אחריות פלילית אישית של תאגיד


בתאריך 27/1/02 הוגש כתב אישום נגד שלושת הנאשמים בגין עבירה של העסקה שלא כדין לפי סעיף 12 א (ב) לחוק הכניסה לישראל התשכ"ב-1952.

טרם אתייחס למקרה שלפנינו, אציין את נימוקי החלטתי מיום 1/12/03 אשר נקבע בה כי הנאשמים ישיבו לאשמה.

חברת טל-אל בע"מ נאשמת מס' 3 (להלן: "החברה" ו/או "הנאשמת") הינה חברה הרשומה בישראל העוסקת בפינוי ואיסוף אשפה.

יעקב מילר, נאשם 1, הינו המנכ"ל והבעלים של הנאשמת.

דב בומשטיין, נאשם 2, שימש במועד הרלוונטי כמנהל התפעול של הנאשמת.

עם תום שמיעת ראיות המאשימה, העלה ב"כ נאשם 1 את הטענה כי אין לחייב את נאשם מס' 1 להשיב אשמה וביקש לזכותו מהעבירה הנ"ל.

נאשם 2 טען אף הוא כי אין לחייבו להשיב אשמה ונימוקיו יובאו בהמשך.

כאמור, העבירה שנאשם מס' 1 מואשם בה היא בניגוד לסעיף 12 א (ב) לחוק: "מעביד שהעסיק עובד... שהוא תושב זר"

הטענה אותה העלה הנאשם הינה כי המעסיק היא החברה והיא בעלת הדין הנכונה, וכי אין בהוראות החוק כדי להטיל עליו כל אחריות פלילית.

כתימוכין לכך ציין את דיברי כב' הנשיא א' ברק ב-ע"פ 7295/95 דיסנצ'יק נ' מ"י: "… בהעדר הוראה חוקית מפורשת לא ניתן להטיל על נושא משרה אחריות לעבירה הנעברת על ידי
תאגיד ".

הנאשמים העלו מספר טענות לגבי האישום אך מאחר ועיקר הטענה הינה זו אתייחס אליה תחילה.

על מנת להבין את הטענה אפרט בקצרה את עיקרי כתב האישום והראיות שהובאו בפני בשלב זה.

בכתב האישום נטען כי נאשמת מס' 3 הינה חברה שעיסוקה פינוי ואיסוף אשפה אשר בבעלותו של נאשם 1 המשמש מנכ"ל החברה.

במהלך שנת 2001, כך נטען, העסיקו הנאשמים שלא כדין שוהים בלתי חוקיים באיסוף אשפה בדלית אל כרמל כשהם נמצאים במשאיות האשפה השייכות לנאשמת מס' 3 וזאת בלא שהיו בידיהם האישורים וההיתרים הנדרשים עפ"י חוק.

לדברי ב"כ נאשם 1 בכתב האישום, ישנה הנחה משפטית שהיא יסוד יסודו של כתב האישום שאומרת באם חברה מעסיקה שלא כדין עובד שטחים, האחראים לכך הם העובדים הבכירים שלה. על כן מעמדו כמנכ"ל החברה זהו האלמנט היחידי שקושר אותו לכתב האישום.

נאשם מס' 1 מבקש לקבוע כי אינו נכלל בגדר הביטוי מעביד ומכאן לא הפר כל הוראת חוק. לטענתו רק מי
שהינו צד להסכם שכר עם העובדים – החברה הינה המעביד, להבדיל מנושא משרה בתאגיד-מנכ"ל.

לעומתו מפנה המאשימה לעדויות שונות מהן ניתן ללמוד כי הנאשם מודע לפרוצדורה הדרושה בכדי להעסיק שוהים בלתי חוקיים וכי יש לציידם באישורים הראויים לכך וכי זו לא הפעם הראשונה שמבצע מהלך זה.

אנו דנים כאמור בטענה מקדמית כי אין להשיב לאשמה. לפיכך אין צורך לפרט את מלוא הראיות ודי אם יוכח כי קיימת ראיה לכאורה לחובת הנאשמים (ראה ע"פ 493/82 מכלוף נ' מ"י).

אשר על כך אמנע מלהרחיב בפירוט העובדות ואתייחס לטענה המשפטית שהועלתה. זאת ככל שהדבר דרוש בשלב זה.

העבירה על פי סעיף 12 א (ב) לחוק מחייבת, כאמור, קיומה של חובה שהופרה בידי הנאשמים. מכאן שנקודת המוצא לכל דיון באישומים הינה איתור החובה שהופרה. חובה זו מוצאת המאשימה בהוראת הסעיף לעיל. מכאן עלינו לבחון האם הטלת החובה הנ"ל חלה על הנאשמים.

החובה על פי החוק מוטלת על המעביד. ב"כ נאשם 1 מבקש לצמצם את פרשנות הביטוי "מעביד" לעומתו מבקשת המאשימה להרחיב את מעגל האנשים הכלולים בגדר ביטוי זה ולכלול בתוכו גם את "המבצע הפיסי" אף אם אינו המתקשר החוזי עם העובדים.

לעניין פירוש לשון החוק הביע עמדתו כב' השופט חשין:" לא הוראתם המילונית של המושגים תקבע בפירוש החוק אלא מטרתו של המחוקק במובנו הרחב של המושג". (בג"צ 4140/95 סופר פארם שקם משביר נ' מנהל המכס שר האוצר).

על כך קבע כב' השופט זוסמן באומרו: " לגבי הפרשן הדיבור אינו כנוסחת קבע החייבת בהכרח לגרום לתוצאה אחת ואותה בלבד..למדנו שמשמעותיו של הדיבור רבות הן והן שונות ומשתנות מחקוק לחקוק ומעניין לעניין". (ע"פ 94/65 תורג'מן נ' היועמ"ש).

"לשון החוק כלשון טבעית בדרך כלל אינה מדויקת כאשר הלשון נקלטת במחשבתנו אין היא מעלה תמיד דימוי אחד ויחיד". כך נקבע בבג"צ 47/83 תור אויר ישראל בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח על הגבלים עסקים.

כב' השופט ברק קבע עוד בשנות ה – 70 בע"פ 787/79 מזרחי נ' מ"י כי: "מלותיו של החוק אינן מבצרים שיש לכבושם בעזרת מילונים... חוק פלילי כמו חוק פלילי אחר, אין לפרשו על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה".

קימות לא מעט דוגמאות כי ניתן לתת פירוש ללשון החוק בהקשר לסיטואציה שבה הובאו הדברים ולשם הגשמת האינטרס הציבורי והתכלית החברתית שביסודו על העליונה.

כל הגדרה בחקיקה גם ביישום הגדרת מעביד נדרשת פרשנות וכמו בכל דין עלינו לנסות ולאתר את "תכלית החקיקה". כבר נפסק פעמים רבות כי כל נורמה מתפרשת על פי תכליתה וכי תפיסת פרשנות זו חלה גם בתחום הפלילי.

במצב דברים זה נקבעת התכלית של הוראה החוקתית על פי איזון ראוי שבין הערכים העקרונות והאינטרסים בינם לבין עצמם איזון זה מבוסס מצדו על ה"משקל" היחסי שיש להעניק לשיקולים השונים.

ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 12 ב לחוק הכניסה לישראל היתה עבירה מנהלתית. בשנת 2000 בוטל הסעיף והעבירה שונתה על פי סעיף 12 א לחוק והפכה לעבירה שעונשה מאסר שנתיים או קנס.

מטרת תיקון חוק זה הובררה בדברי ההסבר להצעת התיקון אשר בה נאמר: "..זאת בשל חומרת העבירה וניסיון העבר".

התיקון הנוסף אף חיזק את חומרת העבירה ובו נאמר כי:" עקב ההחרפה בפיגועי הטרור בתחומי ישראל על ידי תושבי האזור נוצר צורך דחוף להתמודד באופן אפקטיבי והרתעתי יותר בשיתוף הפעולה של אילו מתושבי ישראל המסיעים לתושבי האזור הנכנסים ישראל שלא כדין ופוגעים ביכולתם של גורמי הביטחון לפעול לסיכול כניסתם של גורמים עוינים לישראל".

תיקוני החקיקה הנ"ל החריפו את התגובה העונשית לעבירות, הן בגדר אמירה מפורשת של המחוקק שאין אנו רשאים להתעלם ממנה ומטרתו אף באה להרחיב את מעגל חוג האחראים באחריות הפלילית. אולם גם ללא אמירה זו המציאות מדברת בעד עצמה – פיגועי הטרור אשר, לצערינו, עדיין מתרחשים.


לפיכך מהיסטורית הסעיף עולה באופן ברור כי מטרת החוק ותיקונו מופנה ליצור אנושי ואין להבדיל בין אדם המבצע זאת באופן עצמאי או בשמו של "תאגיד".

במקרים הללו ניצב התאגיד כאישיות משפטית שאינה טבעית, אינו מסוגל לגבש מחשבה פלילית ללא האורגן שכן נעדר הוא כוח חשיבה ואינו מסוגל לגבש יסוד התנהגותי אקטיבי.

קיים שוני מהותי בן תאגיד לבני אנוש אשר הוא תנאי למשפט. נורמה משפטית מצריכה תכונות אנושיות: מחשבה, מודעות כוונה פעולה אקטיבית. יחוס תכונה אנושית לתאגיד מוצגת כמטאפורה. על כן יש לבחון מיהו מרכז העצבים, המוח המסתתר אחרי הגיית הרעיון וביצועו.

כל אשר צוין לעיל הנו במסגרת שאלת קיומה של ראייה לכאורה לאשמת הנאשמים והרי אין חולק כי הנאשמים יוכלו לסתור את הראיות שהוצגו ולהציג ראיות המקימות להם עילות להגנה.

בכל מקרה דומה שבשלב זה של ההליך לצורך ההכרעה האם יש מקום לחייב את נאשם 1 להשיב אשמה די באמור כדי לדחות את הבקשה ככל שהיא נוגעת לטענה לעיל.

באשר לנאשם מס' 2, הרי שלא הועלה על ידו נימוק כלשהו עליו הוא מתבסס בטענתו כי אין מקום להשיב לאשמה.

לאור כך קבע בית המשפט כי על הנאשמים להשיב לאשמה.

אחזור על עובדות המקרה, כפי שפורטו בכתב האישום, הנן כדלהלן:

חברת טל אל בע"מ איסוף ומחזור אשפה (להלן: החברה/נאשמת 3).
יעקב מילר משמש כמנכ"לה ובעליה של נאשמת 3 (להלן: נאשם 1).
דב בומשטיין משמש כמנהל תפעול בנאשמת 3 (להלן: נאשם 2).

במהלך שנת 2001, במועדים מדויקים שאינם ידועים לתביעה, העסיקו הנאשמים שלא כדין ארבעה שוהים בלתי חוקיים באיסוף אשפה בדלית אל כרמל הנמצאת סמוך לחיפה וזאת ביודעם כי אין בידיהם האישורים וההיתרים הנדרשים עפ"י חוק.

בתאריך 3/12/01 סמוך לשעה 10:40 בדלית אל כרמל נתפסו השוהים הבלתי חוקיים בעת עבודתם באיסוף אשפה כשהם נמצאים במשאיות האשפה השייכות לנאשמת 3 וזאת בלא שהיו בידיהם האישורים וההיתרים הנדרשים עפ"י חוק.


הבעיה המשפטית המתעוררת בפנינו, עניינה היקף האחריות (האישית) של הנאשמים בגין העבירה שיוחסה להם בכתב האישום.

הסעיף הנוגע לעניין זה הוא סעיף 12 א (ב) לחוק הכניסה לישראל.

כאמור סעיף 12 א לחוק הכניסה לישראל עבר מספר שינויים והחמרות כפי שציינתי בסיכום לעיל וזאת עקב המצב הביטחוני אשר מלווה את הארץ בעשור האחרון.

האחריות הפלילית של תאגיד ונושאי משרה בו:

האחריות הפלילית של תאגיד מעוררת שאלות קשות, הן בתחום דיני התאגיד והן בתחום דיני העונשין.

בע"פ 232/62 שפאר, תוסיה- כהן ושות' נ' היועמ"צ ציין כב' השופט לנדוי כי:

"במשפט המקובל נתונה שאלת אחריותה בפלילים של האישיות המשפטית עדיין בתהליך של ליבון.. למעשה מסתעפת בעיה זו מן הבעיה הכללית יותר של האחריות השילוחית בפלילים, בתוספת הסיבוכים הנובעים ממהותה המלאכותית של האישיות המשפטית".

נקודת המוצא בבחינת אחריותו הפלילית האישית של התאגיד הינה הוראת חקוק שמכוחה מבקשים להטיל על התאגיד אחריות פלילית.

השאלה הינה אם תאגיד "מסוגל" לבצע עבירה זאת. כל בעיה עקרונית לא מתעוררת אם העבירה קובעת אחריות מוחלטת בגין מחדל. עבירה כזו אינה דורשת מצב נפשי ואינה דורשת פעולה אנושית מצב שלילי זה יכול כמובן להתקיים גם אצל תאגיד שאינו ניחן בתכונות אנושיות.

(ראה ע"פ 305/58 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ נ' היועמ"ש פ"ד יד 1685).

הבעיות מתעוררות כאשר הרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של העבירה הנו מסוג מעשה התנהגות אקטיבית ולא מסוג מחדל התנהגות פסיבית. בכל המקרים הללו ניצב הקושי כי תאגיד כאישיות משפטית שאינה טבעית אינו מסוגל לגבש מחשבה פלילית שכן הוא נעדר כוח חשיבה ואין הוא מסוגל לגבש יסוד התנהגותי אקטיבי שכן הוא נעדר יכולת פעולה.

עמדה על כך כב' השופטת בן- פורת בע"פ 137/79 גלנט נ' מ"י באומרה: "בידוע שחברה אינה מסוגלת, מעצם טיבה וטבעה, לבצע את תפקידיה אלא באמצעות אנשים, שהם בשר ודם. לה עצמה אין יכולת כושר פעולה או חשיבה וכמוה כחומר ביד היוצר... הרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיים אצל האורגן נתפס כרכיב ההתנהגותי האקטיבי של התאגיד". (צוין ב-ע"פ 3027/90 חב' מודיעים בע"מ נ' מ"י).

באמצעות תורה זו ניתן לייחס לתאגיד חרף העדר תכונות אנושיות מחשבה ומעשה של האורגן ובכך ניתן לקיים הוראותיו של כל דין המתנה תוצאה משפטית בקיום תכונות אנושיות אלה. על כן גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד יהא בוודאי אורגן שלה אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד וזאת על פי מסמכי התאגיד או מקור נורמטיבי אחר רואים את פעולתו ומחשבתו כפעולת התאגיד עצמו.

נקודת המוצא של המשפט הישראלי הינה כי תאגיד נושא באחריות פלילית אישית. עקרונית כל עבירה פלילית אשר האינטרסים המוגנים על ידה עשויים להיפגע על ידי התאגיד מטילה אחריות פלילית אישית על תאגיד ביטוי לכך ניתן בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) ובחוק הפרשנות התשמ"א 1981.

חוק הפרשנות קובע כי: " מקום שמדובר באדם אף בחבר בני אדם במשמע בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". על בסיס הוראה זו נפסק לא אחת כי תאגיד אחראי אישית בפלילים.

ראוי לציין כי בצד האחריות האישית של תאגיד בפלילים קיימת האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד. אחריות אישית זו של בני אדם הפועלים בתאגיד בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים – עומדת על רגליה היא האחריות האישית של תאגיד לחוד ואחריות הפועלים בשמו לחוד. התאגיד עשוי להיות אחראי אישית בפלילים למרות שהפועלים בו אינם אחראים אישית בפלילים.

הפועלים בשם התאגיד עשויים להיות אחראים אישית בפלילים מבלי שהתאגיד יהיה אחראי אישית בפלילים. עצם העובדה שפלוני פועל כאורגן של תאגיד אינה משחררת אותו מאחריות פלילית לה היה נתון לולא פעל כאורגן.

על רקע תפיסה כללית זו של המשפט הישראלי את אחריות התאגיד ונושאי המשרה בו נפנה לניתוח ההוראה של סעיף 12 א לחוק הנוגעת לענייננו.

אחריות על פי סעיף זה היא: "מעביד שהעסיק עובד שהוא תושב זר שאינו ראשי לעבוד בישראל לפי חוק זה וכן מתווך כוח אדם שתיווך בקשר להעסקתו של עובד כאמור דינו על אף האמור בכל חקוק – מאסר שנתיים או קנס".

האם תאגיד (כגון חברה) עשוי להימצא אחראי בפלילים אישית בגין אי קיום הוראה הניתנת בסעיף לעיל? לעניין זה לא די בכך שעובד התאגיד או שולחו נמצאו אחראים בפלילים שכן אחריות התאגיד הושארה בצריך עיון בפנינו. האם ניתן לומר כי תאגיד אחראי אישית בפלילים מקום שאורגן של התאגיד כגון מנהל האחראי על אישורי כניסת שהיה בארץ יכול להשתמש בביצוע תפקידו בתאגיד ואינו מקיים את ההוראה הקבועה בחוק.

השאלה האמיתית הינה אם הכרה באחריות פלילית אישית של תאגיד בגין ביצוע עבירה זו באמצעות אורגנים עולה בקנה אחד ומתבקשת מהמדיניות החקיקתית העומדת ביסוד חוק הכניסה לארץ. התשובה לכך היא בחיוב.רבות מפעולות העסקת שוהים בלתי חוקיים מבוצעות בשירות תאגידים ואין כל סיבה שלא להטיל אחריות אישית על תאגידים בגין העסקה שלא כדין על ידי אורגן משלהם. אכן כל נורמה הקובעת תוצאות משפטיות באשר לאדם חלה גם על תאגיד. להניח אפוא כי תכלית החוק הוא להחילו גם על תאגיד.

שאלת המפתח אינה אם עקרונית תאגיד אחראי בפלילים אישית בגין העסקה שלא כדין. שאלת המפתח הינה מיהו זה שנראה בו אורגן של התאגיד לצורכי הכנסת שוהים בלתי חוקיים לארץ וכיצד נבחין בין אורגן שאחריותו להעסקתם היא אישית לבין עובד-מנהל תפעול שאחריותו להעסקתם היא שילוחית/ אישית. שאלה זו קשה היא והיא טרם נידונה בהרחבה בפסיקה, על כך אפרט בהמשך.

מסיכומי ב"כ הנאשמת עולה כי: "... דומה כי עתה אין מחלוקת כלל שטל אל ולא מילר היא המעביד של העובדים...".


כמו כן העיד מילר בבית המשפט וציין כי: "חברת טל אל היא בעצם המעסיקה והיא בעצם תשלם...".

לעובדים הונפקו תלושים של חברת טל אל, נספח ת/1.

השיק לתשלום עבור קבלת אישורים לאותם עובדים נספח נ/3 משוך על ידי החברה.


הגעתי למסקנה כי חברת טל אל בע"מ אחראית אישית בפלילים.
הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט זה הוכיחו מעל לכל ספק סביר כי היא המעבידה של השוהים הבלתי חוקיים.

מעמדו של נאשם 1 כמנכ"ל החברה:

כידוע על פי החוק דלעיל נקבע כי עם נעברה עבירה ע"י תאגיד יהיה אשם גם מי שבעת ביצוע העבירה היה בו מנכ"ל מנהל פעיל שותף, זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראת חוק להבטחת מניעת העבירה.

הרציונל העומד מאחורי טענה זו הוא כי המחוקק ביקש להטיל את האחריות הפלילית בגין עבירות תאגיד על כל מי שנושא בתפקיד או מעמד בכיר ואחראי עד כדי כך שניתן להניח כי יכול היה לדעת על העבירה המתבצעת או לנקוט אמצעים למניעתה. לפיכך הנטל לסתור חזקה עובדתית זו מוטל עליו.

האחריות הכבדה המוטלת על נושאי משרה בכירים בתאגיד נותחה ע"י כב' השופט ברק בע"פ 3027/90 מודעים נ' מ"י נקבע כי: "לצורך החלת סעיף אין צורך בכך שהתאגיד יורשע בביצוע העבירה לא די בכך שבית המשפט יקבע כממצא עובדתי ע"ס הראיות שבפניו כי העבירה נעברה ע"י התאגיד".

משנקבע ממצא כאמור אין נושא המשרה נפטר מהאחריות המוטלת עליו גם אם לא ביצע בעצמו את העבירה אלא אם הוכיח העדר מודעות לביצוע העבירה או שהוכיח כי נקט באמצעים הנאותים שיבטיחו קיום הוראות חוק ע"י התאגיד ולמנוע התחמקות מאחריות לעבירות שבוצעו ע"י התאגיד עקב קשיי ההוכחה של מעורבותו.

להלן אסקור את הראיות שהובאו בדבר תפקידו של נאשם 1 כמנכ"ל החברה:

בעדותו הציג את מבנה ופעילות החברה, תחילה ציין כי זוהי חברה לפינוי אשפה ומחזור.
מבנה החברה מחולק למחלקות ושטחי פעולה. בתקופה בה ארע האירוע עבדו כ 70 -80 עובדים.

לדבריו בכל מחלקה עומד מנהל שהוא אחראי על כל המתרחש במחלקתו.

תפקידיו של מנהל מחלקה למיין עובדים ולקלוט אותם ולפקח עליהם ועל התפעול עצמו.
בפינוי אשפה -מיון במחלקה טכנית קליטת עובד שכרו טיב מקצועיותו, באם יכול לבצע עבודה זו וכל זאת באחריות מנהל המחלקה.

בחקירה ראשית נשאל הנאשם מתי יכיר עובד חדש נהג/עוזר במחלקת תפעול טען כי: "יש סיכוי שאף מנהל התפעול קולט אותו, קובע את שכרו… אין סיבה שאראה אותו אני לא מגיע אליו והוא לא מגיע אלי.. את הרשיונות, האישורים קולט קצין הבטיחות".

בסיכומי ב"כ הנאשם 1 עולה כי אכן מילר לא בדק את האישורים פיזית במו ידיו אך הורה לנאשם 2 מנהל התפעול של טל אל לערוך בדיקה להמצאם של האישורים הנדרשים בידי העובדים.

על כך העיד החקירה ראשית:"..על מנת לסדר להם רשיון הוא צריך ללכת עם כסף למפעיל שלו לסדר את הרשיון…. הגיע נאשם 2 ומוניר אלי ואמרו שצריך 2500 ש"ח..רשמתי שיק, שלחתי אותו לסדר את הרשיון". נספח נ/3 )שיק).

לטענת ב"כ הנאשם שתי התיאוריות הבאות הן נקודת המוצא לסוגיה שלפנינו:

1.אף אם מוכנים לפרש את הוראת החוק הספציפית דנן באופן שנושא משרה יכול להיחשב ה- מעביד של עובדי התאגיד לא תמיד יהיה זה המנכ"ל דווקא.

2.האצלת סמכות וביתר פשטות הורדת הוראה לגורם ניהולי כפוף שהינו גורם סביר ואחראי לבצע את הפעולה הנחוצה לשמירת הוראות החוק אינה יכולה להיחשב כמפרה את הוראות החוק.

השופט ברק (כתוארו דאז) נתן דעתו על כך בע"פ 3027/90 חברת מודעים נ' מ"י באומרו: "...עשוי אותו נושא
משרה להיות אחראי אישית בפלילים אם הוא מקיים את יסודותיה של נורמה פלילית רלבנטית ההוראות המיוחדות בעניין אחריות נושאי משרה אינן מעניקות חסינות לנושאי המשרה נהפוך הוא הן מרחיבות את אחריותו ומטילות עליו אחריות גם במקום שלולא הוראות אלה לא היה אחראי בפלילים...אפילו נושא המשרה אינו אחראי מכל מקור אחר כלומר הוא לא קיים אם היסודות של עבירה פלונית- תוטל עליו אחריות פלילית אישית אם הוא נופל לגדר התנאים הקבועים בעבירות נושאי משרה".

המייחד את עבירות נושאי המשרה הוא שנושא המשרה אינו נושא באחריות פלילית אם מוכח כי הוא לא ידע דבר על ביצוע העבירה או שהוא נקט באמצעים סבירים לשמירת הוראות החוק.

היסוד הנפשי הנדרש אצל התאגיד מוגדר בעבירות השונות ואילו היסוד הנפשי הנדרש אצל נושא המשרה מוגדר בהוראת הדין הקובעת את העבירה של נושא המשרה. יתכן והעבירה שנעברה על ידי התאגיד דורשת כוונה מיוחדת לעומת זאת לעניין אחריותו של נושאי המשרה די במצב נפשי של מודעות בדומה התאגיד עשוי להיות אחראי באחריות מוחלטת בלא שנתקיים כלל יסוד נפשי אצל התאגיד ואילו נושא המשרה לא יהיה אחראי אם לא מתקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש על ידי ההוראה המגדירה את עבירת נושא המשרה.

גם אם אין לנושא המשרה היסוד הנפשי של מחשבה פלילית הנדרש על ידי אותה עבירה ספציפית וחרף העובדה שהוא עצמו לא ביצע את היסוד העובדתי שבעבירה הוא עשוי להימצא אחראי או בהתרשלות באי מניעת העבירה מכאן מתבקשת גם מסקנה נוספת האחריות הפלילית האישית של התאגיד מתגבשת בשל מילוי הוראות הנורמה הפלילית הרלבנטית.

במקביל תוטל אחריות פלילית על אורגן פלוני מכוח ההוראות בדבר עבירות של נושאי משרה.
הטלת אחריות פלילית על נושאי משרה נועדה להמריץ אותם לנקוט באמצעים נאותים ולהבטיח כי אמצעי זהירות יקוימו על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד. היא באה להטיל אחריות על נושאי משרה בכירים אשר קיימת הסתברות גבוהה כי היו מעורבים בביצוע העבירות של התאגיד, אך לא ניתן להוכיח זאת.

נושא משרה המוכיח כי הוא לא ביצע את העבירה לא באשר ליסוד העובדתי או ליסוד הנפשי שבגינה נמצא התאגיד אחראי אינו משתחרר מאחריותו עצם ביצוע אותה עבירה הוא תנאי מספיק לאחריות נושא המשרה אלא אם כן הוכח כי לא היה מודע לביצוע של אותה עבירה או לא התרשל ועל ידי כך איפשר את ביצועה.

כאמור לעיל, הנאשם מחויב להציג בפני בית המשפט ראיות אשר יוכיחו כי ביצע כל פעולה אפשרית על מנת למנוע את ביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

על כך נתן עמדתו ב"כ נאשם 1: מר מילר הורה למנהלי המחלקות לבדוק שלעובדים יש את אישור השהייה הנדרש. העיד על כך מר מילר בהודעתו במשטרה ת/1.

"את כולם בודקים ספציפית לוודא שיש אשורי שהייה בארץ כאשר יש חלוקה ברורה של מנהל אחראי ישירות על קליטת העובדים ובדיקה שאכן יש להם כרטיס מגנטי... היתה הנחיה ספציפית שלי וגם באופן כללי ההנחיה שלי היא לוודא ע"י המנהלים את אשורי השהייה של הפועלים".

כל זאת אושר על ידי מר בומשטיין עצמו בעת שנחקר במשטרה נ/2:

"ש.האם יעקב מילר ביקש ממך לוודא האם לעובדים יש אישורי שהייה?
ת.כן הוא אמר לי, אני עובד איתו בערך שלוש שנים והוא הנחה אותי שלעובדים יש אשורי כניסה לישראל".

הסוגיה השניה אותה העלה ב"כ נאשם 1 מתייחסת להאצלת סמכות.

חוק החברות מחדש וקובע גם את סמכות המנכ"ל:" תפקידו לאור סעיף 120 לחוק האורגנים של החברה. הוא ניהול שוטף של ענייני החברה לשם ביצוע תפקידו מוסר לו החוק את כל סמכויות הניהול והביצוע שלא הוקנו בחוק או בתקנון לאורגן אחר של חברה וכן מאפשר לו לאצול סמכותו לכפופים לו".

על בסיס הוראה זו נפסק כי מנכ"ל חברה יוכל להאציל סמכותו על כל עובד הכפוף לו.

בעדותו בבית המשפט טען נאשם 1 כי נאשם 2 חזר לעבוד אצלו פעם נוספת ושימש כמנהל תפעול. כתימוכין לכך הציג הסכם עבודה אישי אשר חתם עמו נספח נ/2.

לדברי ב"כ נאשם 1 האצלת סמכותו של מילר במקרה זה מוכחת:

מחלקת התפעול הינה המחלקה הגדולה מבין השלוש ובמסגרתה מבוצעת כל פעילות פינוי אשפה.


בראש כל מחלקה עומד מנהל מחלקה בעל סמכויות רחבות.

במחלקת התפעול הועסקו במועד הרלבנטי כ- 50 עובדים.

מר בומשטיין היה מנהלה של מחלקת התפעול במועדים הרלבנטים- כך נטען על ידי המאשימה עצמה, כך הודה מר בומשטיין בהודעתו במשטרה (ת/2).

בעדותו בבית המשפט ובהסכם העסקתו של מר בומשטיין (נ/2 ) צוין כי:

כמנהל מחלקת תפעול הוקנו לו סמכויות רחבות לרבות הסמכות המלאה בכל הנוגע להעסקתם של עובדים במחלקתו אשר מצוינת בהסכם העסקתו- "אחראי על קליטת עובדים כולל מילוי טפסים נדרשים, הדרכה והכנתם להכרת העבודה הנדרשת הכוללת אמצעי זהירות ובטיחות עפ"י נוהלי החברה"

העיד על כך גם מר פרקש:" העסקת עובדים זה באחריות מנהל מחלקה או מנהל סדרן עבודה הוא מראיין את האנשים, קובע להם משכורות הוא האיש שמקבל אותם לעבודה הוא מנהל תפעול".

אף עד התביעה מר בן הרוש חיזק זאת באומרו:

"ש. עברתי על כל העדויות בתיק. העובדים אומרים שמבחינתם בעל הבית זה רק בומשטיין ולא מילר. זה הגיוני או לא.

ת. הם הכירו רק את דב בומשטיין כל הקשר שלהם היה איתו".

גם בעדותו של עד התביעה הנהג עמר עזר צוין כי:" יעקב מילר הוא בעל הבית, דב הוא המנהל שלי".

במקרה שלפנינו כל הראיות אשר הוצגו בפני מוכיחות כי הקשר של "עובד מעביד" היה בין נאשם 2 לעובדי החברה.

לפיכך נראה כי נאשם 1 האציל סמכותו למנהלי החברה.

באשר למעמדו של נאשם 2 כמנהל תפעול בחברה ניתן לציין את האמור בע"פ 3027/90 חב' מודיעים בע"מ נ' מ"י: "יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל באותו תאגיד ואחראי לעניין הנדון אם לא הוכיח שהעבירה לא נעברה שלא בידיעתם או שנקטו בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה".

הגדרת נושאי המשרה בעבירות של נושאי משרה היא לרוב ארגונית ומתייחסת לשכבה העליונה של נושאי המשרה בתאגיד.
לעומת זאת חוג האנשים המהווים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של תאגיד מוגדר מבחינה ארגונית ופונקציונלית גם יחד.

כלומר כל אלה שעל פי דין מסמכי התאגיד או כל מקור נורמטיבי אחר מן הראוי הוא לראות בפעולותיהם את פעולות החברה. במקביל תוטל אחריות פלילית על אורגן פלוני מכוח ההוראות בדבר עבירות של נושאי משרה, זאת ועוד אין כל הכרח כי חוג האנשים המהווים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של התאגיד יחפוף את נושאי המשרה המוגדרים בהוראת הסעיף הקובעת עבירה של נושאי משרה.

גרסת נאשם 2 בעדותו:

במשטרה העיד מר בומשטיין ת/2: "אלה פועלים טובים שעבדו אצלנו ב-טל אל בדלית אל כרמל הם עובדים טובים וחרוצים וידעתי שאיתם לא יהיו לי בעיות עבודה ואז הודעתי לאבא מונור שיבוא למשרד וישב עם יעקב ואיתי הסברנו ליעקב שיתן למונור כסף עבור האישורים כדי שיהיה לי שקט בעבודה ויעקב נתן שיק על סך 2500 ₪ למונור כדי שבכסף הזה ילך להוציא אישורים ללילדיו".

על פי גרסה זו נראה כי המבקש בהעסקת העובדים לעיל הוא נאשם 2, נאשם 1 כאמור נתן כסף עבור אישורי השהייה לאחר ששוכנע שהדבר יביא להשגתם ויאפשר את העסקתם של "הבטראנים" כדין.

בהמשך עדותו טען כי שיקר במשטרה כביכול כדי שלא להפליל את מילר ובכדי להסיר מעצמו אחריות.

בהמשך לכך העיד ששהה בחופשה בעת ששולם השיק נ/3 -בזמן חידוש הקשר עם "הבטראנים".
גם טענה זו נתגלתה כבלתי מהימנה מאחר וכאשר נתבקש להסביר כיצד מופיעה חתימתו על הדוחות
המאוחרים, שהגיש לבית המשפט נ/4, טען תחילה כי חתם עליהם בדיעבד.

כשנשאל לגבי הדו"ח של יום 17/8/01 מועד החתימה על השיק ומועד שהייתו במפעל טען כי: "יכול להיות שחזרתי לעבודה".

בנוסף לכך, העלה נאשם מס' 2 את הטענה שהעסקת הפועלים נעשתה בידיעתו של נאשם מס' 1.

בענין זה יש לציין כי מבדיקת המסמכים שהוגשו לבית המשפט, מדבריו של נאשם מס' 1 ואף מדבריו של נאשם מס' 2 בעת חקירתו במשטרה עולה תמונה שונה.

בכל מקרה, לא ניתן לקבוע ממצא חד משמעי בהתסמך על דבריו של נאשם מס' 2 שהושמעו לראשונה בבית המשפט (יהיו ההסברים לכך אשר יהיו).

אף אם בית המשפט היה קובע כי מנה"ל החברה ידע על העסקת העובדים בניגוד לחוק ועל ידי כך היה שותף לביצוע העבירה, לא היה בכך כדי לפטור את נאשם מס' 2 מאחריות.

לכל כל האמור, הנני קובע כדלקמן:

לגבי נאשם מס' 1:

המדובר בנושא משרה, עליו מוטלת אחריות פלילית.

בנסיבות אלה, עליו להציג ראיות שיש בהן כדי להוכיח שעשה הכל כדי למנוע את ביצוע של העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בחינת הראיות שהובאו בפני בית המשפט (כפי שפורט בהרחבה), מצביעה על כך שנאשם זה לא היה מודע להעסקתם של הפועלים ללא אישור שהיה ולא התרשל בתפקידו ואיפשר בכך את ביצועה של העבירה.

התוצאה היא, שעל אף התחושה הבלתי נוחה כלפי נאשם זה, תחושה המסתמכת בעיקר על דבריו של נאשם מס' 2, הנני מזכה - מחמת הספק - את נאשם מס' 1 מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

באשר לנאשם מס' 2:

כפי שפורט בהרחבה, נאשם זה שימש כמנהלה של מחלקת התפעול בחברה, אשר הקנתה לו סמכויות רחבות בכל הנוגע להעסקתם של עובדים במחלקתו.

משכך פני הדברים ומשלא הועלתה כל טענה אחרת (מלבד הטענה שאף נאשם מס' 1 היה מודע להעסקת העובדים), הרי שהוכח בצורה חד משמעית, כי נאשם זה היה מודע לכך שאין ברשותם של פועליו אישורי כניסה ושהיה בארץ.

לפיכך, הנני קובע כי התביעה הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה והתוצאה היא שהנני מרשיע את נאשם מס' 2 בעבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12 א (ב) לחוק הכניסה לישראל, התשכ"ב-1952.

כאן המקום לציין כי בכל הדיונים שהתקיימו, המליץ בית המשפט לנאשם 2 להעזר בשירותיו של סניגור פרטי או ציבורי, אך הנאשם התנגד לכך בתקיפות.

לגבי נאשמת מס' 3:
ענין אחריות החברה נבחן בהרחבה במהלך הכרעת הדין ואין מקום לחזור על הנימוקים.

בחינת חומר הראיות מצביע על כך שבנסיבות המקרה, כפי שתוארו, הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה ומאידך לא הצליחה הנאשמת להוכיח שעשתה הכל כדי למנוע את ביצועה של העבירה.

התוצאה היא, שהנני מרשיע את נאשמת מס' 3 בעבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12 א (ב) לחוק הכניסה לישראל, התשכ"ב-1952.

זכות ערעור לצדדים תוך 45 יום מהיום.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון