הפרת חוזה דוגמנות


1. התובעת – עלית מודל ישראל (2003) בע"מ (להלן: "עלית") הגישה תביעה בחודש אוקטובר 2004 נגד הנתבעים.

עלית עוסקת על פי הגדרתה, בייצוג, ניהול והפעלת סוכנות לדוגמנים ושחקנים, ולטענתה היא נציגה בלעדית בישראל של סוכנות הדוגמניות העולמית עלית. (להלן: "עלית העולמית").

2.הנתבעת 1 - חברת רוברטו קאסטינג בע"מ היא חברה פרטית אשר עסקה בין היתר בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בקידום וניהול דוגמנים, שחקנים ואומנים.
הנתבע 2 – ראובן בן שושן (להלן: "רוברטו") הוא האחראי על התחום המקצועי ברוברטו לייצוג דוגמנים ואומנים.
הנתבע 6 – אסף וקנין היה הבעלים בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה של חברת רוברטו קאסטניג בע"מ.
הנתבעת 3 – ישראלה אבטאו (להלן: "ישראלה") היתה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה דוגמנית ובעת הגשת התביעה היא היתה קטינה.
הנתבעים 4 ו-5 – אלו הם הוריה.

3.מהות התביעה כפי הוגדרה בכתב התביעה, היא: חוזית, נזיקית, כספית, (סכום התביעה הוא 1,076,576 ₪), עשיית עושר ולא במשפט, וצו מניעה קבוע.
מהותו של הסכסוך, הוא בייצוג של ישראלה.

4.עלית טענה, כי בחודש אוקטובר 2003 נכרת הסכם בינה ובין ישראלה – הסכם ייצוג בלעדי לארבע שנים (להלן: "ההסכם").

בסעיף 7 להסכם נקבע:
"בלעדיות
7.1 המועמדת מסמיכה ומייפה בזאת את החברה להיות הסוכנת והנציגה הבלעדית שלה בכל הקשור לביצוע הוראות הסכם זה ובכל הנוגע, בין במישרין ובין בעקיפין, לשירותי הדוגמנות שיינתנו על ידה בתקופת ההסכם. לעניין זה החברה תהיה הסוכנת והנציגה הבלעדית של המועמדת כלפי כל מזמין שירותים.

7.2 המועמדת מצהירה ומתחייבת כי תציג עצמה בפני כל מזמין שירותים ו/או צד ג' כלשהו כמיוצגת באופן בלעדי על ידי החברה.


7.3 במהלך תקופת הסכם זה תפעל החברה, בהתאם לשיקול דעתה המקצועי, בכל הקשור לניהול משא ומתן בשמה של המועמדת ובעבורה, ותתקשר בהסכמים לביצוע שירותי דוגמנות, אשר תוכנם, התקבולים המשתלמים במסגרתם ותנאיהם ייקבעו בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי של החברה.

7.4 המועמדת לא תהא רשאית להתקשר עם מזמין שירותים שלא באמצעות החברה, בין במישרין ובין בעקיפין. היה ויפנה מזמין שירותים ו/או צד ג' כלשהו אל המועמדת בהצעה כלשהי הקשורה לביצוע שירותי דוגמנות, לא תתקשר עמו המועמדת בכל דרך שהיא שלא באמצעות החברה, והיא מתחייבת לקשר את מזמין שירותים השירותים עם החברה לצורך ביצוע ההתקשרות עימו.

7.5 המועמדת מוותרת בזאת מראש ויתור סופי ומוחלט על כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה כלפי החברה בקשר עם האמור בסעיף 7 זה, כל עוד פעלה החברה בתום לב ובהתאם לשיקול דעתה המקצועי.

7.6 מבלי לגרוע מהאמור לעיל, המועמדת מתחייבת לספק לחברה כל מידע על מזמין שירותים ו/או צד ג' כלשהו שפנה אליה בכל הצעה שהיא בקשר לשירותי דוגמנות, בין במישרין ובין בעקיפין, ולעשות כמיטב יכולתה לקשר בין החברה לבין מזמין שירותים ו/או צד ג' כאמור.

7.7 מובהר ומוסכם, כי כל תקבולים שיתקבלו מאת מזמין שירותים בקשר לשירותי דוגמנות, ישולמו לחברה ישירות, והתשלום למועמדת, כהגדרתו בהסכם זה, ישתלם לה בכפוף להוראות הסכם זה, ולאחר ניכוי התמורה המגיעה לחברה.

7.8 למען הסר ספק, האמור בסעיף 7 זה יחול גם בקשר לשירותי דוגמנות בחו"ל ו/או בקשר להתקשרויות עם מזמינים מחו"ל ו/או בקשר לשירותי דוגמנות שינבעו מהשתתפות המועמדת בתחרות ו/או בתחרות הבינלאומית.

7.9 סעיף 7 זה הנו סעיף יסודי והפרתו מהווה הפרה יסודית של ההסכם".

התובעת טענה, כי ההסכם שנחתם עם ישראלה וחתום גם על ידי אמה, הוא הסכם מחייב ויש לפעול על פיו.

למרות ההסכם, החליטה ישראלה להפר אותו, ובחלוף כשנה בחרה לעשות דין לעצמה ועברה לעבוד ברוברטו קאסטינג.

5.עלית טענה, כי ישראלה והוריה הפרו את ההסכם ועליהם לשלם פיצוי בגין הפרת ההסכם.

6.באשר לנתבעים 1, 2 ו-6 טענה עלית, כי הנתבעים הם אלו אשר שידלו את ישראלה לחבור לשירותיה של רוברטו קאסטינג תוך ידיעה שקיים הסכם ייצוג בלעדי בין עלית לישראלה.
כמו כן העתיקו הנתבעים ללא הרשאה תמונותיה של ישראלה כאילו היתה דוגמנית מן המניין ברוברטו וזאת למרות שמדובר בתמונות שצולמו במסגרת ייצוגה של ישראלה על ידי עלית.

עילות התביעה נגד הנתבעים 1, 2 ו-6 הן:
(א) גרם הפרת חוזה בהתאם להוראות סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
(ב) עשיית עושר ולא במשפט.
(ג) התערבות לא הוגנת ומניעת הכנסות מהתובעת.
(ד) חוסר תום לב ופעילות בדרך לא מקובלת.
(ה) רשלנות.
(ו) פגיעה במוניטין.

7.עילות התביעה נגד הנתבעים 3, 4 ו-5 הן:
(א) הפרת הסכם ייצוג בלעדי.
(ב) תשלום פיצוי מוסכם לפי ההסכם בסך של 15,000 דולר.
(ג) רשלנות.
(ד) עשיית עושר ולא במשפט.
(ה) פגיעה במוניטין.

8.רכיבי התביעה:
נזקים ישירים 609,076₪
אובדן רווח והזדמנויות 200,000₪

נזקים עקיפים100,000₪
פגיעה במוניטין 100,000₪
פיצוי מוסכם על פי ההסכם 67,500₪ (15,000 $ כשווים בשקלים
ביום הגשת התביעה)



סה"כ 1,176,576₪

9.תמצית טענות הנתבעים 1, 2 ו-6:
(א) הנתבע 6 טען, להעדר יריבות בינו ובין התובעת וציין כי בכתב התביעה אין כל תשתית עובדתית ו/או ראייתית המתיימרת לבסס איזו שהיא טענה נגדו.

(ב) הנתבעים טענו, כי הם לא גרמו להפרת כל הסכם בין ישראלה ובין עלית ולא גזלו מעלית דבר.

(ג) הנתבעים טענו, כי עלית אינה מורשית להקים ולנהל סוכנות לייצוג וניהול דוגמנים מטעם עלית העולמית.

(ד) הנתבעים הכחישו את כל הטענות נגדם וציינו, כי בסוף ספטמבר 2004, פנתה ישראלה מיוזמתה לרוברטו בבקשה להצטרף לנתבעת 1.
היא היתה נחושה להפסיק ולעבוד עם עלית וטענה, כי היא לא חתומה על הסכם עם עלית.

(ה) ביום 7/10/04 פרסמה הנתבעת 1 לראשונה תמונות שנמסרו על ידי ישראלה באתר האינטרנט של הנתבעת 1 ומיד לאחר מכן, פנה בא כוח עלית לרוברטו במכתב, וטען לקיומו של הסכם ייצוג בלעדי מבלי שצירף הסכם כזה.
לאחר מכן, ולמרות שלא צורף הסכם, ערך רוברטו בירור עם ישראלה בקשר לטענה וישראלה הדגישה, כי היא לא חתמה מעולם על הסכם ייצוג בלעדי עם עלית והיא הפסיקה את עבודתה עם עלית בשל סיבות שציינה אותם בפני רוברטו עוד קודם לכן, והיא נחושה שלא להתקשר עם עלית או מי מטעמה לעולם, למרות זאת, רוברטו לא חתמה איתה על הסכם ייצוג ולא התקשרה עבורה בהזמנת עבודה עם צדדים שלישיים.

(ו) הנתבעים הכחישו את סכומי הנזק הנטענים.

10.תמצית טענות הנתבעים 3 - 5:
הנתבעים 3 – 5 הכחישו קיומו של הסכם עם עלית.
הנתבע 5 – אביה של ישראלה טען, כי הוא לא חתם על שום הסכם ואין חולק על כך, שהוא לא חתום על ההסכם.
הנתבעת 4 – אמה של ישראלה טענה, כי היא חתמה על ההסכם מבלי שהיא הבינה אותו והיא כלל לא ידעה לקרוא ולכתוב עברית כאשר חתמה על ההסכם.

הנתבעת 3 – ישראלה טענה, כי היא לא חתמה על הסכם, ומכל מקום, היא היתה קטינה ולא יודעת על מה היא חתמה, והסכם שכזה אינו מחייב אותה בנסיבות העניין.

11.התביעה שכנגד:
ישראלה הגישה תביעה שכנגד נגד עלית ונגד שי אביטל, בעל המניות והמנהל של עלית.
התביעה היא על סכום של 375,248 ₪ והיא תביעה כספית, תביעה למתן חשבונות, חוזית, נזיקית, עשיית עושר ולא במשפט ופיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית תשנ"ח – 1988.

1) תמצית טענות התובעת שכנגד:
(1.1) ישראלה טענה, כי ביום 29/10/03 התקיימה תחרות טופ מודל והיא הוכרזה כזוכה בתחרות.
הזוכה בתחרות היתה אמורה להשתתף בתחרות עלית מודל לוק הבינלאומית המאורגנת על ידי עלית העולמית, שאמורה היתה להתקיים בסינגפור ביום 8/11/03 והיא אכן השתתפה בה.
לאחר שהיא חזרה ארצה, היא הועסקה על ידי עלית החל מחודש נובמבר 2003 ועד לשלהי חודש אוגוסט 2004.
נאמר לה בעל פה, כי היא תהיה זכאית לשיעור של 65% מהתמורה המוסכמת בין עלית ללקוחות השונים, והובטח לה שהיא תהיה זכאית לטובות הנאה מהלקוחות בצורת פרטי לבוש ואביזרי אופנה, כפי שיסוכם בין הלקוחות ובין עלית.
ישראלה טענה, כי אלו תנאי ההתקשרות היחידים אשר הוצגו לה ועל פיהם פעלו הצדדים, ותוכנו של הסכם בכתב, לא היה ידוע לה עד להגשת התביעה.

(1.2) ישראלה טענה, כי עלית הפרה את תנאי ההתקשרות שסוכם עליהם, וכן בארבע אירועים שונים, הטריד אותה מר שי אביטל מינית והתנכל אליה.

הצטברות מעשיו, בצירוף לצעקות ומסכת השפלות אשר עברה על ידו, הובילה אותה לחפש חלופות אחרות לעבודתה וכך היא נפגשה על ידי מכר שלה עם רוברטו.

(1.3) רכיבי התביעה שכנגד הם:

תביעה למתן חשבונות – על מנת שהיא תדע בגין אלו סכומים מגיעים לה תשלומים.

סך 100,000 ₪ סכומים מוערכים המגיעים לתובעת שכנגד עבור ביצוע של עבודות ושירותי דוגמנות שניתנו על ידה ולא שולמה לה תמורה בגינה.

פיצוי בגין ארבע מעשי הטרדה מינית על פי חוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח – 1998 בסך 235,248 ₪ (50,000 ₪ כפול 4 משוערך למועד הגשת התביעה).

סך 40,000 ₪:
תמורת הפרסים שהובטחו לישראלה בתחרות טופ מודל אשר לא סופקו לה בפועל.

סה"כ: 375,248 ₪.

(2) תמצית טענות הנתבעים בתביעה שכנגד:
הנתבעים שכנגד הכחישו את ההתחייבויות בעל פה המיוחסות להם וטענו, כי הסכמת הצדדים באה לידי ביטוי בהסכם בכתב נשוא התביעה הראשית.
הנתבעים הכחישו את הטענות בנוגע להטרדה המינית.

הנתבעים הכחישו את זכותה של ישראלה לקבלת חשבונות.

הנתבעים טענו, כי לישראלה לא מגיעים כל כספים מהם ולחלופין - יש לקזז מכל סכום שיפסק בתביעה שכנגד, את הסכומים שישראלה חייבת להם בתביעה הראשית.

12.לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה הראשית –להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה מהנימוקים כדלקמן:

13.התביעה נגד ישראלה והוריה – הנתבעים 6 – 3

תוקפו של ההסכם:
(13.1) כאשר הוגשה התביעה, הגישה עלית בקשה לצו מניעה זמני במסגרת בש"א 184311/04.
צו המניעה הופנה לנתבעים 1, 2, ו-6 ועלית ביקשה לאסור עליהם להציג את עצמם או מי מטעמם כמיצגים או נציגים או מנהלים של ישראלה, וכן להתקשר איתה בהסכם או התחייבות כלשהי.
עוד ביקשו לאסור עליהם לפרסם ו/או להציג את תמונות ישראלה בכל מדיה.
כמו כן, ביקשה עלית לאסור על רוברטו קאסטינג לעשות כל דיספוזיציה בכל ידע הקשור לישראלה.
ביהמ"ש התבקש גם ליתן צו מניעה המורה להוריה של ישראלה, להימנע מלהתקשר בכל הסכם ו/או חוזה בקשר למתן שירותיה של ישראלה.

(13.2) התקיים דיון לגופו של עניין בבקשה, והבקשה למתן צו מניעה זמני – נדחתה.

(13.3) כב' השופט יפרח בהחלטתו בבש"א 184311/04 ציין בסעיף 22, כי כבר באותו שלב מקדמי של הדיון, ניתן היה להגיע למסקנה "כי לכאורה סיכוייה של המבקשת להצליח בתביעתה קלושים המה, במידה המצדיקה לשלול ממנה את סעד הביניים המבוקש".

כב' השופט יפרח ציין, כי עלית סומכת את עילתה המרכזית על טענה בדבר התערבות של רוברטו קאסטינג, רוברטו ואסי וקנין ביחסים חוזיים שבין עלית לישראלה, ואכן ניתן לחייב אדם בגרם הפרת חוזה עוד בטרם התקשר הוא בחוזה (וזאת לאור הלכת דנ"א 481/04 מקדולנד נ' אלוניאל בע"מ ואח' תק-על 2004 (4) 1850).
אך במישור היחסים שבין עלית וישראלה, הגיע למסקנה המשפטית ולפיה "לא מצינו חוזה. המסמך המתיימר להיות חוזה – אינו כזה".

כב' השופט הגיע למסקנה המשפטית ולפיה החוזה אינו בר תוקף, כיוון שעל פי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1922, היה צורך בחתימת שני הוריה של ישראלה על ההסכם על מנת שיהיה מדובר בהסכם בר תוקף. (ראה סעיפים 23 ו- 24 להחלטתו של כב' השופט יפרח).
ההסכם הוא הסכם שלפיו היתה אמורה ישראלה להתחייב לחוזה דוגמנות ארוך טווח למשך 4 שנים ולפיכך, בנסיבות אלו, לאור סעיפים 16 ו- 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, היו צריכים שני הוריה של ישראלה להגיע להחלטה משותפת והיא היתה צריכה לציית לשני הוריה בעניין.
וכלשונו בסעיף 23 להחלטה: "...כדי שהחוזה אשר נכרת עם ישראלה יהא בר תוקף, שני הוריה של ישראלה נדרשו להביע את הסכמתם לתנאיו, אם על ידי חתימה על גבי החוזה, או בדרך אחרת של התנהגות, המלמדת על הסכמתם לחוזה".

כב' השופט יפרח ציין בסעיף 26 להחלטה את נספח א' לחוזה:

"נספח א'
אנו עדנה ושמואל* הורי/אפוטרופסי (מחק את המיותר) המועמדת (כהגדרתה בהסכם) הקטינה ישראלה* המוסמכים על פי דין לחתום בשמה, מאשרים ומצהירים כי קראנו את ההסכם שלעיל, כי הבנו את תוכנו וכי הסברנו לקטינה את משמעות האמור בו, וכן

כי אנו והקטינה מסכימים לכל האמור בו וכי אנו מצרפים חתימתנו להסכם זה כהוריה ו/או כאפוטרופסיה של הקטינה".
(-) עדנה

למרות שבכתב יד נכתב גם שמו של שמואל, אביה של ישראלה, הוא לא התבקש לחתום על החוזה וממילא גם לא חתם עליו, ולא ידע את תוכנו.
על יסוד המסקנה ולפיה ההסכם היה צריך להיות חתום ע"י שני הוריה של ישראלה, קבע כב' השופט יפרח בסעיף 29 להחלטה, "סוף דבר לכאורה, באין כל חוזה מחייב בינה לבין המבקשת, רשאית ישראלה להתקשר בחוזה עם מי שיחפץ ליבה".

(13.4) ב"כ עלית טען, כי החלטתו של כב' השופט יפרח היא רק בגדר מסקנות "לכאורה", ועל כן, אין לטעון, שכבר היתה הכרעה בעניין זה בתיק.
אכן החלטתו של כב' השופט יפרח היא החלטת ביניים הניתנת לשינוי.
ראה לעניין זה: ע"א 184/77 נוראני שגיב ואח' נ' וולובסקי, פ"ד לב (1) 265, 270 – 271.
ע"א 342/79 יפה בלסקי נ' אמריקן ישראל הולדינגס בע"מ פ"ד לה (2) 729, 732 – 733 וכן רע"א 381/88 החברה הממשלתית למדליות נ' סימונה האזרחי, תק-על 88 (ב) 920.
יחד עם זאת, לאחר שמיעת ההוכחות בתיק, הגעתי למסקנה ולפיה, קביעתו של כב' השופט יפרח בנוגע לתוקפו של ההסכם צריכה להישאר על כנה.


(13.5) הניתוח המשפטי של כב' השופט יפרח נשאר בתוקפו, ומקובל עלי ואין כל מקום לשנותו.

מהראיות בתיק עלה, כי אביה של ישראלה לא התבקש לחתום על ההסכם, לא הסכים לחתום על הסכם, וישראלה ידעה שאביה מתנגד לעבודתה בדוגמנות.
אימה אשר חתומה על הסכם, אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית.
הסיטואציה של חתימת ההסכם על ידי הגב' עדנה אבטאו היתה כזו, שבה היא וישראלה השתתפו באירוע משפחתי של קרובי משפחה ברמלה.

באותו לילה היתה אמורה ישראלה לטוס לתחרות בסינגפור. שי אביטל הגיע לביתם של קרובי המשפחה ברמלה וביקש מישראלה ואימה לחתום על ההסכם.
בבית המשפחה היה גם מר דני אבבה שהוא קרוב משפחה של הגב' אבטאו ועיתונאי, יודע עברית ויודע קרוא וכתוב, אך מהחקירות הנגדיות בתיק שוכנעתי, כי איש לא הקריא לעדנה אבטאו ולישראלה את ההסכם על כל סעיפיו ודפיו, זאת למרות ששי אביטל טען כי מר אבבה תרגם להן מילה במילה את ההסכם.
ישראלה היתה קטינה ובוודאי שיש להסביר לה את פרטי ההסכם.
אימה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, היתה צריכה אף היא לקבל הסברים מפורטים לגבי ההסכם והשלכותיו.
הסיטואציה היתה כזו, שבה נאמר להם, כי אם לא ייחתם הסכם, לא תוכל ישראלה לטוס באותו לילה לסינגפור.
במצב שכזה, לא רצתה אימה של ישראלה לאכזב אותה, והיא חתמה אך לא ידעה על מה חתמה.

(13.6) אימה של ישראלה חתומה על העמוד האחרון של ההסכם, וככלל קובעת ההלכה הפסוקה, כי אדם אשר חתום על מסמך, מוחזק כיודע על מה הוא חתם.
ההלכה כי אדם החותם על מסמך מוחזק כיודע על מה הוא חותם סויגה במקרה בו ידוע כי הוא אינו מסוגל לקרוא את המסמך, שאז אכן קיימת חובה כי תוכן המסמך יובא לידיעת אותו אדם טרם החתימה.
לפיכך, יש לבדוק על סמך הראיות בתיק דנן, אם אימה של ישראלה הבינה את מהות ההסכם, והאם סעיפי ההסכם הוסברו לה.

(13.7) ב"כ עלית טען, כי ישראלה והוריה היו צריכים להביא לעדות את מר אבבה, כדי שיאשר את גרסתן ולפיה לא הוסבר להן על מה הן חותמות, וטען לעניין זה, כי אי הבאתו של מר אבבה לעדות מטעם הנתבעים, מקיימת חזקה ולפיה, עדותו היתה נזקפת לחובתם.

(ראה לעניין זה ספרו של כב' השופט קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1648 – 1664 ופסקי הדין הרבים המאוזכרים שם).

(13.8) התובעת אשר רוצה להסתמך על ההסכם בתביעתה הראשית, היא זו שצריכה להוכיח את תביעתה.
הנתבעות טענו, כי הן לא ידעו את תוכנו של ההסכם ולא הבינו אותו. מדובר בקטינה אשר לא יכלה להיות מודעת בגילה ובמצבה להשלכות של הסכם כזה, ובאימה, שהיא אישה פשוטה שאינה יודעת קרוא וכתוב.


לו סבר שי אביטל שבאותו מעמד ברמלה אכן הקריא מר אבבה לנתבעות את 13 דפי ההסכם על סעיפיו, הוא יכל לזמן כעד מטעמו את מר אבבה, אך לא עשה כן.
יש לזכור כי ההסכם נחתם בשעת לילה מאוחרת לאחר אירוע משפחתי ולפני שעת טיסתה של ישראלה לסינגפור.
הפגישה נערכה כ- 20 דקות (עמ' 74 שורה 9 לפרוטוקול . מתוך עדותה של הגב' עדנה בטאו) ואין זה סביר בעיני שבפרק זמן זה הוסברו לישראלה הקטינה ולאימה, שלא ידעה קרוא וכתוב, כל עשרות הסעיפים המנוסחים בלשון משפטית, המתפרסים על 13 עמודים והוקראו להן.
יודגש, כי סעיף 7 – סעיף הבלעדיות מקומו בעמ' 8 להסכם, ועמוד זה לא חתום על ידי ישראלה ואימה.
ישראלה ואימה לא חתומות על כל דפי ההסכם אלא רק על העמוד האחרון ולא הוכח כי מאן דהוא הראה להן את סעיף 7 להסכם בדבר הבלעדיות או הסב תשומת ליבן לעניין הפיצוי המוסכם.
כל שהוכח הוא, כי הן חתומות על העמוד האחרון של ההסכם.
ישראלה ואימה לא קיבלו העתק מההסכם לאחר שחתמו עליו, וההסכם הוצג להן לראשונה לאחר הגשת התביעה.

(13.9) מחקירתו של האב עלה, כי לאורך כל הדרך ועד מועד עדותו בתיק, הוא אינו שבע רצון מעבודת הדוגמנות של ישראלה. לא מתעניין בנושא ומבקש שלא להיות מעורב.
למרות שהוא נפגש פעמיים עם שי אביטל, איש לא הציע לו לחתום על הסכם בכתב וממילא הוא לא היה צריך לסרב לחתום על הסכם. (וברור מעדותו, שלו היה מתבקש לחתום, כי אז היה מסרב).
בנסיבות אלו, כאשר קיימת רק חתימה של הקטינה על הסכם. אין חתימה של אביה על הסכם וחתימת אימה היא חסרת כל נפקות בנסיבות העניין, שכן היא לא ידעה על מה היא חותמת, יש לקבל את טענת הנתבעים ולפיה לא היה קיים הסכם בכתב בין עלית ובין ישראלה.

14.האם הפרה ישראלה הסכמה בעל פה בינה ובין עלית:
למרות שאין תוקף להסכם בכתב, לא יכולה להיות מוכחשת העובדה ולפיה במשך מספר חודשים פעלו ישראלה ועלית באופן שבו עלית ייצגה אותה והיא ביצעה עבודות דוגמנות בהתאם להזמנות שקיבלה עלית.

אימה ידעה כי היא עובדת בעבודות הדוגמנות ובמשך כשנה היא טסה כ- 60 פעם מאילת לת"א לצורך עבודתה.
אביה היה מודע לכך שהיא עובדת בדוגמנות, גם אם לא התלהב מכך ולא ידע אילו עבודות בדיוק היא מבצעת.
לא היתה הסכמה בעל פה בנוגע לבלעדיות או בנוגע לתשלום פיצוי מוסכם.
ישראלה ידעה כי עליה לבצע עבודות שמתבקשות ממנה וכך עשתה.
עלית גבתה ישירות כספים מהלקוחות בגין העבודות שביצעה ישראלה, ושילמה לישראלה מתוך זה סכומים שמצאה לנכון לשלמם, כך שישראלה לא צריכה להחזיר לעלית כספים בגין עבודות שביצעה.
לפיכך, לא הוכח כי הנתבעים 3 – 5 הפרו הסכמה כלשהי בינם ובין התובעת.

לסיכום:
לאור האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעים 3, 4 ו-5 – להידחות.

15.באשר לתביעה נגד הנתבעים 1, 2 ו-6:
הנתבעים כולם יכונו לצורך הדיון בעניינם בשמותיהם או בכינוי "רוברטו".

16.עילת גרם הפרת חוזה
(16.1) כפי שציין כב' השופט יפרח בהחלטה בעניין צו המניעה, יכול ואדם יחויב בגרם הפרת חוזה עוד בטרם הוא התקשר בחוזה והפנה לעניין זה לדנ"א 4813/04 אריאל מקדולנד נ' אלוניאלי בע"מ ואח' תק-על 2004 (4) 1850.

(16.2) סעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:
"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

(16.3) התובעים טענו לגרם הפרת חוזה, בטענה ולפיה הנתבעים 1,2 ו –6 ידעו על קיומו של הסכם הייצוג הבלעדי בין ישראלה לעלית. עוד נטען כי נשלח מכתב התראה אל רוברטו ובו דרישה לחדול מניסיון לשדל את ישראלה לעבוד עם רוברטו, מאחר והיא מזוהה עם עלית.

(16.4) כפי שצוין בהרחבה לעיל, הגעתי למסקנה (אליה הגיע גם כב' השופט יפרח) ולפיה, בין עלית ובין ישראלה כלל לא היה הסכם בכתב.
במקרה דנן, עלית לא הוכיחה כלל ועיקר, כי מי מהנתבעים 1, 2, ו-6 גרמו להפרת חוזה של ישראלה מול עלית.
ההסכם בכתב כאמור לעיל אינו תקף, אך עלית לא הוכיחה גם כי הנתבעים גרמו להפרת סיכום בעל פה כלשהו בין עלית לישראלה.

(16.5) כפי שהעידו רוברטו וישראלה, ישראלה היא זו שפנתה מיוזמתה לרוברטו לאחר שהפסיקה לעבוד עם עלית וביקשה להצטרף לסוכנות של רוברטו.

כשנה קודם לכן, כאשר זכתה ישראלה בתחרות טופ מודל, התקשר רוברטו לברך אותה ולאחל לה מזל טוב, אך לא נוצר שום קשר מקצועי ביניהם.
גם בפגישה שהיתה בדירה של רוברטו בנוכחות ניר בזק, לא הוחלט על קשר מקצועי שיהיה ביניהם.
כפי שציינה ישראלה בתצהירה, היא החליטה ביוזמתה בחודש אוקטובר 2004 או סמוך לכך לחפש חלופות אחרות לעבודתה בתחום הדוגמנות.
היא טענה, כי הוצגו בפניה מצגי שווא על ידי עלית, היא לא קיבלה כספים, שי אביטל צעק עליה והשפיל אותה, ביזה אותה והטריד אותה מינית ונפשית ועל כן היא ביקשה למצוא גורם אחר שייצג אותה.
היא נפגשה עם רוברטו. גוללה בפניו את מסכת יסוריה בעת עבודתה בעלית ורוברטו הבטיח לנסות לסייע לה והמליץ לה לפנות לסיוע נפשי ומשפטי.
שי אביטל טוען, כי רוברטו וגורמים מטעמו הם אלו ששידלו למעשה את ישראלה לעזוב את עלית ולעבור לסוכנות רוברטו קאסטינג.
אך מעבר להשערתו זו שנאמרה הן בבית המשפט והן בתוכנית של גיא פינס שהוקרנה בפני, אין לו כל הוכחה לכך.

(16.6) ישראלה עמדה בחקירתה הנגדית על כך, שלעזיבתה את סוכנות עלית אין כל קשר לרוברטו.
רוברטו אף ציין, כי כל עוד לא ניתנה החלטה של כב' השופט יפרח בעניין צו המניעה, גם לא הועסקה ישראלה על ידי הסוכנות של הנתבעת 1.
רק לאחר שכב' השופט יפרח קבע במפורש, כי אין מניעה להעסיק אותה, היא הועסקה על ידי הסוכנות של הנתבעת מבלי שנחתם הסכם בכתב בכל שלב שהוא.

(16.7) יש לזכור, כי ישראלה והוריה לא צריכים להיות קורבן למלחמת יוקרה בין שתי סוכנויות דוגמנות ובין מאבקי אגו של גורמים אלו או אחרים בתוך הסוכנויות השונות.
במהלך הדיונים הקרין ב"כ התובעת לבית המשפט קטעים מקלטת של תוכנית שצולמה עבור תוכניתו של גיא פינס.
באותה קלטת נשמעו דברים מפי רוברטו המופנים כלפי עלית ושי אביטל, ומהם ניתן היה להבין כי בין ישראלה ורוברטו נחתם הסכם.
רוברטו עצמו אישר בחקירתו הנגדית, כי מדובר בדברי רהב, וכדבריו: "עכשיו שאני רואה את זה, אני אומר שזה היה מבלי מחשבה, ומאוד יהיר ושחצני. ואם זה מבלי מחשבה אז לא התכוונתי לכך". (עמ' 51 שורות 9 – 10 לפרוטוקול).
הדברים אכן דברי שחץ ורהב אשר נאמרו ללא מחשבה, והכל על מנת לנקר את עיניו של שי אביטל, אך ישראלה טענה, כי אין הסכם בינה ובין רוברטו. רוברטו טען, כי אין הסכם שכזה, למרות התרברבותו בקלטת; ולא הוצגה ראייה שיכולה לסתור זאת.
אין מקום על סמך דברי ההתרבררות סרי הטעם של רוברטו בפני הכתב; להגיע למסקנה ולפיה, כן היה חוזה שכזה.

(16.8) מהחקירות הנגדיות עלה, כי שי אביטל, הבעלים והמנהל של עלית, היה בעבר הבעלים של סוכנות רוברטו, והיחסים בין רוברטו ובין שי אביטל אינם טובים וזאת בלשון המעטה.
מאבקי הכוח שבין שתי הסוכנויות, לא צריכים להיות על חשבונם של ישראלה והוריה.
בהעדר הסכם בין ישראלה והוריה, ובהתחשב בכך שאין טענה נגדה ולפיה היא לא שילמה לעלית על עבודות שביצעה כאשר היתה מיוצגת על ידי עלית, גם לא ניתן לומר נגדה, שהיא עשתה עושר ולא במשפט.
סוכנות עלית היא זו שקיבלה את ההזמנות מהלקוחות. ביקשה מישראלה לבצע אותן והיא ביצעה אותן. סוכנות עלית היא זו אשר קיבלה את הכסף (ונתנה חלק מהסכום לישראלה), ועל כן לא ניתן לטעון, שישראלה חייבת לעלית דבר וחצי דבר.

(16.9) ישראלה ורוברטו אישרו בחקירותיהם הנגדיות, כי ישראלה לא עובדת כיום עם מי מהנתבעים.
במשך תקופה של כשנה וחצי לא עבדה ישראלה (לטענתה בשל מצבה הנפשי) ומספר חודשים לפני שמיעת ההוכחות, החלה לעבוד בחו"ל ועבודותיה סודרו דרך סוכנות אימג' מנג'מנט שאין לה קשר למי מהנתבעים.
כל עוד אין תוקף להסכם נשוא התביעה בין ישראלה ועלית ממילא גם לא יכל רוברטו לגרום להפרת אותו חוזה.
בנסיבות אלו, אין מקום לקבל את טענת עלית ולפיה הנתבעים 1, 2 ו-6 גרמו להפרת חוזה בין ישראלה ובין עלית.


17.לעניין טענת עשיית עושר ולא במשפט:
(17.1) בשנים האחרונות אנו עדים לשימוש הולך וגובר שנעשה בפסיקה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, כמכשיר להגנה על תובעים מפני תחרות בלתי הוגנת. אמנם, מרביתם של המקרים שבהם הדבר נעשה, התנקזו אל מספר קטגוריות מוגדרות, כגזל תוצר רוחני שאינו מוגן בדיני הקניין הרוחני המסורתיים. אך, היו מקרים שבהם בית המשפט הגן על תובע מפני מהלכים של תחרות בלתי הוגנת, הגם שהם לא נפלו אל גדר אחת מהקטגוריות דלעיל.
כך, למשל, נפסק בע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדיג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ (פ"ד נ(4) 471) שם הכיר בית המשפט העליון בקיום עילה של התעשרות בלתי צודקת לטובתו של עוסק כנגד מתחרה אשר הפר את רישיון היבוא, ובכך התאפשר לו למכור את מוצריו במחירים זולים יותר.
הדרישה לקיומו של "יסוד נוסף", מעבר לעצם קיומה של תחרות בלתי הוגנת, לשם ראיית ההתעשרות כבלתי צודקת, הועלתה לראשונה ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' אתי. אליהו בע"מ ואח' פ"ד מד(2) 309, והיא נגזרת מן הצורך לאזן בין הרצון להגן על עוסק מפני התעשרות בלתי מוצדקת של מתחרה עסקי ובין

האינטרס הציבורי לעודד את התחרות החופשית ולשמור על חופש העיסוק (שם, 329 מול ז').
בית המשפט מפנה שם לשני מאפיינים עיקריים של היסוד הנוסף, הנדרש מעבר להתעשרות הבלתי צודקת, היכולה
לנבוע מעיסוק שלא הולם את תנאי החוק:
האחד: התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב.
השני: נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת (שם, 330 מול ב'-ג').
היסוד הראשון מתמקד בהתנהגות של המתחרה, שהרי תחרות חופשית אין פירושה תחרות פרועה וחופש העיסוק אינו תמיד בבחינת "חזות הכל". מסגרת ההתנהגות בתום לב קיימת גם בנושא זה.

בהחלטה שניתנה בבש"א 22635/05 מיום 6.7.05 רבוע כחול-ישראל בע"מ נ' רמי לוי שיווק נשקמה בע"מ ע"י כבוד השופט משה גל נקבע שם כי: "בחקיקה הישראלית טרם הוכרה עילה כללית של איסור על תחרות בלתי הוגנת. הצעת החוק שהוגשה בנושא זה לא התקבלה לבסוף בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999. על-כך יעיד גם שמו של החוק, להבדיל מהצעת החוק, אשר דיברה על הלכות מסחר וכונתה "הצעת חוק לאיסור תחרות לא הוגנת, תשנ"ו-1996".
עם זאת, אין להסיק מכאן שהדין הכללי שולל מבית המשפט אפשרויות להתערב במקרים מסוימים של תחרות בלתי הוגנת, ואולי אפילו להכיר בחובת הגינות עסקית כללית - בין אם מכוח נורמת תום הלב ובין אם מכוח העוולות הנזיקיות (כולל רשלנות) וההתעשרות הבלתי צודקת. כזה הוא הדין בארצות הברית, שם מוכרת עוולה כללית בדבר תחרות בלתי הוגנת, אשר פותחה במהלך השנים על-ידי הפסיקה (הריסטייטמנט השלישי בנושא תחרות בלתי הוגנת)."

(17.3) לפי ההלכה שנקבעה ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב (4) 289 (1998), (להלן: "עניין א.ש.י.ר") - יש לבחון, אם קמה לתובעים הגנה מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט.

חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע בסעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"):
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".

שלושה הם יסודותיה של עילת עשיית עושר ולא במשפט:
(א) קבלת נכס, שירות או טובת הנאה – היינו, התעשרות;
(ב) ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה;
(ג) ההתעשרות באה לזוכה שלא על פי זכות שבדין.

(17.4) עלית טענה, כי היא נדרשה לשעות רבות על מנת להשקיע בעבודתה של ישראלה ובפרסומה.
רוברטו טענה כי ההוצאות אשר להן טוענת עלית, אינן הוצאות מיוחדות אשר הוצאו למטרת פרסומה של ישראלה.
ואכן מר אביטל אישר בחקירתו, כי הוצאות עלית בגין התחרות בסינגפור לא הוצאו דוקא עבור ישראלה.
וכלשונו: "ברור שההוצאות על ארגון התחרות היו מוצאות גם אם ישראלה לא היתה משתתפת" (פרוטוקול מיום 3.6.07 שורה 13-14). יתרה מזו, עלית טוענת באופן כללי בלבד כי היא ולא אחרת פרסמה את ישראלה והביאה את האחרונה לידיעת הציבור. אך אין היא טוענת להוצאה ספציפית שהוצאה לצורך קידומה של ישראלה דווקא.

(17.5) לא מצאתי כי עלית הוכיחה כי נעשה שימוש על ידי רוברטו בשירותיה או בנכסיה של עלית לשם הפקת רווח או שרוברטו קיבלה טובת הנאה או התעשרות כלשהיא מעלית; עלית אכן השקיעה בישראלה השקעה ראשונית בלבד, ועלית גם קיבלה את שכרה מלקוחות אשר ישראלה דיגמנה עבורם.
לפיכך, לא מצאתי כי היתה התעשרות של עילת על חשבונה של רוברטו או התעשרות שלא כדין.

18.לעניין טענת התערבות לא הוגנת ומניעת הכנסות מהתובעת:
(18.1) עלית טענה, כי התנהגותו של רוברטו עולה כדי התערבות לא הוגנת אשר מנעה לקוחות והכנסות מעלית. כמו כן, היא טענה לקיום עוולה מסחרית כמשמעותה בסעיף 3 לחוק העוולות המסחריות התשנ"ט-1999 שם נקבע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".
עוולה זו אוסרת על מעשים המונעים או המכבידים באופן בלתי הוגן על הגישה לעסקו, לנכסיו או לשירות של עוסק אחר.

יסודות העוולה הם אלה:

  1. קיומם של שני עוסקים, התובע והנתבע.
  2. הנתבע מונע או מכביד על גישת לקוחות אל הנכס או השירותים אשר מעניק התובע.
  3. פעולת הנתבע נעשית באופן לא הוגן.


(18.2) בענייננו, לא הוכח כי רוברטו מנעו או הכבידו על גישת לקוחות לשירותים שמעניקה עלית. ההיפך הוא הנכון, מר שי אביטל בעדותו העיד כי הוא הגדיל את קהל לקוחותיו (פרוטוקול מיום 3.6.07, עמ' 23 שורות 3-6; שם עמ' 27 שורות 6-7.) כך שטענה זו של עלית היא כללית ולא הונחה בפניי תשתית ראייתית המצביעה על קשיים של לקוחות פוטנציאליים להיכנס בשעריה של עלית.

מאחר וישראלה היא זו שפנתה לרוברטו, כיוון שליבה לא חפץ לעבוד עם עלית, (ראה עדותה בעמ' 88 שורות 24 ו- 27
לפרוטוקול) ומקובל עלי כי מיוזמתה הפרטית פנתה לרוברטו וביקשה להצטרף לסוכנות, חודש לאחר עזיבתה את עלית. (עמ' 89 שורה 1 לפרוטוקול), אזי לא הוכיחה התובעת את יסודות העוולה.
עלית טענה, כי רוברטו פעלה כלפיה בחוסר הגינות , כאשר ישראלה עזבה את עלית לאחר זמן קצר ביותר מאז כניסתה בשעריה, אך לא מצאתי ממש בטיעוניה של עלית. טיעוניה של עלית אינם מוצקים דיים בכדי להרים את הנטל ולהוכיח כי מדובר בהתערבות לא הוגנת.
לאור האמור לעיל, ומשלא הוכחו יסודות העוולה - דינה של הטענה בדבר התערבות / תחרות בלתי הוגנת - להידחות.

19.באשר לטענת רשלנות ופעילות שלא בתום לב:
עלית טענה, כי על רוברטו חלים חובת הגינות עסקית וכי אין היא רשאית להתעלם מהיחסים החוזיים אשר לטענתם, מתקיימים בין ישראלה לבינם.
רוברטו טענה כי למרות הצהרותיה של ישראלה שהיא אינה מנועה מלהתקשר עם רוברטו, היא הציעה לישראלה להתייעץ עם עורך דין. כמו כן, רוברטו לא הפנתה עבודות דוגמנות לישראלה עד הכרעתו של בית המשפט, בעניין ההליכים אשר נדונו בפני כב' השופט יפרח.
בנוסף, כפי שצוין לעיל, לא הוכח קיום של קשר סיבתי בין הפסקת עבודתה של ישראלה עם עלית, לבין יחסיה המאוחרים של ישראלה עם רוברטו.
לפיכך לא מצאתי כי הוכחה טענת הרשלנות, וכן לא מצאתי כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב.

20.לעניין פגיעה במוניטין:
פרופ' פרידמן בספרו, דיני עשיית עושר ולא במשפט, תשמ"ב מגדיר בעמ' 279:
"מוניטין [goodwill] הם בגדר קניין. מדובר למעשה, בשם מסחרי או בתדמית של עסק או אדם שהודות להכרה שקנה לעצמו קיים ציבור של לקוחות שיש לו עניין לרכוש ממנו מוצרים ושירותים".

באשר לנזקים השונים אשר טוענת עלית כי נגרמו לה בעקבות מחדליה של רוברטו, לא צורפו דוחות או פירוט מעמיק אשר יש בהם כדי לבסס ולתמוך בטענה לקיומו של מוניטין, אשר נגזל בעקבות עזיבתה של ישראלה.
עלית טענה, כי היא ורוברטו הינן סוכנויות אשר עיקר עיסוקן הינו בייצוג דוגמניות, והנכס החשוב של הסוכנות הוא המוניטין אשר הצליחה לצבור במשך השנים.
עלית טענה, כי רוברטו פגעה במוניטין של עלית בכך ישראלה "נגזלה" מידי עלית ועברה לרוברטו.
מר שי אביטל העיד בישיבת ההוכחות, כי יש לו בסוכנות דוגמניות בשווי של 5 מליון דולר (פרוטוקול מיום 3.6.07 עמ' 27 שורה 6).
בהמשך לעדותו לעניין זה, מר שי אביטל נשאל לעניין הצלחתה של עלית, בחקירה צוין כי "באתר האינטרנט רשומים כחמישים, שישים דוגמנים.." מר שי אביטל משיב: "מצליחים ברוך השם" (שם, עמ' 32 שורות 1-3).
כלומר – פעילותה של עלית לא נפגעה כתוצאה מעזיבתה של ישראלה ודוגמנים ממשיכים לעבוד עם עלית, דבר אשר אינו מעיד על כך שהמוניטין נפגע.
כמו כן, לא צורפו לעניין זה דו"ח רואה חשבון אשר יאשר את נזקי המוניטין אשר להם טענה עלית.
אשר על כן, אני קובעת, כי עלית לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה בדבר פגיעה במוניטין.

לסיכום:
לאור האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעים 1, 2 ו-6 - להידחות.

21.בשולי הדברים אתייחס למספר טענות שהועלו בהרחבה ע"י הצדדים, ואשר אינן דרושות לצורך הכרעה בתביעה דנן.

(21.1) הן עלית והן הנתבעים 1, 2 ו-6 הרחיבו רבות בשאלה האם עלית – התובעת היא סוכנות של עלית העולמית.
בכתב התביעה נכתב בתור רקע כללי בפרק ב' 3:
"התובעת הינה חברה פרטית, רשומה ומאוגדת כדין בישראל (להלן: "עלית מודל ישראל"), אשר משמשת כנציגה בלעדית בישראל של סוכנות הדוגמניות העולמית ELITE (להלן: "עלית העולמית") ובהתאם אמונה על קיומה של תחרות ייחודית לדוגמניות המכונה "עלית מודל לוק" (להלן: "תחרות עלית טופ מודל") וכן מייצגת, מנהלת ומפעילה סוכנות דוגמנים/ות ושחקנים/ות".

(21.2) בכתב ההגנה נטען (סע' 14), כי עלית לא מורשית להקים ולנהל סוכנות לייצוג וניהול דוגמנים מטעם חברת עלית העולמית.
נטען, כי עלית לא צירפה הסכם זיכיון / הרשאה מעלית העולמית.
שי אביטל נשאל על כך בחקירתו הנגדית ואישר, כי הוא לא צירף הסכם אך לטענתו, עצם העבודה עם עלית העולמית מעידה על כך שקיים הסכם.

(21.3) הנתבעים טענו, כי עלית העולמית מחולקת לשלוש חטיבות:
(1) עלית מודל לוק – אחראית על מתן זיכיון לנהל תחרות יופי.
(2) עלית מודל מנג'מנט – אחראית על מתן זיכיון לייצג ולנהל סוכנות דוגמנות.
(3) עלית לייסנס – אחראית על מתן הרשאה לשימוש בשם המסחרי עלית ומוצרים שונים.


הנתבעים טענו, כי לעלית יש הרשאה לשמש כנציגת עלית העולמית לצורך קיום תחרות בלבד אך היא לא מורשית להקים סוכנות לייצוג ולניהול דוגמנים כנציגת עלית העולמית.
כתימוכין לעניין זה, צורף מכתב של עו"ד של עלית העולמית – נספח י"א לתצהירו של רוברטו אשר תומך בטענות.

עוד צוין על ידי הנתבעים, כי התברר להם, שמסמך שהוגש על ידי מר אביטל בדיון שהתקיים בבקשה לצו מניעה זמני וסומן מב/1, ממנו עולה, כי לכאורה, שי אביטל הוא מורשה מטעם עלית העולמית להקים ולנהל מטעמה סוכנות לייצוג דוגמנים בישראל, הוא מסמך מזויף ומועתק.
הנתבעים צירפו תצהיר מטעמם של מר ארי קסטיאל, אשר הצהיר והעיד, כי הוא זה שקיבל את המכתב מיום 23/5/02 אשר חתום על ידי ג'ואנה חסן מעלית העולמית וזאת במסגרת הניסיונות שלו לקבל את הזיכיונות מעלית העולמית.

(21.4) מר קסטיאל ציין, כי הוא קרוב משפחה של הגב' ג'ואנה חסן שהיתה בתקופה הרלוונטית סגנית נשיא של עלית העולמית וניתנה לו האפשרות לקבל זיכיון ולשמש כנציג בלעדי של עלית העולמית בישראל הן לצורך הקמת סוכנות דוגמנות, הן לצורך ניהול תחרות יופי, והן לשיווק מוצרי צריכה.
באותה עת הוא שקל ליצור עם שי אביטל שותפות עסקית בקשר לקבלת הזיכיון לניהול תחרות יופי בלבד, והוא מסר בעצמו את המסמך המקורי לשי אביטל על מנת שיוכל להציג את המסמך בפני משקיעים פוטנציאליים, אך שי לקח את המסמך, זייף את השם של הנמען מהשם של ארי קסטיאל לשמו שלו, וכך הגיע לעולם המסמך מב/1 שהוגש על ידי שי.
מר קסטיאל ציין, כי ג'ואנה חסן בזמנו הגישה תלונה במשטרה בעניין זה. תלונתה נסגרה מהסיבה "לא נמצאו ראיות מספיקות" (ת/2).
אך הוא העיד בחקירתו הנגדית, כי לאחר מכן הוא הגיש תלונה ולמיטב ידיעתו, ומבירור שערך עולה, כי אותה תלונה עדיין תלויה ועומדת ולא נסגרה.
בתמיכה לטענה זו של מר קסטיאל הוגש תצהיר עדות ראשית של מר בני מנשה אשר היה קרוב משפחה בתקופה הרלוונטית של מר קסטיאל והוא הצהיר והעיד, כי על אותו מסמך מעלית העולמית מצוין מספר פקס של המשרד שהיה שלו באותה עת ומר קסיטאל הוא זה שפעל אז ממשרדו והיה מורשה לקבל שדרי פקס במספר הזה ולעומת זאת, מר אביטל לא קיבל שדרי פקסמיליה במשרד שלו ולא היה מורשה לקבל שדרי פקסמיליה למספר הזה.

(21.5) הנתבעים גם צרפו חוות דעת של מר יונתן נפתלי, אשר התבקש לבדוק אפשרות זיוף של המכתב.
מסקנתו של מר נפתלי היתה כדלקמן:
"1. אין אפשרות לאדם לבצע את חתימתו פעם נוספת בדיוק מושלם גם מבחינת עיצוב. לפיכך, לאור האמור בסעיף 1 ו-2 לדעיל, חתימת המחלוקת וחתימת המקור מהוות למעשה חתימה אחת שהועתקה ממסמך אחד לשני.
2. זהות הטקסט והחתימות כאמור לעיל ושונות גופן הכיתובים כמפורט בסעיף 4 לעיל מלמדת על כך שמסמך המקור הינו ככל הנראה המסמך האותנטי, אשר בוצע בו שינוי שם הנמען תוך השתלת פרטי לוגו המעוצבים שונה – כדי לייצר את מסמך המחלוקת.
3. לאור כל האמור לעיל המדובר בזיוף העתקה של חתימה, כאשר מסמך המחלוקת יוצר ככל הנראה על בסיס מסמך המקור".

(21.6) עלית לא המציאה חוות דעת מומחה מטעמה ולא העידה כל עד נוסף מלבד מר שי אביטל אשר יכחיש את הטענות באשר לזיוף.
מר אביטל טען, כי התובעת עובדת במשך שנים עם עלית העולמית, כך שלכאורה, לא היתה מניעה או אמורה להיות בעיה בהמצאת מסמך או אישור מהגורמים הרלוונטיים מעלית העולמית, שיאשרו, כי מכתב כזה אשר נושא את שמו של שי אביטל אכן מסמך שיצא מהם.

(21.7) לא מצאתי לנכון להכריע בעניין זה של טענת הזיוף במסגרת התיק דנן, כיוון שלמעשה, אין זו פלוגתא שצריכה הכרעה בתיק זה.
עסקינן בתביעה שהוגשה על ידי עלית בגין עילות תביעה שנכתבו בכתב התביעה. לא שוכנעתי, כי התובעת הוכיחה כי היא זכאית לפיצוי בגין פגיעה במוניטין. כמו כן, הגעתי למסקנה ולפיה, אין תוקף להסכם נשוא התביעה ולפיכך, אין צורך אף לבחון את האמור במבוא להסכם ולפיו התובעת היא הנציגה בישראל של עלית העולמית, ואין צורך לבדוק לצורכי קביעת סכום פיצוי, אם התובעת היא נציגת עלית העולמית בישראל, אם לאו.

ההתייחסות של הנתבעים לאותה אמירה בכתב תביעה, ולאחר מכן למסמך מב/1 שצורף במסגרת ההליכים בבקשה למתן צו מניעה זמני, היא התייחסות שאינה נדרשת לצורך הכרעה בתיק.

(21.8) הנתבעים 1, 2 ו-6 לא הגישו תביעה או תביעה שכנגד נגד עלית ו/או שי אביטל. טענת זיוף היא טענה חמורה ביותר.
כשטוענים בהליך אזרחי טענה עובדתית המתייחסת לנושא בעל אופי עונשי כגון: תרמית וזיוף, מידת ההוכחה אשר נדרשת הינה גבוהה ביותר מאשר הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפט האזרחי.
ראה לעניין זה: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ' (1) 589 שם קבע כב' השופט בך, כי
במקרים המהווים מעשים פלילים דרושה מידת שכנוע של למעלה מ- 51, אם כי פחות מהדרוש במשפט פלילי.
וכן ראה ע"א 357/72 שנסי עזיב נ' סוראיה נ' סוראיה בצלציוני פד"י כז (1) 741.
ע"א 260/85 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח (4) 257.

במקרה דנן, הגם שעלית לא ניסתה באופן ממשי להתמודד עם העדויות המוצקות והמסמכים מטעם הנתבעים התומכים בטענת הזיוף, לא מצאתי לנכון להכריע פוזיטיבית בעניין זה, שאינו דרוש לצורך הכרעה בתביעה שבפני ואותיר את המלאכה לגורמים אשר בודקים טענות בעלות אופי פלילי.

22.באשר לאסף וקנין:
לא ברור לי כלל ועיקר, מה היתה אמורה להיות עילת התביעה נגדו.
התובעת לא הוכיחה, כי הוא היה מעורב במשא ומתן זה או אחר עם ישראלה.
לא הוכיחה כי הוא היה מעורב בכל עניין אחר מטעמה של הנתבעת 1 בעניינה של ישראלה, והטענות במהותן הופנו נגד רוברטו.

קיימות שתי אפשרויות לחייב אורגן בחברה בחיוב אישי.
האחת – הרמת מסך, והשניה – הטלת חבות אישית.

סעיף 4 לחוק החברות תשנ"ט - 1999 קובע את הכלל הבסיסי בדיני חברות.
"חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד, על כן קם מסך בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות".

ב) סעיף 54 לחוק קבע:
"54. אחריות יחידי האורגן.
(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.
(ב) נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית המשפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6 (ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור".

סעיף קטן (ב) בוטל עם כניסתו לתוקף של תיקון מספר 3 לחוק החברות מחודש מרץ 2005.

ג) סעיף 6 (ג) לחוק אשר היה בתוקף בתקופה הרלוונטית לתביעה דנן, קבע:
"בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל וכוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם.

(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה"

דהיינו - חיוב אישי בדיני חברות אפשרי כשיש הצדקה להרמת מסך עקב מעשה מרמה כמשמעותו בדיני החברות.
על פי דיני החברות, קיימת חזקת תקינות של פעולות החברה והאורגנים, ועל המבקש להרים מסך לסתור חזקה זו והנטל מוטל עליו.
הרמת מסך נעשית רק במקרים חריגים, וכאשר מוכיח המבקש - התובע כי הנתבע עשה שימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות, באופן החורג מניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות, ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, וכך מגלים מעשיו "מעשה תרמית" מבחינת דיני החברות.

ה) במקרה דנן, עילת התביעה לא מבוססת על הרמת מסך אלא, התובעת טוענת, כי וקנין באופן אישי הפר התחייבויות שנתן לה, וגרם לה באופן אישי לנזקים.
קיימים שלושה מקורות משפטיים להטלת חבות אישית על אורגן של חברה:

(1) פקודת הנזיקין.
סעיף 56 לפקודת הנזיקין מדבר על עוולת התרמית.
בהתאם לאותו סעיף: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו, אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".
בפסיקה נקבע, כי נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית, ורמת ההוכחה הנדרשת
קרובה יותר לוודאות מהמבחן הרגיל של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי.

ראה לעניין זה; ע"א 125/89 רואה חשבון עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי פ"ד מ"ו (4) 441, 448 – 449.
שאלת ניהול עסקים בתרמית, עלולה להתעורר גם בהתייחס לתקופת ניהול עסקים ללא קשר לפירוק או אי פירוק חברה וראה לעניין זה: ע"א 4747/93 דומת טכסטיל בע"מ (בפירוק) נ' דוד ביטי פ"ד נ' (2) 27, 37 – 38.
הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות, פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה עו"ד גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כ"ו (8) 713.
בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא".

(2) חוק החוזים [נוסח חדש]
ניתן להביא לחיוב אישי של אורגן בחברה שאחראי לכריתת חוזה, וזאת כאשר הוא מפר את חובת תום הלב במשא ומתן לכריתת חוזה מכוח סעיף 12 לחוק חוזים או בקיום החוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים וכן בכל דיני החיובים מכוח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים.
ראה לעניין זה, גם ד"נ 7/89 פנידר נ' קסטרו פ"ד ל"ז (4) 673, 696. וכן בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה בבאר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד ל"ה (1) 828.

(3) הטעייה:
ניתן להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה, כאשר מוכיחים הטעייה מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי).
הפסיקה אומנם מסויגת מהטלת אחריות אישית במקרים כאלו, שכן, כאשר מתקשרים בחוזה עם תאגיד, עושים זאת מרצון וזאת בניגוד לנושה נזיקי, אותו לא בוחרים מראש.

ראה לעניין זה, ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח' פ"ד מ"ח (5) 669.

במקרה דנן, לא הונחה כל תשתית עובדתית ו/או ראייתית לחיובו של וקנין בתיק זה ודין התביעה נגדו להידחות.

23.לסיכום התביעה הראשית נגד הנתבעים 1, 2, ו-6:
התובעת לא הוכיחה, כי מי מהנתבעים גרם להפרת הסכם בין ישראלה ובינה.
לא הוכיחה, את עילות התביעה האחרות אשר פורטו בסעיף 45 לכתב התביעה ודין התביעה נגדם – להידחות.
ישראלה איננה עובדת עם רוברטו, ומשנת 2003 (אז החל הקשר בין עלית וישראלה) ועד היום חלפו שנים רבות ואין כל הצדקה ליתן צו מניעה קבוע שימנע ממנה לעבוד בעתיד עם רוברטו, אם ויהיה רצון מבחינתם לשתף פעולה בעתיד.

24.באשר לתביעה שכנגד:
א) באשר לתביעה למתן חשבונות:
ככלל אין התובע רשאי לבקש צו למתן חשבונות כדי לברר כמה חייב לו הנתבע.
תביעה למתן חשבונות צריכה להתבסס קודם כל על החוק המהותי, וכן על מערכת יחסים מיוחדת שבין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות.
כמו למשל, יחסי שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות, אולם רשימה זו אינה סגורה.
עילה זו היא מתמשכת ומתחדשת מיום ליום.
אין לעתור למתן חשבונות בתביעה כספית רגילה שהגיש למשל קבלן שביצע עבודות, והפרטים המדויקים של התשלומים עבור העבודות אינם ידועים לו.
במקרה כזה, התביעה צריכה להתבסס על החוב הידוע לתובע.

תביעה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים:
בשלב הראשון קובע בית המשפט, אם התובע אכן זכאי לחשבונות מן הנתבע ואם כן, ניתן צו למתן חשבונות.
ובשלב השני, נדרש התובע לשכנע כי החשבונות נאותים.

כדי שתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים:
ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות.
שנית, עליו להוכיח ולו לכאורה, כי קמה לו הזכות לתבוע את הכספים שלגביהם הוא מבקש חשבונות.
בהתקיים תנאים אלו, ובהעדר סיבה אחרת המצדיקה הימנעות ממתן חשבונות כגון; חיסיון או העדר הצורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי יתן בית המשפט צו למתן חשבונות.

לעניין זה ראה: ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית עמ' 204 - 207, וכן ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ ואח' פ"ד נ"א (4) 337.

במקרה דנן, התובעת שכנגד – ישראלה ביצעה עבודות עבור עלית והיתה אמורה לקבל שכר בגינן, ואין חולק על כך. היתה חובה להציג בפניה נתונים בנוגע לכספים שהגיעו לה ולא ניתן לטעון אחרת, אך לא ניתן לקבל את הטענה ולפיה לאחר הגשת התביעה היא עדיין איננה יודעת מה הסכום שהגיע לה, באופן שיצדיק את פיצול הדיון ויחייב מתן צו למתן חשבונות.

ישראלה אישרה כי הראו לה הזמנות אך לטענתה היא לא הבינה בזה. (עמ' 77 שורות 13 – 14 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית הסבו את תשומת ליבה לדוגמאות של הזמנת עבודתה והיא אישרה שהיא קיבלה כספים מעלית.

ישראלה אישרה שהתקיימה פגישה באשדוד בנוכחותה, בנוכחות החבר שלה ובנוכחות בחור נוסף ושי אביטל (עמ' 77 שורות 28 – 29 לפרוטוקול) ושם הציגו בפניה את פירוט העבודות שלה ודיברו על ההכנסות מהעבודה (עמ' 78 לפרוטוקול).
גם אם צודק בא כוחה של ישראלה בטענה ולפיה דו"ח רו"ח מאושר בנוגע לכספים לא צורף, לא ניתן לקבל את הטענה ולפיה ישראלה לא קיבלה מידע בדבר העבודות שביצעה וההכנסות מהן.
בנסיבות אלו, אין מקום ליתן צו למתן חשבונות או לקבוע כי עלית לא שילמה לישראלה את שכרה.
בשולי הדברים אציין, כי האבסורד בתביעה הראשית של עלית מועצם כאשר מעיינים בנתונים הכספיים שהתגלו במסגרת ההליכים המקדמיים, כך שבגין כל תקופת עבודתה של ישראלה עם עלית, אשר הצריכה כ- 60 טיסות מאילת לת"א, השתכרה ישראלה סכום נמוך מ- 20,000 ₪ ואילו עלית דרשה פיצוי בסכום של מאות אלפי שקלים בגין הפסד הכנסה מעבודתה של ישראלה.

ב.תביעה כספית
ישראלה טענה, כי היא היתה צריכה לקבל מכל עבודה 65% מהתמורה המוסכמת בין עלית ובין הלקוחות השונים שלה.
כמו כן, נמנעו מלשלם לה כספים המגיעים לה, הפרו התחייבות להעניק לה את טובות ההנאה שהובטחו לה בגין שירותיה ועבודותיה, הפרו התחייבות להעניק לה שיעורים פרטיים, ולא דאגו לשלימות גופה ונפשה בעת היותה קטינה.
אינני סבורה, כי ישראלה הוכיחה את רכיבי תביעה זו.
גם אם נאמר לה, שאולי היא תקבל חלק מהפריטים שהיא מדגמנת אותם במתנה, אינני סבורה שהיה מדובר בהבטחה ובהתחייבות. לכל היותר, היה מדובר במשאלת לב.
ישראלה אישרה, כי מורה בשם יעקב חסידים שהיה המחנך שלה, גם לימד אותה מספר שיעורים פרטיים שעלית שילמה את שכרו.

היא לא הוכיחה ששיעורים פרטיים אלו הופסקו מסיבות הקשורות לעלית, ועל כן, אין מקום לחייב את עלית בגין רכיב תביעה זה.
הנתונים הכספיים גולו לישראלה לאחר הגשת התביעה ולא מצאתי כי הוכח סכום שעלית נותרה חייבת לישראלה בגין שכר עבודתה.
בנסיבות אלו – לא הוכח רכיב תביעה זה.

ג.פיצוי בגין הטרדה מינית:
(1)ישראלה טענה, כי בארבעה אירועים שונים היא הוטרדה על רקע מיני על ידי שי אביטל במלל ומעשים בוטים.
בשני אירועים שונים כאשר היא לנה בדירת הסטודיו של אביטל (דירה שדוגמניות אשר מתגוררות מחוץ למרכז הארץ לנות בה מעת לעת) ולנה בגפה, הגיע אביטל לדירה ונכנס איתה לאותה מיטה שבה היא ישנה. (פירוט האירועים מצוי בסע' 38.2 – 38.5 לתצהירה).
כמו כן טענה, כי באחד הימים שנכנסה למשרדו של אביטל ודרשה ממנו לשלם את שכרה, הוא החל לחכך מול עיניה את תמונתה אשר היתה מונחת על שולחנו על גבי אבר מינו.

(2) שי אביטל הכחיש כמובן את המיוחס לו.

(3) ישראלה כלל לא נחקרה בחקירתה הנגדית באשר לתיאור אירועים אלו.
כל שנשאלה בנושא זה היה כדלקמן:
"כשהגשת את התלונה במשטרה נגד שי, התלונה הוגשה אחרי הגשת התביעה.
ת. נכון.
ש. מי לקח אותך למשטרה להגיש את התלונה.
ת. הייתי עם עורכי הדין שלי. עורך דין רונאל פישר. ואף אחד לא המליץ לי להגיש את התלונה אלא תמכו בי. (עמ' 79 שורות 8 – 12 לפרוטוקול).

ש. אני מדבר על כתבה שהיא בפברואר 2005, את הטענות שלך לגבי הטרדות, אדם ראשון שסיפרת על הטענות האלה היה לרוברטו.
ת. כן.
ש. מתי זה היה.
ת. בין התקופה... כמה חודשים לפני שעזבתי את עלית. נפגשנו כדי לספר על זה. זה לקח לי הרבה זמן, נפגשנו פעמיים או שלוש ואז סיפרתי לו כי בכיתי ונשברתי וזה היה לפני התוכנית של גיא פינס. הפגישה לא היתה אצלו בדירה אלא במשרד. לראשונה נפגשתי עם רוברטו במשרד אני לא זוכרת מתי. (עמ' 80 שורות 10 – 17 לפרוטוקול).
"ש. לגבי הטרדות שאת מתארת בתצהירך בסעיף 39, כמה פעמים לטענתך הוטרדת.
ת. אני חושבת שכל הפעמים שרשמתי בתצהיר. ארבע או שלוש. מילולית היה יותר פעמים.

ש. באיזה תאריך קרה.
ת. אני חושבת שאחד מהם זה היה מרץ אפריל 2004 אם אני לא טועה. בדירה.
ש. כמה פעמים אחרי אותו מרץ אפריל...
...
ש. למה בתצהיר לא ציינת אף תאריך.
ת. כי אני לא זוכרת תאריך. כשהגעתי למשטרה ביקשו תאריכים ונתתי להם בערך תאריכים. אני זוכרת פחות או יותר ניסיתי להיזכר ואני לא יומן. (עמ' 87 שורות 8 – 25 לפרוטוקול).

יודגש, כי בנושאים האחרים חקירתה הנגדית של ישראלה היתה ממצה ביותר.

(4) ב"כ הנתבע שכנגד טוען, כי עצם העובדה שישראלה לא זוכרת אם הוטרדה ארבע או שלוש פעמים ולא זוכרת תאריכים מדויקים, יש בה כדי לקעקע את גרסתה, אך אינני סבורה כמוהו.

(5) אין חולק על כך, שישראלה הגישה לאחר הגשת התביעה תלונה במשטרה נגד מר אביטל, והתלונה עדיין תלויה ועומדת.
גרסתה של ישראלה אשר פורטה בתצהיר לא נסתרה כלל גם בשל כך שהיא לא נשאלה כלל על האירועים שתיארה ואין מקום שלא אקבל את גרסתה.

(6) זאת ועוד, מעבר לעובדה שישראלה לא נחקרה בחקירה נגדית כמעט על הטענות בנושא, אזי הסיכומים הראשיים של עלית אשר משתרעים על 61 עמודים, סיכומים יסודיים, מעמיקים וניכר שהושקעה בהם עבודה רבה, לא התייחסו אף הם לסוגיית ההטרדה המינית, ורק בסיכומי התשובה היתה התייחסות לנושא זה.
לא מצאתי כי היתה התמודדות כנה ואמיתית עם טיעוניה של ישראלה בעניין זה.

(7) המעשים שיחסה ישראלה לשי אביטל בתצהירה, הם מעשים הנכסים לגדר "הטרדה מינית" עפ"י סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית תשנ"ח – 1998.

עפ"י סע' 6 לחוק, הפיצוי שניתן לדרוש בהליך אזרחי על כל מעשה של הטרדה מינית, הוא פיצוי שלא עולה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
בנסיבות אלו, ולאחר ששמעתי את עדותה של ישראלה ואת עדויותיהם של העדים הנוספים בעניין, אני מחייבת את הנתבע שכנגד – שי אביטל לשלם לישראלה סך 100,000 ₪, פיצוי עפ"י סעיף 6 (ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח – 1999.

ד.באשר לדרישה של 40,000 ₪ על שווי פרסים שלא נמסרו לה בגין זכייתה בתחרות טופ מודל:
(1) ישראלה כן קיבלה מערכת קולנוע ביתי אך לא קיבלה מערכת ישיבה שהובטחה לה.
אימה אישרה, כי לא התקבלה מערכת ישיבה כזו.
מר אביטל טען, כי מערכת כזו כן סופקה אך הוא לא יכל להמציא אישור על כך.

(2) ב"כ הנתבעים שכנגד טען, כי הפרס לא הובטח לישראלה והפרס האמיתי לו זכתה ישראלה היה עצם ההשתתפות בתחרות והחשיפה הגדולה.
נותני החסות בתחרות אכן הסכימו להעניק פרסים ונאמר לזוכות כי עליהן לתאם מועד לקבלת הפרסים מול הספקים ומשלא עשתה כן ישראלה, אין לה להלין אלא על עצמה.

(3) מר אביטל טען, כי לכל הזוכות ביחד הובטחו פרסים שעלותם בין 30,000 ₪ ל- 40,000 ₪ (עמ' 42 שורות 13 – 17 לפרוטוקול), כך ששווי הפרסים שהובטח לכאורה לישראלה עמד על סך של כ- 10,000 ₪, מתוכו היא קיבלה מערכת די.וי.די.

(4) שקלתי אם ניתן לפסוק פיצוי לישראלה בגין רכיב זה בדרך של אומדן, שכן חלק מהפרסים שהובטחו לא סופקו לה (מערכת ישיבה סלונית), אך לאחר שהתחבטתי בעניין זה הגעתי למסקנה ולפיה אין זה המקרה המתאים לפסיקת פיצוי בדרך של אומדן, וביהמ"ש לא אמור להעריך מיוזמתו מה היא שוויה של מערכת ישיבה, מבלי שממציאים לו נתונים ע"י התובע, שנטל ההוכחה עליו.
מה עוד, שיש צורך לבצע אומדן עלות המתייחס לשנת 2003, ואין נתונים אלו מצויים בגדר "ידיעה שיפוטית" של בית המשפט.
לפיכך, בהעדר הוכחה באשר לסכום הפיצוי המגיע בגין רכיב זה – אינני פוסקת כל סכום שהוא.

25.לסיכום:
לאור האמור לעיל:
א) דין התביעה הראשית להידחות.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעים 1, 2 ו-6 ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ ובהוצאות הנתבעים 3, 4, ו-5 ושכ"ט
עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ.
סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ב) דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה באופן שבו הנתבע שכנגד 2 – שי אביטל ישלם לתובעת שכנגד סך 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (24/10/04) ועד התשלום בפועל.

ג) הנתבע שכנגד 2 ישא בהוצאות התובעת שכנגד (אגרות בימ"ש) ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ + מע"מ.
סכומי האגרות ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם ועד התשלום בפועל ושכ"ט עו"ד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ד)



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חוזה אישי

  2. הפרת חוזה בניה

  3. הפרת חוזה הפצה

  4. הפרת חוזה קצונה

  5. הפרת חוזה צפויה

  6. הפרת חוזה נמשכת

  7. הפרת חוזה הייטק

  8. הפרת חוזה ליסינג

  9. הפרת חוזה יסודית

  10. הפרת חוזה זכיינות

  11. הפרת חוזה דוגמנות

  12. הפרת חוזה עובדבכיר

  13. הפרת חוזה התחייבות

  14. התפטרות הפרת חוזה

  15. הפרת חוזה התיישנות

  16. הפרת חוזה כח עליון

  17. הפרת חוזה היתר בניה

  18. התיישנות הפרת חוזה

  19. הפרת חוזה הובלה ימית

  20. הפרת חוזה קבע ראשוני

  21. הפרת חוזה קניית דירה

  22. הפרת חוזה רכישת דירה

  23. הפרת חוזה בין בני זוג

  24. הפרת חוזה פיצוי מוסכם

  25. הפרת חוזה לתקופה קצובה

  26. הפרת חוזה פיצויים מוסכמים

  27. אובדן רווחים עתידיים הפרת חוזה

  28. תביעה בגין הפרת חוזה מכר מקרקעין נגד המוכר

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון