הלכת קריב


השופטת ש' נתניהו: ביום 31.12.90 נתן בית הדין הרבני האזורי בחיפה את ההחלטה הבאה בתביעת הגירושין של המשיב הראשון (להלן - המשיב) נגד העותרת:

"מאחר והאשה לא הופיעה, בית הדין קובע שעליהם להתגרש ומפנה התיק לבירור שמות וסדור גט".

העותרת עתרה לבית-משפט זה (בג"צ 1404/91) וטענה, כי בית הדין לא היה מוסמך לדון בתביעה, שכן בני הזוג הם תושבי גרמניה והיא לא הסכימה להתדיין לפניו. כן טענה, כי היא לא הוזמנה לדיון ולא הומצאו לה כתבי בי דין והחלטותיו.

במהלך הדיון בעתירה הנ"ל התברר, כי בעת הגשתה תלוי ועומד היה ערעור של העותרת על ההחלטה הנ"ל לפני בית הדין הרבני הגדול. עקב כך נדחתה עתירתה, תוך הערה כי זכותה של העותרת שמורה לה להגיש עתירה חדשה לאחר מתן פסק-דין בערעור.


בית הדין הרבני הגדול נתן את פסק דינו ביום ל' בסיון תשנ"ב- 1.7.92 - ובו דחה את הערעור. משכך, הגישה העותרת את עתירתה מחדש, והפעם עתרה גם לביטול פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול.

בינתיים, על-פי החלטת בית הדין האזורי, הפקיד המשיב גט, ובאין שיתוף פעולה מצד העותרת, פנה לבית הדין לתת לו היתר לשאת אישה אחרת על פני העותרת ולפטור אותו מכל חיוב בגין הנישואין. על מנת שלא לשים לאל, מראש, את הדיון בעתירה, ניתן לבקשת העותרת צו ביניים, האוסר על בית הדין הרבני האזורי ועל בית הדין הרבני הגדול להיזקק לבקשת המשיב למתן היתר נישואין ולכל בקשה אחרת.

לאחר ששמענו את טענות באי כוח הצדדים ועיינו בחומר הרב שהמציאו לנו, נוכחנו, כי דין העתירה לדחייה.

2. הצדדים הקימו את ביתם בגרמניה, שם מתגורר המשיב שנים רבות, עוד בטרם נישואיו לעותרת. את העותרת, שהתגוררה בארץ, נשא לאישה בשנת 1986 בתל-אביב.
שני בני הזוג הם אזרחי ישראל. לעותרת דרכון ישראלי. היא רשומה במרשם התושבים.
כתובתה לפי מרשם התושבים היא בזיכרון יעקב. יש לה דירה, הרשומה על שמה, ברמת גן. יש לה גם חשבונות בנק פעילים בארץ. היא מבקרת בארץ. הוריה חיים כאן.

הנישואין לא עלו יפה. בני הזוג נפרדו זה מזה במרץ 1988. למעשה הם אינם חיים יחדיו כבר משלהי 1987, זה כחמש שנים ומעלה. כך נאמר בתביעה, שהגישה העותרת ב-1988 לבית-משפט בגרמניה למשמורת של הבן שנולד מנישואין אלה. בתביעה זו גם הצהירה, כי לא קיימת עוד נכונות לשלום בית.

בטרם פנה העותר בתביעתו לגירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, הגיש תביעת גירושין לבית דין רבני בגרמניה, אך העותרת סירבה להתדיין שם והביעה את רצונה להתדיין בישראל. כך כתבה ב-25.12.88 לרב הוכוולד, הרב למדינות צפון הריין, דיסלדורף, שהודיעה על הגשת התביעה וביקש את תגובתה לבית הדין שהורכב על מנת לדון בה:

"איני רואה שום סיבה להעתר לבקשת גירושין פה בגולה היות ושנינו אזרחים ישראליים וטכס החתונה נערך כדת משה וישראל בישראל, איני רואה סיבה להתרת הבית/יחסי אישות בגולה".

בהמשך למגעים אתה הודיע הרב הוכוולד למשיב, כי העותרת סירבה להופיע בבית הדין (גם לאחר שהציע לה שבית הדין יישא בהוצאות נסיעתה, הוצאות שבמכתבה אליו שימשו לה נימוק נוסף לאי הופעתה), וכי היא -

"מסרבת לחלוטין להתדיין בענין הנ"ל בפני בית הדין בגרמניה המערבית ומוכנה להתדיין אך ורק בישראל, המקום בו נשאה ובו חיים בני משפחתה, שאצלם היא יכולה להפקיד את בנה כאשר תצטרך להופיע שם בבית הדין".

נוכח סירובה של העותרת להתדיין בפני בית הדין בגרמניה, משך הרב הוכוולד את ידו מהטיפול בתביעת הגירושין של המשיב.

בעקבות התפתחות זו הגיש המשיב את תביעתו לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, שבתחום סמכותו המקומית מצויה כתובתה הרשומה של העותרת בזיכרון יעקב.

3. העותרת לא הגישה תצהיר בתמיכה לעתירתה. את התצהיר הגישה אמה, וכל שהצהירה בו הוא, כי היא אמה של העותרת וכי האמור בעתירה מהסעיף הראשון שבה ועד האחרון הוא נכון.

אין בתצהיר הסבר, מדוע העותרת עצמה אינה מאמתת בתצהיר משלה את האמור בעתירה. גם לא נאמר בו דבר על מקור הידיעה של האם על העובדות המפורטות בעתירה, שאותן אימתה בתצהיר. אימות העובדות בדבר התנגדותה של העותרת לשיפוט בית הדין ובדבר אי מסירה לעותרת של הזמנות בית הדין והחלטותיו הוא על פניו עדות שמיעה. התצהיר אינו עונה לכן על דרישות תקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984 (השווה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 636-638, 675-676). בשל כך לבד מן הראוי היה שנדחה את העתירה, והגם שנמנעים אנו מעשות כן ונוהגים אנו עם העותרת לפנים משורת הדין, אין תצהיר זה יכול לשמש בידה ראיה לסתור את העובדות הכלולות בתצהירו של המשיב.

5. הסמכות הבינלאומית הוקנתה לבית הדין הרבני בישראל כדרישת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מכוח נוכחותה הקונסטרוקטיבית של העותרת בישראל. כבר צוין לעיל, כי העותרת היא אזרחית ישראל, רשומה במרשם התושבים,


בעלת רכוש דלא ניידי וחשבונות בנק פעילים, והיא מבקרת בארץ את בני משפחתה החיים כאן. עובדות אלה, שהן רלוואנטיות לסמכותו של בית הדין הרבני, לא גילתה העותרת בעתירתה הקודמת. בעתירה הנוכחית לא ניתן היה עוד להעלימן, לאחר שהן הועלו בעתירה הקודמת בתצהיר התשובה של המשיב, שנתמך במסמכים. הניסיון להמעיט ממשקלן, שנעשה בעתירה הנוכחית, לא יצלח, באין לפנינו תצהיר כשר לאמת את הדברים.

העובדות שצוינו לעיל דיין כדי ליצור לעותרת נוכחות קונסטרוקטיבית בישראל, המקנה לבית הדין הרבני בארץ את הסמכות לדון בתביעת הגירושין שהגיש נגדה המשיב. כך על-פי הלכת בג"צ 871/86 קריב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ואח (להלן - הלכת קריב) [1], שהרחיבה את הלכת הנוכחות הקונסטרוקטיבית, שחלה עד אז על התובע, והחילה אותה גם על נתבע.

בא-כוח העותרת טוען, כי הלכת קריב [1] חלה רק על נתבע, שאם כי בעת הגשת התביעה אינו מצוי פיסית בארץ, מקום מושבו הקבוע הוא בישראל. אין זה כך. אמנם היה מדובר שם בבני זוג ששניהם היו אזרחי המדינה ותושביה, אך ההלכה שנפסקה שם (מפי השופט גולדברג) אינה מוגבלת למצב זה. כלל הנוכחות הקונסטרוקטיבית מרחיב את הסמכות של בית הדין הנתונה לו לפי סעיף 1 לחוק לגבי "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה..." (ההדגשה שלי - ש' נ') גם על יהודים כאלה, שבעת הגשת התביעה אינם מצויים פיסית בישראל. הכלל אינו מוגבל איפוא לתושבי ישראל. הוא חל על אזרחי ישראל או תושביה.

בהלכת קריב [1] עושה השופט גולדברג (בסעיפים 4 ו-5 של פסק הדין) גזירה שווה בין תובע לנתבע תוך הפניה לפסיקה קודמת העוסקת בתובע ואימוץ דעות מיעוט ואימרות אגב אורחא לגבי נתבע. הוא מפנה, לגבי תובע, לדעת המיעוט של המשנה לנשיא לנדוי (כתוארו אז) בבג"צ 297/77 חן נ' בית הדין האזורי בחיפה ואח [2], שעמה הסכים השופט שמגר, כתוארו אז, בבג"צ 386/78 ש' מגנזי נ' י' מגנזי [3], בעמ' 291 ואותה אימץ יותר מאוחר בבג"צ 238/81 [4], כי -

"תובע, שהוא אזרח המדינה או תושב בה, אינו חייב להיות נוכח פיזית בישראל בעת שמוגשת תביעתו לבית הדין הרבני ..." (ההדגשה שלי - ש' נ').

ולגבי נתבע הוא מפנה לדבריה של השופטת בן פורת כתוארה אז בבג"צ 573/73 ז"ק נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו ואח' [5], בעמ' 286:

"לפי השקפתי סובל הכתוב פירוש שאין בכלל צורך בנוכחות של בני הזוג (או אחד מהם) בישראל כדי שבית הדין ייתפס לסמכות יחודית לפי סעיף 1 לחוק. לשם כך די אם שניהם יהודים וכן אזרחי ישראל (ההדגשה שלי - ש' נ') או תושביה".

לטעמי, לא הייתי מסתפקת באזרחות ישראל של נתבע לבדה, ללא זיקה כלשהי של תושבות. זיקה כזו קיימת במקרה של העותרת. היא רשומה במירשם התושבים והיא שומרת על קשר אמיץ עם ישראל, הן במובן הקשר האישי והן בענייני רכוש.

המסקנה בדבר נוכחותה הקונסטרוקטיבית של העותרת בישראל מייתרת את הדין בשאלה, אם הודעתה במכתבה לרב הוכוולד, כי היא מוכנה להתדיין אך ורק בישראל, מהווה הסכמה במובן סעיף 9 לחוק, שאלה שבעובדות מקרה זה ונוכח התנגדותה העקבית של המשיבה להתדיין לפני בית הדין הרבני האזורי אינה נקייה, לדעתי, מספק.

הסמכות המקומית קיימת לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, שכן זיכרון יעקב, שבה כתובתה הרשומה של העותרת, הוא בתחום השיפוט שלו.

6. אין גם יסוד לטענה, כי כתבי בי דין והחלטותיו של בית הדין לא נמסרו כדין לעותרת. בתצהירו של המשיב מפורטים הניסיונות הרבים לבצע מסירה לעותרת.
תארך היריעה מלפרטם כאן. כולם הוכשלו ועלו בתוהו. אזכיר רק כמה מהם. בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 21.10.90 מצא, כי הזמנה לעותרת נשלחה להוריה, והם החזירו אותה בטענה כי בתם מתגוררת בגרמניה, הם אינם כתובת לקבל מסמכים עבורה והם מבקשים לא להטריד אותם בענייניה. במקביל נשלחה הזמנה לעותרת בדואר רשום עם אישור מסירה, אך כפי שניתן לראות מחותמת הדואר, היא סירבה לקבלה.

למרות זאת דחה בית הדין את מועד הדיון שנקבע בהזמנה, והעותר אישית ניסה למסור לעותרת הזמנה חדשה בדירתה; אך היא לא נתנה לו להיכנס, והוא שם את ההזמנה ואת כתב התביעה בפתח המיועד לדואר. על כך הוגש גם תצהיר של מי שנתלווה אליו. בעקבות זאת פנתה העותרת לבית-משפט בגרמניה בבקשה למנוע מהמשיב להתקרב לדירתה.

גם לאחר זאת לא פסק בית הדין בתביעה בהיעדרה של העותרת, אלא הורה על הזמנתה לתאריך נדחה, באמצעות הרב הוכוולד. גם הרב לא הצליח. כך כתב לבית הדין:

"נתבקשתי על ידכם לשלוח את הזמנתכם לנתבעת הנ"ל בדאר רשום, עם פתק לאשור מסירה. כך עשיתי אולם הנתבעת ... סרבה לקבל את המכתב עם ההזמנה והמכתב חזר אלי, מבלי שנפתח ...".

גם בתאריך נדחה זה לא פסק עדיין בית הדין בתביעה, אלא חייב את העותרת להופיע ולהבהיר את טענותיה תוך 15 יום, שאם "לא תעשה כן, על הזוג להפרד בגט פטורין". העותרת לא הופיעה אף לא הגישה כל הבהרות בכתב, אף שאותה עת כבר נכנס בא-כוחה, עורך דין שפירא, לתמונה (כך על-פי האמור בעתירה). לאחר עבור המועד הנקוב נתן בית הדין את החלטתו מיום 31.10.90, כי על הצדדים להתגרש.

7. הטענות שעליהן נשענת העתירה הינן איפוא משוללות יסוד.

זה כחמש שנים חיים בני הזוג בנפרד. העותרת מתחמקת באופן עקבי ונוקטת כל דרך כדי למנוע מהמשיב להביא את תביעת הגירושין לדיון.

בגרמניה טענה, שהיא אינה מוכנה להתדיין בבית דין רבני שם בגולה, אלא אך ורק בישראל. אך בתביעה שהוגשה בישראל הכשילה את כל הניסיונות להזמין אותה לדיון בבית הדין הרבני האזורי בחיפה ונמנעה מלהופיע לפניו. בתצהיר שהגישה בעתירה הקודמת טענה, כי היות שהרב לנדא השיא אותה, הרי תסכים ש"יטפל במשבר בחיי הנישואין שלנו ע"י(!) לאחות את השברים ...". לבית הדין הודיעה, כי אינה רוצה "לשפוט, להשפט, רצוני בשלום בית", וכך גם במכתבה לרב הוכוולד מ-25.12.88:

"אני חותרת מעל הכל לשלום בית ...";

אך בתביעתה שהגישה בגרמניה הודיעה, כאמור, כי אין נכונות לשלום בית.

לאחר שבית הדין הורה למשיב להפקיד גט, הודיעה לבית-משפט זה (בעתירה הקודמת), כי -

"בכפוף לבטול פסק הגרושין ובטול הליכי סדור הגט בבית הדין הרבני האזורי בחיפה הנני לדון בתביעת הגרושין מצד בעלי ולהביע טענותי בפני הרב הוכוולד ...".

והרי בשעתו הודיעה לרב הוכוולד כי היא מתנגדת לחלוטין לדון בתביעת הגירושין בגולה בגרמניה ומסכימה להתדיין רק בישראל. ומכל מקום, טיעון לפני הרב הוכוולד אינו טיעון לפני בית הדין הרבני. בית דין רבני הורכב על-ידיו בזמנו, אך היא סירבה להופיע לפניו.

בעתירה שלפנינו נאמר, כי הסכמתה המותנית הנ"ל ניתנה לפי בקשת בית המשפט שדן בעתירה הקודמת. לא מצאתי דבר התומך בכך. באת-כוחו המלומדת של המשיב, שהופיעה שם, מכחישה זאת, והתצהיר שניתן בעתירה הנוכחית על-ידי האם אינו יכול לשמש ראיה לכך.

גם ההצעה להביא את בעיות הנישואין לפני הרב לנדא אינה הסכמה להתדיין לפני בית דין רבני.

במכתביה מדגישה העותרת, כי הנישואים נערכו בתל אביב. עם זאת אין טענה כי הסמכות המקומית היא לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, גם אין הבעת הסכמה להתדיין שם. לבית הדין בחיפה יש כאמור סמכות מקומית לדון בתביעתה.

8. משחק "מחבואים" זה בין הערכאות חייב לבוא לקצו. העתירה נדחית, וצו הביניים מתבטל. העותרת תישא בהוצאות המשיב בסך 15,000 ש"ח להיום.

השופט א' מצא: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו.
הצהרת העותרת לפני הרב הוכוולד נמסרה במענה לתביעה שהגיש המשיב 1 לבית הדין הרבני בגרמניה. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכלל הנסיבות, אין, לדעתי, דרך לפרש את הצהרתה אלא כהסכמה להתדיין עם בעלה לפני בית דין רבני בישראל. בכך נקנתה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט, מכוח הסכמת העותרת, בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). אין בכך כלום שהסכמת העותרת להתדיין בישראל נמסרה עוד בטרם הגיש המשיב 1 את תביעתו לבית הדין, או שלא נמסרה לפני בית הדין עצמו.
זאת בפרט שמתבקש מהעובדות, כי בעת מתן ההסכמה על-ידי העותרת כאמור צפוי היה, שהמשיב 1 יסתמך על הסכמה זו ויגיש לבית הדין הרבני תביעה, כפי שאכן זו הוגשה.
הסכמה לסמכותו של בית הדין הרבני עשויה להתגבש, ולחייב את המתקשרים בה, גם שלא בגדרו של הליך לפני בית הדין ואף לפני נקיטתו של הליך אשר כזה (השווה בד"מ 1/81 י' נגר נ א נגר [6], דברי השופט אלון בעמ' 385-386). משנחה דעתי, כי לבית הדין הרבני נתונה סמכות שיפוט מכוח הסכמת הצדדים, אינני רואה צורך לפסוק בדבר קיום הסמכות מכוח "נוכחותה הקונסטרוקטיבית" של העותרת בישראל, מה גם שבנסיבותיה העובדתיות של פרשתנו יש בכך משום הרחבת גדר ההלכה שנפסקה בהלכת קריב [1] (ראה דברי השופט גולדברג, שם, בעמ' 156 בין אותיות השוליים א-ד).
יצוין, כי בכך אינני מביע כל דעה בשאלה, אם הרחבת גדרה של הלכת קריב [1] כשלעצמה הינה דין רצוי.

השופט ת' אור: אני מסכים למסקנת חבריי הנכבדים, על-פיה דין העתירה להידחות, ומצטרף אני להנמקתו של חברי הנכבד, השופט מצא.

הוחלט כאמור כאמור בפסק דינה של השופטת נתניהו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלכת קטב

  2. הלכת קלס

  3. הלכת גנז

  4. הלכת קרמר

  5. הלכת קופל

  6. הלכת קריב

  7. הלכת קהתי

  8. הלכת קליג

  9. הלכת קדוש

  10. הלכת קאשי

  11. הלכת הפחד

  12. הלכת סלע

  13. הלכת קלמר

  14. הלכת קניר

  15. הלכת קורן

  16. הלכת אוסם

  17. הלכת קנית

  18. הלכת רוט

  19. הלכת צרי

  20. הלכת קוזלי

  21. הלכת קסוטו

  22. הלכת קורפו

  23. הלכת קרסיק

  24. הלכת קוסוי

  25. הלכת רוקר

  26. הלכת קעדאן

  27. הלכת קסירר

  28. הלכת סיבל

  29. הלכת טטרו

  30. הלכת פלמן

  31. הלכת אלסוחה

  32. הלכת אסולין

  33. הלכת אטינגר

  34. הלכת קנובלר

  35. הלכת אשבורן

  36. הלכת בובליל

  37. הלכת קאדריה

  38. הלכת אל עמי

  39. הלכת גויסקי

  40. הלכת פמיני

  41. הלכת הניכוי

  42. הלכת קרישוב

  43. הלכת קירשנר

  44. הלכת קלקודה

  45. הלכת הולצמן

  46. הלכת צמיתות

  47. הלכת פוליטי

  48. הלכת אהרונוב

  49. הלכת קליפורד

  50. הלכת קולומבו

  51. הלכת קול העם

  52. הלכת סוויסה

  53. הלכת אלגריסי

  54. הלכת אל עמלה

  55. הלכת הגמלאות

  56. הלכת משה סמי

  57. הלכת יורוקום

  58. הלכת בית הכרם

  59. הלכת פרמינגר

  60. הלכת בית הרכב

  61. הלכת קסטנבאום

  62. הלכת שטיינמץ

  63. הלכת מילפלדר

  64. הלכת קל בניין

  65. הלכת קו לעובד

  66. הלכת פרלה עמר

  67. הלכת חאג' יחיא

  68. הלכת ההשתחררות

  69. הלכת זטולובסקי

  70. הלכת צ'ק פוינט

  71. הלכת קהילת ציון

  72. הלכת מיסטר מאני

  73. הלכת נניקשווילי

  74. הלכת רובינשטיין

  75. הלכת קידוחי הצפון

  76. הלכת אפרופים הישנה

  77. הלכת קנובלר יעקובי

  78. הלכת הניהול הפנימי

  79. הלכת אפרופים החדשה

  80. הלכת מרכז הארגזים

  81. הלכת הניכוי מהניכוי

  82. הלכת הרשות הראשונית

  83. הלכת קנית היטל השבחה

  84. הלכת סויסה תצהיר חוקרים

  85. הלכת העיקר והטפל מקרקעין

  86. הלכת אהרונוב עסקאות נוגדות

  87. הלכת מרגוליס מצב רפואי קודם

  88. הלכת מלול אובדן סיכויי החלמה

  89. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון