הלכת קורן

השופט א. ואגו:



לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באשקלון ( כב' השופטת סבין כהן), מיום 10/5/12, שלפיו חויבה המערערת בפצוי המשיב על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 24/4/06 ( להלן "התאונה" ).




התביעה הוגשה עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 ( להלן- " החוק" או "חוק הפלת"ד").




השאלות העובדתיות והמשפטיות שעניינן זהות הנהג הפוגע וחבותה של קרנית, ככל שלא הובררה זהותו, נדונו והוכרעו בהחלטת ביהמ"ש מיום 2/2/10, העומדת במוקד הערעור כעת.

הצדדים הגיעו, לאחר מתן ההחלטה בשאלת החבות, להסכמה באשר לגובה הנזק והפיצוי שישולם למשיב, והמחלוקת מתמקדת, כיום, אך בשאלה האם אומנם המערערת, "קרנית", היא שצריכה לשאת בתשלום, באשר לטענת המשיב זהות הנהג החב בפיצויים, לפי הוראות החוק, אינה ידועה לו.



המשיב טען כי חבות קרנית קמה מכח הוראת סעיף 12(א)(1) לחוק, באשר "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע".


גרסת המשיב לקרות התאונה אומצה ע"י בימ"ש קמא, והעובדות שוב אינן במחלוקת כעת. הוא נאסף ב"טרמפ", כאשר הלך ברגל לביתו, ע"י בחור שנהג בקטנוע, שרק שמו הפרטי "אסף" ידוע לו, מהיכרות שטחית קודמת. כאשר מכונית חולפת בצומת חסמה דרכו של הקטנוע, והוא החליק, נתפסה רגלו של המשיב בין הקטנוע לכביש והוא נחבל. בתחילה לא ייחס המשיב חשיבות רבה לחבלה, אך לאחר שאסף החזירו לביתו, חש כאבים, הקרסול התנפח וכשפנה לבדיקה בבי"ח סורוקה הוברר שקיים שבר, שאף הצריך ניתוח לקיבוע הקרסול.



הערעור שלפנינו ממוקד בשאלה אחת, מאלה שהוכרעו בהחלטה מ-2/2/10: האם פטורה קרנית מחבות, הגם שזהות נהג הקטנוע אינה ידועה, משום שהמשיב לא הרים הנטל להראות שפעל "בשקידה סבירה" להוודע את פרטי זהותו, עפ"י אמות המידה שהותוו בהלכה הפסוקה.




בימ"ש קמא קבע שהתנהלות המשיב, לאחר התאונה, עומדת בדרישות מבחן "השקידה הסבירה" ולכן אין לשלול ממנו הפיצוי, ואילו קרנית סבורה, שקביעה זו שגויה ואינה יכולה לעמוד, בהינתן הפרשנות והתוכן שניצוקו לתיבה זו ע"י ביהמ"ש העליון.


המערערת אינה חולקת על ממצאי העובדה שנקבעו בהחלטה ואף אין טענה כאילו בימ"ש קמא התעלם או שלא היה מודע להלכה המחייבת הרלוונטית. קרנית סבורה עם זאת שיישום ההלכה על הנסיבות ועל המערך העובדתי – מוטעה וכי העניין הנדון משתבץ לאותה קבוצת מצבים טיפוסיים, שבהתקיימם, קבע ביהמ"ש העליון כי קרנית פטורה מחבות.



להבנת המחלוקת – ראוי להציג בקצרה את ההלכה הפסוקה, ואת טעמיה הנגזרים ממהותו ומטרתו של חוק הפלת"ד.


קרנית נוסדה, עפ"י החוק, על מנת להוות מבטח סטטוטורי, שיפצה את אותם ניזוקים, הזכאים לפיצוי בשל היפגעות בתאונת דרכים, כאשר אין בידם לתבוע הפיצוי ממבטח "רגיל" כהגדרתו בחוק. המקרה הנפוץ, שבו קרנית נכנסת לתמונה, הוא זה שבו "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע", כדוגמת תאונות מסוג "פגע וברח". במקרה כזה מגן החוק על זכויותיו של נפגע תמים, שעלול להיוותר חסר פיצוי רק משום שאין לו ידיעה על זהות הנהג הפוגע וממילא אין בידו להפנות תביעתו אל המבטח ה"נכון", שאצלו רכש הנהג פוליסת ביטוח, כפי חובתו שבחוק.

ברור, שחבותה של קרנית היא "משנית", ומהווה ברירת מחדל, רק מקום בו אין אפשרות לפנות למבטח, כהגדרתו בחוק ( ר' ע"א 214/81 מדינת ישראל נ. פחימה ואח' פד"י ל"ט (4),821,824).

קיים רציונל כלכלי-ציבורי חשוב המצריך הותרת קרנית אך כ"מפלט אחרון" לאותו נפגע והמצדיק תימרוץ הנפגעים לפעול לאיתור ותיעוד פרטי הנוהג האחראי ומבטחו ה"מסחרי". עפ"י החוק ממומנת קרנית, המבטח הסטטוטורי, מכספים המועברים מחברות הביטוח ומהגופים הפטורים מחובת ביטוח והעושים זאת דרך קרנות פנימיות (סעיף 15 לחוק). מכאן – שבעקיפין יוצא שהמבוטחים ישלמו פרמיות גבוהות יותר, ככל שקרנית תזקק למשאבים רבים ומטבע הדברים "עצם קיומה של קרנית מגדיל את סכום הביטוח שעל כל נהג לשלם" ( ע"פ 77/84 מ"י נ. שקולניק, פד"י לט (2) 505).

מכאן – שיש לעודד כל נפגע, שבידו לעשות כן, לפעול לאיתור זהות הנהג הפוגע ולהרתיע נפגעים מלנהוג קלות דעת במישור זה, להימנע מלקיחת פרטי הנהג ולשים יהבם על קרנית כמבטח שיורי, מתוך טענה שאינם יודעים זהותו. האיזון שנמצא בהלכה הפסוקה בין השאיפה שלא להותיר נפגע בתאונת דרכים מחוסר פיצוי ולנטל על כלל החברה, ובין הכבדה בלתי מוצדקת על קרנית, בשל ריבוי נפגעים שלא יטרחו לספק פרטי הנהג הפוגע ומבטחו, בא לידי ביטוי בקביעת הדרישה ל"שקידה סבירה", מצד הנפגע, במישור זה, כתנאי לחיוב קרנית.

פסה"ד המסכם את ההלכות שהתגבשו להפעלת מבחן "השקידה הסבירה" ושנועד להתוות דרכן של הערכאות הדיוניות לנדון, תוך קביעת המבחנים והמקרים האופייניים ליישומו, הינו רע"א 3909/08 קרנית נ. שרה קורן (מיום 3/11/09, פורסם ב"נבו" ,להלן "הלכת קורן").
התאמת פסה"ד הנדון בערעור שלפנינו להלכת קורן ויישומה הנכון לענייננו, היא השאלה שעלינו להכריע בה כעת.


הלכת קורן מפרשת את הרציונל להטלת חובה על הנפגע לשקוד, ביוזמתו, על השגת פרטי הנהג, חרף הנטל שעל הנהג עצמו, מכח הדין, לעשות זאת:

"קרנית באה להגן על הנפגע התמים שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מאת הנהג-הפוגע ומאת חברת הביטוח שקיבלה את הפרמיה עבור הביטוח. נפגע שאינו פועל באורח סביר על-מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ומבקש להסתמך על רשת הביטחון של קרנית, מסכל את מדרג הביטוח שנקבע בחוק, ולמעשה מעביר את משא הפיצויים מכתפיהם של "האחראים הראשוניים" אל כתפי ברירת המחדל הממומנת מכספי הציבור. יש להדגיש עוד כי כאשר מדובר בחבות של קרנית מכוח סעיף 12(א)(1), כלומר חבות שקמה בשל כך שהנהג-הפוגע אינו ידוע, לא קמה זכות חזרה לקרנית מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים, והמשמעות היא שהחבות נותרת במלואה על כתפיה של קרנית הממומנת מכספי הציבור (ראו סעיף 15 לחוק הפיצויים). מכל הטעמים האלה, יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר – לא יותר אך גם לא פחות – למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח. אמת, החובה למסור את הפרטים מוטלת בראש ובראשונה על הנהג-הפוגע (ראו תקנה 144 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961), אולם אין בהוראה פלילית זו כדי להסיר כל אחריות מהנפגע שמסוגל לתעד את הפרטים – לעשות כן, כפי שאכן מקובל ונהוג, על מנת שיוכל להגיש את תביעתו האזרחית כנגד הנתבע הנכון והראוי. " ( פס"ד קורן פסקה 13, כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין. ההדגשה אינה במקור).

המבחן שנקבע לבדיקה האם עמד הנפגע בדרישת ה"שקידה הסבירה", משלב את היסוד האובייקטיבי של סבירות, עם יסוד סובייקטיבי – בדיקת מצבו והלך רוחו של הנפגע הספציפי, לאחר התאונה ויכולתו לפעול להשגת פרטי הנהג. בחוות דעתו של השופט א. רובינשטיין, שהצטרף (יחד עם השופט י. דנציגר) לזו של המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, כונה שילוב זה בכינוי "אובסובייקטיבי". יישומו המעשי מחייב בחינת הסבריו של הנפגע לגבי אי-ידיעתו, בסופו של דבר, את פרטי הנהג הפוגע.

תמצית ההנחיה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי במקרים הפרטניים מוצגת בעניין קורן באופן הבא:

"באופן מעשי, על בית המשפט לבחון את הסבריו של הנפגע לגבי סיבת אי-ידיעתו את פרטי הנהג-הפוגע. בחינה זו חייבת להביא בחשבון את אופיו של משטר האחריות ואת אופייה של תאונת הדרכים כאירוע פתאומי וטראומתי... כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. תאונת הדרכים היא לעיתים קרובות אירוע טראומתי ומושג ה"סבירות" חייב להיבחן בהתחשב בכך. שיפוט מחמיר בדיעבד של התנהגות הנפגע בזמן אמת עלול לחטוא לאמת ולסכל את תכליתו של החוק בכלל ושל הקמת קרנית בפרט. לעניין זה, איני רואה צורך לפנות למושגים כמו "רשלנות רבתי" או "אשם בדרגה גבוהה". נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע " (פסקה 15).

אוזכרו מספר מקרים טיפוסיים שבהם הנפגע אינו יודע את פרטיו של הנהג הפוגע. כך הוא , כמובן, במקרה ה"קלאסי" של תאונת "פגע וברח", בכפוף לכך שלאחר התאונה הנפגע ביצע הפעולות המתבקשות לאיתור, בדיעבד, של הנהג. הוא הדין אם בשל גילו או פגיעתו הפיזית של הנפגע בתאונה לא יכול היה להתחקות אחר הנהג הפוגע. מצב נוסף הוא זה שבו פיזית יכול היה ליטול פרטי הנהג, אך לא עשה כן מסיבה סובייקטיבית, אך כזו שניתן לה הסבר סביר בנסיבותיה של תאונת הדרכים – הלם, חרדה, או דאגה רבה לעצמו או לבן משפחה, תגובה מאיימת או תוקפנית של הנהג ה"סרבן" שמנעה השגת הפרטים ועוד. כל עוד ביהמ"ש משתכנע בכנותו ובתום ליבו של הנפגע ומוכח כי הנפגע פעל, מאוחר יותר, לנסות ולאתר המידע, בדרך כלל לא תישלל זכותו של הנפגע לקבל פיצוי מקרנית.



קבוצת מקרים נוספת, רביעית במניין הקטגוריות שמונה פס"ד קורן (אקדים ואטעים – קרנית טוענת שהמשיב שלפנינו משתייך אליה), עלולה להביא על הנמנים עליה שלילה של הזכות להפרע מקרנית.

מדובר בנפגעים " שבחרו באופן מודע שלא לבקש את הפרטים מטעמים כגון אי נעימות או סברה שהנזק שנגרם אינו רציני ולכן לא מצדיק את ה"טרחה". במצבים אלה אין להחיל את סעיף 12(א)(1), וניתן לומר בהם כי אין לו לנפגע אלא להלין על עצמו על שבחר שלא לפעול על פי הנוהג המקובל ולדרוש את פרטיו של הנהג הפוגע. זו תהא המסקנה גם בעניינם של הנפגעים שהתנהגותם מעידה על חוסר אכפתיות, אזלת יד, או יותר מכך, על קנוניה ,נסיון הסתרה או תרמית" (פסקה 15).



כאשר בא ביהמ"ש "לסווג" עניינו של תובע ספציפי, ולבחון לאיזו קטגוריה ניתן לשבץ את מחדלו לקבל פרטי הנהג או המבטח, קיימת חשיבות רבה הן להסברי התובע לסיבת המחדל והן לתום ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו:


"מובן כי מקרים טיפוסיים אלה הם "ייצוגיים" בלבד ויתכנו מקרים נוספים. אולם המבחן העקרוני הוא כמתואר לעיל. נראה כי מבחן זה מאזן כראוי בין השיקולים שלעניין ומשקף את מטרות החקיקה. מבחן זה מבוסס על ההנחה כי במצב רגיל בני אדם שנפגעים בתאונה מתעדים את פרטיו של הנהג-הפוגע, וכך הם מצופים לנהוג. יחד עם זאת, אופן ההתנהגות של נפגעי תאונות דרכים יכול להיות מושפע ממצוקות שונות בזמן אמת. להסבריו של הנפגע חשיבות רבה לעניין זה. כך גם לתום-ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו אם כי אין מניעה שבית המשפט יתחשב בכגון דא גם בצו השכל הישר ובניסיון החיים. יש לקוות גם שהמבחן המוצע ייצור תמריץ ראוי ליטול את פרטי הנהג-הפוגע במקום שבו הדבר אפשרי ומתבקש, ובה-בעת יבטיח שנפגעים תמי-לב שהתנהגו כפי שהתנהגו מכורח הנסיבות, יזכו לפיצוי." ( הדגשים אינם במקור, פסקה 15 סיפא לפס"ד קורן).



לעניין הטלת נטל השכנוע על התובע, במישור יציאתו ידי חובת השקידה הסבירה, ניתן גם להחיל את ההלכה הידועה שלפיה נטל ההוכחה מוטל על מי שהטענה מקדמת את עניינו, בבחינת "הדין הראייתי הולך אחר המשפט המהותי". הלכה זו אומצה ויושמה גם בפסיקה שדנה בחוק הפלת"ד, ולאחרונה נעשה כן בפסק-דין שבמסגרתו חזר ביהמ"ש העליון, בהרכב שונה, ואימץ את הלכת קורן, על מבחניה ( הגם שאזכור נטלי ההוכחה נעשה בהקשר ספציפי אחר, וראה ע"א 9096/11 קרנית נ. ג'בארין ואח', מיום 10/7/12).




בהינתן האמור ומשעלינו להכריע בערעור המונח לפנינו, יש לבחון האמנם יושמו הלכת קורן והנחיות ביהמ"ש העליון באורח נכון על מערך העובדות והנסיבות, שנדון בפני בימ"ש השלום.


ביהמ"ש דחה את טענות קרנית ולפיהן המשיב הסתיר את זהות נהג הקטנוע, מסיבותיו, או שמדובר היה בתאונה עצמית, כאשר הוא עצמו נהג, ללא ביטוח. אומצה גרסתו של המשיב ולפיה הוסע, עובר לתאונה, ע"י אותו "אסף", שהיה מוכר לו ממפגשי אקראי שטחיים במקום בלוי משותף, פאב מסוים בבאר-שבע ושאת פרטיו, לרבות שם המשפחה לא הכיר. זאת ועוד – נקבע כי לאחר יום התאונה ובמהלך הניסיון להשיג כסוי ביטוחי מקרנית על הנזק, פעל המשיב בשקידה סבירה ובתום לב כדי לנסות ולאתר את אסף, או להיוודע פרטיו המדויקים, אף שלא הצליח בכך. כאשר המערערת סברה כי הצליחה לאתר את אותו "אסף" וכי מדובר באדם בשם אסף שאמי, שזהותו ידועה למשיב, והוסתרה מתוך קנוניה או חיפוי על מעורבותו ולאחר שמיעת עדותו של זה וראיות נוספות, נפסק שאין מדובר ב"אסף הנכון" וכי נהג הקטנוע נותר עלום ובלתי מזוהה.

בפסק הדין, נשוא הערעור, תואר פועלו של המשיב לאחר מועד התאונה וניסיונותיו לאתר את מי שהסיעו באותה עת. הוא חיפש אותו בפאב, שם נפגשו בעבר, פנה למכרים ועובדי הפאב שאפשר שיודעים עליו פרטים ושיתף פעולה עם חוקר מטעם המערערת.
נפסק, כי המשיב פעל כאדם סביר ובשקידה ניאותה, העונה על מבחני הלכת קורן, וכי "עשה ככל יכולתו על מנת לאתר את הנהג לאחר התאונה" (פסה"ד, עמ' 13).

איני רואה להרחיב בפרק זה של פסה"ד קמא, הן משום שקביעות העובדה שנעשו אינן במחלוקת כיום, הן משום שגם ערעורה של קרנית אינו ממוקד בהשגה על המסקנה שהוסקה מהעובדות בזיקה למבחני פס"ד קורן, באשר לתקופה המאוחרת לתאונה והן משום שגם לגופם – הממצאים והמסקנה לגבי ההתנהלות שלאחר התאונה מקובלים אף עלי ונכונים.

ליבת השגות המערערת, והבעייתיות באימוצו ואישורו של פסה"ד הנדון, נעוצים בקביעות ביהמ"ש ובמסקנה הנגזרת ולפיהן אין להבחין, לעניין השקידה הסבירה, בין המועד הסמוך מיד לאחר קרות התאונה ולבין פרק הזמן המאוחר יותר, ימים או שבועות אח"כ.


על מנת שתובע יזכה בפיצוי מקרנית, בשל אי ידיעת פרטי הנהג הפוגע, אין די בהתנהלות מאוחרת מצידו, המאופיינת בשקידה סבירה ובתום לב, במגמה לאתרו. קודם לכל יש להתייחס לשאלה הבסיסית, בבחינת "החטא הקדמון", הטעם שבעטיו לא נלקחו מהנהג פרטיו בזמן אמת, מיד לאחר ההתרחשות, כאשר פיזית שני הצדדים מצויים בזירה, הנפגע והפוגע כאחד.

כפי שהובהר לעיל, נדרש מהתובע לספק הסבר מתקבל על הדעת למחדלו לקבל פרטי הנהג מיד לאחר קרות התאונה.



אם עניינו משתבץ לאחת הקבוצות של מקרים אופיניים שבהם כמעט מובן מאליו שקבלת הפרטים אינה אפשרית או שאינה מעשית- לא מתעורר כל קושי. כך הוא במקרה של תאונת "פגע וברח" וכך הוא, בעליל, כאשר בשל חומרת הפגיעה ומצבו הפיזי של הנפגע, כגון אבדן הכרה או ערפול חושים, לא ניתן לצפות ממנו לשיח ושיג כלשהם עם הנהג הרלוונטי.


המשיב שלפנינו אינו "משתבץ" לאחת הקבוצות הברורות הללו ואף לא נטען כך. הנהג - אסף - לא נמלט מזירת התאונה ולהיפך, הסיע את המשיב לביתו ואף נקבע כי עלה איתו לבית לזמן קצר. גם פציעת המשיב, למרבה המזל, לא הייתה חמורה, ולראיה – הוא שב לביתו ולא היה מודע, אותה עת, אף לצורך לחוש ולהיבדק או לקבל טיפול רפואי.



יוצא, שאם לא ניתן הסבר לאי קבלת פרטי הנהג, שיניח הדעת, וכזכור – הנטל על המשיב – כי אז עלול הוא להיות מסווג בקטגוריה האחרונה, הרביעית, שאוזכרה לעיל (ראה סעיף 8 לפסק דיני) מתוך פס"ד קורן, ובהתקיים נסיבותיה – נשללת הזכאות לפיצוי מקרנית. במינוח נשוא הלכת קורן מדובר על תובעים שבחרו שלא לעמוד על קבלת הפרטים מטעמים של אי-נעימות, סברה שהנזק שנגרם אינו רציני, ובכלל – התנהגות של חוסר אכפתיות ואזלת יד (טעמים נוספים להימנעות הנפגע, כמו קנוניה ותרמית אינם רלוונטיים כעת, לאור קביעות הערכאה המבררת).


חומר הראיות המתייחס לנקודת הזמן הנדונה כעת, בסמיכות לתאונה, אינו מיטיב עם המשיב ואין בו לבסס את התקיימות דרישת "השקידה הסבירה". לטעמי – מסקנת ביהמ"ש קמא, ביחס לשלב זה, הזהה לקביעתו באשר להתנהלות המאוחרת יותר, אינה יכולה לעמוד. אפרט ואסביר נימוקי לכך.

בכתב התביעה נטען כי לאחר שהאופנוע, הנהוג ע"י אסף, החליק, עקב אבדן שליטה (אח"כ דובר על חסימת דרכו בידי רכב אחר), " ...התובע נחבל ברגלו... מאחר וסבר כי מדובר בחבלה ותו לא הוא המשיך בנסיעה על האופנוע לביתו....לאחר שהגיע התובע לביתו הוא הבחין שהקרסול שלו ממשיך להתנפח, לפיכך הוא פנה לבי"ח סורוקה" ( סעיפים 3 (ה) ו- (ו) לכתב התביעה).

בתצהיר שהוגש מטעמו לביהמ"ש ( מיום 18/4/07), הגדיר המשיב את מהות התצהיר כמתאר את "נסיבות התאונה וכן הסיבה מדוע אין ברשותי פרטי הקטנוע" ( ס' (ב), ההדגשה אינה במקור).

המשיב מצהיר כי לאחר התאונה " חשתי כאב, קמתי....והמשכנו הביתה, אני אישית לא חשבתי שקרה לי כלום....הגעתי הביתה וישבתי בסלון...ההורים הגיעו אחרי מס' דקות סיפרתי להם, הכאבים המשיכו להתחזק ואז אבא לקח אותי לבית החולים".

לחוקר מטעם המערערת (מוצג ת/3) מסר המשיב, כי לאחר התאונה הוסע על ידי אסף לביתו וכי "הנהג נכנס איתו לבית ע"מ לשטוף את ידיו" בשל שפשופים מדממים בכפות הידיים.
בעדותו בבית המשפט אישר המשיב נתון זה, של עליית הנהג אסף לבית. הוא סיפר שאמנם חש מכה ברגל, אך לא חשב שזו מכה רצינית, לנהג לא קרה כלום, ו- "חזרנו לאופנוע, זה היה כואב זה היה מבאס... והמשכנו הביתה. הוא נכנס לשתי שניות ושטף ידיים..." (פרוט' עמ' 8 ש' 3-4).

זו, אם כן, גרסתו של המשיב עצמו ביחס להתנהגותו בסמיכות מיידית לאחר האירוע. למרבה התמיהה הוא לא נשאל ע"י ב"כ המערערת, במהלך החקירה הנגדית, אודות הימנעותו, אותה עת, לבקש פרטיו של אסף, ולו את שמו המלא.



אם נסכם את המצע העובדתי שעל בסיסו נדרש ביהמ"ש קמא "לסווג" את המשיב באספקלריה של סוגי התובעים שפס"ד קורן עוסק בהם, נמצא כי :

א. המשיב והנהג שהו יחד, לזמן מה, גם אחרי התאונה והנהג אף הסיע את הנפגע (המשיב) לביתו, נכנס עימו לבית, לפרק זמן קצר ועזב.
ב. איש מהם לא היה במצב פיזי או נפשי שלא אפשר שיחה, החלפת פרטים, או ליבון פרטי ביטוח הקטנוע, ככל שהיה. לכל היותר חש המשיב כאב ברגלו, שלא הזקיק פינויו המידי לטיפול.
ג. האווירה בין השניים לא הייתה עוינת או מאיימת. נהפוך הוא – הנהג מסיע הנפגע לביתו ועולה עימו כדי לשטוף את ידיו.
ד. בשלב זה היה המשיב מודע לכך שנחבל ברגלו, והיא כבר החלה לכאוב. הוא לא ייחס לכך חשיבות רבה ופנה לטיפול רק כאשר הרגל התנפחה והכאב גבר.

על פני הדברים – המשיב, בעת הזו, לא היה צריך "לשקוד" כלשהו על מנת לוודא פרטיו של אסף. כל שצריך היה לעשות הוא לשאול לשמו.
לבד מטענת המשיב (העולה בסיכומים מטעמו), על כי סבר שלא נגרם לו שום נזק ולכן לא ראה צורך בלקיחת הפרטים, לא סופק שום הסבר למחדל. (פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין קורן ניתן לאחר הגשת סיכומי הצדדים כאן, אולם אופשר להם ליתן התייחסות משלימה לגביו, כאשר פורסם וטרם שניתן פסה"ד נשוא הערעור הנוכחי).



בימ"ש השלום ראה לקבל טענת המשיב, תוך הטעמה כי פעל בתום לב ונטה לחשוב שלא יזקק לטיפול רפואי ולכן אין צורך בלקיחת הפרטים. עם זאת, היה בימ"ש מודע לאמור בפס"ד קורן ולטעמיה של הדוקטרינה הדורשת הוכחת "שקידה סבירה", ומתוך כך נאמר בפסה"ד (עמ' 13), כי "במקרה זה, בו סבור הנפגע, כי יזקק לטיפול רפואי, גם אם מדובר בטיפול רפואי של מה בכך, יש לצפות מאותו נפגע, כי יפנה לנהג ויקבל את פרטיו. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי גם אם אין בדעתו של הנפגע מלכתחילה לפנות לקבלת פיצוי מהמבטח, בשל העובדה שמדובר בפגיעה של מה בכך, הרי שעצם כוונתו של הנפגע לקבל טיפול רפואי יש בה כדי להטיל עליו חובה לקבל את פרטי המבטח, אשר נושא בסופו של יום גם בעלות הטיפולים הרפואיים, אף אם אינו משלם פיצוי כספי ישירות לידי הנפגע".


קשה ליישב אמירה זו של בימ"ש קמא, שציטטתי לעיל, (והנכונה בעיני, לגופה) עם המסקנה שלפיה, בכל זאת, עומד המשיב באמות המידה שהותוו בהלכה שנפסקה.



עמדתי היא כי אין מנוס, בנסיבות שהוכחו, מלסווג המשיב בקטגוריה הרביעית, נשוא פס"ד קורן (אפנה שוב לסעיף 8 בפסק דיני זה), באשר גם בענייננו מדובר בהימנעות מודעת מנטילת פרטים, ללא הצדק סביר, אך ורק מתוך סברה שהנזק אינו משמעותי, והגם שהדבר לא היה כרוך בטרחה כלשהי, או אפילו באי נעימות רבה.

בין שמדובר בחוסר אכפתיות ובין באזלת יד, מצד המשיב, כפי הגדרות פס"ד קורן, ברי כי עניינו משתבץ, במובהק, לתיאור המקרים האופיניים שבהם אין לו לתובע-הנפגע אלא להלין על עצמו על שבחר שלא לפעול על פי הנוהג המקובל ולדרוש את פרטי הנהג הפוגע.

המשיב היה מודע לחבלה בקרסולו, חש בכאבים מהרגע הראשון וככל בר דעת יכול לצפות שיזקק לפחות לבדיקה רפואית, לצילום, או לטיפול כלשהו. בלשון העממית – צפוי היה שצריך יהיה "להפעיל את הביטוח", משמע – ביטוח "החובה" של בעל הקטנוע.

במקרים מעין אלה אין להחיל את סעיף 12(א)(1) לחוק ואין לומר שעסקינן בנהג שזהותו אינה ידועה, לצורך הקמת חבותה של קרנית לפצות הנפגע.

מבחני "השקידה הסבירה" כפי שפורשו בפס"ד קורן נועדו לתמרץ את נפגעי התאונות, שככל שהדבר ניתן ואפשרי, יפעלו לקבלת פרטי הנהג הפוגע ומבטחו. ראינו, שיש בכך אינטרס ציבורי ובראיה רחבה יותר יסייע הדבר לצמצם את הנשיאה בעול של כלל הנהגים בעלויות הפרמיה הנוספות שיושתו עליהם לשם מימון הקרן הסטטוטורית, אם זו תידרש לפצות נפגעים מרובים שפשוט לא טרחו לבקש פרטי הפוגע, בלא הצדק ממשי לכך.



יוצא, כי יישומה של ההלכה על העובדות שנקבעו היה מוטעה, ככל שדברים אמורים ביחס להתנהלות המשיב והתנהגותו במועד הסמוך לאחר קרות התאונה ועד עזיבת הנהג את בית המשיב לאחר ששטף שם את ידיו.


די בכך כדי להביא לקבלת הערעור ולביטול פסה"ד נשוא הערעור, שבו הוטלה על המערערת החבות, מכח החוק, לפצות המשיב על נזקי תאונת הדרכים שאירעה לו.

אמליץ לחברותי הנכבדות לפסוק כאמור, ולחייב המשיב בהוצאות ושכ"ט המערערת בסכום כולל של 10,000 ₪ נכון להיום.
     
אריאל ואגו, שופט      


השופטת שרה דברת – אב"ד :
אני מסכימה.
     
שרה דברת, שופטת,ס.נשיא      


השופטת רחל ברקאי:
אני מסכימה.
     
רחל ברקאי, שופטת      


לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלכת קטב

  2. הלכת קלס

  3. הלכת גנז

  4. הלכת קרמר

  5. הלכת קופל

  6. הלכת קריב

  7. הלכת קהתי

  8. הלכת קליג

  9. הלכת קדוש

  10. הלכת קאשי

  11. הלכת הפחד

  12. הלכת סלע

  13. הלכת קלמר

  14. הלכת קניר

  15. הלכת קורן

  16. הלכת אוסם

  17. הלכת קנית

  18. הלכת רוט

  19. הלכת צרי

  20. הלכת קוזלי

  21. הלכת קסוטו

  22. הלכת קורפו

  23. הלכת קרסיק

  24. הלכת קוסוי

  25. הלכת רוקר

  26. הלכת קעדאן

  27. הלכת קסירר

  28. הלכת סיבל

  29. הלכת טטרו

  30. הלכת פלמן

  31. הלכת אלסוחה

  32. הלכת אסולין

  33. הלכת אטינגר

  34. הלכת קנובלר

  35. הלכת אשבורן

  36. הלכת בובליל

  37. הלכת קאדריה

  38. הלכת אל עמי

  39. הלכת גויסקי

  40. הלכת פמיני

  41. הלכת הניכוי

  42. הלכת קרישוב

  43. הלכת קירשנר

  44. הלכת קלקודה

  45. הלכת הולצמן

  46. הלכת צמיתות

  47. הלכת פוליטי

  48. הלכת אהרונוב

  49. הלכת קליפורד

  50. הלכת קולומבו

  51. הלכת קול העם

  52. הלכת סוויסה

  53. הלכת אלגריסי

  54. הלכת אל עמלה

  55. הלכת הגמלאות

  56. הלכת משה סמי

  57. הלכת יורוקום

  58. הלכת בית הכרם

  59. הלכת פרמינגר

  60. הלכת בית הרכב

  61. הלכת קסטנבאום

  62. הלכת שטיינמץ

  63. הלכת מילפלדר

  64. הלכת קל בניין

  65. הלכת קו לעובד

  66. הלכת פרלה עמר

  67. הלכת חאג' יחיא

  68. הלכת ההשתחררות

  69. הלכת זטולובסקי

  70. הלכת צ'ק פוינט

  71. הלכת קהילת ציון

  72. הלכת מיסטר מאני

  73. הלכת נניקשווילי

  74. הלכת רובינשטיין

  75. הלכת קידוחי הצפון

  76. הלכת אפרופים הישנה

  77. הלכת קנובלר יעקובי

  78. הלכת הניהול הפנימי

  79. הלכת אפרופים החדשה

  80. הלכת מרכז הארגזים

  81. הלכת הניכוי מהניכוי

  82. הלכת הרשות הראשונית

  83. הלכת קנית היטל השבחה

  84. הלכת סויסה תצהיר חוקרים

  85. הלכת העיקר והטפל מקרקעין

  86. הלכת אהרונוב עסקאות נוגדות

  87. הלכת מרגוליס מצב רפואי קודם

  88. הלכת מלול אובדן סיכויי החלמה

  89. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון