זיקת הנאה אישית

הקדמה:

בהתאם להסכמת הצדדים, הסוגיה היחידה העומדת להכרעת בית המשפט במסגרת החלטה זו היא שאלת זכויות הצדדים בדרך העוברת במשק בו מתגוררים הנתבעים ומשמשת כדרך גישה לרפת אותה מנהל התובע במשקו הצמוד (להלן: "דרך הגישה").

התובע מתגורר במשק מס' 24 במושב בית שערים (להלן: "משק 24") ומנהל במשקו רפת מזה שנים רבות. הנתבעים הינם בעלי זכויות במשק 25, הצמוד למשקו של התובע (להלן: "משק 25").

בחלק ממשק 25 עוברת דרך גישה, המחברת את הכביש הראשי במושב בית שערים אל הרפת שבמשקו של התובע ומשמשת – כך לטענת התובע – לצרכיו החקלאיים, ובתוך כך למעבר יומיומי של כלי רכב אל תוך הרפת וממנה החוצה. על פי הנטען, התנועה באמצעות דרך הגישה אל משקו של התובע נמשכת למעלה מ-60 שנה (ומתוכן למעלה מ-40 שנה שהתובע עובד ברפת), והחל משנת 1977 משמשת דרך הגישה למעבר של מיכלית המפנה חלב ממשק התובע לתנובה, וכן למעבר של משאית המובילה מזון לפרות. עוד נטען כי בשנת 1982 סלל התובע את דרך הגישה באספלט, כדי להקל על מעבר כלי הרכב ולמנוע אבק.

התביעה הוגשה במקור לבית משפט השלום בנצרת, ובמקביל להגשת התביעה, הוגשה בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד. ביום 16/1/08 נעתר בית משפט השלום (כב' השופט טאהא ערפאת) לבקשה ונתן צו מניעה, במעמד צד אחד, המורה לנתבעים להימנע מלגדר את משקם באופן שיפריע לשימוש בדרך הגישה, וכן להימנע מלהפריע לשימוש ולמעבר כלי רכב בדרך זו. במהלך הדיון שהתקיים בבית משפט השלום, הסכימו הצדדים להעביר את הדיון בתובענה ובבקשה למתן צו מניעה לבית המשפט המחוזי, מטעמי סמכות עניינית. בגדרי אותה החלטה נקבע כי צו המניעה יישאר בתוקף עד מתן החלטה על ידי בית המשפט המחוזי. צו המניעה עודנו תלוי ועומד גם כיום.

לאחר שהתיק הועבר לטיפולי ומשנכשלו ניסיונות להביא את הצדדים לכדי פשרה, נקבע התיק לשמיעת ראיות הצדדים בכל השאלות השנויות במחלוקת. במעמד ישיבת ההוכחות, הסכימו הצדדים כי תחילה תידון ותוכרע שאלת זכויות הצדדים בדרך הגישה.

משהסתיים שלב שמיעת ההוכחות והוגשו סיכומי טענות הצדדים, ערוך התיק ומוכן להכרעה.

טענות התובע:

לטענת התובע, עקב התקיימותם של תנאי סעיף 94 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין), הינו זכאי לדרוש רישום זיקת הנאה הצמודה למקרקעין, כשמשק 24 הוא "המקרקעין הזכאים" ואילו משק 25 הוא "המקרקעין הכפופים".

לעניין התנאי הראשון להשתכללות זיקת הנאה, טוען התובע כי דרישתו עניינה זכות למעבר או שימוש בדרך הגישה, ואין הוא טוען לזכויות מעבר לכך, ועל כן זכות זו ראויה להיות זיקת הנאה.

אשר לתנאי השני, שעניינו אופי ותכונותיו של השימוש, טוען התובע כי השימוש והמעבר בדרך נוגד את זכות הבעלים, כפי שאלה ציינו בעצמם (ודוק: טענה זו סותרת טענות קודמות שהעלה התובע בנדון, כפי שעוד יפורט בהמשך); כי השימוש והמעבר בדרך גלויים לעין; כי השימוש בידיעתם הקונסטרוקטיבית - להבדיל מידיעתם בפועל - של הנתבעים, שכן העלות להשגת המידע אודותיו היא סבירה, בייחוד בהתחשב במקצועו ובהכשרתו של הנתבע כגיאוגרף, מה גם שהנתבעים בעצמם הרחיבו את ביתם בשנת 1983 וחזקה כי היו בידם מפות ומדידות מאותה שנה; וכי השימוש אינו מכוח זכות חוזית או אחרת שהוענקה לתובע על ידי הנתבעים.

בנוגע לתנאי השלישי להשתכללותה של זיקת הנאה, טוען התובע כי הינו משתמש בדרך במשך למעלה מ-30 שנה, וליתר דיוק כי הינו משתמש בדרך, באופן אישי, מזה 36 שנה, וקודם לכן, אף בתקופת אימו נעשה שימוש בדרך משנות ה- 30 ואילך (מועד הקמת הרפת), תקופה שניתן לצרפה לתקופת השימוש הכוללת לצורך בחינת התקיימות תנאיה של זיקת הנאה. בהקשר זה מדגיש התובע כי תוואי דרך הגישה – הן מבחינת אורכו והן מבחינת רוחבו – לא השתנה במהלך השנים בכל הנוגע לקטע השנוי במחלוקת (היינו קטע הדרך שעובר בחלקת הנתבעים), מלבד סלילת דרך הגישה בשנת 1982, ודרך הגישה קיימת עוד משנת ה- 30 ועד היום והיא ממוקמת בין שני עצי זית, אשר בעבר היו מסמנים באמצעותם את גבולות המשקים.

בתגובה לטענה לפיה לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים כנגד הנתבעים, כחוכרים של מקרקעי ציבור (קרקע בבעלות הקרן הקיימת לישראל), טוען התובע כי עמדה זו עומדת בניגוד לעמדת המלומדים העוסקים בסוגיה זו ואינה נתמכת בפסק דין של בית המשפט העליון.

לחילופין, טוען התובע כי קמה לו, באופן אישי, גם זיקת הנאה "פרסונלית", מכוח שימוש במשך 30 שנה במקרקעין, והינו זכאי לדרוש רישום זכותו האמורה.

בנוסף ולחילופין, טוען התובע כי השימוש שעשה בדרך הגישה הקנה לו רשות בלתי הדירה ורישיון שלא ניתן לביטול למעבר בדרך הגישה. עוד טוען התובע כי הנתבעים מנועים מלהפריע למעבר בדרך הגישה על פי דיני ההשתק, בהתקיים התנאים של מצג מצדם. בהקשר זה טוען התובע כי שתיקת הנתבעים במשך כל השנים בהם נעשה שימוש בדרך הגישה, מהווה הסכמה ורשות מצדם לשימוש שעשה התובע – רשות מכוח הסכמה שבשתיקה בלתי הדירה (כאן המקום לשוב ולהדגיש כי טענה זו ביחס לשתיקת הנתבעים במשך השנים סותרת טענות קודמות של התובע בנדון, כפי שעוד יפורט בהמשך). התובע מוסיף וטוען כי לאור עובדה זו, הסתמך על השימוש בדרך לצורכי הרפת ואף סלל על חשבונו את דרך הגישה באספלט, תוך שאביה של הנתבעת מסמן יחד עימו את שביל הסלילה, כדי לוודא שהסלילה אינה חורגת מהתוואי הקיים. לשיטתו של התובע, בנסיבות אלה, מושתקים הנתבעים מלטעון לפינוי או אי שימוש בדרך הגישה שחורגת חלקית למשקם.

לסיום, מבקש התובע להבהיר כי בניגוד לטענת הנתבעים, זכויותיו במשק 24 הוכחו באופן מלא, ודווקא הנתבעים הם אלה שמסרו מידע לא נכון לגבי זכויותיהם, שכן בדיעבד התברר כי זכויות הנתבע במשק 25 הינן חלקיות בלבד.

טענות הנתבעים:

בראש ובראשונה טוענים הנתבעים כי טרם הוכחו זכויותיו של התובע במקרקעין ולא הובהר כי הינו מחזיק כחוק במשקו, בין היתר גם בהתחשב בכך שחוזה החכירה בנוגע למשק 24 הסתיים לפני למעלה מ-20 שנה, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה.

לעניין סלילת דרך הגישה על ידי התובע, טוענים הנתבעים כי סלילה כאמור דורשת היתר בניה, שלא ניתן במקרה זה. לשיטתם של הנתבעים, מתן סעד משפטי של זכות מעבר ושימוש בדרך הגישה, בנסיבות בהן מדובר בדרך שנסללה באופן לא חוקי, אינה ראויה.

לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי טענותיו של התובע נשענות על רקע עובדתי סותר, כיוון שמחד גיסא טען כי שימושו בדרך במהלך השנים מהווה חזקה נוגדת, ומאידך גיסא טען לזיקת הנאה מכוח הסכמה פוזיטיבית עם הנתבעים ו/או עם הורי הנתבעת, באופן השומט את הבסיס מתחת לטענתו בדבר השתכללותה של זיקת הנאה מכוח השנים, העומדת בלב ליבה של התביעה.


הנתבעים מוסיפים וטוענים כי לנוכח העובדה שזיקת ההנאה מכוח השנים מבוססת על יסוד החזקה הנוגדת, טענתו של התובע בדבר הסכמה פוזיטיבית של הנתבעים פועלת לרעתו ולמעשה שומטת את הטענה מיסודה (שכן לא מתקיימת אותה חזקה נוגדת). למעשה, לטענת הנתבעים, קבלת רשות או הסכמה מצד בעל המקרקעין לשימוש קוטעת את האפשרות לשכלולה של זיקת הנאה מכוח שנים, ויוצרת, לכל היותר, מעמד חדש של בר רשות או שוכר.

עוד טוענים הנתבעים כי בהיותו של התובע בר רשות (לפי האפשרות העולה מטענותיו), ניתן לסלקו מדרך הגישה העוברת במשק הנתבעים בכל עת, בכפוף למסירת הודעה פרק זמן סביר מראש. על פי הנטען, הודעות כגון אלה נמסרו לתובע מאז שנת 2007 ואילך.

הנתבעים טוענים כי ניסיונו של התובע להסתיר עובדות מהותיות מעיני בית המשפט לעניין זכויות הצדדים במקרקעין, צריכה לפעול לחובתו. בהקשר זה טוענים הנתבעים כי התובע הסתיר את דבר היותו (ואת דבר היותם הם עצמם) חוכרים במקרקעין השייכים לקק"ל, ובהיות המקרקעין בגדר "מקרקעי ציבור", לא ניתן לרשום עליהם זיקת הנאה. כן טוענים הנתבעים כי קק"ל אינה צד להליך, על כל המשתמע מכך.

יתירה מכך, הנתבעים טוענים כי גם המבחן השני לקיום זיקת הנאה אינו מתקיים, שכן לא מתקיים בענייננו "מבחן השימוש הגלוי", שכן הם לא ידעו (ולא היה עליהם לדעת) על הסגת הגבול מצדו של התובע לשטחם. לדידם, גם לפי עדותו של התובע, גבולות המגרשים לא היו ברורים עד השנים האחרונות והסגת הגבול הינה תוצאה של בדיקת מודדים חדשים. אי לכך, סבורים הנתבעים כי גם מטעם זה אין משתכללת זיקת הנאה בנסיבות העניין.

אשר להתקיימות המבחן השלישי לקיומה של זיקת הנאה, טוענים התובעים כי לא התקיים במקרה דנא התנאי שעניינו הסגת גבול למשך תקופה רצופה העולה על 30 שנה באותו תוואי שביל "פולשני" – הן לרוחבו והן לאורכו, וזאת בין היתר גם בהתבסס על גרסת התובע והעד מטעמו ובהתחשב בכך שהנושא לא הוכח כדבעי על ידי התובע, שנמנע מלהביא עדים רלוונטיים בנדון.

בנוגע למפות האויר שהציג התובע, טוענים הנתבעים כי אלו דווקא מלמדות כי הסגת הגבול של התובע בשטח הנתבעים החלה מאמצע שנות ה-80, ולא קודם לכן, כנטען על ידי התובע, כך שממילא לא התקיימה הדרישה להסגת גבול במשך שלושים שנה, הנחוצה לקיומה של זיקת הנאה מכוח השנים.

אם לא די בכך, סבורים הנתבעים כי דרך הגישה, במתכונתה הנוכחית, כלל אינה נחוצה וניתן להעבירה בקלות אל צדו המערבי של בית התובע, דבר שאך ייטיב עם התובע ומשפחתו.

בנוסף, לטענת הנתבעים הוברר כי דרך הגישה נשוא המחלוקת אינה דרך הגישה היחידה אל הרפת וקיים שביל גישה נוסף מצדה האחורי של הרפת, אשר עשוי להוות חלופה זמינה וראויה לפיתרון המחלוקת, כך שטענת התובע לפיה חסימת דרך הגישה תוביל להשבתת הרפת, אין בה כל ממש.

בנוגע לטענת התובע לקיום זיקת הנאה מכוח הסכמה או רשות של הנתבעים, טוענים הנתבעים כי אף אם היתה הסכמה מצדם, והדבר מוכחש, הרי שללא רשות בעלת המקרקעין, קק"ל, אין להסכמה זו כל משמעות. בנוסף, הסכמה זו (שלא היתה על פי הנטען) גם מנוגדת לחוזה החכירה עם קק"ל ועלולה היתה להוביל לפקיעת זכותם הם בשטח.

עוד טוענים הנתבעים בהקשר זה כי לפי הפסיקה, הסכם ליצירת זיקת הנאה טעון מסמך בכתב ורישום במרשם המקרקעין, וללא רישום, לכל היותר ניתן לראות בהסכם כהתחייבות להקנות בעתיד זיקת הנאה, אך גם התחייבות זו טעונה מסמך בכתב לפי חוק המקרקעין

באשר לטענת התובע לזיקת הנאה אישית פרסונלית, טוענים הנתבעים כי אין בזכות כזו, המוכחשת ממילא, כדי לסייע לתובע, שכן התובע אינו מבקש זכות מעבר אישית, כי אם זכות מעבר לצדדים שלישיים, לצורך הגעה אל הרפת וממנה החוצה (נהגי "תנובה", נהגי איסוף הגללים, נהגי ספקי מזון הפרות ועוד), וצדדים אלה כלל לא נכחו במשפט ולא מסרו עדות, וממילא לא ניתן להעניק זיקת הנאה מכוח השנים לטובת "סוג אנשים".

התנאים להשתכללות זיקת הנאה – כללי:

זיקת הנאה, לפי סעיף 5 לחוק המקרקעין, הינה "שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם". זיקת הנאה היא זכות קניינית בנכסי הזולת, הנושאת אופי מיוחד (מ' דויטש, קניין, כרך ב' (1999) (להלן: "דויטש"), עמ' 419).

מקורותיה של הזכות לזיקת הנאה הינם מכוח חוזה, מכוח חוק או מכוח שנים.

התנאים לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים קבועים בסעיף 94 לחוק המקרקעין, המציב שלושה תנאים שקיומם המצטבר מביא להשתכללותה של זיקת הנאה: הזכות נושא השימוש היא "זכות הראויה להוות זיקת הנאה"; אופיו ותכונותיו של השימוש הם כאלה שמאפשרים לו להיכנס לגדר הוראותיו של סעיף 94 לחוק המקרקעין; תקופת השימוש היא בת שלושים שנים רצופות (ע"א 700/88אסטרחאן נ' בן חורין, פ"ד מה(3) 720 (1991) (להלן: "פרשת אסטרחאן"), עמ' 732).

לעניין התקיימותו של התנאי הראשון, כבר נקבע כי "זכות מעבר" הינה זכות הנכללת בגדר סעיף 94 לחוק בהיותה ראויה להוות זיקת הנאה (פרשת אסטרחאן, שם).

לעניין התקיימות התנאי השני, תכונותיו היסודיות של שימוש שמאפשר רכישתה של זיקת הנאה מכוח שנים הן אלו: הוא נוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים; הוא גלוי וחשוף לעין כל; הוא נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים; מקורו אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על-ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש" (פרשת אסטרחאן, עמ' 734).


בנוגע להתקיימות התנאי השלישי, יש לוודא כי תקופת שימוש היא לכל הפחות בת שלושים שנים רצופות. בהקשר זה, במסגרת דעת המיעוט של כב' השופט בן-יאיר בפרשת אסטרחאן, הובעה הדעה כי כאשר המשתמש המאוחר הוא חליפו של המשתמש המוקדם מבחינה משפטית, דוגמת מוריש ויורשים, לא חל כל שינוי בזהותו של המשתמש, וניתן לאפשר צירוף של תקופות שימוש (שם, עמ' 739-740). כב' השופט לוין, במסגרת דעת הרוב, הביע ספק אם אכן יש מקום לצרף את תקופות השימוש באותו מקרה ובאותן נסיבות (שם, עמ' 744).

זיקת הנאה מכוח שנים:

לדעתי, לא התקיימו ביחס לתובע התנאים הקבועים בסעיף 94 לחוק המקרקעין, והלה לא הצביע על זיקת הנאה מכוח שנים שהשתכללה בדרך הגישה נשוא המחלוקת.

כפי שצוין בפרק הקודם, לצורך רכישת זיקת הנאה מכוח שנים, על השימוש להיות, בין היתר, נוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים. היינו: במקרה דנא, על השימוש בדרך הגישה להיות "שימוש נוגד" לזכותם ולרצונם של הנתבעים.

ראה בהקשר זה דבריו של כב' השופט בן-יאיר בפרשת אסטרחאן, בעמ' 734 כדלקמן:

"השימוש חייב להיות עוין או נוגד את זכות הבעלות של הבעלים במקרקעין הכפופים... תכונה זאת, כמו יתר התכונות הנדרשות מן השימוש, מבטיחה שמדובר במערכת נסיבות המאפשרת לבעל המקרקעין הכפופים לעמוד על משמר זכויותיו. הטעם לכך הוא, שאם השימוש אינו נוגד או אינו עוין לזכות הבעלות במקרקעין הכפופים, לא יהיה לבעל המקרקעין עניין להפסיק את מרוץ ההתיישנות ולא יהיה לו עניין להפעיל את זכויותיו לשמירת האינטרסים שלו במקרקעין. במצב כזה לא יהיה ניתן לומר, שהתהוותה מערכת נסיבות, שאיפשרה לבעלים לשמור על זכויותיו במקרקעין הכפופים".

בהקשר זה מציין דויטש, בעמ' 468:

"על כן זיקת שנים לא תקום בנסיבות שבהן השימוש נעשה מכח הסכם פוזיטיבי לשימוש (כגון חוזה שכירות) אשר נקבעה לו תקופה מסוימת. בתקופת ההסכם אין לפנינו "שימוש נוגד". כך הוא הדין גם כאשר קיימת הרשאה פוזיטיבית לשימוש, למשך תקופה לא מסוימת. אכן, במקרה כזה יכול הבעלים להפסיק את השימוש בכל עת, בהודעה מוקדמת סבירה, אולם כל עוד הוא לא עשה כן, אין לפנינו שימוש נוגד, המוביל ליצירתה של זיקה".
(ההדגשה במקור – ע.ע.)

כן ראה בעניין זה (י' ויסמן, דיני קניין החזקה ושימוש, כרך ג' (2005) (להלן: "ויסמן"), עמ' 528):

"שימוש במקרקעין הכפופים המתבסס על הסכמה של בעל המקרקעין הכפופים אינו עשוי להניב זיקת הנאה מכח התיישנות. על השימוש להיות "נוגד" (adverse) לבעל המקרקעין הכפופים ושלא בהתבסס על הסכמתו".

ובהמשך, בעמ' 529:

"המבחן להיות השימוש 'נוגד' טמון בזווית הראייה של המשתמש. משתמש שתמך את השימוש שעשה בנכס של התובע ברשות שקיבל מאת התובע, מקפח בכך את יכולתו להעלות טענת התיישנות, לעומת זאת אם המשתמש לא התבסס על הסכמת הבעלים (בין הסכמה מפורשת ובין הסכמה מכללא), ייחשב שימושו כנוגד".

בענייננו, כחוט השני שזורה בכתבי טענותיו של התובע הטענה כי השימוש בדרך הגישה במהלך השנים נעשה על דעתם ובהסכמתם המלאה של הנתבעים.

בהקשר זה, טוען התובע כבר במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שהגיש לבית משפט השלום, כי השימוש בדרך הגישה נעשה בהסכמתם של הורי הנתבעת ובהסכמתם של הנתבעים עצמם.

לשם ההמחשה ומפאת חשיבותו, מצאתי לנכון להביא את נוסחו המלא של סעיף 19 לבקשה לצו מניעה זמני, כדלקמן:

"בכל השנים שימשה הדרך המסומנת 'a' למעבר רצוף וקבוע של כלי רכב. מאז ומתמיד המעבר היה בהסכמה של המתגוררים במשק 25, הוריה של המשיבה ה"ה אפרים ובלומה אייזנר ז"ל, וגם של המשיבה ובעלה דאז, המשיב, מעולם לא נשמעה ממי מהם כל תלונה שהיא, השגה או התנגדות למעבר הטרקטורים והמשאיות בדרך 'a'".
(ההדגשה במקור – ע.ע.)

ודוק: אלמלא סבר התובע כי אכן הינו מסיג גבול בקטע הדרך המצוי בשטחם של הנתבעים וכי נחוצה לו הסכמת הנתבעים למעבר בדרך הגישה הפולש לשטחם, לשם מה טרח והדגיש כי נתקבלה הסכמתם לשימוש בדרך הגישה?!

היינו, התובע בעצמו שב וחוזר על כך שניתנה הסכמה מפורשת למעבר של כלי רכב בדרך הגישה, ואף מוצא לנכון להדגיש במפורש את נושא הסכמתם של הנתבעים ו/או הורי הנתבעת בנדון.

התובע שב על הטענה בדבר הסכמה פוזיטיבית של הנתבעים לשימוש בדרך הגישה גם בסעיפים 36 ו-37 לבקשה לצו מניעה זמני, שם הוא מדגיש כי המעבר בכלי רכב בדרך הגישה היה קבוע ורצוף, והכל בידיעת הנתבעת ובהסכמתה, ואף טוען במפורש כי הסכמה פוזיטיבית זו מצד הנתבעים והורי הנתבעת מהווה "אקט פוזיטיבי של הסכמה לרישום זיקת הנאה".

טענה זו שבה ועולה בסעיפים 27, 28 ו-36 לכתב התביעה שהגיש התובע, המהווים שחזור של הטענות המועלות בבקשה לצו מניעה זמני. בסעיף 36 לכתב התביעה, התובע אף עותר במפורש לסעד לפיו יצהיר בית המשפט "על קיומה של זיקת הנאה כנ"ל מכח הסכמת בעלי המשק 25 למעבר בתוואי הדרך 'a' ולסלילתו".

כן ראה טענותיו של התובע בנדון בסעיף 14 לתצהירו, בעמ' 18-19 לפרוטוקול ובסעיף 23 לסיכומיו.

על רקע הדרישה לקיומו של שימוש הנוגד את זכות הבעלים, כמפורט לעיל, טענותיו של התובע בדבר הסכמתם הפוזיטיבית של הנתבעים למעבר בדרך הגישה, שומטת את הבסיס תחת תביעתו, ככל שהיא נסמכת על קיומה של זיקת הנאה מכוח שנים, שכן לא ניתן להעלות טענות להסכמה פוזיטיבית ובד בבד לטעון לשכלולה של זיקת הנאה מכוח שנים, הדורשת חזקה נוגדת, וטענה זו של זיקת הנאה מכוח שנים נופלת עוד בטרם קמה.

לפיכך, ומשנעדרת זכות השימוש בדרך הגישה לה טוען התובע את יסוד השימוש הנוגד, אין מקום להכיר בטענתו של התובע לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים, ומשכך, מתייתר הצורך לדון ולהכריע בטענות נוספות שהעלו הצדדים בהקשר זה, לרבות שאלת תקופת השימוש בדרך הגישה, תוואי הדרך בו נעשה שימוש, שאלת ידיעתם הקונסטרוקטיבית של הנתבעים אודות הפלישה ועוד.

לעניין האפשרות כי השתכללה זיקת הנאה מכוח רשות או הסכם, לדעתי לא צריכה להיות מחלוקת כי זו אינה קיימת, שכן הסכם ליצירת זיקת הנאה טעון מסמך בכתב ורישום במרשם המקרקעין, ומשלא נעשה כן, בין אם אל מול הנתבעים ובין אם אל מול בעלת המקרקעין קק"ל, אין לפנינו זיקת הנאה מכוח הסכמה או רשות (ויסמן, עמ' 508-509; א' איזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק ב' (1995) (להלן: "איזנשטיין"), עמ' 188)).

זיקת הנאה אישית לתובע?

התובע העלה טענה זו, לפיה נוצרה לזכותו זיקת הנאה מכוח שימוש שלו במקרקעין, באופן אישי, רק בשולי סיכומיו, ומלבד העלאת הטענה בכתב התביעה ואזכורה בשנית, באופן לאקוני, בסיכומיו (עד כי נדמה שזנח אותה), לא עשה מאום.

על פי הפסיקה, כאשר זיקת ההנאה משרתת את בעלי המקרקעין הזכאים באופן שאינו ניתן להפרדה מזכויותיהם במקרקעין, תהא הנטייה לראות בזיקת ההנאה זיקה לטובת מקרקעין. לעומת זאת, כאשר הזיקה משרתת את המשתמש באופן אישי, ללא קשר לזכויותיו במקרקעין שלו, נוצרת זיקת הנאה מכוח שנים לטובת אדם (פרשת אסטרחאן, עמ' 737).

כך, כאשר הזיקה משרתת את המשתמש באופן אישי, בלא קשר לזכויותיו במקרקעין כלשהם, עשויה זיקת ההנאה שתיווצר מכוח התיישנות להיות זיקת הנאה "לטובת אדם", לדוגמה רועה המביא את צאנו לרעות במשך שלושים שנה במקרקעין הכפופים עשוי לרכוש זיקת הנאה "לטובת אדם" (ויסמן, עמ' 522).

עם זאת, זיקת הנאה לטובת אדם פלוני מהווה הקניית זכות במקרקעין, כלומר מדובר בעסקה שעל פי הגדרתה טעונה רישום ומסמך בכתב (איזנשטיין, עמ' 194). הואיל ושני תנאים אלה – תנאי הכתב ותנאי הרישום – לא התמלאו בענייננו, לא קמה לזכות התובע זיקת הנאה אישית פרסונאלית בדרך הגישה העוברת במקרקעין של הנתבעים.

יתירה מכך, במקרה דנא, התובע למעשה אינו מבקש זכות מעבר אישית עבורו בדרך הגישה, כי אם זיקת הנאה לטובת "סוג אנשים" – הם אותם נהגים העוברים בדרך הגישה אל תוך רפת התובע וממנה החוצה – וגם מטעם זה דין הטענה להידחות.

קיומה של דרך גישה חלופית למשק התובע:

על אף שקבעתי כי אין משתכללת לפנינו זיקת הנאה, מצאתי לנכון להרחיב מעט ביחס לטענת הנתבעים כי קיים שביל גישה נוסף מצדה האחורי של הרפת, אשר עשוי להוות חלופה זמינה וראויה כדרך גישה אל הרפת וממנה. לדעתי, טענה זו אינה רלוונטית לעניין השנוי במחלוקת – שאלת קיומה או אי קיומה של זיקת הנאה בדרך הגישה.

בפרשת אסטרחאן התייחס כב' השופט בן יאיר, בדעת המיעוט, לטענת העדר כורח, וקבע כי עובדת קיומן של אלטרנטיביות לגישה ולחניה, בנסיבות אותו עניין, אינה רלוונטית, שכן הכורח אינו מהווה תנאי ליצירתה של זיקת הנאה מכוח שנים, והוא אינו נמנה עם היסודות הנדרשים לה (שם, עמ' 741). כב' השופט לוין, בדעת הרוב, לא הכריע באופן פוזיטיבי בשאלה האם רשאי בית המשפט לקבוע כי אין להכיר בזיקת הנאה מכוח שנים גם כאשר אין צידוק לכך לפי הנסיבות, והותיר את השאלה תלויה ועומדת.

במקרה דנא, כאמור, קבעתי כי לא השתכללה זיקת הנאה בדרך הגישה העוברת במשק הנתבעים. למרות זאת, מצאתי לנכון להעיר כי לדידי, הואיל ואין כל דרישה בחוק המקרקעין לכורח כתנאי ליצירת זיקת הנאה, עצם העובדה שאין "כורח" בעשיית שימוש בדרך הגישה כדי להגיע לרפת במשקו של התובע והעובדה כי קיימת חלופה אחרת לשימוש בדרך הגישה (ככל שאכן קיימת), כל אלה אינם רלוונטיים לעצם יצירתה של זיקת ההנאה, אלא מהווים לכל היותר שיקול לעניין ביטול זיקת הנאה, נושא שכלל לא עמד על הפרק במקרה שלפני (השווה גם ויסמן, בעמ' 537-538).

כמובן שאין בכך כדי לסתום את הגולל על הטענה, ושאלת דרכי הגישה החלופיות העומדות לתובע תתברר ותלובן עוד בהמשך, במסגרת הדיון בשאלות שנותרו פתוחות לדיון וטעונות הכרעה.

הטענה לרשות בלתי הדירה בדרך הגישה:

השאלה היחידה שנותרה פתוחה בשלב זה, לאחר שנדחו הטענות לעניין זיקת הנאה בדרך הגישה, הינה השאלה האם לתובע מוקנית רשות שימוש בלתי הדירה בדרך הגישה.

הרשאה להשתמש במקרקעין אפשר שתהיה לתקופה מסוימת ואפשר שתהיה לתקופה בלתי מסוימת; אפשר שתיווצר בהסכמה פוזיטיבית ואפשר שתיווצר בשתיקה בלבד; אפשר כי היא תהיה הרשאת מתנה או הרשאה כנגד תמורה (דויטש, עמ' 413-414).

הפסיקה הבחינה בין רישיון שניתן בתמורה לבין רישיון שלא ניתן בתמורה, והוסיפה וקבעה כי כאשר לא ניתנה תמורה מדובר ברישיון אשר ניתן לביטול בכל עת (ע"א 32/77טבוליצקי נ' בית כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977); ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט(3) 693 (1985); ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל-חטיב, פ"ד מ(1) 397 (1986)). היינו: כאשר ההרשאה שניתנה היא הרשאת חינם, המקנה זכאי לבטל את ההרשאה "כהרף עין", עם גילוי דעתו על כך שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון (דויטש, עמ' 414).

לדידי, הרשות שניתנה לתובע ו/או מי מטעמו לעשות שימוש בדרך הגישה העוברת בחלקת הנתבעים - שימוש אשר אין חולק כי נעשה ללא תמורה - הינה רשות הדירה, ועל כן, בין אם נראה בשימוש שעשה התובע ב"חלק המריבה" של דרך הגישה כשימוש שנעשה בהסכמת הנתבעים, ובין אם נראה בשימוש זה כשימוש שנעשה על בסיס "הסכמה שבשתיקה", משניתנה הרשות שלא בתמורה – ניתן הרישיון לביטול בכל עת.

יצוין כי המבחן המרכזי לבחינת השאלה אם רשות מסוימת היא הדירה, אם לאו, הוא מבחן הצדק (ע"א 496/82רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337 (1985); וכן דויטש, בעמ' 414-415).

אמנם ייתכנו מקרים חריגים, בהם רישיון שלא ניתן בתמורה יוכר כרישיון אשר לא ניתן לביטול בכל עת (ע"א 618/05דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2007(1) 3829 (2007)). עם זאת, בנסיבות המקרה שלפני, אינני סבור כי שיקולי הצדק מכוונים למסקנה כי יש להורות על המשך קיומו של הרישיון ולשלול מהנתבעים את האפשרות לבטלו.

בהקשר זה, על אף ההשקעה שהשקיע התובע בסלילת דרך הגישה (שהיתה קיימת באותה עת), מסקנתי היא כי בהינתן העובדה שדרך הגישה מצויה ברובה בחלקתו של התובע ורק מקצתה גולשת לעבר חלקת הנתבעים, כך שאין לראות בסלילת הכביש מצד התובע משום "השבחה" כלשהי של המקרקעין שבבעלות הנתבעים, ובהתחשב בשנים בהן עשה התובע שימוש בדרך הגישה כולה וכן בהתחשב בטענה כי לתובע דרך גישה חלופית למשקו – אין הצדק דורש כי התובע ימשיך ויקיים את הרשות שהוענקה לו בדרך הגישה הגולשת אל שטחם של הנתבעים. בל נשכח כי מדובר בדרך שנסללה מלכתחילה ללא היתר, כך שגם מטעם זה קביעה כי קיימת הרשאה בלתי הדירה לתובע להמשיך ולפלוש אל שטח הנתבעים, אינה צודקת.

אשר על כן, לפי התשתית העובדתית המונחת לפני ולאור העובדה כי מדובר לכל היותר ברישיון שניתן ללא תמורה, ובהתחשב בכך ששיקולי הצדק אינם מחייבים לקבוע כי מדובר ברישיון אשר אינו ניתן לביטול, אני קובע כי הרישיון שניתן לתובע להשתמש בחלק מדרך הגישה העובר בחלקת הנתבעים הינו רישיון הדיר, אשר בוטל מעת שהנתבעים הודיעו כי קיימת גלישה של דרך הגישה למשקם וכי בכוונתם לעמוד על גבולות המגרשים לפי התוכניות הקיימות, לפני למעלה משלוש שנים (ראה בעניין זה מכתב הנתבעת ליו"ר הועדה המקומי במושב בית שערים מיום 19/8/07 נספח י"ג לתצהיר התובע, אשר הובא לידיעתו של התובע גם לפי תצהירו הוא).

על מנת שלא ייגרם לתובע נזק בלתי הפיך וכדי לעמוד על המשמעות האופרטיבית של הקביעות בפסק דין חלקי זה, אני קובע כי שאלת מועד ואופן הפסקת השימוש ב"קטע המריבה" שבדרך הגישה תידון, במעמד הצדדים, במהלך הישיבה שתיקבע להלן, במהלכה יבוררו כל המחלוקות התלויות ועומדות בין הצדדים ויוחלט על אופן המשך ניהול ההליך.

סוף דבר:

אשר על כל האמור לעיל, אני קובע כי בנסיבות המקרה לא השתכללה בדרך הגישה הגולשת לשטחם של הנתבעים זיקת הנאה מכוח שנים, לא השתכללה זיקת הנאה מכוח רשות או הסכם ולא עומדת לתובע זיקת הנאה אישית. בנוסף, הרשות שניתנה לתובע ו/או מי מטעמו לעשות שימוש בדרך הגישה, הינה רשות הדירה שהודע לתובע על ביטולה.

הואיל ופסק דין זה מסיים את המחלוקת בשאלת זכויות הצדדים בדרך הגישה ובשאלה זו בלבד, אני קובע המשך דיון לפני ביום 13/2/11 שעה 10:00, בכל יתר השאלות העומדות לדיון והטעונות הכרעה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ ומע"מ כחוק, סכום הכולל את כל הוצאות ההליך עד כה.

צו המניעה שניתן במעמד צד אחד ביום 16/1/08 על ידי בית משפט השלום, יוותר בשלב זה על כנו, עד שיתבררו כל השאלות הטעונות הכרעה.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זיקת הנאה דרך

  2. זיקת הנאה במשק

  3. זיקת הנאה חניה

  4. זיקת הנאה אישית

  5. זיקת הנאה במושב

  6. יצירת זיקת הנאה

  7. חוזה זיקת הנאה

  8. זיקת הנאה לחניה

  9. זיקת הנאה למעבר

  10. זיקת הנאה שלילית

  11. זיקת הנאה לא רשומה

  12. זיקת הנאה התיישנות

  13. זיקת הנאה מחמת כורח

  14. זיקת הנאה זכות מעבר

  15. זיקת הנאה מכוח הסכם

  16. זיקת הנאה לטובת אדם

  17. זיקת הנאה בית משותף

  18. זיקת הנאה מכוח שנים

  19. זיקת הנאה חלקה נהנית

  20. זיקת הנאה זכות שימוש

  21. זיקת הנאה חלקה כפופה

  22. זיקת הנאה טעונה רישום

  23. זיקת הנאה וזכות קדימה

  24. זיקת הנאה ברכוש המשותף

  25. זיקת הנאה לטובת מקרקעין

  26. זיקת הנאה זכות במקרקעין

  27. זיקת הנאה מכורח הנסיבות

  28. זיקת הנאה סמכות עניינית

  29. זיקת הנאה במקרקעי ציבור

  30. זיקת הנאה חוזה קומבינציה

  31. זיקת הנאה במקרקעין מוסדרים

  32. דחיית בקשה לרישום זיקת הנאה

  33. ביטול זיקת הנאה שינוי נסיבות

  34. זיקת הנאה חוק המקרקעין סעיף 94

  35. זיקת הנאה מקרקעין בלתי מוסדרים

  36. המרצת פתיחה לרישום זיקת הנאה מסוג מעבר, בשטח הגג הצמוד לדירה

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון