אחריות פלילית אי שפיות


השופט י' אלון

1. בפניי בקשת סניגורו המלומד של הנאשם, עורך-הדין סויסה, לקבוע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין ולהפסיק ההליכים נגדו בהתאם להוראות סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חסד"פ), "ובד בבד" – כלשון הבקשה – לקבוע כי הנאשם אינו אחראי למעשיו לפי הוראות סעיף 34ח לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2. אלו פרטי הדברים הצריכים לעניין בקשה זו של הנאשם.

ביום 16.1.2002 הוגש כתב-האישום ובחמשת האישומים שבו הואשם הנאשם בעבירות התעללות, תקיפת קטינים, הזנחת ילדים ועבירות נוספות – הכול ביחס למעשיו הנטענים כנגד ארבעת ילדיו הקטינים – מעשים שבוצעו על-ידיו על-פי הנטען באותם אישומים במהלך שלוש השנים שבין 2001-1999.


הנאשם כפר בפתח משפטו במיוחס לו בכתב-האישום וישיבת ההוכחות נקבעה ל-12.2.2002. באותה ישיבה העידה פקידת הסעד לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, בישיבת 17.2.2002 העידה חוקרת הילדים שגבתה עדויות מארבעת הקטינים, והמשך שמיעת ראיות התביעה נדחה לתאריכים 10.3.2002 ו-25.3.2002, אך מועדים אלו נתבטלו לאור אשפוז הנאשם לצורך קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית כמפורט להלן.

במקביל להליכים הנ"ל, במסגרת הדיון בפני המותב שדן בבקשת המדינה למעצר הנאשם עד תום ההליכים, נתקבלה ביום 14.3.2002 חוות-דעת של הפסיכיאטר המחוזי, ולפיה:

"...יתכן כי הנאשם סבל ממחלת נפש בזמן הארועים ולא הבדיל בין טוב לרע, אך לא ניתן לדעת זאת בוודאות סבירה מאחר ולא נבדק ע"י פסיכיאטר באותה עת. לפי הערכתנו, הנאשם נמצא כיום במצב פסיכוטי פעיל, לא מבדיל בין טוב לרע ומותר לאסור, בקושי רב מבין את תפקידי בעלי הדין, לא אחראי למעשיו ולא כשיר לעמוד לדין. זקוק להמשך אישפוז וטיפול פסיכיאטרי במסגרת מחלקה פסיכיאטרית סגורה" (להלן – חוות-הדעת הראשונה).

נוכח האמור באותה חוות-דעת ביקשה המאשימה את בית-המשפט ביום 18.3.2002 להורות, על-פי סעיף 170(א) לחסד"פ, על הפסקת ההליכים ועל אשפוז הנאשם בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1981 (להלן – חוק הטיפול).

הסניגור הסכים לשתי בקשות אלה וכך הוריתי בהחלטה מאותה הישיבה.

חלפו שבעה חודשים וביום 7.10.2002 הודיעה המאשימה לבית-המשפט כי ביום 18.9.2002 החליטה הוועדה הפסיכיאטרית על שחרור הנאשם מאשפוזו הנ"ל, וכי בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק הטיפול הורה היועץ המשפטי לממשלה על העמדתו לדין.

המאשימה ביקשה, בהסכמת הסינגור, לקבוע מועדי הוכחות נוספים לשמיעת עדי התביעה שטרם העידו, והמועד נקבע ליום 3.12.2002.


באותה הישיבה העידו שלושה עדי תביעה נוספים, בהסכמת הסניגוריה תוקן כתב-האישום על דרך הוספת שני עדי תביעה נוספים ונקבע מועד נוסף להשלמת ראיות התביעה ליום 20.1.2003.

באותה הישיבה גם הושלמו עדויות התביעה, פרט לשני עדים שלא זומנו כדין, והסניגור שב והעלה בקשה לעריכת בדיקה פסיכיאטרית נוספת לנאשם. המשך שמיעת ההוכחות נדחה ל-27.2.2003.

ביום 20.2.2003 הוגשה חוות-דעת נוספת מטעם הפסיכיאטר המחוזי (להלן – חוות-הדעת השנייה), ולפיה:

"הנאשם במצבו הנוכחי אינו מסוגל לעמוד לדין ולדעתי זקוק לבדיקה נוספת במסגרת של אישפוז פסיכיאטרי כדי לקבוע:

א. האם זקוק לטיפול.

ב. האם קיימת מסוכנות לעצמו או לאחרים".

לאור זאת ביקשה באת-כוח המאשימה בישיבת 24.2.2003 כי יבוטל המועד הקבוע להוכחות וכי אורה על האשפוז לצורך הסתכלות לבחינת המבוקש בחוות-הדעת. הסניגור הצטרף לאותה בקשה וכך הוחלט.

3. ביום 8.4.2003 הוגשה לבית-המשפט חוות-דעת פסיכיאטרית של הפסיכיאטרים ד"ר ח' גרינשפאן וד"ר גורדון, והקרימינולוגית הקלינית י' אסולין – כולם מהחטיבה לפסיכיאטריה משפטית של שב"ס, המסונפת למרכז בריאות הנפש בבאר-יעקב (להלן – חוות-הדעת השלישית).

בסעיף המסכם את חוות-דעתם קובעים שלושת המומחים דלעיל את הדברים האלה:


"...לאור המצויין לעיל, להערכתנו בעת ביצוע המעשים בהם הוא מואשם, סבל הנאשם ממחלת נפש ופעל בהשפעתה. קרי, היה נתון במצב פסיכוטי חריף, לא יכול היה להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור. לכן לא היה אחראי למעשיו. היום, במצב רמיסיה ממחלת הנפש ממנה סבל – סכיזופרניה – מתמצא בהליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, מבין את

פונקציות ביהמ"ש, מסוגל לעקוב ולהבין את הליכי המשפט ויכול לקבל סעד משפטי מסנגורו. לפיכך – כשיר לעמוד לדין.

היום אינו זקוק להמשך אישפוז פסיכיאטרי, כאמור נמצא ברמיסיה. עם זאת, לאור חומרת המעשים בהם הוא מואשם ועל רקע התובנה החלקית למצבו הנפשי, מומלץ על מתן צו לטיפול מרפאתי כפוי, שיתבצע במרפאת בריאות הנפש באיזור מגוריו ומעקב של גורמי הרווחה".

4. בקשת הסינגור שבפניי הוגשה ביום 24.3.2003, בטרם התקבלה חוות-הדעת השלישית, והיא נסמכה על האמור בשתי חוות-הדעת הראשונות.

בישיבת 27.4.2003, לאחר שנתקבלה חוות-הדעת השלישית, ביקשה באת-כוח המאשימה שהות לצורך גיבוש עמדת הפרקליטות לעניין בקשת הסניגור והמשך ההליכים.

בישיבת 12.5.2003 הודיעה באת-כוח המאשימה את עמדתה כדלהלן:

(א) אין מקום לבירור טענת היעדר האחריות הפלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, אלא אם בית-המשפט יקבע כי הנאשם אכן ביצע את המעשים אשר לגביהם נטענת טענת הסייג הנ"ל לאחריות הפלילית. שכן, על-פי האמור בסעיף 34ח הנ"ל:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו... היה חסר יכולת של ממש –

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשית המעשה" (ההדגשות שלי – י' א').

(ב) לאור העובדה שהנאשם כופר בביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב-האישום ושמיעת פרשת התביעה טרם נסתיימה, ולאור העובדה שעל-פי חוות-הדעת השלישית כשיר הוא לעמוד בדין – יש להמשיך בבירור פרשת התביעה ולאחריה פרשת ההגנה ולא ניתן לקבוע בשאלת התקיימות הסייג של אי-שפיות הדעת אלא לאחר שייקבע אם המעשים המיוחסים לנאשם בכתב-האישום אמנם נעשו על-ידיו.



הסניגור שב והודיע באותה הישיבה כי הנאשם עומד בכפירתו בביצוע המעשים המיוחסים לו וביקש אורכה קצרה להגשת סיכום טענות בכתב לעניין בקשתו המקורית לדון לאלתר בטענת סייג האחריות של אי-שפיות הדעת.

5. בסיכום הטענות בכתב טוען הוא כי מן האמור בחוות-הדעת השלישית עולה שבעת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב-האישום לא היה הנאשם במצב בו יכול היה להבדיל – עקב מחלת הנפש ממנה הוא סובל – בין טוב לרע.

מכאן שלא יכול היה להבחין בפסול שבמעשים הנטענים נגדו ועל-כן אין צורך בהמשך שמיעת הראיות, שכן:
(א) בשל מחלתו בזמנים הרלוונטיים תישלל זכותו להתגונן כראוי, לאור אי-היכולת שלו להעיד בבית-המשפט כדבעי תוך התייחסות רצינית לאירועים המיוחסים לו, כאשר אלה נעשו על-פי חוות-הדעת, במצב שבו לא היה אחראי למעשיו.

(ב) לאור זאת הפרשנות הראויה לסעיף 34ח לחוק העונשין צריכה להיות כאילו נאמר בו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה [שנטען] שעשה אם בשעת המעשה [שנטען שעשה] בשל מחלה שפגעה ברוחו...".

לטענת הסניגור זוהי הפרשנות המתבקשת לסעיף 34ח, שכן זהו "הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית" בו יש לאחוז על-פי סעיף 34כא לחוק העונשין שעה ש"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו".

לאור זאת שב הסניגור על בקשתו שלפיה ידון ויכריע בית-המשפט כבר בשלב זה בשאלת קיום אחריותו הפלילית של הנאשם וסייג אי-השפיות הנטען לה על-פי האמור בחוות-הדעת השלישית.
היה ולאחר חקירת עורכי אותה חוות-דעת יקבע בית-המשפט כי נתעורר ספק סביר שמא נתקיים אותו סייג לאחריות הנאשם – יסתיימו בכך ההליכים מבלי שבית-המשפט ימשיך בהשלמת שמיעת פרשת התביעה ובשמיעת פרשת ההגנה.

אין הסניגור שב לעניין בקשתו להפסקת ההליכים על-פי סעיף 170(א) לחסד"פ, שכן לאחר שהוגשה בקשתו שבפניי הוגשה חוות-הדעת השלישית לפיה כשיר הנאשם לעמוד בדין.



6. במחלוקת שבין המאשימה לסניגוריה – הדין עם המאשימה.

סייג האחריות הפלילית של אי-השפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין הינו בגדרה של אותה "הוראת חיקוק אחרת" המוציאה מחזקת האחריות הפלילית הנלווית למעשה הפלילי.

כשם שאין "אחריות פלילית" לפלוני אלא בשל מעשה עבירה שעשה, כך מעצם ההגדרה והמהות אין סייג של אי-שפיות הדעת לאותה אחריות פלילית אלא בהתייחס ל"מעשה עבירה" שעשה אותו פלוני.

"מעשה העבירה" לא ייכון ולא יקום אלא משקבעה הערכאה השיפוטית המוסמכת לכך כי הוכח ביצועו על-ידי הנאשם, כמאמר סעיף 34כב(א) לחוק העונשין:

"לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".

ומן הפרט אל הכלל.

הנאשם דנן מואשם באותם האישומים שבכתב-האישום.

הנאשם כפר במיוחס לו מלכתחילה ועומד הוא בכפירתו זו עד עצם היום הזה.

פרשת התביעה טרם הסתיימה ופרשת ההגנה עוד לא החלה.

טרם נקבע המימצא השיפוטי בדבר ביצוע מעשי העבירה הנטענים כנגד הנאשם.

רק אם בתום פרשות התביעה וההגנה יקבע בית-המשפט כי הוכח מעבר לספק סביר ביצוען של העבירות הנטענות כנגד הנאשם, תקום חזקת האחריות הפלילית הקבועה בסעיף 34ה לחוק העונשין – אלא אם כן יתעורר ספק סביר שמא התקיים בנאשם בעת ביצוע כל העבירות המיוחסות לו סייג האחריות הפלילית של אי-שפיות הדעת (כקבוע בסעיף 34כב(א)).

7. הקריאה והפרשנות אותן מציע הסניגור לסעיף 34ח, לפיהן סייג האחריות של אי-שפיות הדעת עניינו כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה [שנטען] שעשה...", נוגדות את תכלית חקיקתו של סייג זה לאחריות הפלילית. עניינו ותכליתו


של סייג זה לאחריות הפלילית הינם בהכרה החברתית, או אם תמצא לומר המוסרית, לפיה באותם מצבים מוגדרים של מחלת נפש שנקבעו בסעיף 34ח לחוק העונשין מסיר המחוקק מעל עושה העבירה את האחריות הפלילית הנובעת מהמעשה שעשה.

להמחשת נקודה זו ניקח דרך משל את סייג האחריות הפלילית של הקטינות שבסעיף 34ו לחוק העונשין.בסייג זה של קטינות קבע המחוקק כי "לא יישא אדם באחריות בשל מעשה שעשה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנה".

על-אף זהות הניסוח שבשני הסייגים (קטינות ואי-שפיות הדעת), לפיה "לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה...", תכליתם החקיקתית של השניים שונה מעיקרא.

בעוד סייג הקטינות מתייחס "למעשה שעשה [האדם] בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים", הרי שסייג אי-שפיות הדעת מתייחס "למעשה שעשה [האדם] אם בשעת המעשה... היה חסר יכולת של ממש..." (ההדגשות שלי – י' א').

לאמור, סייג הקטינות ייבחן קודם למעשה העבירה ובמנותק ממנה בעוד סייג אי-שפיות הדעת ייבחן בצמוד למעשה העבירה ובשעת ביצועה.

תכלית סייג הקטינות היא בקביעה אפריורית שלפיה הקטין, בהיותו כזה, נעדר כושר פלילי מעיקרא.

"כושר פלילי" – במובן של החובה לשאת בתוצאות המשפטיות הפליליות של מעשיו.

תכליתו של סייג הקטינות הינה בהכרת החברה, באמצעות המחוקק, כי מערכת הדין הפלילי לא תחול על קטינים שטרם מלאו להם שתים-עשרה שנים.

כתב-אישום כי יוגש נגד אדם, בעבירות שעבר בטרם מלאו לו שתים-עשרה שנים, לא יפנה בית-המשפט לבירור הראיות ולקביעת ביצוע אותם מעשים, שכן בשל מהות העושה – קטין שכזה, יהיו מעשיו אשר יהיו – לא תצמח מהם לקטין אחריות פלילית.

שונה היא תכליתו של סייג אי-שפיות הדעת.


התקיימותו של סייג זה לא תהיה אלא בבחינת מצבו של עושה העבירה בשעת ביצוע המעשה שנעשה ואם אמנם היה הוא חסר יכולת להבין את אשר הוא עושה (לאמור, אותו מעשה עבירה) או "את הפסול שבמעשהו" או "להימנע מעשיית המעשה" (כקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין).

"המעשה" שבסייג הקטינות הינו מעשה כלשהו באשר הוא.

"המעשה" שבסייג אי-שפיות הדעת הינו אותו מעשה עבירה שנעשה.

סייג אי-שפיות הדעת עניינו בהסרת האחריות הפלילית ממי שעשה את מעשה העבירה אך בעת שביצע את המעשה לא היו מעשיו בשליטתו או שרוחו לא סוגלה להבין את שהוא עושה.

התכלית המשפטית, החברתית והמוסרית שמאחורי הדברים הינה כי בהתקיים תנאי סייג אי-שפיות הדעת בהיקף הדברים האמור בסעיף 34ח, מתבטלת ההצדקה המוסרית להטיל את התוצאות הפליליות על עושה המעשה.

הצעתו הפרשנית של הסניגור המלומד משנה למעשה מן היסוד תכלית זו, שכן מכתיבה היא את תחולת סייג הגנת אי-השפיות לממד ה"אפריורי", בדומה לסייג הקטינות. כאומר, "לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה בהיותו חולה נפש". דא ותו לא.

לא זוהי תכליתו של סייג אי-שפיות הדעת.
חולה נפש כי יבצע עבירה נושא הוא במלוא האחריות הפלילית כל עוד לא יוכח (ברמת הספק הסביר) כי:

(1) עשה את מעשה העבירה;

(2) בשל מחלת נפש שבעטייה;

(3) היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.


מחלת הנפש עצמה אינה אלא תנאי שלא יגיע לכלל הסייג לאחריות אלא משנתקיימו באותו החולה אותם התנאים הנוספים.

אשר-על-כן, פרשנותו המוצעת של הסניגור לסעיף 34ח לחוק העונשין אינה סבירה וודאי שאינה תואמת את תכליתו החקיקתית של סייג אי-השפיות שבאותו הסעיף.

8. משאין חולק כי הנאשם, לעת הזו, כשיר לעמוד בדין, ונוכח כפירתו בכל המיוחס לו בכתב-האישום – יימשכו ההליכים שבתיק זה כמצוות המחוקק בחסד"פ.

לאמור, תשלים התביעה את הבאת ראיותיה ולאחר מכן תבוא פרשת ההגנה.

לאור הצהרת באת-כוח המאשימה כי לא תוגש מטעמה חוות-דעת פסיכיאטרית נוספת, אולם עומדת היא על חקירתם הנגדית של עורכי חוות-הדעת השלישית – תישמע עדותם של אלה במסגרת פרשת ההגנה, לאחר עדותו של הנאשם – אם יבחר להעיד.

9. והערה מן הצדק בטרם סיום.

מבלי שאקבע דבר בשלב זה באשר למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו – ברור הוא מתוך שלוש חוות-הדעת כי הנאשם שבפניי – נפשו ידועת חולי. הנאשם נעצר במסגרת הליכים אלה לפני 18 חודשים.

יוצא הוא ובא מתאי מעצר לתאי אשפוז, מתאי אשפוז למחלקות סגורות, ממחלקות סגורות לתאי מעצר – וחוזר חלילה.

דין הוא שסוגיית מעצרו של נאשם לא תידון ולא תיבחן בפני המותב שדן בבירור האישומים שהוגשו נגדו – ואינני אומר לעשות כך.

ברם, שיקול-דעת רחב ורב אחריות הפקיד המחוקק בידי התביעה לשקול ולבחון עניינו של הפרט, גם אם נאשם הוא וגם בעבירות חמורות, לצד מכלול ההיבטים הצריכים והנדרשים לעניינו של אישום פלוני ונאשם אלמוני.

את אלה עליה לאזן אל מול אינטרס הציבור בכללו והנפגעים ממעשי העבירה הנטענים, בפרט.


מן הראוי היה שהמאשימה והסניגוריה כאחד יידרשו לבחינה נוספת שכזו בעניינו של נאשם זה.

10. סוף דבר – לאור מסקנתי שבסעיף 8 לעיל, אני מורה כדלהלן:

(א) קובע ישיבה ליום 26.6.2003 שעה 14:00.

בישיבה זו תשלים התביעה את פרשת התביעה כולה ולאחר מכן תחל ההגנה בהבאת ראיותיה.
היה והנאשם יבחר להעיד – תישמע עדותו בתום אותה הישיבה.

(ב) הנני קובע ישיבה נוספת ליום 4.9.2003 שעה 10:00.

לישיבה זו תזמן המזכירות את הפסיכיאטר ד"ר חיים גרינשפאן מבית החולים "מגן", שירות בתי הסוהר.
בתום אותה הישיבה ייקבע המועד להשמעת סיכומי הצדדים.

(ג) מזכירות בית-המשפט תזמן בדחיפות המרבית לישיבת 26.6.2003 את עדי התביעה 6, 11, 12.

כמו כן נוכח באולם בית-המשפט סלמאן אמטירת, אחיו של ע"ת 6 – עטווה אמטירת – והוא מסכים בטובו להודיע דבר ישיבה זו לאחיו הנ"ל.

בשלב זה מודיע הנאשם לבית-המשפט כי ע"ת 6 הנ"ל עצור, כנראה במעצר נגב.

לאור זאת תוציא המזכירות זימון לעד הנ"ל גם באמצעות שב"ס לוודא אם אותו עד נמצא במעצר ואם כך להביאו לאותה ישיבה של בית-המשפט.

באת-כוח המאשימה תוודא הוצאת הזימון לשלושת עדי התביעה הנ"ל.

(ד) הנאשם יובא לשתי הישיבות הנ"ל – 26.6.2003 ו-4.9.2003 – באמצעות שב"ס/ליווי נגב.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תנאים להסגרה

  2. ביטול רישום פלילי

  3. בטלות יחסית פלילי

  4. התיישנות בפלילים

  5. העברת דיון פלילי

  6. התיישנות תיק פלילי

  7. הגנה מן הצדק פלילי

  8. התיישנות דין פלילי

  9. אחריות פלילית שילוחית

  10. התיישנות משפט פלילי

  11. התיישנות מרשם פלילי

  12. זכות עיון בתיק פלילי

  13. התיישנות רישום פלילי

  14. אחריות פלילית אי שפיות

  15. ביטול צו הסגרה לרוסיה

  16. בקשה למחיקת תיק פלילי

  17. התליית הליכים פליליים

  18. התיישנות פסק דין פלילי

  19. התיישנות סדר דין פלילי

  20. חוזה אזרחי במשפט פלילי

  21. המועד להגשת ערעור פלילי

  22. זכות העיון במרשם הפלילי

  23. בקשה למחיקה רישום פלילי

  24. ביטול רישום פלילי עריקות

  25. הגנה מן הצדק בהליך פלילי

  26. אחריות פלילית על משחק מסוכן

  27. חובת ההנמקה פסק דין פלילי

  28. בדיקת מסוכנות ללא עבר פלילי

  29. אין להשיב לאשמה בהליך פלילי

  30. טענות מקדמיות סדר דין פלילי

  31. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  32. סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית

  33. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  34. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  35. הגדרת מפגר - חוק הסעד וכשירות לעמוד לדין פלילי

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון