הלנת שכר סטודנט


I. ההליך

1. בבית-דין האזורי בתל-אביב (אב"ד: השופט י' ינון; נציגי ציבור: ח' מאירי ו-א' ליפשיץ; תב"ע לד/46 - 2, התבררה תובענה של המשיבים נגד המערערת (להלן - "ציון") לשכר עבודה ולפיצויי הלנת שכר. בית-הדין האזורי פסק לטובת המשיבים ומכאן הערעור בבית-דין זה.

2. העובדות הצריכות לעניין הן:

א) בגנזך של "ציון" הצטברו 150,807 תיקים. תיקים אלה היו מאוחסנים לא במשרדי "ציון", אלא במחסנים של "'חברת גנזים בע"מ' - חברה של ארכיונים בהם גונזת ומחזיקה תיקים של לקוחות רבים ושונים... במקרה או שלא במקרה לאותה חברת גנזים היה ארכיון בבית, ברחוב אחד העם 52 ת"א (משרדי "ציון" ברחוב אלנבי 120 וסניף בשדרות רוטשילד), שנרכש על- ידי אחת מחברות הבת של הנתבעת. חברת הבת החליטה להרוס לאלתר את הבית בו מצוי אחד הארכיונים של גנזים וזו האחרונה דרשה מהנתבעת לצלם מיקרו-פילמים של התיקים של הנתבעת שהיו מצויים שם ולבער את התיקים" (מהסיכומים בכתב שהוגשו מטעם "ציון" לבית-הדין האזורי);

ב) בחודש מרץ 1973 נתקבל מר חיים שמיר (משיב מס' 3) לעבודה ב"ציון". עבודתו היתה "הסבת תיקים, היינו רישום מחדש ועדכון של פרטים חשובים מתוך תיקי התביעה וזאת לצורך ביצוע רישום ממוכן" (מתצהירו של שמיר). בקשר לעבודתו הופנה שמיר למר גלברד, עובד מחלקת התביעות, וזה הדריכו ופיקח על עבודתו. שכרו של שמיר היה 0.50 לירה לתיק. עם תחילת עבודתו מילא שמיר, במשרדו של מר ענתות ממחלקת כוח אדם, "טופס קבלת עובד", טופס הצהרה על שמירת סודות החברה, ו"טופס הוצאות נסיעה למקום העבודה";

ג) בערך בחודש יוני 1973 פנה מר גלברד אל מר שמיר בהצעה שיבצע עבודה נוספת - מיון, סידור ורישום תיקים, לצורך ביעור או גניזה. המדובר היה בתיקים שאוחסנו בבניין האמור בפסקה א' דלעיל;

ד) לפי דברי שמיר בתצהירו, ביקש מר גלברד ממנו "כי אביא עמי עוד שניים מחברי אשר יהיו מסוגלים לבצע עבודה גדולה זאת במסירות וביעילות, וכן עקב העובדה שהעבודה מחייבת עובדים אחראיים שאפשר לסמוך עליהם";

ה) שמיר פנה לשניים מחבריו, סטודנטים, סעדי (משיב מס' 1) וזילברמן (משיב מס' 2), והשלושה התייצבו בפני מר גלברד אשר הדריכם לעניין מהות העבודה ואופן ביצועה, והעמידם על תנאי העבודה;

ו) במעמד האמור בפסקה הקודמת נקבע, כי השכר יהיה לפי מספר התיקים שיטפלו בהם וכי אותו שכר יחולק כך, שהמחצית תשולם לשמיר והמחצית הנותרת - לסעדי וזילברמן, שווה בשווה, וישום ישירות לכל אחד מהשלושה;

ז) סעדי וזילברמן הופנו על-ידי גלברד למשרדו של מר ענתות, מחלקת כוח אדם, ושם מילא כל אחד "טופס עובד", הצהרה על שמירת סודות, ו"טופס על הוצאות נסיעה מהבית למקום העבודה";

ח) בשל העובדה שאחד הבניינים שבהם אוחסנו התיקים עמד להריסה, נדרשו המשיבים להחיש קצב העבודה. הם עבדו שעות רבות ואף בשבתות. העבודה הסתיימה תוך חודש ימים;

ט) עם גמר העבודה כתב גלברד אל ענתות ובמכתב נאמר: הסטודנטים סיימו עבודתם בביעור תיקי תביעות מבית הגנזים... לפי המסוכם יקבלו הסטודנטים סך של 0.20 לירה עבור כל תיק שמוין... 30,161.40... לפי המסוכם יקבלו הסטודנטים עבור כל תיק רשום (לצורך ביצוע עבודת אינדכסים) סך של 0.05 לירות 1,887.85..... סה"כ... 32,049.25... , לפי המסוכם חלוקת השכר תהיה כדלקמן: סעדי יעקב 8,484.27... זילברמן דניאל 8,484.27... שמיר חיים... 15,080.70. אבקשך לשלם את שכרם בהתאם".

3. תנאי העבודה של העובדים אצל "ציון" מוסדרים בהסכם קיבוצי מיוחד.

4. בכתב-ההגנה ביקש הפרקליט אשר ייצג את "ציון" לדחות את התביעה על הסף "מאחר ולבית-דין נכבד זה אין סמכות לדון בתביעה לאור העובדה כי לא היו יחסי עובד ומעביד בין התובעים לנתבעת, והתובעים לפי טענתם הם וכפי שהדבר משתקף על פני כתב תביעתם שימשו כקבלנים עצמאיים כשהעבודה שלטענתם ביצעו היתה עצמאית ובאחריותם האישית".

עניינית הועלו בכתב ההגנה, טענות אלה:

א) העבודה לא בוצעה לפי הזמנת הנתבעת, ולחלופין - המזמין לא היה "מורשה מטעם הנתבעת להזמין עבודות אלו";

ב) לגלברד לא "היתה סמכות מטעם הנתבעת לחייב את הנתבעת בהסכמים ו/או בתשלומים מסוג ההסכמים והתשלומים הנדרשים על- ידי התובעים";

ג) הסכומים שאותם תובעים "הנם מוגזמים, בלתי-סבירים ואינם עומדים בכל יחס למציאות ו/או אינם תואמים את השכר הראוי המגיע לתובעים בגין עבודתם.

5. במסגרת הכנת הדיון הציע בא-כוח התובעים ש"ציון" תשלם תוך שבוע את הסכום שהיא עצמה מודה בחבותו "ואז לא יתבע על אותו סכום פיצויי הלנה". הצעה זאת נדחתה על-ידי "ציון". לאחר מכן נדרש בית-הדין לטענה, שבית-הדין הוא משולל סמכות באשר היחסים בין הצדדים אינם יחסי עובד-מעביד. באי-כוח הצדדים הגישו טענות בכתב ועל-פיהן החליט בית-הדין האזורי שלא להעתר לבקשה לדחייה על הסף, מבלי לקבוע בכך סופית, כי אכן היחסים בין הצדדים היו יחסי עובד-מעביד.
בית-הדין החליט כאמור משום שלא מצא כי "מלכתחילה אין לתובע סיכוי כלשהו לזכות".

בית-הדין נתן במיוחד דעתו למכתב של גלברד אל ענתות (פסקה ט' שבסעיף 2 דלעיל) ולמכתב מיום 30.12.1973 מאת "ציון" לעתון "מעריב" שבו נאמר:

"אין כאן שאלה של סירוב לשלם שכר עבור עבודה שנעשתה אלא סירוב לשלם שכר לא ריאלי ושלא היה בכוונת איש להסכים לו. שלושת הסטודנטים עבדו כחודשימים ושכר של 32000 לירות עבור עבודה שאינה מצריכה ידע ומומחיות מיוחדים, נראה לנו מוגזם ביותר.
הצענו להם לקבל שכר כנהוג לפי תעריף סטודנטים, אך הם סרבו. על כן הפנינו אותם ליועץ המשפטי שלנו המנהל עמהם משא-ומתן".

6. ההחלטה האמורה בסעיף הקודם ניתנה ביום 18.4.1974. הפרקליט ביקש רשות לערער על ההחלטה וביום 2.5.1974 דחה נשיא בית-הדין הארצי את הבקשה.

7. לפי החלטת אב-בית-הדין, במסגרת סמכויותיו מכוח סעיף 18 לחוק בית-הדין לעבודה, הגישו באי-כוח הצדדים ראיותיהם בדרך תצהירים.



מטעם המשיבים הוגשו שלושה תצהירים, תצהיר של כל אחד מהתובעים, ומטעם "ציון" הוגש תצהיר של מר שרון, ממנהלי החברה וממונה על האדמיניסטרציה וכוח אדם, וכן תצהירים של שלושה מעובדי "ציון".

עיקר דבריו של מר שרון הם, כי נתן הוראה למר גלברד "לארגן קבוצת סטודנטים שתקבל על עצמה בקבלנות ביצוע ביעור תיקי תביעות של החברה המצויים בגנזך של בית גנזים - חברה פרטית בע"מ", וכי הורה "כי יש לשלם להם לפי תעריף התאחדות הסטודנטים לפי שעות עבודה ועל בסיס קבוצתי... איש מלבדי לא היה רשאי ללא קבלת הסכמתי לשנות הוראות אלו ולהתחייב בשם החברה, שכן אני בעל זכות חתימה בחברה והיחידי הרשאי לחייב החברה בנושא זה. כל התחייבות של הכפופים לי ללא אישור אינה מחייבת את החברה... לאחר שנתתי ההוראות נאלצתי לצאת לחו"ל לתקופה של מספר שבועות.... עם שובי הוברר לי כי עובד החברה בשם גלברד הטיל את ביצוע המבצע על קבוצת סטודנטים חברים שלו בניגוד להוראותי. ללא ידיעתי והסכמתי...
העבודה נמסרה לביצוע לשלושתם כקבוצה מבלי שאנו נתערב באופן ביצוע העבודה...
אף אחד מהתובעים לא נתקבל כעובד החברה ולא יכול היה להתקבל על-פי נוהלי הסכם העבודה המיוחד לעובדי החברה, וביצוע העבודה נמסר להם כקבוצה על בסיס עצמאי.
מר גלברד לא היה מוסמך או רשאי לאמר לשמיר את הדברים ששמיר מייחס לו בתצהירו "ואם אכן אמרם הרי חרג מהוראותיו וללא סמכות ואין הם מחייבים את החברה".

8. המצהירים שמיר, סעדי וזילברמן, נחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם. כן נחקרו על תצהיריהם שרה בנימיני, יו"ר ועד העובדים שהעידה מטעם "ציון", ואמרה בתצהירה כי הוועד "לא קיבל כל הודעה על קבלתם לעבודה של ה"ה יעקב סעדי, דניאל זילברמן וחיים שמיר, ואלו האחרונים אף פעם לא נמנו על עובדי החברה בהתאם להסכם העבודה הקיבוצי".

במסגרת החקירה הנגדית מאמת העד שמיר את דבריו בעדות הראשית ואומר, בין היתר, "כל אחד מאתנו נתקבל לחוד לפי התהליך הרגיל של קבלת עובד".

אף העד סעדי מאמת, במסגרת החקירה הנגדית, את עיקר הדברים שאמר בעדות הראשית. הוא אומר, בין היתר שאת פעולת המיון עשו השלושה יחד, כי ראו שזה "יעיל יותר לשלב עבודתנו כך שכל אחד יצא נשכר מפרי עבודתו של השני. לא נכון ששילוב זה קבע ענתות, עת בא לבדוק עבודתנו. הוא כלל לא בא לבדוק. קשה לי לקבוע לפי זכרוני אם גלברד אמר לעבוד לפי ההסדר הנ"ל. גם אינני זוכר אם אנו בעצמנו חלטנו על הסדר זה. הרישום עשינו לגבי כמות התיקים הכללית שמיינו. לא הייתי אומר שקיבלנו ביצוע העבודה כקבוצה. האחריות של כל אחד מאתנו היא אישית כלפי הנתבעת. מבחינה זו שעבדנו באותו מקום, באותה עבודה ולצורך אותה עבודה - נמצאנו שם כקבוצה. היתה גם חלוקת שכר בהתאם ל-נ/5 (הכוונה למכתב האמור בפסקה ט' שבסעיף 2 דלעיל) ... במלה "אחריות אישית" של כל אחד, התכוונתי שאם גלברד, למשל, היה בא ומוצא אחד מאתנו מתבטל, היה אומר לו ללכת".

9. עיקר הדברים שהעלה הפרקליט אשר ייצג את "ציון", לביסוס עתירתו לדחיית התביעה, הם:

א) "התביעה היא של 'חבורת-עובדים', להבדיל מתביעת 'עובד' ל'מעבידו'";

ב) למר גלברד ניתנה הוראה "לארגן קבוצת סטודנטים שתקבל על עצמה בקבלנות ביצוע ביעור תיקי תביעות של החברה" וההוראה היתה לשלם 'לפי תעריף סטודנטים', דברים אלה עולים מתצהירו של מר שרון, ומר שרון לא נחקר על תצהירו, על כן יש לקבלם כדברי אמת";

ג) התובעים לא הגישו תצהיריהם של גלברד ושל ענתות;

ד) בפסק-הדין שבדב"ע לא/30 - 3 [1] (בע' 376-375) נקבע: "אין לראות עובד במי שנמנה עם 'חבורת עובדים'" - ועל כן אין יחסי עובד-מעביד בין "ציון" וכל אחד מהעובדים ולבית-דין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בתובענה (יצוין מיד, כי המובא מאותו פסק-דין הוא מתוך "ההליך" ולא מפסק-הדין עצמו);

ה) לא התקיים בכל אחד מהתובעים המתחייב מפסק-הדין בדב"ע לא/27 - 3 [2] (בע' 189), לעניין יחסי עובד-מעביד; בין היתר משום שהם נתקבלו ל"משימה מסוימת", שאינה קשורה "לתפעולו היום-יומי של עסק הנתבעת", והעבודה בוצעה "במקום אחר ובבעלות שאינו מקום ניהול העסק של הנתבעת". "אין מדובר בפעולה 'יום-יומית' של 'עריכת ביטוחים', אלא של הצורך למיין לצורכי ביעור מחמת הריסת בית גנזים; ברי שזו רק 'פעולה נלווית לעסקי הנתבעת'";

ו) אם מגיע שכר והתקיימו יחסי עובד-מעביד - השכר הוא "לפי תעריף אגודת הסטודנטים", ולחלופין יש "לפסוק כי תנאי שכר בסכומים כאלו (שתובעים) אינם עומדים לא בפני הביקורת הציבורית (ההדגשה במקור) ולא בפני ביקורת משפטית, ובית- הדין בתוך עמו יושב ולא יעלה על הדעת תשלום סכומים כאלו ל"עובדים" "רגילים" של חברה במסגרת עבודתה היום-יומית";

ז) אין לפסוק פיצויי הלנת שכר "בשל חילוקי הדעות הכנים ביחס למעמדם של התובעים כעובדים".

10. בדחותו את טענות הפרקליט אשר ייצג את "ציון", קובע בית-הדין האזורי:

א) ההסכם הקיבוצי המיוחד המסדיר תנאי העבודה של עובדי "ציון", אין בו לשלול יחסי עובד-מעביד, אף אם מי שבו מדובר נתקבל שלא בהתאם למתחייב מההסכם; ואשר לעניין השכר - אין ההסכם אוסר שכר העולה על זה שבהסכם הקיבוצי;

ב) התובעים לא היו "קבלנים עצמאיים". הם היו "עובדים" או "חבורת עובדים";


ג) לעניין חבורת עובדים - "פסק-הדין בדב"ע לא/30 - 3 [1] צוטט על-ידי הפרקליט כך שיש להטעות את בית-הדין", אך אף אם היו השלושה חבורת עובדים, אין הדבר מוציא כל אחד מהם מגדר "עובד", עת מדובר ב"שכר עבודה בלבד ולא בזכויות לפי חוקים אחרים";

ד) לפי המבחנים המחייבים - התקיימו בין "ציון" לבין כל אחד מהתובעים יחסי עובד-מעביד;

ה) גלברד פעל מטעם "ציון" ועמו הוסכם על שכר העבודה ועל חלוקתו, וזה המחייב;

ו) טענת קנוניה בין גלברד לבין התובעים - יש לדחותה;

ז) העובדה שגלברד לא הוזמן על-ידי התובעים להעיד, אינה פועלת נגדם. סביר היה לצפות שדווקא "ציון" תביאו להעיד;
ח) משדחתה "ציון" ההצעה בדבר תשלום מיידי של 9,000 לירות (סעיף 5 דלעיל) - מן הדין לחייבה בתשלום מלוא פיצויי הלנה על אותו סכום באשר לא היה שנוי במחלוקת החל מיום 1.2.74 ועד התשלום בפועל. אשר ליתרת הסכום - "היתה טעות כנה מצד הנתבעת לגבי מעמדם של התובעים ובשל כך יש מקום להפחתת הפיצויים" והחיוב הוא בפיצויים חלקיים מיום הגשת התביעה 1.2.74.

11. בערעורו העלה הפרקליט אשר ייצג את "ציון", בין היתר, טענות אלה:

א) בין "ציון" לבין המשיבים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד.
היחסים היו כיחסים שבין מזמין עבודה לבין "חבורת עובדים" המבצעת את העבודה;


ב) משמדובר בחבורת עובדים - לא היה מקום לחייב בפיצויי הלנת שכר משום ש"אין חוק הגנת השכר דן בתשלום פיצויי הלנה ביחס לחבורת עובדים";

ג) "גלברד ישראל לא רשאי ולא יכול היה לחייב את החברה באשר הפר הוראה מפורשת של הממונים ופעל על דעת עצמו ללא סמכות או גרוע מזה... בית-הדין התעלם מהעובדה כי מר גלברד סולק מעבודתו";

ד) בית-הדין האזורי התעלם מהוראות ההסכם הקיבוצי;

ה) בית-הדין טעה בממצא כי "התיקים היו בבית הגנזים של המערערת";


ו) לא היה מקום "לראות המשיבים כחלק מהמערך הארגוני של המערערת על-פי מבחן ההשתלבות";

ז) לא היה מקום לחייב בפיצויי הלנת שכר "לאור הטעות הכנה ביחס לשאלת הסמכות וביחס למעמדם של העובדים". הטעות נמשכה עד גמר הדיון בבית-הדין האזורי.

12. בבואו לטעון, בעל-פה, לערעורו הודיע הפרקליט שייצג את "ציון", כי הוא חוזר בו מהטענה האמורה בסעיף 11, פסקה ג' דלעיל.

13. עיקר טענותיו של בא-כוח המשיבים היו:

א) שלושת המשיבים לא היוו "חבורת עובדים", באשר ההתקשרות היתה עם כל אחד ואחד מהם, ונקבע חלקו של כל אחד ואחד בשכר;

ב) בכל אחד ואחד התקיים הדרוש להיותו "עובד";

ג) לא היתה "טעות כנה" מצד "ציון"; על הסיבה האמיתית לאי- תשלום המגיע עומדים מהמכתב ל"מעריב" (סעיף 5 דלעיל).

14. פסק-הדין שלהלן משקף את עמדת רוב חברי המותב, לדעת אחד מהם יש לחייב בגין "יתרת התביעה" בפיצויי הלנה בשיעור של 1.25% במקום בשיעור של 5%, כאמור בקטע האחרון שבסעיף 10 לפסק-הדין שבערעור, וזה מהטעם שלדעתו לא ניתן בפסק-הדין שבערעור המשקל הראוי לעומק הטעות ולכנותה.

II פסק-דין

1. תחילה, לטענה שהמשיבים היו "חבורת עובדים", ולהשלכה האפשרית מהיותם כך.
על המבחנים שיקבעו בשאלה אם ב"חבורת עובדים" מדובר, עמד בית-דין זה בפסק-הדין שבדב"ע לא/30 - 3 [1] - פסק-דין אשר אליו התייחס בית-הדין האזורי, ועליו ביקשו לסמוך באי-כוח הצדדים, כל אחד מהשניים, לדרכו.

הקטע הרלבנטי שבאותו פסק-דין אומר:

"סימן ההיכר הבולט ביותר, ואולי הקובע, ל"חבורת עובדים" הוא העדר כל קשר ישיר בין מי שלמענו מבוצעת העבודה ובין כל אחד מבני הקבוצה המבצעת את העבודה. בקיומו או באי-קיומו של סימן היכר זה, מזוהה גם ההבדל בין "חבורת עובדים" ובין צוות עובדים שאורגן על- ידי המפעל

במסגרת סדרי העבודה. כן תשקול לענייננו מידת ההתערבות המותרת, למי שלמענו מבוצעת העבודה, בהרכב האישי של הקבוצה, ובשינויים בה.

סימני ההיכר האמורים חסרים ביחסים שבין המשיבה לבין התזמורת שהמערער נמנה עם המנגנים בה. לענין זה די בעובדת תשלום השכר במישרין לכל מנגן ומנגן, ובעובדה שמר אושרוביץ לא היה חופשי לשנות, על דעת עצמו, את הרכב התזמורת.

ביחסיה עם המשיבה, לא היתה אפוא התזמורת "חבורת עובדים". משנקבע כך, אין על בית-הדין להתייחס לשאלה מה דינו של הנמנה עם "חבורת עובדים" לעניין פיצויי פיטורים" (שם [1], ע' 377-376).

2. ומה הן העובדות שמהן יסיק בית-הדין בעניין העומד לדיון, אם ב"חבורת עובדים" מדובר, ואם לאו. העובדות הן אלה שפורטו בסעיף 2, פסקאות ג', ד', ה',
ו', ז' ו-ט', שבחלק I דלעיל. עובדות אלה ניתן לסכם כך: "ציון" היתה מעוניינת בביצוע משימה מסוימת; ביצוע המשימה הוטל על אחד מהמשיבים ועוד שניים מחבריו;
כל אחד מהשלושה התייצב אישית בפני מי שפעל מטעם "ציון", חתם על טפסים ועל הצהרת סודיות, קיבל הדרכה ונקבע חלקו בשכרו, כך שכל אחד ואחד יקבל, ישירות, מ"ציון" את חלקו הוא.

3. הנסיבות דומות, איפוא, ביותר לאלה שבהן פסק בית-דין זה כפי שפסק בדב"ע לא/30 - 3 [1], והתוצאה זהה: השלושה לא היוו "חבורת עובדים", אלא שהיו שלושה עובדים שביצעו יחד, בבחינת צוות שאורגן על-ידי מעביד בעזרת אחד מהשלושה, עבודה מסוימת. עבודה זאת בשל מהותה הצדיקה עבודת צוות, ועל כן נקבע שכר כולל תוך חלוקה בין השלושה.

4. משברור כי אין לפנינו "חבורת עובדים" - אין להידרש לשאלה, אם לעניין סמכות בית-דין לעבודה או לעניין חוק הגנת השכר, כל אחד מבני "חבורת עובדים" הינו "עובד", כשם שבית-הדין לא נדרש לשאלה דומה בדב"ע לא/30 - 3 [1].

5. טענה אחרת שלה יש להידרש בטרם עומדים על מהות היחסים שבין כל אחד מהמשיבים לבין "ציון" היא הטענה, שלעניין קביעת מהות היחסים וזכויותיו של כל אחד ואחד מהמשיבים - "התעלם בית-הדין האזורי מהוראות ההסכם הקיבוצי" (סעיף
11, פסקה ד', שבחלק I דלעיל). בית-הדין האזורי לא התעלם מהטענה. בית-הדין דחה את הטענה שבין הצדדים לא קמו יחסי עובד-מעביד, שקיומם של יחסים כאלה נוגד את ההסכם הקיבוצי ואף התנאים - תנאי השכר - נוגדים את האמור בהסכם הקיבוצי.
כאמור דחה בית-הדין האזורי את הטענה, ובדין דחה אותה.

מי שבינו לבין מעביד פלוני נוצרו יחסי עובד-מעביד, לא ייפגע מעמדו כ"עובד", רק

משום שהיווצרות הקשר בין השניים לא היתה בדרך המתחייבת מהסכם קיבוצי, ומי שבחוזה עבודה אינדיבידואלי זכה בתנאי עבודה טובים מאלה שנקבעו בהסכם קיבוצי - זכה, אלא אם בהסכם הקיבוצי עצמו באה הגבלה (סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957). אגב, קשה להניח, כי "ציון" באמת ובתמים רואה עצמה קשורה בהסכם הקיבוצי, כך שאם זקוקה היא ל"עובד לשעה" - חייבת היא להודיע לוועד העובדים, ואם לא עשתה כן - הפרה את ההסכם הקיבוצי.

6. מכאן לשאלה המכרעת: מה היה טיבם של היחסים שבין "ציון" לבין כל אחד ואחד מהמשיבים. משנקבע כבר כי לא ב"חבורת עובדים" מדובר, אלא בשלושה שבין כל אחד ואחד מהם התקיימו יחסים חוזיים עם "ציון" - באות בחשבון שתי אפשרויות בלבד: האפשרות האחת, זאת שטען לה הפרקליט אשר ייצג את "ציון" - יחסים שבין הזקוק לשירות לבין מי שמספק שירות כ"קבלן עצמאי" או כ"עובד עצמאי"; האפשרות השניה - יחסים שבין עובד למעביד. בית-הדין האזורי פסק כי היחסים היו יחסי עובד-מעביד, ובדין פסק כך.

7. אמר כבר הלורד דנינג "לעתים קל לזהות חוזה עבודה כשאתה רואה אותו, אך קשה לאמור במה ההבדל" (בינו לבין חוזה "לשירותים")
‎[3] STEVENSON, JORDAN AND HARRISON LTD . V. MACDONALD AND EVANS
T.L.R . 101 - )1952). בענייננו גם קל לזהות, וגם קל לאמר איפה ההבדל, וכל זה אף ללא הזדקקות להלכות ולמבחנים. משהינך עומד על העובדות, אינך מוצא הבדל בין כל אחד משלושת המשיבים לבין עובד זמני בעבודה מסוג העבודה שבה מדובר - מיון תיקים גנוזים בארכיון מפעלי: זמניות העבודה, שיטת השכר - "שכר קבלני", עבודה לא בחצרים של המשרד הראשי אלא בחצרים ששימשו מקום אכסון, עבודה מוגבלת למשימה בלבד - כל אלה תמצא בעובדים ארעיים רבים, חלקיים או לא. ומאידך - לא תמצא באחד המשיבים סימן כל שהוא שיביאו למעמד של "קבלן עצמאי", "מפרנס עצמאי", צו מגיש שירותים כבעל "עסק עצמאי".

8. כאמור עולה "מעמדו" של כל אחד משלושה המשיבים מהעובדות עצמן ומראיית דברים בעיניים של אדם מהיישוב, ללא כל הזדקקות למבחנים שההלכה המשפטית קבעה.
אך גם המבחנים המתחייבים מההלכה המשפטית מביאים לאותה תוצאה.

מתקיים בכל אחד מהמשיבים כל המתחייב לעניין מבחן ההשתלבות כעולה מפסק-הדין בדב"ע לא/27 - 3 [2], שהיה הן לעיני בית-הדין האזורי והן לעיני הפרקליטים שטענו לצדדים. נאמר כבר פעמים הרבה, כי שני פנים לעניין סיווגו של אדם כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" או "מפרנס עצמאי". הפן האחד - היותו משולב במפעל, עת במפעל מדובר, והפן השני - אי-היותו "עובד אצל עצמו" או "בעל עסק משלו". בפסק-הדין שבדב"ע לא/27 - 3 [2] לא התיימר בית-דין זה ליתן "'מרשם פלאים' הפוטר מניתו נסיבות ועובדות", ולא בא לערוך "רשימה ממצה של השיקולים הרלבנטיים עת באים לפסוק אם אדם 'מועבד כחלק מן העסק ועבודתו נעשית כחלק אינטגרלי של העסק', או שעבודתו, אף כי נעשית היא למען העסק, אינה משולבת אלא 'רק נלווים לו' (כלשון הלורד
דנינג בעניין STEVENSON) או אם אדם 'פועל כבעל עסק קטן משלו'" (שם [2], ע' 189). סימני ההיכר שניתנו באותו פסק-דין (שם [2], ע' 189, מול האות ז') ניתנו לאותו עניין. טען הפרקליט, ששלושה המשיבים לא היו משולבים בעבודה הרגילה של "ציון", באשר עבודתה הרגילה של "ציון" היא בעסקי ביטוח (סעיף 9, פסקה ה',
וסעיף 11, פסקה ו', שבחלק I דלעיל). משמדובר בפסק-הדין שבדב"ע לא/27 - 3 [2] ב"פעילות הרגילה של המפעל", ברור שאין הכוונה לפעילות הישירה והעיקרית בלבד;
אם כך יפרשו - יוציאו מגדר "עובד" כל מי שעבודתו במערכת החשבונות, המזכירות, בארגון ובמינהל של כל מפעל. קיום ארכיון, שמירת תיקים, מיונם והכנתם לביעור - כל אלה הינם חלק בלתי-נפרד של "מפעל" שעיסוקו ביטוח, באותה מידה כמו כתבנות, הנהלת חשבונות או הנהלת המשק. איש לא יאמר שמי שכותבת פוליסות היא "עובדת", ומי שכותבת מאזן או הזמנות לאסיפת בעלי המניות - פעולתה אינה צריכה "לפעילות הרגילה של המפעל". העובדה שבענייננו - בעבודה ארעית ובמשימה מוגדרת מדובר, בעובדה זאת ודאי שאין כדי להשמיע על מעמדו של העושה בה.

9. לעניין מהות היחסים שבין כל אחד ואחד מהמשיבים לבין "ציון", אין גם להתעלם מהמכתב של גלברד - עובד מחלקת התביעות - שקיבל את המשיבים לעבודה, אל
עובד היחידה לכוח אדם, כמובא בסעיף 2, פסקה ט', שבחלק I דלעיל. אמנם עמדה במרכז הטענות של "ציון" - החל מכתב ההגנה ועד לנימוקי הערעור, ועד בכלל - הטענה, כי לגלברד לא "היתה סמכות מטעם הנתבעת לחייב את הנתבעת בהסכמים ו/או בתשלומים מסוג ההסכמים והתשלומים הנדרשים על-ידי התובעים" או ש"גלברד ישראל לא רשאי ולא יכול היה לחייב את החברה באשר הפר הוראה מפורשת של הממונים ופעל על דעת עצמו או גרוע מזה.. בית-הדין התעלם מהעובדה כי מר גלברד סולק
מעבודתו" (סעיף 4, פסקה ב' וסעיף 11 פסקת ג', שבחלק I דלעיל) ועד לטענת קנוניה בין אותו גלברד לבין המשיבים הגיעו, אך במהלך הטיעון בעל-פה בבית-דין זה הודיע הפרקליט המלומד כי הוא חוזר בו מהטענה. ייאמר לזכותו של הפרקליט, כי טוב עשה שחזר בו מאותה טענה, כי היא נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי וגורל דומה היה צפוי לה בבית-דין זה. ועתה, משעומד כל האמור באותו מכתב "פנימי" מאת עובד
"ציון" לעובד ב"ציון", שניהם בתפקידם (סעיף 2, פסקה ט', שבחלק I דלעיל) - ברור שבהתקשרות עם שלושה מדובר, התקשרות שבה נקבע, למעשה, השכר שכל אחד ואחד מהשלושה יקבל בעד הטיפול בכל תיק (מחצית, רבע ורבע מהסכום הכולל) והתקשרות שבעקבותיה מגיע לכל אחד ואחד בנפרד סכום כנקוב באותו מכתב.

משאין יותר בפני בית-הדין טענה, שגלברד לא היה מוסמך לפעול בשב "ציון" ואשר עשה אינו מחייב את "ציון" - אין כל משקל לדברי העדות של מר שרון וסעיף
7, שבחלק I דלעיל). דברים אלה מעידים, לכל היותר, על מה ששרון אמר לגלברד, אך לא על דברים שבי גלברד לבין כל אחד מהמשיבים בדבר קבלתו לעבודה ותנאי העבודה, ולא על דבריו במכתב לענתות.

תוסיף לאלה גם את העובדה, שכל אחד מהשלושה חתם על "הצהרה על שמירת סודות" - סימן מובהק לחובה אישית.

10. בדין קבע, איפוא, בית-הדין האזורי, כי היחסים שבין כל אחד מהמשיבים לבין "ציון" היו יחסי עובד-מעביד.

11. מכאן לעניין שכר העבודה המגיע.

נאמר כבר, כי הסכום שכל אחד ואחד תבע הוא שכר מוסכם תמורת עבודה שבוצעה, עת החישוב הוא לפי "יחידת תוצרת" - דרך חישוב שכר מקובלת ביותר בעבודות מסוג העבודה שנעשתה.

טען הפרקליט המלומד, כי המגיע הוא "לפי תעריף אגודת הסטודנטים", ולחלופין טען, כי שכר בסכום שתובעים אינו עומד "לא בפני הביקורת הציבורית ולא בפני ביקורת משפטית ובית-הדין בתוך עמו יושב ולא יעלה על הדעת תשלום סכומים כאלה ל'עובדים' 'רגילים' של חברה במסגרת עבודתה היום-יומית" (סעיף 4, פסקה ג',
וסעיף 9, פסקת ו', שבחלק I דלעיל). על טענה כגון זאת נאמר כבר, כי טוב היה שלא תטען משתטען. ייתכן שביסודה - "שכר ראוי", וכך הועלתה בבית-הדין האזורי, אך מה ל"שכר ראוי", עת קיים שכר מוסכם. ייתכן והיה מקום לטענה, עת עמדו על הטענה של חוסר סמכות בידי גלברד לחייב את החברה וטענת קנוניה בינו ובין המשיבים, טענה שטוב עשו כי זנחוה ברגע האחרון. ואיפה נאמר שמעביד רגיל זכאי לשלם לעובד שהוא סטודנט שכר אחר מהמגיע לכל עובד אחר, אלא אם הוסכם על "שכר סטודנט", ומה ל"ביקורת ציבורית" ולשכר מוסכם ש"ציון" נדרשת לשלם לעובד זמני ב"שכר קיבולת", עת אין העובד טוען ש"ציון" ניצלה מצבו הדחוק.

12. אמנם ברור, החל מהאמור בכתב ההגנה ועד לאמור במכתב ל"מעריב" (סעיף 5,
שבחלק I דלעיל), כי אשר פעל בשיקוליה של "ציון" לא לשלם את הסכום שנתבעה לשלמו, היה גובה הסכום ולא עצם החבות, אך משנקבע שכר קיבולת והעבודה בוצעה, אין כל מקום לדרוש מבית-הדין "שישב בתוך עמו" וישנה מהמוסכם, משום שהמוסכם מביא, לפי הנטען, לסכומים העולים על אלה המשלמים לסטודנטים.

13. נותרה הטענה, שלא היה מקום לחייב את "ציון" בפיצויי הלנת שכר, משום שהטעות שבגללה לא שולם השכר בעתו, היתה טעות שנמשכה עד גמר הדיון בבית-הדין
האזורי (סעיף 11, פסקה ו', שבחלק I דלעיל).

14. בית-הדין האזורי לא חייב את "ציון" במלוא פיצויי הלנת שכר. לעניין זה הבחין בית-הדין בין הסכום של 9,000 לירות, לבין יתרת הסכום. מאחר והחוב של 9,000 לירות לא היה שנוי במחלוקת והוא לא שולם על אף ההצעה האמורה בסעיף 5 של
חלק I דלעיל - ראה בית-הדין לחייב במלוא הפיצוי על אותו סכום, ובדין חייב כך.
סעיף 18

לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958, מתנה כוחו של בית-דין אזורי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו בכך "שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". יש להדגיש כי מדובר ב"סכום שלא היה שנוי במחלוקת" וסכום זה, בין שהגיע למשיבים כ"עובדים" ובין שהגיע להם בהיותם עובדים-עצמאיים, לא שולם, אף במועד שהוצע במהלך הדיון.
חסד עשה בית-הדין שלא חייב בפיצויי הלנה על אותו סכום מהיום שבו "הולן", וחייב רק מיום הגשת התובענה.

בגין יתרת הסכום, חייב בית-הדין בפיצויי הלנת שכר חלקיים בלבד, ואף זה החל מתאריך הגשת התובענה. לשון אחר - ביטול הפיצויים בגין פרק הזמן שמיום ההלנה ועד ליום הגשת התובענה. טען הפרקליט אשר ייצג את "ציון", כי אותה טעות ששימשה לביטול הפיצוי עד ליום הגשת התובענה, פעלה עד גמר הדיון בבית-הדין האזורי.
טענה זאת - אין לקבלה. הרחיק כבר בית-דין זה עת פסק, כי לעניין סעיף 18 שבחוק הגנת השכר, אף "טעות שבחוק" - טעות היא. יחד עם זאת פסק בית-הדין, כי אותה טעות תופסת עד להגשת התביעה - להוציא נסיבות מיוחדות במינן לעניין היסוד לטעות. אותה טעות - משקל שונה לה בהדיוט מאשר במשפטן.

מעיון במכלול העובדות ברור, שיתרת הסכום לא שולמה משום שראו את הסכום שתבעו כעולה על שכר ראוי, "שכר סטודנטים" וכו', ובן בעקבות טענות נגד סמכותו של מי שפעל בשם "ציון" לחייבה, או טענת קנוניה בין אותו עובד של "ציון" לבין המשיבים. לטענות אלה לא היה מלכתחילה כל יסוד, וטוב עשו שלא עמדו עליהן עת טענו בעל-פה, במסגרת הערעור.

נוסיף ונאמר, כי לסילוק הטעות צריך היה שתשפיע גם החלטת הביניים של בית-הדין האזורי מיום 18.4.1974, שדחתה בקשה לדחיה על הסף, משום שהיחסים בין כל אחד מהמשיבים לבין "ציון" לא היו יחסי עובד-מעביד. החלטה זאת לא היתה אמנם סופית, והיה מקום להעלות מחדש טענת מהות היחסים בין הצדדים, גם במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי, אך לעניין העמדת ה"טועה" על טעותו - היה והיה בה כדי לשקול, אך כאמור בקטע הקודם - גם בשני החודשים שבין הגשת התביעה ובין אותה החלטה, לא "טעות כנה" מנעה התשלום בעתו.

15. הערעור הוא גם על הסכום שבית-הדין האזורי חייב בו את "ציון", כהוצאות משפט. הסכום שבו חויבה "ציון" הוא 4,000 לירות. ייתכן שסכום זה נוטה לצד המרבה, אך אין הוא נוטה כך, עד כדי להצדיק התערבותו של בית-דין זה.

16. מכל האמור עולה כי דין הערעור להידחות. "ציון" תשלם למשיבים, לכולם יחד, -.500 לירות הוצאות ערעור זה, כולל.

17. פסק-הדין הוא ברוב דעות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלנת שכר קבלן

  2. הלנת שכר ריבית

  3. הלנת שכר חוזרת

  4. הלנת שכר עצמאי

  5. הלנת שכר עמלות

  6. בוררות הלנת שכר

  7. הלנת שכר פרילנס

  8. הלנת שכר נסיעות

  9. הלנת שכר סטודנט

  10. הלנת שכר שיטתית

  11. הלנת שכר צמצומים

  12. הלנת שכר סעיף 17

  13. הלנת שכר פרילנסר

  14. הלנת שכר עובד זר

  15. הלנת שכר מינימום

  16. הלנת שכר טעות כנה

  17. הלנת שכר קופת גמל

  18. התפטרות הלנת שכר

  19. הלנת שכר טופס 161

  20. הלנת שכר התיישנות

  21. הלנת שכר קרן פנסיה

  22. הלנת שכר פשיטת רגל

  23. הלנת שכר גמר חשבון

  24. הלנת שכר פירוק חברה

  25. התיישנות בהלנת שכר

  26. הלנת שכר חופשת לידה

  27. הלנת שכר מועצה דתית

  28. הלנת שכר לעובד שעתי

  29. הלנת שכר נבחר ציבור

  30. הלנת שכר קרן השתלמות

  31. הלנת שכר הוצאה לפועל

  32. הלנת שכר רטרואקטיבית

  33. הלנת שכר מאמן כדורגל

  34. הלנת שכר פדיון חופשה

  35. הלנת שכר רשות מקומית

  36. הלנת שכר עובדי עירייה

  37. התיישנות פיצויי הלנה

  38. הלנת שכר תביעות קטנות

  39. הלנת שכר כספי פיצויים

  40. הלנת שכר קשיים כלכליים

  41. הלנת שכר עילה להתפטרות

  42. הלנת שכר עובדת סוציאלית

  43. אי תשלום פנסיה הלנת שכר

  44. הלנת שכר תנאים סוציאליים

  45. הלנת שכר עקב בעיות כלכליות

  46. התפטרות בדין מפוטר בשל הלנת שכר

  47. ערעור על חיוב המעסיק בפיצויי הלנה מלאים

  48. פיצויי הלנה 20,000 ₪ בגין איחור בתשלום פיצויי הפיטורים

  49. תביעת מעצב אתרים לתשלום שכר עבודה בגין שעות נוספות בצירוף הלנת שכר

  50. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון