אחריות פלילית אורגנים בתאגיד


השופט א' אברהם

הרקע לערעור

1.המערער הובא לדין בפני בית-משפט קמא, יחד עם העירייה שבראשה עמד בעת הרלוונטית, כמו גם עם ראש מחלקת התברואה בעיר, בגין מעשים ומחדלים הנוגעים להפעלתו של אתר לפינוי פסולת של העיר. בית-משפט השלום מצא את השלושה אשמים בדין. על כך בא ערעורו של המערער, ובו הוא קובל על הרשעתו בעבירות שייחס לו כתב-האישום. בפתח הדברים נביא את עיקרי העובדות שבכתב-האישום, וסעיפי האישום שהולידו העובדות.


האישום

2.כנגד שלושה נאשמים הגישה המשיבה כתב-אישום: עיריית עפולה (להלן – העירייה), ראש מחלקת התברואה שלה, והמערער, שביום 1.12.1998 החל מכהן כראש-העירייה עפולה.

3.במרכזו של האישום עומד אתר לסילוק פסולת גושית בגבעת המורה (להלן – האתר). האתר הוא בבעלות העירייה ובהחזקתה. הוא הופעל משך (למעלה מעשר) שנים קודם שישב המערער על כס ראש-העירייה.

4.לשיטת כתב-האישום – המערער וראש מחלקת התברואה "אחראים על נושא התברואה בתחום השיפוט" של העירייה, ובכלל זה היו אחראים "לפקח ולשלוט על ניהול ותפעול האתר שבתחום שיפוטה" של העירייה.

5.עוד טענה המאשימה בכתב-האישום, כי המערער וחבריו-הנאשמים היו "מפעילי האתר", כמשמעות הביטוי בחוק ובתקנות שנזכיר להלן. הם נמנעו מעשיית שורה של מעשים שמונה כתב-האישום (בסעיף 5 לפרק העובדות), ושמפעילי אתר חייבים בהם. אמצעים אלה, כך כתב-האישום, צריכים היו על-מנת למנוע זיהום אויר וריח בלתי סבירים, בעֵרה של פסולת באתר, וכיבויה של שריפה באתר.

6.בכלל המעשים, שהמערער וחבריו נמנעו מעשותם, מונה כתב-האישום התקנתה של גדר סביב לאתר, ושער כניסה אליו; התקנת שלטים הנוגעים לאיסור הבערת אש וכיו"ב; החזקת חומר לכיסוי הפסולת מידי יום והידוקה; והחזקת ציוד מתאים לסילוק פסולת וכיבוי בערה.

7.ועוד מטיח כתב-האישום בנאשמים, כי בשל מחדליהם "נמנע השימוש באתר למטרה לה יועד: פינוי פסולת גושית". אחר כך טוען כתב-האישום, כי במועדים שונים (שנפרסו בסעיף 5 לעובדות) הושלכה לאתר פסולת למיניה.

8.לבסוף טוען כתב-האישום, כי בתאריכים שנמנו בסעיף 5 שבו, ובכלל זה בין הימים 11.5.1999 ועד 23.6.1999, בערה אש באתר, אש שפלטה עשן, גזים, אדים ואבק לעבר שכונות העיר וסביבותיה.



9.בשל מסכת זו של עובדות שפרס כתב-האישום הואשמו המערער, העירייה וראש מחלקת התברואה שלה בגרימת זיהום אוויר בלתי סביר, עבירה לפי סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 (להלן – חוק מניעת מפגעים או החוק), יחד עם סעיפים 11 ו-11ג שבו. בנוסף מאשים אותם כתב-האישום בכך שלא נקטו אמצעים למניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת. כתב-האישום נתכוון, כך נראה, ליחס לנאשמים עבירות על תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), תש"ן-1990 (להלן – תקנות אתרי סילוק פסולת או התקנות), משמע תקנות 10-2, 12 שבהן. אלא שהוא לא נקב בתקנות באורח מפורש בפרק הוראות החיקוק שבכתב-האישום (לבד מציון מספרי סעיפים). יש להצר על כך, כמו שיש להצר על חוסר הבהירות שבניסוח כתב-האישום בכללו, לרבות ניסוח פרק העובדות. מכל מקום אין חולק, כי לכך נתכוון כתב-האישום, וזאת ידע גם המערער, וכך נראה גם אנו את פני הדברים.

הכרעת-הדין

10.בית-משפט קמא קבע, כי האתר התקיים משך למעלה מעשור שנים. הוא קבע עוד, כי שלושת הנאשמים היו בבחינת "מפעילי האתר". הפעלתו התאפיינה במחדלים, כפי שמנה כתב-האישום. בית-משפט קמא גם קבע, כי בין 11.5.1999 ועד 23.6.1999 בערה אש באתר, שגרמה זיהום לסביבה. משום כל אלה נמצא כל אחד מן הנאשמים אשם בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום.

11.המערער טען בפני בית-משפט קמא, כי לא היה מודע לקיומו של האתר המדובר, שהרי הוא נכנס לתפקידו אך חודשים אחדים טרם שאירעה השריפה והובא דבר קיומו של האתר לידיעתו. השופטת קמא קיבלה את דבריו אלה של המערער. עם זאת היא הוסיפה, כי מעת שאירעה השריפה הובא דבר קיומה (של השריפה) לידיעתו, וממילא הובא לידיעתו דבר קיומו של האתר. היא קבעה עוד, כי הוא לא פעל פעולות סבירות על-מנת לעצור את האש, אלא לאחר שזומן לחקירה, דבר שגרם לו להתעשת ולפעול למען כיבוי השריפה, וזו אמנם כובתה מייד אחר כך.

על רקע זה מצאה השופטת קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום – החל מיום 11.5.1999 ואילך בלבד.



12.בעקבות הרשעתו גזר בית-משפט קמא על המערער קנס בן 5,000 ש"ח, וחייב אותו בחתימה על התחייבות בסך 25,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה דומה משך שנתיים.

טענות המערער

13.המערער מונה שורה של כשלים בהכרעת-הדין של בית-משפט קמא. הוא פותח בטענה, כי חיובם של נושאי משרה בתאגיד צריכה שתיעשה במשורה. לטעמו לא היה מקום להטיל עליו אחריות פלילית כנושא משרה, כאשר קיימים בעלי תפקיד אחרים בעירייה, שהנושא היה באחריותם.

ועוד טוען המערער, כי יש לפרש בצמצום את סעיף 11ג לחוק, על שום שהסנקציה הפלילית אינה הסנקציה המועדפת לטיפול בענייני איכות הסביבה ודומיהם.

המערער מוסיף עוד וטוען, כי לתקנות אתרי פינוי פסולת אין תחולה על העניין שלפנינו, הואיל ומדובר באתר "פיראטי".

ועוד מוסיף המערער, כי המשיבה לא הוכיחה "זיהום אויר חזק או בלתי סביר" כמשמעם בחוק, על שום שלא הביאה חוות-דעת של מומחה לדבר.

ולמעשים שעשה המערער ושעשתה העירייה עם פרוץ השריפה באתר טוען המערער, כי הוא עצמו הינחה את הגורמים הרלוונטיים לפעול בנחישות כדי להשתלט על השריפה, ואלה אמנם פעלו נכוחה, כמו שפעלו גם לפי הוראות אנשי המשרד לאיכות הסביבה, והיקף האש אמנם נצטמצם באופן משמעותי כמעט מייד. כמו כן, באתר הוצבו שער ושילוט ושומר מייד לאחר פרוץ השריפה, ללמדך על הפעילות המיידית של העירייה עם שפרצה האש, ועם שהתערבו אנשי המשרד לאיכות הסביבה.

על כל אלה מוסיף המערער טענה שעניינה הגנה מן הצדק. לטעמו לא היה כל מקום להגיש את האישום נגדו מלכתחילה, באשר אין נוהגין להגיש כתבי-אישום בכגון דא נגד ראשי ערים, וכך ראוי היה שינהגו אף עמו. הוא טוען, כי האשמתו באורח אישי נבעה מעימות שאליו נקלע עם נציג בכיר של המשרד לאיכות הסביבה בעקבות אירוע השריפה.




טענות המשיבה

14.המשיבה מבקשת, בתורה, לתמוך בהכרעת-הדין של בית-משפט השלום. היא טוענת, כי האתר נוהל באורח לקוי לאורך כל זמן הפעלתו, ובכלל זה לאחר שאירעה השריפה, חרף התראות שבאו מנציגי המשרד לאיכות הסביבה. היא טוענת, כי למערער הייתה זיקה ישירה לעבירות שבוצעו באתר, שכן היה מודע לנעשה בו לאחר שאירעה השריפה, ומכאן ההצדקה להרשעתו.

היא טוענת, כי התקנות קובעות חזקה, שלפיה עשן מבעירת פסולת גורם ריח וזיהום בלתי סבירים, ולכן אין צורך בחוות-דעת של מומחה על-מנת להוכיח את רמת הזיהום, על-מנת לענות לתיבה "זיהום אויר חזק או בלתי סביר" שבסעיף 4 לחוק.

היא מוסיפה עוד וטוענת, כי התקנות חלות על כל אתר באשר הוא, גם אם הוא בבחינת "אתר פיראטי".

לבסוף היא דוחה בשתי ידיים את טענת המערער, כי הופלה לרעה על פני ראשי ערים אחרים, שהרי הוא לא ראש הרשות היחיד נגדו מוגש כתב-אישום שכזה. היא דוחה את טענתו, כי הגשת האישום נגדו נבעה ממניעים זרים.

סוף טיעון מבקשת המשיבה להותיר את הכרעת-הדין על כנה.

תחולת התקנות

15.אין בידי לקבל את טענת המערער, כאילו התקנות אינן חלות על אתרים המכונים בעגה "פיראטיים", משמע לא מוסדרים, דוגמת זה שבו דובר בעניינו. התקנות אינן מוציאות את תחולתן מאתרים כגון זה. הן אינן מתנות את התחולה בקיומו של רישוי כזה או אחר. על-כן יש לומר, כי הן חלות על האתר בו עסקינן.

16.המערער ביקש להיתמך בדברים שהשמעתי בע"פ (נצ') 397/02 מועצה אזורית גליל תחתון נ' מדינת ישראל [5], מהם הוא מבקש ללמוד על היעדרה של תחולה לתקנות באתרים "פיראטיים". ובכן בדברים שאמרתי שם נקטתי לשון "דעתי נוטה" וגו', כשדבריי נאמרים אגב אורחא, משלא הייתי צריך להם על-מנת להכריע בערעור. משמע לא פסקתי דבר בעניין, לבד מהבעת נטיית לב, וזו נבעה מן החשש שביקשתי להביע מן השימוש שנעשה בתקנות הללו, שמא אנו עשויים לצאת ושכרנו בהפסד, כיוון שהדבר




עשוי להביא להנצחתם של אתרים לא ראויים, על-ידי הצבת שילוט וגו' באתרים לא מוסדרים, אם תתקימנה בהם מצוות התקנות.

מכל מקום, דעתי היא, כי התקנות אכן חלות על כל "מקום המשמש לפינוי ולסילוק פסולת", כאמור בתקנה 1 לתקנות הללו.

זיהום אוויר – סעיף 4 לחוק

17.המערער הואשם בעבירה לפי סעיפים 4, 11 ו-11ג לחוק. סעיף 4 עניינו "זיהום חזק או בלתי סביר של האויר...". סעיף 5 לחוק התיר לשר הרלוונטי "לקבוע מה הם רעש, ריח או זיהום אויר, חזקים או בלתי סבירים". והשר אמנם התקין את התקנות שהזכרנו למעלה, ואלה קובעות, בסעיף 2 שבהן, כך:

"עשן, גזים, אדים, אבק וכיוצא באלה הנפלטים מבעירת פסולת באתר לסילוק פסולת הם זיהום אויר בלתי סביר הגורם ריח בלתי סביר".

משלא היה מי שיחלוק על קיומה של בעירתה של פסולת באתר, כי אז יש לומר, כי זו גרמה זיהום אויר בלתי סביר, כמשמעו בסעיף 4 לחוק. בכך יש לומר, כי העירייה עברה על סעיף 4 לחוק, כעמדת כתב-האישום.

אי-קיום הוראת התקנות

18.לא היה חולק על כך, שהאתר המדובר לא התנהל כשם שֶמּוֹרוֹת התקנות לנהוג, משמע בלא שלטים, גדר, שער, חומר לכיסוי והידוק, וכיוצא באלה הוראות. מכיוון שכך, כי אז יש לראות את העירייה אחראית בפלילים בגין סעיף 11(א)(3) לחוק, הקובע כעבירה את דבר אי-קיום התקנות.

19.בכך, משמע בעובדה, שהעירייה עברה עבירה של זיהום אוויר בלתי סביר (סעיף 4 לחוק) וניהול כושל של האתר לפינוי פסולת (סעיף 11(א)(3) לחוק, לצד התקנות), לא אמרנו, כי המערער אף הוא עבר על הוראות חוק אלה. מכאן נפנה לדון אפוא באחריות שניתן להשית עליו בפלילים.



אחריות בפלילים של נושאי משרה

20.בפתח הדברים שומה כי נשים לבנו לכך, כי "העבריין העיקרי" הוא התאגיד, משמע העירייה, שהרי היא שהפעילה את האתר המדובר שלא כנדרש, לפי הטענה, דבר שגרם לשריפה, שגרמה לזיהום האוויר. לא המערער, גם לא ראש מחלקת התברואה של העיר, הם שהפעילו את אתר פינוי הפסולת שלא כדין. הדברים עולים אף מן הנטען בכתב-האישום, שאת אשמתם ראה בהיותם "אחראים על נושא התברואה בתחום השיפוט" של העירייה (סעיף 3א' לעובדות כתב-האישום). דברים אלה אנו אומרים, באשר מהכרעת-הדין יכול אתה להבין, כי המערער חויב בפלילים באופן אישי כמפעילו של האתר וכו'.

21.מניין אפוא אשמתו של המערער, בגין עבירה שעברה העירייה? אחריותו בפלילים מיוחסת לו בכתב-האישום מכוחו של סעיף 11ג לחוק, וזו לשונו:

"אחריותנושא משרה בתאגיד (א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 11 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, 'נושא משרה' – מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה.

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף 11 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו".

22.כעולה מהוראת חוק זו, על נושא המשרה מוטלת חובה "לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות" על-ידי התאגיד, שאם לא יעשה כן יראוהו מפר את חובתו, ועובר עבירה. זוהי עבירה עצמאית, משמע כזו העומדת בפני עצמה (ועונשה המיוחד לה – לצדה), והיא אינה נוגעת בהכרח לשאלה אם אמנם נעברה עבירה בידי התאגיד אם לאו. די לנו בכך, שנושא המשרה לא פיקח וגו', על-מנת לראותו אחראי בפלילים, גם אם לא נעברה עבירה בידי התאגיד. והנה מקום שנעברה עבירה בידי התאגיד, כי אז נכנסת לפעולה הוראת סעיף קטן 11ג(ב), וזו קובעת חזקה, שלפיה נושא המשרה ייראה




כמי שלא קִיֵים אחר חובתו שבסעיף 11ג(א), משמע לא פיקח וגו', על-מנת למנוע את העבירה שעבר התאגיד.

23.מדברים אלה עולה, כי במקרה שבו התאגיד עובר עבירה, ואנו מבקשים ליחס אחריות גם לנושא המשרה, כבמקרה שלנו, כל שעל המאשימה להוכיח הוא, כי התאגיד אמנם עבר עבירה. אם עולה בידיה להרים נטל זה, כי אז קמה החזקה שבסעיף קטן 11ג(ב), שלפיה נושא המשרה מוחזק כמי שלא עשה כל שניתן לעשות כדי למנוע את העבירה, ומכאן ואילך עליו הנטל לשכנע, כי הוא, מצדו "עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו", חובה הקבועה סעיף קטן 11ג(א).

24.ברע"פ 5389/01 המועצה האזורית לב-השרון נ' מדינת ישראל (להלן – עניין לב השרון [1]) נזקקה השופטת דורנר לשאלת אחריותו של ראש-מועצה (אזורית) להפעלתו של אתר שלא כמצוות התקנות. אמנם באותה פרשיה לא נחקק עדיין, בעת הרלוונטית לאירוע שנדון שם, סעיף 11ג מיודענו, וכל שנבחן – שאלת אחריותו של ראש-המועצה מכוחו של סעיף 14 לחוק. עם זאת, דברים שנאמרו מפי השופטת דורנר עשויים לסייע בידינו גם בפענוח השאלה, אם יש לראות את המערער אחראי בפלילים.

25.ובכן בעניין לב השרון [1], בעמ' 373-372 קובעת השופטת דורנר, תוך שהיא מביאה מפיו של השופט ברק, כמו מפיהם של פרופ' לדרמן ופרופ' פלר, את הדברים הבאים:

"בדומה להוראות המטילות אחריות פלילית על נושאי משרה בתאגיד הנושאים בחובות פיקוח, הרציונאל העומד ביסוד סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים הוא הטלת חובה על כל מי שבידיו הכוח למנוע את ביצוע העבירה במטרה להמריץ אותו לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים. בעניין זה כתב השופט ברק:

'...בהטלת אחריות פלילית כעין שילוחית בגין עבירת נושא משרה קודמו המטרות החברתיות שהחוק בו מצויה עבירת נושא המשרה בא להגשים. הטלת אחריות פלילית כעין שילוחית על נושאי המשרה נועדה להמריץ אותם לנקוט אמצעים נאותים ולהבטיח כי אמצעי זהירות יקויימו על-מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד' (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, בעמ'387).



ראו והשוו גם א' לדרמן "אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי-משרה בכירים אחרים בתאגיד", בעמ' 138-137.

בעבירות אלה, שכאמור החובה המוטלת לגביהן נובעת מן הכוח שיש בידי נושאי משרה למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד, מפרט המחוקק את בעלי התפקידים המסוימים העשויים להיות אחראים בפלילים. כך למשל בסעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים מנויים בעלי התפקידים המסוימים, שאם נעברה עבירה על-ידי התאגיד, חזקה עליהם כי הפרו חובתם לפקח ולמנוע עבירות... המאפיין את בעלי התפקידים הנושאים באחריות היא החובה המוטלת עליהם מכוח תפקיד מסוים בתחום שבו בוצעה העבירה. ומסביר פרופסור ש"ז פלר כי יש לפרש תחיקה המטילה אחריות על נושאי תפקידים באופן מצמצם כך שיכללו בהם רק אותם בעלי התפקידים הקשורים בתחום שבו בוצעה העבירה, גם אם על-פי לשון ההוראה ניתן לחייב באחריות נושאי תפקידים שעל-פי המתכונת ההיררכית של הארגון, לא היו אמורים לטפל בתחום שבו בוצעה העבירה על-ידי התאגיד. וכך כתב:

'העושה הפיזי שביצע את העבירה – האורגן – כבר זוהה ומכוח זאת מתחייב בעבירה גם התאגיד. מה הטעם לחלק ביד רחבה עונשים גם לאחרים, אם ההנחה היא כי לא הם ביצעו את העבירה או השתתפו בביצוע? העובדה שמאפשרים להם להתגונן בסייע של 'חוסר רשלנות' אינה משנה את התמונה, שכן עדיין חובת ההוכחה מוטלת עליהם במידה המטה את כפות המאזניים של הראיות לעברם; וזהו נטל שלא תמיד קל לעמוד בו' (ש"ז פלר יסודות בדיני העונשין (כרך א'), בעמ' 714).

להבדיל מעבירות נושאי משרה שעם רכיביהן העובדתיים נמנה כאמור קיומם של בעלי התפקידים המסוימים הנושאים באחריות שילוחית פלילית, לא ניתן ללמוד מסעיף 14 לחוק למניעת מפגעים על מיהות המפקחים והשולטים הנושאים באחריות פלילית על-פיו. משכך, יש לפרש הוראה זו על-פי תכלית החוק ולאור העקרונות המשפטיים הכלליים, ובדגש על כך שמדובר באחריות פלילית".

26.על דברים אלה הוסיף השופט מ' חשין (שם, בעמ' 384):



"סמכויות השלטון והמינהל שהדין מעניק לראש-מועצה, אין די בהן, לדעתי, כדי להטיל עליו חבות בפלילים, ואני מסכים כי יש לזכות את המבקש בדינו. בשולי הדברים אעיר כי תיקון תשנ"ז-1997 שלחוק (תיקון שבא בחוק איכות הסביבה (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה), תשנ"ז-1997) – ומכוון אני בעיקר להוראת סעיף 11ג לחוק כפי שהוסף – אפשר יש בו כדי להטיל אחריות פלילית גם על ראש מועצה אזורית. אלא ששאלה זו לא נתעוררה לפנינו וממילא לא אביע בה דעה".

27.כאמור, השופטת דורנר הפנתה לדברים שהשמיע פרופ' א' לדרמן במאמרו "אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי משרה בכירים אחרים בתאגיד" [9], בעמ' 147:

"גדר הספקות הוא באיזו מידה נפגעים, אגב הרצון להגשים יעד זה של יעילות אכיפה, עקרונות-יסוד אחרים של דיני העונשין. בנסיבות המקרה, האחריות מוטלת, כאמור, על דרגי ניהול מכוח חזקות משפטיות, בלי שהתביעה נדרשת להוכיח קיומה של התנהגות אסורה ואשם כלשהו מצד דרגי הניהול... סוג אחריות זה אינו עולה בקנה אחד עם חזקת החפות, ואינו מתיישב עם הזרם המרכזי בדיני העונשין, המחייב הוכחת מעשה אסור ומחשבה פלילית על-ידי התביעה כתנאי להטלת אחריות. השונות בהוראות בדבר האחריות של דרגי הניהול מתבלטת לאור מגמת תיקון 39 לחוק העונשין [חלק מקדמי וחלק כללי], המבקש במובהק לחזק את עקרונות-היסוד של האחריות האישית. מסקנה דומה עולה גם מתהליך קונסטיטוטיזציה בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו...".


28.אמנם דברים שהבאנו עד כה נאמרו באשר לדין עובר לתיקון תשנ"ז (חוק איכות הסביבה (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה), תשנ"ז-1997), שהוסיף את הוראת סעיף11ג לחוק, וראינו את הערותיהם של השופטים דורנר ומ' חשין שהפנו להוראת סעיף 11ג לחוק. עם זאת עשויים אנו ללמוד מדברים אלה על המצב דהיום, משמע לאחר התיקון. ראינו את דבריה של השופטת דורנר, שלפיהם בהוראות חיקוק דוגמת סעיף 11ג לחוק "מפרט המחוקק את בעלי נושאי המשרה העשויים למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד", באשר עליהם מוטלת חובה שבחוק משום הכוח שיש בידיהם למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד. ראינו את דבריה בהמשך פסק-הדין, שם הביעה חשש מפני הפגיעה בעקרון החוקיות אם יורשע אדם בפלילים בלא הוראת חוק מפורשת, וכך באו הדברים מפיה (שם [1], בעמ' 375):



"...ספק בעיני אם ללא הוראת דין מפורשת ניתן להסיק כי נושא הוא באחריות אישית אך מעצם אחריותו לביצוע ראוי של תפקידי המועצה, כאמור בסעיף 3 לצו המועצות המקומיות, בפרט נוכח פסיקת בית-משפט זה, בגדרה פורשה סמכותו של ראש-המועצה המקומית מכוח סעיף 3 האמור כסמכות מינהלית שיורית, המטילה על ראש-המועצה אחריות רחבה במיוחד, ועלולה – לו התקבלה עמדת המשיבה – לחייב ראשי רשויות מקומיות בפלילים באופן תדיר. ראו בג"ץ 754/86 וחידי נ' שר החינוך, בעמ' 801".

ובהמשך (שם):

"המדינה טוענת כי ההליך הפלילי הוא האמצעי האפקטיבי ביותר לשמירה על איכות הסביבה, ואפשר, כי כך הדבר, אף-על-פי-כן אין לנקוט צעד זה ללא עיגון מפורש בחוק. אוסיף כי אף ספק בעיניי אם ראוי להטיל על גוף המרוחק מן הפיקוח היומיומי על אתרי פסולת, אחריות פלילית. תפקידו של גוף זה הוא, בעיקרו, לספק מימון, וכאמור, מדובר בקביעת סולם עדיפויות. בעיניי עדיף, בנסיבות אלה, לא לעשות שימוש בהליך הפלילי הסטיגמטי, החייב להיות המוצא האחרון שבו נוקטת החברה, אלא לאכוף את הוראות החוק למניעת מפגעים על מועצה אזורית באמצעות הליכים מנהליים".

29.התיקון משנת 1997 הוסיף, כאמור, לחוק את סעיף 11ג שבו, המגדיר, בסעיף קטן 11ג(א) "נושא משרה" בתאגיד כך:

"מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה".

ראש-העירייה עשוי להיכנס לגדרה של החלופה הראשונה שבהגדרה, משמע "מנהל פעיל בתאגיד", והרי הוא מנהל פעיל בתאגיד, משמע בעירייה. דברים אלה מתחדדים נוכח הסיפה להגדרה, הכוללת – כאמור – כפי שראינו – גם פקיד האחראי על התחום המסוים שבו בוצעה העבירה. רוצה לומר, גם אם קיים בתאגיד בעל תפקיד, הממונה על התחום שבו נעברה העבירה, עדיין ניתן לראות גם מנהל פעיל שבתאגיד כמי שעשוי לחוב בפלילים לפי הוראת סעיף 11ג הנ"ל.

30.בהקשר זה מתבקשת הערה לטענת המערער, כאילו הגדרה זו של "נושא משרה" נתכוונה לחול רק על אחת מבין החלופות הקבועות בהגדרה, אך לא על כולן.


הוא ביקש לשכנע, כי קיומה של המילה "או" שבהגדרה מאפשר העמדה לדין פלילי רק אחד מבין המתאימים להגדרה, ואחד בלבד.

ובכן, לטענה זו אין בידי לשעות. אינני מקבל את הפירוש לו טוען המערער, שאין לו אחיזה בלשון ההגדרה, כמו גם בתכליתה של הוראת החוק. הגדרת סעיף 11ג מונה שורה גורמים הקשורים לתאגיד (מנהל, שותף, פקיד), וכל אחד מהם עשוי לחוב בפלילים למעשי התאגיד, משמע גם חלקם או כולם יחדיו. התיבה "או" בהגדרה זו אין משמעה (כטענת המערער), כי רק אחד מן הגורמים הללו עשוי לחוב, משמע לבדו, בפלילים. מסקנה זו מתיישבת גם עם תכליתה של הוראת החוק, המבקשת להשית אחריות על כל נושא משרה, שבידיו מצוי פוטנציאל לעשות מעשה שימנע ביצוע עבירה בידי התאגיד.

31.סיכומם של דברים עד כה, ראש רשות מקומית עשוי להימצא אחראי בפלילים, בגדרו של סעיף 11ג, בהיותו "מנהל פעיל" בעירייה. עם זאת, לעת שנבוא לבחון את סתירתה של החזקה שקובע סעיף קטן 11ג(ב), משמע בבדיקת השאלה, האם המערער עשה כל שניתן לעשות על-מנת למנוע עבירה, ראוי כי נביא בחשבון את הדברים שהבאנו למעלה בהרחבה מפי השופטת דורנר, ומפי המלומדים שמדבריהם היא התחזקה בעמדתה. למלאכה זו נפנה עתה.

32.אנו באים אפוא לשאלה, האם עלה בידי המערער לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 11ג(ב) הנ"ל, משמע האם הוא עשה כל שניתן לעשות על-מנת למנוע עבירה בידי העירייה. וכבר ראינו, כי העירייה עברה שתי עבירות, הגם שבכתב-האישום הן נתחברו לפרשייה אחת. הפן האחד של הפרשה עניינו אי-קיומן של הוראות התקנות בדבר אתרי סילוק פסולת. הפן האחר עניינו פריצתה של השריפה, וזיהום האויר שבא בעקבותיה. כתב-האישום טען, כי האש פרצה בשל כך שהאתר התנהל שלא לפי התקנות, וכי כיבוי האש נמשך למעלה מן הצריך, משום שלא נתקיימו ההוראות שבתקנות. בכך נקשרו שני חלקים אלה למעשה אחד.

ניהול האתר לפי התקנות

33.בית-משפט קמא קבע, כי המערער לא ידע, עד כי פרצה השריפה באתר, על קיומו של האתר, ופשיטא שלא ידע כי האתר מתנהל שלא לפי האמור בתקנות. אלא שגם אם לא ידע בפועל, אין בכך כדי לנקותו מאחריות, שהרי אחריות זו מתגבשת



משום התהוותה של העבירה אצל העירייה, שאז עובר הנטל לפתחו של המערער לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

34.אם כן, על-מנת שלא נטיל עליו אחריות בגין מעשה העבירה של העירייה על המערער להוכיח, כי עשה כל שניתן לעשותו על-מנת למנוע את העבירה. וכיצד נפרש "כל שניתן לעשותו", הקבוע בסעיף 11ג(ב) לחוק? הפירוש שיש ליתן למילים אלו צריך שיהא מצמצם, על רקע הדברים שאמרנו למעלה על אודות הטלת האחריות על נושאי משרה בתאגיד. לטעמי כאן נכנסת רמת המודעות, שצריכה להתקיים אצל נושא המשרה לקיומו של המפגע, כמו גם נסיבות אחרות, מהן אנו עשויים לגזור את המעשים שנדרוש מנושא המשרה לעשותם, בחינת "כל שניתן כדי למלא את חובתו".

35.כשאנו מדברים בראש רשות, הרי שבבדיקת הפעולות שעליו לעשות כדי למלא את חובתו עלינו להביא בחשבון את גודלה של הרשות, וכל הנגזר מגודל זה. לא הרי רשות מקומית קיקיונית כהרי עיר גדולה. ברשות מקומית קטנה יכול אתה לצפות מראש-העירייה כי ידע על קיומו של אתר לסילוק פסולת, ואם הוא פועל כראוי אם לאו. אנו רשאים לדרוש זאת ממנו, גם אם חלפה רק חצי שנה מאז נכנס לתפקיד. ככל שגדל היישוב – כן פוחתת הציפייה מראש הרשות כי יידע על פעולות פרטניות שעושה כל פקיד ופקיד בעירייה, וכיצד נעשות פעולות בידי העירייה שבראשה הוא עומד. כך, לא סביר בעיניי, כי ראש-עירייה כעפולה יידע כיצד מתנהלת המזבלה העירונית. די בקיומו של מנגנון ארגוני הנחזה לפעול כראוי, על-מנת לקיים אחר חובתו של ראש-העירייה, שאז יש לראותו כמי שעשה כל שניתן על-מנת למנוע את העבירה שעברה העירייה.

36.הדברים הללו יפים, לטעמי, גם לתקופה שמיום שנודע לראש-העירייה על קיומו של מפגע, אלא שאז ישתנו הדרישות ממנו על-מנת שישכנע, כי עשה כל שצריך לעשות על-מנת להסיר את המפגע. וגם כאן עשוי גודל היישוב להוות גורם בעל חשיבות. כך, אם מביאים לידיעתו של ראש-עירייה גדולה, כי העירייה פועלת פעולה לא ראויה בתחום פלוני שבאחריותה, הוא רשאי, באופן סביר, להניח, כי בעלי התפקיד הנוגעים לדבר בעיריה יעשו את שמוטל עליהם על-מנת לטפל במשבר, שהרי לשם כך הם קיימים. לא מתקבל על הדעת, כי ראש-העירייה ייראה אחראי בפלילים, כל עת שאחרון פקידי העירייה יעשה מעשה, שבגינו תחויב הרשות בפלילים, והרי פעולות שכאלה יכול שתיעשנה לרוב מידי יום. אינני רואה מדוע עדיפים בהקשר זה ענייני איכות הסביבה, עם כל חשיבותם, על פני תחומים אחרים שבהם עוסקת העירייה. גם אם פורצת אש, והדבר מובא לידיעת ראש-העירייה, אין הוא חייב, בהכרח, לילך ולהיווכח במו עיניו כיצד פועלים מנגנוני הכיבוי על-מנת להתגבר על האש. לשם כך קיים המבנה


האירגוני, ובו העושים במלאכה. נהיר, כי אם אנו מדברים במשבר רבתי, שלפי אופיו צריך להתערבותו של ראש-העירייה, כי אז ניתן לצפות ממנו כי יעשה מעשים על-מנת להביא את המשבר לסיום. הוא הדין במקרה שבו יודע ראש-העירייה על קיומו של כשל במנגנון הארגוני העירוני, כשל שבגללו נעברות עבירות בידי העירייה, שאז נוכל לדרוש ממנו דין וחשבון על מעשים שעשה לסילוק הכשל, משמע מעשים שעשה כדי למנוע את מעשי העבירה בידי העירייה.

37.מכאן אנו באים לעניין שלפנינו. ובכן, כשאנו יודעים, כי המערער לא נכנס לתפקידו אלא חמישה חודשים לפני שפרצה האש, כשהאתר המדובר התנהל כשם שהתנהל משך למעלה מעשור שנים קודם שנכנס המערער לתפקידו, וכשאנו מדברים בעיר בגודלה של עפולה על המנגנון הארגוני הגדול על האחראים בו לאיכות הסביבה על ענפיה השונים, אין לראות את המערער אחראי בפלילים בגין ניהולו של האתר שלא לפי התנאים שנקבעו בתקנות. עד לעת שפרצה השריפה הדברים הם בבחינת ברורים מאליהם (והערכאה קמא אמנם זיכתה את המערער ככל שהדבר נוגע לתקופה שעד לפרוץ האש). אין לצפות מראש-עירייה כעפולה, כי יידע כיצד מתנהל אתר פינוי הפסולת של העיר, ודאי לא בחמשת החודשים הראשונים לכהונתו, וספק אם ניתן לדרוש זאת ממנו אי פעם לאורך כל כהונתו. הוא יוצא ידי חובתו בקיומו של ארגון שפועל נכוחה, על בעלי התפקיד הראויים העובדים במקומות הנכונים בפירמידת התפקידים שבמנגנון העירוני. על-כן, ככל שהדברים צריכים עד יום שנודע למערער על פרוץ השריפה יש לומר, כי אף שהעירייה עברה עבירה שבניהול אתר פסולת שלא כדין, אין להטיל אחריות זו על המערער כמי שעמד בראש-העירייה.

38.לטעמי זהו הדין גם לאחר שנודע למערער על האש באתר. הוא רשאי, באופן סביר, להניח, כי האחראים בעיר יעשו את שעליהם לעשות, על-מנת לכבות את האש. אין זה מתקבל על דעתי, כי ראש-העירייה ינטוש את כל עיסוקיו הרבים כראש-עירייה, ויתפנה לטפל בכל שריפה שמתחוללת בעיר, גם לאחר שדבר קיומה מובא לידיעתו. על-כן סביר בעיניי, כי הוא לא יפנה בעצמו לבחון את האופן שבו מתנהלת האש. על-כן לא ניתן היה לצפות ממנו כי יֵדע, גם לאחר שפרצה האש ודבר קיומה הובא לידיעתו, כי האתר לא מתנהל לפי התקנות.

39.יתר-על-כן, גם אם בנקודת זמן זו הובא לידיעת המערער, כי האתר איננו מתנהל לפי שֶמוֹרוֹת התקנות, עדיין אין לראות בו אחראי על עבירה זו, משמע על ניהולו של האתר שלא לפי התקנות. למעשה כתב-האישום דורש מן המערער כי יעשה פעולות על-מנת להעלים את המפגע – תוך חודש וחצי בלבד מיום שנודע לו דבר קיומו, כלומר



מיום 11.5.1999 עד 21.6.1999 (זו התקופה הרלוונטית לכתב-האישום). אילו אפשרויות עמדו בפניו, על-מנת להביא לכך, שהתקנות אכן תתקיימנה ביחס לאותו אתר, מן הרגע שנודע לו (אם אכן נודע לו) כי האתר מתנהל שלא כדין? אפשרות אחת הייתה לסגור לאלתר את האתר. אפשרות זו אינה ראויה בעיניי, כשאנו מדברים על עיר גדולה כעפולה, שצריכה אתר לפינוי הפסולת, לרווחתם של תושביה. אפשרות אחרת שעמדה בפניו – איתורו של אתר חליפי, אלא שאיתור שכזה אף הוא אורך זמן, וחודש וחצי (אליו מתיחס כתב-האישום) איננו בבחינת זמן סביר. הדרך האחרת שעמדה בפני ראש-העירייה היא הכשרתו של האתר הקלוקל, על-מנת שיענה לדרישת התקנות, וגם פעולה שכזו דורשת את זמנה. מילים אחרות, הבה ונניח (הנחה שנתבררה כנכונה, ועל כך בהמשך), כי המערער החל פועל ממש בעת שנודע לו על קיום האתר, על-מנת להכשירו, עדיין – השלמת קיומן של כל הוראות התקנות לוקחת את זמנה. אין זה סביר, כי ביום אחד יהפוך האתר לכזה שמקיים אחר כל הכללים, לאחר שהתנהל משך עשר שנים ומעלה בדרך לא דרך. התקנת גדרות, שערים, שילוט, ציוד לכיבוי אש, הצבתם של חומרי כיסוי של פסולת, ועוד כיוצא באלה, לוקחים את זמנם, וחודש וחצי איננו זמן סביר לשם עשיית כל הדברים הללו.

טיפול בכיבוי האש

40.עד כה דיברנו על העבירה הנוגעת לחלקה האחד של הפרשה, כלומר, על ניהולו של אתר שלא לפי הוראת התקנות, ואנו מוצאים, כי המערער לא יכול היה לעשות יותר מכפי שעשה באופן סביר, כראש-עירייה בגודלה של עפולה, 5 חודשים לאחר שנכנס לתפקיד, על-מנת למנוע מן העירייה לנהל אתר שלא לפי התקנות, והדברים יפים בין לתקופה שלפני פרוץ האש ובין לאחריה. מכאן אנו באים לחלק השני של הפרשה, ועניינו בפעולותיו של ראש-העירייה בכיבוי האש. אמנם כתב-האישום חיבר, כאמור, בין שני חלקים אלה, ומשמצאנו, כי החלק האחד של העבירה לא נתבצע בידי המערער, כי אז יכולים היינו לפטור עצמנו מדיון בחלק האחר. ואף-על-פי-כן, ולמעלה מן הדרוש, נבחן את פעולותיו של המערער בכיבוי האש.

41.תחילה נציין שוב את שאמרנו למעלה, אין זה סביר לדרוש מראש-העירייה כי יתערב באורח אישי ממש בכיבוי השריפה שפרצה באתר. לשם כך קיימים המנגנונים האחראים בעירייה, והמערער, כראש-עירייה, רשאי היה להניח, כי הם פועלים לכיבוי האש. וגם אם נראה בשריפה שאירעה באתר סילוק הפסולת כעין משבר גדול, מסוג אלה הצריכים את התערבותו של ראש-העירייה, עלינו לראות, ראש לכול, את הדברים בהקשר לקיומו של האתר באופן שנתקיים משך עשור שנים, ובהקשר לעובדה, כי


המערער לא כיהן כראש-עירייה כי אם מספר חודשים עובר לפרוץ האש. על רקע זה יש לראות את המעשים שנעשו בפועל לאחר פרוץ השריפה, ובחינה של אלה מוליכה אותנו למסקנה, כשם שניווכח עתה, כי את המערער יש לראות כמי שפעל כל שניתן לפעול באופן סביר, על-מנת לכבות את השריפה.

42.ובכן תחילה נציין, כי גם לשיטת בית-משפט קמא – האש לא נמשכה זמן רב, וסמוך לאחר שפרצה נצטמצם היקפה באופן משמעותי. מכאן ואילך המשיכו ונתקיימו בעירות "נקודתיות" משך כחודש וחצי (בעמ' 2 להכרעת-הדין). רוצה לומר, מנגנון כיבוי האש פעל, לכאורה, באורח סביר. ראינו את המזכר ת/9 שכתב אלעד זוהר מן המשרד לאיכות הסביבה, שהתייצב ביום 11.5.1999 באתר ומצא בה כבאית אש. משמע כבאי עפולה הגיעו למקום על-מנת לכבות את האש. ממכתבו של אותו אלעד זוהר מיום 13.5.1999 (יומיים לאחר פרוץ השריפה) למדנו, כי העירייה אמנם פועלת פעולות כיבוי, אם כי לא לשביעות רצונו של האיש. במזכרו של מר זהר מיום 16.5.1999 (ת/14) מצינו פעולות שונות, כגון "נקיון של המזבלה", קבירת פסולת וכיו"ב פעולות שעשתה העירייה, שנחזות להיות ככאלה שנועדו להילחם בשריפה. והנה במזכרו של מר זהר מיום 19.5.1999 (ת/16) עולה, כי "בשני מקומות עדיין עולה עשן מן האשפה", ללמדך כי האש דעכה, שלא לומר כובתה כמעט כליל, והרי אנו מדברים על מספר בודד של ימים לאחר שפרצה השריפה. וראו עוד מזכרים מן הימים 23.5.1999 (ת/18), 1.6.1999 (ת/22), מיום 3.6.1999 (ת/21), ומיום 13.6.1999 (ת/26), המלמדים, כי האש אמנם דעכה מאוד, ובקושי התקיימה לאחר הבערה הגדולה שהייתה ביום הראשון.

43.עד התביעה שלום אפרים, יושב-ראש המועצה הציבורית לאיכות הסביבה באזור עפולה, העיד, כי לאחר שהוציא מכתב חריף לעירייה – עשתה זו "טיפול רציני" כדבריו, עד כי לא היה צריך, הלכה למעשה, את המשך טיפולו באירוע. כך באו הדברים לידי ביטוי בדבריו, בעמ' 7 לפרוטוקול:

"אם אתה אומר שאני ניתקתי מגע בגלל שהבעיה נפתרה, אז אני אומר שבסמוך לאחר הוצאת המכתב האחרון שלי היה טיפול מאוד רציני בשטח. הקימו מחסום ושמו עמדת שומר ואסרו כניסה לאתר לכל אדם. על אף האמור בת/4, אם היה צורך להמשיך בטיפול והבעיה לא היתה נפתרת הייתי ממשיך בטיפול. בבעיות אחרות המשכתי לטפל".


וראו גם עדותו של אלעד זהר (בעמ' 30 לפרוטוקול), ממנה עולה, כי העירייה אמנם עשתה לפי עצותיו, ופעלה פעולות שונות על-מנת לכבות את השריפה, כגון הפעלת שופל, הספקת עפר לכיסוי הפסולת הבוערת, ועוד.

44.על אלה נוסיף, כי מטעם ההגנה הוגשה חוות-דעת של מומחה לכיבוי אש (נ/7), ממנה למדנו על הקושי הטבוע שבכיבוי שריפות באתרי פינוי פסולת, כיבוי העשוי להימשך ימים רבים. חוות-דעת זו, שלא נסתרה כלשהו, לצד הפעולות עליהן למדנו מן המימצאים, שמקצתם מנינו למעלה, מלמדת, כי עם פרוץ השריפה באתר הפסולת פעלה העירייה פעולה סבירה וראויה לכיבוי האש. ואם זו פעלה כדבעי, אין אתה עשוי להשית אחריות בפלילים על מי שעומד בראשה. לאלה יש להוסיף את העובדה, כי הקושי שבכיבוי האש נבע מן העובדה, שהעירייה ניהלה את האתר באופן קלוקל משך למעלה מעשור שנים, ובכלל זה לא הידקה את הפסולת כראוי, שאם הייתה עושה כן, היו פעולות הכיבוי קלות יותר. משהמערער לא נכנס לתפקידו אלא זמן קצר קודם שאירעה השרפה, והואיל והוא נכנס לתמונה מעת שפרצה האש, לא מתקבל על הדעת לראות בו אחראי בפלילים, על שום שהאש לא כבתה מייד. העובדה שהאש לא כבתה מייד נובעת, כאמור, מקיומן של שכבות אינספור של פסולת, שנצברו משך השנים, ולמערער אין כל קשר לכך. לא יעלה על הדעת לחייב בפלילים את ראש-העירייה, שאך זה עתה החל מכהן בתפקידו, משום מעשים שעשתה העירייה משך עשר שנים קודם לכן.

45.מכל מקום, על כל הדברים הללו נוכל להוסיף את עדותו של המערער שלא נסתרה, שלפיה – מן הרגע שנודע לו על קיומה של האש הוא הנחה את הכפופים לו, משמע הממונים על הנושא, ובכללם אליהו פיס ויעיש סויסה (מנהל התברואה ומנהל שיפור פני העיר, בהתאמה), לפעול בדחיפות לכיבוי האש. המערער עצמו ביקר באתר, ללמדך על הרצינות שפעל בנושא. ואכן נראה, כי האש כובתה באורח סביר, בהתחשב במגבלה הטבועה שבכיבויה של אש באתר פסולת הבנוי שכבות שכבות.

46.משהגעתי למסקנה, כי את המערער יש לזכות משום הטעמים שהטעמתי למעלה, אין לי עוד להיזקק לטענות אחרות שהניח בפנינו, כגון הגנה מן הצדק.

סוף דבר

47.סיכומם של כל הדברים שהשמעתי עד כה – יש לבטל את הכרעת הדין בבית-משפט השלום ולזכות את המערער מן העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום.


השופט י' כהן

אין בידי לצרף דעתי לדעת חברי, השופט אברהם, בשאלה האם הוכח כי עשה המערער כל שניתן כדי למלא את חובתו.

עסקינן בערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בבית שאן (השופטת ע' מרדכי בת"פ 1634/01) מיום 28.12.2004 שלפיו הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 – גרימת זיהום אויר בלתי סביר, ביחד עם סעיפים 11 ו-11ג לחוק הנ"ל, ולפי תקנות 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10 ו-12 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), תש"ן-1990 (להלן – תקנות למניעת מפגעים) – אי-נקיטת אמצעים למניעת מפגעים מאתרים לסילוק פסולת.

מבוא

1.המערער כיהן כראש-עיריית עפולה החל מחודש דצמבר 1998.


כתב-האישום ייחס למערער (וכן, לעיריית עפולה, ולמר אליהו פייס שהוא מנהל מחלקת התברואה החל משנת 1991, אשר לא ערערו על הרשעתם), אחריות בשל היותם "מפעילי האתר" כמשמעות מונח זה בתקנות למניעת מפגעים.

2.כפי העולה מכתב-האישום בשטחה המוניציפאלי של העיר עפולה, בגבעת המורה, מתנהל אתר לסילוק פסולת גושית (להלן – האתר).

בכתב-האישום נטען כי המערער בצוותא עם שאר הנאשמים הפרו חובתם כ"מפעילי אתר" כאשר בתקופה שבין יוני-יולי 1998, ובתקופה שבין אפריל-יוני 1999, לא נקטו את כלל האמצעים הדרושים לפי התקנות בכדי למנוע זיהום אויר וריח בלתי סבירים. בשל מחדליהם נמנע השימוש באתר, פרצה בערה באתר במועדים שונים וזאת בשל השלכת פסולת מגוונת ומעל לכול, לא נקטו אמצעים הדרושים בכדי להביא לכיבוי המהיר של הבערה.

ההליך בבית-משפט קמא

3.לאחר ניהול הוכחות והבאת הראיות הורשעו הנאשמים במיוחס להם בכתב-האישום, בית-משפט מצא להרשיע המערער במיוחס לו בכתב-האישום החל מיום


11.5.1999 ואילך, והשית על המערער קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר והתחייבות כספית על סך 25,000 ש"ח להימנע תוך שנתיים מלעבור עבירה דומה.

4.פסק-דינו של בית-משפט קמא בוחן בהרחבה הראיות שהובאו לעניין העבירות, כדי קביעה כי אין כל ספק כי העבירות המיוחסות בכתב-האישום, אכן נעברו.

בנוסף, נבחנה שאלת אחריותו הפלילית של המערער בשימת דגש לטענות המערער כי ההיררכיה הפנים עירונית מנתקת הקשר בינו לבין הוראות תקנה 11ג לתקנות.

בית-משפט קמא דחה טענה זו בקובעו כי בשל היותו ראש-עירייה, ראש הפירמידה הביצועית העירונית, הוא המתווה מדיניות העיר והוא הסמכות למתן הוראות לזרועות הביצועיות שמתחתיו, יכול ויהיה תחתיו עובד בעל ידע ומומחיות בתחום מסוים ובטיפולו ובאחריותו, אולם אין משמעות הדבר ניתוק האחריות של המערער להבטחת אותן פעולות המבוצעות על-ידיו בשם העירייה.

עוד מצא בית-משפט קמא כי המערער – ראש-העירייה – לא הביא ראיות לכך שהוא "עשה הכל שביכולתו למלא חובתו".

5.עיקר טענות המערער

(1) הודעת הערעור רובה ככולה מתמקדת בשאלת הטלת האחריות הפלילית על המערער.

בא-כוח המערער טוען כי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים לא חל על מי שבידיו סמכויות פיקוח כלליות. לסברתו מגמת הפסיקה היא צימצום הטלת האחריות הפלילית על ראשי רשויות מקומיות בגין עבירות שעברה הרשות שבראשה הם עומדים.

לסברתו יש להטיל אחריות על נושאי משרה הקשורים באופן ישיר בתחום שבו בוצעה העבירה.

כאשר זוהה גורם מקצועי בתאגיד האחראי על התחום שבו בוצעה העבירה אין לפנות לגורם גבוה ממנו בהיררכיה הארגונית.



(2) המערער עשה כל שביכולתו כדי להביא להסרת המפגע ולפתרון הבעיה, אך הדבר לא מנע המפגע באופן מיידי, וזאת בשל העובדה כי כיבוי שריפות באתרי פסולת היא פעולה מורכבת ומסובכת.

כמו כן טען שקיים ספק אם נגרם זיהום אוויר חזק ובלתי סביר.

(3) אתר הפסולת נושא כתב-האישום הוא "אתר פיראטי" אשר לא ניתן להחיל לגביו את התקנות למניעת מפגעים (ראה לעניין אתר כגון דא, ע"פ (נצ') 397/02 הנ"ל [5]).

למערער נודע דבר קיומו של האתר הנדון רק בתאריך 11.5.1999.

אתר זה שימש כאתר לסילוק פסולת שנים רבות, ולא נעשו כל פעולות מצד המשרד לאיכות הסביבה בכדי להביא לסגירתו או הסדרתו.

(4) הבערה צומצמה באופן דרסטי לאחר ימים ספורים וזאת בהתערבות העירייה.

(5) מוסיף המערער וטוען כי עומדת לו טענת "הגנה מן הצדק" וזאת בשל הפליה בהעמדתו לדין הנובעת לדידו משיקולים זרים ובלתי עניינים.

6.עיקר הראיות הצריכות לעניין

(1) עד התביעה מר אפרים שלום, יושב-ראש המועצה הציבורית לאיכות הסביבה באזור עפולה, שלח 4 מכתבים לראש-העירייה בין התאריכים 11.5.1999 ל-13.5.1999, ובהם פירוט על אודות הבערה ואופן הטיפול בה.

כפי העולה מעדותו נעשו ניסיונות לכיסוי הבערה אולם אלו נועדו לכישלון.

כמו כן עולה מדבריו כי האדם עמו ניהל קשר ישיר בנוגע לבערה הוא נאשם 3, מר פייס.

מעדותו לא עולה כי ראש-העירייה היה מעורב בנעשה, אולם ניכר כי ראש-העירייה היה מודע למתרחש אותה עת באתר.



(2) מר אברי לכמן, סגן מחוז הצפון במשרד לאיכות הסביבה, ערך דוח לעניין הבערה שהתרחשה במהלך החודשים מאי יוני 1999, כפי העולה מעדותו בביקור שערך באתר לא הבחין בפעולות כיבוי הבערה.

(3) מר אלעד זוהר, מפקח המשטרה הירוקה של המשרד לאיכות הסביבה, הבחין במהלך ביקור שיגרתי באתר ב-25.6.1998 בבערה.

אחר ביקר באתר במועדים שונים ונוספים בעקבותם ערך דוחות סיור שונים שנמסרו לנאשם 3, עבור העירייה, אולם לאור ההתעלמות מהנעשה פנה ישירות לראש-העירייה – המערער, במכתבים מיום 13.5.1999 ומיום 16.5.1999.

בתאריך 10.8.1999 היה שותף לחקירת ראש-העירייה וכן כתב מזכר על אודותיה.

(4) עדותו של המערער בחקירתו על-ידי חוקרי איכות הסביבה הוגשה לבית-המשפט (ת/27). המערער סירב לחתום על טופס העדות. כפי העולה מחקירתו ומעדותו של המערער בבית-המשפט סבר כי אין הוא אחראי כלל לנושא איכות הסביבה וזאת כפי שנאמר בשל מבנה ההיררכיה הארגונית, לטעמיו.

המערער ציין כי ערך מספר ביקורים באתר לאחר שנודע לו על דבר הבערה ועצם קיומו של האתר וכן עקב מכתבו של מר אפרים שלום, והורה לכפופים לו לטפל במפגע ובהסדרת האתר.

במהלך ביקוריו לא הבחין בבערה או בסימני בערה אלא רק ראה פסולת בניין.

כמו כן ציין כי במהלך החקירה נזף בחוקריו, היות וחשב כי מלכתחילה אין מקום לחקירתו, ואין מקום להעמידו לדין.

דיון

חברי השופט אברהם עמד על העובדות ותחולת התקנות (שם, פיסקה 15 לחוות-דעתו ואילך).

הטלת אחריות פלילית על המערער

7.סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים, קובע כמפורט:




"אחריות נושא (א) נושא משרה בתאגיד חייב
משרה בתאגיד לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות
לפי סעיף 11 על ידי התאגיד או על ידי
עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו –
כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק
העונשין;

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף 11 על ידי תאגיד
או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי
נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף
קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל
שניתן כדי למלא את חובתו".

8.שותף אני לדעת חברי, השופט אברהם, ככל שזו נוגעת להטלת אחריות פלילית על המערער ובאשר לתחולת סעיף 11(ג) לחוק (שם, פיסקאות 30, 31 לחוות-הדעת) אולם שונה דעתי לעניין זיכוי המערער. לסברתי לא עשה המערער כל שביכולתו כדי מניעת המחדל, וכמצוות המחוקק.

9.סעיף 11ג(ב) לחוק מטיל אחריות על נושא המשרה בתאגיד, בשל עבירה שעבר התאגיד. נעברה עבירה על-ידי התאגיד חזקה שנושא המשרה לא פיקח כיאות.

היעדר הפיקוח נקבע כאמור, כעבירה עצמאית, ובגינה ניתן להאשים נושא המשרה, אלא אם כן נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע אותה העבירה מראש או הפסקת העבירה כאשר נודע לו עליה.

10.כפי שנאמר לעיל, הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירות המיוחסות לו, בשל מחדליו לפעול ביעילות להסרת המחדלים בתקופה שממאי 1999 וזאת, לאחר שקבע עובדתית כי לא הוכח כי עשה כל שניתן כדי למלא חובתו.

11.המערער התוודע לאתר רק במאי 1999, וזאת, כחצי שנה מתחילת כהונתו. אתר זה הוא אתר הפסולת היחידי שהעירייה מנהלת בפועל.

במהלך מאי 1999 קיבל המערער פניות ישירות מתושבי האזור על אודות הבערה (ראה ת/1 עד ת/4).

המערער עצמו ערך מספר ביקורים באתר, אולם לטענתו לא הבחין בבערה.


בית-משפט קמא התקשה לקבל טענה זו וזאת לאור הראיות הרבות שהובאו על אודות מצב האתר באותה העת (ראה ת/26(ב)(ג), ת/25(ב), ת/23(ג), ת/23(ג), ת/23(ד), ת/20(ב)( ג), ת/18(ב), ת/18(ג)(ד), ת 14(ב), ת/9(ב)(ג)(ד)(ה)).

כמו כן, בפניות חוזרות ונשנות לאחר היוודע דבר הבערה למערער, צוין מפורשות כי פעולות הכיבוי נחלו כישלון (ראה ת/15), אולם המערער לא נקט פעולה כלשהי לפתרון הבעיה.

השופטת מרדכי קבעה במפורש שעדויותיהם של עדי התביעה בדבר המצב בשטח היו מהימנות עליה, והיא שוכנעה שהמערער ושאר הנאשמים טיפלו באתר באופן לקוי, למרות ההתראות הרבות והנסיונות הכנים מצד המשרד לאיכות הסביבה לכוון לפתרון ראוי.

12.הטלת האחריות הפלילית על נושאי המשרה:

"נועדה להמריץ אותם לנקוט; אמצעים נאותים ולהבטיח כי יקויימו אמצעי זהירות על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד" (ראה ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 378).

13.בגישה המטילה אחריות פלילית על נושאי משרה, רק אחריות אישית, יש משום קיום החוק ודרבון הרשויות להימנע מביצוע עבירות על דיני איכות הסביבה והרתעת הרשויות מלהפר הוראות הדין.

הטלת אחריות על הרשויות בלבד אינה מרתיעה דיה, יש בה בכדי להעביר הנטל הכספי לכתפי הציבור כולו שחלק אף סבל מזיהום זה, וזאת במקום על מי שאחראי לטיפול בזיהום.

14.כך גם סבר השופט י' דר, בע"פ (חי') 1162/04 המשרד לאיכות איכות הסביבה, מחוז חיפה נ' המועצה המקומית דלית אל כרמל [6], באומרו:

"אני דבק בעמדתי, לפיה, כדי להשיג את התוצאות הראויות, יש צורך לראות בראשי רשויות ובעובדי רשויות, מי שאחראים למעשים ולמחדלים אסורים שנועדו להגן על טובת הכלל.

לצערי מוכיח הנסיון, ככל שניתן ללמוד אותו מהמתרחש סביבנו, כי גופים גדולים כמו חברות ורשויות אינן נרתעים מהליכים משפטיים הננקטים נגד


הגוף עצמו. מסיבה זו הורחבה האחריות לכלול גם אחריות אישית של ממלאי תפקידים".

15.לא מצאתי מקום להתערב בקביעות העובדתיות וקביעת המהימנות כפי בית-משפט קמא.

הלכה היא כי התערבות כגון דא תהא במקרים חריגים שאינם בנמצא כאן.

16.לאור האמור לעיל תמים דעים אני עם בית-משפט קמא כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נקט את כל האמצעים הסבירים ועשה כל הניתן כדי להפסיק העבירות.

"הגנה מן הצדק"

17.שתי טענות עיקריות העלה בא-כוח המערער לעניין הגנה מן הצדק:

האחת, אכיפה בררנית – הגשת כתב-האישום נגד המערער אינה תואמת מדיניות העמדה לדין של המשרד לאיכות הסביבה, כאשר בסוג העבירות בהן הואשם המערער לא נהוג להעמיד לדין את ראש הרשות.

השנייה, עצם הגשת כתב-האישום כנגד המערער נבעה משיקולים זרים ובלתי ענייניים – לסברת המערער, מתיחות ביחסים הבין-אישיים בינו לבין מר לוין, מנהל הסיירת במשרד איכות הסביבה הייתה גורם מכריע בהחלטת המשרד לאיכות הסביבה להעמידו לדין.

אינני סבור כי יש בטיעונים אלה כדי להקים למערער הגנה מן הצדק.

18.רשויות אכיפת החוק חבות חובות אמון והגינות כלפי הציבור, אשר במסגרתן עליהן לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה להן על-פי דין, אך ורק לשם התכלית שאותו הדין נועד להגשים.

הסמכות להעמיד לדין ואכיפת חוק הן סמכויות נכבדות אשר תוצאותיהן לעתים בעלות פגיעה קשה בזכויות יסוד של הפרט. שימוש בסמכויות אלה, שלא נועדו להגשמת תכלית החוק או משיקול שאינו ענייני עלול להקים לנאשם טענת "הגנה מן


הצדק", מכוח סמכותו הטבועה של בית-המשפט לבטל את כתב-האישום או לעכב ההליך השיפוטי.

19.המבחן להחלתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות – התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי או התעמרות בנאשם. ראה ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 370, דברי השופט לוין.

20.בכל הנוגע לטענת ההפליה, הנובעת מהגשה סלקטיבית של כתבי-אישום בסוג ובחומרת עבירות מעיין אלו, סבור אני כי לא ניתן לקבל טענה זו.

ההלכה היא כי רק במקרים שבהם אכיפה סלקטיבית של החוק היא פועל יוצא של מניע ספציפי כלפי נאשם, כי אז יקבל בית-המשפט את טענת ההפליה.

כמו כן, יקבל בית-המשפט טענת הפליה אם יתברר כי אכיפה סלקטיבית היא על רקע של מין, לאום או סיבה מכוונת אחרת (ראה בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע [4]). בכל מקרה אחר, וגם אם לא אוכפת הרשות את הדין באופן שווה על כלל מפירי החוק, אין בכך כדי להוות עילה כנגד עצם הגשת כתב-אישום או לעניין ענישה, טענות כנגד מדיניות אין מקומן בהליך הפלילי, אלא במסגרת מינהלית.

21.במקרה דנן, לא מצאתי ממש בטענות המערער לכך כי מתרחשת כנגדו קנוניה שבראשה עומד מר לוין אשר הביא בסופו של יום להחלטה להעמידו לדין.

(ראה גם דרך משל, הנאשם 2 בע"פ (נצ') 397/02 הנ"ל [5]).

22.אשר-על-כן , אין לדעתי כל מקום להתערבות בפסק-דינו של בית-משפט קמא ולו דעתי תישמע, יש להותיר את פסק-הדין על כנו.

השופטת א' הלמן

המערער החל כהונתו כראש-עיריית עפולה בדצמבר 1998. מתוקף תפקידו זה הוגש כנגדו (וכנגד אחרים) כתב-האישום שפרטיו הובאו בהרחבה בפסק-דינו של חברי, השופט אברהם.



עיריית עפולה (להלן – העירייה) הורשעה במיוחס לה בכתב-האישום, ואין חולק כיום כי העירייה לא קיימה את הוראות התקנות למניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת, בכך עברה עבירה לפי סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים (להלן – החוק) וסעיף 11(א)(3) לחוק.

בית-משפט קמא קבע כמימצא כי המערער לא היה מודע לקיומו של האתר לסילוק פסולת גושית, הנמצא לכל הדעות, בתחום שיפוטה של העירייה, ודבר קיומו הובא לידיעתו רק לאחר שפרצה השריפה, עליה נסב בין היתר, כתב-האישום. משכך, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום על סמך העובדות הרלוונטיות החל מיום 11.5.99 ואילך בלבד.

אחריותם הפלילית של נושאי מישרה בתאגיד הוגדרה בסעיף 11ג. לחוק הקובע כדלקמן:

"אחריות נושא (א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח
משרה בתאגיד ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי
סעיף 11 על ידי התאגיד או על ידי עובד
מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – כפל
הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק
העונשין; לענין סעיף זה, 'נושא משרה'
– מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף
מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על
התחום שבו בוצעה העבירה.

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף 11 על ידי תאגיד
או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי
נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף
קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל
שניתן כדי למלא את חובתו".

המערער משיג על הרשעתו כשעיקר טענותיו מכוונות כנגד הטלת האחריות עליו אישית או מכוח היותו נושא משרה בתאגיד.

בין היתר מבקש המערער לסייג את תחולתו של סעיף 11ג ולצמצם את היקף התפרסותה של החזקה הקבועה בסעיף 11ג(ב) המטילה על נושא המשרה את הנטל להוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו במקרה שבו הוכח כי נעברה עבירה לפי סעיף 11 לחוק.


כחברי, השופט אברהם, אף אני סבורה כי ראש-עירייה עשוי להיכנס בגדרה של החלופה הראשונה המנויה בהגדרת "נושא משרה" בסעיף 11ג(א) לחוק בהיותו מנהל פעיל בתאגיד, וחלה עליו ככזה חובת הפיקוח והחובה לפעול ולעשות כל שניתן כדי למנוע ביצוען של עבירות על חוק זה.

כפועל יוצא מכך, ומאחר ואין חולק כי נעברה עבירה על החוק, היה מוטל על המערער לסתור את החזקה שנקבעה בסעיף 11ג(ב) לחוק, ולהוכיח "כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו".

ההכרעה בשאלה האם עשה נושא משרה בתאגיד כל שביכולתו כדי למלא את חובתו היא מורכבת ומחייבת קביעת מימצאים עובדתיים ביחס לטיב הפעולות שביצע ובחינתן על רקע אמת מידה משפטית באשר להיקף חובותיו.

בכל הנוגע למימצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, לא נתבקשנו וגם אין עילה להתערב בהם.

מכאן, כי חילוקי הדעות באשר לאחריותו של המערער נובעים מהשאלה כיצד יש ליישם את המימצאים העובדתיים שנקבעו, והאם לאור פועלו של המערער לאחר שנודע לו על כך שפרצה שריפה באתר ניתן לקבוע כי עשה כל שניתן כדי למלא חובתו.

בירור השאלה על-פי איזו אמת מידה יש לבחון את התנהגותו של נושא המשרה צריך להיעשות על רקע תכלית החוק ופרשנותו, בין היתר לאור התיקון שהוכנס בו והחלת האחריות הפלילית באופן מפורש על נושאי משרה בתאגיד (חוק איכות הסביבה (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה) שבו הוסף סעיף 11ג לחוק).

האחריות המוטלת על נושאי משרה בתאגיד לפעולות התאגיד או עובד מעובדיה נגזרת מסמכות הפיקוח הנתונה בידיו, ומן הכוח והסמכות שיש לו לקבוע מדיניות ולפעול למניעתן של העבירות ולשמירה על מטרותיו של החוק.

חיובם בפלילים של נושאי המשרה בתאגיד התאפשר עוד קודם לתיקון החוק, באמצעות סעיף 14 לחוק אשר קבע כי "כל מקום בחוק זה שמדובר בו על גרימת מעשה פלוני, רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה גם אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, או על ידי מי שנתון לשליטתו, או לפיקוחו, והוא לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו, הטוען כי נקט אמצעים כאמור – עליו הראיה".


בהקשרו של סעיף זה, נקבע בפרשת לב השרון [1] (מפי השופטת דורנר) כפי שצוטט לעיל בפסק-דינו של השופט אברהם, כי הרציונל העומד ביסוד סעיף 14 לחוק הוא הטלת חובה על כל מי שבידיו הכוח למנוע את ביצוע העבירה, במטרה להמריץ אותו לנקוט את אמצעי הזהירות הדרושים.

באותו עניין ובנסיבות שעמדו בפניו שם, קבע בית-המשפט העליון כי אין להטיל אחריות על ראש-המועצה האזורית בגין מחדלים בניהול אתר הפסולת. עם זאת, את ההשלכות והמסקנות שניתן להסיק מהילכת לב השרון [1] על ענייננו יש לסייג בשניים. ראשית, הילכת לב השרון [1] דנה בסיטואציה שקדמה לתיקון לחוק, ובטרם הוגדרו בו נושאי המשרה עליהם מוטלת האחריות. שנית, וכתוצאה מכך, פסק-הדין עוסק בהגדרתו של מי שיחשב כמפקח וכבעל הכוח לדאוג לקיום הוראות החוק, בהתחשב בלשון החוק, תכליתו ועקרונות משפטיים כלליים. בסוגיה זו, ובנסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, הוחלט כי ראש-המועצה האזורית לא היה בעל זיקת פיקוח מספקת על אתר הפסולת שהוקם ונוהל על-ידי הוועד המקומי של כפר הס. הנחת המוצא הייתה כי המועצה האזורית הותירה בידי הוועד המקומי את הסמכות לפקח על אתרים לסילוק פסולת חקלאית (לעומת הפסולת הביתית שהסמכות לפנותה הייתה בידי המועצה האזורית ותחת פיקוחה).

בנסיבות ההן, שוכנע בית-המשפט כי זיקת הפיקוח בין ראש-המועצה האזורית והאתר שבהפעלתו נעברו העבירות לא הצדיקה הטלת אחריות פלילית על ראש-המועצה (ראה בעניין זה פסק-הדין שניתן בע"פ (נצ') 1421/04 מדינת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה נ' דלתון – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ [7]).

בענייננו, שונים הדברים בתכלית. מדובר באתר המופעל על-ידי העירייה, נמצא בבעלותה, אחזקתה וניהולה.

ספק אם ניתן ללמוד גזרה שווה גם מן האחריות המוטלת על נושאי משרה בתאגיד על-פי חוק המים, תשי"ט-1959. בסעיף 20כב לחוק המים קבע המחוקק חזקה באשר לאחריותו של בעל משרה בתאגיד "אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים כי למנוע או להפסיק את העבירה". הנטל המוטל על נושא המשרה בחוק למניעת פגעים הוא שונה, ועל פניו מגדיר נורמה גבוהה יותר, בחייבו את בעל המשרה לעשות "כל שניתן".


המילים "כל שניתן" מצביעות על כך שעל בעל המשרה לפעול, כמובן בגדר סמכויותיו וכוחו ומתוקף תפקידו, אך עליו להפעיל את מלוא סמכויותיו וליתן משקל כבד לשיקול של שמירת איכות הסביבה.

מקובלים עליי הדברים שנאמרו בע"פ (ת"א) 70988/03 עיריית רחובות נ' מדינת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה [8] (ניתן ביום 3.7.2005) אליו הפנה בא-כוח המערער:

"מכלול החובות המוטלות על ראש רשות מקומית אינן מתחילות ומסתיימות רק בנושא זיהום מים ואיכות הסביבה. עליו לאזן בין כל התפקידים והחובות המוטלים עליו, בהתחשב במכלול האילוצים החוקיים והתקציביים בהם הוא פועל" (בפיסקה 26 לפסק-הדין).

חובתו של ראש-העירייה לעשות כל שניתן למניעת המפגעים איננה מנותקת מיתר תפקידיו. עם זאת, לא די בכך שיראה כי פעל בסבירות והפעיל אמצעים סבירים העומדים לרשותו, למניעת העבירה, אלא עליו להראות כי מבין האפשרויות הסבירות שעמדו בפניו נתן עדיפות ובחר באופציה המועילה ביותר לקידום מטרת החוק.

בין היתר, טומנת בחובה חובת הפיקוח המוטלת על נושא המשרה, גם את החובה להתעדכן בפעילות המנגנונים שהוקמו בתאגיד כדי לענות באופן שוטף על מטרות החוק, ולהפעיל שיקול-דעת ראוי וסביר בשאלה מתי נדרשת התערבותו, ותרומתו האישית כבעל הכוח וההשפעה בפעולתם של עובדי התאגיד, או בפתרון בעיה חריגה.

בית-משפט קמא קבע בהכרעת-הדין (בעמ' 13) כי המערער לא הביא בפניו כל ראיות לכך שהוא עשה כל שביכולתו למלא את חובתו, מאחר ודבק בעמדתו שלא חלה עליו אחריות אישית בנדון. המערער קובל בין היתר, על צירוף הדברים, כביכול אין קשר ביניהם. אם סבר המערער כי אין עליו אחריות אישית למניעת העבירות על-פי החוק, הרי לא הוגשמה תכלית ההוראה שנועדה להמריצו ולהניעו לפעול בנחישות למניעת המפגעים או להסרתם.

בכך לא נסתיימה הבדיקה ואף בית-משפט קמא בחן האם פעל המערער, אף שלא ראה עצמו כאחראי אישית לתוצאות, בנחישות ובמרץ הנדרש ועשה כל שיביכולתו כדי למלא חובתו.


על-פי מימצאיה של הערכאה הראשונה, כ-5 חודשים לאחר שנכנס המערער לתפקידו, ניתנה התראה לעירייה על ליקויים שנמצאו באתר. משלא הוכח כי פנייה זו הובאה לידיעת המערער נקבע כי הוא רשאי ליהנות מן הספק בכך. לעומת זאת, נקבע כי לאחר שפרצה השריפה באתר הפסולת קיבל המערער פניות ישירות מתושבי המקום על אודות המפגע הקשה. מדובר בשריפה שהתחוללה באתר בין התאריכים 11.5.1999 ועד 21.6.1999, תקופה של כחודש וחצי, ושבעטיה נפלטו עשן וגזים לעבר שכונות עפולה עלית וגבעת המורה וכן כביש 65 הסמוכים.

פריצתה של שריפה בקנה מידה כזה העיד על פני הדברים על כשל באחזקת האתר, והפניות הישירות אל המערער מצד תושבים ואנשי איכות הסביבה, צריכות היו להוסיף ולהבהיר כי לא ניתן לסמוך על בעלי התפקיד הכפופים לו ונדרשת פעולה מצדו לשם מניעת השריפה ובירור הגורמים לה.

מן העת ההיא לא יכול היה המערער באופן סביר, להניח כי בעלי התפקיד הנוגעים בדבר יעשו את המוטל עליהם, ובעניין זה לא אוכל להסכים עם חברי השופט אברהם (בפיסקה 36 לפסק-דינו).

הכשל באחזקת האתר, ופניותיהם של אנשי איכות הסביבה אל ראש-העירייה, היו צריכים לעורר בו את החשד כי יש צורך בפיקוח הדוק יותר ובהתערבותו הדחופה. זו בדיוק כוונתה של התכלית "להמריץ" את נושא המשרה למלא את חובתו, ואם לא תאמר כך לא ברור מתי ובאילו מצבים עליו להטיל את כל כובד משקלו ולהביא למניעת מפגעים כנדרש על-פי החוק.

על-פי העדויות שהובאו בפניו קבע בית-המשפט כי היקף הבערה צומצם לאחר מספר ימים, אך המשיכו להתגלות בעירות ופליטות עשן נוספות נקודתיות, למשך עוד כחודש וחצי.

"במהלך תקופה זו המשיך האתר לפעול בניגוד להוראות התקנות ופסולת מגוונת כולל גזם, המשיכה להגיע למקום, על אף הבעירות שהמשיכו להתגלות באתר" (בעמ' 2 להכרעת הדין).

מעדותו של עד התביעה אברי לכמן, סגן מנהל מחוז הצפון במשרד לאיכות הסביבה, ומת/5 עולה כי במועדים 19, 23, 24 למאי וב-3 ליוני בערה פסולת באתר ולא




נמצא בו חומר כיסוי. האתר לא היה מגודר כנדרש ולא נמצאה בו כל שמירה. העד לא הבחין בכל מאמץ לכיבוי השריפה.

מדובר בבערה גלויה וגם בבערה פנימית שהעלתה עשן רב וסמיך, במספר מוקדים באתר. העד תיאר גם מצב שבו הוספה פסולת לאתר במהלך התקופה.

העד נשאל תוך כמה זמן הייתה השריפה נכבית מאליה לולא הוספה פסולת והשיב כי היה לוקח לה מספר ימים.

על-פי עדותו של מר לכמן ניתן היה לטפל בבעיה באופן יסודי כפי שתאר בעמ' 21-20 לעדותו, והדבר לא נעשה.

בפני בית-משפט קמא הובאה גם עדותו של מר אלעד זוהר, מפקח המשטרה הירוקה של המשרד לאיכות הסביבה, אשר תיעד את מצב האתר במועדים שונים מה-11.5.1999 ואילך.

(ראה למשל המוצגים המתייחסים ל-25.6.1999 (ת/6+ת/7), 16.5.1999 (ת/15) 19.5.1999 (ת/17) 24.5.1999 (ת/18)).

המצב בכל המועדים הנ"ל הצביע על כך שלא נעשו פעולות ממשיות ונחושות מצד העירייה להפסקת הבערה, ולתיקון הכשלים, כולל צעדים פשוטים יחסית כמו גידור השטח באופן שימנע השלכת פסולת על-ידי כל גורם ללא הבחנה. השער שהוצב בשלב כלשהו לא היה נעול (ת/18) ולא היה איש שיפקח על הנעשה במקום.

בעמ' 8 ואילך להכרעת-הדין, פירט בית-משפט קמא בהרחבה את אופן טיפולה הלקוי של העירייה בכיבוי השריפה ואת העובדה שהליקויים שהיו קיימים קודם לכן באופן ניהול האתר המשיכו גם במהלך התקופה שבה התחוללה הבערה. מן הראיות שהובאו בפניו הסיק בית-המשפט ובצדק כי האנשים שהיו מופקדים על האתר לא ביצעו כראוי ובמהירות הנדרשת את ההנחיות שקיבלו מעובדי המשרד לאיכות הסביבה ולא שעו לדבריו של עד תביעה 1, מר אפריים שלום. לא הונח באופן מיידי כיסוי מהודק בחומר כיסוי הולם שיכול היה להחליש את האש, והמשיכו להגיע לאתר חומרי גזם וחומרים דליקים אחרים.



עקב הכשל בתפקוד עובדי העירייה הופנו פניות בהולות ודחופות למערער שדרשו התערבותו. הוא עודכן גם בהמשך על-ידי אנשי איכות הסביבה בכך שהמצב לא טופל כראוי.

המערער העיד כי לאחר שנודע לו על השריפה הוא פנה לגורמים האחראיים בעירייה ושמע מהם כי הנושא מטופל כיאות. לאחר שקיבל פניות חוזרות, ניגש בעצמו לאתר והתרשם כי הנושא מטופל.

פרט לכך לא הובאו ראיות מהן ניתן להסיק כי המערער עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו, להסיר או להפחית ככל הניתן את הנזק הסביבתי שנגרם מן השריפה, לפקח כראוי על תפקוד אנשי העירייה מתוך כוונה להבטיח שהם מטפלים במפגע ומקפידים לנקוט בכל אמצעי הנדרש על-מנת שהתקלות לא תחזורנה על עצמן, ולהביא לתיקון הכשלים שגרמו לתקלה.

בעניין זה, לא מצופה מראש-עירייה כי יביא באופן מיידי לתיקון כל הליקויים שנמשכו כעשור בטרם החל בתפקידו, אך ברור מן הראיות שהובאו בפני בית-המשפט כי גם כשלים אותם ניתן היה לתקן לא טופלו. לו הותקנה גדר וקוים פיקוח ראוי על סוג האשפה שהתקבלה באתר במהלך תקופת הבערה, ניתן היה לצמצם ולהפחית את נזקה, וגם זה לא נעשה.

לאור האמור, אני מצטרפת למסקנתו של אב"ד השופט כהן, שלפיה יש לדחות את הערעור, ולהותיר על כנה את הכרעת-דינו של בית-משפט קמא.

הוחלט אפוא ברוב דעות לדחות את הערעור.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון