הפרת חוזה עובדבכיר


1. לפנינו ערעור, לאחר נטילת רשות (תב"ע תשן/173 - 9), על החלטת בית-הדין האזורי, שנענה לבקשת המשיב (להלן - העובד) והוציא צו זמני האוסר על המערערת מס' 1 (להלן - החברה) לפטר את העובד ולהעבירו מתפקידו כמנהל אגף השיווק בחברה.

2. העובדות הצריכות לענייננו הן:
א) החברה היא חברה ממשלתית במשמעה בחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975 (להלן - חוק החברות הממשלתיות);
ב) העובד הוא "עובד בכיר" במשמעו בסעיף 32(א) (5) לחוק החברות הממשלתיות;
ג) העובד שימש כמנהל אגף השיווק של החברה;
ד) העובד מועסק בחברה על-פי חוזה עבודה אישי, והסכם העבודה הקיבוצי שבין החברה לבין מועצת פועלי באר שבע אינו חל עליו. חוזה העבודה הוא לתקופה בלתי מוגבלת, ונקבע בו כי כל צד רשאי להביאו לידי סיום בהודעה מוקדמת של שישה חודשים;
ה) ביום 22.5.1990 סיכם העובד עם מנכ"ל החברה דאז על הפסקת עבודתו בחברה ובסיכום שהועלה על הכתב נאמר:
"הנדון: סיכום שיחה עם דוד שיינין 1. דוד הודיע על רצונו לעבור לגור במרכז הארץ או בחו"ל.
2. סוכם שדוד יכול להעביר את משפחתו למרכז הארץ לקראת שנת הלימודים.


3. סיום תפקידו של דוד שיינין כמנהל אגף השיווק יהיה לא יאוחר מ-1.10.1990.
4. בפרק הזמן שבין העברת המשפחה למרכז הארץ ועד 1.10.1990 מאשר מגורים לא באזור הנגב.
5. זכותו של דוד בהתאם לחוזה ובהתאם למקובל כחברה לקבל שכר מלא עבור תקופת ההודעה המוקדמת (שישה חדשים)...";
ו) ביום 31.5.1990 כתב העובד למנכ"ל דאז את המזר כדלקמן:
"לאור הודעתך, היות שאתה מסיים את תפקידך בסוף יולי 99, ולאור זאת שאני רואה עצמי כמועמד לתפקיד מנכ"ל מפעלי ים המלח בעדיפות וברמה גבוהה פי כמה מסמנכ"ל כספים, הרי אני מבקש לראות את שיחתנו בע"פ בדבר עזיבתי האפשרית כבטלה, ואני מתמודד על תפקיד המנכ"ל";
ז) ביום 29.7.990 הודיע העובד לחברה כי עבר לגור בכוכב יאיר וכתובתו רחוב דן, 9. במכתבו ביקש אישור להתקין טלפון אלחוטי בדירתו. בו ביום ענה לו המנכ"ל דאז מר א. שחר כדלקמן:
"הנדון: 1. טלפון אלחוטי בבית 2. החזר תשלום העברת תכולת דירה.
ידועה לך עמדתי שעל עובד בכיר העובד במפעלי ים המלח לגור באיזור הדרום. אף הסברתי לך שבמידה ותעבור תצטרך לעזוב את החברה. לא הגענו להסדר והסכמה על מעברך לכוכב יאיר במועד שעברת. לכן בעיקרון אין אני יכול לאשר טלפון אלחוטי.
מאחר שאני מסיים בעוד יומיים את תפקידי בחברה כמנכ"ל, אני מעביר הנושא להחלטתו של ממלא מקום המנכ"ל.
באשר להחזר תשלום תכולת דירה. מאחר שהחברה לא אישרה באופן פורמלי מגורים באיזור הצפון ודאי לא יכולה לתת החזר עד שהעניין יוסדר.
במידה ובגלל מעברך תסיים עבודתך בחברה אני מאשר מתן ההחזר";
ח) ביום 31.7.1990 פרש המנכ"ל שחר מתפקידו, ולמחרת היום, ביום 1.8.1990 מינה דירקטוריון החברה את מר חיים ארזה כמנהל כללי בפועל ואת הד"ר יהודה פריידנברג כממלא מקום המנכ"ל;
ט) ביום 8.8.1990, בפגישה שהתקיימה בין העובד לבין מר פריידנברג, הודיע מר פריידנברג לעובד על הפסקת עבודתו כמנהל אגף השיווק ושלח לו מכתב בנוסח כדלקמן:
"אנא רשום לפניך תוכן שיחתנו בפגישתנו שהתקיימה היום לפיה תחדל לשמש כמנהל אגף השיווק ביום 15.8.1990, ותסיים את עבודתך בחברה באופן שה-8.8.1990 ייחשב כיום שבו ניתנה לך הודעה המוקדמת. מועד סיום המינוי נקבע כדי שעד אותו מועד תעביר בצורה מסודרת את תפקידך כמתחייב":
י) בו ביום קיים העובד פגישה עם מר ארז, ובה ביקש לבטל את ההודעה שנמסרה על ידי מר פריידנברג, אך לא נענה.


3. העובד פנה לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע בבקשה לצו מניעה זמני נגד פיטוריו והעברתו מתפקידו. בית-הדין נעתר, כאמור, לבקשתו ועל כך הערעור שלפנינו.
בבית-הדין האזורי ובפנינו התעוררו אותן שאלות משפטיות, כך שנתייחס אליהן אחת לאחת אף כי לא כסדרן.
נציין כי בית-הדין האזורי לא מצא לנכון, ובדין, להתייחס לכל השאלות המשפטיות שעלו לפניו, בהיות ההליך הליך ביניים. לפנינו שטחו באי-כוח הצדדים, בשתי ישיבות, את מלוא טיעוניהם המשפטיים, ואנו נתייחס לכל השאלות הצריכות לעניין.

4. השאלות העומדות להכרעה הן אלה:
א) האם חלים על החברה כללי המשפט המינהלי והציבורי, בהקשר לשאלה העומדת לפנינו;
ב) האם יש תוקף למכתב הפיטורים ששלח ממלא מקום המנכ"ל ולא המנכ"ל בפועל;
ג) האם פיטוריו של "עובד בכיר" חייבים באישור דירקטוריון החברה, לאור הוראותיהם של סעיף 32(א) (5) לחוק החברות הממשלתיות וסעיפים 14 ו-15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981;
ד) האם נהגה החברה בתום לב שעה שפיטרה את העובד;
ה) "מאזן הנוחות" - כלומר אם התמלאו התנאים למתן צו מניעה, והאם מן הדין ליתן את הצו המבוקש.

5.א) עם תום שמיעת טיעוני הצדדים החליט המותב:
"לאחר התייעצות הוחלט, מכוח סעיף 30(א) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, לפנות ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיביע דעתו, אם ימצא לנבון לעשות בן, בשאלה שעניינה סמכות הדירקטוריון בפיטורי עובדים בכירים.
הצגת השאלה ליועץ המשפטי לממשלה תיעשה על-ידי הנשיא".
השאלה שהוצגה נוסחה כדלקמן:
"השאלה המוצגת ליועץ המשפטי לממשלה היא בדבר הדרך לפיטורי פקידים בכירים בחברה ממלתית, וזאת לאור חילוקי הרעות בין הצדדים בדבר הצורך באישור דירקטוריון החברה לפיטורים.
כל זאת בהקשר לסעיף 32(א) (5) לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975 ולסעיפים 14 ו-15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981";
ב) היועץ המשפטי לממשלה ביקש ארכה לזמן ממושך יחסית, (עד אמצע נובמבר ש.ז.) להגשת תגובתו. החלטנו שלא להמתין לתגובה, מן הטעם שראוי כי פסק-דין בבקשה לסעד ביניים יינתן במהירות הראויה:
ג) בא-כוח החברה הגיש "טיעונים משלימים" בנושא זה. החלטנו להתעלם מהם מאחר שהוגשו בלא נטילת רשות.
נתייחס איפוא, לשאלות הצריכות לענייננו, כסדרן. נדגיש כי ב"הליך ביניים עסקינן", והאסור כפסק-הדין הוא לצורך הליך הביניים בלבד, למעט כמובן, בסוגיות המשפטיות המובהקות, בהן שטחו הצדדים לפנינו את מלוא היריעה, תוך הסתמכות על תקדימים רבים.

6. לשאלה האם החברה היא "גוף ציבורי" שעליו חלים כללי המשפט המינהלי:
א) בית-הדין האזורי קבע בהחלטתו:
"אין להשחית מלים על כך כי החברה, שהיא חברה ממשלתית כמשמעותה בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975 - גם לרעת בא-כוח החברה, הינה 'גוף ציבורי' הנשלם על-ידי כללי המשפט המינהלי. (וראה דיון מס' תשן/5, 9-4 [1], בע' 83 מול האותיות ב-ג)";
ב) החברה כופרת באמור בהחלטה, ממנה משתמע כי נם לדעתה יש לראות בה "גוף ציבורי";
ג) בית-הדין האזורי תמך מסקנתו בדב"ע תשן/5, 4 - 9 [1] הנ"ל, בע' 83, אשר בו הסתמך בית-דין זה בין היתר על דבריו של הפרופ' ברכה [18] בספרו "משפט מינהלי" (בע' 10-11 הערה שוליים 6).
וכך אומר הפרופ' ברכה:
"השליטה הרבה שיש לממשלה על חברות אלה (ראה חוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975, ס"ח 132), האופי הציבורי של תפקידיהן, זיקתן ההדוקה לתקציב המדינה, השירותים החיוניים המועברים על ידי המדינה לטיפולן של חלק מהן (לא פעם תוך הענקת מעמד מונופוליסטי), כפיפותן לביקורת של מבקר המדינה (. ..) והאפשרות שהבג"צ יפשפש במעשיהן (...) כל אלה מחזירים את החברות הממשלתיות אל תחום טיפולו של המשפט המינהלי, תחום ממנו שאפו להימלט";
ד) על פסק-הדין בעניין "פריד" [1] אמר בית-דין זה כי "יש להבין אותו על רקע העובדות המיוחדות של המקרה" (דב"ע תשן/75 - 3 [2], בסעיף 8 לפסק-הדין);
ה) אשר למסקנתו של הפרופ' ברכה.
השאלה אם על חברה ממשלתית חלות חובות המשפט הציבורי המוטלות על גופים ציבוריים הפועלים על-פי דין התעוררה לא פעם בבית-המשפט העליון אך לא הוכרעה שם (בג"צ 187/71 [3]; בג"צ 159/81 [4]). הדברים אמורים על עניינים שנדונו טרם חקיקתו של חוק החברות הממשלתיות, אולם גם לאחר שחוק זה נחקק נשארה השאלה בצריך עיון. כך אומר השופט ברק בבג"צ 731/86 [5], בע' 462: "אכן יהא דינן של החברות הממשלתיות אשר יהא - אין לנו צורך להכריע בהן בעתירה שלפנינו", והשופט ש. לוין אומר (בע' 465):
"איני רואה צורך, בגדר עתירה זו, לקבוע את מידת התחולה אם בכלל של המשפט הציבורי על חברת החשמל בנושא העתירה".
בפסק-דין אחר אנו מוצאים מסקנה שונה, העולה מהבחנה בין השלב הטרום חוזי לזה החוזי:
"...נשוא הדיון שלפנינו הוא המברז ואופן הטיפול בו. זהו שלב מוקדם לעשיית חוזה ולמסירת העבודה הכלולה במכרז, ושלב זה ודאי שמקומו בשטח המשפט הציבורי. רק אם וכאשר ייעשה חוזה בעקבות המכרז עם מציע שזכה בו, יעברו יחסים חדשים אלה אל שטח המשפט הפרטי" (בג"צ 292241 [6], בע' 30).
ובמקרה אחר, בג"צ 163/76 זילבר ובניו נ' תרכובות ברום בע"מ (לא פורסם) נקבע כי חברה ממשלתית אינה חייבת, בתור שכזו, להתקשר בחוזים על-פי מכרז בציבורי.
הפרופ' יוסף גרוס [19] בספרו שרקטורים ונושאי משרה בחברה אינו מבל את מסקנתו הגורפת של הפרופ' ברכה [18], ובהסתמכו על הלכת מיקרודף [5] הוא קובע "כי יש להבחין בין חברה ממשלתית לה זיכיון מהמדינה לבין חברה ממשלתית עסקית רגילה" (בע' 489, הערת שוליים 1).
כפי שיובהר להלן, לדעתנו לא די בהבחנה שעושה הפרופ' גרוס, ויש להתייחס גם למהות הזיכיון, היקפו, ומידת ההיזקקות של הציבור הרחב לחברה הממשלתית;
ו) בא-כוח העובד ער להלכות אלה (למעט בג"צ 163/76 הנ"ל שלא אוזכר בטיעוני הצדדים), אולם טוען הוא כי הדברים שנאמרו בעניין "מיקרודף" [5] הנ"ל יפים גם לחברה.
וכך נאמר בעניין מיקרודף" [5]:
"לפי תפיסתי שלי, חברת החשמל כמוה כרשות הציבור. על כן עליה לפעול בהגינות ובסבירות, מתוך שוויון וללא הפליה (השווה בג"צ 840/79 [7], בע' 746). מי שקיבל זיכיון מהציבור, צריך להתנהג כלפי הציבור באופן המצדיק הענקת זיכיון זו. אין בעל הזיכיון עושה בו כבתוך שלו. הוא עושה למען הציבור, ועל כן הוא חב לו חובות מהמשפט הציבורי" (שם [5] בע' 462-3).
לגרסת העובד, מאחר שאף לחברה הוענק זיכיון על-ידי המדינה (חוק זיכיון ים המלח תשכ"א-1961; ס"ח 342 תשכ"א 131; ס"ח 533 תשכ"ח 164) והחברה מתפעלת את האוצר הטבעי היחיד של המדינה, הדברים יפים אף לגבי החברה;
ז) לדעתנו, אין בעובדה שהוענק זיכיון לחברה ממשלתית, כשלעצמה, כדי לקבוע כי כללי המשפט המינהלי יחולו עליה באופן כולל. במובאה בעניין מיקרו דף [5] המובאת לעיל מסתמך השופט ברק על דבריו של השופט שמגר בע"א 723/74 [8] בע' 294:
"...החברה המשיבה היא חברה ממשלתית מן הגדולות בהיקף פעולותיה ובמספר עובדיה המספקת שירות חיוני לציבור הרחב, וזיקתו של כל תושב אליה היא משמעותית ויום יומית. המשיב השני היה מנהלה הכללי ולאור אופיה של החברה, הכפופה כחברה ממשלתית למשרד ממשלתי (אז משרד הפיתוח), ולאור מהות משימותיה ומעמדה הכללי והציבורי - יש לראותה כנושא תפקיד בשירות הציבורי".
ומסקנתו של השופט ברק (בע' 453):
"במסגרת הנחות אלה אך טבעי הוא - לאור תפקידה, אופיה ותכונותיה למקם את חברת החשמל בתחום המשפט הציבורי ולא בתחום המשפט

הפרטי", וממשיך השופט ברק "עם זאת איני סבור כי יש להפעיל על חברת החשמל שעה שהיא פועלת במשפט הפרטי (כגון בהתקשרויותיה החוזיות) את המשפט המינהלי על מלוא היקפו ודקדוקיו" ובהמשך "יש להתחטב באופיה המיוחד של חברת החשמל שהיא 'יצור כלאיים' מיוחד במינו" (ההדגשה הוספה);
ח) דברים אלה של השופט שמגר ושל השופט ברק שהובאו לעיל, המתייחסים לחברת החשמל, אינם ישימים לגבי החברה בענייננו לפחות בשניים אלה: הספקת השירות החיוני לציבור הרחב וזיקתו של כל תושב אליה, אמנם גם החברה מפעילה זיכיון אולם לא ניתן לומר כי היא מספקת שירות חיוני לציבור (אף כי אין ספק שהיא מבצעת שירות חיוני ביותר למדינה), ומעטים ביותר הם האזרחים שלהם זיקה משמעותית ויומיומית אליה;
ט) מסקנתנו היא כי למעט באותם מקרים שבהם קיימים נתונים זהים או דומים לאלה של חברת החשמל, אין זה מן הראוי להחיל באופן כללי על חברה ממשלתית בתור שכזו את כללי המשפט המינהלי. מסקנתנו זאת מבוססת בעיקר על הוראת סעיף 2 לחוק החברות הממשלתיות אשר זה לשונו:
"בכפוף להוראות חוק זה תחול על חברה ממשלתית פקודת החברות ולמונחים שבחוק זה תהיה המשמעות הנודעת להם בפקודת החברות".
נוסח זה זהה לנוסח שהוצע בהצעת החוק (ה"ח 1067 תשל"ג, 317), ובדברי ההסבר לאותו סעיף נאמר:
"סעיף זה מבהיר שפרט להוראות המיוחדות של חוק זה דינה של חברה ממשלתית כדין כל חברה אחרת".
אף בנוסח הצעת חוק החברות הממשלתיות שהוכנה בידי "ועדת ברק" בשנת 1970 נאמר (בסעיף 2) כ "דין חברה ממשלתית, כדין חברה. בכפוף להוראות חוק זה" (ראה דברי ההסבר לסעיף זה בע' 46 לדו"ח הוועדה);
י) העולה מכל האמור הוא כי אין לדעתנו להחיל את כללי המשפט המינהלי על החברה, בכל הנוגע לשאלה העומדת לפנינו, והיא - פיטוריו של העובד.
עוד נוסיף כי קיימת ביקורת על עצם ההבחנה בין "חוזים שלטוניים" לחוזים מסחריים, (הפרופ' גבריאלה שלו [20], דיני חוזים בע' 648 ואילך), והרי "חוזה העבודה" דומה, אך כמובן אינו זהה, לחוזה מסחרי, באשר העבודה אינה מצרך.

7. תוקפו של מכתב הפיטורים שנשלח על ידי ממלא מקום המנכ"ל.
א) טענת העובד היא כי חוק החברות הממשלתיות אינו מכיר בתואר או בתפקיד של ממלא מקום המנכ"ל, ולכן זה אינו מוסמך כלל לפטר עובדים, ובוודאי לא עובדים בכירים;
ב) בית-הדין האזורי לא התייחס כלל לטענה זו;
ג) דינה של הטענה להידחות. סביר להניח כי דירקטוריון החברה מינה את מי שמינה לממלא מקום המנכ"ל, על מנת שיבצע כל פעולה שמנכ"ל מוסמך לעשותה; ואם תאמר כי ממלא מקום המנכ"ל מוסמך לפעול רק שעה שנבצר מהמנכ"ל (ובענייננו - המנכ"ל בפועל) למלא את תפקידו - הרי שלא הונחה כל תשתית ראייתית לטענה זו. בענייננו אין היא מתישבת עם הנסיבות; המנכ"ל בפועל ממלא תפקיד של מנכ"ל חברת האם של החברה, כימיקליים לישראל בע"מ, וסביר להניח כי הדירקטוריון מינה ממלא מקום למנכ"ל על מנת שיתפעל בפועל את החברה:
ד) אף אם אין די באמור בפסקה ג' לעיל - הרי שבענייננו "הכשיר" המנכ"ל בפועל את הפיטורים.
העובד קיים פגישה עם המנכ"ל בפועל ביום שבו קיבל את מכתב הפיטורים (סעיף 2 י' לעיל), ובה שטח את טענותיו, אולם ממלא מקום המנכ"ל לא מצא לנכון לבטל את הפיטורים.
מכאן, כי ניתן לומר ללא היסוס, כי הפיטורים היו על דעתו של המנכ"ל בפועל, האחראי לתפעולה השוטף של החברה (סעיף 39 לחוק החברות הממשלתיות), ובכך די (השווה בג"צ 123/55 [9], בע' 205);
ה) כאן נציין, במאמר מוסגר, כי העובד, בתצהירו, לא אזכר כלל את פגישתו עם ממלא מקום המנכ"ל, עובדה שהיא חשובה ורלבנטית. מי שטוען לחלות כללי המשפט הציבורי, מתריע על אי-שמירת כללי הצדק הטבעי ודורש תום לב כלפיו, מן הראוי שישטח את כל העובדות הרלבנטיות, בבואו לבקש סעד של צו מניעה;
מכאן כי דברי פרקליטו של העובד, בחלק השביעי ל"טיעון בערעור" שהוגש בכתב, ברבר ניקיון כפיו של מרשו, אינו תואם במלואו את המציאות.

8. האם יש צורך באישור הדירקטוריון לפיטורים?
א) טוען העובד כי לעניין פיטורי עובד בכיר יש צורך באישור הדירקטוריון, והוא מסיק זאת מהוראת סעיף 32(א) (5) לחוק החברות הממשלתיות וסעיפים 14 ו-15 לחוק הפרשנות;
ב) וזה נוסחם של הסעיפים הצריכים לענייננו:
(1) חוק החברות הממשלתיות:
32. (א) חובה על הדירקטוריון של חברה ממשלתית, בלי לגרוע משאר תפקידיו (5) לאשר, על-פי המלצת המנהל הכללי, את מינויים של הפקידים הבכירים בהתאם לתקן.
(2) חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן - חוק הפרשנות):
"1. חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה; אולם על מלים וביטויים שבחיקוקים והוראות מינהל שניתנו לפני תחילת חוק זה לא יחול סעיף 3 אלא יוסיפו לחול ההגדרות שבסעיף 1 לפקודת הפרשנות.

3. 'הוראות מינהל' - הוראה או מינוי... שניתנו בכתב מכוח חוק ואינם בני פעל תחיקתי.
14. הסמכה לעשות מינוי - משמעה גם הסמכה להתלות את תקפו, לבטלו, לפטר את מי שנתמנה או להשעותו מתפקידו.
15. הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל - מטמעה גם הסמכה לתקנן, לשותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה";
ד) בית-הדין האזורי לא התייחס לסוגיה;
ה) נוסחה של הצעת חוק החברות הממשלתיות, זהה, לענייננו, לנוכח שאושר בכנסת (בהצעה - סעיף 35) בדברי ההסבר נאמר:
"סעיפים אלה אין בהם סטיה של ממש מן הנהוג בחברות לא ממשלתיות, אך הם מפרשים ומפרטים את עיקרי התפקידים של הדירקטוריון ומאפשרים לשר האוצר להתקין גם בעניינים אלה תקנות וכללים מחייבים".
לא מצאנו בדברי הכנסת התייחסות לסוגיה;
ו) לנו נראה כי אין הוראות סעיפים 14 ו-15 לחוק הפרשנות חלות על הוראת סעיף 32(א) (5) לחוק החברות הממשלתיות, מאחר שהקשרו של חוק החברות הממשלתיות אינו מתיישב עם הוראותיהם של אותם סעיפים בחוק הפרשנות, וזאת מארבעה טעמים:
(א) פקודת החברות חלה אף על חברה ממשלתית (סעיף 2 לחוק החברות הממשלתיות (ראה סעיף 6 ט לעיל).
(ב) מטרת המחוקק, כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, היא שלא תהיה "סטיה של ממש מן הנהוג בחברות לא ממשלתיות", ובאלה פיטורי עובד בכיר אינו דורש אישור הדירקטוריון.
(ג) מקום שבו רצה המחוקק להקנות לדירקטוריון אף את סמכות הפיטורים - עשה זאת במפורש (סעיף 42(א) (3) המתייחס למנכ"ל).
(ד) מסעיף 32(א) (5) עולה כי אין למנות "פקיד בכיר" בניגוד לדעת המנכ"ל, שהרי אותם פקידים מתמנים על-פי המלצתו. פירושו של העובד עשוי להביא לתוצאה על-פיה הדירקטוריון לא יאשר פיטורי עובד בכיר, ואזי יועסק זה בניגוד לדעת המנכ"ל, ותצא מטרת החוק מסוכלת.
9. האם נהגה החברה בתום לב שעה שפיטרה את העובד.
א) אין חולק כי גם עובד בכיר המועסק על-פי חוזה עבודה אישי, זכאי לכך שמעבידו ינהג כלפיו בתום לב. האמור עולה לא רק מהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אלא גם מפסיקתו של בית-דין זה, ממנה עולה חובת ה"הגינות", שהיא אף מעבר לחובת הקיום בתום לב (דב"ע מב/74 - 3 [10], בע' 65-6 גולדברג [21] "תום לב במשפט העבודה" ספר בר-ניב 39:, 143).
אשר ל"עובד בכיר" נפסק:


"לסיכום פרק זה, ככל שהעובד בכיר יותר, מועסק על-פי חוזה אישי, ואינו זכאי להגנת הסכם קיבוצי, כך יש למעביד שיקול דעת רחב יותר בכל הנוגע לפיטוריו. אף על פי כן, גם פקיד בכיר זכאי שהמעביד ינהג כלפיו בדרך המקובלת ובתום לב, ומשכך הדבר, חייב המעביד לפרט את הנימוקים שהביאו לפיטוריו, אם נתבקש לעשות כן" (דב"ע מח/103 - 3 [11], בע' 451);
ב) בענייננו ניתנה הסיבה לפיטורים, אולם טוען העובד כי ממלא מקום המנכ"ל, המתמודד על תפקיד המנכ"ל, פיטרו על מנת לסלק מדרכו מתחרה לתפקיד מנכ"ל, שעה שהוא, העובד, הודיע כי הוא מתמודד על אותו תפקיד.
בית-הדין האזורי קבע כי התגנב לליבו "קורטוב של חשד, שאינו מבוטל", כי בעניינו של המבקש בוצעו מעשים ומחדלים הגובלים, לכאורה, בחוסר תום לב מצד המבקש ומצדו של מר פריידנברג. נדגיש כי הדבר הוא בגדר לכאורה בלבד.
בית-הדין הגיע למסקנתו בקבעו כי "המבקש הביע, לא אחת, נכונות לשוב ולהתגורר בבאר שבע בתנאים כאלה או אחרים, אך מכתבי הטענות וממה שהובא בפנינו בטיעוניהם של באי-כוח הצדדים עולה כי החברה לא שעתה להצעותיו".
מאחר שבית-הדין האזורי לא שמע ראיות (שני הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים) אין להתרשמותו של בית-הדין האזורי משקל העולה על זה של ערכאת הערעור;
ג) עיינו בחומר הראיות, ולא מצאנו בו את אשר מצא בית-הדין האזורי. עניין המגורים בבאר שבע מאוזכר בתצהיר העובד רק בהקשר לשיחה עם מר שחר (סעיף 17(ב)):
"ראיה לכך כי הנימוק להודעה אינו העתקת מגורי משפחתי לכוכב יאיר אלא הסרתי מעל דרכו של הד"ר פרידנברג בכך שהצעתי, בראשית חודש יוני 1990, למר שחר,מי שהיה אז מנכ"ל המשיבה, ואשר תמך במועמדותו של הד"ר פריידנברג לתפקיד מנהל המשיבה, התחייבות מצידי להמשיך ולגור למשך שנה בבית אותו שברה החברה בעומר למגורי משפחתי, ואולם מר שחר דחה על הסף הצעה זו, וזאת לאחר שנודע לו כי הצגתי מועמדותי לתפקיד מנכ"ל המשיבה. יצוין עוד כי במעמד בו דחה מר שחר את הצעתי הנ"ל הודיע לי מר שחר כי הוא ידאג לפטר אותי מהמשיבה".
באשר לשיחתו עם מר פריידנברג, אומר העובד בתצהירו (סעיף 13):
"משביקשתי לדעת את הנימוק להודעה, הודיע לי ד"ר פריידנברג כי הנימוק הוא העתקת מגורי משפחתי מעומר לכוכב יאיר, בניגוד למדיניות הקיימת, לטענת הד"ר פריידנברג, במשיבה, ואשר לפיה עובדי המשיבה חייבים לגור בגבולות הנגב. השבתי כי אין יסוד לטענת הד"ר פריידנברג בדבר המדיניות הנטענת, ואף נתתי לד"ר פריידנברג דוגמא של עובד במשיבה, מנהל יחידת המחשב במערכות מידע של המשיבה, הכפוף ישירות לד"ר פריידנברג, המתגורר בגוש עציון".



את שיחתו עם מר ארז לא איזכר, כאמור, העובד בתצהירו.
במכתב פרקליטו של העובד מיום 9.8.1990 למר ארז נאמר:
"בהתייחס לנימוק אשר נתן הד"ר פריידנברג להודעתו הנ"ל, עלי להודיעכם כי אין לו בסיס בהיגיון או בעובדות, ואין בו כדי להוות בסיס חוקי לפיטוריו של מרשי, במיוחד לאור העובדה שמרשי מוכן לעשות הכל כדי שהעתקת מגורי משפחתו לא תפגע בעבודתו".
כמו כן מצאנו כי פרקליטו של העובד הצהיר בבית-הדין האזורי בבאר שבע כי מרשו מוכן לגור בבאר-שבע (פ' 1);
ד) מול אלה עומדת העובדה שעם העובד סוכמו תנאי פרישתו עוד ביום 22.5.1990 (סעיף 2ה'), וביום 29.7.1990 הודיע כי עבד להתגורר בכוכב יאיר (סעיף 2ז'), וזאת לאחר שכבר ביום 31,5.1990, בעולה ממכתבו מאותו יום (סעיף 12') ידע כי מר שתר פורש. כמו כן ידע העובד כי מר שחר מתנגד למגורי עובדים מחוץ לאזור הנגב. זאת ועוד, בשיחתו עם מר פריידנברג, ובמכתב פרקליטו, לא אמר העובד כי הוא מוכן להמשיך ולהתגורר בבאר שבע, אלא שהוא "מוכן לעשות הכל" שמגורי משפחתו בכוכב יאיר לא יפגעו בעבודתו. בנסיבות אלה, שעה שלעובד היה ברור ומוחוור כי אינו יכול להתגורר במרכז הארץ ולהמשיך בתפקידו - לא ניתן לומר כי הנימוק שניתן לפיטורים (אם אכן בפיטורים עסקינן נעסוק להלן), היה נימוק שאינו נכון ושניתן שלא בתום לב;
ה) מכאן כי לא הוכח שלכאורה לא נהגה החברה בתום לב עם העובד בעת שליחת מכתב הפיטורים.

10. טענתו הנוספת של העובד היא כי לא ניתנה לו "זכות הטיעון".
די באמור בתצהירו של העובד עצמו כדי להגיע למסקנה כי לכאורה ניתנה לעובד "זכות הטיעון" במלואה בפגישתו עם מר פריידנברג, וזאת בנוסף לדברים שנאמרו על ידו בפגישתו עם מר ארז.
למותר לציין כי "זכות טיעון" אין פירושה שהצד שכנגד חייב לקבל את עמדת הטוען.

11. א) מוסיף וטוען העובד כי פעולתו ומעשיו של מר פריידנברג פסולים מעיקרם, מאחר שהוא פעל כפי שפעל על מנת לסלק מתחרה לתפקיד המנכ"ל, ובכך "ניגוד אינטרסים" בולט בין פעולתו למען עצמו ופעולתו בשם החברה. ההלכה בעניין "ניגוד עניינים" גובשה באחרונה בידי השופט ברק בבג"צ 595/89 [12], בע' 413):
"בישראל הכירו בתי-המשפט בשורה ארוכה של פסקי-דין, כי העיקרון בדבר איסור על ניגוד עניינים אינו אך עניין מוסרי שבין אדם לבין עצמו, אלא הוא הינו עיקרון משפטי המשתרע על כל תחומי המשפט. הוא חל בתחומי המשפט הפרטי והמשפט הציבורי גם יחד. בתחומי המשפט


הציבורי הוא חל על בעלי תפקידים פוליטיים ומינהליים כאחד. הוא חל על מבצעי פונקציות שיפוטיות, חקיקתיות ומינהליות גם יחד".
ובהמשך: "זהו עיקרון יסוד, המצוי בהיכלם של עקרוות היסוד של השיטה".

12.א) עיון בחומר הראיות, בשלמות, מביא למסקנה כי, לפחות לכאורה, העובד כלל לא פוטר, אלא התפטר, והחברה סירבה לקבל את חזרתו בו מהתפטרותו.
בטרם נתייחס לסוגיה בענייננו - נאזכר מושכלות ראשונים:
"היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע ל/1 - 3 [13], בע' 24).
משהתפטר העובד, אין הוא יכול לחזור בו, ללא הסכמת המעביד, כפי שנפסק: "עם מתן הודעה כזאת על התפטרות, היא נכנסת לתוקף בתום תקופת ההודעה המוקדמת. אבל גם בתקופת הביניים אין בכוחו של המתפטר להתחרט על מעשהו ולחזור בו מההתפטרות בלי הסכמת המעביד. התפטרות כשלעצמה תופסת מרגע מסירתה למעביד ורק סיום הקשר החוזי נדחה עד לגמר תקופת ההודעה המוקדמת" (בג"צ 566/76 [14], בע' 206; הובא בהסכמה בדב"ע מט/15 - 4 [15] בע' 389);
ב) העובדה שהעובד, התפטר למעשה, נלמדת מתצהירו-הוא, סעיף 12, ומסיכום הדברים של השיחה בינו לבין המנכ"ל מיום 22.5.1990 (סעיף 2 לעיל).

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

לא מצאנו אף לא באחד מן המסמכים כי חזרתו בו של העובד מהתפטרותו התקבלה על-ידי החברה;
ג) מהאמור עולה, איפוא, כי משפטית, סירבה החברה לקבל את חזרתו של המערער מהתפטרותו;
ד) גם אם נראה בסיכום מיום 22.5.990 הסכם על פרישה בהסכמה, הרי שנם הסכם שכזה, אין צד יכול לבטל באופן חד-צדדי, אף אם נשתנו הנסיבות, שהביאו לעשייתו.

13. ומכאן לעניינו - היש ליתן סעד זמני.
א) לא בכדי לחם העובד כארי לשכנענו כי כללי המשפט המינהלי והציבורי חלים על החברה, וכי פיטורים של עובד בכיר יכול וייעשו באישור הדירקטוריון בלבד; שהרי רק בהתמלא שני אלה - יהיו הפיטורים בטלים.
העובד מודע להוראת סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 אשד זה לשונו:
"3. הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:
2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל עבודה אישית או שירות אישי".
יהיה הפירוש לדיבור "עבודה אישית או שירות אישי" מצומצם ככל שיהיה,


ברור שתפקידו של העובד נופל בגדר אלה, שהרי אין להעלות על הדעת שאינו חל על עובד בכיר דוגמת העובד;
ב) לאמור נוסיף ונזכיר כי העובד הועסק בחוזה אישי.
בית-הדין הארצי בנתחו ובבקרו את הדין בקשר לאכיפת חוזה עבודה, מסכם ואומר:
"מהאמור אין ללמוד, שבכל מקרה ומקרה יינתן צו ביצוע-בעין, צו-מניעה או הצהרה למניעת פיטורים. הכל תלוי בנסיבות המקרה, במהות היחסים, וביסוד המשפטי אשר ליחסים בין הצדדים - חוזה עבודה אינדיבידואלי או הסכם קיבוצי" (דב"ע לג/3 - 9 [16], בע' 514).
קודם לכן, לאחר התייחסות לפסיקת בית-המשפט העליון, אומר בית-הדין: "כל האמור יפה עת מדובר ביחסי עבודה אינדיבידואליים - בחוזה עבודה רגיל, ביחסי עבודה קיבוציים - שאני" (שם [16] בע' 507);
ג) מאזן הנוחות כפשוטו, נוטה לאי-מתן הצו. החברה חייבת להמשיך ולתפקד, ומסכת היחסים שנוצרה ספק אם תאפשר תיפקוד תקין של במה מנושאי התפקידים הבכירים;
ד) גם "מאזן הנוחות" המשפטי מביא לאותה תוצאה. הפיטורים, אם היו שלא כדין במישור הפרטי, יניבו פיצויים על הפרת חוזה. אם יתברר בסופו של דבר כי הפיטורים בטלים מעיקרם, הרי שיחזור העובד לתפקידו ולמעמדו, ויהיה זכאי למלוא שכרו עבור "תקופת הביניים" (דב"ע מז/154 - 3 [17];
ה) למעלה מהצריך לענייננו נציין כי אין במסקנתנו כדי לפגוע בסיכויי העובד להתמנות כמנכ"ל החברה, מאחר שאין כל הוראה בחוק על פיה מנכ"ל החברה צריך שייבחר מקרב עובדיה.

14. אחד מחברי המותב, שדעתו דעת מיעוט, סבורכי פיטורי "עובד בכיר" צריך שייעשו באישור הדירקטוריון, ומכיוון שתנאי זה לא התמלא בעניינו של העובד - דין הערעור להידחות.

15. העולה מכל האמור הוא כי הערעור מתקבל ברוב דעות.
העובד ישלם לחברה הוצאות בשתי הערכאות בסך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ.
בית-הדין האזורי יעשה כל מאמץ על מנת לקיים את הדיון בתביעה העיקרית - בהקדם.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חוזה אישי

  2. הפרת חוזה בניה

  3. הפרת חוזה הפצה

  4. הפרת חוזה קצונה

  5. הפרת חוזה צפויה

  6. הפרת חוזה נמשכת

  7. הפרת חוזה הייטק

  8. הפרת חוזה ליסינג

  9. הפרת חוזה יסודית

  10. הפרת חוזה זכיינות

  11. הפרת חוזה דוגמנות

  12. הפרת חוזה עובדבכיר

  13. הפרת חוזה התחייבות

  14. התפטרות הפרת חוזה

  15. הפרת חוזה התיישנות

  16. הפרת חוזה כח עליון

  17. הפרת חוזה היתר בניה

  18. התיישנות הפרת חוזה

  19. הפרת חוזה הובלה ימית

  20. הפרת חוזה קבע ראשוני

  21. הפרת חוזה קניית דירה

  22. הפרת חוזה רכישת דירה

  23. הפרת חוזה בין בני זוג

  24. הפרת חוזה פיצוי מוסכם

  25. הפרת חוזה לתקופה קצובה

  26. הפרת חוזה פיצויים מוסכמים

  27. אובדן רווחים עתידיים הפרת חוזה

  28. תביעה בגין הפרת חוזה מכר מקרקעין נגד המוכר

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון