פרשנות צוואה

עניינו של פסק הדין שלפני, שאלת פרשנותה של צוואת המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה").

תמצית הרקע העובדתי:

א. המנוחה הלכה לעולמה ביום 2.6.86 והותירה אחריה צוואה בעדים מיום 25.5.79 (להלן: "הצוואה"; "צוואת המנוחה") ושתי תוספות לצוואה מיום 5.11.85 ומיום 18.3.86.


ב. ביום 25.7.87 ניתן צו לקיום הצוואה והתוספות לצוואה בבית המשפט המחוזי (ת"ע 7513/86).

ג. יצוין, כי לפני מועד עריכת הצוואה ביום 6.5.79 חתמה המנוחה על מסמך משפטי נושא כותרת "הסכם", אשר מטרתו להסדיר את זכויותיה של המנוחה ביחד עם שלושת אחיה בנכסי מקרקעין שירשו מאביהם המנוח א' י' ז"ל (להלן: "הסכם האחים"). מטרת ההסכם היתה להגביל את האחים למכור את זכויותיהם במקרקעין לצדדים שלישיים ולהותיר את הנכסים במסגרת המשפחה הגרעינית.

2. א. ביום 20.12.11 הלך לעולמו בעלה של המנוחה א' ל' ז"ל (להלן: "המנוח") והותיר אחריו צוואה בעדים מיום 6.1.11 (להלן: "צוואת המנוח").

ב. ביום 29.4.13 ניתן צו לקיום צוואת המנוח ע"י בית משפט זה (ת"ע 29319-08-12 ות"ע 29343-08-12).



בעלות הדין שלפני: אחייניותיה של המנוחה והזוכות העיקריות על פי צוואתה (להלן: "התובעות") ואחייניותיו של המנוח והזוכות העיקריות על פי צוואתו (להלן: "הנתבעות").




בבעלות המנוחים הייתה דירה ברח' X (להלן: "הדירה"), אשר נרשמה ע"ש שני המנוחים בחלקים שווים.




המנוחים התגוררו ביחד בדירה עד למועד פטירת המנוחה.




לאחר פטירת המנוחה, המשיך המנוח להתגורר בדירה עד למועד פטירתו.




בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לזכויותיה של המנוחה בדירה. מחלוקת זו נתעוררה לאור הוראת סעיף 6 (א) לצוואת המנוח אל מול הוראת סעיף 4 (ו) לצוואת המנוחה, כמפורט להלן.


הוראת סעיף 6 (א) לצוואת המנוח קובעת בזאת הלשון:

"את זכויותיי בדירה ב-X לרבות מקום החניה שצמודה לה (להלן- "הדירה") הנני מורשי לו' ובלבד שו' תסדיר את העברת זכויותיה בדירה ברח' Y [דירתו של אחי המנוח ג' ל' ז"ל] ע"ש אחותה, א' ל' [
לעומת זאת, הוראת סעיף 4 (ו) לצוואת המנוחה מורה כדלקמן:

"אני מצווה את כל יתרת רכושי מכל מין וסוג שהוא לבנות אחיותיי ס' , א', ט' , מ' ו – י' למעט חלקי בדירת המגורים המשותפת לי ולבעלי הנמצאת ברחוב X (להלן: "הדירה").


את חלקי בדירה הנני מצווה לבעלי. בעלי יהיה רשאי להתגורר בדירה כל ימי חייו וכן יהיה רשאי למכור את חלקי בדירה בתנאי שהסכום שיתקבל כתוצאה ממכירת חלקי בדירה יושקע על-ידו בהשקעה בטוחה בין בדירה אחרת ובין בנכס אחר ויעביר לאחר אריכות ימיו לבנות אחיותי, ס', א', ט', מ' ו– י' את ההשקעה ופירותיה בחלקים שווים ביניהם".



לטענת התובעות, המנוח לא יכול היה להוריש לנתבעות את חלקה של המנוחה בדירה שכן זכויות אלו הוקנו לתובעות לאחר אריכות ימיו ושנותיו של המנוח בהתאם לסעיף 4 (ו) לצוואת המנוחה. מנגד, טוענות הנתבעות כי המנוח היה רשאי להוריש לנתבעות את חלקה של המנוחה בדירה שכן בסעיף 4 (ו) לצוואתה הקנתה המנוחה למנוח את כל זכויותיה הקנייניות בדירה, אולם סייגה את זכייתו רק במקרה של מכירת הדירה, דבר שלא שנעשה בענייננו.




יצוין, כי ניצני המחלוקת בנוגע לזכויותיה של המנוחה בדירה החלו עוד בחייו של המנוח במסגרת בקשה למתן הוראות שהגישה אחותה של המנוחה, גב' ט' מ', לבית המשפט המחוזי, אשר מונתה על פי צוואת המנוחה כמנהלת העזבון (להלן: "מנהלת העזבון").


ביום 2.1.91 ניתנה החלטתו של כב' השופט מישר בבית המשפט המחוזי לפיה יש לרשום את זכויותיה של המנוחה בדירה בהתאם לצוואה בליווי הערת האזהרה לפי סעיף ו' לצוואה. עוד נקבע כי ככל שיהיה ברצון המנוח להסיר את הערת האזהרה – יהא עליו לפנות לבית המשפט בהליך נפרד למטרה זאת ולבסס את בקשתו כדין.



מכוח החלטה זו נרשמו זכויותיה של המנוחה בדירה על שם המנוח בלשכת רישום המקרקעין בצירוף הערת האזהרה בהתאם לצוואה.




לאחר פטירתו של המנוח הגישו הנתבעות המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי למחיקת הערת האזהרה על זכויותיו של המנוח בדירה (ת"ע 18529-02-12). ביום 12.7.12 הורה כב' השופט גייפמן על העברת התובענה לבית משפט זה בשל הצורך להיזקק לשאלת פרשנותה של הוראת סעיף 4 (ו) לצוואת המנוחה, עניין שמצוי בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.




ביום 29.4.13 נתתי צו לקיום צוואת המנוח בכפוף להותרת הערת האזהרה הנ"ל עד להכרעה בתובענה לפרשנות צוואת המנוחה.




ביום 30.5.13 הגישו התובעות את התובענה דנא לפרשנות צוואת המנוחה.


טענות הצדדים:



לטענת התובעות, כוונת המנוחה היתה להוריש את חלקה בדירה לתובעות לאחר אריכות ימיו ושנותיו של בעלה תוך שהיא מעניקה לבעלה זכות מגורים בדירה בלבד. כוונה זו נלמדת הן מתוך הצוואה גופא והן מהנסיבות החיצוניות לה, כפי שיפורטו להלן:


* כוונת המנוחה היתה להעניק למנוח זכות מגורים לכל ימי חייו בדירתם המשותפת ולאחר פטירתו העבירה את זכויותיה בדירה לבנות אחיותיה. פרשנות זו נלמדת על פי ההיגיון והשכל הישר. לא יעלה על הדעת שהמנוחה התכוונה שאם בעלה ימכור את הדירה יעבור חלקה לאחר אריכות ימיו לתובעות, אולם אם יישאר לגור בה עד 120 שנים יעבור חלקה לצדדים שלישיים.

* כוונת המנוחה באה לידי ביטוי בסיפא של סעיף 4 (ו) לצוואה. היתלותן של הנתבעות בעובדה כי המנוח לא מכר את הדירה ומשכך התנאי המופיע בסעיף מתבטל אינה יכולה להתקבל שכן המנוחה כתבה באופן מפורש כי בעלה יהיה רשאי להתגורר בדירה כלומר נתנה דעתה למצב בו הדירה לא תימכר וגם במקרה כזה ביקשה לשמור על חלקה ולהעבירו לאחר אריכות ימיה לבנות אחיותיה.

* נסיבות חייהם של כל המנוחים מצביעות על כך שכל אחד מהם רצה להוריש את רכושו למשפחתו הגרעינית. כך, בצוואת המנוחה מוזכרים בני משפחתה הגרעינית של המנוחה בלבד ובצוואת המנוח מוזכרים בני משפחתו הגרעינית של המנוח בלבד, ללמדך – כי אף אחד מהמנוחים לא התכוון לתת מרכושו למשפחתו של האחר ואלו אף אינם מוזכרים בצוואתו.

* כוונת המנוחה להוריש את חלקה בדירה לתובעות נלמדת מעדותו של עוה"ד עודד ונגלניק אשר היה מעורב בעריכת צוואת המנוחה והסכם האחים. עוה"ד ונגלניק הצהיר כי המנוחה ביקשה להעניק לבעלה זכות מגורים בלבד ולאחר אריכות ימיו ביקשה להעביר את חלקה בדירה ו/או התמורה שתתקבל בגין חלקה בדירה לבנות משפחתה, התובעות.


* אומד דעתה של המנוחה משתקף גם בשתי התוספות לצוואה שנערכו בשנת 1985 ובשנת 1986 במסגרתם נלמדת כוונת המנוחה להוריש את רכושה לבנות אחיותיה.

* אומד דעתה של המנוחה להעביר את חלקה בדירה לתובעות נלמד גם מהעדר רצונה של המנוחה לקבל לעצמה כל חלק ברכושו של המנוח מבית אביו או אפילו מהרכוש שצברו המנוחים במהלך נישואיהם.

* בניגוד לנטען, המנוחה לא סברה שיש טעות בניסוח הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה ואף לא ידעה שיש טעות. מבחינת המנוחה כוונתה כפי שמשתקפת מהצוואה הינה ברורה. משכך, לא מצאה לנכון לתקן את הניסוח בסעיף 4 (ו) לצוואתה.

* בסעיף 6 (א) לצוואת המנוח השתמש המנוח בביטוי "זכויותיי בדירה", ללמדך כי אף המנוח סבר כי זכויותיו בדירה הינן מחצית בלבד.

* אומד דעתה של המנוחה נלמד גם מהסכם האחים אשר מהותו השארת הרכוש המשפחתי בתוך המשפחה הגרעינית. הסכם זה נערך במשרדו של עוה"ד עודד ונגלניק. שני המסמכים (הצוואה וההסכם) נערכו בהפרש של שבועיים ימים. גם בסמיכות זמנים זו יש כדי לחזק את אומד דעתה של המנוחה להעביר את חלקה בדירה לאחר אריכות ימיו של בעלה לתובעות.



מנגד, טוענות הנתבעות כי אין מקום וצורך להיזקק לפרשנות צוואת המנוחה שכן המנוחה קבעה באופן מפורש כי זכויותיה בדירה יוענקו לבעלה ולא התנתה זאת בדבר. טענה זו נסמכת על מכלול הנימוקים שלהלן;


* המנוחה קבעה בצוואתה כי רק במידה שהמנוח יחליט למכור את הדירה, כספי התמורה שיתקבלו בגין מכירת חלקה של המנוחה בדירה יושקעו על ידו בנכס אחר ויועברו לאחר פטירתו לתובעות. מאחר שהמנוח מעולם לא מכר את זכויותיו בדירה הרי שהוראת צוואה זו לא התממשה ובשל פטירת המנוח אינה יכולה להתממש.

* בצוואה לא נכללת אף לא ברמז הוראה לפיה לאחר פטירת המנוח יועברו הזכויות הקנייניות בדירה לידי התובעות, כך שלא ניתן באמצעות פרשנות צוואה לקבוע הוראה מנחילה והדבר מצוי מחוץ למתחם הפעולה הלגיטימי של בית המשפט בבואו לפרש צוואה.

* הפרשנות לה עותרות התובעות אינה עולה בקנה אחד עם סוג/אופי הצוואה שהינה צוואה בהתאם לסעיף 45 לחוק הירושה אשר מכילה חיובי יורש שכן על פי הצוואה יכולות התובעות לזכות במחצית הזכויות בדירה רק מפעולה של היורש הראשון, קרי המנוח, ככל שתבוצע. כפועל יוצא, רק אם המנוח היה מוכר את הדירה היו התובעות זכאיות לחלק מכספי התמורה לאחר פטירתו.

* המנוחה היתה יכולה לקבוע בצוואתה הוראת "יורש אחר יורש" בהתאם לסעיף 42 לחוק הירושה לפיה זכויותיה בדירה יירשמו על שם המנוח ולאחר פטירתו יועברו לתובעות. משלא עשתה כן, אין לשנות את הוראת הצוואה של "חיוב יורש" להוראת צוואה של "יורש אחר יורש". המדובר בשתי הוראות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת שכן הוראת "יורש אחר יורש" מתייחסת להורשה לצד שלישי מכוח הוראת המוריש והוראת "חיובי יורש" מתייחסת להורשה לצד שלישי מכוח פעולה שרשאי לבצע היורש.

* הפרשנות שמציעות התובעות יוצרת סתירה פנימית במסגרת הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה שכן אם המנוחה ציוותה למנוח זכות מגורים בלבד, משמע שלא ציוותה לו זכות קניינית בדירה. מנגד, אימוץ פרשנות הנתבעות מביא להרמוניה בין הוראות הצוואה שכן זכות מגורים נכללת בזכות הקניין ואינה סותרת או מגבילה זכות זו.

* עיון בנוסח הצוואה מלמד בבירור כי המנוחה ביקשה להבטיח שבעלה יתגורר בדירתם המשותפת אותה כה אהבה גם לאחר פטירתה ובמשך כל ימי חייו. על מנת להבטיח את אי מכירת הדירה על ידי המנוח קבעה המנוחה מנגנון ספציפי במסגרתו הבהירה למנוח כי כדאי לו להישאר בדירה ולא למכור אותה שכן במידה וימכור את הדירה יאלץ להעביר חלק מכספי התמורה לידי התובעות. בנסיבות אלו, בחר המנוח להישאר ולגור בדירה עד למועד פטירתו.

* המנוחה ידעה שלמנוח אין ילדים וכי קיימת סבירות שלאחר פטירתו יצווה את הזכויות בדירה לנתבעות. בנסיבות אלו, אם היה ממש בטענות התובעות לפיהן המנוחה לא רצתה שרכושה יעבור לנתבעות, היתה עומדת על כך שייכתב סעיף מפורש בצוואתה לפיו לאחר פטירת המנוח יועברו זכויותיה בדירה לתובעות. היא לא עשתה כן מאחר שלא רצתה להגביל את יכולתו של המנוח לצוות את הזכויות בדירה כרצונו.

* המנוחה לא כתבה הוראה לפיה ברצונה להעביר את זכויותיה הקנייניות בדירה לאדם אחר מלבד מבעלה. גם כאשר ערכה המנוחה שתי תוספות לצוואתה היא לא תיקנה את הוראת ההורשה בנוגע לדירה ולא שינתה אותה במאום בעוד שבעניינים מהותיים הרבה פחות כגון: הקמת קרנות בשם המנוחה היא ביצעה שינויים פרטניים.

* הניסיון לטעון ל"חסר" או ל"טעות" בניסוח הצוואה אינו הגיוני ואף אינו מסתבר. המנוחה היתה אדם מדויק ביותר שחשב על העתיד, בחן סיטואציות והסתכל קדימה כפי שניתן להיווכח בנוגע להוראות הפרטניות שהותירה באשר לקרנות שציוותה להקים. אין כל היגיון בטענה כי דווקא בנושא מהותי כגון זכויותיה בדירה הותירה המנוחה כביכול חסר בצוותה או לא שמה לב לטעות בניסוחה.

* הצוואה נערכה ע"י עוה"ד דוד ונגלניק ז"ל אשר היה עוה"ד ותיק, מיומן ומקצועי אשר עיקר עיסוקו היה עריכת צוואות ואשר טיפל בעזבונות במשך שנים רבות טרם עריכת הצוואה. מעבר לכך, עוה"ד ונגלניק ז"ל הכיר היטב את המנוחה ואת בני משפחתה וידע מהו רצונה. בנסיבות אלו, לא סביר כי עוה"ד ונגלניק ז"ל התרשל בצורה כה בוטה כפי שעולה מטענות התובעות וערך צוואה חסרה בה לא נרשם כי המנוחה מבקשת לצוות את זכויותיה הקנייניות בדירתה לאחייניותיה.

* עוה"ד עודד ונגלניק שהינו בנו של עוה"ד דוד ונגלניק ז"ל לא היה מעורב בעריכת הצוואה ומשכך אין ליתן משקל לעדותו. מעבר לכך, עדותו מעלה סתירות ותמיהות.

* הפרשנות לה עותרות התובעות נוגדת את רצון המנוחה ליצור הפרדה בין הנכסים שירשה מאביה ז"ל שלא נצברו במאמץ משותף אותם ציוותה לתובעות לבין נכסים שנצברו על ידה ועל ידי בעלה במאמץ משותף אותם ציוותה לבעלה.

* המנוחה קבעה באופן מפורש כי מצווה את רכושה לתובעות "למעט" הדירה, ללמדך כי רצתה להפקיע את הדירה מהנכסים שהועברו לתובעות.

* "הסכם האחים" בין המנוחה לאחיה מחזק את טענת הנתבעות לפיה המנוחה ביקשה להפריד בין נכסים שירשה מאביה לבין נכסים שנצברו במהלך נישואיה שכן ההסכם הסדיר אך ורק עניינים הנוגעים למקרקעין ספציפיים שירשה במשותף עם אחיה מאביה ז"ל.

ד י ו ן



בכדי להכריע במחלוקת דנן, יש להיזקק לפרשנות צוואת המנוחה. עיקר המאמצים יושקעו בפרשנות הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה והבנת לשונו המפורשת והמשתמעת של סעיף זה.




מפאת חשיבותו ומרכזיותו יובא בשנית סעיף 4 (ו) לצוואה להלן:


"אני מצווה את כל יתרת רכושי מכל מין וסוג שהוא לבנות אחיותיי ס', א', ט', מ' ו – י' למעט חלקי בדירת המגורים המשותפת לי ולבעלי הנמצאת ברחוב X (להלן: "הדירה").

את חלקי בדירה הנני מצווה לבעלי. בעלי יהיה רשאי להתגורר בדירה כל ימי חייו וכן יהיה רשאי למכור את חלקי בדירה בתנאי שהסכום שיתקבל כתוצאה ממכירת חלקי בדירה יושקע על-ידו בהשקעה בטוחה בין בדירה אחרת ובין בנכס אחר ויעביר לאחר אריכות ימיו לבנות אחיותי, ס', א', ט', מ' ו– י' את ההשקעה ופירותיה בחלקים שווים ביניהם".



פרשנות הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה תעשה על רקע ההקשר הטקסטואלי והקונטקסטואלי של הצוואה. המטרה תהא לנסות ולהגיע לאומד דעתה של המנוחה. יש לבחון האם כוונתה משתמעת בבירור מן הכתוב. ואם אינה משתמעת מן הכתוב – הרי שייתכן ומשתמעת מן הנסיבות החיצוניות.



פרשנות צוואה - המיתווה הנורמטיבי



פרשנות צוואה היא שליפת משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות. ככל טקסט אחר, גם הצוואה זקוקה לפירוש. גם צוואה "ברורה" מחייבת פרשנות שכן בהירותה של הצוואה היא תוצאת פרשנותה (ע"א 1900/06 טלמצ'יו נ' האפוט' הכללי פ"ד נג (2) 817 (להלן: "פרשת טלמצ'יו"); ספרו של כב' הנשיא (בדימ') ברק, פרשנות במשפט (כרך חמישי), הוצאת נבו, עמ' 35).




המסגרת הנורמטיבית לפירוש צוואה נקבעה בסעיף 54 (א) לחוק הירושה, המורה כדלקמן:


"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".

על פי הוראה זו – שניים הם המקורות שמהם למד הפרשן על אומד דעת המצווה: המקור האחד הוא ה"צוואה"; המקור השני הוא ה"נסיבות". המקור הראשון הוא מקור "פנימי"; המקור השני הוא מקור "חיצוני". המקור הפנימי – או הפרשנות הפנימית – מפנה להקשר הטקסטואלי. המקור החיצוני – או הפרשנות החיצונית – מפנה להקשר הקונטקסטואלי (פרשנות במשפט, שם, בעמ' 210).



חובתו של הפרשן - בגדרי הפרשנות הפנימית – לעיין בצוואה בכללותה. עיון זה כולל לא רק הוראות מפורשות אלא גם הוראות משתמעות. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא (בדימ') ברק בפרשת טלמצ'יו כדלקמן:


"לשון הצוואה, הקובעת את גבולותיה, יכול שתהא מפורשת ויכול שתהא משתמעת. אכן, 'האמירה' בצוואה אינה חייבת להיות מפורשת. היא יכולה להיות משתמעת. מתחם האפשרויות הלשוניות – ממנו 'נשלפת' המשמעות המשפטית – משתרע על לשון מפורשת ועל לשון משתמעת. משמעותה של לשון הצוואה היא מפורשת כאשר היא מועברת לקורא מתוך המובן המילוני של הלשון על רקע הקשרה. משמעותה של לשון הצוואה היא משתמעת כאשר היא מעבירה לקורא מובן שלא מתוך המובן הלשוני של הלשון (על רקע הקשר). היא נקבעת על פי כללי הבלשנות והשכל הישר... אכן, לשון הצוואה משתרעת לא רק על מה שהוסדר בצוואה במפורש, אלא גם על מה שהוסדר בצוואה במשתמע... משנקבעה כי משמעות פלונית היא משתמעת, היא מהווה חלק מלשון הצוואה" (עמ' 828).

על המשמעות המשתמעת למד השופט תוך שהוא מנחה עצמו "בשכל ישר, בצדק וביושר כהלכתם" (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו (4) 330, 335). הכללים להסקתה של משמעות משתמעת הם כללים של לשון והגיון בריא. לא נדרש כי הסקה משתמעת זו תהא חיונית או הכרחית. די בכך שהיא הגיונית וסבירה. המשמעות המשתמעת קובעת את הפוטנציאל הלשוני של הצוואה. הוצאת פוטנציאל זה מהכוח אל הפועל נעשית על פי אומד דעתו של המצווה (פרשנות במשפט, שם, בעמ' 231).

בחינת הצוואה בכללותה מבוססת על פרשנות הרמונית של הצוואה. ההנחה היא כי המצווה ערך את הצוואה כולה שעה שלנגד עיניו מטרות ברורות ועקביות וכי בחינה של הצוואה בכללותה תלמד על מטרות אלה. ההנחה הינה כי אומד דעת המצווה יעלה מהפרשנות הפנימית, אם לחלקים השונים של הצוואה יינתן מובן הרמוני. אחד מביטוייה של הרמוניה זו הוא בהתייחסות לצוואה כמכלול.

מכוח גישה זו נעשה ניסיון ליישב סתירות לכאוריות בצוואה; כאשר הוראה ניתנת לשני פירושים, האחד המביא אותה להרמוניה עם מכלול הצוואה, והאחר המביא אותה לדיסהרמוניה, יש לבחור בפירוש הראשון. בדומה, יש להניח כי המצווה לא השחית מילותיו לריק, ולא חזר על אותה הוראה במקומות שונים. זוהי כמובן הנחה הניתנת לסתירה - בוודאי באותם מקרים, בהם בחינת הצוואה בכללותה מצביעה על ניסוח בלתי מדויק. חזקה נוספת היא שלביטויים זהים בצוואה יש ליתן משמעות זהה ולביטויים שונים בצוואה משמעות שונה. בחינת הצוואה בכללותה, והרצון ליתן לה משמעות שתיצור הרמוניה פנימית, מובילים למסקנה כי מבין שני פירושים אפשריים, יש לבחור בפירוש שנותן תוקף להוראה בצוואה (פרשנות במשפט, שם, בעמ' 220-221).



בגדרי הפרשנות החיצונית – על הפרשן לפנות ל"נסיבות". ה"נסיבות" הן ראיות על אומד דעת המצווה המעוגנות בנתונים שמחוץ לצוואה עצמה - נתונים עד לעריכת הצוואה, בעת עריכת הצוואה, ולאחר עריכת הצוואה, ובלבד שיש בכל אלה כדי ללמד על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה.


במסגרת הנסיבות עד לעריכת הצוואה, על הפרשן ללמוד את הנתונים הרלוונטיים על המצווה: רקעו, אופיו, מבנה משפחתו וכדומה. עליו להכיר את היחסים שבין המצווה למוטבים המוזכרים בצוואה ובינו לבין אלה שנמנע מלצוות להם. חשיבות יתרה נודעת לנסיבות עובר לעריכת הצוואה. בהקשר זה חשוב לדעת אם המצווה עצמו ערך את הצוואה, או שזו הוכנה ע"י מישהו אחר, כגון עו"ד. חשוב לדעת את יחסי המשפחה והקרבה הנפשית שבין המנוח לבני משפחתו עובר לעריכת הצוואה. כמו כן, ה"נסיבות" כוללות גם אירועים שלאחר עריכת הצוואה. אירועים אלה מסייעים, בהילוך לאחור, להבין את רצונו של המצווה בעת עריכת הצוואה. על כן, יש להתחשב, בין השאר, בעובדה שלאחר עריכת הצוואה חל שינוי במשפחת המנוח או בהיקף הרכוש שלו, בלי שצוואתו שונתה. כן יש להתחשב בהתבטאויות שונות של המצווה, שבהן עמד על הצוואה שערך ועל מהותה (פרשנות במשפט, שם, בעמ' 231-235).



בפרשת טלמצ'יו ובספרו פרשנות הצוואה קבע כב' הנשיא (בדימ') ברק כי אין להבחין פורמלית בין 'פרשנות פנימית' ל'פרשנות חיצונית' של הצוואה. על אומד דעת המצווה יש ללמוד מכל מקור אמין. יש להכיר במעבר חופשי, ללא מגבלות פורמליות, בין הצוואה לנסיבות עריכתה, עד כדי אפשרות תיקון התפיסה הראשונית באשר לאומד דעתו של המצווה כפי שהוא עולה מלשון הצוואה.




יחד עם זאת, נראה כי לאחרונה נעה המטוטלת שוב לכיוון הפרשנות הדו שלבית (ראה פסק דינו של כב' השופט הנדל בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני).


מן הכלל אל הפרט, לענייננו:



למקרא צוואת המנוחה כמכלול ומעיון בהוראת סעיף 4 (ו) לצוואה בפרט נלמדת כוונה של המנוחה לייעד את חלקה בדירה לאחייניותיה לאחר אריכות ימיו ושנותיו של בעלה המנוח. מן הצד השני של המטבע– נלמדת כוונה של המנוחה לאסור על המנוח לצוות את חלקה בדירה לצדדים שלישיים כפי שנעשה בפועל.


מסקנתי זו מושתת על התחקות אחר אומד דעתה של המנוחה כפי שהוא משתמע מלשון הצוואה וכן מנסיבות החיצוניות לה.

אומד דעת המצווה - לשון הצוואה



למקרא הוראות הצוואה כמכלול נלמד רצונה המפורש של המנוחה לייעד את כל רכושה לתובעות. אין המדובר רק ברכוש שירשה מאביה כטענת הנתבעות, אלא כל רכוש מכל מין וסוג שהוא (ראה למשל, הוראת סעיף 4 (ד) לצוואה המתייחסת לתכשיטים, כלי כסף ושטיח; הוראת סעיף 4 (ה) לצוואה המתייחסת לכל חשבונות הבנק וניירות הערך). על רקע האמור, הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה מהווה הסדר הורשה חריג וספציפי משאר הוראות הצוואה שכן בניגוד לשאר הוראות הצוואה בהן ציוותה המנוחה את כל רכושה לתובעות הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה מתייחסת לציווי חלקה של המנוחה בדירה לבעלה.




הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה מורכבת משני נדבכים: הנדבך הראשון - מבטא בצורה ברורה ומפורשת את רצונה של המנוחה להוריש את כל רכושה לתובעות ("אני מצווה את כל יתרת רכושי מכל מין וסוג שהוא לבנות אחיותי ..."). ההסדר הנוגע לדירה המבוטא במילים "למעט חלקי בדירה" בא לכאורה להחריג מהציווי הגורף והמוחלט הנ"ל, אולם כמפורט להלן, לא ניתן לקבוע מסמרות בנוגע לטיבה של ההחרגה שכן תוכנה של ההחרגה מפורט בחלק השני של הסעיף. הנדבך השני - מהווה את לב ליבה של הוראת ההורשה בנוגע לחלקה של המנוחה בדירה. לאור הסתירה לכאורה המתקיימת בין שני חלקי ההוראה אני סבורה כי יש לקרוא את שני חלקי הסעיף כמקשה אחת. איני מקבלת את טענת הנתבעות כאילו החלק הראשון של ההוראה ("את חלקי בדירה הנני מצווה לבעלי") הוא הקובע את מהות ההורשה, קרי העברת הזכויות הקנייניות למנוח, והוא נסוג מפני החלק השני ("בעלי יהיה רשאי להתגורר בדירה כל ימי חייו וכן יהיה רשאי למכור את חלקי בדירה בתנאי שהסכום שיתקבל כתוצאה ממכירת חלקי בדירה יושקע על-ידו בהשקעה בטוחה בין בדירה אחרת ובין בנכס אחר ויעביר לאחר אריכות ימיו לבנות אחיותי ... את ההשקעה ופירותיה בחלקים שווים ביניהם") שכן פרשנות זו מבטלת את החלק השני של ההוראה. הדרך הפרשנית הנכונה להבנת אומד דעתה של המנוחה בנוגע להיקף וטיב הזכויות שמוקנות לבעל היא באופן שהסיפא של ההוראה באה לפרט ולצקת תוכן ברישא של ההוראה. במילים אחרות, החלק הראשון מגדיר את עצם הציווי והחלק השני הינו בבחינת התמורה אשר נועדה לפרט את מהות והיקף הזכויות אותן ציוותה המנוחה לבעלה בכל הנוגע לחלקה בדירה. פרשנות זו יוצרת הרמוניה פנימית בין שתי הוראות הצוואה ובפרט נותנת תוקף לשתי הוראות הצוואה באופן שלם וממצה כך שהאחת לא תהא עדיפה על רעותה ו/או תביא לביטול רעותה. פרשנות זו נותנת ביטוי מלא למילים הכתובות ולחזקה הבסיסית כי המנוחה לא השחיתה את מילותיה לריק. על פי פרשנות זו היקף הציווי מתמצה הלכה למעשה בהענקת שתי הזכויות שמפורטות בחלק השני של הנדבך השני, כמפורט להלן.


טיב והיקף הזכויות שהוענקו למנוח על פי הצוואה



הזכות הראשונה באה לידי ביטוי בציווי "בעלי יהיה רשאי להתגורר בדירה כל ימי חייו".


במסגרת הוראה זו מעניקה המנוחה לבעלה זכות מגורים בחלקה בדירה לכל ימי חייו. כפי שניתן לראות זכות זאת כשלעצמה אינה מעניקה למנוח את זכות הקניין בדירה אלא רק את הזכות לעשות שימוש בחלקה של המנוחה בדירה למגוריו. כוונת המנוחה בהענקת זכות זו הינה ברורה והיא לאפשר לבעלה להמשיך ולחיות את חייו בצורה בטוחה ובכבוד בדירתם המשותפת כל עוד רצונו בכך.



הזכות השנייה באה לידי באמירה "וכן יהיה רשאי למכור את חלקי בדירה בתנאי שהסכום שיתקבל כתוצאה ממכירת חלקי בדירה יושקע על-ידו בהשקעה בטוחה בין בדירה אחרת ובין בנכס אחר ויעביר לאחר אריכות ימיו לבנות אחיותי... את ההשקעה ופירותיה.." (להלן: "הוראת ההגבלה").


במסגרת הוראה זו מעניקה המנוחה לבעלה את הזכות למכור את חלקה בדירה כפי שרשאי לעשות בעל הקניין בנכס אולם יחד עם זאת המנוחה מטילה על בעלה הגבלה וחיוב כאחד. בהתאם להוראה המגבילה בעלה של המנוחה יוכל למכור את חלקה של המנוחה בדירה בתנאי שישמר את חלקה של המנוחה בדירה בהשקעה בטוחה ויעבירה לאחר אריכות ימיו לתובעות. אני סבורה כי הוראה זו מלמדת על כוונת המנוחה שלא להעניק לבעלה את זכות הקניין בחלקה בדירה. זכות הקניין מוגדרת כזכות לעשות בנכס ו/או בפירותיו מנהג בעלים. בענייננו, המנוחה הטילה הגבלה משמעותית על זכותו של המנוח לנהוג בחלקה בדירה כבתוך שלו. כל שהמנוח רשאי הוא למכור את חלקה של המנוחה בדירה ובמקרה כזה שומה עליו להבטיח כי חלקה של המנוחה בדירה יישמר ויובטח לטובת התובעות. כוונת המנוחה בהענקת זכות זו היתה שלא לכבול את המנוח במכירת הדירה שכן הזכות הראשונה שהוענקה לו בדירה (זכות המגורים) אינה מאפשרת למנוח למכור את חלקה בדירה. למעשה במסגרת הוראה זו מוסיפה המנוחה ומעניקה לבעלה זכות נוספת על זכות המגורים שהוענקה לו. זכות זו מסתברת והגיונית ובפרט לנוכח העובדה כי בעלה של המנוחה הינו הבעלים גם של המחצית השנייה בדירה. אולם, לא ניתן להתעלם מהתנאי שיצרה המנוחה על זכות נוספת זו. במקרה של מכירת הדירה חייבה המנוחה את בעלה להשקיע את חלקה ב"השקעה בטוחה", לא סתם השקעה ספקולטיבית, אלא בהשקעה שתבטיח כי בסופו של יום שחלקה בדירה יועבר לידי התובעות (לרבות פירות ההשקעה).

על פי סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979 "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו, לטובת נהנה או למטרה אחרת". סעיף זה משמיע לנו, כי על פי הוראות חוק הנאמנות, מוגדר ה'נהנה' לא ע"י זכות כל שהיא שיש לו כלפי נאמן אלא ע"י החובה המוטלת על הנאמן לפעול לטובתו (ראה: ש' כרם נאמנות (מהדורה רביעית) בעמ' 124). בענייננו, כל מהותה של הוראת ההגבלה הינה בהטלת חיוב על בעלה של המנוחה לפעול לטובת התובעות. החיוב אותו בחרה המנוחה להטיל על בעלה הינו חיוב בעל משקל ותוכן שכל מטרתו להבטיח ולשמר את חלקה בדירה לטובת התובעות. חיוב זה משמיע לנו כי כוונת המנוחה היתה להעניק לבעלה את הזכות להחזיק בחלקה בדירה בנאמנות עבור התובעות במשך תקופת חייו. יצוין, כי רציונל זה משתלב גם עם מהותה של הוראת סעיף 45 לחוק הירושה העוסקת בחיובי יורש במסגרתה רשאי המצווה להורות בצוואתו הוראות שונות שתחייבנה את היורשים לגבי אופן ניצול הזכויות שהוקנו להם מכוח הצוואה. מעבר לכך, פרשנות זו משתלבת גם עם הענקת הזכות הראשונה עליה אין חולק והיא זכות המגורים בדירה. מדובר בשתי זכויות מצומצמות אשר מוגבלות מבחינת תוכנן להבטחת זכות השימוש וההנאה בחלקה של המנוחה בדירה. כפועל יוצא, המסקנה היא כי על פי ההסדר המיוחד שיצרה המנוחה בצוואתה זכויותיה הקנייניות של המנוחה בדירה הוענקו לנתבעות אולם הוחזקו בנאמנות עבורן על ידי המנוח.



האמור לעיל משתלב עם כוונת המנוחה לייעד את חלקה בדירה לתובעות לאחר אריכות ימיו ושנותיו של בעלה. כוונה זו נלמדת מהביטויים אותה נקטה המנוחה במסגרת הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה, כמפורט להלן:


ראשית, העובדה שההורשה לבעלה מתייחסת אך לתקופת חייו של המנוח ולא מעבר לכך נלמדת משימוש שנעשה פעמיים בביטויים המעידים על כך במסגרת הסעיף "בעלי יהיה רשאי להתגורר בדירה כל ימי חייו" וכן "ויעביר לאחר אריכות ימיו לבנות אחיותיי". ללמדך, כי הציווי המוגבל כשלעצמו תקף לתקופת חייו של המנוח בלבד וכי לאחר פטירתו – לא יכול לעשות שימוש בחלקה וחלק זה היה צריך לעבור לבנות אחיותיה.

שנית, הלשון שננקטה בהוראה המגבילה "בתנאי" "ויעביר" מלמדת על כוונה ברורה מצד המנוחה לייעד את זכויותה בדירה לתובעות לאחר אריכות ימיו ושנותיו של המנוח. השימוש במילים אלו מלמד כי כוונת המנוחה היתה לחסום את המנוח מביצוע כל דיספוזיציה בדירה שלא בדרך שננקטה בסעיף 4 (ו) לצוואה אשר יש בה כדי לסכל את השגת התכלית בהוראה המגבילה, קרי העברת חלקה של המנוחה בדירה לאחר אריכות ימיו ושנותיו של המנוח לידי התובעות.

שלישית, בסעיף 2 (ב) לצוואתה מינתה המנוחה את שני אחיה כמנהלי עזבון בנוגע לכל יתרת רכושה מכל מין וסוג שהוא, ללמדך כי המנוחה ביקשה להבטיח כי רצונה כמפורט בצוואתה יתמלא הן בנוגע לנכסי המקרקעין שירשה מאביה והן בנוגע לחלקה בדירה וזאת ללא תלות בפעולותיו של המנוח עצמו.

ולבסוף, שימוש במילים "השקעה בטוחה", ללמדך כי אף במסגרת ההוראה המגבילה ביקשה המנוחה להטיל על בעלה חיוב כפול ומכופל של השקעת חלקה בדירה באפיק מובטח וזאת על מנת שיוכל ברבות הימים להעביר לא רק את הקרן של ההשקעה אלא גם את פירות ההשקעה לטובת התובעות. שימוש במילים אלו מלמד על החשיבות שראתה המנוחה בקיום ההוראה המגבילה ועל המשמעות שהעניקה לאמור בהוראה זו מעבר למובנן המצומצם של המילים.



בהקשר זה יצוין, כי טענתן של הנתבעות כאילו המנוחה הקנתה לבעלה את זכויות הקניין בחלקה בדירה ורק במקרה של מכירת חלקה בדירה ביקשה להגביל את כוחו של בעלה אינה הגיונית ואף אינה מסתברת. מעבר לכך, פרשנות זו אינה יוצרת הרמוניה בין החלקים השונים של הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה ואף עומדת בסתירה לטענת הנתבעות עצמן כי המנוחה העניקה את זכויות הקניין לבעלה ללא כל תנאי. טענה זו נסתרת מלשונה המפורשת של הצוואה שכן המנוחה הטילה הגבלה משמעותית על יכולתו של המנוח לעשות בחלקה בדירה כרצונו ומשכך לא ניתן לומר כי מדובר בזכויות שאינן מותנות. מעבר לכך, הפרשנות לפיה כוונת המנוחה בהוראת ההגבלה היתה לחייב את הבעל להישאר בדירה עד אחרית ימיו שכן אחרת יאלץ להעביר את חלקה בדירה לתובעות אינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר ואף אינה מתיישבת עם העובדה, עליה אין חולק, כי מערכת היחסים בין המנוחה לבעלה היתה טובה וכי מטרתה של המנוחה היתה להיטיב עם בעלה ולאפשר לו לחיות בכבוד. יצוין, כי זאת גם הסיבה שהמנוחה אפשרה לבעלה שלא להיות כבול לדירה הספציפית והעניקה לו את האופציה לרכוש דירה ו/או נכס אחר למגוריו ובלבד שישמור את חלקה בדירה לתובעות לאחר אריכות ימיו.


האיסור על עריכת צוואה – כוונה מפורשת ומשתמעת



כפי ששנינו לעיל, זכויותיו של המנוח על פי הצוואה התמצו בזכות מגורים לכל ימי חייו וכן בזכות להחזיק את חלקה של המנוחה בדירה לטובת התובעות. בנסיבות אלו, לא יכול היה המנוח להוריש את חלקה של המנוחה בדירה לידי הנתבעות מהטעם הפשוט שזכויות הקניין בחלקה בדירה לא הוקנו לו אלא הוחזקו על ידו בנאמנות בהתאם לאומד דעתה של המנוחה בצוואתה.




מעבר לכך, לנוכח רצונה של המנוחה להגביל את המנוח במכירת הדירה על מנת לשמר ולהבטיח את חלקה בדירה לטובת התובעות נלמד איסור משתמע על המנוח להעביר את חלקה בדירה לצד ג' באמצעות עריכת צוואה. איסור זה נלמד על פי השכל הישר ואף מכוח קל וחומר. בפעולה של הקניית זכויות באמצעות צוואה יש משום הפקעת זכויות בדומה למכירה. בשני המקרים מדובר בהעברת זכויות לצד שלישי. משכך, לא ייתכן כי הדין של העברת זכויות לצד שלישי באמצעות צוואה יהיה שונה מהדין של מכירת הזכויות. בשני המקרים קיימת הפקעה ואיון של זכויותיה של המנוחה בדירה לטובת צדדים שלישיים. משכך, הגם שהמנוחה לא התייחסה לסיטואציה כזו באופן מפורש הרי שאיסור זו נלמד במשתמע מתוך הזכויות המצומצמות שהעניקה לבעלה למשך תקופת חייו בלבד ולאור כוונת המנוחה לייעד את חלקה בדירה לטובת התובעות לאחר אריכות ימיו ושנותיו של בעלה.




לא זו אף זו, מטרת המנוחה בהענקת הזכות למכור את חלקה בדירה היתה להיטיב עם המנוח על מנת שלא לכבול אותו במכירת הזכויות בדירה. רציונל זה אינו מתקיים במקרה של עריכת צוואה שכן אין עסקינן בשימוש שעושה המנוח בחייו ולרווחתו אלא בהסדר שחל לאחר פטירתו של המנוח.




משכך, המסקנה המסתברת היא שלאור טיב הזכויות שהוקנו למנוח ולנוכח כוונתה של המנוחה להועיד את חלקה בדירה לתובעות לאחר אריכות ימיו ושנותיו של בעלה היה המנוח מנוע להוריש את חלקה של המנוחה בדירה לצדדים שלישיים בדרך של עריכת צוואה.


אומד דעת המצווה - נסיבות חיצוניות



בענייננו, נלמדת כוונת המנוחה לייעד את חלקה בדירה לתובעות לאחר אריכות ימיו של המנוח גם לאור קיומן של נסיבות חיצוניות לצוואה, ואלו הן:


עדותו של עוה"ד עודד ונגלניק:



הוכח כי עוה"ד עודד ונגלניק (להלן: "עוה"ד ונגלניק") טיפל בעניינים משפטיים עבור המנוחה. מעיון בנספח נ/12 שצורף לתצהיר עדות הראשית של הנתבעת 2 עצמה עולה בבירור כי עוה"ד ונגלניק טיפל בענייניה המשפטיים של המנוחה בכל הנוגע להסכם האחים. כמו כן, עוה"ד ונגלניק היה עד לתוספת לצוואת המנוחה מיום 5.11.85. בנסיבות אלו, טענת הנתבעות כאילו אין לעוה"ד ונגלניק כל זיקה לצוואתה של המנוחה אינה יכולה להתקבל.


לגופו של עניין, הגם שדבר עריכת הצוואה היה לפני שנים רבות עוה"ד ונגלניק העיד כי זכורים לו המפגשים עם המנוחה וכי במפגשים אלו דיברו השניים בין היתר על צוואתה (עמ' 1 לפרוט', ש' 20-21; עמ' 5 לפרוט', ש' 16). גם הטענה כי היה מעורב בעריכת צוואתה נתמכה בנספח נ/12 לעיל במסגרתו המליץ עוה"ד ונגלניק למנוחה ולאחיה לערוך צוואה במקביל להסכם האחים. הזיקה בין הצוואה להסכם האחים הינה הדוקה. עיקר הוראות הצוואה עוסקות במקרקעין נשוא ההסכם ואף בסעיף 4 (3) לצוואה יש הפנייה מפורשת להסכם האחים.

על פי עדותו של עוה"ד ונגלניק כוונת המנוחה היתה לייעד את חלקה בדירה לתובעות לאחר אחרית ימיו ושנותיו של בעלה והסיבה כי הדבר לא נכתב כך מפורשות אלא משתמע מקורו בטעות בניסוח הצוואה (עמ' 3 לפרוט', ש' 9; עמ' 4, ש' 8-10). הגם שהנתבעות ביקשו לאיין לחלוטין את עדותו של עוה"ד ונגלניק, לא מצאתי ממש בטענותיהם. בסופו של יום, עדותו של עוה"ד ונגלניק כמי שטיפל בענייניה המשפטיים של המנוח והיתה לו זיקה להסכם האחים שנערך לפני הצוואה ואשר מוזכר בצוואה וכי שהיה עד לתוספת לצוואה מהווה כלי שמאפשר לשפוך אור על כוונתה של המנוחה כפי שאף עולה מניתוח לשונה המפורש והמשתמע של הוראת סעיף 4 (ו) לצוואה.

לא זו אף זו, עדותו של עוה"ד ונגלניק שופכת אור גם על היחסים המשפחתיים ועל המניע בעריכת צוואתה. לדברי עוה"ד ונגלניק כוונת המנוחה היתה שרכושה יישאר בתוך המשפחה (עמ' 3 לפרוט', ש' 20) ומשכך כוונתה היתה שבעלה לא יוכל להוריש את הדירה למישהו אחר מלבד לתובעות (שם, בש' 10-11).

הסכם האחים:



כאמור, הסכם האחים נערך כשבועיים ימים לפני עריכת הצוואה. מטרתו של ההסכם היתה להסדיר את זכויותיהם של המנוחה ואחיה בנכסי המקרקעין שירשו מאביהם א' י' ז"ל.


בפתיח להסכם נרשם כי "הצדדים מעוניינים לפתח את המקרקעין בחטיבה אחת ולגרום לכך כי עד לפיתוחם הנ"ל ישארו המקרקעין בבעלות משותפת שלהם". משכך, התחייבו האחים שלא לעשות כל עסקה במקרקעין אשר עשויה להגביל את זכותם במקרקעין. עוד הוסכם כי במידה ומי מהאחים יפר הוראה זו יוכלו שאר האחים לרכוש את חלקו בזכות קדימה.



עיון בהסכם האחים שנערך במשרדו של עוה"ד עודד ונגלניק מלמד כי מטרת המנוחה היתה להותיר את הרכוש שקיבלה מאביה ז"ל במסגרת המשפחה הגרעינית של בית הוריה. אמנם, נכון הדבר כי לא ניתן להקיש באופן מלא מנכסים אלו לזכויותיה של המנוחה בדירה המשותפת לה ולבעלה. אולם, לא ניתן להתעלם מכך כי הצוואה נערכה ברוח הסכם האחים ואף בסמיכות לו וכי מטרת שני המסמכים היתה להבטיח כי נכסיה של המנוחה יישמרו בחיק המשפחה אף לאחר אריכות ימיה.


התנהלות המנוח:



כנלמד מהמסמכים שצירפו הנתבעות בין המנוח לאחותה של המנוחה, מנהלת העזבון, התנהלו הליכים בבית המשפט המחוזי במסגרת בקשה שהגישה מנהלת העזבון למתן הוראות כיצד לרשום את זכויותיה של המנוחה בדירה. לטענת התובעות, כתוצאה מההליכים אלו נוצר בין המנוח לתובעות נתק ממושך והמנוח כעס על התובעות ואף אמר כי יעשה הכל כדי שלא יקבלו את חלקה של המנוחה בדירה (עדות התובעת 1 בעמ' 12 לפרוט', ש' 3-8).


התנהלות זו של המנוח יכולה להסביר מדוע נמנע כל השנים מלמכור את הדירה ואף פעל בניגוד לכוונת המנוחה להפקעת חלקה של המנוחה באמצעות עריכת צוואה. אילו המנוח היה כה בטוח בצדקתו בנוגע להענקת זכויותיה הקנייניות של המנוחה בדירה לידיו ללא כל הגבלה מדוע לא פעל כל השנים להסרת הערת האזהרה כפי שהורה כב' השופט מישר בהחלטתו מיום 2.1.91. בפועל נמנע המנוח מלנקוט בהליך משפטי לצורך הסרת הערת האזהרה וביקש לעקוף את החיוב שהוטל עליו באמצעות עריכת צוואה.



כמו כן, הנתבעות צירפו לתיק בית המשפט מספר צוואת קודמות שנערכו על ידי המנוח במסגרתן הוריש את כל זכויותיו בדירה לנתבעות. דא-עקא, דווקא במסגרת הצוואה משנת 1999 בכתב ידו של המנוח (נ/15) אשר צורפה בתמיכה לטענותיהן של הנתבעות מודה המנוח כי יכולה להיות פרשנות אחרת וכותב: "במידה ומישהו יערער על צוואתה של ב' ז"ל ופירושיה למרות רצוני זה יש לשים לב כי אין לכלול במחיר הדירה או בסכום הערכה את כל השכלולים וההשקעות שנעשו בה ... ואני מעריך אותם כשליש מערך הדירה. הם רכושי הבלעדי ואני רשאי לעשות בהם כראות עיני". כלומר, אף המנוח עצמו חשב שיכולה להיות פרשנות נוספת להוראת סעיף 4 (ו) לצוואת המנוחה או למצער יכולה להתקבל פרשנות נוספת על ידי בית המשפט ולכן ביקש להפחית שליש מערך הדירה. בנסיבות אלו, הטענה כאילו מאז ומתמיד המנוח סבר שזכויות המנוחה בדירה הועברו לו באופן שאינו מותנה בדבר אינה מדויקת ונסתרת מתוך אמירותיו שלו.




מעבר לכך, עיון בצוואות שצורפו מלמד כי כשם שהמנוחה ביקשה לייעד את עיקר נכסיה לתובעות, כך ייעד המנוח את מרבית נכסיו לנתבעות. גם הנכסים שקיבל המנוח מאחיו ז"ל יועדו לטובת הנתבעות. התנהלות זו של המנוח מעידה על כך שהיתה קיימת בין המנוחים תמימות דעים לפיה כל אחד מהם ישאיר את הרכוש שרשום על שמו למשפחתו הגרעינית.


היחסים בין המנוחה לבעלה:



ניתן להיווכח כי המנוחה היתה דעתנית, מדויקת ובעיקר קנאית לרכושה. גם במסגרת התוספת לצוואה העדיפה המנוחה להוריש את עיקר הכספים שקיבלה למטרות אחרות ו/או להעבירן לתובעות. המנוחה ציוותה לבעלה רק 25% מכספים שקיבלה במתנה מאחיה ז"ל ושאר הכספים יועדו למקורות אחרים. התנהלות זו מחזקת את המסקנה כי המנוחה ידעה שלבעלה יש די נכסים משל עצמו ו/או הרשומים על שמו וכי אין לו צורך בנכסיה. כמו כן, התנהלות זו יכולה להעיד כי בין המנוחים היתה הסכמה לפיה כל אחד מהם מייעד את נכסיו למשפחתו הגרעינית, כפי שנעשה בפועל.




מנגד, הוכח כי היחסים בין המנוחה לתובעות היו יחסים טובים. המנוחה ללא ספק ביקשה לדאוג לתובעות, להבטיח ולשמר את חלקן ברכושה. גם במסגרת התוספת לצוואה מיום 18.3.86 יעדה המנוחה כספים רבים לטובת התובעות, ללמדך – על עקביות והרציפות בהבעת רצונה של המנוחה לייעד לתובעות את עיקר רכושה (למעט כספים שיועדו להקמת קרנות לטובת המנוחה וכן 25% מכספים שקיבלה במתנה מאחיה ז"ל).




לשם השלמת התמונה, אציין כי ההליכים בבית המשפט המחוזי אינם יכולים לסייע רבות לפתרון הסוגייה שלפנינו שכן בהליכים אלו הותר למנהלת העזבון לרשום את חלקה של המנוחה בדירה על פי הצוואה מבלי להיכנס לשאלה הפרשנית דלעיל. גם תצהירה של מנהלת העזבון מיום 20.8.88 אליו מפנות הנתבעות אינו יכול להואיל שכן עובדה היא שבסופו של יום ההליך שננקט בבית המשפט המחוזי היה ביוזמתה של מנהלת העזבון אשר עתרה בבקשה למתן הוראות להורות לה כיצד לרשום את זכויותיה של המנוחה בדירה.




לסיכום - כוונת המנוחה בצוואתה היתה בראש ובראשונה להבטיח כי רכושה על פי הצוואה יועבר לאחייניותיה. לצד כוונה זו עיגנה המנוחה מטרה נוספת והיא לאפשר לבעלה לחיות בכבוד עד אחרית ימיו. לשם הבטחת רצונותיה העניקה לבעלה את זכות המגורים בדירה לכל ימי חייו וכן את הזכות להחזיק את חלקה בדירה לטובת התובעות. כפועל יוצא מכוונה זו – המנוח היה מנוע מלהוריש את זכויותיה של המנוחה בדירה לנתבעות.


סוף- דבר:



בנסיבות אלו, מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני מורה כדלקמן:


א. התביעה לפרשנות צוואה מתקבלת באופן שהוראת סעיף 4 (ו) לצוואה תפורש כך שזכויותיה של המנוחה בדירה יועברו לידי התובעות.

ג. מכוח האמור לעיל - אני מורה על רישום מחצית מזכויותיו של המנוח בדירה (שהועברו לו על ידי צוואת המנוחה) על שמן של התובעות בחלקים שווים ביניהם. כמו כן, אני מורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה על זכויות אלו בלשכת רישום המקרקעין.

ד. הנתבעות יישאו בהוצאות התובעות בסך של 15,000 ₪ בתוך 30 ימים, ואם לא כן – יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.

ה. ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים ופרטים מזהים.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרשנות צוואה

  2. אגרה קיום צוואה

  3. חיסיון צוואה

  4. הסכם פשרה צוואה

  5. ביטול צוואה קודמת

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. ביטול צוואה דוגמא

  8. הוכחת אובדן צוואה

  9. ביטול תנאי בצוואה

  10. ביטול רישום צוואה

  11. ביטול צוואה שנייה

  12. הערת אזהרה צוואה

  13. ביטול צוואה בעל פה

  14. עילות ביטול צוואה

  15. ביטול צוואה מאוחרת

  16. בקשה לעיון בצוואה

  17. ביטול צוואה אחרונה

  18. ביטול צוואה שהופקדה

  19. השלמת פרטים בצוואה

  20. ביטול צוואה בכתב יד

  21. המחאת זכויות בצוואה

  22. הסתלקות מצוואה הדדית

  23. ביטול צוואה בפני רשות

  24. התנגדות לביצוע צוואה

  25. הסתלקות חלקית מצוואה

  26. בקשה להגשת העתק צוואה

  27. אי כשירות לעריכת צוואה

  28. בקשה לתיקון פגם בצוואה

  29. בקשה לתיקון טעות בצוואה

  30. העברת זכויות מכוח צוואה

  31. בקשה להוספת פרטים בצוואה

  32. ביטול צוואה על ידי המצווה

  33. העברת זכויות על פי צוואה

  34. איחור בהגשת התנגדות לצוואה

  35. ביטול צוואה השפעה בלתי הוגנת

  36. הארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  37. ביטול צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת

  38. ביטול צוואה עקב מצבו הנפשי של המצווה

  39. העברת זכויות שימוש במשק באמצעות צוואה

  40. בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  41. צו המקיים את צוואתו של המנוח - הוראות חלוקת עזבון על ידי מנהלי העזבון

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון