הלכת קסירר


מונח בפני ערעורו של בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק), על החלטת הנאמנת לנכסי פושט הרגל רימון אברהם (להלן: הנאמנת והחייב, בהתאמה), לדחות הוכחת חוב שהגיש הבנק. אין חולק, כי חובו של החייב כלפי הבנק נוצר בשל ערבותו לחובות חברת ליר-אור בע"מ (להלן: החברה), וכי לבנק בטוחות נוספות לחוב החברה, בדמות שיעבודים שונים על נכסי מקרקעין. נימוקה העיקרי של הנאמנת לדחיית תביעת החוב הינה כי הבנק הינו נושה מובטח, אולם לא עמד בחובות המוטלות על נושה מסוגו בפרק ד' לתקנות פשיטת הרגל; זאת, באשר הבנק נמנע מתיקון תביעת החוב בהתאם לערך הבטוחות שברשותו;

1. טענות הבנק הן, כי הוא נושה מובטח אך ורק כנגד החברה, ואילו כנגד הערב אין הוא אלא נושה רגיל. אי לכך, לא חלה עליו חובה לפרט את שווי הבטוחה; זאת ועוד, קיימים קשיים אובייקטיביים רבים המקשים על הבנק להעריך נכונה את שווי הבטוחות; זאת בעיקר בגין מורכבות עסקת מכר המקרקעין, בעיות תכנון, מחלוקות עם בעלי מקרקעין שכנים ועוד.

מוסיף הבנק ומבהיר, כי הוא מתחייב להודיע לנאמנת בלא דיחוי אם וכאשר יופחת חובו של הערב עקב השלמת מימוש נכסים במסגרת הליכי כינוס הנכסים של החברה; כמו כן, טוען הבנק כי מאחר וטרם נכנסו לקופת הנאמנת מקורות כלשהם לתשלום דיבידנד לנושי החייב, הרי לא צפוי לנאמנת כל נזק מתיקון מאוחר של הוכחת החוב.

2. הנאמנת מתנגדת לערעור ומבקשת כי ידחה; טענותיה בעניין זה הן כי החברה מצויה בכינוס נכסים, וזו הסיבה להגשת תביעת חוב אף כנגד הערב; אי לכך, מבקשת הנאמנת להחיל את תקנה 84 לתקנות פשיטת הרגל, המחייבת נושה מובטח לציין בתביעתו את פרטי הערובה שבידו, ומגבילה את זכותו לקבל דיבידנד מנכסי החייב אך ורק להפרש. מאחר והערב אינו חב יותר מהחייב, על הבנק להמציא אסמכתאות לחוב המעודכן שנותר לגביה מהחייב העיקרי, קרי, חברת ליר-אור. מאחר ושומה מבוססת של הבטוחות לא הומצאה, לא ניתן לקבוע את היקף החוב. גם קושי של הנושה להעריך את הבטוחות אינו נותן מענה לדרישת תקנה 84 הנ"ל.

3. הבנק הגיש תשובה לטענות הנאמנת, ובה הוא טוען כי חוב הערב הינו חוב בר- תוקף ועומד על רגליו הוא, כל עוד החוב של החייב העיקרי הינו בר-תוקף. אין חולק כי הערב אינו חייב במקום בו החייב העיקרי פטור, אלא שהבנק טרם נפרע מהחייב העיקרי, ולכן קיימים שני חובות עצמאיים. הבנק עמד בכל התנאים המאפשרים לו לפעול כנגד שניהם. לעניין זה, מצטט הבנק מספרו של ד"ר גרוניס, הקובע כי הגשת תביעת חוב כנגד חייב אינה מונעת תביעה בו-זמנית כנגד הערבים.

הבטוחות, לשיטת הבנק, ניתנו להבטחת החוב העיקרי, בנוסף לערבותו של החייב, ואין הן בטוחות לחובו של הערב. מסיבה זו, אין להפחית את שיעור החוב בגין הבטוחות דנן. ככל שאמורים הדברים בחייב דנן, הבנק איננו אלא נושה רגיל מכח ערבות אישית, ונושה מובטח אך ורק של החברה.

עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי;

4. בעל מניות ערב אישית לחובותיה של חברה; לצד הבטוחה זו בדמות ערבות אישית, יש בידי הבנק בטוחות אחרות בנות-ערך, בדמות שעבודים על נכסי המקרקעין של החברה. החברה קרסה, והפכה חדלת פרעון. אי לכך, אין חולק כי ניתנה לבנק זכות לפעול אף כנגד הערב; אלא, שאף הערב קרס, הוכרז פושט רגל ונתמנתה נאמנת לנכסיו. כעת, מבקש הבנק לפעול ב"כפל מסלולים" - הן על-ידי פעולה למימוש הבטוחות, ובאופן בלתי-תלוי בכך, הגשת תביעת חוב כנגד הערב פושט הרגל, על מלוא סכום החוב העיקרי.


לכאורה, צודק הבנק בטענתו, כי סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל חל לפי פרשנותו הלשונית הצרה, אך ורק על נושה מובטח של החייב עצמו, ואילו במקרה דנן עסקינן בנושה מובטח של החברה, התובע את החייב כנושה רגיל. לעניין זה, מנמק הבנק כי משמעותה של הערבות האישית הינה הקניית בטוחה נוספת, ולו הפררוגטיבה המוחלטת לעניין אופן, סדר שיטת הפעולה והבחירה בין הבטוחות השונות. זאת, כל עוד אין הוא נפרע יותר ממלוא חובו; אם יפרע מהערב, תוכל הנאמנת לנסות ולחזור אל החברה, או אל הבטוחות שהעמידה לבנק. כמו כן, מעיר הבנק כי צורת פעולתו אינה פרי שרירות, אלא פרי קשיים אובייקטיביים להעריך את שווי הבטוחות.

5. אין חולק, כי ערבות שמעניקה לנושה אישיות משפטית נפרדת מהחייב העיקרי נועדה ליתן לנושה "מסלול" נוסף לגביית חובו, אם יתקל בקשיים בגביה מהחייב העיקרי, בכפוף לכל דין. עסקינן ביתרון מהותי, אשר בו לכשעצמו אין כל פסול, כל עוד הוא מופעל כדין, בתום-לב ובדרך מקובלת.

מאידך גיסא, אין להתעלם ממימד נוסף של יחסי הצדדים, אשר לא בא זכרו בכתבי הטענות של הבנק; אין חולק, כי הבנק הינו גוף אשר זכה בפסיקה למעמד מעין-ציבורי. ככזה, הוא חב חובת אמון וזהירות מוגברת כלפי הבאים עמו במגע, כולל ערבים. זכות הערב היא כי הבנק, אף אם הוא פועל כנגדו, יעשה זאת תוך שמירה על חובותיו המוגברות דנן, ויעשה כמיטב יכולתו, באופן סביר, כדי לצמצם את הפגיעה בערב, זאת בכפוף למימוש זכותו הלגיטימית של הבנק להפרע כדי חובו על-פי כל דין. לשון אחר: הבנק מחוייב למזער את נזקי הערב, כל עוד אין פעולה זו פוגעת או "נוגסת" ביכולתו המהותית של הבנק להפרע כדי המגיע לו, וכל עוד אותו מזעור נזקים אינו כרוך בעלות גבוהה או מאמץ בלתי-סביר מצד הבנק. זכות זאת מתחזקת, כאשר עסקינן בערב חדל-פרעון; במקרה זה, ניצב הבנק מול נושיו הבלתי-מובטחים האחרים של החייב.

נושים אלו, וכן הנאמן (או המפרק) המייצג אותם, סובלים מנחיתות אינהרנטית כלפי הבנק, וזאת לא רק בפן המהותי של קדימות ומסלולי גביה, אלא גם ובעיקר בפן של נגישות למידע אמין ומדוייק בדבר מצבם הפיננסי של החייב העיקרי, הערב והבטוחות האחרות. מידע זה קיים אך ורק אצל הנושה המובטח, ולעניין זה אין נפקא מינא אם הנשיה המובטחת מופנית כנגד פושט הרגל עצמו, או כנגד גוף עצמאי וקשור אל פושט הרגל; הסוגיה העקרונית מתמצה, למעשה, בשני אלו:

א. אפשרות גישה למידע בדבר הבטוחות הנוספות, אשר נמצאת בידי הבנק ולא בידי הנאמן או יתרת הנושים.

ב. הרלוונטיות של המידע הנוסף כלפי יתרת הנושים, קרי, קיום קשר בין מימוש הבטוחות הנוספות לבין אחוז הדיבידנד שיקבלו בסופו של יום.

6. סוגיית היחסים בין נאמן בפשיטת רגל לבין נושה מובטח עלתה בהרחבה בפש"ר 302/97, בעניין קסירר; שם נידונה משמעות יתרונו של הנושה המובטח הפועל ב"שני מסלולים" בכל האמור במידע על הבטוחות ומימושן, והוער כי משמעות סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל היא הטלת חובת זהירות כלפי הנאמן, אשר הפרתה יוצרת חזקה חלוטה של נזק ראייתי לקופת פשיטת הרגל. עוד הוער, כי הסכנה ה"מרחפת" מעל קופת פשיטת הרגל אינה רק הסכנה של גביה כפולה הנעשית בזדון על-ידי נושה מובטח חסר תום-לב, אלא אף שתי הסכנות הבאות:

"סכנת התרשלות במימוש - מקרה בו לא יעשה הנושה המובטח מאמצים סבירים למקסם את שווי מימוש הבטוחה, וזאת במחשבה כי יוכל להפרע למרות זאת מקופת פשיטת הרגל, וזאת תוך פחות מאמצים והוצאות.


סכנת סרבול ההליכים והעמסת הוצאות על קופת פשיטת הרגל - מקרה בו יאלצו הנאמנים לעסוק ב"מרדף" אחרי הנושה המובטח והבטוחה. זאת בשל העובדה כי הנושה המובטח לא יתן בידם אלא מידע חלקי, בין אם בכוונה או מתוך התרשלות. אין צורך להכביר מילים על כך כי "מרדף" אשר כזה יסרבל את הליכי פשיטת הרגל ויעמיס הוצאות על קופת הנאמן - הוצאות אשר ידללו בסופו של יום את הדיבינד לנושים הבלתי מובטחים". (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

7. בפש"ר 1152/98, בנק אוצר החייל נ' מיליס, אשר נדון זמן קצר לאחר פרשת קסירר, נדון מצב של יחסי חייב-ערב, בו הגיש בנק תביעת חוב כנגד חייב עיקרי פושט-רגל, בלא להפחית את שוויה של בטוחה רבת-ערך אשר הוחזקה בידי ערב. באותו מקרה, טען הבנק טענות הדומות לטענות בנק הפועלים במקרה דנן, בדבר זכותו לפעול ב"שני מסלולים" של גביה. לעניין זה נקבע כדלקמן:

"מעמדו של נושה מובטח, אליו מתייחסות תקנות סימן ד' בתקנות פשיטת הרגל, בא לו מעצם היתרון המהותי אשר יוצר קיומה של בטוחה העומדת אך ורק לרשותו (ולא לרשות הנושים האחרים), אשר ממנה הוא יכול להפרע כדי חובו מן החייב או חלק ממנו. דווקא קיומם של "שני המסלולים" לגביה, הוא שגרם למחוקק להתקין דינים שעצם מהותם וכוונתם הינה להגביל ולסייג יכולת זו של נושים מובטחים.

לעניין זה, אין נפקא מינה אם הבטוחה מוחזקת בידי החייב או בידי ערב לחובו של החייב, כל עוד הבטוחה מוקנית לבנק כערובה לתשלום כל חובה של החייבת, ואין חלקים מאותו "חוב עיקרי" אשר נותרים בלתי מכוסים (משפטית) על-ידי הבטוחה, במובן זה שאין הבנק זכאי לממשה בכדי להפרע מאותם חלקי חוב. לשון אחר, מעמד הנושה המובטח תלוי אך ורק בהגנה שמספקת הבטוחה לנושה בגין החוב, ואינו תלוי כלל ועיקר בטיבה של "היד המשלמת" אותו".

(ההדגשות אינן במקור - ו.א).

עניין זה מקבל כפל חשיבות, כאשר אף הערב הינו חדל פרעון, והבנק מתמודד אל מול נושיו הבלתי מובטחים; אין פירושם של דברים כי הבנק חייב או נדרש לוותר על זכויותיו המהותיות, קל וחומר שאין הוא נדרש להפרע פחות מזכותו על-פי כל דין, אלא שיש בכך ישום של הפסיקה העניפה אשר קבעה כי חובות תום הלב והזהירות המוגברות של הבנק חלות אף על ערב, אשר חובו טפל לחוב העיקרי.

בנסיבות המקרה הספציפי של בנק הניצב מול נאמן בפשיטת רגל של חייב (בין אם החייב העיקרי או הערב), הרי חובת תום הלב המוגברת מחייבת את הבנק שלא להציב "מסך ברזל" בין הנאמן לבין הבטוחה, מטעמים פורמליים של "זכות" או "עצמאות החיוב" גרידא. עליו לשתף את הנאמן במידע בכנות, ובכך להסיר מלב הנאמן את החשש כי טענת הבנק כי "אין הוא מתכוון להפרע יותר ממלוא חובו" אינה אלא הכרזה נטולת תוכן מהותי. לעניין זה, אחת היא אם הבנק הינו נושה מובטח של החייב עצמו, או של ערב לחובותיו, כל עוד קיים קשר ישיר בין פרעון הבטוחות לתביעת חובו של הבנק כלפי החייב.

8. לסיכום נקודה זו, של חובות הבנק המחזיק בנשיה מובטחת, נאמר בעניין קסירר כדלקמן:

"המחוקק, אשר ראה סכנות אלו אל מול עיניו, וביקש להתמודד עימן, קבע למעשה כי הנושה המובטח, בהיות בעל הכח והמידע הטובים ביותר בכל הנוגע לבטוחתו ומימושה, הינו המונע הזול והיעיל של כל אותן סכנות ותקלות, ואי לכך כפף אותו לחובות זהירות וגילוי. חובות אלו, מעצם טיבן, אינן תלויות בכוונתו של הנושה המובטח, וחלות דווקא ובמיוחד כאשר אין (או לא הוכחה) מצד זה האחרון כוונת זדון להסתיר מידע ולהכשיל את הנאמן. איזון הסיכונים אשר ערך המחוקק הטיל על הנושה המובטח, ולא על הנאמן, את החובה לדאוג למניעתן של "תקלות" במעבר המידע דנן, אף אם נבעו מטעות בתום-לב.

הצדקה נוספת לחובה זו נובעת מתפיסת הצדק הבסיסית: היות ונשיה מובטחת אינה "תופעת טבע" אלא מוסד משפטי אשר מעניק קדימות לסוג מסויים של נשיה על פני סוגים אחרים, הרי אך צודק כי מי שנהנה מאותו מוסד משפטי יחוב בחובות מסוימות של הגינות וזהירות למזעור תקלות ותוצאות בלתי רצויות אשר עשויות לנבוע מאותה "הנאה" אשר קיבל מהשיטה המשפטית"

ולעניין זה, של מניעת תקלות ונזקים מיותרים ליתר הנושים, אחת היא אם הבטוחה הנוספת מוטלת על נכסי פושט הרגל עצמו או גוף הקשור עמו ביחסי ערב-חייב.

9. מכל האמור לעיל, מן הדין לקבוע כי חובתה וזכותה של הנאמנת הינה לדאוג ולבקש מן הבנק מידע בדבר הבטוחות; אמנם, אין סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל חל במישרין, אולם הרציונל העומד מאחוריו חל - אף אם באורח עקיף יותר.

זאת, ככל שאמורים הדברים במתן מידע על הבטוחות. אמנם, אין זה ראוי כי הנאמנת תנהג כלפי הבנק בנוקשות-יתר, ותקבע כי קשייו של הבנק באומדן הבטוחות "אינם מעניינה", וכי עליו ליתן לה אומדן מדוייק כאילו מצוי בידיו סכום כסף חלוט או נכס הניתן לשומה מדוייקת על נקלה.

אלא, שסימן ד' לתקנות פשיטת הרגל כולל, במובהק, מנגנון אשר נועד להתמודד עם קשיים אובייקטיביים של הנושה המובטח לאמוד את ערך בטוחתו. עיון בתקנות מעלה כי מחוקק המשנה התיר ליתן שומה משוערת, לפי מיטב ידיעתו והערכתו של הנושה. זאת, תוך הצבת מנגנון לתיקון המעוות, אם יתגלה בעתיד כי הנושה אמד את הבטוחה ביתר או בחסר.

10. מאידך גיסא; אין להתעלם מכך, כי נסיבות המקרה דנן שונות מהמקרה אשר נידון בפרשת מיליס; שם, קיבל הבנק תשלומים סדירים מערבים סולבנטיים, אשר נועדו להפחית את סך חובו; המדובר היה בתשלומים קבועים וצפויים, אשר עד למועד הדיון, עמדו בהם הערבים ושילמו אותם כסדרם. בכך, שונה המקרה מהמקרה שבפנינו, בו אין בידי הבנק אלא פוטנציאל גביה מן הבטוחות, אשר טרם מומש והוא עשוי להתקל בקשיים ועיכובים לא מעטים. אי לכך, בנסיבות המקרה דנן, צודק הבנק בטענתו, כי מן הבחינה המהותית עומדים בפניו שני מסלולי גביה, ואי לכך, אין מקום לאלצו, בשלב זה, להפחית את תביעת החוב מהחייב בשל ערך הבטוחות. זאת, בכפוף לאספקת מידע אמין על אודות הבטוחות ואודות מאמציו הכנים להפרע מהן.

בנסיבות המקרה, דומה כי די היה לה, לנאמנת, לו הבהירה לבנק כי ברצונה בדרישה "צנועה" זו, ואין היא מבקשת לחייבו באומדן מדוייק אשר הוא עשוי להתפס בו בעתיד; דומה, כי הנאמנת הקפידה יתר על המידה עם הבנק, תוך התעלמות מקשייו לאמוד את הבטוחה, ותוך התעלמות מטענתו (המוצדקת) בדבר זכאותו למסלול פרעון נוסף אשר לא יפגע בסיכוייו המהותיים של הבנק להפרע כדי מלוא חובו, תוך היותו אדון לבטוחותיו. בנסיבות אלו, הדרישה למידע מדוייק לא היתה במקומה; קל וחומר, שלא היה מקום להפעיל כנגד הבנק את תקנה 90, קרי, דחיית תביעת חובו בשל אי עמידה בדרישות סימן ד'. עסקינן בסנקציה חמורה ביותר, אשר שוללת מן הנושה כליל זכות מהותית, והפעלתה שמורה למקרים חמורים של העלמת מידע ופעולה בחוסר-תום לב, כגון המקרה אשר נידון בפרשת קסירר.

דבר זה מקבל דגש מיוחד במקרה בו הבנק, מבחינה משפטית, אינו נושה מובטח של פושט הרגל עצמו, אלא של חייב עיקרי שפושט הרגל ערב לחובו; אמנם, אין באותה הפרדה כדי לפטור את הבנק ממסירת מידע אשר ניתן להשגה באורח סביר, אולם יש בה די והותר כדי להביא את הנאמן להזהיר עצמו הזהר היטב טרם נקיטה בסנקציה של דחיית תביעת החוב; הפעלתה של תקנה 90 במקרים אלו אינה נקיה מספק, ויש לשומרה למקרים חריפים וקיצוניים של חוסר תום-לב או זלזול בוטה בזכויות הנושים הבלתי-מובטחים. לא כזה הוא המקרה דנן.

11. מכל האמור לעיל עולה, כי מחד גיסא, לא היה מקום לדחות את תביעת החוב של הבנק או להתנותה בתנאים נוקשים ובלתי-סבירים; מאידך גיסא, טועה הבנק בטענתו כי הוא פטור כלל ועיקר מדיווח על שווי הבטוחות. אי לכך, הפתרון שיש להילך בו הינו "דרך ביניים":

החלטתה של הנאמנת תבוטל, והבנק יוכל להגיש תביעת חוב על מלוא חובו של החייב, בכפוף לכך כי יגיש לנאמנת את כל המידע שרשותו על אודות ערכן המשוער של הבטוחות, ונסיונותיו להפרע מהן.

כמו כן, יתן הבנק דעתו כי חובת האמון והזהירות החלים עליו כלפי יתרת הנושים מחייבים אותו לעשות כל מאמץ סביר כדי להפרע מן הבטוחות שברשותו, ולהקטין בכך את נזקם של יתרת הנושים. במסגרת זו, יהיה עליו לשוב ולעדכן את הנאמנת, לפי דרישתה, על התפתחויות ושינויים החלים בעניין זה (זאת גם באשר מן הראוי לזכור כי יתכן והנאמנת תוכל לחזור אל נכסי החברה אם יפרע מלוא חובו של הבנק). זאת גם ובמיוחד טרם שיקבל דיבידנד בפועל מנכסי החייב, אם וכאשר יחולק דיבידנד כזה.

הצדדים נחלקו ביניהם אף על שאלת הריבית שהשיאה קרן החוב; לעניין זה, צודקת הנאמנת בטענתה, כי תביעת חוב כלפי פושט-רגל כפופה לסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל, על כל המשתמע מכך. טוב יעשה הבנק אם יתן דעתו לכך כאשר ישוב ויגיש את תביעת חובו. אלא, שלאור החלטתי זו, אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו לעת-עתה.

בכפוף לאמור לעיל, דין הערעור להתקבל. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלכת קטב

  2. הלכת קלס

  3. הלכת גנז

  4. הלכת קרמר

  5. הלכת קופל

  6. הלכת קריב

  7. הלכת קהתי

  8. הלכת קליג

  9. הלכת קדוש

  10. הלכת קאשי

  11. הלכת הפחד

  12. הלכת סלע

  13. הלכת קלמר

  14. הלכת קניר

  15. הלכת קורן

  16. הלכת אוסם

  17. הלכת קנית

  18. הלכת רוט

  19. הלכת צרי

  20. הלכת קוזלי

  21. הלכת קסוטו

  22. הלכת קורפו

  23. הלכת קרסיק

  24. הלכת קוסוי

  25. הלכת רוקר

  26. הלכת קעדאן

  27. הלכת קסירר

  28. הלכת סיבל

  29. הלכת טטרו

  30. הלכת פלמן

  31. הלכת אלסוחה

  32. הלכת אסולין

  33. הלכת אטינגר

  34. הלכת קנובלר

  35. הלכת אשבורן

  36. הלכת בובליל

  37. הלכת קאדריה

  38. הלכת אל עמי

  39. הלכת גויסקי

  40. הלכת פמיני

  41. הלכת הניכוי

  42. הלכת קרישוב

  43. הלכת קירשנר

  44. הלכת קלקודה

  45. הלכת הולצמן

  46. הלכת צמיתות

  47. הלכת פוליטי

  48. הלכת אהרונוב

  49. הלכת קליפורד

  50. הלכת קולומבו

  51. הלכת קול העם

  52. הלכת סוויסה

  53. הלכת אלגריסי

  54. הלכת אל עמלה

  55. הלכת הגמלאות

  56. הלכת משה סמי

  57. הלכת יורוקום

  58. הלכת בית הכרם

  59. הלכת פרמינגר

  60. הלכת בית הרכב

  61. הלכת קסטנבאום

  62. הלכת שטיינמץ

  63. הלכת מילפלדר

  64. הלכת קל בניין

  65. הלכת קו לעובד

  66. הלכת פרלה עמר

  67. הלכת חאג' יחיא

  68. הלכת ההשתחררות

  69. הלכת זטולובסקי

  70. הלכת צ'ק פוינט

  71. הלכת קהילת ציון

  72. הלכת מיסטר מאני

  73. הלכת נניקשווילי

  74. הלכת רובינשטיין

  75. הלכת קידוחי הצפון

  76. הלכת אפרופים הישנה

  77. הלכת קנובלר יעקובי

  78. הלכת הניהול הפנימי

  79. הלכת אפרופים החדשה

  80. הלכת מרכז הארגזים

  81. הלכת הניכוי מהניכוי

  82. הלכת הרשות הראשונית

  83. הלכת קנית היטל השבחה

  84. הלכת סויסה תצהיר חוקרים

  85. הלכת העיקר והטפל מקרקעין

  86. הלכת אהרונוב עסקאות נוגדות

  87. הלכת מרגוליס מצב רפואי קודם

  88. הלכת מלול אובדן סיכויי החלמה

  89. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון