירות הדורשות 'כוונה מיוחדת'" (פסק דין מיום 7.7.11, בעמ' 23 שורות 13-11). ואמנם, ברע"פ 3480/09 מלכה נ' מדינת ישראל (2010) זוכה המבקש דהתם – בהסכמת המדינה – מעבירות של איומים ושל הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הכוללות יסוד נפשי של "כוונה מיוחדת". בפסקה 9 לפסק הדין המשלים מיום 14.3.10 נאמר, כי "הרקע להסכמת המדינה לזיכוי נעוץ בהערכה מקצועית נוספת שנעשתה בפרקליטות המדינה בענין ההיבט המשפטי הנוגע לעבירות שבוצעו אגב שכרות, שנגרמה מדעת". בהודעה שהגישה המדינה באותו הליך נאמר, כי "אכן ישנו קושי בהרשעתו של שיכור, על פי הגדרתו בחוק, בעבירת התנהגות הדורשת יסוד נפשי של תוצאה". כאמור מעלה, גם בעניינו של קאדריה הסכימה המשיבה בבית המשפט המחוזי לזיכויו מעבירה של איומים.

פד. טוענת המשיבה (סעיף 30 לתגובתה ברע"פ 6382/11), בהתייחס לתחולתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות מטרה, כי "אין מנוס מלבחון כל מקרה לגופו, וזאת על רקע מהות העבירה המיוחסת". כנטען, "הדגש בבחינה זו יהיה בשאלה האם יש בהתנהגות העושה, כשלעצמה, במנותק מהמטרה הנדרשת, משום פגיעה בערך המוגן בעבירה. רק אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, הרי שתחול הרחבת האחריות הקבועה בסעיף 34ט(ב)". ברם, קביעה שעיקרה בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו, חלף קביעתה של הלכה כללית, עלולה בנדון דידן לפגוע בעקרון החוקיות. אכן, "עקרון החוקיות נגזר מהתפיסה, המתחייבת מעקרונות יסוד של צדק והגינות העומדים בבסיס שיטתנו המשפטית, לפיה 'אין עונשין אלא אם כן מזהירין', והוא מחייב קביעת קו גבול ברור ככל הניתן בין ההתנהגות המותרת להתנהגות האסורה על-פי חוק" (עניין כהן, בפסקה 9 לפסק דינה של הנשיאה ביניש). אכן, לא תמיד ניתן להגיע להלכה כללית בתחומים שונים של דיני העונשין, אך ראוי לחתור לכך. הצעת המדינה אף מעלה קשיים פרקטיים באיתור אותן התנהגויות שבהן מגולם היסוד הנפשי. יתר על כן, עמדתה של המשיבה אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי המשפט. כך טוענת המשיבה (סעיף 30 לתגובתה ברע"פ 6382/11), כי בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 לחוק העונשין – לגביה נקבע כי היא דורשת יסוד נפשי של מטרה (ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496) – "מגולם היסוד הנפשי הנדרש – המטרה האמורה – כבר במעשה עצמו", ועל כן ניתן להחיל על השיכור מדעת אחריות לעבירה זו. דא עקא, שבעניין אלסיבצקי זוכה הנאשם (בבית המשפט המחוזי) מעבירה של מעשה מגונה; המדינה לא עירערה על זיכוי זה, והדעה הרווחת היא כי אין ניתן להרשיע את העושה השיכור בעבירה זו (רבין וואקי, בעמ' 701 ה"ש 22 והאסמכתאות שם).

פה. המדינה מוסיפה וטוענת, כי בפרשנות זו יש "כדי להשליך גם על פרשנות ההסדר הכולל הקבוע בסעיף 34ט" (סעיף 28 לתגובתה ברע"פ 6382/11). כנטען, אי-החלתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות עלולה להוביל למצב, שבו אדם אשר נכנס למצב של שכרות על מנת לעבור עבירה הדורשת יסוד נפשי של מטרה (למשל, עבירת איומים), לא יורשע בעבירה זו, מאחר שלשון סעיף 34ט(ג) אינה קובעת במפורש, כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת התנהגות מסוג מטרה יחול עליו. ואולם, חוששני כי מדובר במסקנה מרחיקת לכת, שאינה מתחייבת כלל ועיקר מן הדברים שנאמרו מעלה באשר לסעיף 34ט(ב). אין זה מן הנמנע, כי הוראת סעיף 34ט(ג) תחול גם על עבירות מטרה, חרף שתיקתה בנוגע לעבירות אלו, בדומה למשל להחלתה של הלכת הצפיות (הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק העונשין) על עבירות מטרה, אם גם לא באופן אוטומטי (ראו, למשל, ע"פ 1599/08 לוינשטיין נ' מדינת ישראל (2009)). נזכור, כי סעיף 34ט(ג) מצוי במדרגה פלילית גבוהה מסעיף 34ט(ב), שהרי השכרות כל כולה באה לשם העבירה. לשון אחר: אין במסקנה אליה הגענו באשר לתחולתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות מטרה כדי ללמד על תחולתו של סעיף 34ט(ג) על עבירות אלה.

פו. סיכום ביניים: על יסוד האמור מעלה, אציע לחברי לקבוע כי סעיף 34ט(ב) אינו חל על עבירות מטרה. ואולם, בכך לא תם דיוננו, שכן בקשתו של קאדריה מעוררת את שאלת תחולתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות ניסיון.

תחולתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות ניסיון

פז. היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הניסיון כולל שניים: האחד, היסוד הנפשי הנדרש לעבירה המוגמרת; השני, היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הניסיון, קרי, מטרה לבצע את העבירה (ראו למשל ע"פ 5150/93 סריס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 183, 186). במקרה של קאדריה, שהואשם גם בניסיון תקיפה, התעוררה השאלה האם ניתן להרשיעו בעבירה זו; בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 7.7.11, השיב על כך בחיוב. לגישתו, "ראוי לערוך אבחנה בין ניסיון לעבור עבירה מסוג התנהגות שאינה דורשת מחשבה פלילית מוגברת, לבין ניסיון לביצוע עבירת התנהגות מסוג מטרה או עבירה תוצאתית. במקרה הראשון, שהוא המקרה שבפנינו, ניתן וראוי להחיל את חזקת המודעות שבסעיף 34ט(ב) לחוק ולהטיל אחריות פלילית" (עמ' 24 שורות 33-29). נאמר, כי "החלה גורפת של הפטור על כלל עבירות הניסיון תרחיב את סייג השכרות באופן לא מוצדק, לא ראוי ושאף אינו נדרש. הדבר אינו עולה מלשון החוק ואף מנוגד לרוחו ולמטרתו של ההסדר החקיקתי. שאם לא תאמר כך, הרי שעלול להיווצר מצב שאיננו מתקבל על הדעת לפיו רק משום שלא עלה בידי מבצע העבירה ה'שיכור' להשלים את העבירה – הוא יופטר בכל מקרה מאחריות פלילית".

פח. לאחר העיון, לא נמצא מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. לגישתו של קאדריה, אין ניתן – וכך באופן גורף – להרשיע את המבצע השיכור בעבירות ניסיון. גישה זו עלולה להוביל לסיטואציה, בה ניתן יהיה להרשיע מבצע שיכור בעבירה מוגמרת הדורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית, אך לא יהיה ניתן להרשיעו בניסיון לעבור עבירה זו, והוא יהיה פטור מאחריות פלילית בשל התוצאה המקרית של אי-השלמת העבירה. לכך אין בידינו להסכים. במלים אחרות, דינו של מבצע העבירה אינו יכול להיחרץ על פי מקריות, ואם נרצה, על פי מזלו של קרבן העבירה. יש לילך בעקבות העבירה המוגמרת – מקום בו ניתן להרשיע את המבצע השיכור בעבירה המוגמרת, קרי, עבירה הדורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית, ניתן יהיה להרשיעו בניסיון לבצעה; מקום בו אין ניתן להרשיעו בעבירה המוגמרת, קרי, עבירה הדורשת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת, אין ניתן להרשיעו בניסיון. לשון אחר, אם ניתן לייחס למבצע השיכור אחריות בגין עבירה מסוימת, קרי, זו מצויה בגדר הסיכונים שנטל על עצמו בכניסתו מדעת ומרצון למצב השכרות, אין מקום לקבוע כי הניסיון לבצע אותה עבירה אינו מצוי בגדר אותם סיכונים.

פט. קאדריה טוען (סעיף 27 לבקשה), כי "לפי הגיונו של ביהמ"ש קמא יהא העושה השיכור אחראי לעבירה של ניסיון תקיפה, אך לא יהיה אחראי בפלילים לעבירה של ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה. אין הגיון באבחנה זו". ואולם, סבורני כי ההשוואה בין שתי עבירות הדורשות יסוד נפשי שונה אינה מדויקת, וכי ההשוואה הנכונה היא בין העבירה המוגמרת לבין ניסיון לעבור אותה. לגישתנו, כאמור, אפשרות ההרשעה בעבירת הניסיון נגזרת מאפשרות ההרשעה בעבירה המוגמרת. מנגד, לשיטתו של קאדריה, העושה השיכור יהיה אחראי לעבירה של תקיפה למשל, אך לא יהיה אחראי לעבירה של נסיון תקיפה. זאת כאמור אין להלום.

צ. עוד טוען קאדריה (סעיף 22 לבקשה), כי "גם ללא קשר לסייג השכרות, במקום בו העבירה איננה מושלמת, יש צורך ברכיב נפשי של מטרה. אם רכיב זה לא מתקיים במבצע, יש לזכותו כליל". ואולם יש לזכור, כי אין עסקינן ברכיב נפשי שלא התקיים או בשאלת הוכחתו של אותו רכיב נפשי, ומדובר בשלילה – מראש – של האפשרות, כי המבצע השיכור רצה בהתקיימותה של אותה מטרה.

צא. ה"היצמדות" לעבירה המוגמרת עולה בקנה אחד גם עם שיקולי מדיניות. נזכיר, כי "'השכרות' היא, הלכה למעשה, עילה להרחבת האחריות הפלילית, שהרי אלמלא מצב השכרות בו נעשה, המעשה לא יכול היה להצמיח, בשל היסוד הנפשי בו היא מותנית, עבירה פלילית ... כלומר, הכלל שהוא שהמעשה יצמיח עבירה, דווקא משום שנעשה במצב של שכרות, ואילו ההנחות בהן לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, למרות שנעשה במצב של שכרות, הן בגדר חריג" (פלר, בעמ' 587). קביעה, כי רק מקום בו אין ניתן לייחס למבצע השיכור אחריות בגין העבירה המוגמרת לא ניתן לייחס לו אחריות בעבירת הניסיון, עולה בקנה אחד עם תפיסה זו של סייג השכרות.

תחולתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות מטרה – סיכום ויישום

צב. סיכומה של סוגיה זו: סעיף 34ט(ב) אינו חל על עבירות מטרה. ככל שהדברים אמורים בעבירות ניסיון, יש לילך אחר העבירה המוגמרת, היינו – ניתן לייחס למבצע השיכור אחריות פלילית בגין עבירת ניסיון אך מקום בו ניתן לייחס לו אחריות פלילית בשל העבירה המוגמרת. מקום, בו לא ניתן לייחס לו אחריות פלילית בגין העבירה המוגמרת, יהא פטור מאחריות פלילית גם מעבירת הניסיון.

צג. קאדריה הורשע בעבירה של נסיון תקיפת בן זוג, לפי סעיף 25 בצירוף סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין. העבירה המוגמרת דורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית, ואינה מותנית בהוכחת יסוד נפשי של מטרה או מניע. לפיכך, ונוכח האמור מעלה, ניתן היה לייחס לו אחריות פלילית בגין עבירה זו.

צד. צבישב הורשע בעבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין הקובע כלהלן:

"המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו - מאסר חמש שנים".

ברע"פ 7484/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2009), נאמר מפי השופטת – כתארה אז – נאור, כי "סעיף 186(א) קובע חזקה משפטית ולפיה משהוכיחה התביעה את היסוד העובדתי – 'ההחזקה'; את נסיבותיה – 'מחוץ לביתו או חצריו'; ואת היסוד הנפשי – המודעות, הרי שיצאה ידי חובתה להוכחתו של המעשה האסור. ואולם, על מנת למתן את התוצאה הנובעת מקביעת החזקה, בידי הנאשם נתונה האפשרות להפרכתה על ידי הבאת ראיות להוכחת קיומה של מטרה כשרה" (שם, בפסקה 13). מדברים אלה עולה, כי על התביעה להוכיח מודעות להחזקת הסכין ונסיבותיה, אולם אינה צריכה להוכיח את מטרת ההחזקה, ועל כן אין מדובר בעבירת מטרה. רכיב המטרה בא לידי ביטוי בקביעת החזקה והאפשרות להפריכה – הביטוי "מטרה" מטעה כאן במידה מסוימת, שכן אינו מתייחס, כברגיל, למטרה הקשורה באותה כוונה מיוחדת שעליה דיבר הנשיא ברק בעניין אלבה. בנסיבות, איפוא, ניתן היה לייחס לצבישב אחריות פלילית בגין עבירת החזקת סכין.

עוללות

צה. לא ראינו ליתן רשות ערעור גם בהתייחס לסוגיות הנוספות שמעלה צבישב –תחולתם במקביל של מספר סייגים לאחריותו הפלילית של נאשם; תחולתן של הגנה עצמית מדומה, הגנת הצורך המדומה והגנת זוטי דברים; טענותיו בעניין הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית; ותחולתו של סייג היעדר שליטה – באשר הללו אינן מעלות שאלה משפטית או ציבורית החורגות מעניינו. מדובר ביישומן של הלכות נוהגות בסוגיות אלה על מקרהו של צבישב, ואשר על כן אינן מצדיקות רשות ערעור. כך, למשל, אין כל מניעה כי בעניינו של נאשם פלוני יתקיים יותר מסייג אחד לאחריות פלילית (והדברים מוסכמים גם על המשיבה – ראו סעיף 32 לתגובתה בבקשת צבישב). עם זאת, כמובן, על הנאשם לעורר ספק סביר בדבר התקיימותו של כל אחד מהסייגים, להם הוא טוען. זאת לא עלה בידי צבישב להראות. עם זאת יצוין, כי משעה שנקבע שמצבו של צבישב בעת ביצוע המעשים בהם הורשע הוא פועל יוצא של מצב השכרות אליו נכנס מדעת ומרצון, אין לקבל את טענתו בדבר תחולתו של סייג היעדר השליטה (סעיף 34ז לחוק העונשין), שהרי טענה זו מרוקנת מתוכן בנסיבות את טענת השכרות. בהקשר זה יש לציין, כי בעניין זלנצקי, הימנו מנסה צבישב להיבנות (סעיף 7 לבקשתו), נדחתה טענתו של המערער דהתם בדבר התקיימותו של סייג השכרות (פסקה 46 לפסק הדין).

כללם של דברים

צו. אציע לחברי ליתן רשות ערעור בשאלת תחולתו של סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין על עבירות מטרה ועל עבירות ניסיון, ולדון בשאלה זו כבערעור. ההכרעה העקרונית בשאלה זו היא כמפורט בפסקאות פ"ו ו-פ"ח מעלה, ובעניינם הקונקרטי של קאדריה וצבישב כמפורט בפסקאות צ"ג-צ"ד מעלה. לא נמצא מקום ליתן רשות ערעור ביתר הסוגיות והטענות שבבקשות. איננו נעתרים איפוא לערעורים. למען הסדר נציין, כי הערעורים לא הופנו כלפי גזרי הדין, שהיו קלים כאמור, והובאו בהם בחשבון הנסיבות המיוחדות.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

אני מסכים לפסק דינו המקיף של חברי השופט א' רובינשטיין.

ש ו פ ט
השופט א' שהם:

אני מסכים לפסק דינו המקיף והממצה של חברי, השופט א' רובינשטיין.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלכת קטב

  2. הלכת קלס

  3. הלכת גנז

  4. הלכת קרמר

  5. הלכת קופל

  6. הלכת קריב

  7. הלכת קהתי

  8. הלכת קליג

  9. הלכת קדוש

  10. הלכת קאשי

  11. הלכת הפחד

  12. הלכת סלע

  13. הלכת קלמר

  14. הלכת קניר

  15. הלכת קורן

  16. הלכת אוסם

  17. הלכת קנית

  18. הלכת רוט

  19. הלכת צרי

  20. הלכת קוזלי

  21. הלכת קסוטו

  22. הלכת קורפו

  23. הלכת קרסיק

  24. הלכת קוסוי

  25. הלכת רוקר

  26. הלכת קעדאן

  27. הלכת קסירר

  28. הלכת סיבל

  29. הלכת טטרו

  30. הלכת פלמן

  31. הלכת אלסוחה

  32. הלכת אסולין

  33. הלכת אטינגר

  34. הלכת קנובלר

  35. הלכת אשבורן

  36. הלכת בובליל

  37. הלכת קאדריה

  38. הלכת אל עמי

  39. הלכת גויסקי

  40. הלכת פמיני

  41. הלכת הניכוי

  42. הלכת קרישוב

  43. הלכת קירשנר

  44. הלכת קלקודה

  45. הלכת הולצמן

  46. הלכת צמיתות

  47. הלכת פוליטי

  48. הלכת אהרונוב

  49. הלכת קליפורד

  50. הלכת קולומבו

  51. הלכת קול העם

  52. הלכת סוויסה

  53. הלכת אלגריסי

  54. הלכת אל עמלה

  55. הלכת הגמלאות

  56. הלכת משה סמי

  57. הלכת יורוקום

  58. הלכת בית הכרם

  59. הלכת פרמינגר

  60. הלכת בית הרכב

  61. הלכת קסטנבאום

  62. הלכת שטיינמץ

  63. הלכת מילפלדר

  64. הלכת קל בניין

  65. הלכת קו לעובד

  66. הלכת פרלה עמר

  67. הלכת חאג' יחיא

  68. הלכת ההשתחררות

  69. הלכת זטולובסקי

  70. הלכת צ'ק פוינט

  71. הלכת קהילת ציון

  72. הלכת מיסטר מאני

  73. הלכת נניקשווילי

  74. הלכת רובינשטיין

  75. הלכת קידוחי הצפון

  76. הלכת אפרופים הישנה

  77. הלכת קנובלר יעקובי

  78. הלכת הניהול הפנימי

  79. הלכת אפרופים החדשה

  80. הלכת מרכז הארגזים

  81. הלכת הניכוי מהניכוי

  82. הלכת הרשות הראשונית

  83. הלכת קנית היטל השבחה

  84. הלכת סויסה תצהיר חוקרים

  85. הלכת העיקר והטפל מקרקעין

  86. הלכת אהרונוב עסקאות נוגדות

  87. הלכת מרגוליס מצב רפואי קודם

  88. הלכת מלול אובדן סיכויי החלמה

  89. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון