הלנת שכר פשיטת רגל

מה דין פיצויי הלנת שכר שנפסקו לעובד על ידי בית הדין לעבודה לאחר שהמעביד שחויב לשאת בהם נקלע להליכי פשיטת רגל – זו השאלה שבלב ערעור הנושה על הכרעת המנהל מיוחד בתביעת חוב שהגישה העובדת.

הגב' מלניק ז'אנה (להלן – 'הנושה') עבדה בעסק של החייב שסיפק שירותי נקיון.
בין הנושה לחייב היו יחסי עובד- מעביד.
המעביד – החייב, לא שילם לנושה חלק משכר העבודה ומשכך פנתה לבית הדין לעבודה והגישה תביעה נגד המעביד.
בית הדין לעבודה קיבל את רוב תביעת המערערת לענין שכר העבודה וכן קבע כי חלק מהסכום שפסק בגין שכר עבודה (סך 42,845 ₪), ישא פיצויי הלנה ככל שלא ישולם תוך 30 יום ממועד פסק הדין.

החייב לא שילם את החיוב שנפסק נגדו בפסק הדין, גם לא לאחר שחלפו 30 הימים הנזכרים בפסק הדין של בית הדין לעבודה, ומשכך נקטה הנושה בהליכי הוצאה לפועל לגביית פסק הדין; הליכים אלה נמשכו זמן ארוך.

בין לבין פתח המעביד בהליכי פשיטת רגל ומשכך עוכבו הליכי ההוצל"פ בהם נקטה הנושה, והיא נאלצה להגיש תביעת חוב כמתחייב מהליכי הפש"ר.
תביעת החוב הוגשה על מלוא פסק הדין, קרי הן לגבי שכר העבודה והן לגבי פיצויי הלנת השכר שנפסקו לזכות הנושה.

המנהל המיוחד שבדק את תביעת החוב דחה חלק מתביעת החוב ככל שהתייחס לרכיב פיצויי הלנת השכר וקבע כי הנושה זכאית להפרשי הצמדה וריבית כדין אך לא לפיצויי ההלנה, ומכאן הערעור שלפני.


עניינה של המחלוקת היא בשאלה העקרונית - מה דין פיצויי הלנת שכר שקבע בית הדין לעבודה לאחר שהמעביד נקלע להליכי פשיטת רגל; זאת, לאור הוראת סעיף 19 לחוק הגנת השכר שמתירה לבעל התפקיד שלא להכיר בפיצויי ההלנה, אלא לחייב תחתם בהפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד.

הוראת החוק הנזכרת היא למעשה הקבלה לדין חובות הנושאים הפרשי ריבית שונים (גבוהים) שעניינם מוסדר בהוראה דומה בסעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל
לציין כי הוראות חוק אלה זכו להתייחסות נרחבת בפסיקת בתי המשפט של חדלות פרעון, כשהמטרה היא לאזן בין הרציונל שלא להכביד על קופת פשיטת הרגל או הפירוק בדרך של הכרה בפיצוי שהוא עונשי מעצם טיבו, לבין השאיפה שלא לאפשר את הפיכת דיני חדלות פרעון ל'עיר מקלט' של מעבידים מליני שכר עבודה באורח שיפגום בתכלית ההרתעתית שביקש המחוקק לקבוע בעצם האפשרות להטיל על מעביד לשלם פיצויים בגין הלנת שכר.
יש חשיבות לאזן בין המטרות האלה, מחד לבל תהפוך הלנת שכר למעשה ש'שכרו בצידו' עבור המעביד אף לא בעקיפין בדרך של שימוש בהכרזת פשיטת רגל כ"מגן" מול תוצאות מעשיו, לבין הגנה על מעביד מפני נושיו כאשר הוא נקלע בתום לב לקריסה כלכלית.

3. בפסק-הדין פש"ר (ת"א) 1066/02 בש"א 12145/04 קרמר נ. צמיר, אליו מתייחסים שני הצדדים, נדחתה תביעת עובד לכלול את פיצויי ההלנה בתביעת החוב שלו כחלק בלתי נפרד משכר-העבודה מהטעם שקיים הבדל עקרוני בין מעביד סולבנטי אותו יש להרתיע מפני הלנת שכר עבודה 'ולהענישו' בפגיעה בכיסו ככל שהוא מלין שכר, לבין מעביד חדל-פרעון שהתחרות על 'כיסו' מתנהלת עתה בין הנושים השונים.

בענין קרמר הנזכר העדיף בית המשפט את אינטרס כלל הנושים על פני הנושה האחד הזכאי לפיצויי הלנה (לולא מעשה פשיטת הרגל) מאחר שהאפשרות להכיר בתביעת חוב גבוהה בהרבה (ובענין פיצויי הלנת שכר גבוהה כדי עשרות מונים) מקרן החוב או מערכו הריאלי של החוב, תהא למעשה ענישה של הנושים האחרים של גוף חדל הפרעון שהחוב אליהם נוצר מסיבות אחרות ולא מהלנת שכר; הכרה בחוב פיצויי ההלנה תעוות בהכרח את אופן החלוקה בין הנושים ותגדיל באורח לא פרופורציונאלי את חלקו של הנושה ששכרו הולן, על חשבון הנושים האחרים.

משכך בצדק סבר המנהל המיוחד כי עקרונות פסק הדין קרמר מתיישבים גם עם הוראות סעיף 18 לחוק הגנת השכר המאפשר לבית הדין לבטל ו/או להפחית את פיצויי ההלנה בהתאם לנסיבות המתוארות.



הנושה טענה טענות שונות ומגוונות המצביעות לטעמה כי ענינה שונה מנסיבות פסק דין קרמר אלא שלמעט טענה אחת, כי המערערת היא הנושה העיקרית והכמעט בלעדית, לא ראיתי ממש בטענותיה בעיקר שמשמען שינוי הלכות בסיסיות בדיני חדלות פרעון והתחשבות בשאלה סובייקטיבית של 'מידת תום הלב' בקריסה העסקית של החייב כאן, והגם שניתן להתחשב במידת תום-הלב של החייב או בהעדרו הרי שיש לעשות כך בדרכים אחרות ועל כך בהמשך.

כאמור, אל מול טענות שונות שלא ראיתי לקבלן ולהתייחס אליהן יש נימוק עקרי וכבד משקל; כי אין חולק שהמערערת היא הנושה הכמעט בלעדית של החייב, וזאת ככל הנראה מלבד עובדת אחרת שהגישה תביעת חוב בסכום מזערי. לטענת המערערת לא נתן המנהל המיוחד את המשקל הראוי לעובדה זו; ומנגד סבור המנהל המיוחד, כי הוראות הדין אינן מחריגות מצב בו לחייב יש נושה אחד לעומת מצב בו קיימים מספר נושים.



לטעמי פסק הדין בעניין קרמר אינו שולל לחלוטין את האפשרות לפסוק פיצויי הלנת שכר, ולא ראיתי כי הוא תומך בטענה כי עצם ההקלעות לחדלות פרעון 'מוחקת' את זכות הנושה לפיצויי הלנת שכר כאילו לא זכה בהם:

"בצדק ניסה המפרק להקיש לעניין זה מן ההלכות שנפסקו בעניין ריבית חריגה; גם שם, התערב המחוקק בכדי למנוע יתרון בלתי-מוצדק מנושה אשר אוחז בידו זכות לפיצוי עונשי חריג (אף אם מקורה אחר, ונעוץ בדיני החוזים ולא במשפט העבודה המגן), וזאת מן הטעם שאין לשלם פיצויים מסוג זה על גבם של יתרת הנושים. בעניין זה יוער, כי צדקו המשיבים בהעירם כי חוב עודף זה אינו נמחק לחלוטין, אלא זוכה למעמד של חוב נדחה - קרי, היה ושולמו החובות הרגילים לכאורה, שבים אנו למצב בו מתחרה הנושה מול החייב המקורי. אזי, נעורה מחדש אף ההצדקה לשוב ולהשית את הפיצוי העונשי". (ההדגשה שלי – א.נ.ח).
אומר כי אף המנהל המיוחד לא התעלם לחלוטין מן האמור לעיל, ובסעיף 11 להחלטתו הוא מביע נכונות "לשקול" הכרה חלקית בפיצויי ההלנה לאחר שיחולק דיבידנד מלא לנושים האחרים. זאת, הגם שהוא מדגיש כי גם במקרה זה אין ליתן פיצויי הלנה מלאים, אלא על המנהל המיוחד או בעל תפקיד להפעיל שיקול דעת ולהתייחס, בין השאר, למידת יכולת החייב ולכושר פרעונו.
6. מהו הדין הראוי;
דומה, כי בנסיבות המקרה, אף המערערת אינה חולקת על כך, כי אין זה ראוי שהשיעור הגבוה של פיצויי ההלנה שצבר החוב לטובתה, ינשל את הנושים האחרים מהדיבידנד המגיע להם.
משכך נוכח האמור בסעיף 11 לתגובת המנהל המיוחד נראה כי עצם הדחיה של חוב פיצויי ההלנה כלפי שאר הנושים אינו שנוי במחלוקת אמיתית; מאידך גיסא, נסבה המחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לשיעור הפיצוי: המערערת עומדת על מלוא הפיצוי כקבוע בחוק, ואילו המנהל המיוחד מכוון לשיעור מופחת בהרבה.

7. לעניין זה של פיצויי הלנה ושיעורם הראוי, יש לאבחן וליתן את הדעת לשני סוגי שיקולים. הסוג האחד- שיקולים כלליים, שתוקפם היה רלוונטי גם אם החייב לא היה נקלע לפשיטת רגל; שיקולים אלו מעוגנים, בין היתר, בסמכות המפורשת שניתנה לבתי הדין לעבודה להפעיל שיקול דעת ולא לפסוק בהכרח שיעור מלא של פיצויי הלנה; לא רק זאת אלא שהגם שהשכר מולן עדיין לבית הדין סמכות שלא לפסוק פיצויי הלנה בכלל, ואכן מעיון בפסיקת בתי הדין לעבודה עולה כי בתי הדין לעבודה מפעילים סמכות זו ואינם מחייבים בפיצויי הלנה בכל מקרה בו מולן שכר העובד, וכי בתי הדין בהחלט מפעילים שיקול דעת בעת חיוב בפיצויי הלנה.
הסוג השני - שיקולים הקשורים לדיני פשיטת הרגל, ולאיזון היסודי שהם מבקשים לקיים בין זכויות החייב מחד גיסא, לבין שיקולים משפטיים, כלכליים וציבוריים.
מלבד עקרון השוויון בין הנושים ומניעת מצב בו יקופחו כלל הנושים לטובת פיצוי עונשי שתפח לממדים עצומים לו זכאי אחד הנושים (והוא שמביא מניה וביה לדחיית פיצויי ההלנה כלפי הנושים האחרים), קיימים שיקולים נוספים, וביניהם מניעת ניצול לרעה של הליכי חדלות הפרעון על-ידי חייב חסר תום-לב; ובמילים אחרות כשם שדיני פשיטת הרגל מקימים הגנה לחייב תם-לב ומאפשרים לו בבוא היום לפתוח 'דף חדש' בחייו, כך אין להשלים עם מצב בו חייב המשתמט מתשלום חובותיו ישתמש בדיני חדלות הפרעון כ'עיר מקלט' להמשיך בהתנהלותו ולא לשלם את החיוב שנפסק נגדו בענין הלנת השכר, ועוד ליתן למצב זה גושפנקא של בית משפט.

להדגיש כי דברים אלה מתאימים במיוחד למצב הדומה למקרה דנן מקום בו המערערת היא נושה יחידה או נושה עיקרית שתיוותר מול החייב לאחר שישולמו החובות הקטנים יחסית לנושים האחרים, מקום בו לא תתחרה אל מול נושים אחרים על 'כיס החייב' אלא מול החייב עצמו.
מצב זה דומה יותר לסכסוך אזרחי בין שני צדדים מאשר למצב רב-צדדי מורכב העומד בבסיס דיני חדלות הפרעון, כשאל מול חייב אחד מתחרים נושים רבים.



מכאן שבבואי ליתן החלטה בערעור שהובא לפני עלי לבחון ולאזן בין שני השיקולים שלעיל. בכל הנוגע למערכת השיקולים הכללית שעניינה עצם פיצויי ההלנה הרי שיש ליתן משקל רב לעובדה כי עסקינן במצב שבו בית הדין לעבודה כבר נתן דעתו במפורש למאזן השיקולים הנוגעת להתנהלות שני הצדדים, והורה על תשלום פיצויי הלנה אם כי לא קיבל את מלוא דרישת הנושה ולמעשה דחה חלק מדרישתה לפיצויי הלנה משיקולים לגופו של עניין. אלא שדחייה זו אוזנה בידי בית הדין לעבודה בקביעה מפורשת, כי אם לא ישולם החוב נשוא פסק הדין תוך 30 ימים מעת מתן פסק הדין כי אז ישא החיוב פיצויי הלנה בשיעור הקבוע בחוק. לציין כי תביעת החוב של הנושה אינה לעניין פיצויי ההלנה שנדחו על ידי בית הדין לעבודה אלא רק לפיצויי ההלנה שנקבעו בפסק-הדין.


וכן חשוב להדגיש את הנסיבות הרלוונטיות לענייננו קרי, כי הנושה שלחה לחייב התראה מפורשת לתשלום החוב אך הוא בחר להתעלם ממנה; כי החייב פנה לבית הדין לעבודה בבקשה מפורטת ובה ביקש לשנות את פסק הדין בעניין פיצויי ההלנה, אך נדחה; כי הנושה ניהלה במשך ארבע שנים הליכי הוצאה לפועל נגד החייב וקשה שלא לתמוה, בנסיבות כמתואר האם אין ממש בטענות המערערת כי פניית החייב להליכי פשיטת רגל נעשתה כשהליכי ההוצאה לפועל החלו להתקדם ואף החלו לשאת פרי.



מכאן שבכל הנוגע לשיקול הכללי לענין שיעור פיצויי ההלנה ושאלת ההתערבות בו, לא ראיתי כי ראוי שהמנהל המיוחד או בית המשפט ילכו לקראת החייב על רקע הדברים שכבר ציינתי לעיל כי החייב לא שילם את שכר העבודה של הנושה אף לאחר שבית הדין לעבודה עשה עימו חסד ודחה את רוב התביעה לפיצויי הלנה לגבי התקופה שממועד ההלנה בפועל ועד מתן פסק הדין; זאת, תוך שהוא מבהיר במילים מפורשות, כי מכאן ואילך ישא פסק-הדין פיצויי הלנה.

אלא, שנראה כי החייב לא הפנים את החיוב ופרש לא נכון את אורך הרוח שנהג בו בית הדין לעבודה ולא שילם את החיוב שחויב לשלם.
זאת ועוד, מהעובדה, עליה אין חולק, כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל התגלו כספים של החייב ששיעורם עולה בהרבה על קרן החוב מלמדת על דרכו של חייב זה ומעלה יותר מאבק של חוסר תום-לב בהתנהלות החייב ובטענותיו. קשה שלא לתהות האם בנסיבות המקרה ונוכח הסכסוך עם הנושה גמר החייב אומר בדעתו שלא לשלם את חובו, ויהי-מה;
לא אוכל להשלים עם התנהלות שכזו, ועוד פחות מכך לא אוכל לתת יד לשימוש בהליכי פשיטת רגל כדי לעקוף את קביעות בית הדין ולאפשר הפיכת פסק-הדין לפלסתר.
בנסיבות אלה אני סבורה כי לא ניתן לעניין זה משקל מספיק בהכרעת המנהל המיוחד.



כפי שהערתי אף קודם לכן, הרי אף המנהל המיוחד מודע ומסכים – ולו בסיפא לדבריו (ראה סעיף 11 להכרעתו) כי למעשה נתון לו שיקול דעת בנוגע לפיצויי ההלנה לאחר שישולם דיבידנד מלא לנושיו האחרים של החייב.

סעיף 19 לחוק הגנת השכר אינו מיועד לשלול את שיקול הדעת של בעל התפקיד ויש לקרוא אותו במקביל ובאורח המתיישב עם שיקול הדעת הכללי שניתן לבית הדין לעבודה בעניין פיצויי ההלנה.

11. מעבר לנדרש אעיר שגם מבחינת דיני פשיטת רגל, וודאי הליך שיזם החייב, הרי ככל שנוצר אי-צדק כלפי עובדים לשעבר באופן המאפשר לחייב 'להלבין' בדיעבד את תוצאות התנהלותו הפסולה כמעביד הרי שהתוצאה הנכונה היא שלא ליתן הפטר לחייב ואולי אף לבטל את הליכי פשיטת הרגל בלא הפטר לאחר ששולמו החובות האחרים והוצאות ההליך, לרבות שכר-טרחת בעל התפקיד – אך כאמור דברים אלה הם מעבר לנדרש ולא כקביעה אופרטיבית כלשהי.



זאת ועוד; בכל הנוגע להערת המנהל המיוחד, שיש להתחשב ביכולת הפרעון ובמצבו של החייב, הרי שהתחשבות זו חלה מיניה וביה, מעצם טיבם של דיני פשיטת הרגל השומרים על זכויות בסיסיות של החייב, כגון זכות דיור חלוף; סכומים מוגנים מעיקול, ועצם העובדה כי הדיבנדנד המחולק לנושים – וודאי לנושים הנדחים – הינו יחסי, וכפוף לכל אותן הגבלות נשוא הדין. כמו כן, הרי שהחייב רשאי תמיד להגיש הצעה לתשלום חלקי במסגרת הסדר נושים, וזו תשקל על-פי הדין. אני סבורה, ולמצער ספק בעיני, האם רשאי החייב לדרוש – מעבר לכל האמור לעיל – "התחשבות על התחשבות", באורח שיפחית באורח בלתי ראוי מזכויות הנושים, או יצמצם באורח מלאכותי את תביעות החוב; ובמילים אחרות אני סבורה כי ההתחשבות בחייב, ראוי שתהא בדרך-כלל במסגרת שיעור תשלום החובות הכפוף לזכויותיו כחייב כפי שהן מוקנות לו בדין ולרבות מתן האפשרות להציע הסדר לנושים.




התוצאה הסופית היא כי הכרעת המנהל המיוחד בנוסחה זה, אינה יכולה לעמוד.

אני קובעת כי תביעת החוב תוחזר למנהל המיוחד לבדיקתה מחדש תוך מתן הכרעה מנומקת בכל הנוגע לשיעור הראוי של פיצויי ההלנה וזאת באורח ההולם את שיקול הדעת ה"כללי" המוקנה לערכאות בעניין זה, ותוך התחשבות באיזון שכבר נעשה בידי בית הדין לעבודה, בהתנהלות החייב עצמו, ובעקרונות נשוא פסק דין זה.
למען הזהירות אני מבהירה כי כל סכום שיפסק למערערת במסגרת זו, יהיה תשלום נדחה לתשלום כל חובות החייב לנושים האחרים בהליך פשיטת הרגל.
כן לציין כי החייב יכול להציע הסדר לנושיו ויראה לעשות כך בשיתוף פעולה עם המנהל המיוחד.


אני מקבלת את הערעור בחלקו כפי שהבהרתי לעיל.

לאחר ששקלתי את הדברים ונתתי דעתי להליך בו אנו מצויים (פשיטת רגל) אני סבורה כי יש מקום לחייב את קופת פשיטת הרגל בהוצאות המערערת ובשכר-טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הלנת שכר קבלן

  2. הלנת שכר ריבית

  3. הלנת שכר חוזרת

  4. הלנת שכר עצמאי

  5. הלנת שכר עמלות

  6. בוררות הלנת שכר

  7. הלנת שכר פרילנס

  8. הלנת שכר נסיעות

  9. הלנת שכר סטודנט

  10. הלנת שכר שיטתית

  11. הלנת שכר צמצומים

  12. הלנת שכר סעיף 17

  13. הלנת שכר פרילנסר

  14. הלנת שכר עובד זר

  15. הלנת שכר מינימום

  16. הלנת שכר טעות כנה

  17. הלנת שכר קופת גמל

  18. התפטרות הלנת שכר

  19. הלנת שכר טופס 161

  20. הלנת שכר התיישנות

  21. הלנת שכר קרן פנסיה

  22. הלנת שכר פשיטת רגל

  23. הלנת שכר גמר חשבון

  24. הלנת שכר פירוק חברה

  25. התיישנות בהלנת שכר

  26. הלנת שכר חופשת לידה

  27. הלנת שכר מועצה דתית

  28. הלנת שכר לעובד שעתי

  29. הלנת שכר נבחר ציבור

  30. הלנת שכר קרן השתלמות

  31. הלנת שכר הוצאה לפועל

  32. הלנת שכר רטרואקטיבית

  33. הלנת שכר מאמן כדורגל

  34. הלנת שכר פדיון חופשה

  35. הלנת שכר רשות מקומית

  36. הלנת שכר עובדי עירייה

  37. התיישנות פיצויי הלנה

  38. הלנת שכר תביעות קטנות

  39. הלנת שכר כספי פיצויים

  40. הלנת שכר קשיים כלכליים

  41. הלנת שכר עילה להתפטרות

  42. הלנת שכר עובדת סוציאלית

  43. אי תשלום פנסיה הלנת שכר

  44. הלנת שכר תנאים סוציאליים

  45. הלנת שכר עקב בעיות כלכליות

  46. התפטרות בדין מפוטר בשל הלנת שכר

  47. ערעור על חיוב המעסיק בפיצויי הלנה מלאים

  48. פיצויי הלנה 20,000 ₪ בגין איחור בתשלום פיצויי הפיטורים

  49. תביעת מעצב אתרים לתשלום שכר עבודה בגין שעות נוספות בצירוף הלנת שכר

  50. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון