אחריות פלילית על משחק מסוכן

השופטת ע' ארבל:

שני נהגים עורכים ביניהם תחרות מכוניות. במהלך התחרות מאבד אחד מהם את השליטה על רכבו, מתנגש בקיר ונהרג. האם ניתן להטיל אחריות פלילית על הנהג השני בעבירת הריגה? זו השאלה המרכזית העומדת לדיון בפנינו.

האישום

1. כנגד המשיב בע"פ 335/11, שהינו המערער בע"פ 9647/10 (להלן: המשיב), קטין בן 17 במועד האירועים, הוגש כתב אישום הנושא שני אישומים. בכתב האישום נטען כי המשיב רכש מכונית והתקין בה שיפורים המאפשרים האצה מהירה יותר של הרכב. המשיב נהג ברכב למרות שלא הוציא מעולם רישיון נהיגה כדין. המשיב נהג להציע לאנשים שונים לערוך עמם תחרויות של מכוניות, כאשר הזוכה מקבל סכום כספי שנקבע מראש.

האישום הראשון מתאר תחרות רכבים שערך המשיב עם אדם שעבד במחיצתו (להלן: פאדל) במעלה כביש קוליץ בירושלים. המשיב ניצח בתחרות זו וגבה מפאדל סכום של 500 ₪. בגין תחרות זו הואשם המשיב בעבירות של סיכון אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח.

באישום השני מתואר יום ה-3.3.08 בו לאחר סיום עבודתם המשותפת הציע המשיב לפאדל ולעמית נוסף לעבודה (להלן: עמאר) לערוך תחרות רכבים במעלה כביש קוליץ, כאשר המנצח יקבל סכום של 500 ₪. השלושה ערכו פעמיים תחרות אשר לא הוכרעה. בפעם השלישית נהג המשיב במכוניתו בעוד עמאר נוהג ברכב השני, ולצידו פאדל. שני הרכבים נסעו במהירות של כ-160 קמ"ש. לקראת סוף התחרות, בשל המהירות המופרזת שבה נהג, איבד עמאר את השליטה ברכב ועלה על אי תנועה. הרכב עף באוויר, פגע בעמוד תאורה ובלוח מודעות ועקרם ממקומם, ולבסוף הוטח בקיר. הן עמאר והן פאדל נהרגו כתוצאה מכך. באישום זה הואשם המשיב בעבירות של הריגה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי לנוער

2. בית המשפט (כב' השופט נ' סולברג) הרשיע את המערער בכל העבירות המיוחסות לו באישום הראשון, ועל כך אין המשיב מערער. באשר לאישום השני זיכה בית המשפט את המשיב מעבירת ההריגה בה הואשם. בית המשפט קבע מבחינה עובדתית כי איבוד השליטה על הרכב היה במסגרת המרוץ, ולא לאחר סיומו, כפי שניסה המשיב לטעון. נקבע כי קו סיום המרוץ היה אחרי העיקול בו התרחשה התאונה. עוד נקבע כי גם אם היתה מתקבלת הטענה לפיה קו הסיום היה לפני העיקול לא היה בכך כדי לנתק את התאונה הקטלנית מן המרוץ. בנוסף נקבע כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הנהיגה המהירה והפרועה במהלך המרוץ לבין התאונה.

3. מכאן עבר בית המשפט המחוזי לבחון את סוגיית קיומו של קשר סיבתי משפטי. בית המשפט פתח וציין כי לא הוכח שהמשיב יזם את המרוץ. בשאלה העקרונית קבע בית המשפט כי נקודת המוצא בדין הפלילי היא אחריותו האישית של אדם למעשיו. לכך נקבעו חריגים הן בחקיקה והן בפסיקה. הפסיקה הכירה במצבים של התנהגויות קולקטיביות, שבהם יש לראות אירוע בראייה מכלולית. מצבים אלו מתקיימים תדיר במשחקים מסוכנים או אסורים. עם זאת, אבחן בית המשפט את המקרה דנן מההלכה שנקבע בע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 (1994) (להלן: עניין לורנס), בקובעו כי "עצם יצירת פוטנציאל הסיכון לא תוביל להטלת אשמה פלילית בגין התוצאה, בנסיבות מסויימות, ובכללן, כשהתוצאה נגרמה ביוזמתו של מי שמימש את הסיכון הזה, ועשה כן במודע". בית המשפט ציין כי בניגוד למשחק "רולטה רוסית" הנסוב סביב המתח של הסיכוי למות, הרי שבמרוץ מכוניות הסיכון למות רק נלווה למשחק, אך הוא איננו המשחק עצמו. מטרתו של המשחק היא הניצחון במרוץ. המוקד הוא בכישורי הנהיגה של המתחרים ולא במזל. לפיכך, לטעם בית המשפט, הקשר הסיבתי שבין עצם ההסכמה לביצוע המרוץ לבין תוצאתו הקטלנית הוא רופף ביחס למשחק הרולטה הרוסית. עוד ציין בית המשפט כי במשחק הרולטה הרוסית חייב המשתתף לירות באקדח. אם לא יעשה כן הרי שלמעשה כלל לא שיחק במשחק והרכיב ההתנהגותי של האירוע לא יושלם. לעומת זאת, במרוץ מכוניות גם אם יאט אחד הנהגים את מהירות נסיעתו יחשב כמי שהשתתף בתחרות והרכיב ההתנהגותי של האירוע יושלם. אף אופן המשחק וחופש הבחירה שונים בשני המשחקים. ברולטה רוסית תפקיד המשחק מתמצה בלחיצה על ההדק, בעוד במרוץ מכוניות יש לנהג אפשרות בחירה ביחס למהירות נסיעתו ואופן נהיגתו. טעמים אלו מובילים אף הם, לדברי בית המשפט, לקשר סיבתי רופף במרוץ מכוניות, לעומת קשר סיבתי הדוק ברולטה רוסית.

עוד אבחן בית המשפט המחוזי בין נסיבותיו הספציפיות של עניין לורנס לעומת המקרה דנן. בעניין שבפנינו מדובר בנאשם קטין בעוד שני המנוחים היו בגירים. המשיב והמנוחים חברו יחדיו בהסכמה מלאה לקיים את המרוץ, כאשר פרס כספי הובטח למנצח. לא היה מדובר בכפייה או בשידול. גם לא הוכח כי היוזמה באה מצד המשיב, ואף נראה כי היוזמה באה מצידו של אחד המנוחים. לא מדובר היה במרוץ חד פעמי, כך שנראה שהמנוחים עשו את אשר עשו במצב של שליטה, מודעות ואוטונומיה מלאה על מעשיהם.

מטעמים אלו קבע בית המשפט המחוזי כי לא התקיים קשר סיבתי משפטי לצורך הרשעה בעבירת ההריגה. מעבר לדרוש נקבע כי היסוד הנפשי לעבירת ההריגה התקיים כדבעי אצל המשיב. בית המשפט החליט להרשיע את המשיב תחת עבירת ההריגה בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. עוד הורשע המשיב במסגרת האישום השני בעבירות של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

4. בגזר דינו סקר בית המשפט המחוזי את האמור בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב, באבחון הפסיכולוגי שנערך לו, ובמכתב מפקד הפלוגה בה שירת המשיב באותה העת. בית המשפט הדגיש את החומרה והמסוכנות שבמרוץ מכוניות וציין כי מרוצים כאלה הם מן החמורות שברעות החולות המצויות בכבישי ישראל. משכך, ועל מנת לא להביא לזילות בחיי אדם קבע בית המשפט כי לא ניתן להקל יתרה בעונשו של המשיב. מנגד שקל בית המשפט לזכותו של המשיב את שירותו הצבאי שהספיק לעשות, ואת המלצת שירות המבחן. בשקלול הטעמים השונים גזר בית המשפט המחוזי על המשיב מאסר בפועל למשך שנה, בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, כאשר התנאי שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירה לפי סימן ד' לפרק י' של חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ושלילת רישיון נהיגה למשך 12 שנים מיום מתן פסק הדין. כן הורה בית המשפט על פיקוח קצין מבחן למשך שנה אחת מיום השחרור מהמאסר. בית המשפט המליץ למשיב ולרשויות צה"ל לאפשר למשיב להשלים את שירותו הצבאי בטרם יתחיל לרצות את עונשו.

5. על זיכויו של המשיב מעבירת ההריגה בה הואשם באישום השני הגישה המדינה את ע"פ 335/11 שבפנינו. כן עומד בפנינו ערעורו של המשיב על חומרת עונשו (ע"פ 9647/10). יוער כי בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעור.

ע"פ 335/11 - אחריות פלילית במסגרת משחקים אסורים

טענות המדינה

6. המדינה טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי משזיכה את המשיב מעבירת הריגה בשל היעדר קיומו של קשר סיבתי משפטי בין מעשיו לבין התוצאה הקטלנית. המדינה טוענת כי הלכה היא שכשמדובר בעבירת הריגה די בקיומה של מודעות סובייקטיבית לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית, ואין כל צורך בניתוח הקשר הסיבתי-משפטי, המתקיים בכל מקרה בין ההתנהגות לבין התוצאה הצפויה. לטענת המדינה, לא בכדִי צפיית תוצאתו הקטלנית של מעשה אסור מקיימת קשר סיבתי משפטי. בכך מתבטאת עמדה ערכית מובהקת.

7. המדינה מוסיפה כי גם אם היה צורך בעריכת מבחנים ערכיים, הרי בענייננו מדובר במרוץ מכוניות שהינו פעילות אסורה שאין כל ערך חברתי חיובי בצידה. הסיכונים הגלומים בה הם הן למשתתפים והן לעוברי אורח תמימים. נטילת סיכון מודע לחיי אדם, בפעילות שאין לה שום ערך חברתי, מקימה עבירת הריגה. המדינה סבורה כי הדברים אף מתחזקים בנסיבות המקרה – קטין על סף בגירות אשר רכש רכב בו הותקנו שיפורים המאפשרים האצה מהירה שלו, אשר השתתף במרוצי מכוניות לא פעם ולא פעמיים, ואשר כלל לא הוציא רישיון נהיגה.

8. לטענת המדינה, לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהחלט מתקיים קשר סיבתי עובדתי - מבחן הסיבה בלעדיה אין - בין מעשיו של המשיב לבין התוצאה הקטלנית. אלמלא המשיב היה מתחרה במנוחים, לא היה המרוץ מתקיים, לא היתה נהיגה פרועה, והתוצאה הטרגית לא היתה מתממשת. לטענתה, הדין אינו מכיר בפטור מאחריות פלילית מהטעם שהמנוחים היו שותפים בגרימת הסיכון ובמימושו.

9. לבסוף טוענת המדינה כי קיימת חשיבות רבה לכך שתצא מבית המשפט אמירה נורמטיבית ברורה, לפיה כל המשתתפים במרוצי מכוניות או במשחקים מסוכנים דומים עשויים להיות אחראים לכל התוצאות הישירות והצפויות של אותו מרוץ, ובכלל זה לגרימת מותם של משתתפים אחרים במרוץ. המדינה מבקשת כי אם יתקבל הערעור על הזיכוי יוחמר עונשו של המשיב.

טענות המשיב

10. לטענת באת-כוח המשיב צדק בית המשפט קמא משבחן קיומו של קשר סיבתי משפטי. לטענתה, יש לאבחן עניין זה מההלכה שנקבעה בע"פ 4512/09 רוסו-לופו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.8.10) (להלן: עניין רוסו-לופו). בעוד שבאותו עניין התקיים למעשה קשר סיבתי משפטי שכן המערערת היתה אחראית כרופאה מרדימה לחייה של הילדה במהלך הניתוח שנערך, הרי שבמקרה דנן לא ניתן לומר כי המשיב היה אחראי למעשיהם של המנוחים. עוד טוענת הסנגורית כי הצפיות הנדרשת הינה לא רק להתרחשות התוצאה, אלא להתרחשות התוצאה הקטלנית כתוצאה ישירה ממעשיו של הנאשם. במקרה דנן לא ניתן לומר כי המשיב צפה בפועל את האופן שבו יבחרו המנוחים לנהוג ואת התוצאה של בחירתם. עוד טוענת היא שנפסק כי הכלל לפיו אין צורך בהוכחת קשר סיבתי משפטי בעבירות בהן היסוד הנפשי דורש מחשבה פלילית לא יהיה תקף כאשר אופן התרחשות התוצאה הוא חריג. בענייננו טוענת הסנגורית כי התוצאה אכן היתה אקראית ועקיפה ביותר כיוון שאירעה לאחר תום המרוץ. לפיכך, לטענתה, אין לדרוש מהמשיב כמתחרה במרוץ לצפות את מעשי המנוחים ואת התוצאה כאשר מדובר במעשה שאין לו השפעה עליו וממילא אין הוא אחראי לו.

11. הסנגורית מוסיפה וטוענת כי לא הוכח שהמשיב היה אדיש לתוצאה או קל דעת לגביה, שכן עולה מחומר הראיות שהמשיב סבר שהוא נהג מיומן היודע לשלוט על רכבו אף במהירויות גבוהות; הוא הסתמך על כך שהמרוץ נערך במסלול שבין שני צמתים כך שלא יכנסו לתחום המרוץ מכוניות אחרות או הולכי רגל; תוואי הכביש שנבחר היה בעליה על מנת להקל על השליטה ברכב. מדברים שאמר המשיב כשהוקלט ללא ידיעתו עולה במפורש כי המשיב לא צפה אפשרות של תוצאה קטלנית. למעשה המשיב היה צריך לצפות התאבדות, וכבר נפסק כי צפייה כזו הינה קשה עד מאוד.

12. הסנגורית טוענת כי מבחן הקשר הסיבתי המשפטי מאפשר לתחום גבולות לאחריות הפלילית באירוע רב משתתפים, ולדון בשאלה האם ראוי להטיל על המשיב אחריות בגין בחירתם האוטונומית של המנוחים. העדר מבחן כזה יצור מצבים אבסורדים בהם יורשעו אנשים בהריגה. בענייננו המנוחים בחרו באופן חופשי ומודע להשתתף בתחרות, ואף הם אלו שיזמו אותה ושכנעו את המשיב, אז קטין, להתחרות בהם. הסנגורית נתמכת בעמדתו של בית המשפט קמא באשר להבדלים בין משחק הרולטה הרוסית לבין מרוץ מכוניות.

13. לבסוף טוענת הסנגורית כי אף לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי בנסיבות המקרה, שכן לא ניתן לקבוע כי לולא היה מסכים המשיב להשתתף בתחרות לא היו המנוחים מוצאים את מותם. יתכן והמנוחים היו משכנעים צעיר אחר להתחרות בהם. יתכן שלו היו המנוחים מיומנים יותר בנהיגה במהירות גבוהה, או היו נוהגים לאט יותר, או היו בולמים לפני העיקול לא היו מאבדים שליטה על רכבם. דהיינו, המשיב אינו הסיבה ההכרחית שהובילה להתרחשות התאונה. עוד מזכירה הסנגורית את הטענה בדבר התערבות גורמים אחרים בתאונה, ואת הטענה אודות מחדלי החקירה שהועלתה בפני בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

יסודות עבירת ההריגה

14. סעיף 298 לחוק העונשין קובע:

298. הריגה
הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים.

עבירת ההריגה הינה עבירה תוצאתית של מחשבה פלילית. היסוד העובדתי של העבירה כולל מעשה או מחדל אסור, תוצאה שהיא מותו של אדם, וכן קשר סיבתי בין המעשה לתוצאה (יעקב קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין 1059-1060 (חלק שלישי, מהדורה מעודכנת, 2006) (להלן: קדמי, חלק שלישי)). היסוד הנפשי של העבירה הינו, כאמור, מחשבה פלילית, המוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין:

20. מחשבה פלילית
(א) מחשבה פלילית- מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:
(1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2) פזיזות שבאחת מאלה:
(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
(ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.

דהיינו, במקרה של עבירת הריגה יש להוכיח במסגרת היסוד הנפשי מודעות לטיב המעשה, מודעות לנסיבות, מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, ולא רק מודעות לאפשרות של פגיעה, וכן יחס חפצי של כוונה או פזיזות, כאשר פזיזות כוללת אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של התוצאה (ע"פ 7477/08 גץ נ' מדינת ישראל, פסקה 78 לחוות דעתי (לא פורסם, 14.11.11) (להלן: עניין גץ); ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, פסקה 12 (2001) (להלן: עניין אבו ג'נאם); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין ד 538 (2010); קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1060).

15. במסגרת היסוד העובדתי נדרש, כאמור, קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין המעשה לבין התוצאה הקטלנית. לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי-עובדתי יש לעשות שימוש במבחן "הסיבה בלעדיה אין", דהיינו מעשיו של הנאשם בהריגה צריכים להימצא בשרשרת הסיבות והמסובבים שהביאו למות הקורבן (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1066). במסגרת מבחן זה תיבדק השאלה האם מהווה התנהגות הנאשם סיבה הכרחית להתרחשות התוצאה (יעקב קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין 88 (חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, 2004) (להלן: קדמי, חלק ראשון)). לעיתים עשויות להיווצר שרשראות סיבתיות ארוכות אשר כוללות גורמים שאינם מידיים ושאין מוצדק להטיל עליהם אחריות פלילית (גבריאל הלוי תורת דיני העונשין א 766 (2009) (להלן: הלוי א)). לפיכך נוצר מבחן הקשר סיבתי-משפטי.

קשר סיבתי משפטי

16. הצדדים שבפנינו התמקדו בשאלה האם צריך לבחון במסגרת עבירת ההריגה קיומו של קשר סיבתי משפטי. מטרתו של מבחן הקשר הסיבתי המשפטי הינה להצר את שרשראות הקשר הסיבתי העובדתי שנוצרו, על מנת לייחס למתנהג ספציפי את האחריות המשפטית להתרחשותה של התוצאה (הלוי א, בעמ' 766). מבחן זה כולל בתוכו בחינה נורמטיבית של ייחוס אחריות משפטית לאדם שעשה מעשה הנמצא בשרשרת הסיבתית שהובילה לתוצאה הקטלנית. המבחן שנקבע לקיומו של קשר סיבתי משפטי הינו מבחן הצפיות הסבירה, דהיינו יש להוכיח כי ניתן וצריך היה לצפות באורח סביר תוצאה קטלנית. יוער כי "אין הכרח להוכיח כי הנאשם צפה את תהליך גרימתה של התוצאה הקטלנית לפרטיו, על אופן התרחשותו המדויק, אלא די בכך כי צפה את האפשרות להתרחשות התוצאה הקטלנית מבחינת סוגה וטיבה" (ע"פ 4752/08 שולמן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 6.4.09) (להלן: עניין שולמן)). מאחר שמדובר במבחן של צפיות, נפסק כי מבחן הקשר הסיבתי המשפטי נבלע למעשה במסגרת דרישת המודעות הסובייקטיבית כלפי רכיב התוצאה, שאף היא משמעה צפיית האפשרות של התרחשות התוצאה (קדמי, חלק ראשון, בעמ' 117), ומשכך מייתרים מבחני היסוד הנפשי בעבירת ההריגה את הצורך לבחון בנפרד קיומו של קשר סיבתי משפטי (ראו ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 221, 232 (2002)); עניין רוסו-לופו, פסקה 15; עניין גץ, פסקה 78 לחוות דעתי; עניין אבו ג'נאם, פסקה 10; קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1067; הלוי א, בעמ' 766-767; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין 754 (כרך א, 1984). עם זאת ראו ע"פ 10023/06 טואלבו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.09), שם מחיל השופט הנדל מבחן של קשר סיבתי משפטי בעבירת הרצח (להלן: עניין טואלבו); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 276-277 (כרך א, מהדורה שנייה, 2010) (להלן: רבין וואקי)). עם זאת, נראה כי המחלוקת בין הצדדים, על אף שאין הדברים נאמרים מפורשות, טומנת בחובה סוגיה שטרם נידונה בפסיקה שצוטטה, ואליה אתייחס כעת.

17. כאמור, מבחן הקשר הסיבתי המשפטי כולל שתי שאלות: האם ניתן היה לצפות באורח סביר את התוצאה, והאם צריך היה לצפות באורח סביר את התוצאה. מבחן המודעות הסובייקטיבית כלפי התוצאה במסגרת בחינת היסוד הנפשי בעבירות של מחשבה פלילית כולל את השאלה האם צפה הנאשם בפועל את אפשרות גרימת התוצאה (גבריאל הלוי תורת דיני העונשין ב 108 (2009) (להלן: הלוי ב)). בדרך כלל אכן נבלע מבחן הקשר הסיבתי המשפטי במבחן המודעות הסובייקטיבית, וזאת מאחר שככלל כאשר ניתן לצפות את התוצאה נאמר גם כי צריך לצפות את התוצאה. עם זאת, לשם הדיוק יש לשים לב כי מבחן המודעות הסובייקטיבית טומן בחובו את השאלה האם צפה הנאשם את התוצאה, אך לא מכיל בתוכו את השאלה האם צריך היה הנאשם לצפות את התוצאה. באופן עקרוני ניתן לומר כי נאשם צפה את התוצאה אך לא היה צריך לצפותה. מכאן מתחדדת השאלה האם במסגרת מבחן המודעות הסובייקטיבית בעבירות של מחשבה פלילית יש גם לבחון האם צריך היה הנאשם לצפות את התוצאה, או שמא יש להסתפק בשאלה האם צפה הנאשם את התוצאה. ההבדל בין הגישות עשוי להיות ההבדל בין הרשעה לזיכוי במקרים מסוימים. נראה כי עמדת המדינה שבפנינו היא שיש לקבוע עמדה ערכית לפיה כל מקרה בו נאשם צפה את התוצאה בעבירה של מחשבה פלילית הרי שצריך היה הוא לצפות את התוצאה, ולפיכך אין להוסיף מבחן נורמטיבי שעניינו בשאלה האם צריך היה הנאשם לצפות את התוצאה במקרה הספציפי. מנגד, עולה כי עמדת המשיב הינה כי לא בכל מקרה בו צפה הנאשם את התוצאה צריך היה הוא לצפותה, וכזה הוא המקרה שבפנינו לטעמו. נראה כי גם בית המשפט המחוזי שותף לעמדה זו, שכן נקבע על ידו במפורש כי התקיים במשיב היסוד הנפשי, דהיינו המשיב צפה את אפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי לא התקיים קשר סיבתי משפטי, דהיינו לטעמו לא צריך היה המשיב לצפות את התוצאה, ולפיכך אין להטיל עליו אחריות פלילית בעבירת ההריגה.

18. במקרים בהם הנאשם הוא הגורם הישיר לתוצאה, שאלה זו ככלל לא תתעורר שכן ודאי נאמר שאם הוא צפה את התוצאה הוא גם היה צריך לצפות אותה. לפיכך נראה כי השאלה תתעורר בעיקר כאשר יש מספר מעורבים בגרימת התוצאה, בין אם כמבצעים בצוותא, ובין אם כגורמים שונים בשרשרת הסיבתית (ראו קדמי, חלק ראשון, בעמ' 95). לצורך התמודדות עם מצבים בהם ישנם גורמים שונים בשרשרת הסיבתית פותחו בפסיקה מבחני הגורם הזר המתערב. המלומד ג' הלוי מגדיר את המבחן הנדרש כמודעות בפועל לאפשרות הגרימה של התוצאות. כך, לפיו "נדרש המתנהג להיות מודע לאפשרות שהתנהגותו תוביל להתרחשות התוצאות כאפשרות בת-קיימא, גם כאשר יתערב בנעשה גורם זר" (הלוי ב, בעמ' 112). דהיינו, לכאורה לא נבחנת השאלה האם צריך היה המתנהג לצפות את התערבות הגורם הזר, אלא רק אם היה מודע לאפשרות זו. עם זאת, נראה כי הפסיקה קבעה שהמבחן יהיה מבחן הצפיות הסבירה, גם כאשר מדובר בעבירות של מחשבה פלילית, וכי מבחן זה כולל שתי שאלות: האם יכול והאם צריך היה הנאשם לצפות מראש את שאירע בפועל, כולל התערבותו של הגורם הזר (ראו ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (לא פורסם, 13.7.03) שם דובר בעבירת ההריגה; עניין טואלבו; ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, פסקאות 4, 8 (21.9.80) (להלן: עניין יערי); קדמי, חלק ראשון, בעמ' 101; עם זאת ראו עניין שולמן, פסקה 12, המדבר רק במבחן היכולת לצפות). לפיכך נראה כי על פי הגישה שהתקבלה בפסיקה יוחל מבחן נורמטיבי של הצורך לצפות (להבדיל ממבחן הצפייה בפועל או היכולת לצפות) באמצעות בחינת שאלת ניתוק הקשר הסיבתי על ידי גורם מתערב זר.

19. בהקשר זה יש להתייחס לסעיף 309(5) לחוק העונשין, אשר חל במקרה כגון המקרה שבפנינו, וזו לשונו:

309. גרימת מוות- מהי
בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:
...
(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר.

לכאורה לפי סעיף זה מתקיים תמיד קשר סיבתי גם כאשר ישנו גורם זר מתערב. עם זאת, הפסיקה צמצמה את פרשנותו של סעיף זה לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בלבד, ולפיכך אין הוא רלוונטי לעניינו של הקשר הסיבתי המשפטי (ראו רבין וואקי, בעמ' 296; ע"פ 18/66 קורניק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 163, 166 (1966); ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 573-574 (1976) (להלן: עניין אלגביש); עם זאת ראו והשוו ע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.05)).

20. מקרים מהסוג שבפנינו ניתן גם לבחון במשקפי הביצוע בצוותא, שהרי המעורבים באירוע פועלים תוך תיאום ושיתוף פעולה ביניהם (ראו ע"פ 10843/07 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.4.08) (להלן: עניין דהן); מרים גור-אריה "שותפות ולא סיבתיות, ביצוע עיקרי ולא סיוע" משפטים יא 518, 519 (תשמ"א); הלוי ב, בעמ' 628). מאחר שבענייננו מדובר בעבירת מחשבה פלילית ולא בעבירה של רשלנות הרי שאין קושי להחיל את דיני השותפות על העניין (ראו והשוו ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539 (1995); יעל קלוגמן ""שותפות" בעבירת התרשלות" המשפט א 225 (1993); ש"ז פלר ""משחק מסוכן" כאירוע עברייני – הערות למבנהו", משפטים כו(1) 169, 175 (תשנ"ה); רבין וואקי, בעמ' 539).

21. כידוע, "מבצע בצוותא הוא מי שלוקח חלק בביצוע עבירה על ידי עשיית מעשה הדרוש להגשמת התוכנית הפלילית, כאשר היסוד הנפשי הנדרש זהה ליסוד הנדרש בעבירה העיקרית ומודעות לפעולה בצוותא עם האחרים" (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (לא פורסם, 12.1.11)). דהיינו, מבחינת היסוד העובדתי אין נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה. עם זאת נדרש כי לכל אחד מהמבצעים בצוותא יהיה היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, ובנוסף נדרש להוכיח כי הם היו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא (סעיף 29(ב) לחוק העונשין; קדמי, חלק ראשון, בעמ' 363, 370; רבין וואקי, בעמ' 534, 538).

22. הסוגיה שבפנינו מתחדדת כאשר מדובר באירוע הנבחן כאירוע של ביצוע בצוותא, במקרה בו לא חלים המבחנים של גורם מתערב זר. אם נאמר כי במסגרת היסוד הנפשי די לנו אם נבחן האם כל אחד מהחבורה צפה בפועל את התוצאה, ואין צורך במבחן הקשר הסיבתי המשפטי, נאמר למעשה כי לא תיערך בחינה נורמטיבית שעניינה בשאלה האם היה צריך לצפות את התוצאה. לשם הדוגמא נניח מקרה של חבורה גדולה של צעירים שמחליטה לערוך מרוץ מכוניות ומחלקת תפקידים לכל אחד מהחברים: חלק מתחרים בפועל, חלק צופים בתחרות ועתידים להתחרות במנצח לפי הסדר, ישנו מזניק, ישנו מתצפת שמוודא שהמשטרה לא מגיעה, וכדומה. באחת מהתחרויות שנערכות נהרג אחד המשתתפים בהתהפכות מכוניתו. מוכח כי כל המעורבים צפו את אפשרות מותו של אחד המעורבים אך היו קלי דעת כלפי תוצאה זו. לכאורה על פי דיני השותפות, ובהנחה שמבחני הקשר הסיבתי המשפטי מתמצים בצפיה בפועל של הנאשם, יש להרשיע את כל חברי החבורה בעבירה של הריגה. לעומת זאת, אם נחיל גם מבחן נורמטיבי של קיומה של חובה לצפות יוכל בית המשפט לעשות הבחנות בין משתתפים כאלו או אחרים ולזכות את חלקם מעבירת ההריגה מהטעם שלא היתה עליהם החובה לצפות את אפשרות מותו של אחד המשתתפים (ראו והשוו ת"פ (שלום י-ם) 3020/95 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 30.5.97)).

אעיר כי אפשר לטעון שניתן להכניס שיקולי מדיניות המבטאים את המבחן הנורמטיבי לשאלה מי מבני החבורה יחשב למבצע בצוותא ומי לא, אך איני בטוחה כי מבחנים אלו חופפים הם בהכרח או כי ראוי שיחפפו. כך למשל ניתן לטעון כי יש להבחין בין מקרה בו אדם מהחבורה, שחלקו בחבורה היה מינורי, מואשם בהריגה כאשר נהרג אחד מבני החבורה, לבין מקרה בו אותו אדם מואשם בהריגה כאשר נהרג הולך רגל תמים כתוצאה מהמרוץ. לשם יצירת הבחנה זו יש להכיר בכך שאותו נאשם שייך לחבורה העבריינית ונחשב למבצע בצוותא, אך בעוד תהיה הנטייה לזכותו במקרה הראשון בהתאם למבחן הנורמטיבי, הרי שבמקרה השני הנטייה תהיה לעבר הרשעתו בהתאם לאותו מבחן.

23. עמדת המדינה בסוגיה שבפנינו יש בה היגיון רב. אכן ישנה אמירה ערכית בקביעה לפיה כל תוצאה שאדם גרם באופן עובדתי וצפה את אפשרות גרימתה (מתוך יחס חפצי של לפחות פזיזות) יהיה הוא נושא בגינה באחריות פלילית. בפרט נכון הדבר כאשר מדובר בעבירת ההריגה, וזאת בשל ערך קדושת חיי אדם העומד בבסיסה. אדם אשר צופה שמעשיו עלולים לגרום למותו של אדם אחר עליו להימנע מעשיית המעשה על מנת שלא יקופחו חיי אדם. עם זאת, לטעמי אין לקבל עמדה זו, ויש להותיר פתח, אם כי צר למדי, למקרים בהם יסבור בית המשפט כי אין להטיל אחריות פלילית על הנאשם מהטעם שלא היה צריך לצפות את אפשרות גרימת התוצאה. כך, יתכן ובעבירות תוצאה חמורות פחות מעבירת ההריגה יהיו מקרים בהם יסבור בית המשפט כי אין מקום להטלת אחריות פלילית על נאשם. טול מקרה בו שניים מחליטים להתחרות אחד בשני בקפיצה בין גגות ("פארקור", הנחשב לספורט אתגרי). אחד מהם נופל ושובר את רגלו. האם נאמר כי יש להרשיע את השני בגרימת חבלה חמורה? לכאורה מתקיימים כל רכיבי העבירה – ישנו קשר סיבתי עובדתי בין הסכמתו לתחרות לבין התוצאה; הוא צפה את האפשרות שאחד מהם יפגע והיה קל דעת לאפשרות זו, שכן לכאורה מדובר בסיכון בלתי סביר. למרות זאת נראה כי השאלה האם יש מקום להרשיעו בעבירה אינה ברורה מאליה, ויש מקום לעשות שימוש במבחן הנורמטיבי של החובה לצפות על מנת להכריע בשאלה. יתרה מכך, יתכנו סיטואציות שבהן יהיה מקום לבחון שיקולים נורמטיביים גם כאשר מתקיימים יסודות עבירת ההריגה. כך לדוגמא, שניים יוצאים לטיול יחד. אחד מפציר בשני לסטות מהשביל המסומן. השני נענה לבסוף למרות שהוא צופה סכנת חיים כתוצאה מהסטייה מהמסלול, אך הוא נענה ללקיחת הסיכון שגם הוא לכאורה בלתי סביר. המפציר נופל מצוק ונהרג. האם החבר יורשע בהריגתו? נראה כי גם סיטואציה כזו מחייבת שקילת שיקולים נורמטיביים העוסקים בחובתו של החבר לצפות את התוצאה הקטלנית, על אף שמתקיים קשר סיבתי-עובדתי, ועל אף שמתקיימת צפייה בפועל וקלות דעת של החבר. הקושי מתחדד במקרים של ביצוע בצוותא שכן לא נדרש שכל חברי החבורה יקיימו באופן אישי את היסודות העובדתיים של העבירה, כך שניתן יהיה להרשיע כל אחד מחברי החבורה כל עוד התקיים בו היסוד הנפשי גם אם לא התקיים בו אישית יסוד הקשר הסיבתי העובדתי.

מסקנתי היא, אם כן, כי במסגרת עבירות מחשבה פלילית תוצאתיות אמנם בדרך כלל ייבלע מבחן הקשר הסיבתי המשפטי בניתוח היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, אך לעיתים תידרש בחינה נוספת שעניינה בקיומה של חובה על הנאשם לצפות את התוצאה.

24. מהם השיקולים שישקלו במסגרת הבחינה הנורמטיבית של החובה לצפות בעבירות מחשבה פלילית במקרים מהסוג הנידון? זוהי שאלה של מדיניות משפטית וחברתית שיש לבחון אותה בהתאם לצרכי החברה המשתנים, הנורמות המוסריות הנוהגות, ומציאות החיים (עניין יערי, פסקה 8; עניין טואלבו, פסקה 8; ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, פסקה 16 (2002) (להלן: עניין יעקובוב)). אין בכוונתי ליצור רשימה ממצה של השיקולים. עם זאת אומר כי יש משמעות לסוג העבירה ולערך המוגן העומד בבסיסה; לשאלה האם מדובר בהתנהגות במעשה או במחדל; לקיומו או אי קיומו של ערך חיובי בפעילות נשוא האישום ולצורך בהרתעה מפני אותה פעילות; לשאלת סוג הסיכון שנלקח- האם יש בו כדי לסכן רק את נוטלי הסיכון עצמם, או שמא ישנו סיכון גם לאנשים שלא נטלו את הסיכון; לרמת הצפייה של אפשרות גרימת התוצאה, דהיינו עד כמה הסיכון גבוה, ברור וממשי; וכן לנסיבות הספציפיות של המקרה ושל הצדדים המעורבים. כך למשל ניתן לבחון האם מדובר בקטינים שלקחו על עצמם את הסיכון או שמא בבגירים, מהם פערי הכוחות וההשפעה בין הנאשם לנפגע, מי היה היוזם של הפעילות ומה מעורבותו של כל אחד באירוע.

קשר סיבתי משפטי בתחרות מכוניות

25. ראשית ברצוני להגביל את הדיון בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי במרוצי מכוניות למשתתפים פעילים במרוץ, דהיינו אלו הנוהגים במכוניות. עשויות להתעורר שאלות רבות ומעניינות בקשר למשתתפים נוספים במרוצי מכוניות, אך אין כאן המקום לדון בהן. לאחר בחינת השיקולים השונים באתי לכלל מסקנה כי יש לקבוע שככלל מתקיים קשר סיבתי משפטי בין השתתפותו של נהג במרוץ מכוניות לבין מותו של כל אחד מהמשתתפים האחרים או של משתמשי דרך תמימים. דהיינו, לנהג המשתתף במרוץ מכוניות קיימת ככלל חובה לצפות את אפשרות מותו של אחד מהמשתתפים במרוץ או של אחד מהמשתמשים בדרך.

26. הצורך להרתיע מפני השתתפות במרוצי מכוניות הינו שיקול משמעותי ביותר המוביל למסקנה האמורה. "בית המשפט מצווה להעביר את המסר החשוב כי חיי אדם אינם הפקר וכי נהגים מוכרחים ליטול אחריות על מעשיהם שעה שהם יושבים מאחורי הגה המכונית, שהיא ככלי נשק" (ע"פ 6833/06 אבו עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 11.1.10)). כאשר המאבק בתאונות הדרכים במדינת ישראל נמצא בעיצומו, אין החברה יכולה להרשות לעצמה להקל עם אלו שבאופן מודע ומכוון מסכנים חיים על הכביש. הסיכון הנלקח במסגרת מרוץ מכוניות הוא מהחמורים הקיימים, שכן לא נלווית לו כל מטרה חיובית שעניינה בשימוש הרגיל ברכב, אלא מדובר בסיכון מיותר וחסר אחריות הדורש מבית המשפט לנקוט באמצעים האפשריים להרתיע ממנו. הרתעה זו חיונית במיוחד שעה שמדובר בסכנת חיים ממשית להיפגע מהמרוץ. יש להדגיש, ואולי זה העיקר, כי הסיכון כתוצאה מהמרוץ אינו מופנה רק כלפי משתתפי המרוץ עצמו שנטלו על עצמם את הסיכון האמור, אלא גם כלפי משתמשי דרך תמימים, הולכי רגל או נוסעי רכב, שעלולים להיפגע כתוצאה מהמרוץ. כן יש לציין שהסכנה הנשקפת ממרוץ כזה היא ממשית וברורה, ולא פעם שומעים אנו על אנשים שקיפחו את חייהם או נפגעו קשות כתוצאה ממרוצי מכוניות אסורים. מרוץ מכוניות לא חוקי הינו פעילות ללא כל ערך חיובי בצידה, ואין נסיבות שיצדיקו את קיומו. לבסוף יש להזכיר כי נהגי המרוץ מבצעים פעילות אקטיבית ומרכזית במהלך המרוץ, וגם שיקול זה מצדיק להטיל עליהם את האחריות לקיפוח חיים שנגרם בגין התנהגותם זו.

27. בית המשפט המחוזי ערך הבחנה לצורך החלת הקשר הסיבתי המשפטי בין משחק "הרולטה הרוסית" לבין מרוץ מכוניות. בית המשפט נדרש להבחנה זו שכן בעניין לורנס הרשיע בית המשפט העליון שותף למשחק "הרולטה הרוסית" בגרימת מותו ברשלנות של חברו למשחק, לאחר שהאחרון כיוון את האקדח לראשו, לחץ על ההדק ונהרג. באותו עניין דן בית המשפט, מפי השופט ד' לוין, בשאלת הצורך של שותף למשחק "הרולטה הרוסית" לצפות את מותו של חבר למשחק:

"על פי איזה קנה מידה יכריע בית המשפט בדבר הצורך לצפות ? הצורך בו מדובר הוא צורך חברתי, הנערך על פי איזון האינטרסים הנדונים ומידת חשיבותם לחברה.
...
מה "חשיבותו" מבחינת הציבור של משחק "רולטה רוסית" ?
לעניננו, באם נבחן את משחק ה"רולטה הרוסית" אין מנוס מההבנה כי מלבד "ההנאה" התמוהה שבהפקרת חיים ביד הגורל העיוור, הרי שתועלת חברתית כלל וכלל לא קיימת בו. מאידך, הסכנה הטמונה במשחק כזה - שהוא משחק מסוכן, משחק שתוצאתו הרת אסון -רבה עד מאוד ואך ברור הוא שבאיזון האינטרסים בין התועלת לנזק יוצא "משחק" זה כפגע רע לפרט ולחברה.
...
בית המשפט חייב שיתריע על משחקים המסוכנים לחיים כגון "רולטה רוסית" ויוקיע את התופעה הזו. לא יעלה על הדעת שבית משפט יתן ידו בשתיקתו - למשחק כה קטלני ומסוכן. בית משפט חייב להכריע מבחינה ערכית בענין זה, שכן עיני החברה נישאות אליו" (עניין לורנס, פסקאות 11, 12).

28. בית המשפט המחוזי סבר כי יש לאבחן בין משתתפי מרוץ מכוניות לבין משתתפי משחק "הרולטה הרוסית", וכך נימק את עמדתו:

"מרוץ המכוניות דנן שונה מן הרולטה הרוסית ההיא. השוני בא לידי ביטוי ברכיב ההתנהגותי של המשחק המסוכן, כמו גם בנסיבות העובדתיות של שני המשחקים. "במשחק 'רולטה רוסית' הסיכון אינו נלווה למשחק ולמטרה העיקרית – הסיכון וההימור על החבלה הצפויה הם מעיקרי המשחק" (עמוד 24); ...
לשון אחר: הירייה הקטלנית 'סוגרת' את המהלך ההתנהגותי, היא לב לבו של המשחק. המשחק נסוב סביב המתח של הסיכוי למות. לא כן במרוץ מכוניות. הרכיב ההתנהגותי הוא כזה שהמשחק מתחיל בהתקשרות בין המעורבים ואמור להסתיים בזכייה של אחד מהם במרוץ. אכן, קיים גם סיכון של תאונה קטלנית, אך הוא נלווה למשחק. הוא איננו המשחק עצמו. מטרתו של המשחק היא הניצחון במרוץ המכוניות. המוקד הוא בכישורי הנהיגה של המתחרים, מה שאין כן ברולטה הרוסית, שהמוקד במשחק זה הוא במזל ותו לא; לחיים או למוות" (פסקה 43 להכרעת הדין. ההדגשות במקור).

כפי שניתן להבחין בית המשפט המחוזי מתמקד בהנמקתו זו בשיקול של רמת הצפייה של אפשרות גרימת התוצאה. אכן, בעוד שרמת הצפייה במשחק "הרולטה הרוסית" להתממשות תוצאה של מוות היא בנסיבות רבות קרובה לוודאות, הרי שהסיכון במרוץ מכוניות הוא פחות ודאי, גם אם מדובר בסיכון גבוה ומשמעותי. נימוק נוסף המוזכר על ידי בית המשפט המחוזי הוא האחריות של כל אדם למעשיו שלו והאוטונומיה של אדם על מעשיו. נימוק זה נכון הוא הן לעניין משחק "הרולטה הרוסית" והן לעניין מרוץ מכוניות בו נהרג אחד המשתתפים. בשני המקרים הטענה היא כי המשתתף נטל על עצמו סיכון מודע והתנהגותו האוטונומית מצדיקה הימנעות מהטלת אחריות על יתר המשתתפים במשחק בגין מותו. על שיקול זה אתעכב מעט יותר בהמשך הדברים. עם זאת אומר כעת כי על אף ששיקולים אלו נכונים ורלוונטיים, הרי שיש לאזנם עם יתר השיקולים אותם הזכרתי לעיל. לטעמי, בשקלול כל השיקולים הרלוונטיים יש להגיע לתוצאה המטילה ככלל אחריות במרוץ מכוניות אסור על המשתתפים גם בגין מותו של אחד מהם. יתרה מכך, בהשוואת מרוץ המכוניות למשחק "הרולטה הרוסית" קיים שיקול משמעותי להטלת האחריות במרוץ המכוניות דווקא. בעוד שמרוץ מכוניות במקרים רבים מֵסכן גם אנשים שלא נטלו את הסיכון, כגון עוברי אורח ונהגים תמימים, הרי שב"רולטה הרוסית" מֵסכן כל משתתף, בדרך כלל, אך ורק את עצמו (ראו מרדכי קרמניצר ""משחק מסוכן" כאירוע עברייני – הערות להערות" משפטים כו 619, 623, וכן הע"ש 15 (תשנ"ו) (להלן: קרמניצר)). עם זאת, סבורני כי יש להותיר פתח למקרים בהם הנסיבות מצדיקות לומר כי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי. כך יתכן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי מקום בו הנאשם הוא קטין ששוכנע על ידי הנפגע שהינו בעל השפעה רבה עליו להשתתף במרוץ מכוניות אסור, ניתן יהיה לומר כי הוא לא היה צריך לצפות את התוצאה (ראו והשוו ע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.08) (להלן: עניין שלומוב)).

על האוטונומיה והסכמת הנפגע

29. נראה כי אין מי שיחלוק שאם היה נפגע על ידי אחת המכוניות המשתתפות במרוץ הולך רגל תמים, היה ניתן להרשיע את שני הנהגים, זה הפוגע ואף זה שלא פגע בפועל, בהריגתו של אותו הולך רגל כמבצעים בצוותא. הדילמה מתחדדת כאשר האדם שנהרג הוא אחד ממשתתפי המרוץ, שכן במקרה כזה הנטייה היא לומר שהוא נטל במודע את הסיכון על עצמו, הוא אדם אוטונומי שאחראי על מעשיו, ולפיכך אין להאשים אדם אחר במותו. כאמור, לטעמי אכן מדובר בשיקול משמעותי במסגרת בחינת הקשר הסיבתי המשפטי. עם זאת, אין מדובר בשיקול יחיד שמונע כשלעצמו את הטלת האחריות על משתתפי המרוץ.

30. יש להבחין לעניין זה בין הסוגיה של הסכמת הנפגע במשפט הפלילי, שהנטייה היא לראות אותה כמאיינת את האפשרות להטיל אחריות פלילית בגין הפגיעה, אלא בנסיבות מיוחדות, כגון פגיעה ביחידים אחרים, פגיעה בחברה, או אפילו פטרנליזם רך (ראו רות קנאי "הסכמת הנפגע במשפט הפלילי" משפטים כט 389 (תשנ"ח) (להלן: קנאי)), לבין הסיטואציה של נטילת סיכון מודע על ידי אדם. על נטילת סיכונים אומרת קנאי:

"המסתכן אינו מעוניין בתוצאה העלולה להיגרם, אך הוא מסכים משיקולים שונים לנקוט דרך העלולה להביא לאותה תוצאה. כאן יש להביא בחשבון את התועלת שתצמח לו מקבלת הסיכון, ואפילו נטיות של אנשים לשאת סיכון... כשמדובר בסיכון, קל יותר להבין את מערכת-השיקולים של המסכים וקשה יותר לשלול את הסכמתו מנימוקים פטרנליסטיים. מנגד, חשוב יותר לכבד את רצונו ליטול על עצמו סיכונים. נטילת הסיכונים פותחת בפני היחיד אפשרויות נרחבות להגשים את רצונו ואת מטרותיו, אם בתעסוקה ובפרנסה אם בהנאה ובתחביבים. לכן, בתחום זה נראה לי, שחשוב לתת מעמד להסכמה, וחוסר התחשבות בה היא פגיעה ביחיד. גם כאן ניתן לחשוב על מגבלות. ודאי שחומרת הפגיעה חשובה, אבל יש להתחשב גם בסיכויים שההתנהגות המוסכמת פותחת לפניו. האם נקבע כאן מדד של סבירות? האם נאמר כי כאשר נטילת הסיכון מאוד לא סבירה, אין הסכמה אמיתית (רצונית ומודעת)? זהו פטרנליזם רך, שכפי שראינו אפשר לקבלו. אבל אולי צריך לקבל גם הסכמות שאינן סבירות, כל עוד אינן מאוד בלתי-סבירות. בכך אני מתכוונת לאפשר לאנשים שהם אוהבי סיכון לבטא את עצמם ולממש עצמם כרצונם. אך אין להתעלם גם מכך שדווקא בנטילת סיכון יש חשש שההסכמה אינה ממשית, כי האדם סבור שלא יקרה לו דבר. במיוחד נכון הדבר – לדעתי – כשאדם מקבל על עצמו עבודה הטומנת בחובה סיכונים" (קנאי, בעמ' 432).

מן האמור עולה כי פרופ' קנאי אינה שוללת הטלת אחריות פלילית במקרים של סיכון עצמי, אך הדבר תלוי בגורמים שונים כגון חומרת הפגיעה, מידת אי הסבירות בנטילת הסיכון, והאם מדובר בנטילת סיכון בעלת מודעות אמיתית לתוצאות האפשריות.

31. גם פרופ' קרמניצר סבור כי יש לתת משקל ממשי לאוטונומיה של אדם לקחת על עצמו סיכונים:

"אם אכן מקבלים את העובדה כי לאדם בוגר ואוטונומי נתונה החירות לסכן את חייו וכי התנהגות זו, גם אם אינה רצויה מבחינה חברתית ואף איננה ראויה מבחינה מוסרית, היא התנהגות חוקית – כי אז צריכים להיות טעמים כבדי-משקל כדי להטיל אחריות פלילית על מי שמציע לו לעשות כן, תוך העמדתו על הסיכון כמות שהוא, ועל מי שמסייע לו לסכן את עצמו. זאת ועוד: אם מעניקים משקל ניכר לאוטונומיה של הפרט, אין זה בטוח כי יש לאפיין את הסיכון העצמי כבלתי-מוסרי וכבלתי-ראוי" (קרמניצר, בעמ' 624).

פרופ' קרמניצר משתמש בטעמים אלו על מנת לבסס את התנגדותו להרשעת משתתף במשחק "הרולטה הרוסית" בגין מותו של משתתף אחר במשחק, כפי שנפסק בעניין לורנס. עם זאת, גם פרופ' קרמניצר סבור כי נסיבות בהן מתקיים סיכון גם כלפי אנשים אחרים ולא סיכון עצמי גרידא, ניתן יהיה להטיל אחריות פלילית. כך למשל מובאת דוגמא של שלושה חיילים ששיחקו בזריקת רימונים וכתוצאה ממשחקם אחד המשתתפים במשחק נהרג. מהדברים עולה כי פרופ' קרמניצר סבור שמדובר במקרה של ביצוע בצוותא שבו ראוי לראות את מעשי המבצעים כמכלול אחד. בקטגוריה זו מונה פרופ' קרמניצר גם "...מקרים של תחרויות רכיבה או נהיגה מסוכנות, שבהן כל אחד מן המשתתפים מסכן לא רק את עצמו אלא גם את המתחרים האחרים, ולעתים קרובות – גם אנשים נוספים" (קרמניצר, בעמ' 623). עמדתו של פרופ' פלר אף מרחיבה יותר וגורסת כי אין כל השלכה למעמדו האוטונומי של הנפגע על הטלת האחריות הפלילית על הפוגע (ראו ש"ז פלר "קיפוח חיים אגב משחק מסוכן – האמנם פטור בלא כלום?" משפטים כט 109, 124 (תשנ"ח)).

32. יש להוסיף כי הפסיקה בעבר נטתה לא להתחשב כלל בטענת האוטונומיה של הנפגע כשוללת הטלת אחריות פלילית (ראו למשל ע"פ 182/73 סחה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 645 (1974)). פרופ' קנאי מציינת כי תפיסה זו באה על רקע הגישה לפיה המשפט הפלילי דן באינטרסים מוגנים של החברה, ולפיכך הסכמתו של הנפגע אינה רלוונטית. עם זאת, לטעמה, בשנים האחרונות חלה עלייה במשמעות שאנו מייחסים לאוטונומיה של היחיד, ויחד עם גישות הרואות את הפרט כבעל האינטרס המוגן במשפט הפלילי, שבו והתחדדו סוגיות שעוסקות בהסכמת הנפגע ובאוטונומיה שלו (קנאי, בעמ' 392-393). עם זאת, שאלת האוטונומיה נשקלה למעשה במסגרת שאלת ניתוק הקשר הסיבתי. נפסק כי המבחן הוא מבחן הצפיות הסבירה, שייקבע בהתאם לנסיבות העניין (ראו עניין לורנס, פסקה 38; עניין אלגביש, פסקה 9; עניין יעקובוב, פסקה 12; ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד לח(2) 533 (1984)).

במקרה מהשנים האחרונות בו שיחקו שלושה חיילים בכלי הנשק שלהם כשהם יורים זה לעברו של זה קליעים ריקים, נפגע אחד מהשלושה באופן חמור לאחר שנורה לעברו כדור חי על ידי אחד מחבריו. שני החברים האחרים, הן זה שמנשקו נורה הכדור החי, והן החבר הנוסף מתוקף היותו מבצע בצוותא, הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. במסגרת הערעור אמנם לא דן בית משפט זה בשאלת השפעת האוטונומיה על אחריותם הפלילית של השניים, וזאת לאחר שבא-כוחו של החבר שמנשקו לא נורה הכדור הסכים לוותר על הערעור בשאלת האחריות. עם זאת, ניתן ללמוד על גישתו של בית המשפט מהדיון בסוגיית העונש, דיון שהדגיש את החומרה הרבה הטמונה במעשיהם של שני החברים, ובסופו נדחו ערעוריהם על העונש שנגזר עליהם (עניין דהן). במקרה אחר נתן הנאשם לחברו, קטין ללא רישיון נהיגה ותחת השפעת אלכוהול, לנהוג ברכבו. בתאונה שנגרמה נהרג המנוח. בית משפט זה אישר את הרשעתו של הנאשם בעבירת הריגה (עניין שלומוב).

33. לטעמי, אם כן, האוטונומיה של הגורם הנפגע בלקיחת הסיכון היא אכן שיקול, ואף שיקול משמעותי, לאי הטלת אחריות פלילית על משתתף אחר במשחק המסוכן. עם זאת, אין מדובר בשיקול היחיד, ויש לבחון אותו בהתאם לנסיבות העניין וליתר השיקולים שהוזכרו לעיל. עוד אומר, על מנת להניח את הדעת, שלטעמי בפעילויות מסוכנות אך חוקיות, כאשר המשתתפים בפעילות הם גורמים אוטונומיים הנוטלים במודע את הסיכון על עצמם, גם אם מדובר בסיכון חמור, וכאשר אין הם מסכנים אלא את עצמם בפעילות זו, לא יהיה ככלל מקום להטיל אחריות פלילית על אחד המשתתפים בגין פגיעתו של משתתף אחר. בכך מתאיין החשש כי פעילויות ספורטיביות מסוכנות, ובעיקר תחרויות ספורט מסוכנות, תגרומנה להטלת אחריות פלילית על המשתתפים בהן בגין פגיעתו של משתתף אחר, בשעה שכל המשתתפים נטלו את הסיכון באופן אוטונומי ומודע (וראו למשל את דוגמתו של פרופ' קרמניצר על אלוף צה"ל שיצא לשחות בים סוער עם חברו אשר טבע בים- קרמניצר, בעמ' 627). לעניין פעולות בלתי חוקיות, כאשר הנפגע פעל באופן אוטונומי בלקיחת הסיכון על עצמו, וכאשר לא סיכן אלא את עצמו, יש להותיר עניין זה לדיון לעת מצוא (ראו למשל ת"פ (מחוזי י-ם) 193/99 מדינת ישראל נ' אברג'יל (לא פורסם, 24.9.00)). יוער כי דרך נוספת להתמודדות ולהבחנה בין מקרים המצדיקים הטלת אחריות פלילית לכאלו שאינם מצדיקים זאת, יכולה להימצא בבחינת היסוד הנפשי עצמו, שכן קלות דעת, המאפיינת סוגים אלו של מקרים, דורשת נטילת סיכון בלתי סביר. כאשר מדובר בסיכון סביר אשר הסתיים בתוצאה קטלנית ניתן יהיה לפטור מאחריות פלילית בשל כך (ראו והשוו עניין לורנס, פסקה 21).

מן הכלל אל הפרט

34. האם מתקיימים בעניינו של המשיב יסודות עבירת ההריגה? לטעמי, התשובה לכך חיובית. קיומה של תוצאה קטלנית הינה עובדה קיימת. כמו כן מסכימה אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהגותו של המשיב לבין התוצאה הקטלנית. טענתו של המשיב כי התאונה אירעה לאחר המרוץ נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. מדובר בקביעה עובדתית אשר בית המשפט המחוזי ביסס אותה כדבעי, ולפיכך לא מצאתי כי יש להתערב בה. כן מסכימה אני עם בית המשפט המחוזי כי גם אם אכן היה קו סיום המרוץ לפני העיקול בו התרחשה התאונה לא היה בכך כדי לנתק את התאונה הקטלנית מן המרוץ. כפי שקבע בית המשפט קמא "כחלק מן התוצאות השליליות הצפויות מעשיית מרוץ מכוניות ניתן למנות גם את האפשרות כי לאחר סיומו ייתקשו המשתתפים לבלום את מכוניותיהם מן המהירות המסחררת" (פסקה 19 להכרעת הדין). עוד נדחו טענותיו העובדתיות של המשיב כאילו הגורם לתאונה לא היה הנהיגה המהירה והפרועה במסגרת המרוץ, כי אם גורם חיצוני למרוץ. במסגרת זו נדחתה גם הטענה כאילו מחדלי חקירה כאלו או אחרים מולידים ספק סביר בקשר לגורם לתאונה. בקביעות אלו אין מקום להתערבותנו במסגרת הערעור, מה גם שהמשיב לא הגיש ערעור לגביהן.

35. הטענות הנוספות שהועלו על ידי הסנגורית בעניין הקשר הסיבתי העובדתי אינן מקובלות עלי. מבחן הסיבה בלעדיה אין מתייחס לא רק לעצם התרחשות התוצאה, כי אם גם לאופן התרחשותה (הלוי א, בעמ' 754). בענייננו ברור כי לולא הסכים המשיב להתחרות במנוחים לא היה מתרחש המרוץ באותו המקום ובאותה העת, וממילא לא היה נגרם מותם של המנוחים באופן, במועד ובמקום שבו הוא אכן נגרם (ראו גם עניין לורנס, פסקה 33).

36. לבסוף יצוין כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה התקיים במשיב כדבעי. מודעות המשיב לטיב התנהגותו ולנסיבות אינה מוטלת בספק. איני מקבלת את טענת הסנגורית כאילו לא צפה המשיב את התוצאה הקטלנית שנגרמה ממעשיו. אחד מסיכוניו הישירים והברורים של מרוץ מכוניות הינו איבוד שליטה של אחד המשתתפים על מכוניתו בשל המהירות הגבוהה, אשר עלול לגרום למותו של המשתתף. יצוין כי אין נדרש שהנאשם יהיה מודע לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים (ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, פסקה 25 (2000) (להלן: עניין מגידיש)). בהודעתו במשטרה נשאל המשיב לסיבת התאונה לדעתו. הוא עונה כי הוא משער שהגולף לחץ על הברקס חזק בסיבוב ולכן הוא איבד שליטה (ת/4, עמ' 2). עוד הוא מציין כי הוא הכיר את האזור וידע לעצור לפני הצומת, ולעומתו הנהג המנוח לא הכיר ולכן לא עצר בזמן (ת/4, עמ' 6). יתרה מכך, המשיב נשאל בחקירה מדוע בחרו לבצע את התחרות בעלייה והוא משיב שכך קל יותר להשתלט על הרכב (ת/3, עמ' 3). תשובות אלו מלמדות על מודעותו של המשיב לסכנות הנהיגה במהירות גבוהה ועל התקיימותה של חזקת המודעות (ראו עניין מגידיש). כן נדרש להוכיח קיומה של פזיזות. אכן, איני סבורה כי המשיב היה אדיש לגרימת התוצאה, אך בהחלט ניתן לומר כי היה קל דעת כלפיה בנוטלו סיכון בלתי סביר לאפשרות התרחשותה.

באשר לקשר הסיבתי המשפטי, מהניתוח שלעיל עולה כי אף הוא מתקיים במקרה הנידון. כאמור לעיל, המנוחים היו אמנם גורם אוטונומי שבחר במודע להשתתף במרוץ, אך עם זאת מדובר במרוץ מכוניות בלתי חוקי, אשר לא קיים כל ערך חברתי לקיומו, ואשר יש בו כדי לסכן באופן ממשי את משתמשי הדרך האחרים באזור. המשיב אמנם היה קטין בעת האירועים, אך על סף בגירות, וודאי לא ניתן לומר כי שוכנע נגד רצונו הראשוני להצטרף למרוץ. ההיפך הוא הנכון. המשיב השתתף באירוע נוסף המתואר באישום הראשון במרוץ מכוניות אסור, וגם במסגרת האישום השני נאמר כי רק בסיבוב השלישי של התחרות התרחשה התוצאה הטרגית. המשיב נהג ללא רישיון וללא ביטוח ברכב אשר הותקנו בו שיפורים אסורים שמטרתם להאיץ מהר יותר את נסיעת המכונית. כל אלו לצד התוצאה הקשה שנגרמה והערך של קדושת חיי אדם מצדיקים לקבוע כי מתקיים קשר סיבתי משפטי במקרה דנן.

37. המסקנה הנובעת מהדברים האמורים הינה כי לטעמי יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב בעבירת ההריגה. עם זאת, מאחר שהמשיב לא הואשם בבית המשפט המחוזי בנוגע לאירוע הקטלני בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ובית המשפט המחוזי הוא שהחליט על הרשעתו בעבירה זו לאחר שזוכה מעבירת ההריגה, דומני כי בנסיבות העניין יש לבטל את ההרשעה באישום זה בגין עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. התוצאה היא, אם כן, כי בגין האישום השני יורשע המשיב בעבירות של הריגה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח.

גזר הדין

38. המדינה ביקשה כי אם יורשע המשיב בהריגה יוחמר עונשו. מנגד הגיש המשיב ערעור על חומרת גזר הדין של בית המשפט המחוזי. לולא ההרשעה בעבירת ההריגה לא הייתי רואה להתערב בגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. בית המשפט סקר את כל השיקולים הרלוונטיים ואיזן ביניהם באופן שאינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. בית המשפט סקר באריכות את תסקיר שירות המבחן החיובי שניתן בעניינו של המשיב, וכן את המכתב ממפקד הפלוגה בה שירת המשיב שאף הוא חיובי ביותר. אעיר בעניין זה כי לאחר מתן גזר הדין החליט המשיב להשתחרר מהצבא ולא להשלים את שירותו הצבאי. בית המשפט אף הביא בחשבון את עובדת קטינותו של המשיב בעת ביצוע העבירה, ואת הצורך לעודדו ללכת בתלם הנורמטיבי בו נראה כי הוא הולך כעת. לחומרא שקל בית המשפט המחוזי את החומרה הרבה ואת המסוכנות הנשקפת מעריכת מרוץ מכוניות בו השתתף המשיב, כשהוא נוהג אף ללא רישיון וללא ביטוח, ואת הענישה החמורה הקבועה לצד העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

39. הרשעתו של המשיב בעבירת ההריגה חלף הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מצריכה לטעמי החמרה מסוימת בענישה. אמנם, שתי העבירות נושאות עונש מירבי זהה, עשרים שנות מאסר, אך החומרה הנובעת מהרשעה בעבירת ההריגה רבה היא, ויש לתת לה משמעות המבטאת את יחסה של החברה לערך קדושת החיים. עם זאת, איני סבורה כי יש למצות את הדין עם המשיב. הן בשל העובדה שמדובר במקרה ראשון מסוגו שנידון בפני בית משפט זה, הן בשל הנוהג לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, והן בשל נסיבותיו האישיות של המשיב- גילו הצעיר, העדר עבר פלילי, והשתתפותו בהליך שיקומי אשר שירות המבחן מגדירו כחיובי. כמו כן, העובדה שהמנוחים בחרו להשתתף באופן אוטונומי ומודע במרוץ המכוניות אמנם אינה מונעת לטעמי את הרשעת המשיב בעבירת ההריגה, אך היא בהחלט מהווה שיקול בגזירת העונש. מטעמים אלו הייתי מעמידה את עונשו של המשיב על 16 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו בעינם.

40. התוצאה היא, אם כן, כי אם תישמע דעתי נרשיע את המשיב בעבירת הריגה תחת ההרשעה בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. עונשו של המשיב יוחמר ל-16 חודשי מאסר בפועל, כאשר יתר רכיבי גזר דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

א. מסכים אני לחוות דעתה המקיפה של חברתי השופטת ארבל. אבקש להוסיף דברים קצרים.

ב. "משחקי חיים" מסוכנים דוגמת זה שלפנינו, "רולטה רוסית", "פאקור" ועוד כיד הדמיון הלא טובה, מבטאים זילות בחיי אדם שיש הנוהגים בה - נוהגים תרתי משמע - ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה מקופחים חיים לשווא. משחקים אלה מסכנים לא אחת גם אחרים, מלבד המשתתפים עצמם כמובן. הם נעדרי כל תכלית חיובית של משחק ספורטיבי בין בני תרבות, וכאמור, לא אחת מסתיימים בתוצאה הרת אסון; וכבר הביאה חברתי מדברי השופט ד' לוין בע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 (ראו פסקה 27 לחוות דעתה), בה הוקעה תופעת הרולטה הרוסית, בהכרעה ערכית, "כפגע רע לפרט ולחברה".

ג. אכן, קיימת גם לדידי חשיבות ערכית בקביעה שלפיה אדם אשר במעשהו גרם עובדתית לתוצאה קשה - מוות - שאת אפשרות התרחשותה צפה, ישא באחריות פלילית למות הזולת. קשה, ודומה כי היא מנוגדת לכל היגיון בריא, המחשבה כי נפטור אדם מאחריות פלילית כאשר צפה שמעשהו עלול לגרום למותו של אחר, וחרף זאת לא נמנע מן המעשה, והתוצאה היתה קטלנית. ככלל, לטעמי, מי שצפה בפועל את התרחשותה של תוצאה, אחראי למעשיו שבעקבותיהם אירעה, תהא הכרעתנו כאשר תהא בשאלה העיונית של חובתו לצפות. ואולם, הטעמים שהוצגו בחוות דעתה של חברתי השופטת ארבל, ועיקרם מורכבות נסיבות החיים, ולא אחזור כדי לא להאריך, מצדיקים הותרת פתח, אם כי לדידי צר כמעט כקופה של מחט, למקרים שבהם יסבור בית המשפט כי לא היתה חובה לצפות את אפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית, אף אם זו נצפתה בפועל. סוג השיקולים שיישקלו במסגרת בחינת החובה הנורמטיבית לצפות את התוצאה, כפי שהסבירה חברתי, הוא בראש וראשונה שאלה שבמדיניות; מדיניות שניתן בגדרה משקל לסוג העבירה, להיבט הערכי והחוקי של הפעולה ולשיקולים נוספים תוך התחשבות בנסיבות המקרה הקונקרטי. כשלעצמי אדגיש לעניין המדיניות השיפוטית, כי לדידי ב"משחקי חיים" מסוג זה נחוצה הרתעה, ובתי המשפט נדרשים להרים תרומתם למיגורם, באשר מלבד סיכון מיותר אין בהם דבר, ועומדים הם בסתירה לעיקרון היסוד והמובן כל כך של קדושת החיים. פעולה שכל כולה התרסה בוטה כלפי קדושת החיים, ראויה למדיניות שיפוטית מחמירה ולפרשנות נורמטיבית בהתאם, כעובר כחוט השני בחוות דעת חברתי.

ד. ספציפית, במקרה דנא אין ספק כי התקיים הקשר הסיבתי העובדתי. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, סבורני, גם אם אין הדברים מובנים מאליהם, כי קשר משפטי זה קיים, ולוא בהתבטאו בסיכון מוות לאחרים מעבר למשתתפים; מודעות המשיב לכך שאין בלתה, היא רכיב חשוב בהרשעה. אוסיף בהקשר זה, כי הכרעתה של חברתי הוגבלה למשתתפים פעילים במרוצי מכוניות; אציין, כי אינני שולל החלת מבחן דומה גם ביחס לבעלי תפקידים נוספים במרוצים כגון דא - ואולם, דיה לצרה בשעתה.

ה. לבסוף, חברתי נדרשה, בעקבות בית המשפט המחוזי, לשאלת האוטונומיה והסכמת הנפגע למעשה. לטעמי, במקרים מן הסוג דנן, כמו מרוצי מכוניות, קיים קושי בהנחה כי האוטונומיה של הנפגע והסכמתו שוללים הטלת אחריות פלילית, ראשית, מן הטעם שההשתתפות במשחקים אלה עלולה להיות תוצר של לחץ חברתי. קשה להלום את ההנחה כי משתתף נטל במודע ומרצון מלא את הסיכון הכולל שערי מוות, ועל כן - כנטען - אין להטיל אחריות פלילית על משתתפים אחרים, גם בעידן שבו האוטונומיה של היחיד ניצבת במרכז (ר' קנאי "הסכמת הנפגע במשפט הפלילי" משפטים כט (תשנ"ח) 389, 393-392). לכך מתווסף הסיכון הפוטנציאלי לחיי הזולת שייקרה על דרכם של משתתפי המירוץ; אף פרופ' קרמניצר במאמרו "משחק מסוכן כאירוע עברייני – הערות להערות", משפטים כו (תשנ"ו) 619, מציין (עמ' 623) כחריג לכלל ההתנהגות והאחריות האינדיבידואלית מקרה של "ייחוס התנהגות של אחרים במקום בו כל אחד מן המשתתפים מסכן גם את חבריו ואף אחרים". בודאי פרופ' פלר, בגישתו השזורה במאמריו "'משחק מסוכן כאירוע עברייני' – הערות למבנהו", משפטים כ"ו (תשנ"ה) 169, וכן "קיפוח חיים אגב משחק מסוכן – האמנם פטור בלא כלום?", משפטים, כ"ט (תשנ"ו) 109, רואה בסיכון הזולת מקור לאחריות פלילית (וראו פסקה 31 לחוות דעת חברתי).

ו. אפשר להקיש נושא זה במידת מה לחובת המעקה במשפט העברי. פרופ' אביעזר רביצקי הביא במבואו לספר קדושת החיים וחירוף הנפש (קובץ מאמרים לזכרו של סגן אמיר יקותיאל ע"ה, י' גפני וא' רביצקי עורכים (תשנ"ג), 13) את המדרש (ספרי דברים, פי' רכט; מהדורת פינקלשטיין, 261) לפסוק "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, כי יפֹל הנֹפל ממנו" (דברים, כ"ב, ח') – "אין לי אלא גג, מנין לרבות קורות, שיחים ומערות, חריצים ונעיצים, תלמוד לומר, 'ולא תשים דמים בביתך'".

מדרש זה עניינו המצוה שבתורה לבנות מעקה במקום שיש בו סכנת נפילה, כדי למנוע שפך דם לשווא. לא למותר לציין כי את המלים "ולא תשים דמים בביתך" מתרגם אונקלוס "ולא תשוי חובת דין דקטול בביתך" (ולא תשים חובת דין מוות בביתך). המעקה נדון בגמרא (למשל בבלי בבא קמא, ט"ו, ב'; מ"ו, א').

הבאנו את דברי התורה במצוות המעקה. אומר הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (י"א, א'):

"מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר, 'ועשית מעקה לגגך'...".

ולהלן (הלכה ד'):
"אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה... לכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'השמר ושמֹר נפשך'". (דברים ד' ט').

וכן ראו דברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קפ"ד) לענין מצוות המעקה "שצוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו, וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הקורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם, וכן המקומות המסוכנים והרעועים כולם יבנו ויתוקנו עד שיסור הרעוע והסכנה". להלכה נפסק גם בשולחן ערוך, חושן משפט תכ"ז, א' "מצוות עשה לעשות אדם מעקה לגגו".

מסביר ספר החינוך (ספרד, המאה הי"ג) כי מטרת המצוה "כדי שלא תיכשל בריה ליפול בהם או מהם תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מום בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס" (מצוה תקמ"ו).

ההיקש לטעמי הוא למצבי סכנה פוטנציאליים, שכל המזהה וצופה אותה, ושהיה עליו להתכונן אליה מטבע קיומה – מצווה לעשות כל מאמץ למנוע את המפגע; ונשים לב כי הציווי מזכיר "ולא תשים דמים בביתך", קרי, באבדן נפשות חלילה מדובר, ומכאן כנראה גישת המתרגם אונקלוס; "לא תשים דמים בביתך", והיא ומצוות לא תעשה "שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם" (החינוך מצוה תקמ"ז).

ז. כללם של דברים, בנדון דידן עסקינן במרוץ מכוניות בלתי חוקי. תועלת חברתית אינה קיימת בו כלל ועיקר, ואילו הסכנה הכרוכה בו גדולה לאין שיעור. המשיב אף אינו בעל רשיון נהיגה, והוא רכש רכב שבו התקין שיפורים לשם האצתו. לא זו בלבד, אלא שאין היא הפעם הראשונה שהוא משתתף בה במרוצי מכוניות; הוא היה היוזם ולמעשה הפעיל מערך תחרויות שבו הזוכה מקבל פרס כספי. המשיב היה מודע לסכנה; היה עליו לצפותה, והוא צפה אותה בפועל. הסכנה היתה למשתתפים וגם לעוברי הדרך.

ח. אשר לעונש, ער אני לקטינות המשיב בשעת מעשה, גם אם ב"רף קטינות גבוה", גיל 17.3. הקטינות היא שיקול חשוב, על פי קביעתו המובהקת של המחוקק בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971; אך אין הקטינות מחסנת מפני ענישה, לרבות במאסר בפועל, והעבירה היא הריגה, לא פחות. אילולא הקטינות היה מקום לעונש חמור משמציעה חברתי, אך בנסיבות אצטרף אליה אף בזאת.

ט. אחר הדברים האלה קראתי את חוות דעתו המעניינת של חברי השופט הנדל. אציין, כי בית המשפט קמא הרשיע את המשיב בעבירה החמורה (סעיף 332 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, וחברי השופט הנדל תומך בכך. ואמנם עבירה זו עונשה המירבי - עשרים שנות מאסר - זהה לזה של עבירת הריגה שבסעיף 298. אף כותרתה מתאימה לכאורה בנידון דידן, שהרי המשיב נתן ידו לסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. אך עלי לשוב למדיניות השיפוטית. נודה על האמת, העבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה משמשת בעיקר למגוון של אירועי עבירה של נהיגה פרועה ומשולחת רסן בכבישים, של זריקת אבנים לכביש וכדומה. מבלי להפחית מחשיבותן ומחומרתן של אלה, בענייננו עסקינן בליבת הצפי למוות, בשונה מן המקרים המשמשים על פי רוב בתיקי סעיף 332. לטעמי, בהמשך לחוות דעת חברתי ולהערותי, יאה לו יותר עבירת ההריגה.

ש ו פ ט

השופט נ' הנדל:

1. קראתי היטב ובעניין רב את חוות דעתה של חברתי השופטת ע' ארבל. עמדתה רבת שכנוע ועשירה בעומקה. אם בכל זאת הגעתי לתוצאה אחרת לפיה יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין שניתנה בבית המשפט המחוזי בי-ם מפי השופט נ' סולברג ההסבר לכך הוא שלטעמי עסקינן בסוגיה שיכולה ליפול לשני צדדי ההכרעה והמפתח מצוי במדיניות משפטית צרופה. האמור חל גם על הערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין. נדמה כי ההדגשים בשאלות המדיניות והמחלוקת שמפרידה בינינו ברורים אף יותר. יצויין כי מחלוקת דומה בין שופטים בסוגיה הנידונה קיימת גם בשיטות משפט מעבר לים, כפי שיובהר.

2. ראובן ושמעון משתתפים במירוץ מכוניות. כל אחד מהם נוסע בצורה פרועה ומסוכנת ואחד משלם בחייו. האם השני יהיה בהכרח אחראי למותו בדמות הרשעתו בעבירת ההריגה? זוהי השאלה הכללית הדורשת הכרעה. דוגמה זו מזמינה מיד הצגת דוגמאות אחרות. למשל, האם ישנה הדבר אם הנפגע הוא נוסע באחד מכלי הרכב או הולך רגל. אלו הסוגיות שמתעוררות בערעור זה. במקרה שלפנינו, שלושה צעירים נועדו ביניהם לקיים "מירוץ מכוניות" כאשר הזוכה במירוץ יזכה ב-500 ש"ח. למסלול המירוצים נבחרה דרך קוליץ בירושלים והמשתתפים קיימו את המירוץ פעם אחת, שנו ושילשו. המשיב בערעור המדינה, שהיה בן 17 בעת האירוע, נהג ברכב אחד. ברכב האחר נסעו שני חבריו שהיו בגירים באותה העת, המנוחים פאדל נאסראללה (להלן: פאדל) ועמאר נסאר (להלן: עמאר) ז"ל. בשני המירוצים הראשונים נהג פאדל ברכב שהתחרה במשיב, ולצידו ישב עמאר. במירוץ השלישי התחלפו עמאר ופדאל בתפקידיהם. עמאר איבד שליטה ברכב אשר בסופו של דבר פגע בקיר אבנים ובכך נגרם מותם של עמאר ושל פאדל שישב לצידו.

האם ניתן והאם ראוי להרשיע את המשתתף השלישי, הוא המשיב בערעור המדינה, בהריגת שני חבריו בנסיבות אלה – כאשר אין טענה כי הנהיגה של המשיב בתור שכזו השפיעה על נהיגתו של עמאר? זוהי השאלה הקונקרטית העומדת לפנינו. להשלמת התמונה, יצויין כי המשיב זוכה בבית המשפט המחוזי לנוער מעבירות ההריגה אולם הורשע בעבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רשיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח. עוד יצויין כי בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי לא הוכח שהמשיב יזם את התחרות ודעתו נטתה לכך כי המנוח פאדל הוא אשר יזם את התחרות. זוהי התשתית העובדתית. יודגש כי המשפט הפלילי התנהל כמובן נגד המשיב ועל רקע זה נקבעו מעשי שלושת המעורבים.

3. המחלוקת בין הצדדים באשר להכרעת הדין נסובה בעיקרה על שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי, הקושר את המשיב למותם של שני המנוחים. אמנם, הוצגה המחלוקת באשר לקשר הסיבתי העובדתי אך בית המשפט המחוזי הראה יפה, ומקובלים עלי דבריו כמו על חברַי, כי קשר סיבתי עובדתי במובן של "הסיבה בלעדיה אין" אכן מתקיים. מעשיו של המשיב אכן מצויים בתוך שרשרת הסיבות והמסובבים שהובילה לתוצאה הקטלנית.

4. מטרתו של מבחן הקשר הסיבתי המשפטי היא –

קביעת מדיניות משפטית מתי, או ליתר דיוק עד לאיזה גבול, יהא אדם אחראי לקשר העובדתי שלו לאירוע מסוים (ע"פ 10023/06 טואלבו נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (9.12.09) (להלן: עניין טואלבו)).

כלומר, מטרתו היא לתחום את גבולותיה של שרשרת הסיבתיות העובדתית על ידי כך שאנו בוררים ממנה אך ורק את החוליות אותן ראוי לצבוע בגוון הפלילי. תיחום זה איננו מצד מידת החסד והרחמים אלא חיוני לשם קיומו של הדין עצמו. הוא חיוני הואיל והסתפקות בבחינת "הסיבה בלעדיה אין" עלולה להביאנו אל מחוזות האבסורד בהטלת אחריות בפלילים על גורמים רחוקים בשרשרת הסיבתיות העובדתית – על יצרני מכוניות, סוללי כבישים, מהנדסי כלי נשק או הורים לעבריינים (ראו עניין טואלבו, פסקה 4; גבריאל הלוי תורת דיני העונשין ב 106 – 107 (2009) (להלן: הלוי ב)). הרחבה רבתי שכזו לא רק שתכתים בפלילים את מי שאין ראוי להכתימו אלא אף תביא לזילות משמעותה של הטלת אחריות פלילית גם בעיני מי שנמצא מתאים לשאת בה.

העניין אינו רק מעשי גרידא. סוגיה זו טומנת בחובה מרכיבים ערכיים. זאת במיוחד כאשר עסקינן בעבירות המתה. לאמור: בית משפט קובע כי האחד גרם למותו של האחר. יושם אל לב – גרם. בכל עבירות ההמתה – רצח, הריגה וגרם מוות ברשלנות – אחד מהאלמנטים הוא גרימת התוצאה. גרימה זו חייבת כאמור לעמוד במבחן הכפול של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. ודוק, הקביעה לפיה קיים קשר סיבתי עובדתי אינה מורידה מהשולחן התייחסות לעובדות המקרה בבואנו לבחון את הקשר הסיבתי המשפטי. נהפוך הוא, זהו חלק מהמבחן המשפטי. בליבת ההכרעה במקרנו ניצבים מעשי המשיב והיחס בינם לבין מעשי הנהג האחר.

מלאכה זו של צביעת המתחם בו מתקיים קשר סיבתי משפטי איננה נעשית במברשת עבה אלא במכחול דק תוך שימת לב לחילופי הגוונים. ההכרעה בדבר קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי איננה החלטה בינארית, כזו הצבועה בצבעי שחור ולבן אלא תלויה במיקום המדויק בו נציב את נסיבות המקרה על פני קשת רחבה של גוונים. על כן, קשר סיבתי יכול שיתקיים במקרה אחד, אך בשינוי של נסיבה אחת נאמר כי אינו מתקיים.

5. בהקשר של עבירת המתה מסוג רצח, הומחש הדבר בדיון שנעשה בפסק הדין בעניין טואלבו, שם נעשתה ההבחנה בין מקרים בהם מתקיים קשר סיבתי "טהור" לבין מקרים בהם ישנו קשר סיבתי רופף יותר, אותו כינינו "מעשי", זאת בעקבות עיון במקורות המשפט העברי. ההבחנה בין קשר סיבתי טהור וקשר סיבתי מעשי מבוססת על המחשבה הפלילית, על מהות המעשה ועל מידת קיומו של קשר ישיר בין המעשה לתוצאה. אינו דומה דינו של רוצח לגביו הוכח קיומו של קשר סיבתי טהור, לזה שלגביו הוכח רק קשר סיבתי מעשי –

לכן, נאשם שביצע מעשה רצח בתנאים המקיימים קשר סיבתי 'טהור' –הדין יחייבו במלוא חומרתו. לעומת זאת, הקשר הסיבתי ה'מעשי' נסמך על קשר רופף יותר וההתייחסות אליו הנה גם פרי מדיניות שיפוטית (עניין טואלבו, פסקה 9).

כלומר, בהיעדר סיבתיות מובהקת הכורכת את המעשה לתוצאה, נותר הדיון בקשר הסיבתי תלוי בנסיבות הספציפיות של המקרה ובמדיניות המשפטית הראויה.

זו הגישה – רגישות למדיניות המשפטית תוך הדגשת נסיבות המקרה – אף בעבירת המתה מסוג גרם מוות ברשלנות. בע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 (להלן: עניין לורנס) שעניינו בהרשעת נאשם בעבירה זו בשל השתתפותו במשחק "רולטה רוסית" נקבע כי:

אין הדבר אומר בהכרח כי בכל מקרה של משחק מסוכן תהיה תוצאה של הרשעה בעבירה או חיוב בעוולה, שהרי עדין יש לבחון את נסיבות כל מקרה ומקרה כדי להמשיך ולקבוע שישנה חובת זהירות קונקרטית, שהייתה התרשלות ושהיה קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק (שם, פסקה 19).

עוד נכתב:

ההתיחסות לקיומה או להעדרה של חובה, בין פלוני לרעהו, איננה מעוגנת בעיקרה בחריצת משפט אינדיבידואלית בדבר מהות היחסים הספציפיים אשר ראוי שישררו בין פלוני לרעהו האמור; שאלת קיומה או העדרה של חובה היא סוגיה שבדין, הבנויה על חלוקה ועל סיווג כלליים של סוגי פגיעות וסוגי מזיקים וניזוקים, ואשר גבולותיה מושפעים בראש וראשונה ממדיניות משפטית (שם, תוך ציטוט מדברי הנשיא מ' שמגר בע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 141, 156).

6. ובענייננו – כיצד מבררים את קיומו של קשר סיבתי משפטי בעבירת המתה מסוג הריגה? בפסיקה נקבע כי הקשר הסיבתי המשפטי כרוך במבחן הצפיות האובייקטיבי במסגרתו עלינו לבדוק האם באורח סביר ניתן היה לצפות את התוצאה והאם צריך היה הנאשם לצפות את התוצאה (ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 34, 42; וכן ראו את צומת המפגש בין סעיפים 298, 20 ו-90א לחוק העונשין, התשל"ז – 1977). עוד נקבע כי הצפיות הנדרשת איננה כלפי האופן המדויק בו התממשה התוצאה הקטלנית אלא די בצפיית עצם אפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית (ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1)221, 232 (להלן: עניין חסיין); ע"פ 4752/08 שולמן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (6.4.09); עניין טואלבו, פסקה 4; יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין א 279 – 280 (2010) (להלן: רבין וואקי)). לצד זאת, היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה, הוא מודעות לרבות פזיזות כלפי התוצאה, שנבחנת באספקלריה סובייקטיבית.

7. טוענת המערערת כי בכל מקום בו נצפתה התוצאה בפועל, נאמר גם כי היה על הנאשם לצפותה. ומתוך כך, מרגע שהוכח היסוד הנפשי מתייתר למעשה הצורך בבדיקת הקשר הסיבתי המשפטי. על כן בענייננו, לשיטתה, משקבע בית המשפט קמא את קיומו של קשר סיבתי עובדתי ואת קיומו של יסוד נפשי (ובו מודעות סובייקטיבית לאפשרות התרחשות התוצאה), אין עוד צורך להראות קיומו של קשר סיבתי משפטי, זאת בהסתמך על פסק הדין בעניין רוסו-לופו (ע"פ 4512/09 ד"ר סבטלה רוסו-לופו נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (31.8.10); עניין חסיין, עמ' 232). אכן, במקרים רבים נאמר כי מקום בו צפה נאשם את התוצאה שתשתלשל מהתנהגותו, הרי שגם צריך היה לצפותה. עם זאת, כפי שנאמר גם בעניין חסיין, יש להכיר במקרים בהם יקבע בית המשפט כי לא היה על הנאשם לצפות את התוצאה, גם אם בפועל אכן צפה אותה. מטבע הדברים אפשרות כזו תתעורר במקומות בהם הנאשם איננו הגורם הבלעדי והישיר לתוצאה האסורה. בל נשכח, ואין הדבר מפתיע, כי קיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא עניין שבעובדה ואילו קשר סיבתי משפטי – ציפייה – הוא עניין שבנורמה.

8. במקרה שלפנינו, בהצטרפותו למירוץ ובהשתתפותו בו המשיב אכן חולל את אחת הסיבות בלעדיהן אין, אך איננו הגורם הבלעדי והישיר למותם של שני חבריו המנוחים, שכן בחירותיהם שלהם ומעשיהם שלהם עומדים בתווך. יחד עם זאת, עובדה זו כשלעצמה איננה מחייבת אותנו לומר כי הקשר הסיבתי המשפטי ניתק. הדבר תלוי כאמור בנסיבות המדויקות של המקרה. יתרה מכך, אמנם הקשר הסיבתי המשפטי מהווה סוגיה עצמאית אך ההכרעה בה מצויה בלבוש עובדות המקרה.

להמחשת הדברים נבחן מספר מקרים. נפתח במקרה המופיע במאמרו של מרדכי קרמניצר ""משחק מסוכן" כאירוע עברייני – הערות להערות" משפטים כו 619, 627 (להלן: קרמניצר "משחק מסוכן"), שם מתאר המחבר שני חברים המחליטים לצאת ולשחות בים סוער ואחד החברים טובע ומוצא את מותו. ובמקרה קרוב, שני חברים יוצאים לטיול מסוכן ואחד מהם נופל ממצוק ונהרג. אפילו יזם את הכניסה לים או את היציאה לטיול, האם נרשיע את החבר בהריגה? כמו המחבר, סבור אני שכעניין של מדיניות משפטית ראויה התשובה לכך תהא בדרך כלל שלילית. דוגמה לחריג תתעורר במצב בו היחס המעמדי בין שני המעורבים עשוי כשלעצמו ליצור אחריות.

אמנם, בשונה מהמקרה שלפנינו, בשני המקרים הללו אין מדובר בפעולה שהיא עבריינית במהותה. על כן נפנה למקרים אחרים מעולמם של "משחקים מסוכנים" בכלל ומירוצים אסורים בפרט: כמו במקרה שלנו מסכמים ביניהם שני חברים על עריכת תחרות הכרוכה בנהיגה מהירה. אלא שבניגוד למקרה שלפנינו, חוקי התחרות שונים: הראשון יוצא מירושלים לתל אביב ביום ראשון, והשני יוצא למחרת כשסכום ההתערבות יינתן למתחרה שהשלים את המרחק בפרק הזמן הקצר ביותר. לחילופין, שני המתחרים מקיימים את חלקם באותו הזמן ובאותו המקום, אלא שמשימותיהם שונות: משתתף אחד נוהג במכונית מנקודה א' לנקודה ב', בזמן שחברו מבצע משימה מסוג שונה לחלוטין שאינה כרוכה כלל בנהיגה מסוכנת. הזוכה בסכום ההתערבות הוא מי מהם שישלים את משימתו ראשון. בשונה מדוגמאות השחייה והטיול, כאן אמנם מדובר בפעילות הנושאת אופי עברייני מובהק אולם אף באלה אני סבור כי גם אם אחד מהנהגים ימצא את מותו ניתן להניח כי לא נרשיע את חברו בהריגה כיוון שריחוק הזמן, ריחוק המקום והאופי השונה של חלקו בתחרות מקרבים אותנו לתוצאה זו. המקרה דנא הוא מקרה קשה מכל הדוגמאות לעיל הואיל ואין בו ריחוק בזמן, כמעט ואין בו ריחוק מקום, ולמעשה אף מדובר בפעילות עבריינית מובהקת, כזו שיש לנו עניין רב במניעתה. אף על פי כן, סבור אני כי גם במקרה זה יש לקבוע כי לא התקיים קשר סיבתי משפטי בין מעשיו של המשיב לבין התוצאה הקטלנית. זאת משום הצד השווה למקרה זה ולדוגמאות הקודמות – האוטונומיה של הנפגע, זו המתגלמת בבחירותיו החופשיות והעצמאיות של כל משתתף באשר למטרה, למבנה ולכללי התחרות הנידונה, ואשר מביאה לניתוק הקשר הסיבתי במקרה המונח לפתחנו.

9. אחד ממאפייניה העיקריים של האחריות הפלילית הוא היותה מבוססת על אשמה אישית. כלל היסוד בדין הפלילי הוא כי כל אדם אחראי למעשיו ולתוצאות מעשיו, אך לא למעשי זולתו. כדברי פרופ' קרמניצר:

ככלל, התנהגותו של כל אדם היא שלו ושלו בלבד, ואין מייחסים מעשיו של אדם אחד לאדם אחר. זה מושכל ראשוני הנובע הן מתפישתו של כל עושה כפועל אוטונומי והן מאופיה של האחריות הפלילית המבוססת על אשמה אישית. (קרמניצר "משחק מסוכן", עמ' 622)

עקרון זה מעוגן גם בכלל היסוד במשפט העברי הפלילי לפיו "אין שליח לדבר עבירה" (תלמוד בבלי, בבא מציעא, י' ע"ב). מעשיו הפליליים של אדם מיוחסים לו ולו בלבד. אין אדם יכול לתלות בחברו את התוצאות החמורות שהביא על עצמו במעשיו שלו.

עיקרון זה איננו אך ורק עניין שבמדיניות או פריו של סטנדרט יציר פסיקה אלא אחד מביטוייו המשפטיים הקונקרטיים של עיגון כבוד האדם כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני, פ"ד מח (3) 837, 842 כתב הנשיא מ' שמגר כי:

כבוד האדם משתקף, בין היתר, ביכולתו של יצור אנוש בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חופשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפייה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש.

בהקשר אחר, כתבנו על יסוד זה את הדברים הבאים:

הפגיעה באוטונומיה מהווה פגיעה בכבוד האדם בשל שלילת או צמצום חופש הבחירה של האדם. "החוט המשולש" – אוטונומיה, כבוד האדם וחופש הבחירה – "לא במהרה ינתק" (קהלת ד, י"ב). בליבת האוטונומיה מצוי הכבוד ובגלעינו של האחרון שוכנת הבחירה.

... המשפט העברי ראה את כוח בחירתו של אדם כערך מרכזי. סיפורו של אדם הוא גם בחירותיו (ע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.11) (להלן: עניין ענטבי)).

בעניין ענטבי נדון משקל ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה, ובפיצוי הראוי על פגיעה בזכות זו. כאמור, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עיגן זכות זו כזכות יסוד חוקתית, וכדברי הנשיא א' ברק בבג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(4) 221, 233 – 234: "אוטונומיה זו של הרצון הפרטי מהווה ערך יסוד במשפטנו. היא מעוגנת כיום בהגנה החוקתית על כבוד האדם". בעניין ענטבי הבאנו תימוכין למרכזיותו של עיקרון זה במשפט העברי, ונוסיף עליהם כעת מדבריו של הרמב"ם בחיבורו הגדול:

רשות כל אדם נתונה לו:אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו.הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע" (בראשית ג, כב) כלומר הן מין זה של אדם היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, "פן ישלח ידו" (שם).

...ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיהו אומר "מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב" (איכה ג, לח) – כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד על עצמו (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה ה, א-ד).

על ערך יסוד זה נסמך השופט ת' אור בפסק הדין בו ביסס את ההכרה בפגיעה באוטונומיה כראש נזק בר פיצוי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526) מקום בו לא ניתן משקל ראוי לרצון החופשי ולהסכמה מדעת של המטופלת, ועל ערך זה נסמכנו אנו בעניין ענטבי כאשר עמדנו על התרחבותה ההדרגתית של הזכות לאוטונומיה ונקבע כי הגיעה העת שלא להסתפק עוד בפסיקת פיצוי סמלי בגין פגיעה בזכות זו וכי יש להעריך את מלוא הפיצוי הראוי על פגיעה מעין זו.

הדגשת מקומה של האוטונומיה האישית איננה יפה אך ורק לדיני הנזיקין. מדובר בעיקרון חוקתי על-חוקי החולש על פני כל ענפי המשפט ובכלל זה על הדין הפלילי. ככזה, פעמים שהתבססות עליו תיטיב עם הניזוק (כבעניין דעקה או עניין ענטבי) אך פעמים והיא תביא להקלה בדינו של מעוול מקום בו, למשל, ניכנס לתוך גדרי דוקטרינת ההסתכנות מרצון. גם במשפט הפלילי, התבוננות מתוך נקודת המבט של האוטונומיה האישית ועקרון הבחירה החופשית יכולה להביא למיצוי חומר הדין עם נאשם אחד, אך להקל בבואנו לדון נאשם אחר. למעשה, עצם הטלת האחריות הפלילית על אדם מבוססת על הכרתנו בכבוד האדם, באוטונומיה האישית ובבחירה החופשית:

עקרון העל במבנה הטלת האחריות הפלילית, בהתאם לתורת דיני העונשין, הוא עקרון הבחירה החופשית.

... הבחירה החופשית, מנקודת המבט המוסרית הדאונטולוגית, מהווה נקודת מוצא ראויה למבנה הטלת האחריות הפלילית, כך שעקרונות היסוד של האחריות הפלילית והנגזר מהם אכן ינבעו מעקרון-על יסודי ומכונן, עקרון הבחירה החופשית. עם זאת, הסבר זה ניתן ליישום לא רק במסגרת דיני העונשין והטלת האחריות הפלילית, ודומה כי הסבר זה יהא הולם גם הוא ביחס לכלל ענפי המשפט (גבריאל הלוי תורת דיני העונשין א 168 – 171 (2009)).

כמובן, היחס לאוטונומיה בענפי המשפט השונים אינו זהה. הפליליות בודקת אשמה על פי הנחת האחריות. היחיד אחראי למעשיו ולא למעשי האחר אם כי אלה האחרונים יכולים להשפיע על הגדרת אחריות היחיד בפלילים. במילים אחרות, במשפט הפלילי האדם הוא אשר קובע את גורלו אך הוא נשפט מתוך העובדה כי הוא אינו חי באי בודד.

אם כן, כלל היסוד הוא עקרון האשמה האישית לפיו אדם הבוחר לבצע מעשה יהיה אחראי – והוא בלבד – לתוצאות מעשיו ולהן בלבד. יחד עם זאת, כמו בכללים אחרים, גם לכלל זה מספר יוצאים מן הכלל אשר עוגנו על ידי המחוקק כשהבולטים בהם מצויים בסעיפים 29 – 31 לחוק העונשין ובהם מבצע בצוותא, מבצע באמצעות אחר (שעל פי תנאי הסעיף – 'ככלי בידו' והיעדר בחירה – אפשר אמנם לראות את החיוב לא כחריג אלא כביסוס דווקא לעקרון האוטונומיה והבחירה החופשית), משדל ומסייע.

10. את המקרה שלפנינו מבקשת המערערת לבחון תוך שאנו מתבוננים על המירוץ כולו כמכלול אחד. המערערת מבקשת להיבנות מההלכה שנקבעה בעניין לורנס. פסק דין זה עסק במשחק מסוכן מסוג "רולטה רוסית" ותוצאתו הייתה הרשעת אחד המשתתפים בגרימת מותו ברשלנות של משתתף אחר. בפסק דין זה נבחן המשחק כולו כמכלול אחד שאינו ניתן לחלוקה.

נסיבותיו של המשחק המסוכן שנדון בעניין לורנס הובילו את בית המשפט לראות באותו משחק מסוכן מקרה אותו ראוי להחריג מעקרון האשמה האישית. נדגיש ונאמר כי לא ניתן לראות את המקרה שלפנינו כיישום פשוט של ההלכה שנקבעה בעניין לורנס. למעשה, את השאלה שעומדת לפנינו – השתתפות במירוץ מכוניות - הותיר השופט ד' לוין בצריך עיון (עניין לורנס, פסקה 17). ההחלטה האם ליישם הלכה זו גם בענייננו מחייבת עיון מפורט בנסיבותיו הייחודיות של המקרה – הן של העושה והן של המעשה – על המשותף ועל המבדיל אותו מהמקרה שנדון בעניין לורנס.

באשר לנסיבות העושה – בית המשפט העליון מפי השופט ד' לוין הדגיש בעניין לורנס:

יש לבדוק את מכלול הנסיבות ואת מכלול המעשים באותו ערב החל בדיבורים על רולטה רוסית, הכנת הכלים למשחק, דיבורו של המערער על סיכוי קלוש של פליטת ירייה בפעם הראשונה, היותו של המערער "אוטוריטה" עבור המנוח הן משום הפרש הגילים האבסולוטי ביניהם (4 שנים) והן משום "פער המעמדות": המערער, בגיר בן 21 ואילו הנער קטין בן 17, וכפי שכבר ציינתי, המערער שירת בצבא והיה בעל ניסיון כחייל מהשורה ובעל ניסיון במשחק רולטה רוסית כפי שעולה מחומר הראיות (עניין לורנס, פסקה 27).

מבחן העושה חשוב מאוד בעיני בבוא בית משפט לבחון הטלת אחריות על משתתף בתחרות מסוכנת. טול לדוגמה מקרה דומה לשלנו בשינוי שהנהג שנותר בחיים הוא אביו של הנהג בן ה-14 של הרכב האחר שפגע בקיר. ברי כי בשל הקשר בין הנהגים שמצביע על מעמד, דומיננטיות והשפעה קל ונכון יותר להטיל אשמה על הנהג האחר. למעשה, נסיבות כאלו מחלישות את עוצמתה של האוטונומיה שנייחס לנהג שנהרג. לכן, לא בכדי בית המשפט בעניין לורנס הדגיש את "פער המעמדות" (כלשונו) בין שני המעורבים ואת יכולתו של הנאשם "לסחוף עמו" את הנער המנוח (שם).

ומה בענייננו? המשיב היה קטין בעת האירוע, קטין שהוא אמנם על סף הבגירות אך בכל זאת צעיר משני המנוחים בהם התחרה. אמנם גם כקטין וכנטול רשיון הספיק המשיב לצבור נסיון מפוקפק במירוצי מכוניות, אולם נסיונם של המנוחים (אשר לפחות אחד מהם התחרה במשיב כשבועיים-שלושה קודם למירוץ הקטלני) לא בהכרח נפל משלו. כאמור, בערכאה קמא נקבע כי טענת המדינה לפיה המשיב יזם את המירוץ הקטלני לא הוכחה ואף לא מן הנמנע כי יוזם התחרות היה אחד משני המנוחים:

בהודעותיו במשטרה מסר הנאשם כי פאדל המנוח הוא זה שיזם את התחרות, והוא אף זה שביקש לשנות ולשלש בה. גם בשיחת טלפון עם אחי-המנוח, שיחה שהוקלטה שלא בידיעתו, כשהוא משיח לפי תומו, אמר הנאשם דברים מעין אלה... דעתי נוטה לכך שאכן פאדל המנוח היה היוזם, וזאת גם על יסוד האמור בסיכומי ב"כ הנאשם (פסקה 31 לפסה"ד המחוזי).

נראה אם כן כי ההחלטה האומללה להשתתף במירוץ התקבלה על ידי שני הבגירים באופן עצמאי ורצוני, בלא שניתן לתלות את החלטתם לעשות כן בלחץ מצידו של המשיב, הקטין באותה העת. אין בסיס לקבוע כי האוטונומיה של המנוחים הייתה פחות ממלאה בשל "פער המעמדות" בינם לבין המשיב לטובת האחרון.

11. ובאשר למבחן המעשה – האוטונומיה של שני המנוחים לא באה לידי ביטוי אך ורק בהחלטתם להצטרף למירוץ, אלא התממשה הלכה למעשה גם באופן בו בחרו לעשות זאת. תחת הכותרת "משחקים מסוכנים" חוסה מגוון רחב של פעילויות. המשותף לכולן הוא הזילות הקיצונית של ערך חיי אדם בקרב המשתתפים, אולם יש גם לא מעט מן המפריד ביניהן. אינו דומה משחק בנשק, דוגמת "רולטה רוסית", משחק אשר לגביו התקבלה הלכת לורנס, למירוץ מכוניות כגון זה שלפנינו. לאי דמיון זה שני פנים, האחד נוגע למהותו של המשחק המסוכן והשני עניינו באופן ניהול המשחק. מבחינת מהותו של המשחק, בית המשפט בהלכת לורנס הדגיש כי באשר לרולטה רוסית "הסיכון אינו נלווה למשחק ולמטרה העיקרית – הסיכון וההימור על החבלה הצפויה הם מעיקרי המשחק". ירייה קטלנית במשחק רולטה רוסית מהווה חלק אינטגרלי מהמשחק גופו. ראשיתו בהחלטה לשחק את המשחק וסיומו במותו של אחד מהמשתתפים. כדברי פרופ' פלר:

הרכיב ההתנהגותי שבאירוע עברייני זה – כבכל משחק מסוכן, כולל של "רולטה רוסית" – מהווה מקשה אחת, על תרומותיהם ההתנהגותיים, המותנות זו בזו והמשתלבות זו בזו, של כל המעורבים במשחק, החל מן הסיכום הקולקטיבי, המשותף לקיים את המשחק וכלה בצעד האחרון של היריה הקטלנית... כלומר, "מכלול" שאינו סובל פירוק, החל עם הבשלת הרעיון המשותף לערוך את המשחק וכלה עם הלחיצה על הדק האקדח (ש"ז פלר ""משחק מסוכן" כארוע עברייני – הערות למבנהו" משפטים כו (תשנ"ה) 169, 178 – 179).

המשחק כולו בנוי סביב השאלה "מי בקיצו ומי לא בקיצו", שאלה המתעצמת מיריית סרק אחת לזו הבאה אחריה, ועד למימוש התוצאה הקטלנית כחלק אינטגרלי מהמשחק. מרכיב זה שעניינו מזל עומד בלב התחרות. במירוץ מכוניות, לעומת זאת, תוכן ההתערבות איננו מי יחיה ומי ימות אלא מי יגיע ראשון – ובחיים – לנקודת הסיום. תוצאת המוות היא תוצאה אפשרית, מסתברת במידה כזו או אחרת, אולם זוהי תוצאת לוואי של המשחק, תוצאה שאיננה רצויה לא רק מבחינת שיקול דעתו של כל אדם מן היישוב, אלא אף מבחינת שחקנים הרפתקנים וחסרי זהירות כנהגי מירוצים. משמעותה של תוצאה כזו – מבחינתם של המשתתפים במירוץ – היא כישלונו של המשחק כולו. השיקול של מבחן המעשה מצטרף לשיקול של מבחן העושה שעשוי לעמוד בפני עצמו. הנפקות של מבחן המעשה היא כי בבוא בית משפט לשקול שיקולי מדיניות ניתן לסבור, מבלי לטעת מסמרות, כי ככל והתוצאה הקטלנית שזורה יותר בכללי המשחק יהיה יותר מקום לשקול הטלת אחריות על המשתתף אשר שרד את המשחק. זאת לא בשל התוצאה אלא בשל הקשר שבינה לבין ההחלטה המשותפת לשחק את המשחק. בכל מקרה, מבחן המעשה עשוי להוות כלי בבדיקת מבחן העושה על ידי בית המשפט והמידה בה נפגעה האוטונומיה של הנהרג על ידי המשתתף האחר.

ההבדל באופיים של שני המשחקים מביא בתורו להבדל משמעותי באשר לאופן ההתנהלות בשני המשחקים המסוכנים. במשחק רולטה רוסית מתמצה מרחב קבלת ההחלטות של המשתתפים בהחלטה על סחיטת ההדק ובה בלבד. אין כל מקום לשאלות של "איך" ו"כיצד" וממילא, ההשתתפות אינה כרוכה בהפעלת שיקול דעת כלשהו או יישום מיומנות כלשהי. במירוץ מכוניות, לעומת זאת, לכל אחד מהמשתתפים שמורה האפשרות להפעיל שיקול דעת באשר לאופן בו יכלכל את צעדיו במסגרת המשחק – ברצותו סוחט את דוושת הדלק, וברצותו מרפה ממנה. כל אחד מהמשתתפים משתמש במיומנות שלו ומעמידה במבחן בתנאי קיצון, מבחן שלא ראוי היה להעמידה בו.

המאפיין של שיקול דעת של כל יחיד אינו ייחודי למשתתפים במירוץ מכוניות. המשפט עשוי להכיר בנהג כממלא תפקיד לרבות כמבצע בצוותא, בביצוע שוד, למשל. עם זאת, ומשיקולי מדיניות כפי שיוסבר, יתכן ויהיה מקום להגיע למסקנה משפטית אחרת כאשר עסקינן בתחרות בין שני כלי רכב וקביעת האחריות של כל נהג כלפי מותו של נהג אחר.

12. כדי להבהיר את הנקודה האחרונה ולהסביר את השיקולים שעומדים מאחורי הכותרת "מדיניות משפטית" אתייחס להערת אגב חשובה מבחינה אנליטית בדברי חברתי השופטת ע' ארבל. הערה זו, על הדוגמה שבה, אינה נצרכת להכרעה גופה בסוגייתנו, לא לגישתי ואף לא לגישת חברתי, אך יש בה לחדד את העמדות באופן שעשוי סייע להכריע במקרה הנדון. בחוות דעתה כותבת חברתי כי -

נראה כי אין מי שיחלוק שאם היה נפגע על ידי אחת המכוניות המשתתפות במרוץ הולך רגל תמים, היה ניתן להרשיע את שני הנהגים, זה הפוגע ואף זה שלא פגע בפועל, בהריגתו של אותו הולך רגל כמבצעים בצוותא. הדילמה מתחדדת כאשר האדם שנהרג הוא אחד ממשתתפי המרוץ, שכן במקרה כזה הנטייה היא לומר שהוא נטל במודע את הסיכון על עצמו, הוא אדם אוטונומי שאחראי על מעשיו, ולפיכך אין להאשים אדם אחר במותו (פסקה 29 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל).

לדעתי המקרה בו צד ג' – הולך רגל – נהרג על ידי אחת המכוניות במירוץ אינו מוביל בכל מצב להטלת האחריות על הנהג האחר. לשם כך נציג מספר דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא מקום בו שני כלי הרכב המתחרים נוסעים זה ליד זה והולך רגל אשר נמצא בדרכם נפגע על ידי אחד הרכבים. כאן ניתן לומר שהימצאותם של שני כלי הרכב מגדירה בבירור את הזירה של המקרה ואף את מרחב התמרון של הולך הרגל ועל כן נראה שלא נתקשה להטיל אחריות פלילית על שני הנהגים. הדוגמה השנייה היא מצב בו שני כלי הרכב מתחרים מי יגיע ראשון מרחוב 1 לרחוב 100. התחרות יוצאת לדרך ובעוד נהג אחד נמצא ברחוב 40, הנהג האחר נמצא ברחוב 70 שם הוא פוגע בהולך רגל. השאלה היא האם במארג עובדתי זה הנהג הראשון שנמצא במרחק משמעותי ממקום קרות התאונה אחראי לה. האם נגדיר את הזירה כמקום התאונה לרבות התמונה שהוצבה לפני הולך הרגל או שמא נרחיב את ההגדרה לכל הרחובות בהם התקיים המירוץ? הדוגמה מזכירה את הדוגמה שהובאה לעיל באשר לתחרות המתקיימת בין שני משתתפים בימים שונים. תיתכן אפשרות שנתונים של מרחק וזמן ינתקו את הקשר הסיבתי המשפטי זאת כיוון שהסיכון שהתממש איננו חופף לחלוטין לסיכון שיצר הנהג שלא פגע. דוגמה שלישית היא מקרה בו כלי הרכב אינם מקבילים זה לזה ומצויים במרחק קטן, אך גדול דיו כדי שניתן יהיה לטעון שהימצאותו של הרכב אשר לא פגע לא השפיעה על התנהגות הולך הרגל. מקרה זה אף הוא מעורר קושי ואחריותו של הנהג אשר לא פגע אינה ברורה מאליה. זאת גם אם עסקינן בעניין של מידה, ודרך זו תוצע להבחין בתוצאה בין המקרה השני והשלישי. מקובלים עלי דברי חברתי שהכלי של מבצע בצוותא עשוי לסייע. ברם, השאלה היא אם בכוחו להכריע בכל מקרה ומקרה.

אבהיר האמור דרך דוגמה רביעית שהיא המקרה שלפנינו. גם חברתי מסכימה כי ההכרעה כאשר מדובר בשאלת האחריות של אחד הנהגים על פגיעה עצמית של נהג אחר היא קשה יותר מהמקרים בהם הנפגע הוא צד ג'. ברצוני להבהיר השקפתי בעניין תוך התייחסות למקרה הקונקרטי בציון שלוש נקודות. האחת, אף המדינה בערעורה לא הסתמכה על הקונסטרוקציה של ביצוע בצוותא. לאור המחשבה שהשקיעה המדינה בערעור, חסר זה אינו מקרי. אין זה קל לטעון לקיומה של הסכמה שמשמעותה הסופית היא ששני הנהגים רקמו תכנית כדי להרוג את עצמם או אחד את השני. כך או כך, כתב האישום אינו מבסס את אשמת המשיב על היותו מבצע בצוותא אלא בתור גורם עצמאי. שנית, ניתן לטעון כי ההשפעה של ביצוע בצוותא בנסיבות מקרנו תבוא לידי ביטוי ברובד הקשר הסיבתי העובדתי. קרי, שגם כאשר המערער לא פגע ברכבם של המנוחים עדיין השתתפותו היא תנאי בלעדיו אין לקרות התוצאה. ברם, גם ללא ההפניה לדוקטרינת המבצע בצוותא מוסכם אף על בית משפט קמא כי הקשר הסיבתי העובדתי הוכח. ואולם, נותר לדון בקשר הסיבתי המשפטי. קיומו של קשר זה הכרחי בעבירת המתה. יש לזכור כי הנושא הוא "הרכיב התוצאתי של העבירה והקשר הסיבתי לתוצאה" - "זיקת השייכות" (ראו רבין וואקי 259 – 263, 276 – 279). בהקשר זה בודקים לא רק את המעשה והמחשבה אלא גם את קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין המעשה לבין התוצאה. זהו עניין של מדיניות ולא ברור כלל שבסופו של דבר קיים קשר סיבתי משפטי בין התנהגותו של נהג אחד לבין התוצאה שהביא נהג אחר על עצמו אך מפני שיש הסכמה ביניהם לצאת למירוץ.

שלישית, אכן המדינה לא מתבססת על היות המשיב מבצע בצוותא. אף על פי כן, לצורך פיתוח נקודה זו אצא מתוך הנחה כי בנסיבות מתאימות ניתן לטעון ששני המתחרים במירוץ המכוניות הינם בגדר מבצעים בצוותא. יסוד מרכזי בביצוע בצוותא הוא החלטה משותפת לבצע תכנית לעבור עבירה פלילית (ראו למשל ע"פ 5686/07 משה בסטיקאר נ' מדינת ישראל (17.2.2011)). בראיה זו אפשר לומר שמצב בו שני נהגים מחליטים לערוך תחרות שלא על פי דיני התעבורה יוצרים הם בכך סיכון תעבורתי בניגוד לחוק. אם נוסיף לכך מודעות לתוצאה הקטלנית, על פני הדברים יתקיימו מצבים בהם גם הנהג שלא פגע עשוי להיות אחראי לפגיעת הרכב האחר. אולם אף אם כך, יש מקום להבחין בין מצב בו נפגע צד ג' לבין מצב בו נפגע אחד מהנהגים עצמם (ולעמדה אחרת ראו (קרמניצר "משחק מסוכן", עמ' 623)). הרציונל בהבחנה הוא שבחינת התכנית כלפי חוץ אינה חופפת בהכרח את בחינת התכנית כלפי פנים, דהיינו בין הנהגים לבין עצמם. ראשית, ואין זה עיקר, נדמה כי מבחן הכוונה לגרום לאותה תוצאה על פי סעיף 20(א)(1)(א) לחוק העונשין אינו כולל פזיזות במובן של "אדישות – בשוויון נפש לגרימת התוצאות האמורות". מרכיב כזה עשוי להתקיים כלפי צד ג' אך לא כלפי הנהגים בינם לבין עצמם. והיה כי יטען הטוען שחלה החלופה האחרת של פזיזות – "קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (סעיף 20(א)(1)(ב)) – אשיבנו כך: בכל מקרה עולה כי יש להפעיל מבחן אחר בשני המצבים – האם הנפגע הוא צד ג' או אחד מהנהגים עצמם. וחזרנו לכלל לפיו יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. ניתן ואף חובה לבחון את אחריותו של נהג אחד על פגיעה עצמית של נהג אחר במירוץ, לעומת בחינת האחריות של נהג אחד באשר לגרימת מותו של הולך רגל שנפגע על ידי נהג אחר במירוץ.

יש לבחון אפוא את הקשר הסיבתי המשפטי כמבחן בפני עצמו על פי נסיבות המקרה הנדון. זאת גם אם קבע בית המשפט המחוזי שהמשיב היה מודע לאפשרות התוצאה (פסקה 50). וכאן נגיע לעיקר. האם התכנית המשותפת – תנאי לקיומו של ביצוע בצוותא – אינה מתייחסת בצורה אחרת ליצירת סיכון כלפי צדדי ג' לעומת יצירת סיכון כלפי הנהגים עצמם? הרי, בליבת התחרות עומדת ההסכמה כי כל נהג יחליט על דעתו הוא באשר למידת הסיכון שהוא מוכן לקבל על עצמו. כפי שעולה מהחומר, מובן היה לשני הנהגים כי כל אחד יפעיל מנגנון שליטה פנימי שישפיע למשל על מהירות הנסיעה שלו. מהותו של ההסכם היא שכל נהג ייסע באופן אוטונומי. התכנית להשתתף בתחרות מעין זו כוללת בחובה את הכלל כי אחד אינו קובע עבור השני באיזו מהירות הוא ייסע. כך יש להתייחס להיותם מבצעים בצוותא. אם אכן כל נהג אחראי לעצמו, הן על פי כללי התחרות וכן מבחינה טכנית בדבר שליטתו ברכב, מתעורר קושי ממשי בעיני לקבוע שקיים קשר סיבתי משפטי בין הפגיעה במנוחים לבין נהיגת המשיב. כללי המשחק בנסיבות המקרה מערערים את המסקנה שהמשיב "גרם" למותם של המנוחים. קשר משפטי – אין. זאת כסוגיה נפרדת מאחריותם המשותפת האפשרית של הנהגים כלפי צדדי ג', סוגיה שאינה מתעוררת הלכה למעשה בתיק זה. במקרה זה עולה בבירור כי פאדל ז"ל, הנוסע ברכב שהתהפך ופגע בקיר, אינו בגדר צד ג' ומשכך אין להבחין בין שני המנוחים לעניין הטלת אחריות על המשיב בגרימת מותם. הסיבה נעוצה בכך כי במקרה זה לא רק שפאדל הסכים לנסוע ברכב שהשתתף בתחרות אלא אף נטל חלק פעיל כנהג בתחרויות באותו ערב.

להשלמת התמונה אינני מתעלם מכך שכמובן, יכול ותהא סטיה ברורה מן התכנית. למשל, שני נהגים שיוצאים למירוץ כאשר התחרות היא להגיע מחיפה לתל אביב בזמן הקצר ביותר ובכפוף לחוקי התנועה. היה ואחד הנהגים נהרג בשל נסיעה במהירות מעבר למותר בחוק, תנאי התחרות עשויים כשלעצמם לפטור את הנהג השני מאחריות. דוגמה אחרת היא כאשר אין התניה לנסוע בהתאם לפקודת התעבורה ותקנותיה, אבל נהג אחד, כדי להתמודד עם הולך רגל, פותח את החלון ויורה באוויר להפחידו אך הירי פוגע בהולך הרגל. הנהג השני עשוי לטעון בהצלחה כי ירי זה אינו קשור אליו. דוגמאות אלו קלות יחסית להכרעה. בדוגמה הראשונה הפעולה הקטלנית בדמות הגברת המהירות עומדת בניגוד מפורש לכללים שסוכמו. גם בדוגמה השניה, משתמע כמעט במפורש כי פעולת הירי נופלת מחוץ להסכמה. ברם, אין בקיומם של מקרים קלים יותר כאלו לשלול קיומו של מקרה פחות ברור. המפתח הוא דיוק בהבנת ההסכמה לעומקה על פי מהותה. ההסכמה בין שניים להתחרות במירוץ מכוניות כוללת בצורה יסודית ומרכזית הכרה באוטונומיה של כל משתתף באשר לסיכון אשר הוא יוצר. באשר לצד ג' שנפגע אפשר לטעון כי ההכרה באוטונומיה של הנהג האחר לנהוג על פי רצונו אינה מעלה או מורידה מבחינת ההסכמה בין הנהגים והקשר הסיבתי המשפטי. ואולם, מבחינת פגיעה של נהג בעצמו יש מקום להדגיש את רכיב האוטונומיה בהסכמה ואף לתת לכך ביטוי בבחינת הקשר הסיבתי המשפטי. למסקנה, אף בהנחה שהמשיב היה אחראי לדוגמה של פגיעה בצד ג', אין בכך כדי לחייב הטלת אחריות באשר לפגיעה של נהג אחר בעצמו.

13. לדעתי כעניין שבמדיניות נכון יהיה לקבוע שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי בנסיבות תיק זה. בגדר שיקולי המדיניות, מעבר לאמור לעיל, הייתי מפנה אצבע לשני שיקולים. האחד, אופייה של עבירת ההריגה. המבנה הנוכחי של עבירות ההמתה בחוק העונשין הוביל לכך כי עבירת ההריגה תופסת ברשתה קשת רחבה של עבירות (אף הוקמה ועדה לבחון את הנושא, ראו משרד המשפטים דו"ח הצוות לבחינת עבירות המתה בחוק העונשין 5 (2011)). בשל היות עבירת ההריגה עבירת 'סנדוויץ'' בין הקומה הראשונה לבין הקומה השלישית נוצר המצב הבא: עבירת ההריגה כוללת בחובה את כל העבירות אשר עולות במידת מה מעבירת גרימת מוות ברשלנות לאלה שנופלות מעבירת הרצח בשל היעדר רכיב אחד. יש לזכור כי בעוד לצידה של עבירת הרצח העונש הוא מאסר עולם חובה, למעט חריגים; העונש בגין העבירה של גרימת מוות ברשלנות הוא עד 3 שנות מאסר; ואילו העונש המרבי בגין עבירת ההריגה הוא 20 שנה (ראו סעיפים 300, 304, 298 לחוק העונשין). זו אף זו – בעניין לורנס הורשע הנאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. יש מעין קפיצת מדרגה – מגרימת מוות ברשלנות להריגה – בעתירת המדינה בערעור זה. הרחבה כזו במקרה שמעורר קושי גם לשיטת חברי, דורשת זהירות. כדי להמחיש את העניין יוצגו דברים שנאמרו על ידי פרופ' קרמניצר ביחס לעבירה של גרם מוות ברשלנות בעניין לורנס:

ראייה מכלולית פוגעת בדיוק הבחינה של האחריות הפלילית, המתבטאת בשילוב של התנהגות מסוימת של העושה עם היסוד הנפשי שלו. היא עלולה להתבטא בהרחבת האחריות, כאשר מייחסים לפלוני מעשים של אלמוני. מדובר אפוא בפיקציה הכרוכה בהרחבת האחריות ללא עיגון בחוק וככזו היא סטייה מעקרון החוקיות וחריג הטעון הנמקה והצדקה מיוחדות (קרמניצר, "משחק מסוכן", עמ' 622 – 623).

בעבירת הריגה אני סבור כי הרחבת האחריות חמורה שבעתיים הואיל והדיוק הנדרש חיוני אף יותר בשל חומרת העבירה בה אנו מתעתדים להרשיע. בכל מקרה, האמור לעיל ודאי רלוונטי בבוא בית משפט לתחום את הקשר הסיבתי המשפטי תוך קביעת מדיניות משפטית רצויה.

השיקול השני שרלוונטי לקביעת המדיניות המשפטית הוא תחום הסיכון. עסקינן בנהיגה. זהו תחום שמהווה ענף משפטי כשלעצמו. יש בנמצא את פקודת התעבורה, תקנות התעבורה, סעיפים מיוחדים בחוק העונשין כגון סעיף 332, ואף בית משפט לענייני תעבורה. הנפקות היא שהנושא מוסדר היטב בחוק ובפסיקה. נדמה, ולכך אתייחס בהמשך, כי מצב משפטי זה מאפשר פתרונות אחרים להתמודד עם התופעה של מירוצי מכוניות בכלל, ובהתנהגות דוגמת זו של המשיב בפרט, מבלי להיעזר בסל הרחב של עבירת ההריגה. היבט נוסף של העניין הוא שדיני התעבורה ותקנותיהם נשענים היטב על האוטונומיה של הנהג ואחריותו הישירה לאופן נהיגתו. הדרישות ממנו ברורות, חד משמעיות ומגוונות. זאת גם לנוכח מבנה הרכב ואופי פעולת הנהיגה שמתבצעת על ידי יחיד ולא בצוותא. אף שיקול זה רלוונטי בעיני בבוא בית המשפט לקבוע מדיניות משפטית ולתת ביטוי לכלל האוטונומיה של האשם במשפט הפלילי.

14. עיון בפסיקה מעבר לים מגלה כי הניתוח המשפטי, השאלות והתשובות הרלוונטיות, על חילוקי הדעות שהתגלעו בהכרעת הדין בתיק זה דומים עד מאוד למלאכה השיפוטית שם. אתמקד בארצות הברית. המפתח בשאלה האם משתתף במירוץ מכוניות יהא אחראי מבחינה פלילית בגין מותו של משתתף אחר, הוא בסיבתיות. זאת במסגרת עובדתית שמאפיינת את רוב התיקים ואף את מקרנו לפיה הייתה הסכמה חופשית ומרצון להתחרות, לא היה מגע בין שני כלי הרכב, והנהג שנהרג איבד את שליטתו ברכב. היו בתי משפט שהטילו אחריות על הנהג שנותר בחיים והיו שלא. בפסק הדין המנחה Commonwealth v. Root, 170 A.2d 310 (Pa. 1961) נקבע על ידי בית המשפט העליון של פנסילבניה שרשלנותו העצמאית של הקרבן היא סיבה המבטלת את הקשר הסיבתי ועל כן התנהגותו של הנהג המצטרף אינה בעלת קשר ישיר מספיק למוות על מנת שיהא אחראי בפלילים. נקבע כי יש לבחון את העניין על פי אמת המידה של קשר סיבתי ישיר (direct cause) ולא בזו של מבחן הקשר הסיבתי הקרוב (proximate cause) שמתאים יותר לדיני הנזיקין האזרחיים. בעניין שהובא בפני בית משפט באוהיו נמנע בית המשפט מלהטיל אחריות במקרה דומה בהיעדר ראיה שהמחוקק התכוון להטיל אחריות פלילית בנסיבות הכלליות המתוארות ככלי הרתעה נגד השתתפות במירוצי מכוניות ((State v. Uhler, 61 Ohio Misc. 37 (1979). בית המשפט לערעורים בפלורידה ציין שהגם שקיים קשר סיבתי עובדתי על פי מבחן "אלמלא", לא יהיה זה צודק לחייבו בפלילים בגין מותו של שותפו למירוץ (Velazquez v. State, 561 So. 2d 347 (Fla. Dist. Ct. App. 1990)). בית משפט לערעורים במדינת אורגון הרשיע בדעת רוב נהג שהצטרף למירוץ מכוניות בכך שגרם למותו של נהג אחר. דעת המיעוט התנגדה לקביעת אחריות פלילית על סמך השתתפות במירוץ בלבד. שופט המיעוט הציג דוגמה לפיה שני דייגים יוצאים לים בסירה קטנה, תוך מודעות ורצון ומתוך שכנוע הדדי, על אף קיומה של סערה צפויה. והיה ואחד יטבע בסערה היעלה על הדעת, כך שאל, לחייב את השני? דעתו, שהתבססה על שיקולי מדיניות ואחריותו של כל גורם להתנהגותו שלו הפכה לדעת רוב כאשר העניין נדון בפני בית המשפט העליון באותה מדינה (State v. Petersen, 526 P.2d 1008 (Or. 1974)). בתיקים אלה ואחרים יש הכרה בעצמאות השליטה של הנהג על רכבו ובכך שלא יהיה זה צודק להעביר אחריות זו לנהג ברכב אחר, גם אם הסכים להשתתף במירוץ המכוניות.

לעומת זאת, במדינת איווה הטיל בית המשפט העליון על משתתף בתחרות אחריות פלילית בגין מותו של משתתף אחר שאיבד שליטה ברכב. נפסק כי ההשתתפות במירוץ המכוניות היוותה סיבה סמוכה-מצטרפת (concurring proximate cause - State v. McFadden, 320 N.W.2d 608 (Iowa 1982)). בית משפט לערעורים במרילנד הרשיע נאשם בנסיבות דומות על בסיס הקביעה שהצטרפותו למירוץ המכוניות היוותה קשר סיבתי ישיר למות משתתף אחר (Goldring v. State, 654 A.2d 939 (Md. Ct. Spec. (App. 1995). בבית המשפט העליון של מדינת טנסי נקבע שהדין המדינתי אינו מכיר כלל המונע הרשעת נאשם בגין גרימת מוות ברשלנות בשל כך שהוא רק השתתף במירוץ שבמהלכו מת משתתף אחר, אם כי מידת הרשלנות של הקרבן עשויה להשפיע על התוצאה ((State v. Farner, 66 S.W.3d 188 (Tenn. 2001). בית משפט לערעורים בניו יורק הרשיע נאשם בנסיבות דומות משום שחולל את התהליך (set in motion) שהביא למותו של השותף למירוץ והתוצאה הייתה צפויה (People v. Hart, 778 N.Y.S.2d 94 (N.Y. App. Div. 2004)).

סקירת המשפט המשווה מגלה חילוקי דעות במבחן המשפטי שיש להחיל לבדיקת הקשר הסיבתי המשפטי, והתייחסויות שונות לשתיקת המחוקק באשר לסוג זה של תחרות. עולה כי בתי משפט אשר הרשיעו שמו דגש על התכנית המשותפת והצפיות, ואילו בתי המשפט שזיכו נתנו את הבכורה לשיקול האוטונומיה והדרישה לקשר סיבתי משפטי ישיר יותר. ההיקש אינו ישיר גם מפני שמדובר במדינות שונות, בהכרעות שלא ניתנו בהכרח על ידי בתי משפט פדרליים ובכל מקרה לא על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית. עוד יש להפנות למבנים השונים של עבירות ההמתה במדינות השונות. חלק מהנאשמים הואשמו בעבירה הדומה לעבירת גרם מוות ברשלנות (involuntary Manslaughter; criminally negligent homicide) וחלקם הואשמו בעבירות חמורות יותר (second degree manslaughter; reckless homicide - הדומות לעבירת ההריגה). מעניין לציין כי במדינות שונות ישנן עבירות המתה הייחודיות לשימוש ברכב כגון (vehicular homicide; vehicular manslaughter – נהיגה רשלנית ברכב, ובקליפורניה, למשל, ישנה עבירה חמורה יותר של gross vehicular manslaughter – ובתוכה חלופה של נהיגה בשכרות). הראוי לציון בענייננו הוא כי גם על פי המצב המשפטי בארץ עולה כי ניתן להגיע לתוצאות שונות בתיק זה ויש בכך לחזק את מסקנתי בכך שסופה של ההכרעה תלויה בשיקולים של מדיניות משפטית. השפעת העיון בפסיקה האמריקאית בנדון על עמדתי תוצג בהמשך.

15. הפנייה להיבטים שונים של המשפט העברי עשויה להיות מאירת עיניים. החשיבות הניתנת בשיטת משפט זו לעבירת שפיכות דמים מודגשת על ידי הרמב"ם שקבע כי "אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ" (במדבר לה, לג)" (הלכות רוצח ושמירת הנפש א, ד). חברי השופט רובינשטיין בחוות דעתו שם דגש בין היתר על הצורך ליצור הרתעה נגד תופעת מירוץ המכוניות החסרה כל תועלת חברתית. לשם כך הוא הפנה לדין המעקה המחייב את בעל הבית לשים מעקה על סמך הכתוב "לא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח). אכן חברי היטיב להבהיר את ההיקש מהלכה זו לענייננו. מבלי לחלוק כהוא זה על דברי חברי דומני כי ניתן על דרך המשפט העברי לבסס אף את המסקנה אליה הגעתי לפיה אין להרשיע את המשיב בעבירת ההריגה. זאת, תוך הדגשת היבט נוסף של המשפט העברי והוא הדרישה הקפדנית גם בנושא סיבתיות טרם יוכתם אדם באשמת הריגת חברו.

דין המעקה מופיע בספר הנזיקין ביד החזקה לרמב"ם, בהלכות רוצח ושמירת הנפש. צא ולמד, שהרמב"ם מצא לנכון לסווג יחד את דיני ההמתה ואת חיובי האדם לשמור על חיי אחרים ואף על חייו בגדר הצלה מונעת. בהקשר זה הרמב"ם שכידוע התמחה גם ברפואה מתייחס בהלכות האמורות לא רק לדיני מעקה אלא אף, למשל, ל"משקין אסורין" (ראו שם, פרק יא), כגון מים גלויים בנסיבות שלא נשמרו ויש חשש כי הוטל בהם ארס. הרי במשפט העברי "הלכה פסוקה היא כי אסור לאדם לסכן את חייו ובריאותו ועליו להתרחק מכל גורם של סיכון. יתירה מכך, מדובר בנורמת זהירות שהציבור כופה על הפרט, וזוהי חובתו של הציבור לנהוג באופן פטרנליסטי ולמנוע אדם מפני סיכון חייו שלו" (אברהם וינרוט אב בדעת 514 (תשע"ג)). ואולם דיני הצלה לחוד ודיני המתה לחוד. החמרה בראשון אינה דורשת בהכרח החמרה בהרחבת האחריות בשני. כפי שיוסבר, המשפט העברי חתר לפתרון אחר.

המשפט העברי קובע רף גבוה של סיבתיות ישירה טרם יוכתם אדם כרוצח. ההלכה היהודית דורשת "קשר סיבתי טהור", משמע שכוונת הקטילה "חייבת להיות מופנית רק כלפי הנרצח ועל מעשה הרצח להיות הגורם היחיד לתוצאה" (עניין טואלבו, פסקה 9, על סמך מקורות המשפט העברי שהובאו שם, למשל רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרקים ב, ד). הבהרתי בעניין טואלבו, כפי שהובא לעיל, כי בשל צורכי השעה והצורך לעמוד נגד גל הפשע, מכוח דברי הכתוב "וביערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו), קיים גם במשפט העברי "קשר סיבתי מעשי". קשר סיבתי זה דווקני פחות מהקשר הסיבתי הטהור. קיימת נכונות להתפשר עד גבול מסויים בשל שיקולים מעשיים. הביטוי בדין הוא כי בקשר סיבתי מעשי יש הקלה בעונש - פטור ממיתת בית דין - אך לא מעונש מאסר לשנים רבות (ראו עניין טואלבו, שם; רמב"ם שם, פרק ב, ד-ה). באשר לעבירת ההריגה, ההלכה מציגה שלוש דרגות שונות –

שלושה הם ההורגים בלא כוונה: יש הורג בשגגה והעלמה גמורה... ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לאונס... ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש ו, א – ד).

גם בעבירה זו, ברמת האידיאל, הקשר הסיבתי חייב להיות ישיר וטהור, למשל –

וכן הזורק את האבן, ואחר שיצאת מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה ומת--פטור מן הגלות: שנאמר "ומצא את ריעהו" (דברים יט, ה), פרט לממציא עצמו (שם, ט).

גישה זו תואמת את השיטה הדורשת קרבן מזוהה. כפי שעולה מהדברים, אף בעבירת הריגה, בכוחה של ההלכה היה להתמודד עם תופעות חוזרות של מעשים אשר הובילו לתוצאות קטלניות בדרך של הטלת עונש הולם. בל נשכח כי העונש בגין עבירת הריגה הוא הגלייה לעיר מקלט (ראו דברים יט, א - יג). מאחר וצורת ענישה זו אינה תקפה עוד נדרשו חכמים לפתח דרכי ענישה הולמות (ראו למשל שו"ת מהרם לובלין, מ"ג; שו"ת חת"ם סופר, אורח חיים קע"ז; שו"ת יחווה דעת ה, ט"ז). הייחוד בענייננו הוא כי הריחוק בזמן ובמקום בעבירות מעין אלו, יחד עם הדגש על אוטונומיה עשוי ליצור מצב שאף הקשר הסיבתי המעשי יתקל בקשיים. או אז תידרש חשיבה אחרת ואף פתרון מסוג אחר. המסקנה מהאמור כי שוב עומדים אנו בצומת המדיניות המשפטית. אפשרות אחת היא להוריד את רף הסיבתיות הנדרש לעבירת ההריגה, אך נדמה כי במעבר למשפט הישראלי על מבנהו ניתן להציע פתרון משפטי מעשי אחר.

16. פתרון זה יימצא לא רק בהגדרת סעיף האשמה אלא במשולב עם קביעת מדיניות ענישה ראויה. מבחינה פורמלית, המדינה ערערה על העונש בכפוף לקבלת הערעור על הכרעת הדין. אם זו היא הגישה, משהחלטתי לדחות את הערעור על הכרעת הדין נראה כי אין מקום להתערב בעונש. ברם, על מנת להבהיר השקפתי בנדון אסביר עוד ושלא למעלה מן הצורך.

דעתי היא שמבחינת המדיניות המשפטית, עבירת ההריגה אינה תואמת את נסיבות המקרה. עם זאת, סעיף 332 לחוק העונשין מהווה עבירה שנועדה לתת מענה להתנהגות דוגמת זו של המשיב, ואכן הורשע המשיב בעבירה זו על ידי בית משפט קמא. כותרתו של סעיף 332 היא "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה". העונש המירבי לצידו של הסעיף הוא "מאסר לעשרים שנה". עונש זה אינו נופל מחומרת העונש בגין עבירת הריגה. סבורני כדעת חברַי שיש להחמיר עם אלה המשתתפים במירוצי מכוניות. למשל, במקרה הנדון דעתי היא כי גם בהרשעה לפי סעיף 332 לחוק העונשין ניתן היה להטיל עונש חמור מזה שהטיל בית המשפט קמא ואף את העונש שנגזר על ידי חברי לאחר שהחליטו להרשיע בעבירת הריגה – אם לא מעבר לכך במקרים עתידיים, היה ולצערנו יתרחשו. כך ניתן יהיה להילחם נגד התופעה בהיקף בו היא קיימת. כך ניתן לתת ביטוי מהנסיון במשפט האמריקאי לפיו יש להתאים את התוצאה בשאלת המדיניות לדין המצוי במדינתנו ולעבירות שעניינן באופן נקודתי יצירת סיכון בנהיגה. חברי השופט רובינשטיין לא שלל הטלת אשמה בהריגה על משתתפים אחרים זולת הנהגים במירוץ. כשלעצמי, פתרון ראוי יותר הוא הטלת עונש מחמיר בהתאמה תוך יצירת הבחנה בין המזניק לבין הנהג, לדוגמה.

לסיכומם של דברים, חומרתם של משחקים מסוכנים כגון מירוץ מכוניות איננה מוטלת בספק. משחק שכזה בו מסכנים המשתתפים את חייהם שלהם וחיי זולתם, ללא כל צורך או צידוק, אכן מהווה ביטוי מובהק לזילות חיי אדם. עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, ועונשה בצידה, יש בכוחה כדי להרתיע ולשרש תופעות פסולות כגון אלו. לעומת זאת, הרשעתו בהריגת משתתף אחר שנכנס לסיכון ופעל בו באופן אוטונומי איננה הולמת את המעשה. לשיטתי, דרך המלך להשיג את ההרתעה הנדרשת איננה בהרחבה של האחריות הפלילית ובהגמשה של עקרונות האשמה האישית והאוטונומיה, אלא בהטלת עונש הולם תוך שקלול סעיף העבירה, מעשה העבירה ונסיבותיו יחד עם הנתונים האישיים של העושה.

דעתי היא כי דרך זו של הרשעה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, מלווה בענישה מחמירה אפילו בהיעדר תוצאה קטלנית, להבדיל מהרשעה לפי סעיף 298, תשמור על עקרונות השיטה כפי שהוצגו מחד גיסא, ואת האינטרס הציבורי להילחם נגד תופעות נלוזות מעין זו מאידך גיסא.

הייתי מציע לדחות את שני הערעורים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל, לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב בעבירה של הריגה תחת ההרשעה בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, וכן להחמיר את עונשו ל-16 חודשי מאסר בפועל, וזאת בניגוד לדעתו החולקת של השופט נ' הנדל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תנאים להסגרה

  2. ביטול רישום פלילי

  3. בטלות יחסית פלילי

  4. התיישנות בפלילים

  5. העברת דיון פלילי

  6. התיישנות תיק פלילי

  7. הגנה מן הצדק פלילי

  8. התיישנות דין פלילי

  9. אחריות פלילית שילוחית

  10. התיישנות משפט פלילי

  11. התיישנות מרשם פלילי

  12. זכות עיון בתיק פלילי

  13. התיישנות רישום פלילי

  14. אחריות פלילית אי שפיות

  15. ביטול צו הסגרה לרוסיה

  16. בקשה למחיקת תיק פלילי

  17. התליית הליכים פליליים

  18. התיישנות פסק דין פלילי

  19. התיישנות סדר דין פלילי

  20. חוזה אזרחי במשפט פלילי

  21. המועד להגשת ערעור פלילי

  22. זכות העיון במרשם הפלילי

  23. בקשה למחיקה רישום פלילי

  24. ביטול רישום פלילי עריקות

  25. הגנה מן הצדק בהליך פלילי

  26. אחריות פלילית על משחק מסוכן

  27. חובת ההנמקה פסק דין פלילי

  28. בדיקת מסוכנות ללא עבר פלילי

  29. אין להשיב לאשמה בהליך פלילי

  30. טענות מקדמיות סדר דין פלילי

  31. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  32. סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית

  33. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  34. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  35. הגדרת מפגר - חוק הסעד וכשירות לעמוד לדין פלילי

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון