זיקת הנאה מחמת כורח


1. זוהי תביעת משרד הדתות ואח', (להלן: התובעים), לקבלת פסק- דין המצהיר על זכותם למעבר בחלקה שבבעלות הגב' אסתר גסנר, (להלן: הנתבעת). בנוסף לכך, עותרים התובעים לקבלת צו-עשה שיורה לנתבעת לפרוץ גדר אבן שבנתה בחלקתה והמונעת מהם לעבור דרכה אל מבנה המשמש כבית כנסת. התובע 1 הוא משרד הדתות, התובעת 2 הנה עמותה רשומה המנהלת בין השאר את בית הכנסת "אוהל ישראל קמונא" שבחלקה נשוא המחלוקת, (להלן: בית הכנסת). התובעים 13-3 הנם מתפללים בבית הכנסת והחברים לטענתם בעמותה.

2. תביעה זו ידעה גלגולים שונים. תחילה, תבעו התובעים את הנתבעת ביום 6.8.92 בבית משפט השלום בירושלים למתן פסק דין הצהרתי וצו עשה, המחייב אותה להכשיר מעבר בחצרה על- מנת לאפשר את מימוש זכותם למעבר בחלקתה. הם השיגו פסק דין בהעדר הגנה, אך בשל טעות בפסק הדין, פסק הדין לא היה אכיף. התובעים לא הרפו והגישו תביעה חדשה, באותו בית משפט ביום 21.12.94, ועתרו לאותם סעדים, ובין היתר הם עתרו לצו עשה אשר יורה לנתבעת להרוס גדר אבן שבנתה בחלקתה והמונעת מהם את זכות המעבר. הצדדים ניהלו הוכחות והגישו את סיכומיהם. הנתבעת העלתה בסיכומיה טענה של היעדר סמכות עניינית לבית המשפט השלום לדון בתובענה.

ביום 16.12.98 נתן בית המשפט השלום החלטה (כב' השופט ח. לחוביצקי) בה התקבלה טענת ב"כ הנתבעת להעדר סמכות עניינית והורה להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984.

משהובא התיק בפני, נדחה הדיון בתובענה מספר פעמים לאור בקשת מוסכמת מטעם הצדדים על מנת לנסות ולהגיע לפשרה ביניהם, אך הדבר לא הסתייע. הצדדים הסכימו שבית המשפט יכריע בסכסוך בהתבסס על כל החומר שכבר הוגש לבית המשפט השלום ושצורף להודעתם, וזאת בהתאם לסעיף 79 האמור. לאור האמור, אדון ואכריע בתובענה מהנקודה לה הגיע הדיון בבית משפט השלום.

3. העובדות הנחוצות לעניין:

הנתבעת היא הבעלים הרשום של חלקת קרקע ברחוב ירמיהו 15 בירושלים, הידועה כחלקה 93 בגוש 30077, (להלן: החלקה). החלקה נרכשה על-ידי הנתבעת בהתאם לחוזה מכר שנערך ביום 20.6.72 עם מינהל מקרקעי ישראל, (להלן: המינהל). שטר המכר נרשם בלשכת רשום המקרקעין ביום 4.10.72. מטרת הרכישה הייתה להרחיב את שטח עסק הנתבעת לייצור צמיגים השוכן בחלקה הסמוכה והנמצאת אף היא בבעלותה. עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת.

במשך תקופה, שמועד תחילתה שנוי במחלוקת, נהגו התובעים להתפלל בבית הכנסת, בידיעתה וללא התנגדות הנתבעת, ומבלי שזו פעלה לסלקם משטחה. החל ממועד זה ועד לשנת 1987, נהגו המתפללים להגיע לבית הכנסת דרך אחד משלושה כיוונים אפשריים:
מכיוון רחוב ירמיהו, מרחוב תובל ומרחוב שמגר. (ראה תשריט במ/1). לתובעים אין רישום זיקת הנאה בלשכת רישום המקרקעין או הכרה בזכות כזו מכוח פסק-דין הצהרתי של בית המשפט.

בשנת 1987 הקימה הנתבעת גדר סביב חלקתה, (מסומן באות ז' בתשריט ב"מ/1), ותחמה את חלקתה בחלק המסומן באות ג' באותו תשריט. כמו-כן, בשנת 1991 הקימה הנתבעת מחסום בגדר מכיוון רחוב תובל. גדרות אלו מנעו מהתובעים את הגישה לבית הכנסת מרחוב ירמיהו ומרחוב תובל, כשהמעבר דרך רחוב שמגר נותר פתוח. ואולם, המעבר מרחוב שמגר אל בית הכנסת אינו סלול או כבוש, ואין בו מעבר מסודר להולכי רגל, אם כי ניכר שעברו בו אנשים בעבר.

פוקדי בית הכנסת מעולם לא שילמו לנתבעת דמי שכירות ו/או שכר ראוי או אחר עבור השימוש בחלקתה.

4. במקביל, ובעקבות התביעה דנן, נוקטת הנתבעת בהליכים משפטיים על-מנת לסלק את מבנה בית הכנסת והמשתמשים בו משטחה. התביעה מנוהלת בבית משפט השלום בירושלים והיא מעוכבת עד להכרעה בתביעה זו.

5. טענות הצדדים בתמצית:

התובעים טוענים, כי הם דיירים מוגנים במבנה בית הכנסת בהתבסס על הסכם שכירות שנכרת בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים בין רשות הפיתוח ובין משרד הדתות. לטענתם, זכות הדיירות המוגנת נרכשה עבור בית הכנסת על-מנת שישמש כבית כנסת למתפללים שהתפללו במבנה מאז שנות החמישים.

לאור זאת, הם טוענים כי קמה להם זיקת הנאה בנכס המקנה להם מעבר דרך החלקה אל בית הכנסת מכיוון הרחובות ירמיהו, תובל ושמגר הסמוכים לחלקה. הם טוענים עוד, כי כאשר רכשה הנתבעת את החלקה מהמינהל, היא רכשה את זכויותיה בכפוף לזכויותיהם כדיירים מוגנים, ובכפוף לזכות המעבר דרך החלקה אל בית הכנסת.
לעומתם, הנתבעת מכחישה כי לתובעים זכות כלשהי בנכס. לטענתה, התובעים הנם במעמד של פולשים. כל שכן מכחישה הנתבעת, את היות התובעים דיירים מוגנים וזאת בהתבסס על הסכם מכר החלקה, לפיו הצהיר המינהל בסעיף 4(א) כי: "ידוע לרוכשת שיש מחזיקים בנכס שלא בזכות...", וכן בהיעדר הוכחה מצד התובעים לזכותם הנטענת, ובין השאר, לאור היעדר הסכם שכירות כלשהו.

הנתבעת ממשיכה וטוענת, שהיא קנתה את החלקה בידיעה כי נמצאים בה שני דיירים בלבד: גב' שפיקה עיישה (רבקה בן אברהם) ומר שמעון יאיר (סעיף 4 לכתב ההגנה).
אלו, לטענתה, פונו מהחלקה זה מכבר, וממילא לא היו להם זכויות כלשהן בחלקה.

הנתבעת מאשרת כי הייתה מודעת לקיומו של בית הכנסת וליושביו, אלא שלדבריה, עד להגשת התביעה נגדה גילתה רצון טוב ולא פעלה לסילוקם ולסילוק בית הכנסת מהחלקה שבבעלותה (סעיף 7 לכתב ההגנה).

6. גדר המחלוקת:

כאמור, בכתב התביעה עתרו התובעים לסעד ראשי ועיקרי של צו- הצהרתי. תביעתם היא להצהיר על קיומה של זיקת הנאה מכוח שנים או מחמת כורח בחלקתה של הנתבעת.
כסעד משני, התלוי בהצלחתו של הסעד העיקרי, ביקשו התובעים להורות לנתבעת להרוס את החומה שבנתה ולאפשר להם מעבר דרך חלקתה אל בית הכנסת.

התובעים מבקשים בסיכומיהם, לראשונה, לבסס את טענתם לזכות מעבר בנכס על עילה של זכותם לשימוש סביר במושכר. נקודת המוצא לטענה זו נשענת על ההנחה כי עומדת לזכותם זכות דיירות מוגנת בבית הכנסת (סעיף 34 לסיכומי התובעים, וכן סעיפים 1 ו-7 לסיכומי התשובה).

הנתבעת, בתשובה לטענה זו, התנגדה בסיכומיה להעלאת טענה חדשה זו שזכרה לא בא בכתב התביעה (סיכומי הנתבעת, סעיפים 88-84). אכן, לאחר בדיקת כתבי בי דין, יש ממש בטענת הנתבעת ויש טעם בהתנגדותה לשינוי חזית. אי לכך, דין הטענה להידחות.

לאור האמור, השאלה המשפטית היחידה העומדת להכרעה היא: האם רכשו התובעים זכות מסוג זיקת הנאה בחלקתה של הנתבעת, בין מכוח שנים ובין מחמת כורח? כבר עתה, יש להסיר ספק שאין אנו נדרשים, במסגרת הכרעה זו, לקבוע ממצאים בשאלת היות התובעים "דיירים מוגנים" בנכס אם לאו, (כפי שמבקש ב"כ התובעים 13-2, פרוטוקול עמ' 1 שורות 6-4). שאלה זו תיבחן, במסגרת תביעתה של הנתבעת בבית המשפט השלום לפינוי וסילוק התובעים מחלקתה. מכאן, אין בקביעות הנדרשות לעניין שלפנינו בכדי להשליך ולקבוע את מעמד התובעים בבית הכנסת כדיירים מוגנים או לא. נדון בשתי החלופות האלה אחת לאחת.

7. א. זיקת הנאה מכוח שנים:

סעיף 5 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 (להלן: החוק), מגדיר את המונח "זיקת הנאה" כך:


"זיקת הנאה: זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם".

זיקת הנאה היא זכות במקרקעין שהקנייתה לזכאי מהווה על- פי סעיף 6 "עסקה במקרקעין", בהיותה "זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה". לפיכך, חלים עליה כל החובות והזכויות של עסקאות במקרקעין ובכללן: רישום בפנקס (סעיף 7(א) לחוק), דרישת המסמך בכתב (סעיף 8 לחוק) וכו'.

סעיף 94 לחוק מגדיר את אחת הדרכים, הרלוונטית לענייננו, לרכישת זכות זיקת ההנאה:

"94. זיקה מכוח שנים:

(א) מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה.

(ב) הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף קטן (א)".

בנוסף לאמור, קובע סעיף 113 לחוק המקרקעין כדלקמן:

"113. התיישנות:

(א) במקרקעי יעוד אין התיישנות.

(ב) במידה שלפי חוק זה חלה התיישנות במקרקעי ציבור שאינם מקרקעי יעוד, לא תתחיל תקופת ההתיישנות לפני היום שנרשמו על שם בעליהם.

(ג) במקרקעי ציבור לא יחול סעיף 94" (ההדגשות שלי).

8. מכאן, על-מנת לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים, נדרש מהטוען לה להוכיח כי השתמש בזכות הראויה במשך 30 שנה באופן רציף, מבלי שבעל המקרקעין הביע כל התנגדות לשימוש. תחילתה של תקופה זו היא מרגע שהקרקע המדוברת יצאה מבעלות המדינה (הציבור) ונרשמה במרשם המקרקעין על שם בעליהם (ראה גם, י' ויסמן, דיני קניין- חלק כללי (תשנ"ג - 1993), עמ' 266 וההפניות שם). מההסדר האמור עולה, כי במקרקעי ציבור לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים. תקופת ספירת ההתיישנות בת ה-30 השנים, תחל רק מרגע שהועברו ונרשמו מקרקעי הציבור לידיים פרטיות.

בענייננו, טוענים התובעים, כי רכשו זכות מסוג זיקת הנאה בחלקת הנתבעת מכוח העובדה שמאז הקמת בית הכנסת היו המתפללים עוברים דרך חלקת הנתבעת בדרכם הלוך וחזור מבית הכנסת. בסיכומי התובעים נטען כי עומדת לזכותם "זיקת הנאה לטובת קרקע" (סעיף 37(ג) לסיכומים). ברם, מאחר ואין מחלוקת כי הקרקע כולה נמצאת בבעלות הנתבעת, אין ענייננו נסב סביב זכותם של התובעים ל"זיקת הנאה לטובת קרקע", שהרי אין לפנינו סיטואציה של "מקרקעין כפופים" ו"מקרקעין זכאים", בה בעל המקרקעין הזכאים "מוסיף" על חלקתו את זיקת ההנאה שרכש. יצוין, כי אף אם התובעים ייחשבו בבחינת "דיירים מוגנים" בחלקה, אין בכך כדי להוות זכות במקרקעין לעניין זה. המירב שהם יכולים לטעון הוא זיקת הנאה מכוח שנים "לטובת סוג של בני אדם".

9. להוכחת התקיימות היסודות העובדתיים של רכישת "זיקת הנאה מכוח שנים" הביאו התובעים את הראיות הבאות:

התובע 4, מר אריה גולדברג, מסר בתצהיר עדותו הראשית כי הוא מתפלל בבית הכנסת החל מסוף שנות החמישים לאחר שהוא ומתפללים אחרים עברו משכונת ימין משה לאחר שפונתה (סעיפים 4-2 לתצהיר). על דברים אלו חזר מר גולדברג בחקירתו בבית המשפט. בחקירתו הנגדית דייק העד ואמר, כי הנו מתפלל בבית הכנסת החל משנת 1959 (פרוטוקול עמ' 15-14).

התובע 10, מר דוד צייגר, מסר בתצהיר עדותו הראשית כי הנו מתפלל בבית הכנסת החל מתחילת שנות השישים לאחר שזה הוקם בעקבות פינוי שכונות ימין משה, שייח ג'ראח ושמעון הצדיק (סעיפים 4-2 לתצהיר). ברם, בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד מר צייגר כדלקמן:


"אני מתפלל בבית הכנסת הזה בערך 30 שנה. בסביבות מלחמת ששת הימים, אולי לפני זה בשנה שנתיים" (עמ' 11 לפרוטוקול, ההדגשה לא במקור).

לפי דברים אלו, החל מר צייגר התפלל בבית הכנסת לכל המוקדם בשנת 1965.
ראש המועצה הדתית הרב יצחק רלב"ג, מטעם התובע 1, מסר בתצהיר עדותו הראשית כי הנו משמש בתפקידו החל משנת 1982. אך ידוע לו, מתוקף מילוי תפקידו וממסמכים שקדמו לכניסתו לתפקיד, כי בית הכנסת הוקם לאחר מלחמת העצמאות, כשבסוף שנות החמישים הועבר בית הכנסת למיקומו הנוכחי (סעיפים 4-1 לתצהיר). על עיקרי דברים אלו חזר הרב רלב"ג בעדותו בבית המשפט.

מכאן, עולה מכלל הראיות שהגישו התובעים כי, לכל המוקדם, החלו מתפללי בית הכנסת לפקוד את המקום בשנת 1959 כשהם מגיעים לבית הכנסת מכיוונים שונים ובכללם גם דרך חלקת הנתבעת.

10. הנתבעת מצדה הוכיחה, ועל כך אין מחלוקת, כי רכשה את חלקתה ביום 4.10.72. מועד רכישה זה הינו קריטי לצורך הכרעה בטענת התובעים שכן, לאור האמור לעיל, ולפי סעיף 113(ב) ו-(ג) לחוק, רק החל ממועד זה יש להתחיל ולמנות את תקופת 30 השנים הנדרשת לצורך גיבוש זכות זיקת ההנאה מכוח שנים. עובר למועד זה, הקרקע היתה בבעלות המדינה ובהנהלת מינהל מקרקעי ישראל.

לפיכך, קרקע זו, כהגדרת סעיף 107 לחוק, בצירוף סעיף 1 לחוק-יסוד מקרקעי ישראל, הנה מקרקעי ציבור ואין חלה בה התיישנות כל עוד היא מוחזקת בבעלות המדינה.

כאמור לעיל, בנוסף לאמור, נדרש גם כי תקופת ההתיישנות בת ה-30 שנה תמשך באופן רציף וללא התנגדות הבעלים לשימוש בזכות. סעיף 94(ב) לחוק מורה כי התנגדות זו צריכה למצוא את ביטויה בכתב.

ואכן, במספר מועדים שונים בשנת 1982 (27.10.82, 18.3.82, 28.2.82), פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה עו"ד הר ציון, במכתב דרישה לפינוי בית הכנסת מהחלקה ולהבהרת כוונותיה של הנתבעת ליושבים בחלקתה. (וראה מסמך 4 ברשימת המסמכים המצורפים לתיק, מיום 13.9.82). להלן ציטוט החלקים הרלוונטיים לענייננו:
סעיף 4:

"על המגרש האמור, מצוי מבנה השייך למרשתי ועליו הושם שלט, ע"י אדם או גורם שאינו מוכר למרשתי, "בית כנסת".

סעיף 6: הדרישות:

"מרשתי מעולם לא הסכימה ומעולם לא הרשתה:

א. לאדם או גוף כל שהוא לתפוס חזקה במבנה.

ב. להשתמש במבנה כבית כנסת".

סעיף 7(ב):

"פניית מרשתי אל מר אריה גולדברג במכתב בדרישת פינוי - לא נענתה כלל, ואילו בע"פ ענה כי קיבל המקום מהמועצה הדתית".

סעיף 9:

"בדעת מרשתי לפנות המבנה ולעשות בו שימוש מסחרי ו/או להרסו לצורך בניה לפי שיקול דעתה" (כל ההדגשות הוספו).

עיננו הרואות, יש במכתבים אלו בכדי לגלות את הלך הרוח הברור של הנתבעת, לפיו היא מתנגדת לשימוש בזכות כלשהי של היושבים בחלקתה. מיותר לציין, כי פינוי בית הכנסת ויושביו מהשטח כוללים, מטבע הדברים, גם התנגדות לכל הרשאה לחצות את חלקת הנתבעת, שהרי בהיעדר בית כנסת בחלקה אין כל הצדקה או צורך להיכנס לחלקה.

די בכך לטעמי, בכדי לקיים את דרישת סעיף 94(ב) לחוק, בהיות הדברים הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות המעבר, שהוא מתנגד לשימוש בזכות זו.
מכאן, די במכתבים אלו בכדי לעצור את "מרוץ ההתיישנות".

לפי המועד בו נכתבו מכתבים אלה, שיש בהם כאמור, להפסיק את מרוץ ההתיישנות, תעמוד תקופת ההתיישנות של התובעים על פחות מעשר שנים!! שאין בכוחה ליצור זכות של זיקת הנאה מכוח שנים.

יתרה מכך, אף אם נתעלם ממכתביו של ב"כ הנתבעת לתובעים, זכותם של התובעים לרישום זיקת ההנאה מכוח שנים לא התגבשה, אף בעת שבה הגישו את תביעתם הראשונה לבית משפט השלום, (ביום 6.8.92, והשניה ביום 21.12.94). והרי בעת ההיא כבר התנגדותה של הנתבעת הייתה מפורשת ללא כחל וסרק ובלתי משתמעת לשתי פנים.

אילו ניקח בחשבון את המועד בו הגישה הנתבעת את כתב הגנתה כמועד המפסיק את מרוץ ההתיישנות, תעמוד תקופת ההתיישנות של התובעים על כ-20 שנים בלבד. אף זו איננה תקופה המספיקה ל"רכישת" זכות של זיקת הנאה מכוח שנים.

לאור כל האמור, התובעים לא הוכיחו כי זכותם לזיקת ההנאה הנטענת מכוח שנים בחלקתה של הנתבעת.

11. ב. זיקת הנאה מחמת כורח:

עילת תביעתם השניה של התובעים נשענת על זכותם ל"מעבר בחצרי הנתבעת מחמת כורח" (כתב תביעה, סעיף 6).

לביסוס טענתם מביאים התובעים מובאה מפסיקה ישראלית ובה נבחנה הזכות לרכישת זיקת הנאה מחמת כורח במשפט האנגלי, (ע"א 700/88 אסטרחן חוה ואח' נגד בן חורין זאב ואח', פ"ד מה(3) 720, ות.א (י - ם) 1678/92 מודרן בילדנגס נ' מ. פרלמן בע"מ, תקדין שלום, כרך 93(2) 128, וכן מפנים למאמרו של א' רייכמן "השפעת זיקת הנאה על הלכות שכנים - שעבודי נזיקין מכוח שנים" עיוני משפט ד' (תשל"ה-ל"ו) עמ' 124). מבחינה עובדתית טוענים התובעים, ומבלי לפרט, כי בנסיבות העניין התגבשה לטובתם זכות כזו, וכי יש להכיר בה אף במשפט הישראלי.

הנתבעת מבקשת לדחות טענה זו מנימוקים משפטיים ומנימוקים עובדתיים.

במישור המשפטי, טוענת הנתבעת כי הדין הישראלי איננו מכיר בדרך זו לרכישת זיקת הנאה, והחוק (סעיף 161) אף אוסר על הוספת זכויות "חדשות" במקרקעין.
כמו-כן, טוענת הנתבעת, כי סעיף 160 לחוק, אשר קבע את עצמאות החוק, אסר במפורש על ייבוא הלכות ודינים מהמשפט המקובל על פי סעיף 46 לדבר המלך במועצתו לארץ-ישראל 1947-1927.

במישור העובדתי, טוענת הנתבעת כי לא מתקיים ממילא מצב של כורח בעניינם של התובעים, שכן קיימת אפשרות גישה חלופית לבית הכנסת.

אין לקבל את טענת הנתבעת במישור המשפטי, ואולם, מאחר ויש לקבל את טענתה במישור העובדתי, די בכך בכדי לדחות את טענת התובעים. נבהיר:

אמנם סעיף 161 לחוק שלל במפורש קליטת זכויות שביושר החל מתחילת תחולת החוק (וראה גם הוראות המעבר שבסעיף 166 לחוק), וכן סעיף 160 לחוק ביטל את תחולת סעיף 46 לדבר המלך במועצתו לארץ-ישראל 1947-1927. ואולם, הפסיקה והמלומדים בדעה כי:

"תהיה זו טעות להתעלם מהניסיון שנצבר בשיטה משפטית שזה עתה ניתקנו מהשפעתה. הניסיון בארה"ב ובאנגליה ובארץ מוכיח כי יש להכיר בנסיבות מסוימות ביצירת זיקת הנאה מכללא או בזכויות אחרות המחוללות תוצאות דומות" (רייכמן, עמ' 128).

ואכן במספר מקרים בפסיקה הכיר בית המשפט "מטעמים מכריעים של יושר" בזכות מעבר מחמת כורח, (ע"א 153/67 "שלב" קואופרטיב להובלה בע"מ נ' נוה הריי מואב, פד"י כ"א(1) 617). במקרים אחרים דחה בית המשפט את אימוץ זיקת ההנאה מחמת כורח אך לא לפני שבחן את התקיימות יסודותיה במקרה שלפניו (ראה פסק הדין בעניין אסטרחן, וראה גם ע"א 24/57 עבד אל-חפיז חאג' עלי מלאח ואח' נ' עזאת ג'נדקלו, פד"י כרך י"ב (1) 757, ע"א 281/61 משה שלוסר נ' יעקב כץ פד"י טו(3) עמ' 2329).

כאמור לעיל, במישור העובדתי יש לדחות את טענת התובעים לפיה קמה להם זכות לרישום זיקת הנאה מחמת כורח בחלקת הנתבעת, הכל מהטעמים הבאים: תנאי הכרחי ובסיסי שנקבע בפסיקה הישראלית והאנגלית לגיבוש הזכות הוא, כי זו תתקיים "כאשר אין כל מוצא אחר לדרך הרבים אלא דרך החלקה שנשארה בידי המוכר, או שנמכרה על ידו". אז, "יניח הדין כי הוקנתה (או שויירה) זכות דרך ב"מקרקעין חוסמים" בעת הקניית בעלות" (רייכמן, לעיל בעמ' 127). כמו-כן, בפסק הדין בעניין "שלב", לעיל, נאמר על זכות מעבר מחמת כורח:

"שהיא ניתנת רק במקרה של כורח מוחלט ולא כאשר קיימת דרך אחרת על אדמתו של הטוען לזכות, אף כי המעבר בדרך אחרת כרוך בקושי רב" (שם, בעמ' 620, ההדגשה שלי).

12. בענייננו, אין מחלוקת כי משגדרה הנתבעת את חלקתה, נחסמה דרך המעבר לבית הכנסת מכיוון רחוב תובל ומכיוון רחוב ירמיהו, כך שהדרך היחידה למעבר לבית הכנסת נותרה מכיוון רחוב שמגר. כמו-כן, אין התובעים חולקים על כך כי הדרך מרחוב שמגר נותרה פתוחה למעבר, זאת בכפוף לטענתם שהיא "דרך לא דרך".
על אפשרות הגישה לבית הכנסת מרחוב שמגר ניתן ללמוד מהעדויות שהושמעו בבית המשפט ומביקור בית המשפט השלום במקום: עד התביעה אריה גולדברג העיד בהקשר לאפשרויות המעבר לבית הכנסת את הדברים הבאים:

"כשבאנו לראשונה לבית הכנסת הוא עמד על מגרש ריק, פרוץ מכל הצדדים...
אנשים באו לבית הכנסת בעיקר מרחוב ירמיהו ומרחוב תובל ומרחוב שמגר...
אפשר היה להגיע גם מרחוב שמגר ואנשים שגרו באזור הגיעו מרחוב שמגר...
לקח די זמן מאז קניית המגרש ב-72 ע"י גב' גסנר ועד שהיא סגרה הרמטית את הכניסות והמעברים מרחוב ירמיהו ומרחוב תובל והותירה רק את הכניסה מרחוב שמגר... מאז ועד היום אני נכנס לבית הכנסת מרחוב שמגר, בלית ברירה.." (פרוטוקול עמ' -17 16; כל ההדגשות לא במקור).

הנתבעת לא הכחישה את חסימת המעבר מרחוב תובל ורחוב ירמיהו, אך השיבה כי ישנה עדיין דרך חלופית להגעה לבית הכנסת:

"בסעיף 15 לתצהירי, הדרך האחרת שהם יכולים לעבור זה בפינת רחוב ירמיהו-שמגר" (פרוטוקול עמ' 24).

כמו כן, ביום 16.1.96 ביקר בית משפט השלום בחלקת התובעת ובמעברים מושא המחלוקת והתרשם מאפשרויות המעבר לבית הכנסת, להלן תמצית החלקים הרלוונטיים מדו"ח הביקור:

בית המשפט התרשם כי השטח שסומן באות א' [הוא שטח המעבר מכיוון רחוב שמגר, ע.ח.] הנו שטח פתוח השייך למינהל (פרוטוקול הביקור במקום, עמ' 1 שורות 20-19). לא היה כל מעבר אפשרי לבית הכנסת מכיוון חלקה ג' [מכיוון רחוב תובל ורחוב ירמיהו, ע.ח.] אך ישנה אפשרות מעבר מכיוון החלקה המסומנת א' [מכיוון רחוב שמגר, ע.ח.] (פרוטוקול עמ' 2 שורות 21-18). זו היא תמונת המצב בראשית שנת 1996.

מאחר ובענייננו לא נתבקש על-ידי התובעים סעד זמני, או אחר, להכשרת דרך מעבר עד לסיום ההליכים בתיק, ומאחר ובפועל מתפללי בית הכנסת פוקדים אותו באופן רציף, למרות קיומה של גדר סביב חלקתה של הנתבעת, כל זאת במשך לפחות 12 שנים שחלפו מאז בניית החומה ועד היום, ההגיון מלמד, ואף מחייב להגיע למסקנה כי דרך המעבר היחידה מרחוב שמגר, הנה אפשרית במידה כזו השוללת את טענת הכורח של התובעים. במצב דברים זה, טענת הכורח מתמוטטת, שהרי, אפשר גם אפשר להגיע לבית הכנסת בדרך החלופית, שהיא דרך אפשרית וסבירה. אני ער לחוסר הנוחות אשר עלול להיגרם לחלק מהמתפללים, אך אין בכך כדי להגיע לרמה של הוכחת כורח המצדיק פגיעה בזכויותיה הקנייניות של הנתבעת. הגידור שעשתה הנתבעת מתבקש באופן טבעי נוכח העובדה שחלקתה גובלת בכביש ראשי הומה אדם.

13. סוף דבר:

מכל האמור לעיל עולה, כי התובעים לא הוכיחו שהתגבשה זכותם לזיקת הנאה מכוח שנים או מחמת כורח בחלקתה של הנתבעת. לפי כך, יש לדחות את תביעתם למתן פסק דין הצהרתי על זכויותיהם הנטענות בחלקה ולמתן צו-הריסה.

התובעים 1 ו-2 יישאו בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זיקת הנאה דרך

  2. זיקת הנאה במשק

  3. זיקת הנאה חניה

  4. זיקת הנאה אישית

  5. זיקת הנאה במושב

  6. יצירת זיקת הנאה

  7. חוזה זיקת הנאה

  8. זיקת הנאה לחניה

  9. זיקת הנאה למעבר

  10. זיקת הנאה שלילית

  11. זיקת הנאה לא רשומה

  12. זיקת הנאה התיישנות

  13. זיקת הנאה מחמת כורח

  14. זיקת הנאה זכות מעבר

  15. זיקת הנאה מכוח הסכם

  16. זיקת הנאה לטובת אדם

  17. זיקת הנאה בית משותף

  18. זיקת הנאה מכוח שנים

  19. זיקת הנאה חלקה נהנית

  20. זיקת הנאה זכות שימוש

  21. זיקת הנאה חלקה כפופה

  22. זיקת הנאה טעונה רישום

  23. זיקת הנאה וזכות קדימה

  24. זיקת הנאה ברכוש המשותף

  25. זיקת הנאה לטובת מקרקעין

  26. זיקת הנאה זכות במקרקעין

  27. זיקת הנאה מכורח הנסיבות

  28. זיקת הנאה סמכות עניינית

  29. זיקת הנאה במקרקעי ציבור

  30. זיקת הנאה חוזה קומבינציה

  31. זיקת הנאה במקרקעין מוסדרים

  32. דחיית בקשה לרישום זיקת הנאה

  33. ביטול זיקת הנאה שינוי נסיבות

  34. זיקת הנאה חוק המקרקעין סעיף 94

  35. זיקת הנאה מקרקעין בלתי מוסדרים

  36. המרצת פתיחה לרישום זיקת הנאה מסוג מעבר, בשטח הגג הצמוד לדירה

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון