זיקת הנאה במושב


כב' השופטת נחמה מוניץ

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופט בן חמו) שניתן ביום 07/11/07, במסגרת ת.א 2593/04.
בית המשפט דחה את תביעת המערערים וקבע כי אין להם כל זכות בשטח הדרך (להלן:"שביל עפר", או "דרך" בהתאמה) השייך למשיבים. המשיבים רשאים לנהוג בדרך מנהג בעלים, ולמנוע מהמערערים לעשות שימוש בשביל העפר המצוי בנחלתם.

רק עובדתי:
הצדדים הינם ברי רשות בנחלות סמוכות במושב ברק. מנהל מקרקעי ישראל הוא הבעלים. המערערים מחזיקים בנחלה 93 לטענתם משנת 1971 . המשיבים רכשו את הנחלה הסמוכה (הידועה כנחלה 91) בשנת 2004 , מאת גב' לינדה הרוש, על פי הסכם מיום 20.10.04 .

בין הנחלות קיים שביל גישה, דרך עפר, אשר לטענת המערערים משמש אותם מזה שנים ארוכות כדי להגיע לביתם ולמשקם החקלאי שבנחלה, בהסכמת בעלי הזכויות בעבר, משפחת הרוש.
לאחר שהמשיבים חתמו על הסכם הרכישה עם הגב' הרוש, הזמינו מודד לצורך קביעה וסימון גבולות החלקה. מחוות דעתו של המודד עלה כי שביל העפר בו עושים המערערים שימוש נמצא בתחומי נחלתם. על כן ביקשו המשיבים למנוע מהמערערים לעשות שימוש בשביל.

המערערים עתרו לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה קבוע נגד המשיבים, אשר ימנע מהם לשנות את המצב שהיה קיים, שנים רבות. ביום 04/11/04 נתן בית המשפט קמא צו מניעה זמני במעמד צד אחד. ביום 11/11/04 קבע בית המשפט כי הצו יישאר בתוקפו עד להכרעה בתובענה נשוא הערעור.

פסק הדין נשוא הערעור :
בית המשפט קמא דחה את תביעתם של המערערים וקבע כי לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכח שנים בדרך, לפי סעיף 94 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן:"חוק המקרקעין"), הואיל ושטחי הנחלות הינם בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, ועל כן הינם מקרקעי ציבור, לפי סעיף 107 לחוק המקרקעין, לפיכך לא ניתן לרכוש בהם זיקת הנאה מכוח שנים.

עוד נקבע כי למערערים אין מעמד של ברי רשות מכללא. המערערים השיגו את גבולם של המשיבים ופלשו לשטחם. העובדה כי השגת הגבול לא הופסקה על ידי בעלת הזכויות הקודמת , אין בה כדי ללמד על זכויות המערערים בשטח.
המערערים לא הוכיחו כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה להשתמש בדרך ולספח אותה לנחלתם , והם, לכל היותר, במעמד של ברי רשות ללא תמורה. מעמד זה בוטל מרגע שביקשו המשיבים לממש זכויותיהם בשטח הדרך נשוא המחלוקת. בכך, גילו המשיבים את דעתם, כי אין ברצונם להמשיך בהענקת הרישיון, ודי בכך כדי להביא לביטולו.

עיקרי טענות הצדדים:
[1] טענות המערערים:
[א] בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי מדובר בסכסוך גבולות בין שכנים. נשוא המחלוקת הינה בזכויות שאינן קנייניות, אלא אובליגטוריות בלבד, הכפופות להסכמת המינהל שהוא הבעלים. כמו כן, שגה בית המשפט קמא עת קבע כי הדרך מצויה בשטחם של המשיבים, והם רשאים לנהוג בה מנהג בעלים. סעד זה באשר לזכויות המשיבים בנחלה, לא נתבקש על ידי מי מהצדדים. בית המשפט העניק למשיבים זכויות קנייניות שלא נתבעו, למרות שלמשיבים אין בנחלה אף לא זכויות אובליגטוריות.


[ב] זכויות הצדדים במושב כולו, כך גם זכויות הצדדים במחלוקת זו, הינם של ברי רשות, מכח החוזה המשולש. מנהל מקרקעי ישראל החכיר את הנחלות לסוכנות היהודית, אשר העמידה אותן לרשות אגודת המושב ברק . האגודה היא זו שחילקה את הנחלות לחברי המושב כ"ברי רשות", סללה את הדרכים בין הנחלות וקבעה את תוואי סלילת הדרכים. אותה אגודה קבעה כי אין לעשות שינוי בגבולות שבין הנחלות, אלא לאחר קבלת תכנית מתאר של כל היישוב בעתיד. המערערים והגב' הרוש, היו כל העת חברי האגודה. בית משפט קמא לא התייחס לאותה החלטה של האסיפה הכללית, מתוך תפיסה מוטעית כי הצדדים הינם בעלי זכויות קניין במקרקעין, וכי מדובר בסכסוך גבולות.

[ג] עוד טוענים המערערים, כי הדרך שבמחלוקת הוכשרה בשנות השישים, ומאז ועד היום קיימת באותו תוואי ומיקום. ועד המושב החליט כי כל זוג שכנים יכשיר דרך בין הנחלות. במקרה הנדון, המערערים הם אלו שנשאו בהוצאות הקמת הדרך, ואילו משפחת הרוש השתמשו בדרך המשותפת עם נחלה מס' 7 . בית המשפט שגה כאשר לא נתן משקל הולם לנתונים אלו.

[ד] זכויות בעלי הדין מתמצות ברשות להשתמש בנכסי המקרקעין בלבד. משניתנה רשות להשתמש בדרך על ידי המנהל, בין במפורש ובין במכללא, לא יכול צד אחד לטעון כי הרשות שניתנה לו גוברת על זכותו של משנהו. משהסכימו מנהל מקרקעי ישראל וועד המושב לשימוש המערערים בדרך, רשות השימוש שניתנה למשיבים לאחר מכן, כפופה לזכות זו.

[ה] לטענת המערערים, מאז הכשרת הדרך בשנות ה- 60, ובמשך יותר מ- 40 שנים, הם ובני משפחתם עושים שימוש בדרך, בהסכמה מלאה של בעלי הזכויות במשק השכן, משפחת הרוש, וללא כל התנגדות, מחאה או טענה מצדם. בית המשפט קמא שגה שלא ייחס משקל הולם לכך.
המערערים אף תכננו את השימוש בנחלתם בהסתמך על אותה זכות שימוש בדרך, וציינו כי זו היתה ועודנה, דרך הגישה היחידה למשקם. בית המשפט, על אף שביקר במקום ונוכח בזאת, בחר לאמץ את עדותה של הגב' הרוש, עדות מלאת סתירות, והעדיף אותה על פני המציאות בשטח והמצב התכנוני.
עוד מציינים המערערים כי עובדת קיומה של דרך חלופית, אינה רלוונטית לעצם יצירת זיקת ההנאה, אלא מהווה שיקול בין יתר השיקולים לצורך הכרעה בשאלה האם יש מקום לבטל את זיקת ההנאה.

[ו] בית משפט קמא, שגה כאשר לא קיבל כראיה את תעודת עובד הציבור מטעם מנהל מקרקעי ישראל, בשל העובדה כי לא הוצגה במסגרת עדויות התביעה. תעודה זו מלמדת כי הגב' הרוש היתה ועודנה ברת הרשות בנחלה הגובלת בנחלתם, וכי המשיבים אינם מחזיקים בנחלה כדין ואינם במעמד של ברי רשות, למרות שרכשו מהגב' הרוש את הזכויות בנחלה. מנהל מקרקעי ישראל סרב לתת למשיבים מעמד כדין, בין היתר בשל חריגות בנייה ושימוש בנחלה שלא למטרת חקלאות. לטענתם, מדובר בראיה מהותית מטעם הבעלים – המנהל, העומדת בבסיס המחלוקת המשפטית בין הצדדים.
המשיבים אינם "ברי רשות", על כן אינם זכאים לדרוש סילוק יד, השגת גבול או אף סימון גבולות. בית המשפט בהחלטתו סימן למעשה את הגבולות בין החלקות, והעניק למשיבים סעד שלא נדרש, תוך חריגה מסמכות. פגם זה בפסק הדין יורד לשורשו.

[ז] עוד טוענים המערערים, כי זכות המעבר דרך מקרקעי המשיבים, הינה זכות קניינית שרירה וקיימת, אשר השתכללה לכדי זיקת הנאה, עוד לפני שרכשו המשיבים זכויות בנחלה, ועל כן המקרקעין כפופים לזכות המעבר של המשיבים, והם אינם רשאים לבטל זכות או רשות זו באופן חד צדדי, בפרט הואיל והמשיבים אינם רשומים כדין כמחזיקים.

אין במכירת הזכויות למשיבים, כדי לבטל זכות שהשתכללה זה מכבר. המשיבים רכשו את זכויותיהם בנחלה לפי המצב בשטח . המשיבים לא נימקו מדוע יש לבטל את זיקת ההנאה, ולא הוכח כי התועלת בביטולה של זיקת ההנאה, גבוהה מההפסד שייגרם למערערים אם זו תבוטל. יודגש כי המשיבים סללו כביש בצד השני של נחלתם המשמש אותם להגיע לביתם ולמבנה המסחרי שבנו ללא היתרים כדין.

יתרה מכך, לטענת המערערים בבית המשפט קמא לא הובאה כל עדות המלמדת על ביטול ההסכמה מצד משפחת הרוש, עד להגעתם של המשיבים בשנת 2004.

[ח] למערערים זכות מעבר אשר השתכללה כדי זיקת הנאה, כאשר התנאים לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים, על פי סעיף 94 לחוק המקרקעין מתקיימים במלואם, ומשכך אין המשיבים רשאים למנוע מעבר בדרך, מה עוד שהדרך איננה מקרקעי ציבור, לא מדובר בכביש או בחוף ים, אלא בדרך גישה לנחלה של המערערים.
המערערים מציינים כי קיומה של זיקת הנאה מכוח שנים לא נסתרה ולא היתה כל מחלוקת באשר לקיומה, וכי לא קיימות כל נסיבות המצדיקות ביטולה.

[ט] בפסק הדין סתירה מהותית. מחד שלל בית המשפט קיומה של זיקת הנאה, בשל היות המקרקעין מקרקעי ציבור, מאידך, קבע, כי הדרך נשוא המחלוקת הינה חלק מנחלת המשיבים הרשאים לנהוג בה מנהג בעלים.
עם זאת, מציינים המערערים כי בתביעתם עתרו למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על המשיבים למנוע מעבר ושימוש בדרך.על כן, ובהעדר תביעה נגדית בה התבקש הסעד של ביטול זיקת הנאה, לא היה מקום להידרש לביטולה. בית
המשפט שגה שעה שלא התייחס לטיעון זה.

[י] בניגוד לקביעתו של בית המשפט, המערערים התייחסו לחוות דעתו של המודד מטעם המשיבים, וציינו כי חוות דעתו נערכה שלא בהתאם לתקנות המדידה, וכי קרסה במהלך החקירה הנגדית . שגה בית המשפט שלא נתן לכך ביטוי במסגרת פסק הדין.

[יא] המערערים התייחסו לסוגיה של עסקאות נוגדות על פי סעיף 10 לחוק המקרקעין, ובהקשר זה טענו כי המשיבים רכשו זכות אובליגטורית של בר רשות בלבד. ברור כי על אף שלא היתה התייחסות לדרך המעבר בחוזה הרכישה שבין המשיבים לגב' הרוש, היו המשיבים מודעים למעבר הקיים בנחלתם ולשימוש שעושים בו המערערים. לפיכך יש בהתנהגותם חוסר תום לב. יתרה מכך, זיקת ההנאה קודמת ועדיפה, על פני רכישת הזכויות מצד המשיבים.

טענות המשיבים:
[א] יש לדחות את הערעור. המערערים לא הביאו כל נימוק אשר יש בו כדי לשנות מפסק הדין של בית המשפט קמא, הנשען על ממצאים עובדתיים, והתרשמות ישירה מעדים וראיות. קביעת בית משפט קמא, כי לא קיימת זיקת הנאה, מבוססת רובה ככולה על קביעות עובדתיות.

[ב] הואיל והנחלה הינה מקרקעי ציבור, הרי שלא ניתן לרכוש זכות של זיקת הנאה מכוח שנים, על פי הוראות חוק המקרקעין. אולם, גם לגופם של דברים, המערערים לא הוכיחו קיומם של התנאים שהותוו בפסיקה כתנאים המקימים את הזכות לזיקת הנאה, או כל זכות הדומה באופייה לזיקת הנאה.

[ג] לטענת המשיבים, בית המשפט קמא לא קבע גבולות בין הנחלות, ולא הכריע בנושא הבעלות, אלא ציין כי המערערים אינם כופרים בגבולות שצוינו במפה שהוגשה לבית המשפט מטעמם, לפיה דרך הגישה הינה בתחום נחלת המשיבים.

[ד] צדק בית המשפט שעה שקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית המלמדת כי ניתנה למערערים רשות לשימוש, או רשות בלתי הדירה להשתמש בדרך ולספח אותה לנחלתם. המערערים לא הוכיחו כי עשו שימוש בדרך במשך תקופה של למעלה משלושים שנים. קביעותיו אלו של בית המשפט קמא, נשענות על ראיות שעמדו בפניו, ואין מקום לסטות מהן.

[ה] המשיבים מציינים כי קיימת דרך גישה נוספת לבית המערערים העוברת בתוך נחלתם. עובדה זו נקבעה על ידי בית המשפט לאחר ביקור במקום, ועל כן כל טענות המערערים כי קיימת דרך אחת ויחידה להגיע לביתם, מתעלמות מקביעה עובדתית חד משמעית של בית המשפט. ודינן להידחות על הסף.

[ו] בית משפט קמא צדק שעה שלא התיר למערערים לצרף ראיה נוספת לאחר תום שמיעת ראיות התביעה, שכן היה בכך משום הרחבת חזית ו/או שינוי חזית, ולא היה מקום להיעתר לבקשה זו.

דיון ומסקנות:
לאחר עיון ובחינת פסק דינו של בית המשפט קמא, חומר הראיות וכתבי הטענות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
[א] תחילה קבע בית משפט קמא, כי שביל הגישה לנחלת המערערים, הינו חלק מנחלת המשיבים. מסקנה זו נשענת על מספר אדנים. האחד, מפה שנערכה עבור המערערים על ידי המודד זועבי, ולפיה הדרך נמצאת בנחלת המשיבים. בחקירתו הנגדית אישר המערער כי הדרך נמצאת בנחלת המשיבים, אולם הוסיף, כי במושב ברק קיימים מספר מקרים דומים וכי יש לשמר מצב זה ולפעול על פיו.
בנוסף נמצאה עדותה של הגב' הרוש, בעלת הזכויות הקודמת בנחלת המשיבים (להלן: "הגב' הרוש"), אשר לגרסתה הדרך שבמחלוקת הינה חלק מנחלתה, והשימוש בה הותר למערערים בשל רצונה לשמור על יחסי שכנות טובים, על אף שלמערערים דרך גישה נוספת למשקם.
הטעם השלישי הינו, כי המערערים זנחו טענותיהם בכל הנוגע למדידה שנערכה על ידי המודד מטעם המשיבים. וכן משום שבית המשפט ביקר במקום ומצא כי למערערים שביל גישה אפשרי נוסף מתוך הנחלה שלהם .
מכל אלה יחד, ומאחר והמערערים טענו בסיכומיהם לקיומה של זיקת הנאה ורשות השימוש, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי הדרך נשוא המחלוקת עוברת בתחום נחלת המשיבים.

מסקנה זו של בית המשפט קמא הינה בגדר ממצא עובדתי, ואין מקום להתערב בה. לא הובא כל טעם ממשי לפיו ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בממצא זה בו הכריע בית המשפט. השאלה היא, האם מסקנה זו נדרשה לצורך הכרעה בסעד המבוקש, שהינו מניעת הפרעה לשימוש בדרך, והאם למרות העובדה כי שביל הגישה מצוי בנחלת המשיבים, בכל זאת קמה למערערים זכות בדרך, מכוח השימוש בה לאורך שנים.

בכתב התביעה טענו המערערים, כי הדרך עוברת בחלקתם וכי בכל מקרה, קיבלה האסיפה הכללית של ועד המושב החלטה לשמר את הגבולות שבין הנחלות על פי המצב הקיים, עד לקבלת תכנית מתאר מאושרת על ידי המינהל (ישיבה מיום 1/11/04). עוד הם טענו, כי הם מחזיקים ומשתמשים בדרך במשך עשרות שנים, למעלה מ- 35 שנים, בהסכמתם המלאה של הבעלים משפחת הרוש, בהסכמת ועד המושב, ולכן קמה להם זכות זיקת הנאה. הדרך נסללה על פי מפה שהנחתה את המושב כולו עוד משנות ה- 70, על פי החלטת ועד המושב, כמו בשאר הנחלות שבמושב.


לפיכך, ביקשו בתביעתם סעד של צו מניעה קבוע שעל פיו ימנעו המשיבים מלהפריע את שימושם בדרך.

עיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, מלמד כי המערערים לא טענו כי דרך המחלוקת הינה חלק מנחלתם, ואם עשו כך הרי שהדבר נעשה בלשון רפה. כל טענותיהם מוקדו בכך שרכשו זכות מעבר בשביל, מכוח שנים, מאחר והשביל היה בשימושם הבלעדי, ברשות ובהסכמת בעלי הזכות בנחלה. עוד טענו, כי שילמו עבור סלילתו באמצעות ועד המושב. לפיכך, השתכללה הזכות למעבר לכדי זיקת הנאה.
המערערת מציינת בעדותה :"אני לא יכולה להגיד אם הדרך נכללת בתחום הנחלה שלי או לא, אני רק יכולה להעיד שהיא משמשת אך ורק אותנו מעל 35 שנה". (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 25-26).
לשאלת בית המשפט, השיב המערער, כי למעשה אינו מבקש למנוע מהמשיבים לעבור בדרך, ואינו טוען לבלעדיות, אלא מבקש צו שימנע מהמשיבים להפריע לו לעבור למשקו ולעשות שינויים דוגמת חומה או גדר, בתוך הדרך (עמ' 8 ש' 7-10 לפרוטוקול)

לפיכך, נמקד את הדיון בשאלה, האם למערערים זכות בדרך מכוח השימוש בה במשך שנים, ואם כן – איזו זכות קמה להם? והאם זכאים הם לדרוש מניעת הפרעה לשימוש בדרך, גם אם איננה חלק מנחלתם, אלא מצויה בשטחם של המשיבים.

בית המשפט קמא קבע כי המערערים לא רכשו זיקת הנאה לפי סעיף 94 לחוק המקרקעין, הואיל ושטחי הנחלות הינם בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, וככאלו הינם מקרקעי ציבור, אשר על פי סעיף 107 לחוק המקרקעין, לא ניתן לרכוש זכות של זיקת הנאה מכוח שנים, לגביהם. אין ספק, כי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה גם אם נרכשה זיקת הנאה מכח שנים על פי סעיף 94 לחוק, הרי שבשל הקבוע בסעיפים 107 ו- 113 (ג) לחוק המקרקעין, לא ניתן לרכוש אותה זיקה במקרקעי ציבור, בשל כך שהנחלות הינן מקרקעי ציבור (ראה ההגדרה בסעיף 107 לחוק המקרקעין). יחד עם זאת, אני סבורה שיש חשיבות רבה לכך שהתנאים להתגבשותה של זיקת הנאה הקבועים בחוק ובהלכה הפסוקה, התקיימו בעניננו, כך שאילו לא היתה הנחלה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, אזי היה מקום לקבוע כי למערערים קיימת זיקת הנאה בדרך.

[ב] להלן אבחן את התנאים ליצירת זיקת ההנאה, מפאת חשיבותם לבחינת שאלת הזכויות האחרות שנוצרו.
סעיף 94 לחוק המקרקעין קובע :
"(א) מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה.
(ב) הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף קטן "

סעיף 95 לחוק המקרקעין קובע:
"בזיקת הנאה לטובת אדם או סוג בני אדם אין בעלי הזיקה רשאים להעביר זכותם אלא בהסכמת בעל המקרקעין הכפופים, והוא באין הוראה אחרת בתנאי הזיקה."


סעיף 96 לחוק המקרקעין קובע :
"זיקת הנאה היא לתקופה בלתי מוגבלת, זולת אם נקבעה לה תקופה בתנאי הזיקה; אולם בית המשפט רשאי, על פי בקשת צד מעונין או היועץ המשפטי לממשלה, לבטל את הזיקה או לשנות תנאיה, אם ראה לעשות כן בגלל אי הפעלת הזיקה או בגלל שינוי בנסיבות השימוש בה או במצב המקרקעין הזכאים או הכפופים; ורשאי בית המשפט לפסוק פיצוי למי שנגרם לו נזק על ידי הביטול או השינוי."

קיומם של שלושה תנאים מצטברים, מביא לגיבושה של זיקת הנאה במקרקעין כפופים.
[1] האחד, היותה של הזכות "זכות הראויה להוות זיקת הנאה". השני, אופיו ותכונותיו של השימוש המאפשרים לזכות בזכות המוענקת מכח הוראות סעיף 94 לחוק המקרקעין. התנאי השלישי הוא כי על תקופת השימוש להיות בת 30 שנים רצופות. (ע"א 700/88 אסטרחאן נ' זאב בן חורין, פ"ד מה (3) 720 (1991) (להלן: "פרשת אסטרחאן").

בחינת הראיות אשר באו בפני בית משפט קמא, ונסיבות המקרה כולו, מביאה למסקנה כי תנאים מצטברים אלו אכן מתקיימים במקרה שבפנינו.

זכות המעבר לה טוענים המערערים, הינה זכות הראויה להוות זיקת הנאה, במובן זה שהיא עונה על הדרישות ליצירת זיקת הנאה, הקבועות בסעיף 5 לחוק המקרקעין :".. שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם". (ראה פרשת אסטרחאן והאסמכתאות המובאות שם, בעמ' 732 )

המערערים אף טענו לזכות מעבר בדרך ואין הם טוענים לזכות להחזיק בה. גרסת המערערים כי נהגו במהלך השנים לעבור בשביל באופן בלעדי, אינה באה ללמד כי הם טוענים לזכות החזקה ייחודית אלא לחדד ולהדגיש את זכאותם לסעד המבוקש בתובענה שהינו מניעת הפרעה לשימושם בדרך , דרך בה נהגו להשתמש במשך שנים כה ארוכות.


כאמור בית משפט קמא, קבע כממצא שהדרך נמצאת בחלקת המשיבים, אולם יחד עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת כי הדרך "משועבדת להנאת המערערים". העובדה כי המערערים משתמשים בדרך על מנת להגיע למשקם ולביתם כדבר שבשגרה, אינה עומדת במחלוקת כלל.
בית המשפט קמא קבע , כעובדה, כי למערערים קמה, לכל היותר, רשות לשימוש למעבר בדרך, מכוח התנהגות המחזיקים, או הסכמתם בשתיקה במשך תקופה ארוכה.
עדויות המערערים, עדותה של הגב' בן חמו השכנה, וכן עדותה של הגב' הרוש, בעלת הנחלה הקודמת, מלמדות באופן חד משמעי כי המערערים השתמשו בדרך על מנת להגיע למשקם ולביתם, במשך שנים רבות. מכאן, ברור כי למערערים ניתנה זכות מעבר בדרך בה השתמשו מעל לשלושים שנה בהסכמה מלאה של ברי הרשות משפחת הרוש השכנה.

[2] התנאי השני להתגבשות זיקת הנאה אף הוא מתקיים בעניננו. אופיו ותכונותיו של השימוש בדרך, מאפשר רכישת זיקת הנאה מכוח שנים על ידי המערערים.
"...ניתן לומר, שתכונותיו היסודיות של שימוש, שמאפשר רכישתה של זיקת הנאה מכוח שנים, הן אלו: שהוא נוגד לזכות הבעלים במקרקעין הכפופים ; שהוא גלוי וחשוף לעין כול ; שהוא נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים ; שמקורו אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש" (פסק דין אסטרחאן הנ"ל בעמ' 734 )

לטעמי, על פי הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, תכונות אלו של השימוש מתקיימים במקרה שבפנינו. השימוש והמעבר של המערערים נוגד את זכות הבעלים – מנהל מקרקעי ישראל, וגם נוגד את זכויות המשיבים, חליפיהם של ברי הרשות שאפשרו את רכישת הזכות. השימוש והמעבר בדרך היה גלוי לעין, והוא נעשה בידיעת הבעלים והמחזיקים. הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, מביאים למסקנה כי הבעלים - מנהל מקרקעי ישראל, וועד המושב החוכר, ובעלת הזכויות כברי הרשות - המוכרת למשיבים, ידעו כולם על השימוש האינטנסיבי, שעשו המערערים בשביל הגישה. שימוש כזה היה מקובל ונהוג במושב , כפועל יוצא ממבנה המושב והדרכים בין הנחלות. הגב' הרוש, ציינה בעדותה כי ידעה על השימוש שעושים המערערים בדרך ומעולם לא התנגדה למעבר המערערים בדרך. גם הגב' בן חמו, שכנתם של המערערים , העידה אודות השימוש הגלוי של המערערים בדרך, כמו גם המערערים עצמם. ברור, כי לא נעשה כל נסיון להסתיר את השימוש והמעבר בדרך, והוא היה מוסכם ומקובל במשך שנים רבות על התושבים במושב כולל ועד המושב ונחלות נוספות. ההתנגדות התעוררה רק לאחר שהמשיבים רכשו את הנחלה מהגב' הרוש בשנת 2004.
כך גם המעבר בדרך אינו מכוח חוזה בין הצדדים, או מכוח זכות אחרת שהוענקה למערערים, אלא מתוך ידיעה, הסכמה, והשלמה הבאה לידי ביטוי בשתיקה.

[3] התנאי השלישי המתקיים גם הוא בענייננו, הינו תקופת שימוש בת שלושים שנים רצופות, כאשר הרציפות הנדרשת היא של תקופת השימוש ולא של השימוש עצמו. כל העדויות שבאו בפני בית משפט קמא, מלמדות על כך שהמערערים התגוררו בנחלתם והשתמשו בדרך למעלה מ- 30 שנה, החל משנות ה- 70 . טענת המערערים לשימוש בשביל המעבר החל משנות השבעים, לא נסתרה על ידי המשיבים ואף נתמכה בעדותה של הגב' הרוש, המוכרת (עמ' 2 ש' 19-21 לפרוטוקול), ובעדותה של הגב' בן חמו (עמ' 11 ש' 19-22 לפרוטוקול) השכנה ממול. בית המשפט קמא, קבע כי המערערים משתמשים בשביל במשך שנים ארוכות.

המסקנה המתבקשת היא כי שלושת התנאים ליצירת זיקת הנאה מתקיימים בענייננו. העובדה כי מדובר במקרקעי ציבור, בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, היא זו בלבד אשר שוללת את רישומה של זיקת ההנאה, מאחר וכאמור, על פי סעיף 113 (ג) לחוק המקרקעין, לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים ביחס למקרקעי ציבור. ראוי להדגיש, כי המנהל ידע והסכים לשימוש שעשו תושבים שונים בשביל המעבר.

כאן ראוי להוסיף, כי בעניננו המקרקעין הכפופים לא היו בבעלות, או בחכירה של הגב' הרוש השכנה, אשר איפשרה את רכישת זיקת ההנאה של זכות המעבר והסכימה לה. לא ניתן היה לרשום זיקת הנאה שכזו מכח הסכמת הצדדים, גם בשל כך שזכותה של הגב' הרוש בנחלה לא היתה אלא זכות של בר רשות בלבד.

[ג] בית משפט קמא ערך ביקור במקום וקבע, כי למערערים קיימת דרך גישה אפשרית נוספת לביתם ומשקם מתוך נחלתם.
בפרשת אסטרחאן נקבע, כי קיומה של דרך חלופית למעבר, הוא טעם התומך בביטול זיקת הנאה. שופטי הרוב ( השופטים ד' לוין וי' מלץ) השאירו ללא הכרעה את השאלה האם ניתן לרכוש זיקת הנאה, כאשר נסיבות העניין אינן מעידות על נחיצותה, הואיל וקיימת דרך חלופית. השופט בן יאיר קבע כי קיומה של חלופה לשימוש בדרך, אינה משליכה על עצם יצירת זיקת ההנאה.
אציין כי בעניין זה דעתי היא כדעת השופט בן יאיר. קיומה של אפשרות חלופית למעבר, אין בה כדי להשליך על עצם קיומה של זיקת הנאה, אלא יכול שיהיה בה שיקול כחלק ממכלול השיקולים הרלוונטים לצורך בחינת השאלה, האם לבטל הזיקה, על פי סעיף 96 לחוק המקרקעין (ראה גם דעתו של כב' השופט ח'טיב בע"א (נצ') 1280/06 טורון נ' בנאסולי). העובדה כי למערערים דרך גישה נוספת, יכול שתהווה טעם ושיקול, לביטול זיקת ההנאה, אילו היתה קיימת, אולם היא אינה יכולה להשליך על עצם קיומה של זכות מעבר, אשר השתכללה מכוח שנים רבות של שימוש
בדרך. בהקשר זה יש לחזור ולציין כי הסעד המבוקש הוא מניעת הפרעה לשימוש בדרך, ולא הצהרה על קיומה של זיקת הנאה. עוד ראוי לציין בהקשר זה, כי הקביעה של בית משפט קמא, אודות קיומה של דרך חילופית, אינה מתייחסת לשנים שקדמו אלא לזמן הביקור במקום ועל כן אין בה כדי להשפיע על רכישת זכות המעבר.

המסקנה היא איפה, כי בדין קבע בית המשפט קמא כי לא קמה למערערים זכות של זיקת הנאה, זאת כאמור, על אף קיומם של התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 94 לחוק המקרקעין.

[ד] מכאן יש עתה לבחון האם למערערים זכות אחרת בשביל המעבר, מהו מעמדה, והאם ניתן לבטלה.
[1] הצדדים הינם בעלי רשות בנחלות. מערכת היחסים המשפטית בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, אגודת המושב וחברי האגודה, מבוססת על הסכם משבצת. הקרקעות הינן בבעלות המדינה, בניהול מנהל מקרקעי ישראל, אשר החכיר את הקרקע לסוכנות היהודית כגורם מיישב. הסוכנות העניקה רשות שימוש לאגודה השיתופית, אשר כברת רשות העניקה רשות שימוש לחברי האגודה בנחלה. מעמד הצדדים הינו , אם כן, מעמד של ברי רשות.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו (6) 295, 314-315:
"מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הזו: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצדה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. הסכם הרישיון לצורך ענייננו הוא "ההסכם המשולש" המגדיר, בין היתר, את תנאי הרישיון המחייבים את חבר האגודה."

[2] רישיון במקרקעין משמע היתר שנתן בעל מקרקעין לאחר להחזיק בנכס. רישיון כזה יכול להיות מעוגן בהסכם בין הצדדים, ממנו תצמח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין. רישיון יכול גם שינתן על ידי בעל המקרקעין כאקט של רצון טוב, או שילמד משתיקתו, או העדר התנגדותו של בעל המקרקעין לעושה השימוש.

[3] רשות מכוח הסכמה שבשתיקה, רשות מכללא, מתקיימת בכל אותם מצבים בהם ניתן ללמוד על הסכמת בעל המקרקעין ורשותו לשימוש אותו עושה פלוני בנכס, משתיקתו והעדר מחאה מצידו , כאשר בנסיבות העניין ניתן היה לצפות להתנגדותו. (ראה פסק דיני בה"פ 345/97 אברהם ברבירו נ' כפר יהושע, פ"מ נט (2) 817, 826 (להלן:"פרשת ברבירו"); תא (נצ') 733/03 יעקב ברוק נ' כפר יהושע מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (פורסם באתר המשפטי נבו - להלן: "פסק דין ברוך").

בה"פ 179/02 גולדברגר אורי נ' מושב בצת, 05 (2) 797 , נאמר כדלקמן:
"זכות שימוש במקרקעין שלה נילוות גם זכות להחזקה היא בגדר "רשות" או "רשיון במקרקעין". בנסיבות כאלה ניתנת למעשה למקבל הרשאת שימוש בלבד (ראה ספרו של מ' דויטש, קניין (התשנ"ט-1999) עמ' 413, סעיף 12.103...; כן ראה בספר של מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות (מהדורה שנייה) עמ' 376). כאשר הרשאה שניתנת היא הרשאת חינם היא מקנה לזכאי לבטל את ההרשאה, מיידית, עם גילוי דעתו על כך שאין עוד ברצונו להמשיך ולהעניק הרשיון. הודעה כאמור, יכולה להינתן גם על דרך של תביעת פינוי (דויטש, קניין 414 בסעיף 12.1.03). יחד עם זאת במהלך השנים התפתחה פסיקה אשר גם הרשאה לשימוש כאמור סויגה על בסיס עקרונות של צדק, לעיתים גם על בסיס טענה של הסתמכות של בר הרשות בהשבחת הנכס על ידו. מכאן שההכרעה אם לראות את הרשות שניתנה כהדירה אם לאו הינה כפועל יוצא של הנסיבות המאפיינות את המקרה הספציפי. ואולם, ככלל, הטענה של היות אדם בעל הרשאה מבוססת על יסודות של השתק ותום לב (עמ' 415). כאשר ניתן רשיון גרידא, ללא תמורה, וללא קביעת תקופה מוגדרת, ובהיות הזכות האמורה על דרך ההשוואה דומה לזכות השאלה, תחול עקרונית הזכות המוקנית על פי דיני החוזים הכלליים, לפיהם עומדת לזכאי לנכס הזכות לסיים את החוזה בהודעת זמן סביר מראש (עמ' 416). "

[4] בהקשר של רשות מכללא, התפתחה הדוקטרינה "רשות מכוחו של השתק". לפיה בעל מקרקעין אינו יכול להתנער מן הרשות באופן שרירותי וביטולה מסור לבית המשפט מטעמי צדק. רשות זו תוכר בנסיבות מיוחדות, לפיהן יתבררו כי לבעל הזכות נוצרו ציפיות על ידי בעל המקרקעין, בהסכמה מפורשת או בשתיקה, לעניין זכותו להחזיק או להשתמש בנכס. עוד יש לברר, האם שינה בעל הזכות מצבו לרעה ובשל התנהגותו הפתאומית של בעל המקרקעין נגרם לו נזק.

המלומדת פרופ' זלצמן מנתחת השתק מסוג זה במאמרה "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה- תשנ"ו)24 , 30 :
"הציפיה שיצר בעל מקרקעין אצל פלוני והנזק שסבל פלוני בהסתמך עליה מחייבים לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק, לאמור, האם יהיה צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער בנסיבות אלה מן הרשות שנתן ולתבוע סילוקו של פלוני מן המקרקעין ? ..."


ובהמשך:
"במילים אחרות, מאחר והרעיון העומד מאחורי כלל המניעות הוא לספק פתרון ראוי וצודק בנסיבות המקרה, נדרשת גמישות בהפעלת הכלל. לשם כך ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת הסעד הראוי בנסיבות המקרה הקונקרטי, והמונחה על פי שיקולים של צדק. במסגרת זו יתחשב בית המשפט לא רק בתוכן הציפיה שיצר בעל המקרקעין ובמידת הסתמכותו של בר הרשות, אלא גם בהתנהגות הצדדים" (שם, בעמ' 32 )


"רשות בלתי הדירה", מעניקה לבעל הרשות זכות להחזיק ולהשתמש לתקופה אשר תקבע על ידי בית המשפט, או ללא כל הגבלת זמן. הזכות המוענקת לבר הרשות מכוחו של השתק נובעת מהסתמכותו של בר הרשות, ומהנזק שייגרם לו כתוצאה מביטולה, שעה שהצדק מחייב את המשך קיומה של הזכות, של הרישיון, ללא הפרעה מצד הבעלים.

[5] מן הכלל אל הפרט, נבחן את המקרה שבפנינו.
על אף שראינו כי למעשה הזכות שנרכשה על ידי המערערים הינה זכות המתאימה להרשם כזיקת הנאה, ובשל העובדה כי המקרקעין הינם מקרקעי ציבור, לא ניתן לרוכשה מכח שנים, קבע בית משפט קמא, כי למערערים קיימת לכל היותר, רשות לשימוש במקרקעין, מכוח התנהגות הבעלים או הסכמתם שבשתיקה, במשך שנים כה ארוכות. על אף הסכמה זו של הבעלים והמחזיקה, הסיק בית משפט קמא, כי מדובר בהשגת גבול, בעצם השימוש שעשו בנחלה לא להם. השגת גבול אשר לא הופסקה על ידי הגב' הרוש – בעלת הזכויות הקודמת, מפאת גילה, ורצונה לשמור על יחסי שכנות טובים, כשבכך אין כדי להעניק למערערים כל זכויות בשטח זה. עוד נקבע, כי המערערים לא הניחו תשתית ראייתית אשר יש בה כדי ללמד כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה, ועל כן מעמדם הינו של ברי רשות בלבד. בהעדר ראיה כי שילמו לבעלי הנחלה הסמוכה או מי מטעמם עבור הדרך, הרי שמדובר לכל היותר, ברשות חינם הניתנת לביטול בכל עת. לכן מעת שהמשיבים הודיעו כי אין ברצונם להמשיך בהענקת הרישיון, כפי שעשו לאחר רכישת הזכויות בנחלה, בוטלה הרשות והמערערים צריכים היו להפסיק השימוש.

עם מסקנות אלה, בכל הכבוד, אין בידי להסכים.

הקביעה העובדתית כי קיימת למערערים רשות שימוש בשביל, מכוח הסכמה שבשתיקה, וללא כל התנגדות ומחאה מצד הבעלים - המנהל וכן החוכרים - ועד המושב, והמחזיקה הגב' הרוש, בדין יסודה והיא נלמדת היטב ממכלול הראיות שבאו בפני בית משפט קמא. אלא שקביעה זו אינה מתיישבת, כלל ועיקר, עם המסקנה לפיה המערערים השיגו גבול בנחלת המשיבים הסמוכה.

עובדה היא כי המערערים עושים שימוש בדרך מאז תחילת שנות ה- 70 ועד לשנת 2004, שנה שבה רכשו המשיבים את זכויותיהם בנחלה מהגב' הרוש. רכישת הנחלה על ידי המשיבים נעשתה תוך ידיעה מלאה, וללא כל טענה, וללא מחאה מטעמם, בעת הרכישה, כנגד השימוש שעושים המערערים בשביל. יודגש עוד, כי איש מטעם המנהל, האגודה וחבריה, ומפי בעלת הזכויות הקודמת בנחלה הסמוכה הגב' הרוש, לא טען כנגד זכות המעבר של המערערים בנחלה.
מכאן, המסקנה המתבקשת היא אחת, כי הכל הסכימו ליתן רשות שימוש ומעבר למערערים, ולו מכוח שתיקתם. זכות מעבר זו של המערערים בשביל הגישה, השתכללה ביחס למקרקעין הכפופים - היינו הנחלה, עוד טרם רכישת הזכויות על ידי המשיבים, ובהסכמת כל בעלי הזכויות בנחלה.

המערער מסר בעדותו בפני בית המשפט קמא, כי שביל הגישה בין הנחלות לא נסלל לבקשתו. המערער מסר, כי הסתפק בדרך המעבר שהיתה קיימת (עמ' 10 ש' 11-12 לפרוטוקול), וכי שכניו בנחלה הסמוכה, נחלה מס' 8, לא התנגדו כלל לשימוש שעשה בשביל, אלא השתמשו בכביש המשותף הגובל עם נחלה 7. מאחר ולמערער טרקטורים ועל כן נדרש להשתמש שימוש רב יותר בדרך, ואילו להם, לדיירי נחלה 8, אין ציוד הדורש שימוש רב בדרך.
המערער עוד הוסיף ואמר בעדותו כי הדרך נסללה בשנת 1973 על ידי וועד המושב, באמצעות תקציב שהתקבל מהסוכנות היהודית, כאשר כל חבר באגודה, חויב להשתתף בתשלום על פי הגודל היחסי של נחלתו (עמ' 8 ש' 27-32 לפרוטוקול, וראו עדותה של המערערת בעמ' 3 ש' 15-19 לפרוטוקול).

הגב' בן חמו, עדת תביעה ושכנתם של המערערים במשך שנים ארוכות, חיזקה את עדותם של המערערים ואמרה כי בעבר, לפני שנות ה- 70, נהגו להשתמש בשבילי עפר, והחל משנות ה – 70 החליט וועד המושב לסלול כבישים מכורכר בין הנחלות במושב (עמ' 10 ש' 33-34, עמ' 11 ש' 1-2 לפרוטוקול). לשאלה האם כבישי הגישה משותפים לשתי נחלות סמוכות, ענתה כי חלקם בשימוש ייחודי, דוגמת שביל הגישה של המערערים, וחלקם משותפים (עמ' 11 ש' 4-7). עוד ציינה הגב' בן חמו בעדותה, כי שביל הגישה משמש ככניסה יחידה למכוניות, וקיים שביל גישה רגלי נוסף לבית. (עמ' 11 ש' 33-34, עמ' 12 ש' 8-10 לפרוטוקול).

עדותה של הגב' הרוש, עדת ההגנה, בעלת הזכויות הקודמת בנחלת המשיבים, מהווה נדבך מרכזי בקביעת מהות הזכות שנוצרה למערערים עקב ההסכמה לשימוש בשביל במשך שנים. הגב' הרוש מסרה כי השביל שימש את דיירי שתי הנחלות – המערערים ובני משפחתה במשך שנים :"אנחנו עברנו תמיד מהשביל, הם עברו ואני לא התנגדתי שיעברו" (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 23 ), היא מסבירה זאת ברצונה לשמור על יחסי שכנות תקינים. והיא המשיכה ומסרה עוד, כי:"לא היו מקרים שהתנגדתי שיעברו בשביל, אף פעם לא התנגדתי... אני ידעתי שזה לא שלהם וזה שלי אבל לא
התנגדתי כי אמרתי "שכנים אז מה" " (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 1 - 2). עוד מספרת גב' הרוש כי וועד המושב הוא זה אשר סלל את שבילי הגישה לכל הבתים במושב, בלא ששילמו על כך תמורה לוועד המושב (עמ' 2 ש' 33-34 עמ' 3 ש' 13-14 , ש' 17-18 לפרוטוקול).

לא הובאה כל עדות לכך שבמשך השנים בוטלה הסכמה לזכות המעבר, או הובעה מחאה בנוגע לזכות זו של המערערים. ההיפך הוא הנכון, מעדותה של גב' הרוש עולה כי במשך למעלה מ- 30 שנה התגוררו המערערים בסמוך אליה, היא הסכימה לשימוש בדרך, ומעולם לא הביעה התנגדות או מחאה על כך , יהיו הנימוקים בבסיס הסכמתה אשר יהיו.
העובדה כי גב' הרוש הסכימה למעבר מתוך רצון לשמור על יחסי שכנות תקינים, אין בה כדי להעיד על העדר גמירות דעת לעניין ההסכמה. כך גם גילה המבוגר, אינו רלוונטי לעניין ההסכמה, שכן, על פי עדותה שלה, המערערים עושים שימוש בשביל במשך שנים כה ארוכות.
אני סבורה כי הסכמתה של הגב' הרוש, מפורשת וחד משמעית היא. אולם, גם אם לא היתה נלמדת באופן ברור מעדותה, הרי ששתיקתה, ושתיקת יתר בני משפחתה - המחזיקים הקודמים, במשך שנים כה ארוכות, מהווה הסכמה לשימוש, ועל כן לא ניתן, לטעמי, לראות במערערים משיגי גבול , וודאי לא בכל אותה תקופה, ולאחר שלא הובעה כל התנגדות לכך.

יתרה מזאת, תמהה אני על כך שלא ניתנה כל משמעות עובדתית לדברי המערערים, אשר לא נסתרו, כי למעשה שילמו עבור סלילת הדרך באמצעות חיובם על ידי ועד המושב. יודגש כי הגב' הרוש, אישרה שהדרך נסללה על ידי ועד המושב ובכך חיזקה את דברי המערערים. דומה כי היה מקום לקבוע עובדתית, כי כל נחלה חוייבה לשלם, לפי חלקה, עבור סלילת הדרך, ובכך היה מקום אף לקבוע עובדתית כי הרישיון שניתן למערערת להשתמש בדרך ניתן אף בתמורה לתשלום עבור סלילתו. אולם אינני רואה מקום לעשות כן, בשל התוצאה אליה הגעתי.

משכך הם פני הדברים, המשיבים, הבאים בנעליה של הגב' הרוש, מושתקים כיום מלטעון כי לא קיימת למערערים זכות מעבר ושימוש בדרך. יתרה מכך, מכלול העדויות מטעם ההגנה לא הצליחו להפריך ולו במעט את עובדת קיומה של זכות המעבר הקיימת למערערים מקדמת דנא. העובדה כי קיימת דרך חלופית לביתם של המערערים, כפי שהתרשם בית המשפט קמא בעת ביקורו במקום, אינה יכולה לפגוע בקיומה של זכות המעבר בדרך הספציפית נשוא המחלוקת.

נזכיר שוב, כי הסעד הנתבע בתובענה שבפנינו איננו להכרזה על זכות מסוג זיקת הנאה, או העדר קיומה, אלא בצו מניעה לשם מניעת הפרעה בשימוש בדרך. הגם שכאמור, מכלול התנאים להשתכללותה של זכות זיקת הנאה התקיימו במקרה דנא, ורק העובדה כי מדובר במקרקעי ציבור, היא אשר מנעה את רכישתה של זכות זו מכח שנים.

אציין כי השאלה האם השימוש בשביל נעשה באופן ייחודי על ידי המערערים, או בשיתוף עם בעלי הזכויות הקודמים בנחלה הסמוכה, משפחת הרוש, לא הוכרעה בפסק הדין, ודומה כי אין הכרח להכריע בה, מאחר והדגש הינו על עצם השימוש שעשו המערערים בדרך, לאורך שנים, בין אם באופן ייחודי ובין אם לאו.

[2]כפי שעשתה השכנה הגב' הרוש, במשך למעלה מ- 30 שנה, כך גם וועד המושב העניק הרשאה, הן בהסכמה – בסלילת דרכי המעבר בין הנחלות, והן בשתיקה – בהעדר התנגדות מצידו, להשתמש בדרך למעבר. המושב הוא שדאג ויזם את סלילת הדרכים בין נחלות במושב, תוך ידיעה על השימוש שנעשה בהן. מסקנה זו נלמדת ממכלול העדויות מטעם התביעה וההגנה, אשר לימדו כי דרכי המעבר בין הנחלות נסללו בשנות ה- 70, ביוזמת ועד המושב, תוך חיוב הנחלות באופן יחסי לחלקן.

בהקשר זה ראוי לציין את החלטתו של הוועד , (מ/יב מטעם המערערים, פרוטוקול אסיפה כללית מיום 01.11.2004), לפיה הגבולות בין הנחלות יישמרו במצב הקיים, אלא במקרה של סכסוך גבולות, שאז תתמנה וועדה מורחבת ליישוב הסכסוך.

בת.א. (עפ') 2844/05 בנאסולי רחל ואח' נ' טורון (פורסם באתר המשפטי נבו) (להלן:"פרשת בנאסולי") , נדונה מסכת עובדתית זהה למקרה שבפנינו, ביחס לנחלות באותו מושב ברק. גם שם הוגשה תביעה לצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים למנוע שימוש בדרך הגישה לביתם של התובעים. בפסק הדין שניתן שם נקבע באשר לדרך שהוכשרה בין נחלות הצדדים, כי זכות המעבר ודרכי הגישה נעשו במסגרת פעולת ועד המושב , וכי עוד בשנות השישים הוכשרו דרכי גישה בין הנחלות במושב.
בפסק הדין הנ"ל נקבע כי לתובעים זכות מעבר אשר השתכללה לזיקת הנאה מכוח שנים , ואין הנתבעים רשאים למנוע מהם להשתמש בזכות זו. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"א (נצ') 1280/06) נדחה. בית המשפט של ערעור אישר קיומה של זיקת הנאה לטובת התובעים (הדעת נותנת כי בפני בית המשפט של ערעור לא נטענה הטענה כי מדובר במקרקעי ציבור, ומשכך לא חלה זיקת הנאה מכוח שנים, ועל כן לא נדונה סוגיה זו בפסק הדין).

יצוין בפרשת בנאסולי הנ"ל, נדונו היחסים בין הנחלות באותו מושב, על פי אותו הסכם משבצת, ובאותו מעמד של ברי רשות שהוענק לצדדים. שם כאמור נקבע, כממצא עובדתי, כי הדרכים בין נחלות חברי המושב, הוכשרו על ידי וועד המושב. מכאן, אתה למד כי ועד המושב ידע והסכים לשימוש שנעשה בדרך על ידי המערערים במהלך השנים.

הממצא אשר נקבע בפרשת בנאסולי, מחזק את הקביעה הנלמדת ממכלול הראיות ולפיה ועד המושב העניק
למערערים הרשאה להשתמש בדרך.

נדגיש עוד כי בעלי הקרקע - מנהל מקרקעי ישראל אשר לא צורף כצד לתובענה, לא הביע כל התנגדות או מחאה באשר לשימוש שעשו המערערים בדרך במשך כל השנים.

התנהגותם הפסיבית של ועד המושב – האגודה, מנהל מקרקעי ישראל והמחזיקים, מעידה כאלף עדים כי השלימו והרשו את השימוש שעשו במערערים בדרך במשך כל אותן שנים.
הסכמתם של כל אלה, והעדר כל מחאה מצידם, יצרו אצל המערערים ציפייה ברורה והסתמכות אשר נתחזקה ונתעצמה בחלוף כל אותן השנים. הסתמכותם של המערערים על הסכמת משפחת הרוש – המחזיקים הקודמים של הנחלה הסמוכה ושל ועד המושב, אך הלכה ונתחזקה עם חלוף השנים. על כן מנועים כיום המשיבים לטעון כי זכות מעבר אינה קיימת כלל.
יש להדגיש כי לא היה דבר אשר מנע מן המשיבים או כל אחד אחר להתנגד, במהלך כל אותן השנים, למעברם של המערערים בדרך שבמחלוקת. משפחת הרוש או כל אחד אחר לא עשו כן ובכך הגדילו וביססו את הסתמכותם של המערערים על זכותם להמשיך ולהשתמש בדרך. הסתמכותם הארוכה והמתמשכת של המשיבים, יוצרת השתק כלפי המשיבים וחליפיהם של משפחת הרוש מלטעון לביטולו של הרישיון.
בעניין זה יפים, בשינויים המחויבים, דבריו של כב' השופט אור (כתוארו דאז) בע"א 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל , פ"ד מז (2) 281 :
" שתיקת הבעלים, כלומר התנהגותו הפאסיבית, בצירוף נסיבות מהן ניתן ללמוד כי אם היה ברצונו להתנגד להחזקה יכול היה לעשות כן בקלות וללא טרחה מיוחדת ויש להניח שהיה עושה כן, עשויים לעלות כדי הסכמתו להחזקה של המחזיק ולחסום את הדרך לטענת החזקה נוגדת".

[3] מעבר ובנוסף לאמור מעלה נבחן את השאלה, האם זכות המעבר של המערערים בדרך הגישה ניתנת לביטול ?
לטעמי, התשובה לכך הינה שלילית.
הסכמת המחזיקים הקודמים – משפחת הרוש, ועד המושב והמנהל במשך שנים כה רבות, יצרה אצל המערערים ציפייה והסתמכות כי יוכלו להמשיך ולעשות שימוש בדרך. הסכמתם של כל אלה, והעדר מחאה במשך השנים, מקימים כשלעצמן, תשתית ראייתית לקיומה של רשות בלתי הדירה, מכח מניעות.

אין בעובדת קיומה של דרך חלופית לבית המערערים, כפי שקבע בית המשפט קמא, כדי להביא לביטול רשות המעבר של המערערים בדרך שבמחלוקת, רשות אשר ניתנה להם במשך שנים, עד אשר המשיבים הביעו התנגדותם לאחר שרכשו את הנחלה הסמוכה בשנת 2004. יודגש עוד, כי לא נתבאר בפסק הדין של בית משפט קמא, האם הדרך החילופית יכולה לשמש גם למעבר טרקטורים ומכוניות לשם עיבוד החלק החקלאי שבנחלה.
המסקנה כי המשיבים זכאים לבטל באופן חד צדדי את רישיון המעבר אשר ניתן למערערים במשך שנים, איננו עולה בקנה אחד עם שיקולי צדק, שיקולים של הסתמכות אשר יוצרת מניעות של ממש כלפי הרוכשים החדשים אשר רכשו את הנחלה כפוף לזכות המעבר של המערערים בה.

בית משפט קמא קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לטענה שהמערערים שילמו לבעלי הנחלה הסמוכה, או למי מטעמם תשלום כלשהו בגין השימוש בדרך. מכאן הסיק בית משט קמא, כי מדובר ברשות חינם הניתנת לביטול. עיון בטענות המערערים מלמד כי הזכות לה טענו איננה זכות לחזקה, כי אם זכות לשימוש ומעבר, והסעד המבוקש איננו אלא צו למניעת הפרעה להמשיך ולהשתמש לשם מלעבור בשביל. יתרה מכך, כפי שכבר ציינתי, מהעדויות עולה כי האגודה היא זו שיזמה וביצעה את סלילת הדרכים, המחזיקים הקודמים משפחת הרוש, לא נטלו חלק בתשלום עבור סלילת הדרך משום שלא חפצו בכך (ראה עדותה של הגב' הרוש). משורת ההגיון הוא, כי יש לקבל טענת המערערים, כי מימון ביניים האגודה מחייב חיובם בתשלום עבור סלילת הכביש, כך שהם השתתפו במימון הדרכים, כל אחד באופן יחסי בהתאם לחלק בו השתמש. לפיכך יש לקבוע כי המערערים נתנו תמורה להשתתפות בסלילת הדרך.

מכל מקום, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, יש לקבוע כי ניתנה למערערים רשות להשתמש בדרך אשר כחלק מתמורתה הם שילמו עבור סלילתה. הסתמכותם וציפיתם שהרשות לא תבוטל יוצרת מניעות של ממש כנגד ביטול הרשות.
ביטול רשות המעבר שהוענקה למערערים במשך שנים, החל משנות ה- 70 ועד לשנת 2004בנסיבות ההסתמכות והציפיות שנוצרו אצל המערערים, כתוצאה מהסכמתם של המחזיקים הקודמים, ועד המושב והבעלים- מנהל מקרקעי ישראל , איננו מוצדק ואין לאפשרו בנסיבות הענין, גם מטעמי צדק וגם מכח מניעות והסתמכותם של המערערים על הרישיון במשך שנים כה ארוכות.

[4] מה בין זכות המעבר של המערערים, שהיא קודמת, לזכויות המשיבים בנחלה שנרכשה על ידם.
טעם נוסף לכך שזכות המעבר איננה ניתנת לביטול, נעוץ בכך שזכות המעבר קודמת לרכישת הזכויות בנחלה על ידי המשיבים.
זכות המעבר בדרך שבמחלוקת השתכללה במהלך שנים ארוכות, לפני שהמשיבים רכשו זכויות בנחלה הסמוכה והביעו התנגדותם לשימוש בדרך. נחלתם של המשיבים, אשר בשטחה נמצא שביל הגישה, כפופה לזכות המעבר של המערערים, ואין המשיבים יכולים כיום לבטלה באופן חד צדדי, במחי יד ובהבל פה.

בפסק הדין של ערכאת הערעור בפרשת בנאסולי (ע"א 1280/06) , ציין כב' השופט ארבל , כדלקמן:

"... משניתנה לבעלי הדין רשות, בין במפורש ובין מכללא על ידי הבעלים, להשתמש בקטע קרקע מסוים במשותף, או באופן יחודי, לצרכי מעבר או דרך, לא יוכל אחד מהם לבוא ולטעון כי הרשות שניתנה לו גוברת על זכותו של משנהו. הכלל הוא, כי הרשות הולכת אחר המרשה – שהינו בעל הזכויות העדיפות ובמקרה דידן, מנהל מקרקעי ישראל ואגודת המושב. משהסכימו אלה לשימושם של המשיבים בדרך, הרי ממילא, רשות השימוש שניתנה, לאחר מכן , למערערים, כפופה לזכות זו "

כפי שכבר ציינתי, פסק דין בנאסולי עסק במסכת עובדתית זהה לזו שעומדת כעת בפנינו, אף הוא במושב ברק. כזכור, שם נקבע כי לתובעים קיימת זכות לזיקת הנאה מכוח שנים בדרך, מכוח הסכמה ואי מחאה של המחזיקים, אגודת המושב והמנהל במשך למעלה משלושים שנה.

ככל שזכויות המשיבים נגזרות מזכויותיה של הגב' הרוש, המחזיקה הקודמת, אין הם יכולים לרכוש זכויות טובות מאלו שהיו לה, כברת רשות, זכויות הכפופות לזכות המעבר של המערערים, מכוח הסכמתה היא והסכמת הבעלים (ראה פסק דיני בפרשת ברביריו ופסק דין ברוך). מכאן, שרשות השימוש אשר ניתנה למשיבים , כברי רשות, כללה והיתה כפופה לזכות המעבר של המערערים בדרך.

כאמור, לאור ההסכמה מצד מנהל מקרקעי ישראל, ועד המושב והמחזיקים הקודמים בנחלה, והסתמכות המערערים שנוצרה בעקבות הסכמות אלו, ואך נתחזקה עם חלוף השנים, השתכללה זכותם של האחרונים, לעבור בשביל הגישה לביתם ולמשקם. אין במכירת הזכויות למשיבים, לאחר הולדתה והשתכללותה של זכות המעבר, כדי לבטל זכות זו , והם כפופים לרישיון המעבר הקיים בדרך לטובת המערערים.

נדגיש עוד, כי בעת שנמכרה הנחלה למשיבים כבר השתכללה זכות השימוש של המערערים בדרך ומשפחת הרוש כבר היו מנועים מלבטלה, מכל הטעמים שפירטתי מעלה.
כפי שציינתי, הבעלות בקרקעות במושב ברק הינה של מנהל מקרקעי ישראל. האגודה וחבריה – המחזיקים בנחלות, הינם בגדר ברי רשות. רק למנהל, כבעלים, שמורה הזכות לשנות את היקף השימוש במקרקעין אשר הועמדו לצדדים, ואין למשיבים, שהינם בבחינת ברי רשות של האגודה – ברת הרשות, סמכות לבטל באופן חד צדדי רישיון שימוש, בפרט כאשר הם אינם המרשה, ולא הם אלה שהעניקו אותו.

סוף דבר:
בשל כל הנימוקים לעיל, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור, ולהורות על מתן צו מניעה אשר ימנע כל הפרעה למערערים להשתמש בדרך, וכך אציע לחבריי.

בנוסף, אציע לחבריי לחייב המשיבים בהוצאות הליך ערעור זה בסך 20,000 ₪ ומע"מ כחוק.



נחמה מוניץ, שופטת

כב' הנשיא מנחם בן דוד

לאחר שבחנתי את חוות הדעת של חברתי, אני מגיע לכלל מסקנה שלא אוכל להצטרף אליה ולהלן אציג את עמדתי בנושא.

לדעתי לא התקיימו כאן במערערים התנאים הקבועים בסעיף 94 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן "החוק"), והם לא רכשו זיקת הנאה בדרך המדוברת. כפי שעולה מנוסחם של הסעיפים הכלולים בסימן ג' לפרק ז' לחוק ועוד ביתר שאת מהפסיקה ומהספרות בנושא, הרי תקופת השימוש בת שלושים השנים הקבועה בהוראת החוק והיא זו שמקימה את הזכות, חייבת להיות "שימוש נוגד" לזכותם ולרצונם של הבעלים. בספרו "קניין", כרך ב' עמוד 468, אומר המלומד דויטש, את הדברים הבאים אודות השימוש הנדרש:

"על כן זיקת שנים לא תקום בנסיבות שבהן השימוש נעשה מכח הסכם פוזיטיבי לשימוש (כגון חוזה שכירות) אשר נקבעה לו תקופה מסוימת. בתקופת ההסכם אין לפנינו "שימוש נוגד". כך הוא הדין כאשר קיימת הרשאה פוזיטיבית לשימוש, למשך תקופה לא מסוימת. אכן, במקרה כזה יכול הבעלים להפסיק את השימוש בכל עת, בהודעה מוקדמת סבירה, אולם כל עוד הוא לא עשה כן, אין לפנינו שימוש נוגד, המוביל ליצירתה של זיקה".

עוד ראו בענין זה את פסק דינו של השופט בן – יאיר בע"א 700/88 פרשת אסטרחאן, אליה מפנה חברתי תוך הסכמה עם האמור שם, (פורסם בפד"י מ"ה III עמ' 720).

דברים דומים משמיע לנו המלומד ויסמן בספרו "דיני קניין" כרך ג' בעמוד 528 לאמור:

"שימוש במקרקעין הכפופים המתבסס על הסכמה של בעל המקרקעין הכפופים אינו עשוי להניב זיקת הנאה מכח התיישנות. על השימוש להיות "נוגד" (adverse) לבעל המקרקעין
הכפופים ושלא בהתבסס על הסכמתו".

בעניננו, על פי העובדות שנקבעו על ידי בית משפט השלום וכפי שטוענים המערערים עצמם, הם השתמשו כל העת בדרך האמורה בהסכמתה המלאה של בעלת הזכויות בנחלה "הכפופה", גב' לינדה הרוש, אשר העידה כי הניחה למערערים להשתמש בה לאור ידידותה עם אימו של המערער ומתוך רצונה לשמור על יחסים טובים עם שכניה, הרי הם המערערים. כפי שטוענים המערערים עצמם בסעיף 15 לבקשתם לצו מניעה קבוע:

"התובעים (המערערים) יטענו כי הם מחזיקים בשטח נשוא המחלוקת לתקופה של עשרות שנים העולה על 35 שנים, בהסכמה מלאה של הבעלים הקודמים ובידיעת הנהלת המושב וכי קמה להם זיקת הנאה כהגדרתה בחוק המקרקעין".

עוד מאשרים המערערים כי המשיבים רכשו את הזכויות מגב' הרוש שבועות ספורים לפני ההתדיינות וכי מיד בסמוך לכך הם דרשו מאת המערערים להפסיק השימוש בדרך. שניים הם איפוא שמאפיינים את אופן שימושם של המערערים בדרך המדוברת. מחד, המערערים לא השתמשו שימוש נוגד בדרך המעבר בעת היותה של גב' הרוש בעלת הזכויות בנחלה הכפופה ומאידך מאז חדלה גב' הרוש להיות בעלת זכויות בנחלתה והמשיבים רכשו הזכויות ממנה הם הביעו התנגדות לשימושם של המערערים בדרך, ותקופה זו השתרעה על פני שבועות ספורים, וודאי לא 30 שנה.

משנעדרת זכות השימוש בדרך לה טוענים המערערים, יסוד חיוני ומרכזי, לאמור היותה נוגדת במשך התקופה הרוכשת את הזכות את רצון בעלי הנחלה הכפופה, אזי אין מקום להכיר כאן בטענה כי המערערים רכשו זיקת הנאה לעשיית שימוש בדרך מכח שימוש רצוף.

מסקנתי בחלק זה של חוות דעתי הינה איפוא כי כבר מהטעם דלעיל לא רכשו המערערים זכות של זיקת הנאה במקרקעין המדוברים מכח זיקת שנים, וכי בנסיבות אלה אין צורך לדון בשאלות אחרות שעשויות היו להתעורר בהקשר זה, לרבות השאלה האם ניתן לרכוש זיקת הנאה על זכות שהינה פחותה מבעלות, כאשר מדובר במקרקעי ציבור.

עתה אעבור להנמקתה של חברתי, כב' השופטת מוניץ, המבקשת להענות לעתירתם של המערערים וזאת מתוך הכרה שהם זכו וקיבלו כאן רשות בלתי הדירה להשתמש בדרך הגישה. בראשית דברי בפרק זה אשוב ואזכיר שאת הרשות להשתמש בדרך קיבלו המערערים ממי שקדם למשיבים בזכויות בנחלה הכפופה, הרי היא גב' הרוש. על פי העדויות ברי שהמערערים לא שילמו כל תמורה לגב' הרוש בעבור הזכות ועוד נציין שלמערערים יש דרך גישה אחרת לחלקתם, מצידה האחר, שבה הם השתמשו בטרם ניתנה רשותה של גב' הרוש לשימוש הנוכחי. גם בית המשפט נוכח בקיומה של הדרך החילופית (המקורית) בעת ביקור שערך במקום. ראו בענין את קביעת בית המשפט בפסקה 12 לפסק הדין, בעקבות ביקור שעשה במקום. המערערים לא השקיעו דבר בפריצתה או ביצירתה של הדרך שהינה דרך עפר ולא שילמו לגב' הרוש דבר. לדידי הרשות שנתנה גב' הרוש למערערים הינה רשות "רגילה" ללא תמורה שאינה יכולה להיות בלתי הדירה. המערערים לא השקיעו ביצירת הדרך, לא תרמו דבר להשבחתה ולא שינו מצבם לרעה בעטיה וגם לא נתקיימה בהם כל נסיבה אחרת שבגינה ניתן לומר כי זכותם היא בלתי הדירה ותקפה גם כלפי צד ג' דוגמת המשיבים. כפי שנקבע בפסיקה הרשאת חינם ניתנת לביטול כהרף עין.

חברתי מבקשת לראות בעובדה שוועד המושב הוא שטיפל ומימן את השבחת הדרך, כמו שאר הדרכים במושב, משום השקעה כספית מטעמם של המערערים אשר משתתפים במימון הוצאותיו של הוועד. בעיני, אם בכלל, זו השקעה עקיפה, מה עוד שממילא השקעתם של המערערים באופן זה ניתנה לטובת הדרך האחרת הקיימת בצידה השני של חלקתם ולא שמענו כי השתתפותם של המערערים בשיפוץ הדרכים שברחבי המושב, היתה כפולה משל חברים אחרים במושב וכאילו היא באה לממן גם את הדרך המדוברת. ממילא גם הרשאה כנגד תמורה, שלא ננקבה בה תקופה, ניתנת לביטול בכל עת, וראו בענין את הוראות סעיף 31 לחוק השכירות והשאילה תשל"א – 1971.

לענין תמצית ההלכות הנוגעות לזכויותיהם של נותן הרשות ומקבלה, ראו בספרו של המלומד דויטש, קניין כרך ב' בפיסקה 103. 12.

אינני מתעלם מכך כי בפסיקה הוכפפו כללי הביטול של רשיון במקרקעין לעקרונות של צדק ומתן משקל לשיקולי ההסתמכות של בר הרשות והשבחת הנכס על ידו. הכללים בדבר חוסר הדירותה של ההרשאה, במקרים מתאימים, גם אם לא הובטחה תקופה כלשהי לבר הרשות, אומצו בארץ מדיני ה- equity וההשתק האנגליים. ביצוע השבחות בנכס על ידי המשתמש יוצר אצלו ציפיות להמשך השימוש וכאשר הבעלים היה ער לציפיות אלה ושתק, הוא עלול לאבד את זכותו לחזור בו מן ההרשאה, ויהיה עליו לכבד את ציפיות בר הרשות להמשיך השימוש בנכס. ההכרעה הסופית היא לעולם הכרעה נסיבתית הנשענת על יסודות של השתק ותום לב. דברים אחרונים אלה מבוססים על דבריו של המחבר דויטש בעמוד 414 בספרו שהוזכר לעיל. דוגמאות אופייניות לשימוש שנעשה בכללים אלה ולהכרה בהפיכתה של זכות שימוש לבלתי הדירה, ניתן למצוא בכמה מקרים שנדונו בפסיקה שבהם בנו בני מושבים בתי מגורים לעצמם ולמשפחותיהם בחצרות הוריהם על יסוד הסכמה שקיבלו מהוריהם.
מתוך כך שעשו כן, על פי הסכמה מהוריהם והשקיעו ממיטב כספם וחלבם בבניית בתים למשפחותיהם, ושינו בכך מצבם לרעה, שהרי יכלו תמורת ההשקעה לרכוש נכס אחר, הכירה הפסיקה בכך שהם זכו למעמד של ברי רשות שזכותם בלתי הדירה. ראו למשל את פסקי הדין שניתנו בע"א 2836/90, בצר נ' צילביץ שפורסם בפד"י מ"ו (5) 184 או בע"א


אינני יכול לראות כל דמיון בין עניננו והנסיבות שבפנינו לאותם מקרים עליהם הצבעתי לעיל, ואיני סבור שנימוקים של השתק או צדק יכולים להצדיק כאן מתן היתר למערערים להמשיך ולהשתמש בדרך המדוברת, המסיגה את גבול נחלתם של המשיבים ופולשת אליה וזאת בניגוד לרצונם של האחרונים וכנגד זכויותיהם בנחלתם. כאמור למערערים דרך אחרת, וכפי הנראה רק בשל טעמים של נוחיות דבקים הם ברצונם להמשיך ולהשתמש בדרך המדוברת אך אין בכך די כדי להקנות להם הרשאה בלתי הדירה להמשיך ולעשות כן, זכות שממילא שמורה רק למקרים חריגים.

סוף דבר. אילו דעתי תישמע אזי ידָחה ערעור המערערים וקביעתו של בית משפט קמא, כי המערערים לא רכשו זכויות בדרך הגישה, אשר יאפשרו להם להשתמש בדרך, חרף רצונם ואי הסכמתם של בעלי הזכויות הנוכחיים בה, המשיבים, תישאר על כנה.

על פי עמדתי יש לדחות הערעור ולחייב את המשיבים בהוצאות משפט.



מנחם בן דוד, נשיא – אב"ד

כב' השופט אברהם אברהם

אני מצטרף לעמדתו של חברי, כב' הנשיא.



אברהם אברהם, שופט

הוחלט איפוא על דעת רוב חברי המותב להורות על דחייתו של הערעור. בנסיבות הענין אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיבים את הוצאות ההתדיינות בסך של 15,000 שקלים חדשים בצירוף מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זיקת הנאה דרך

  2. זיקת הנאה במשק

  3. זיקת הנאה חניה

  4. זיקת הנאה אישית

  5. זיקת הנאה במושב

  6. יצירת זיקת הנאה

  7. חוזה זיקת הנאה

  8. זיקת הנאה לחניה

  9. זיקת הנאה למעבר

  10. זיקת הנאה שלילית

  11. זיקת הנאה לא רשומה

  12. זיקת הנאה התיישנות

  13. זיקת הנאה מחמת כורח

  14. זיקת הנאה זכות מעבר

  15. זיקת הנאה מכוח הסכם

  16. זיקת הנאה לטובת אדם

  17. זיקת הנאה בית משותף

  18. זיקת הנאה מכוח שנים

  19. זיקת הנאה חלקה נהנית

  20. זיקת הנאה זכות שימוש

  21. זיקת הנאה חלקה כפופה

  22. זיקת הנאה טעונה רישום

  23. זיקת הנאה וזכות קדימה

  24. זיקת הנאה ברכוש המשותף

  25. זיקת הנאה לטובת מקרקעין

  26. זיקת הנאה זכות במקרקעין

  27. זיקת הנאה מכורח הנסיבות

  28. זיקת הנאה סמכות עניינית

  29. זיקת הנאה במקרקעי ציבור

  30. זיקת הנאה חוזה קומבינציה

  31. זיקת הנאה במקרקעין מוסדרים

  32. דחיית בקשה לרישום זיקת הנאה

  33. ביטול זיקת הנאה שינוי נסיבות

  34. זיקת הנאה חוק המקרקעין סעיף 94

  35. זיקת הנאה מקרקעין בלתי מוסדרים

  36. המרצת פתיחה לרישום זיקת הנאה מסוג מעבר, בשטח הגג הצמוד לדירה

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון