הפרת חוזה אחיד


השופטת ד' דורנר

העובדות, ההליכים והטענות

1. בין המערערים (המשיבים בערעור שכנגד) (להלן צ הקונים) לבין המשיבה (המערערת בערעור שכנגד) (להלן צ החברה) נכרתו בחודש פברואר 1982 שני חוזים (להלן צ הסכמי המכר) למכירת שתי דירות צמודות, שאותן ביקשו הקונים להפוך ליחידת דיור אחת. זאת במסגרת מיזם דירות שהחברה התעתדה לבנות בשכונת רוממה בירושלים. הסכמי המכר נכרתו על גבי טופס שנוסח על-ידי החברה. לטופס הוספו בהדפסה פרטי הקונים ופרטי הדירות.

בטופס הסכמי המכר נקבע כי החברה תמסור את הדירות עד לחודש אוקטובר 1983, וזאת "בתנאי שהרוכש ימלא קודם לכן את כל התחייבויותיו שהינו חב במילוין לפני מסירת החזקה בדירה...", וכן כי איחור במסירת הדירות שלא יעלה על 120 ימים לא ייחשב כהפרת הסכמי המכר. עוד נקבע בהסכמי המכר כי את תמורת כל דירה יעבירו הקונים לחברה, כשהיא צמודה למדד תשומות הבנייה או לדולר האמריקני, בהתאמה, ומחולקת לכמה תשלומים שמועדיהם נפרסו על פני תקופת הבנייה. בשני הסכמי המכר נקבע כי התשלום האחרון ישתלם כשבעה ימים לפני מועד מסירת הדירות המוסכם.

2. הקונים קיימו את חיוביהם ושילמו לחברה את מלוא תמורת הדירות בסך של 1,690,500 שקלים עבור הדירה האחת, ובסך של 108,905 דולר עבור הדירה האחרת.

ברם החברה לא מסרה את הדירות במועד, אף בחלוף 120 ימים מן המועד שנקבע למסירתן.

3. משנמשך האיחור במסירת הדירות, ומכיוון שהקונים סיכמו במקביל עם בעל מקצוע על ביצוע עבודות נגרות בדירות שרכשו, הם פנו לחברה וביקשו לקבל לידיהם את מפתחות הדירות. אולם החברה התנתה את הסכמתה בכך שהקונים יחתמו על כתבי-ויתור, שבגדרם יצהירו כי החברה קיימה כלפיהם את כל חיוביה על-פי הסכמי המכר וכי אין להם כל טענה כנגד החברה. הקונים נענו לדרישה, ובחודש פברואר 1984 נמסרו לידיהם מפתחות הדירות.

בחודש אוגוסט 1984, לאחר שמכרו את דירת מגוריהם בתל-אביב ופרעו הלוואת משכנתה שרבצה עליה, עברו הקונים להתגורר בדירות, הגם שעבודות הבנייה בהן טרם הושלמו. הדירות עדיין לא חוברו למערכות הביוב, החשמל והטלפון, משטח הכניסה לבניין טרם נוצק, ואף לא היו בבניין מדרגות או מעלית. כל אלה הושלמו על-ידי החברה רק כעבור שלושה חודשים.


4. בשנת 1986 הגישו הקונים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כנגד החברה. טענת הקונים הייתה כי חיוביהם לשלם לחברה את תמורת הדירות במסגרת הסכמי המכר היו שלובים בחיובי החברה לבנות ולמסור את הדירות, וכי איחורה של החברה במסירת הדירות נמשך 11 חודשים, עלה כדי הפרה של הסכמי המכר וגרם להם לנזקים האלה: ראשית, אובדן הפרשי הצמדה לדולר האמריקני (להלן צ הפרשי ההצמדה) או הפסד ריבית על תמורת הדירות. לטענת הקונים, אילו הייתה תמורת הדירות משתלמת בשקלים במועד מסירתן המאוחר צ כמתחייב מהיות החיובים שלובים צ היו הקונים, ולא החברה, נהנים מהפרשי ההצמדה שנבעו מן הפיחות שחל בינתיים בשער השקל לעומת שער הדולר או מן הריבית שהיו יכולים לקבל על החזקת תמורת הדירות במהלך תקופת האיחור. שנית, תשלומי ריבית בגין הלוואת משכנתה שרבצה על דירתם בתל-אביב, שאותם נאלצו לשלם במשך כל חודשי האיחור במסירת הדירות (להלן צ הוצאות המשכנתה). זאת, מכיוון שפירעון הלוואת המשכנתה התאפשר רק עם מכירת הדירה בתל-אביב, שמועדה, כאמור, נדחה בשל האיחור במסירת הדירות. ושלישית, עוגמת נפש, טרחה ואי-נוחות.

חלף ראש הנזק הראשון של הפרשי ההצמדה או הריבית תבעו הקונים, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כי תושב להם הריבית על תמורת הדירות שממנה נהנתה החברה במהלך התקופה שבין מועד המסירה הנקוב בהסכמי המכר לבין יום מסירת הדירות בפועל, ובהתאם לשיעור הריבית שממנו נהנתה החברה בגין הפקדת כספי התמורה בבנק (להלן צ תביעת ההשבה). לצורך חישוב הפרשי ההצמדה ולצורך חישוב הסכום הנתבע במסגרת תביעת ההשבה, הגישו הקונים לבית-המשפט המחוזי חוות-דעת של רואה-חשבון.

כן תבעו הקונים פיצויים בגין ליקויי בנייה שנתגלו לטענתם בדירות, בהתבסס על חוות-דעת מומחה מטעמם.

5. בפסק-דינו, לאחר שמיעת ראיות, קבע בית-המשפט המחוזי (השופטת א' קובו) כי החברה איחרה במסירת הדירות 13 חודשים, ועמדה בחובותיה רק כאשר הדירות הפכו ראויות למגורים, ולא כאשר הקונים עברו להתגורר בהן, אך יש להתחשב לצורך קביעת הפיצויים המגיעים לקונים אך ורק ב-11 חודשי איחור, כפי שנתבקש בית-המשפט המחוזי בכתב-התביעה. עוד נקבע, כי פירוש כתבי-הוויתור שעליהם חתמו הקונים מלמד שאין הם כוללים ויתור על זכויותיהם של הקונים כתוצאה מאיחורה של החברה במסירת הדירות. זאת, בין היתר, מכיוון שבמועד הוויתור טרם ידעו הקונים מהו משך האיחור הצפוי. לבסוף נקבע כי אין להפחית מתקופת האיחור במסירת הדירות את 120 הימים שלגביהם הוסכם בהסכמי המכר כי לא ייחשבו כאיחור, מכיוון שיש לפרש הוראה זו לצורך הגדרת האיחור, אך לא לצורך חישוב הנזקים בגינו.

עם זאת, לאור העובדה שמועדי התשלומים השונים לא נקשרו בהסכמי המכר להתקדמות הבנייה, קבע בית-המשפט המחוזי כי חיובה של החברה למסור את הדירות היה חיוב עצמאי. על-כן נדחתה תביעת הקונים לקבל פיצוי בגין הפרשי ההצמדה או הריבית שנמנעו מהם בתקופת האיחור, משום שאופיו העצמאי של החיוב לשלם את תמורת הדירות לימד, לדעת בית-המשפט המחוזי, שלא התקיים קשר סיבתי בין ההפרה של הסכמי המכר לבין הפרשי ההצמדה או הריבית שנמנעו מן הקונים. אף תביעתם החלופית של הקונים להשבה נדחתה, לאחר שנקבע כי לנוכח אופיו העצמאי של החיוב האמור, החזקת החברה בכספי תמורת הדירות במהלך תקופת האיחור הייתה על-פי זכות שבדין (סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979). בית-המשפט המחוזי קבע עוד, כי הקונים גם לא הוכיחו את הוצאות המשכנתה שבהן נשאו, שכן לא הביאו ראיות בעניין הלוואת המשכנתה שרבצה על דירתם בתל-אביב ובעניין סכומי הריבית ששילמו בגינה.

על יסוד קביעות אלה פסק בית-המשפט המחוזי לקונים פיצוי על ליקויי הבנייה שנתגלו בדירות צ בהסתמך על חוות-דעת המומחה מטעמם וכן על חוות-דעת מומחה מטעם החברה צ שהופחת לסכום של 5,000 דולר לנוכח כתבי-הוויתור שעליהם חתמו הקונים, שעל-פי מועדם התייחסו למקצת הליקויים. כן נפסק לקונים פיצוי בסך 12,000 ש"ח בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם. על סכומים אלו פסק בית-המשפט המחוזי הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה.

6. מכאן הערעור והערעור שכנגד שבפנינו.

בגדר ערעורם תקפו הקונים, בעיקר, את מסקנת בית-המשפט המחוזי בעניין שאלת סיווגו של החיוב למסור את הדירות כמקביל או כעצמאי וטענו כי בית-המשפט המחוזי שגה בדחותו את תביעתם לקבלת הפרשי ההצמדה או הריבית על תמורת הדירות ואת תביעתם החלופית להשבה. עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הקונים לא הוכיחו את שיעור הנזק שנגרם להם עקב האיחור במכירת דירתם בתל-אביב צ הוצאות המשכנתה וכן בהפחיתו את סכומי הפיצוי שנפסקו להם.

במסגרת הערעור שכנגד טענה החברה, לעניין תקופת האיחור במסירת הדירות, כי יש לראות את המסירה כאילו כבר נעשתה עם מסירת המפתחות בחודש פברואר 1984, או, למצער, משהחלו הקונים להתגורר בדירות, בחודש אוגוסט 1984. בהקשר זה נטען גם כי ראוי להפחית מתקופת האיחור את 120 הימים שלגביהם נקבע בהסכמי המכר כי לא ייחשבו כאיחור. עוד טענה החברה, כי לא היה ראוי לפסוק לקונים פיצוי בגין עוגמת נפש, וכן כי בפוסקו פיצוי עבור ליקויי הבנייה העניק בית-המשפט המחוזי משקל מוגזם לחוות-דעתו של המומחה מטעם הקונים. לבסוף נטען כי בית- המשפט המחוזי פסק הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק לטובת הקונים כבר מעת הגשת תביעתם חרף העובדה שהקונים הם שנושאים באחריות להתמשכות ההליכים בשל האופן שבו ניהלו את תביעתם.

בתשובתו לערעור תמך כל אחד מן הצדדים בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ככל שנתקבלה בפסק זה עמדתו.

7. מימצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי בנוגע לראשי הנזק שנגרם לקונים ולשיעורו של כל אחד מן הנזקים עוגנו בראיות שהיו מהימנות עליו. אין מקום אפוא להתערב בהם. גם אין עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי, שבפניו נוהלה התביעה, לפסוק הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק לטובת הקונים כבר מעת הגשת התביעה.

8. על-כן השאלות המתעוררות בפנינו הן ראשית, אם חיובה של החברה למסור את הדירות היה חיוב עצמאי או מקביל. שנית, אם אמנם מדובר בחיוב מקביל, כפי שטוענים הקונים, מהו הנזק שנגרם להם והאם עומדת להם עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט. ושלישית, האם ראוי להפחית מסכומי הפיצוי שנפסקו לקונים את תקופת 120 הימים שלאחר מועד המסירה המוסכם, שלגביה נקבע כי לא תיחשב איחור במסירת הדירות.

אדון בשאלות אלו לפי סדרן.

חיוב עצמאי או מקביל

9. דין טענת הקונים כנגד מסקנת בית-המשפט המחוזי כי חיובם לשלם את תמורת הדירות היה חיוב עצמאי, להתקבל.


סעיף 23 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, קובע:

"חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד".

סעיף זה - המוחל על עסקות במקרקעין מכוח סעיף 4(א) לחוק המכר - קובע כי חיובו של המוכר למסור את הממכר וחיובו של הקונה לשלם את התמורה הם מקבילים (או "שלובים"), להבדילם מחיוב עצמאי, שיש לקיימו ללא קשר לשאלה אם הצד השני לחוזה מקיים את חיוביו אם לאו, ולהבדילם גם מחיוב מותנה, שהחובה לקיימו קמה אך ורק אם הצד השני קיים את חיוביו קודם. ראו ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני [1], בעמ' 709-708.

נפקות ההקבלה - או השילוב - בין החיובים קבועה בהוראת סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובעת:

"43. (א) המועד לקיומו של חיוב נדחה -

...

(3) אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד צ כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו".

סעיף 23 לחוק המכר מעניק אפוא לחייב, שחיובו בעיסקת המכר שלוב בחיובו של הנושה, הגנה מפני נושה המסרב לקיים את חיובו שלו או אינו יכול לקיימו. שכן, הוראה זו מקימה לחייב, כל עוד הנושה נמנע מלמסור את הממכר, זכות לדחות את מועד קיום החיוב המוטל עליו בלי שייחשב כמפר את החוזה, וכך למנוע מצב שבו אין בידי החייב לא תמורת הממכר ואף לא הממכר עצמו. השוו א' זמיר "חוק המכר, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים [9], בעמ' 506.

להסדר זה - שממנו עשויים ליהנות שני הצדדים לעיסקת המכר - תכלית כפולה:
ראשית, הוא מצמצם את הסיכונים שלהם נחשף החייב. כך, למשל, כאשר הנושה אינו מקיים את חיובו משום שנקלע למצב של חדלות-פירעון, הפסדו של החייב עשוי להסתכם לכל היותר בהפסד הרווח מכישלון העיסקה ובהוצאות שהוציא בגינה, והוא לא נאלץ לסכן גם חלק מן הנכסים שהתחייב להעביר. שנית, הוראת סעיף 23 לחוק המכר מאפשרת לחייב להותיר בעינו את התמריץ העיקרי שיש לנושה לקיים את חיובו המקביל צ רצונו לקבל לידיו את הממכר או את תמורתו. כאשר בידי הנושה מצויים הממכר ותמורתו גם יחד, התמריץ האמור מצטמצם ומתבסס אך ורק על חששו של הנושה מפני התוצאות הכרוכות בהפרת חוזה המכר.

על-כן סעיף 23 לחוק המכר מתיישב עם הגיונן של מרבית עיסקות המכר, שבהן הקונה מעוניין לקבל את הממכר, והמוכר מעוניין לקבל את תמורתו, ואף עם השאיפה לקיים חיי מסחר שוטפים.

נראה, כי מסיבה זו גם אין הצדדים לעיסקת המכר צריכים להחיל מפורשות את סעיף 23 לחוק המכר צ כמו גם את יתר הוראות חוק המכר צ על העיסקה שכרתו, והסעיף חל כברירת מחדל. ראו זמיר בחיבורו הנ"ל [9], בעמ' 145-144.

10. במקרה שלפנינו בית-המשפט המחוזי הסיק מפירוש טופס הסכמי המכר כי הצדדים התנו על תחולת סעיף 23 לחוק המכר. זאת, לנוכח ההוראה שקבעה כי על הקונים לקיים את כל חיוביהם בטרם תימסר החזקה בדירות לידיהם ולנוכח העובדה שמועדי העברת התשלומים על-ידי הקונים לא נקשרו בהסכמי המכר להתקדמות הבנייה.

לדעתי, אין בשיקולים אלה כדי לבסס את מסקנת בית-המשפט המחוזי.

שילוב חובת הקונה לשלם את מלוא מחיר הממכר עם חובת המוכר למסור ולהעביר את הממכר לבעלות הקונה איננו מתקיים רק כאשר חיובי הקונה והמוכר אמורים להתבצע באותו הזמן. השילוב משקף, כאמור, את אומד-הדעת של צדדים לעיסקת מכר טיפוסית.
על-כן בהיעדר הוראה בחוזה השוללת את השילוב, או, למצער, הוראה משתמעת כזאת הנובעת מן התכלית הכלכלית של העיסקה, התחקות אחר אומד-הדעת של הצדדים - שמייחסים להם הוגנות וסבירות - מובילה למסקנה בדבר כוונה לשילוב חובות המוכר עם חובות הקונה. ראו: ע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ [2], בעמ' 245; ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ [3], בעמ' 819; ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה [4], בעמ' 567.

כלל פרשני זה, החל על כל חוזה, חל על אחת כמה וכמה לעניין חוזה אחיד, שיש לפרשו על סמך ההנחה כי הספק מנסח החוזה, שהוא הצד החזק בעיסקה, קבע את תנאיה כך שישקפו את אומד-הדעת המשותף של הצדדים, ולא יקפחו את הצרכנים. על-כן, ככלל, כאשר מדובר בחוזה אחיד, ויתור על ההגנה שבסעיף 23 לחוק המכר, המשקף את אומד-הדעת הטיפוסי של צד לעיסקה, צריך להיות מפורש.

דרישה זו מגבירה את הביטחון בכך שנוסח החוזה האחיד צ שאליו הצד החלש מצטרף, להבדיל ממצב שבו הוא משתתף בעריכת החוזה ומנהל משא ומתן אמיתי על תנאיו - אמנם משקף אומד-דעת משותף של הצדדים, הכולל ויתור אמיתי ומודע של הצד החלש על ההגנה המוקנית לו בחוק תוך אימוץ הסדר חריג. דרישה זו אף מונעת מן הצד החזק שניסח את החוזה להיטיב את מצבו תוך ניצול חולשת הצד שכנגד, שלעתים אינו מצויד בכלים הדרושים להבנת המשמעויות המשפטיות הכרוכות באופן ניסוחן של תניות החוזה.

זאת ועוד, שלילת תחולתו של סעיף 23 לחוק המכר צריכה לנבוע בחוזה אחיד מהגיונה המסחרי של העיסקה. שכן, תנאי השולל את תחולת סעיף 23 לחוק המכר שלא בשל עילה הנובעת מאופי העיסקה מגביל, ללא הצדקה, את התרופות העומדות לצרכן (עיכוב התשלום או חיובים אחרים) כנגד הפרת החוזה על-ידי הספק. ראו זמיר בחיבורו הנ"ל [9], בעמ' 507. על-כן תנאי כזה הוא, על פניו, תנאי מקפח כמשמעותו בסעיף 4(6) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. ראו ו' לוסטהויז, ט' שפניץ חוזים אחידים [10], בעמ' 397-396.

במקרה שלפנינו תכלית העיסקה הייתה להסדיר את בניית הדירות והעברתן לבעלות הקונים. ברי, כי כוונת הצדדים, העולה גם מההיגיון הכלכלי של עיסקת המכר, הייתה לשלב את חובת הקונים לשלם את מלוא התמורה בגין הדירות עם חובת החברה להעביר להם את החזקה ואת הבעלות בדירה במועד המוסכם. אין זה מתקבל על הדעת, כי הקונים הסכימו לשלם את המחיר בלא לקבל את החזקה בדירה במועד שנקבע בהסכם.

תוצאה זו מבוססת גם על כך שהסכם המכר היה חוזה אחיד שבו תחולתו של סעיף 23 לחוק המכר לא נשללה. כאמור, בעיסקה מסוג זה, אפילו נכלל בהסכם תנאי כזה, לכאורה היה הוא בטל בהיותו תנאי מקפח.

ממילא, אומד-דעתם המשותף של הצדדים לא כלל הסכמה בדבר ניתוק קשר השילוב שבין חיובה של החברה למסור את הדירות לבין חיובם של הקונים לשלם את תמורתן.

הנזק הנובע מהפרת החיוב המקביל

11. משכך, מתעוררת השאלה מהו הנזק שנגרם לקונים עקב הפרת החברה את חיובה המקביל למסור את הדירות.

הגם שהקונים שילמו את תמורת הדירות לחברה אף שלא היו חייבים לעשות כן, הרי שבפועל לא עמדה בפניהם ברירה אמיתית לדחות את התשלום עד למועד מסירתן בפועל.
שכן, כמתחייב מהסכמי המכר, תמורה זו שולמה לשיעורין על פני תקופה ארוכה של למעלה משנה וחצי, שתחילתה כבר במועד חתימת הסכמי המכר, כאשר לא היה ניתן לצפות את האיחור במסירת הדירות. בנסיבות אלה יש לקבוע כי הנזק שנגרם לקונים היה בגדרי צפיית החברה את תוצאות הפרת חיובה השלוב למסור את הדירות, וכי הוכח הקשר הסיבתי הדרוש.

בגדר נזקים אלה אין לכלול את הפסד הפרשי ההצמדה על הסכום ששולם, שהלוא הקונים לא שילמו הפרשי הצמדה בגין תקופת ההפרה ולא סבלו כל נזק עקב היעדר אפשרות לשמור על ערכו הריאלי של הכסף. שכן, כאמור, תמורת הדירות שולמה לחברה במועד. ראו והשוו ע"א 48/89 בוים נ' וילאר אינטרנשיונל בע"מ [5], שבו הוכרו כנזק כספים שהוציא מכיסו קונה ושילם למוכר שהפר את ההסכם על-ידי מסירת הממכר במועד מאוחר יותר מהמוסכם בחוזה. באותו מקרה צוין כי אילו הוכח שהקונה שמר את הסכום בהשקעה צמודה, היה ברור כי לא נגרם לו נזק והוא לא היה זכאי לפיצוי.

12. עם זאת כתוצאה מכך שתמורת הדירות שולמה לחברה כפי שנתחייבו הקונים בהסכם, ובשל שהחברה הפרה מצדה את חיובה המקביל למסור לידיהם את הדירות, נשללה בפועל מן הקונים האפשרות להשתמש בכספי תמורת הדירות בתקופת האיחור. כלומר, הם לא יכלו לקבל ריבית על תמורת הדירות, שהייתה משקפת את מחיר השימוש בכסף. ראו ע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ [6], בעמ' 354.

על-כן יש לפסוק לקונים פיצוי בגובה ריבית זו עבור משך תקופת האיחור במסירת הדירות.

13. באשר לגובה הריבית שלה זכאים הקונים, הרי שבחוות-דעתו של רואה-החשבון מטעם הקונים לא הובאו ראיות לגובה הריבית שהקונים היו יכולים לקבל על כספם.
בהיעדר ראיה מיוחדת, ובדומה למקובל בתביעות להשבה חוזית צ שבהן נפסקת ריבית על תקופה שבה החזיק חייב בהשבה בכספי נושהו צ ראוי לקבוע את גובה הריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

עשיית עושר ולא במשפט

14. תביעת הקונים להשבה מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט הוגשה כתביעה חלופית. משמתקבלת תביעתם לפיצוי בגין אובדן ריבית על תמורת הדירות בתקופת האיחור, מתייתרת תביעתם החלופית של הקונים להשבה, ואין צורך אפוא להכריע בטענותיהם בעניין זה.

הפחתת סכום הפיצוי

15. יש לדחות את טענת החברה כי ראוי להפחית מסכום הפיצוי שייפסק לקונים את תקופת 120 הימים שלאחר מועד המסירה, שלגביהם הוסכם במסגרת הסכמי המכר כי לא ייחשבו כאיחור במסירת הדירות.

בית-המשפט המחוזי קבע כי אומד-דעתם של הצדדים בעניין זה לא כלל הסכמה להפחתת הפיצוי בגין הנזק שייגרם לקונים במקרה שהאיחור יימשך מעבר ל-120 ימים.
איני מוצאת טעם להתערב בקביעתו. פירוש בדרך זו מתיישב גם עם עקרונות הפרשנות של חוזה אחיד שנכרת בין צדדים לא שווים בכוחם. ראו ע"א 191/85 מדינת ישראל נ' חברת נוה שוסטר בע"מ [7], בעמ' 580.

16. אשר-על-כן אני מציעה לקבל את תביעת הקונים לתשלום ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה על מלוא תמורת הדירות החל מתאריך 1.11.1983 ולמשך 11 חודשים.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד מועד תשלומו בפועל.
בכפיפות לכך אני מציעה לדחות את הערעור וכן את הערעור שכנגד.

מוצע כי החברה תישא בהוצאות הקונים בערעור זה בסך 15,000 ש"ח.

השופט א' ריבלין

אני מסכים.

השופט י' טירקל

אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעה חברתי הנכבדה השופטת דורנר אולם בשני עניינים דרכי אל התוצאה שונה מדרכה.

לדעתי זכאים הקונים לפיצוי בשיעור הריבית על תמורת הדירות, כפי שהציעה חברתי, אך לא כפיצוי עבור הנזק שנגרם בשל הפרת הסכמי המכר, אלא מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. [8]). הטעם לכך הוא שהריבית עבור הכספים שבהם החזיקה החברה בתקופה שבין מועד התשלום לבין מועד המסירה של הדירות אינה נזק שנגרם לקונים עקב ההפרה (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970), אלא היא זכייה שקיבלה החברה שלא על-פי זכות שבדין (סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט). העובדה שהחברה איחרה במסירת הדירות, כשלעצמה, לא גרמה לקונים נזק של הפסד ריבית, אלא היטיבה עם החברה בכך שהכספים היו בידיה במשך תקופה ארוכה בלי שקיימה את המוטל עליה. לאור מסקנה זאת אין צורך להכריע בשאלה אם מדובר בחיובים מקבילים, לפי סעיף 23 לחוק המכר, או בחיובים עצמאיים.

לשיטתי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת כדי לקבוע אם הסכמי המכר הם בגדר חוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים. עניין זה גם לא נטען (ראו הערת השופטת קובו בראש עמ' 63 לפסק-דינה). מכל מקום, אין קביעה כזאת דרושה להכרעה.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חוזה אחיד

  2. חוזה אחיד קבלן

  3. חוזה אחיד מקפח

  4. חוזה אחיד מכרז

  5. חוזה אחיד הגדרה

  6. אישור חוזה אחיד

  7. תקנון חוזה אחיד

  8. חוזה אחיד ומקפח

  9. שינוי חוזה אחיד

  10. חוזה אחיד עם ספק

  11. פרשנות חוזה אחיד

  12. חוזים אחידים קבלן

  13. ייצוגית חוזה אחיד

  14. חוזה אחיד דיזנהויז

  15. חוזה אחיד משא ומתן

  16. חוזה אחיד חדר כושר

  17. חוזה אחיד בית אבות

  18. חוזים אחידים שאושרו

  19. חוזה אחיד תנאי מקפח

  20. חוזה אחיד קבלן משנה

  21. חוזה אחיד השכרת רכב

  22. חוזה אחיד דיני חוזים

  23. חוזה אחיד תקנון חברה

  24. חוזה אחיד השכרת דירה

  25. חוזה אחיד חוק החוזים

  26. תנאים לקיום חוזה אחיד

  27. חוזה אחיד גודל אותיות

  28. חוזה אחיד במשפט העברי

  29. חוזה עבודה כחוזה אחיד

  30. חוזה אחיד להשכרת דירה

  31. חוזה אחיד גודל האותיות

  32. חוזה אחיד תביעה ייצוגית

  33. חוזים אחידים שיכון ופיתוח

  34. סעיף 2 לחוק החוזים האחידים

  35. ביטול תנאי מקפח בחוזה אחיד

  36. שינוי תנאי מקפח בחוזה אחיד

  37. תנאי מקפח בחוזה אחיד סמכות מקומית

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון