אחריות פלילית על תאונת עבודה


כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם, כי עקב רשלנותם נהרג המנוח קוסקס בועז ז"ל, בעת שעבד אצל הנאשמת 1 בהנחת צינור בתוך תעלה, שהתמוטטה וכיסתה אותו באדמה.

לאחר ששמעתי את הראיות בתיק הגעתי למסקנה, כי יש לזכות את הנאשמים.

להלן נימוקי הזיכוי:

העובדות - כללי:

1. בתקופה הרלוואנטית לכתב-אישום זה עסקה הנאשמת 1 (להלן: "החברה") בביצוע עבודות של חפירת תעלות, לשם הנחת צינורות ביוב, באתר בנייה ברחוב בן-גוריון שבקריית מלאכי.

האתר כולו היה באחריות משרד השיכון והבינוי, ולפי גירסת הנאשמים כל העבודות שבוצעו באתר - בוצעו באחריות משרד השיכון והבינוי, בפיקוחו ובתכנונו.

במכרז של משרד השיכון והבינוי זכתה חברת האחים נחום עבודות עפר ופיתוח (להלן: "חברת האחים נחום"), ואילו החברה פעלה במקום כקבלן משנה של חברת האחים נחום, על פי הסכם בעל-פה.

הנאשם 2 הוא אחד מבעלי החברה, ובזמן הרלוואנטי לכתב-אישום זה היה מנהל האתר מטעם החברה. ובלשונו: "אני עומד בראש ההיררכיה של הביצוע" (עמוד 28 לפרוטוקול, שורה 6) (להלן: "אילוז"). הנאשם 3 עבד כעצמאי מטעם החברה, ושימש מפעיל של מחפר מסוג באגר (להלן: "חדד").

שיטת העבודה:

2. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי שיטת העבודה, אם כי יש מחלוקת בין הצדדים לגבי מידות החפירה שנעשתה במקום התאונה.

שופל מטעם החברה הכין חפירה לאורך תוואי שסומן על מפות הביצוע שהוציא משרד השיכון והבינוי (ת/1). חפירה זו אמורה היתה על-פי המפה, להיחפר במרחק של כ-3.5 מטרים מתעלת ניקוז, אשר נחפרה בעבר וכוסתה באדמת חול, כמקובל.

השופל הכין תעלה, חפירה ראשונית. לאחר הכנת התשתית הנ"ל (להלן: "החפירה העליונה") נכנס חדד עם באגר, מחפר (להלן: "הבאגר"), כדי לחפור את התעלה השנייה העמוקה יותר, שבתוכה הונחו צינורות הביוב.

על פי עדותו של אילוז, לבאגר כושר תמרון של 360 מעלות. לגירסתו, נכנס הבאגר בתוך החפירה העליונה, וחפר את התעלה השנייה העמוקה יותר, את האדמה שהיה



מוציא, שפך הבאגר מאחוריו, לאחר שהסתובב 180 מעלות, הרים השופל את האדמה וזרק אותה מחוץ לתעלה.

הבאגר חפר בכל פעם 5 מטרים לאורך, ונע אחורנית מעט.

בשלב זה נכנסו שני פועלים לחפירה התחתונה הנ"ל, והניחו צינור באורך התעלה החפורה. האנשים היו מפלסים את הצינור בתעלה התחתונה ויוצאים. לטענת הנאשמים זמן שהותם בתעלה התחתונה היה כ-5 דקות בלבד.

עם יציאת הפועלים מהתעלה התחתונה, ריפדו את הצינור בחול. השופל, אשר היה מפנה את אדמת הפסולת שהוציא הבאגר, היה מביא אדמת חול מהשטח ושופך אותה על כף הבאגר. הבאגר היה מסתובב 180 מעלות חזרה לכיוון התעלה העמוקה, ושופך את אדמת החול על הצינור. כף הבאגר היתה מהדקת את אדמת החול סביב הצינור ומכסה באדמה, ואז הבאגר התקדם הלאה (על הצינור המכוסה), כשהשופל מאחוריו, וממשיך בחפירת 5 מטרים נוספים. בשיטה זו נחפר קטע של כ-80 מטרים, עד לאירוע התאונה.

3. מטעם התביעה העיד, כעד תביעה עיקרי, המפקח מטעם משרד העבודה, מר בוריס קפוסטין (להלן: "המפקח"). המפקח המציא דו"ח של חקירת תאונת העבודה נושא כתב-אישום זה (ת/7, להלן: "הדו"ח), ולפי מסקנותיו לעניין שיטת העבודה, המפלס העליון של החפירה העליונה נחפר ברוחב של כ- 3 מטרים ובעומק של כ-3 מטרים, בלא שיפוע ובלא דיפון, והיה מוכן כמה ימים לפני התאונה.

המפלס התחתון, על פי הדו"ח, נחפר ביום התאונה, לאורך של כ-12 מטרים ובעומק של כ-2.5 מטרים עד 3 מטרים. לגירסתו, רוחב המפלס בחלקו העליון כ-3 מטרים, ורוחבו בתחתית כ-1 מטר. לדו"ח אף צורף שרטוט של החפירות שבוצעו במקום.

במהלך החקירה הנגדית של המפקח עלה, כי המפקח הגיע למקום התאונה למחרת האירוע, לאחר שהתעלה התחתונה כבר כוסתה, כדי למנוע אסון נוסף.

4. לעומת המפקח טען אילוז, כי החפירה העליונה היתה ברוחב של כ-10 עד 12 מטרים ובעומק של כ-3 עד 4 מטרים.

לגירסתו, הבאגר הוא מחפר גדול, אשר רוחבו 4 מטרים. היות שהבאגר עמד בתוך החפירה העליונה, ובכל פעם נאלץ להסתובב 180 מעלות לשם הוצאת אדמת הפסולת, ואחר כך נאלץ להסתובב חזרה 180 מעלות כדי לכסות את הצינור ולהמשיך בחפירה, אזי הנחתו הבסיסית של המפקח, לפיה רוחב החפירה העליונה 3 מטרים בלבד, לטענת אילוז, אינה היגיונית ואינה בת-ביצוע.



לגבי התעלה התחתונה, הרי שלגירסת אילוז עומקה כ-2.5 מטרים, רוחב חלקה התחתון כ-80 ס"מ עד מטר, והיא נחפרה בצורת קונוס.

5. גם חדד מאשר את גירסת אילוז בדבר מידותיהן של התעלות שנחפרו.

בהודעה שמסר חדד במשטרה הוא טען, כי לא ייתכן שהרוחב העליון של התעלה היה 3 מטרים, שכן גם לגירסתו במצב כזה הבאגר לא יכול היה לעבוד (עמ' 2 ל-ת/5, שורה 22).

גם בבית המשפט חזר חדד על גירסה זו (ראה עמ' 38 לפרוטוקול), והסביר, כי בהודעה שמסר למפקח, שם נרשם, כי רוחב התעלה היה כ-3 מטרים, התכוון, כי החלק העליון של החפירה התחתונה היה כ-3 מטרים, כשהחפירה היתה בצורת קונוס, דהיינו - הלכה והפכה צרה כלפי מטה. חדד הוסיף והעיד, כי בכל פעם שהפועלים נכנסו לתעלה התחתונה עם הצינור, הוא הרחיק את הבאגר אחורנית, ודומם את המנוע.

6. לעניין רוחב התעלה העיד גם עד התביעה, השוטר יובל לחכים, אשר השתתף בפעולות ההצלה והחילוץ של הפועלים. לגירסתו, היתה החפירה העליונה רחבה מאוד, יותר מ-10 מטרים (עמ' 24 לפרוטוקול, בעיקר בשורה 17), כאשר רוחב התעלה התחתונה היה כ-5 מטרים (כשהכוונה לחלק העליון של החפירה התחתונה).

7. כבר בשלב זה ועל-פי כל העובדות שהובאו לעיל, אני קובעת כממצא, כי החפירה העליונה היתה רחבה בהרבה מנקודת המוצא שקבע המפקח, והיתה ברוחב של כ-10 מטרים.

לעניין זה הבאתי בחשבון את העובדה, כי החפירה התחתונה כבר כוסתה עת הגיע אליה המפקח, אשר הסתמך - מן הסתם - על עדותו של חדד, שאותה לא הבין אל נכון.

אני מקבל כמהימנה, נכונה והיגיונית, את גירסתו של אילוז, לפיה רוחב הבאגר הוא 4 מטרים - ומכיוון שהבאגר עמד בתוך החפירה העליונה, מן הסתם, לא יכלה תעלה זו להיות ברוחב של 3 מטרים בלבד, כטענת המפקח.

זאת ועוד. היות שהבאגר עשה בכל פעם סיבוב של 180 מעלות, מן ההכרח היה שיהיה לו טווח תמרון, וזאת מעבר ל-4 מטרים המינימליים לרוחבו שלו.

אציין בהערת אגב, כי דבר אלמנטרי, כמו מדידת הבאגר או התעלות, לצורך קביעת



מידת התעלות - לא נעשה בידי המפקח. זאת בניגוד לאילוז אשר טרח ומדד את הבאגר עובר למתן עדותו בבית המשפט.

חיזוק נוסף למסקנתי זו ניתן למצוא הן בעדותו של חדד והן בעדותו של עד התביעה השוטר לחכים.

זאת ועוד. המפקח אף המציא לתיק בית המשפט תמונות של מקום האירוע והחפירה.
בתמונות ת/8, 3 ו-4, וכן נ/3, למשל, ניתן לראות את החפירה העליונה בהשוואה לאנשים העומדים מעליה. כמו-כן ניתן לראות בהן את ההשוואה בין עומק החפירה העליונה (שהיה בין 3 ל-4 מטרים) לבין רוחבה - ואין ספק כי החפירה הנ"ל רחבה בהרבה מהעומק. אף בתמונות אלה מוצאת אני חיזוק למסקנתי הנ"ל - בדבר נתוני החפירות.

אירוע התאונה

8. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המפה נ/1 היא המפה המאושרת לביצוע העבודות באתר, מטעם המתכנן של משרד השיכון והבינוי . אין גם מחלוקת, כי הנאשמים עבדו על פי המפות האלה, בפיקוח משרד השיכון, וחפרו על-פי התוואי שנקבע במפה. אין גם מחלוקת, כי לפני התאונה נחפרה חפירה של כ-80 מטרים באותה שיטה שתוארה לעיל.

על פי עדותו של חדד, לאחר ירידת שני הפועלים לחפירה התחתונה, הבחין, כי קיר התעלה התחתונה התמוטט, ולפתע החל חול וכורכר ליפול על האנשים שבתעלה (ראה עמ' 37 לפרוטוקול).

אמנם החפירה, לכל אורך 80 המטרים שקדמו לתאונה, היתה "באדמה שחורה", דהיינו באדמה חרסיתית, אך כשהתמוטט הקיר, הבחין חדד גם באדמת חול.

גם המפקח מטעם משרד העבודה - עד התביעה - וגם הנאשמים, הסכימו כי בדיעבד התברר שהחפירה שחפרו הנאשמים - בהתאם לתוואי של משרד השיכון - היתה קרובה מדי לחפירה קודמת של צינור ניקוז.

על-פי המפה אמורה היתה חפירת הניקוז להיות במרחק של כ-3.5 מטרים מתעלת הביוב. אולם, במקום התאונה התברר כי המרחק היה קטן בהרבה, כך שנשאר קיר דק בלבד בין שתי התעלות, אשר התמוטט ונפל.

אדמת החול אשר נשפכה עם התמוטטות קיר התעלה התחתונה, היתה אדמת מילוי



לתעלת הניקוז. במפה נ/1 לא באה לידי ביטוי העובדה, כי המרחק בין שתי התעלות הולך וצר. לאורך כל המפה נוצר הרושם, כי המרחק הוא של 3.5 מטרים.

אילוז הוסיף והעיד, כי אילו ידע שהמרחק הוא כה קטן, היה מפיל את הקיר הצר שבין התעלות עם הבאגר. ומפנה את החול בתוספת קצרה של עבודה, ובכך מונע התמוטטות בלתי מתוכננת (ראה עמ' 32 לפרוטוקול).

9. אף לעניין זה אני מוצאת לנכון להעיר, כי המפקח הודה בחקירה הנגדית, כי לא בדק את תעלת הניקוז, ולמד על קיומה מהמפה בלבד (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 20-23).

כמו כן הודה, כי ההתמוטטות של דופן התעלה התחתונה חשפה את קו תעלת הניקוז (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 13). המפקח העיד גם, כי אין מחלוקת שהנאשמים חפרו על פי המפה של משרד השיכון, והוסיף כי אינו יודע אם היתה טעות תכנונית (ראה עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 4-6).

עם זאת, טען כי תעלת הניקוז, לגירסתו, כלל אינה קשורה להתמוטטות החפירה נושא כתב האישום (שם, שורה 22), כאשר, לדעתו, יש ליתן את הדעת רק לתעלה התחתונה, אשר היא זו שהתמוטטה (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 25).

לעומת זאת, טען בעמ' 19 לפרוטוקול, כי הקירבה של שתי התעלות היא הסיבה להתמוטטות, אם כי הסיבה החשובה - לגירסתו - היא היעדר דיפון (שם, שורות 23-24).

טענות הצדדים:

10. טענת התביעה, כפי שבאה לידי ביטוי במסקנותיו של המפקח, היא כי התמוטטות דפנות התעלה אירעה בשל אי-נקיטת אמצעי בטיחות המבטיחים את יציבות הדפנות. כלומר, דיפון או ביצוע שיפוע טבעי של הקרקע בדפנות התעלה.

לטענת המפקח, תכונת קרקע החרסיתית, התופחת בעת הרטבה ומתכווצת ונסדקת בעת התייבשות, גורמת לכך שהתמוטטותה מתבצעת בגושים גדולים ובאופן פתאומי.

התמוטטות סוגי קרקע כנ"ל עלולים לגרום לפגיעות קשות, ודורשת התייחסות יתר לאמצעי אבטחה.


כהערת ביניים אציין כבר בשלב זה, כי אף המפקח הסכים עם בא-כוח הנאשמים, כי

לא הקרקע החרסיתית היא זו שהתמוטטה, אלא שההתמוטטות נבעה מהקירבה לתעלת הניקוז, אשר מולאה באדמת חול.

המפקח הוסיף במסקנותיו, כפי שבאו לידי ביטוי בחוות-דעתו, כי שיפוע טבעי של קרקע חרסיתית הוא 45 עד 40 מעלות. זאת אומרת, שרוחב התעלה במישור פני הקרקע, כדי להבטיח את יציבותה, היה חייב להיות כ-13 מטרים במקום 3 מטרים כפי שהיה, לטענתו.

עוד טען המפקח, כי הימצאות מבנה בקירבת התעלה, גרם ללחץ נוסף על החלק התחתון של דופן החפירה. וכן, כי מבנה זה מנע אפשרות של שיטת חפירת התעלה לפי השיפוע הטבעי, שכן שיטה זו לא היתה בת-ביצוע בשל קירבת המבנה. ולפיכך, היה מקום להבטיח את יציבות דפנות התעלה על ידי דיפון מתאים.

גם בעדותו בבית המשפט טען המפקח, כי היעדר הדיפון הוא הגורם לתאונה, ואם היה דיפון מתאים, היתה התאונה נמנעת (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 14). לגירסתו, על פי התקנות, כל חפירה בעומק של יותר מ-1.20 מטרים צריכה דיפון, אם כי יש חפירות אשר ניתן להסתפק בהן בשיפוע טבעי ונכון.

בסיכומיו הפנה בא-כוח התביעה את בית המשפט לכמה תקנות הקובעות את כללי הזהירות, לטענתו, במקרים כגון המקרה שלפנינו. התובע הפנה את בית המשפט לצו הבטיחות בעבודה (עבודות בניה הנדסית), תשכ"ב-1961, הקובע כי המונח "עבודת בניה הנדסית" יכלול, בין היתר, תעלה, למעט תעלה שאינה עמוקה מ-120 ס"מ.

כמו-כן הפנה התובע את בית המשפט לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988, הקובעות את נוהלי העבודה בחפירות, כגון החפירה נושא כתב אישום זה. תקנה 111(א), למשל, קובעת את מטרת הפרק כולו, והיא, כי עבודת חפירה תבוצע כך שתימנע פגיעה בעובד. תקנה 112(א), קובעת חובת דיפון, פרט לתעלה שאינה עמוקה מ-1.20 מטרים, או שקיים שיפוע טבעי של קרקע, שאין עימם סכנת התמוטטות.

תקנה 113 דנה במקרה של חפירה באמצעות מכונה, שאז חובת הדיפון אינה חלה, כשלגירסת התביעה (על פי עדותו של המפקח), תקנה זו דנה רק במקרים שהחפירה אינה מצריכה הימצאות אדם בתוכה.

לפיכך, לגירסת התביעה, אין חלה תקנה זו במקרה שלפנינו.

מסקנת התביעה היא, כי המחוקק התכוון לנקוט אמצעים מיוחדים לפני ביצוע חפירה, וחייב דיפון ממש כדי למנוע פגיעה בעובד.

הדיפון הטבעי אפשרי רק כשאין אפשרות לגרימת סכנה, כאשר, לטענת התביעה, די בכך כדי להטיל נטל ראיה כבד על המסתמך על דיפון טבעי, כי בדק ביסודיות ושלל כל אפשרות לקיום סכנה.

עוד טענה התביעה, כי הנאשמים לא עמדו בחובות נוספים המוטלים עליהם על פי תקנות הבטיחות, כגון הודעה מוקדמת למפקח מטעם משרד העבודה, או העמדת מנהל עבודה כשיר על פי החוק שיפקח על העבודות.

לסיכום, טוען התובע, כי לא רק שהנאשמים התרשלו בכך שהתעלמו כליל מתקנות הבטיחות המתחייבות בנסיבות רגילות, אלא שהתעלמו מכל הנסיבות הנוספות המיוחדות למקרה זה, כגון תעלת הניקוז, או סוג הקרקע או הקירבה לבניינים, שהיה בהם כדי להדליק נורה אדומה וכדי לחייב אותם לנקוט אמצעי בטיחות רגילים ונוספים.

11. טענת הנאשמים היא, בעיקרה, כי דווקא התנהגותם, כפי שבאה לידי ביטוי בפועל בשטח, היתה ההתנהגות הזהירה, הסבירה והבטוחה ביותר לעובדים.

לטענת הסניגור המלומד, השאלה העיקרית היא, עד כמה היו הנאשמים מסוגלים לצפות את אירוע האסון, ואם היתה מוטלת עליהם איזו חובה, שהיה במילואה כדי למנוע את היווצרות הסיכון.

כעניין עובדתי, ציין הסניגור, כי לאורך עשרות מטרים נחפרה התעלה במקביל לתעלת הניקוז, ומאומה לא קרה. כל עוד נשמר המרחק של 3.5 מטרים בין תעלת הניקוז לתעלת הביוב, שום אסון לא התרחש, ללמדנו, שהמרחק הזה של 3.5 מטרים הוא מרחק מספיק. אלא שהיתה טעות תכנונית, שאינה באחריות הנאשמים: משהתקרבה החפירה אל תעלת הניקוז, נוצר קיר דק בין שתי התעלות, ואירעה ההתמוטטות של אדמת המילוי של תעלת הניקוז.

לפיכך, המסקנה היחידה, לטענת הסניגור, היא, שיש לזכות את הנאשמים, שהרי ההתמוטטות שנבעה מהקירבה הבלתי צפויה לתעלת הניקוז, לא היתה בגדר הצפיות הסבירה שלהם כבני אדם.

קל וחומר, שהאירוע קרה לאחר חפירה של עשרות מטרים, כאשר מאומה לא קרה.

עוד טען הסניגור המלומד, שהתביעה לא הוכיחה באופן מקצועי, שאכן לו היה דיפון, העומס שנוצר שם לא היה מסוג כזה שהיה ממוטט את הדיפון, ולפיכך, הדיפון לא היה מועיל.


הסניגור המלומד טען גם, כי לו היו הנאשמים עומדים על ביצוע דיפון בתוך התעלה, היו הפועלים שוהים בתוך התעלה התחתונה זמן רב, הרבה מעבר לזמן אשר היה נחוץ להם לשהות בתוך התעלה כדי להניח את הצינור. לטענתו, בכך היו יוצרים הנאשמים סיכון מיותר לפועלים, והתאונה לא היתה נמנעת. במצב כזה היו הנאשמים חושפים את עובדיהם, במאמץ לבצע דיפון, בפני הסכנה הצפויה מהתמוטטות, זמן רב יותר מאשר הזמן הנחוץ לשם קשירת הצינור. ולפיכך, היתה התנהגות הנאשמים סבירה וזהירה, שכן ניסו למעט ככל האפשר בחשיפת עובדיהם לסיכונים.

עוד טען הסניגור המלומד, כי שיטת העבודה של השיפוע הטבעי הוכיחה את עצמה, ודי היה בה כדי לעמוד בדרישות תקנות הבטיחות. כמו-כן טען הסניגור, כי די היה בפיקוח הצמוד מטעם משרד השיכון, אשר גם העמיד מפקחים ומנהלי עבודה מטעמו לשם ביצוע החפירה כולה, כדי לעמוד בדרישות תקנות הבטיחות.

לגבי הנאשם חדד הוסיף הסניגור וטען, כי זה פעל בהתאם להנחיות שקיבל מהנאשם אילוז; עליו לא חלה שום חובה, על פי התקנות, אם לדפן את התעלה ואם לנקוט שיטת עבודה אחרת. לגירסתו, אין כל קשר סיבתי בין ביצוע החפירה בידי חדד לבין האסון, היינו, אין מדובר במקרה שבו עובד היה בתעלה בשעה שהטרקטוריסט ביצע את העבודה, אלא מדובר במקרה שבו הפועלים ירדו לתחתית התעלה התחתונה כדי לבצע את חיבור הצינורות, כאשר חדד והבאגר עמדו בצד ולא ביצעו כל עבודת חפירה.

12. כאן המקום לציין, כי הסניגוריה הסכימה שהמנוח נהרג עקב נפילתו לתוך התעלה, וקבירתו מתחת למפולת.

הסניגוריה לא חלקה גם על חוות הדעת הפתולוגית שהוגשה בהסכמה (ת/6), וגם לא על האמור בהודעת הפטירה (ת/14), ועל העדות שנתנה הרופאה במד"א קריית-מלאכי, שלפיה הגופה הוצאה בלא רוח חיים מתחת לאדמה (ת/15).

השאלה המשפטית

13. בזמן קרות התאונה ובעת הגשת כתב האישום, החוק הרלוואנטי היה חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בנוסחו הישן. בטרם ייכנסו לתוקפם תיקונים מס' 35 ו-43.

סעיף 5 לחוק העונשין בנוסחו החדש (מאז תיקון מס' 35 לחוק העונשין) קובע כדלקמן:

"(א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין


החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה".

לפיכך, ומשתיקון מס' 43 לחוק העונשין, יחד עם התיקון מס' 35, שינה את הגדרת עבירת גרם המוות ברשלנות, ואף הגדיר מחדש את המונח "רשלנות", מן הדין לבדוק את שתי ההגדרות ולהשוות ביניהן, לפני בדיקת אחריותם של הנאשמים.

14. סעיף 304 לחוק העונשין בנוסחו הישן, כפי שהיה בתוקף בעת ביצוע העבירה, הוא כדלקמן:

"הגורם שלא בכוונה למותו של אדם מחוסר זהירות או במעשה פזיז או לא איכפתי, שאינם עולים כדי התרשלות פושעת, דינו - מאסר שלוש שנים".

סעיף זה הוחלף בתיקון מס' 43 לחוק העונשין. כיום נוסח סעיף 304 הוא כדלקמן:

"הגורם ברשלנות למותו של אדם - דינו מאסר 3 שנים".

סעיף 21 לחוק העונשין (לאחר תיקון מס' 35) קובע כדלקמן:

"(א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן הישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד -

(1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור:

(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר".

סעיף 304 בנוסחו הישן:

15. זה שנים רבות רווחת ההלכה שיסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 בנוסחו הישן, חופפים למעשה לאלה של עוולת הרשלנות במישור האזרחי, כפי שהם באים לידי ביטוי בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:
"פקודת הנזיקין").

לב ליבה של הרשלנות, בכל הנוגע לכוונה הפלילית של הנאשם, הוא דווקא חוסר מחשבה מקום בו מצופה שתהיה מחשבה. כלומר, העבירה היא בכך שלא עברה במוחו של הנאשם מחשבה, כאשר במוחו של האדם הסביר היתה עוברת המחשבה, והיא צפיית נזק העלול להיגרם לאחר עקב מעשהו או מחדלו.


הסעיף בא להציב סטנדרט מחמיר בכל האמור לקיפוח חיי אדם, היינו, מגמת החקירה ותכליתה היתה והיא, להזהיר ולהרתיע מפני אדישות, חוסר אכפתיות וזלזול בחיי אדם.

בתי המשפט, על-ידי פרשנותו של הסעיף ויישום מדיניות תחיקתית, מילאו תוכן את הסעיף, ולעתים אף הציבו סטנדרטים מחמירים של התנהגות למען קידום מטרה זו של שמירת החיים. יפים לענייננו דברי כבוד השופט זילברג בע"פ 35/52 [1], שם אומר השופט, בעמ' 75:

"ברור הוא כי כאן ויתר המחוקק שלנו על ה-MENS REA במובנו הקלאסי של הביטוי. . . אזהרה מיוחדת שניתנה בסעיף 218 לאזרח, להשמר ולהזהר בחיי הזולת ושלא לעשות, אף בלא דעת דבר המסכן את חיי חברו. לא נזהר, ונתקפחו חיי אדם, סופג האיש את ענשו, למען ישמעו וייראו, ולא ישגון עוד. הטלת העונש היא כאן כעין 'אמצעי זהירות' שהמחוקק נקט בו, כדי לשמור על חיי האזרח מפני אי זהירותו של האזרח האחר".

על כן, בבואנו לבחון את עובדות המקרה דנן, על פי סעיף 304 בנוסחו הישן, עלינו לעמוד על ההלכה כפי שנקבעה בסוגיה זו בקשר לעוולת הרשלנות בנזיקין.

עוולת הרשלנות:

16. ההוראות החקוקות בישראל לעניין זה מופיעות בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין:

סעיף 35 לפקודת הנזיקין - "רשלנות":

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות. ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

סעיף 36 לפקודת הנזיקין - "חובה כלפי כל אדם":

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

הנה כי כן, כדי להוכיח קיומה של רשלנות נדרשים שלושה יסודות:

(1) חובת זהירות שמבחנה נלמד מסעיף 36 - מבחן הצפיות.
(2) התרשלות - הפרת חובת הזהירות על ידי מעשה או מחדל.
(3) גרימת נזק - קשר סיבתי.

17. אשר למבחן הציפיות:

המבחן הוא מבחן "הראיה מראש" או ה"צפיות" של האדם הסביר. מבחן הציפיות כולל שני רבדים:

הרובד הראשון: הרובד העקרוני-מושגי. ניתנת בו תשובה לשאלה אם הסוג הכללי שאליו משתייכים המזיק והניזוק, והפעולה והנזק יש בהם כדי להקים חובת זהירות.

הרובד השני: הרובד הספציפי-קונקרטי. ניתנת בו תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני בנסיבותיו של אירוע אלמוני - קיימת חובת זהירות (ע"פ 186/80 [2], בעמ' 775).

יש לזכור, כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין הבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר הוטלה חובת הזהירות הקונקרטית. ומהו הסיכון הבלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת הזהירות הקונקרטית, הוא אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו. (ראה לעניין זה ע"א 145/80 [3], בעמ' 125, מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז).

18. אשר להפרת חובת הזהירות - ההתרשלות

מהי התרשלות? לפי לשונו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין, התרשלות היא מצב שבו "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר היה עושה באותן נסיבות".

כאמור, רמת הזהירות הנדרשת בסעיף 304 לחוק העונשין - נקבעת לפי קנה המידה של "אדם סביר ונבון". פרופ' ש"ז פלר כותב בספרו, יסודות בדיני עונשין (חלק א) בעמ' 662:

קנה מידה זה הוא הפוטנציאל והכושר של 'האדם הסביר' או 'האדם מן הישוב' או 'האדם הרגיל' או 'האדם בר דעת' - שהם כינויים נרדפים שנועדו ליתן ביטוי לדגם אבסטרקטי של אדם בעל פוטנציאל אינטלקטואלי וכושר תפיסה ממוצע, אשר במקום העושה, ותוך דאגה


ראויה להיות שומר חוק, עשוי היה להיות מודע לכל רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה שנעברה על ידי העושה".

בעניין האדם הסביר ותכונותיו אומר כבוד השופט זוסמן בע"פ 478/72 [4], בעמ' 621:

"למעשה אותו אדם מעולם לא נולד, אלא הוא גולם שהוקם על ידי בית הדין כדי למדוד בו התנהגות הנדרשת מן הבריות. אף אם קנה מידה אוביקטיבי הוא, אין לאמר שרמת התנהגות הנדרשת קבועה ועומדת היא, ושגורמים אחרים, אינדיבידואליים - אינם משתרבבים בו.

למעשה נקבע הדבר בסע' 35 גופו, בו מדובר 'במעשה שאדם... לא היה עושה באותן נסיבות' - 'ואין צריך לאמר שהנסיבות רב-גוניות הן - והן משתנות מענין לענין'"

19. גרימת המוות - הקשר הסיבתי:

יסוד הקשר הסיבתי, כשמו כן הוא - הוא נדרש כדי לקשר מבחינה סיבתית בין ההתנהגות הרשלנית לבין התוצאה המזיקה, ובמקרה דנן - אל תוצאת המוות.

השופט קדמי בספרו, על הדין בפלילים (חלק א) בעמ' 34, מסביר זאת:

"בעבירה תוצאתית, מהווה ה'תוצאה' רכיב מרכיבי היסוד הפיסי שבעבירה...
אין להרשיע בעבירה מסוג זה, אלא אם כן הוכחו שניים אלה:

ראשית - עצם התרחשות ה'תוצאה'; ושנית - קיומו של 'קשר סיבתי' בין ה'התנהגות' לבין ה'תוצאה' (על רקע קיומן של ה'נסיבות')... הקשר הסיבתי מצביע אפוא: על ההתנהגות כסיבה 'פיסית' לתוצאה; ועל המתנהג כ'נושא באחריות' המשפטית לגרם התוצאה. ה'סיבה' הפיסית - באה לכלל ביטוי בקשר הסיבתי 'העובדתי'; ואילו 'ייחוס האחריות' - בא לכלל ביטוי בקשר הסיבתי 'המשפטי'..."

א. קשר סיבתי עובדתי:

השופט קדמי, בספרו הנ"ל, ממשיך ומסביר:

"משמעותו של 'קשר-סיבתי-עובדתי' היא: קיומה של זיקת 'סובב ומסובב' בין התנהגותו של העבריין לבין התוצאה; ומשמעות הדרישה לקיומו של קשר עובדתי היא: שהתנהגותו של העבריין מהווה 'סיבה' בשרשרת הסיבות והמסובבים שהסתיימה ב'תוצאה'. אשר על כן, מבחנו של הקשר

הסיבתי העובדתי, הוא מבחן פיסי-אובייקטיבי של 'הסיבה שבלעדיה - אין '...

כל שנדרש לענין זה הוא - ש'ההתנהגות' תהווה סיבה פיסית הכרחית, בשרשרת הסיבתית (שהסתיימה ב'תוצאה')... במצב דברים זה, מספר ה'סיבות' העונות למבחן 'הסיבה-בלעדיה-אין'... הינו אין-סופי 'עד לאדם הראשון'; והלכה למעשה, מדובר בכל 'סיבה' השזורה בשרשרת הפיסית של סיבות ומסובבים שהסתיימו ב'תוצאה'. בחירת התנהגותו של העבריין כ'סיבה' מבין מגוון הסיבות העונות למבחן האמור, נעשית על פי שתי אמות מידה: הראשונה - מבחן של הגיון ושכל ישר המנפה כל סיבה שמלכתחילה, על פניה, אין הדעת סובלת הצבתה בין הסיבות אשר יקדמו לתוצאה, בלשון בני האדם; והשניה - והיא עיקר - עמידה במבחן הקשר הסיבתי המשפטי".

ב. קשר סיבתי משפטי:

השופט קדמי, בספרו הנ"ל, בעמ' 36, מסביר:

"קשר סיבתי משפטי מבטא קיומה של 'זיקת שייכות' בין העבריין לבין התוצאה; ובתור שכזה - הוא קובע את אחריותו המשפטית של העבריין לאותה תוצאה.

מבחנו של הקשר הסיבתי-משפטי הוא מבחן נפשי של 'צפיות' - או 'חזות מראש' - של התוצאה לגבי עבירות של רשלנות. אין מחלוקת על כך שהמדובר הוא במבחן אובייקטיבי של 'צפיות סבירה', לאמור: מבחן צפיותו של האדם הסביר בנעלי העבריין.

השאלה שמציב מבחן זה היא: האם אדם סביר בנעלי העבריין, חייב היה לצפות מראש, הן את התרחשותה של התוצאה (קרי: את 'עלילותיה'), והן את ה'דרך' שבה התרחשה (קרי: את 'סוגה'). והכלל הוא, כי גם לעניין הקשר הסיבתי, אין די ב'יכולת' הצפיה, וצריך שיתקיים גם ה'צורך' לצפות.

לכאורה, זהה מבחן 'הצפיות הסבירה' לענין קיומו של קשר סיבתי משפטי למבחן 'הצפיות הסבירה' הנוהג לענין קיומה של רשלנות;

ובדרך כלל - עמידה במבחן הרשלנות, מהווה גם עמידה במבחן קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי.

עם זאת, יש להבחין בין שני המבחנים: ראשית - לענין קיומה של רשלנות - די ב'צפיות סבירה' כלפי עצם התרחשות התוצאה (לאמור: כלפי 'עלילותיה' של התוצאה בלבד), ואילו לעניין קיומו של קשר סיבתי משפטי - צריך שהצפיות תתייחס גם ל'דרך' שבה התרחשה התוצאה (לאמור:


צריכה היא להתייחס גם ל'סוגה' של התוצאה) ושנית - אפשר ועל אף קיומה של רשלנות, לא ישא העבריין באחריות לתוצאה בשל ניתוק הקשר הסיבתי, מחמת התערבותו של גורם זר... "

עבירת הרשלנות לפי הנוסח החדש:

20. עבירת הרשלנות בחלק המקדמי החדש של חוק העונשין נכללה בסימן ב' לפרק ד' - שהוא הסימן הדן ב"יסוד הנפשי של העבירה". סעיף 21 המצוטט לעיל, כולל למעשה - כמה יסודות:

א. אי מודעות - לפרטי העבירה, שהם: טיב המעשה, קיום הנסיבות או אפשרות הגרימה לתוצאות המעשה;

ב. כשאדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאותו פרט;

ג. בנסיבות העניין.

ד. ובלבד שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר.

המשפטן מרדכי קרמניצר במאמרו "על הרשלנות בפלילים, יסוד נפשי, יסוד עובדתי, או שניהם גם יחד" סבור כי יש ללמוד לעניין טיבה של הרשלנות בסעיף זה על שינוי אפשרי מהדין הקודם, מכך שהמחוקק השתמש במילים "אדם מן היישוב" ולא "האדם הסביר".

לגירסתו, שינוי זה בא להסביר, כי מדובר באדם הישראלי המציאותי, ולא ביצירה פיקטיבית. ועוד, לגירסתו, משנאמר "בנסיבות הענין", אין מניעה - ואולי אף יש חובה בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, להתייחס במסגרת זו גם לנסיבות האישיות של העושה, שהן חלק מנסיבות העניין.

גישה דומה מעלה פרופ' מרים גור-אריה במאמרה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) התשנ"ב-1992". גם לדעתה משתמע מנוסחו של הסעיף החדש, כי אחריות לעבירה של רשלנות מחייבת להמשיך ולבדוק אם בנסיבות המקרה היתה גם יכולת סבירה לצפות את הסכנות העלולות לנבוע מאי-נקיטה של אמצעי זהירות.
לדעתה, ההסדר החדש משקף את התפישה שלפיה הטלת אחריות פלילית על בסיס רשלנות מחייבת להבחין בין שתי שאלות נבדלות: האחת, סבירותו של הסיכון שיצרה את



התנהגות הנאשם, כשזאת אכן שאלה "שבדין" כפי שהתייחסו אליה בתי המשפט לפני התיקון; והשנייה, המתחייבת כתנאי להטלת אחריות פלילית על נאשם שהתנהגותו יצרה סיכון בלתי סביר להתרחשות תוצאה אסורה, נוגעת ליסוד הנפשי.

לגירסתה, כשהעבירה היא של רשלנות, יש להראות, כי לנאשם היתה יכולת סבירה לצפות את הסכנות העלולות לנבוע מההתנהגות - כששאלה זו היא שאלה שבעובדה: אם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה היתה לנאשם יכולת סבירה לצפות את הסכנות העלולות לנבוע מאי-נקיטה של אמצעי הזהירות.

פרופ' גור-אריה סבורה, כי הרשלנות כיסוד נפשי מאופיינת בתיקון לחוק העונשין באמצעות יכולתו של "האדם מן היישוב" להיות מודע, ולא בהתחשב ביכולתו האינדיבידואלית של העבריין עצמו. מבחינה זו, אף היא מסכימה, כי הנוסח החדש של הסעיף אינו יוצר מהפכה בשיטה הישראלית, אלא משמר את העמדה המסורתית המבוססת על המשפט המקובל האנגלי.

לדעתה, גם לאחר התיקון סטנדרט ההתנהגות הוא סטנדרט אובייקטיבי. אך כשבאים לבדוק, אם הנאשם הפר את הסטנדרט הזה מתוך יסוד נפשי של רשלנות, אין כל סיבה שלא לפנות לנאשם עצמו ולבדוק את היכולת שהיתה לו לעמוד בסטנדרט הזהירות הראוי. כלומר, אם הנאשם הספציפי יכול היה להיות מודע לסכנות שהיו טמונות בהתנהגותו, בהתחשב בתכונותיו האישיות.

21. הפסיקה שפירשה את עבירת גרם המוות ברשלנות בהתאם לנוסח הישן, קבעה לעניין זה, כדלקמן:

"היסוד הנפשי ב'רשלנות' נבחן באמות מידה אובייקטיביות; כלומר: אין בוחנים מה היה במוחו של הנאשם, אלא מה היה צריך להיות במוחו. לשם כך 'בראו' בתי המשפט את 'האדם הסביר'. בתחילה כיוון המונח לאדם רגיל מן השורה. אך עם הזמן, על-פי הנסיון שנצטבר תוך כדי התייחסות חוזרת לסוגיה, התגבשה הדעה המקובלת, לפיה מידת סבירותו של האדם מן היישוב חדלה מלהימדד על יסוד תכונותיו וקווי אופיו של האדם הממוצע. תחת זאת היא הוכרעה, במקרים רבים, על סמך ידיעותיהם הכלליות של השופטים וניסיון חייהם, מחד גיסא, ועל בסיס דרישות החברה מאדם שקול וזהיר, מאידך גיסא. לעתים הפכו מונחים אלה להיות מכשיר להבעת דעות בנושא דרכי החשיבה ורמות הזהירות הרצויות בחברה, בהתאם להשקפות היושבים בדין תוך הכרה כי תקני ההתנהגות, שנדרשו ואשר הוגדרו בנסיבות העניין כסבירים, חמורים בדרישותיהם מאלו שעליהם אמון האדם הממוצע". (מתוך דברי כבוד השופט ד' לוין בע"פ 385/89 [5], בעמ' 6 ו-7).


ספק בעיניי אם הפסיקה תסטה מפירוש זה ותנמיך את סטנדרט הזהירות בשל השימוש, בסעיף 21 החדש, במילים "אדם מן היישוב".

עם כל הכבוד והצניעות סבורה אני, כי חובת הזהירות - אשר עוצבה במשך השנים, לפי איזון האינטרסים שעורך בית המשפט, מתוך התחשבות בצורכי החברה ובערכיה הראויים בעיניו, לעומת חופש הפרט ורצון הפרט לעשות ככל העולה על רוחו - לא תשתנה גם לנוכח השינוי בחוק העונשין (ראה לעניין זה, בכל הנוגע למדיניות המשפטית, גם בדבריו של כבוד השופט לוין בעניין ע"פ 119/93 [6]).

לעניין זה חוזרת אני לאמור בספרו של פרופ' פלר (סעיף 18 לעיל, עמ' 62), כי הכינויים "האדם הסביר", "האדם מן היישוב", או "האדם הרגיל" - הם כינויים נרדפים, הנותנים ביטוי לדגם מופשט של אדם בעל פוטנציאל ממוצע.

22. ולגבי המילים "בנסיבות הענין" שבנוסח החדש, סבורה אני, כי גם בכך אין למצוא שינוי רב מהמצב שקדם לתיקון.

ספק בעיניי, אם בתי המשפט יילכו לגירסתם של המלומדים הנ"ל וייחסו למילים אלה את החובה לפנות לנסיבותיו האישיות של הנאשם בחלק מאותן "נסיבות הענין".
אך משאין הכרח לפסוק בכך לצורך הכרעת דין זו, לא אכניס עצמי בין הרים כה גבוהים.

23. בסיכומו של דבר, מתוך השוואת המצב שקדם לתיקון החוק, סבורה אני, כי באופן כללי מבחן הרשלנות, שעניינו בשאלה, אם הנאשם-המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו-שלו תביא לנזקו של הניזוק - לא השתנה.

ובהערה אציין, כי אף החריג בדבר "הסיכון הסביר" - לא השתנה.

האם הנאשמים התרשלו?

24. הסניגור המלומד לא התכחש לכך שבמקרה זה קיימת חובת זהירות מושגית בין אילוז (המעביד) לבין המנוח (העובד), וניתן לומר כי היא קיימת גם בין חדד לבין המנוח, בהיות חדד מי שבפועל חפר את התעלה, אשר התמוטטה וגרמה למותו של המנוח.

השאלה היא, איפוא, אם היתה חובת זהירות קונקרטית, ואם היא הופרה בשל מעשה או מחדל.

25. עקרונית, ניתן להסתכל על המקרה נושא תיק זה משני פנים:

הפן הראשון: בדרך של מחדל, דהיינו - הטענה היא, כי הנאשמים לא דיפנו את דפנות התעלה ובכך גרמו לתאונה. הפן השני: עבירה על דרך מעשה אקטיבי, כאשר השאלה היא, אם חפירה מתוך הסתמכות על שיפוע טבעי - היא מעשה רשלני.

לעניין עבירה על דרך המחדל קובע סעיף 18(ב) לחלק הכללי החדש של חוק העונשין, כי "מעשה" העבירה כולל גם מחדל, אם לא נאמר אחרת, וסעיף קטן (ג) קובע, כי "מחדל" הוא "המנעות מעשיה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה".

כדי להטיל אחריות פלילית בגין מחדל, תנאי הוא, שתהיה מוטלת על החודל חובה לפעול והוא הפר אותה. את החובה לפעול ניתן לאמץ, על פי סעיף 18(ג), לא רק מהוראות עונשיות, אלא מכל דין ואף מחוזה.

לפיכך, נשאלת השאלה אם ניתן לייחס לנאשמים עבירה בדרך של מחדל, בשל אי-דיפון תעלת הביוב, כאשר החובה לפעול תיבדק באותם מבחנים של החובה שעל פי דיני הרשלנות.

חובת הזהירות בדיני הנזיקין מוטלת כל אימת שטיב היחסים בין המזיק לבין הניזוק מצדיק לחייב את המזיק להימנע מגרימת נזק לניזוק. במקרים של מחדל משמעותה של חובת הזהירות היא חיוב המזיק להתערב כדי להציל את הניזוק מפני הסכנה הצפויה לו. למשל, אם משום שהמזיק יצר את המצב המסוכן, ולפיכך עליו גם להתערב כדי למנוע את התממשות הסכנה (כמו במקרה של חדד), או - משום שבין המזיק לניזוק קיימים יחסי קירבה כיחסי עובד-מעביד (כמו במקרה של אילוז).

המבחנים, הן בעבירת הרשלנות בדרך המחדל והן בדרך של המעשה האקטיבי, יהיו אפוא זהים.

26. האם אדם סביר, אדם מן היישוב, היה יכול לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? ואם יכול היה לצפות - האם התנהגותם של הנאשמים כדי למנוע את הנזק, לא היתה כהתנהגותו של כל אדם סביר באותן נסיבות?

ראשית עליי להעיר, כי התובע המלומד סבר בסיכומיו, כי די בטענה שהנאשמים לא קיימו את הוראות תקנות הבטיחות בעבודה, כדי להצביע על רשלנותם. לעניין זה אציין, כי כבר בעניין ע"א 145/80 [3] נקבע, כי אמנם סטנדרט ההתנהגות, אשר קבע המחוקק בחיקוק, עשוי לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מהאדם הסביר לצורכי החובה בעוולת הרשלנות. אולם, לא כל הפרת חובה חקוקה מהווה ממילא התרשלות.

עוד אציין, כי גם בעוולה של הפרת חובה חקוקה יש צורך להוכיח קשר סיבתי בין

הפרת החובה לבין הנזק. כך, למשל, טענת התובע לגבי אי-העמדת מפקח עבודה על פי החוק, כשלעצמה, אין די בה כדי ליצור קשר ישיר בין הפרת החובה לבין הנזק, שהוא מות המנוח.

זאת ועוד. התובע העלה שורה ארוכה של מחדלים, שלטענתו עשו הנאשמים, כגון:
אי-העמדת מפקח עבודה באתר, אי-קיום יומני עבודה על פי החוק ועוד. אולם, טענות אלה לא הוכחו בראיות כלשהן, פרט להשערות של המפקח שבדק לאחר מעשה, השערות אשר ניזונו מעדויות שגבה.

זאת ועוד. התביעה לא התייחסה לטענות הנאשמים, לפיהן יומני עבודה, למשל, נוהלו בידי אנשי משרד השיכון - ולפיכך היו הם פטורים מעריכתם (עמ' 33 לפרוטוקול, שורה 10 ואילך, מפי אילוז), או לטענותיהם כי דיווח למשרד העבודה מחויב רק בעבודות בנייה אשר אורכות יותר מ-6 שבועות (ראה עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 8).

כמו-כן לא התייחסה התביעה לטענת הנאשמים, כי מנהלי עבודה היו בשטח מטעם משרד השיכון, והם אלה שפיקחו בפועל על כל העבודה. המפקח עצמו העיד, בעמ' 8 לפרוטוקול החל משורה 30, כי האחראי על הבטיחות במקום היה הקבלן הראשי, דהיינו חברת נחום נחום, בעוד שהנאשמים היו אחראים על הדיפון בלבד, בהיותם המבצעים בשטח.

27. עוד יש להוסיף ולציין, כי מצבם של אילוז וחדד שונה תכלית שינוי זה מזה. הצפייה אותה ניתן, אולי, לייחס לאילוז בהיותו האחראי על החפירה ועל שיטות העבודה, אינה דומה לצפייה שניתן לייחס לחדד, אשר כל שעשה היה לבצע את המוטל עליו. אולם, לנוכח מסקנותיי גם לגבי אחריותו של אילוז, איני מרחיבה בנקודה זו.

28. עוד אני מוצאת לנכון להוסיף ולציין, כי למרות המבחן הזהה בין עוולת הרשלנות הנזיקית-האזרחית לבין עבירת הרשלנות בפלילים, עדיין יש הבדל עמוק בין שני התחומים:

היעד בדיני הנזיקין הוא השבת מצבו של הקורבן לקדמותו, לרוב - על דרך של פיצוי כספי, בעוד שהמטרה העיקרית בעונשין היא מניעה מוקדמת, וכשזו נכשלת - קיימת ענישה, שיש לה היבט גמול כלפי העבר והיבט הרתעתי וחינוכי כלפי העתיד.

הסכסוך בנזיקין הוא בין שני פרטים (מזיק-ניזוק), ובעונשין הוא בין החברה כולה לבין העבריין.

הטלת אחריות בפלילים היא בעלת משמעות חמורה יותר מהטלת אחריות בנזיקין;



לעתים מעשה או מחדל שיש בהם כדי להצדיק הטלת חבות בנזיקין לא יהיה בהם כדי לייסד אחריות בפלילים.

29. מן העובדות שהובאו לפניי עולה, כי הנאשמים חפרו את תעלת הביוב על פי ההוראות שקיבלו מאת המתכננים - נציגי משרד השיכון.

לא הועלתה כל טענה כי הנאשמים סטו מהמפה המאושרת נ/1, ולפיכך - מן הסתם - המפה עצמה לא היתה מדויקת, בכל הנוגע למקום הימצא תעלת הניקוז.

עוד עולה, כי כל עוד נשמר המרחק של 3.5 מטרים בין שתי התעלות, שיטת העבודה שהנהיגו הנאשמים היתה ראויה. דהיינו: השיפוע הטבעי היה בו די לאורך 80 מטרים עד למפגש בין שתי התעלות. עם המפגש בין שתי התעלות והשינוי בטיב האדמה - חלה המפולת. לא היה די בשיפוע הטבעי בתעלת הביוב, שכן אדמת חול דורשת, מן הסתם, שיפוע שונה מאדמה חרסיתית.

זאת ועוד. משהוכח כי רוחב תעלת הביוב - בחלקה העליון - היה גדול בהרבה ממה שסבר המפקח, נשמטה הקרקע מתחת לרגלי המפקח במסקנתו, כי השיפוע הטבעי לא היה ראוי.

וכן, המפקח טען, כי האדמה החרסיתית היא בעייתית, בשל התנפחותה והתכווצותה בנקל עם המגע במים. אולם, התברר, כי הבעיה כלל לא נבעה מהאדמה החרסיתית ומתכונותיה המיוחדות, וכי ההתמוטטות אירעה דווקא בשל המגע באדמת החול.

כמו-כן התברר כי מסקנותיו של המפקח, בנוגע לשיפוע הטבעי, נבעו כולן מתוך הנחות מוטעות, כגון: רוחב התעלה, המרחק בין התעלות וטיב האדמה שהתמוטטה.

זאת ואף זאת: לו סבר המפקח, כי שיטת העבודה שעניינה השיפוע הטבעי אינה ראויה, כיצד זה הורה לנאשמים להמשיך באותה שיטה גם לאחר האסון?

שני הנאשמים העידו על כך. אילוז אמר בעדותו: "כשהיה איש מטעם משרד העבודה, שאלתי אותו אם אני צריך לסגור את האתר או להמשיך. אחרי שהמפקח חקר אותי, ואחרי ששאלתי אותו אם להמשיך, אז הוא אמר לי להמשיך באותה דרך שעבדתי עד עכשיו" (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 18-21). וחדד הוסיף ואמר: "באותו מצב המשכנו את החפירה גם אחרי האסון" (עמ' 33 לפרוטוקול, שורה 17). לעניין זה אמר המפקח:
"אחרי שאני צילמתי... אני אפשרתי להמשיך את העבודה עם אמצעי הבטיחות הנכונים.
לא הוצאתי שום מסמך או מכתב על הנחיות להמשך העבודה" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 6-9).


מהם "אמצעי הבטיחות הנכונים"? המפקח לא הוסיף ולא פירש. לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל את גירסת הנאשמים, לפיה לא קיבלו כל הנחיה לשנות את שיטת העבודה שהיתה נהוגה עד אז.

30. ואשר לדיפון - המפקח חזר וטען כי לו היה נעשה דיפון נאות, לא היתה קורית התאונה.

איני יכולה לקבל קביעה זו באופן כה חד-משמעי - כפי שטען המפקח. טענתם של הנאשמים, שלפיה ביצוע עבודות הדיפון היה חושף את העובדים זמן ארוך בהרבה לסכנות - עד לסיום ביצוע הדיפון - אינה משוללת היגיון.

אילוז העיד, כי היו מקומות לאורך החפירה בהם ביצעו דיפון, אך זה היה רק באותם מקומות שבהם עבדו הפועלים זמן ממושך בתוך התעלות (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 11 ו-24 ואילך).

עוד טען אילוז, כי הנחת דפנות משני צדי התעלה, הנתמכות במוט התקוע ביניהן, לא היה מאפשר הנחת הצינור בתוך התעלה. לפיכך, דיפון אך היה מעמיד את העובדים בסיכון גבוה למשך זמן ארוך יותר, עד לסיום ביצוע עבודות הדיפון; סכנה זו התכוונו הנאשמים, לטענתם, למנוע.

31. זאת ועוד. לא הוכח מצד התביעה, כי אילו נעשתה העבודה בשיטתם, דהיינו - בשיפוע אחר, המתאים לאדמה חרסיתית (כטענת המפקח), או באמצעות דיפון, עדיין אמצעי בטיחות אלה היו טובים למקרה שהיה בעת התאונה, כאשר קיר התעלה היה עשוי חול ולא אדמה חרסיתית.

האם הדיפון היה מחזיק מעמד בנסיבות שנוצרו? האם השיפוע הטבעי האחר היה מונע התמוטטות? לכך לא ניתנה תשובה חד-משמעית מטעם התביעה, וזאת, בעיקר, בשל עבודתו השיטתית של המפקח, אשר לא בדק את כל הנתונים בשטח והשלכותיהם.

סיכום

32. מתוך כל האמור לעיל סבורה אני, כי הנאשמים פעלו כאנשים סבירים, מן היישוב, כאשר לא יכלו להיות מודעים לנסיבות החריגות אשר בעטיין נגרמה התאונה.

אני סבורה, כי לאילוז לא היתה יכולת סבירה לצפות את הסכנות שעלולות לנבוע משיטת העבודה שהנהיג, או מאי-נקיטת אותם אמצעים שהמפקח סבר שהיה צריך




להנהיג. ואם כך לגבי אילוז - קל וחומר לגבי חדד, אשר כל שעשה היה לבצע את הוראות מעסיקו.

סטנדרט ההתנהגות של הנאשמים, בנסיבות כפי שהוכחו לפניי, לא חרג מאותו סטנדרט זהירות שהיו נוהגים אנשים סבירים במצבם.

33. איני יכולה לסיים הכרעת דין זו בלא להעיר, כי המדינה בחרה במקרה זה להעמיד לדין אך ורק את המבצעים בשטח, והתעלמה מחלקם של המתכננים ושל הקבלנים הראשיים, שגם לדעת המפקח היו האחרים על הבטיחות בשטח.

מצב דברים זה אף גרם לכך, כי העובדות היחידות שהובאו לפניי, שלא בדרך של חוות-דעת מומחה הלומד מפי אחרים (הן לגבי שיטת העבודה, הן לגבי מידות התעלה וכד'), הובאו על פי הנאשמים בלבד.

34. אשר על כן ולפי כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשמים מהאשמה המיוחסת להם בכתב האישום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אסטמה כתאונת עבודה

  2. אפילפסיה תאונת עבודה

  3. אובדן עין בתאונת עבודה

  4. התיישנות תאונת עבודה

  5. אימון כושר תאונת עבודה

  6. חישוב דמי תאונת עבודה

  7. בלוטת התריס תאונת עבודה

  8. חובת דיווח תאונת עבודה

  9. חזרה לעבודה תאונת עבודה

  10. הגדרת מעון - תאונת עבודה

  11. אוסטאוארטריטיס תאונת עבודה

  12. התפטרות לאחר תאונת עבודה

  13. התפטרות בזמן תאונת עבודה

  14. אחריות פלילית על תאונת עבודה

  15. אחריות לתאונת עבודה עם מכונה

  16. אחריות לתאונת עבודה באתר בניה

  17. אחריות מפקח בניה לתאונת עבודה

  18. ביטוח חבות מעבידים תאונת עבודה

  19. אי ספיקת כליות עקב תאונת עבודה

  20. אי הפסקת עבודה לאחר תאונת עבודה

  21. תאונת עבודה במהלך הרמת ציר ברזל

  22. ביטוח אחריות מעבידים תאונת עבודה

  23. התיישנות ביטוח לאומי תאונת עבודה

  24. אחריות מוגברת על המעביד בתאונת עבודה

  25. חומצה גופרתית וחומר נוסף ניתז לעין וגרם לצריבה

  26. תאונת עבודה: במהלך קילוף נקניק החליק הסכין והעובדת נחתכה

  27. תאונת עבודה עם מסור שנטען שהיה ללא מנגנוני בטיחות: מגן להב, ומנגנון מייצב

  28. תאונת עבודה - התפוצצות מטען חבלה שהוצמד לטנדר אשר הופעל באמצעות טלפון סלולרי

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון