שחרור מהצבא על אפילפסיה


רקע ועובדות:
המערער, יליד 7.4.74, התגייס לשירות סדיר בצה"ל בתאריך 16.7.92 בפרופיל 65 עקב אסטמה.
לאחר טירונות בסיסית עבר קורס נהגי תובלה ושירת תקופה קצרה (כ-5 חודשים) כנהג חלוקת מזון לבסיסים.
בתאריך 15.11.92 הורד הפרופיל הרפואי ל-24 ע"י ועדה רפואית, עקב התקפי אפילפסיה, ומילא תפקיד של פקיד, השתחרר בתאריך 2.8.95.

המערער הגיש שתי בקשות להכרת זכות (חבלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (נוסח משולב) בשנת 1998:
האחת בגין התקפי אפילפסיה, שהחלו במהלך השירות הסדיר בשנת 1992;
השניה בגין פריקות כתף ימין, שנגרמו במהלך שירות מילואים פעיל בשנת 1998.

בתאריך 24.1.99 הודיע קצין התגמולים למערער על דחית תביעתו מהסיבות הבאות:
"...בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואיות מאוגוסט 1998 ו-12.1.99, לפיהן הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות עקב תנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק.

  1. אין קשר בין מחלת האפילפסיה ממנה הינך סובל ובין תנאי שירותך הצבאי.
  2. המדובר בפריקות של הכתף הימנית, שהחלו לאחר התקף אפילפטי, מהן סבלת עוד מלפני גיוסך לשירות מילואים פעיל ולא אירעה לך כל החמרה כתוצאה מהאירוע מ-13.3.98.


בשנת 1999 הוגש הערעור נשוא תיק זה, ללא תצהיר תנאי שירות והמסמכים הרלוונטים.
בשנת 2000 הוגש כתב ערעור מתוקן בצירוף תצהיר תנאי שירות.
בשנת 2004 צורפה חוות דעת רפואית לתמיכה בטענות ביחס למחלת האפילפסיה.
לענין הפריקה בכתף לא צורפה חוות דעת כלל.
מאז האירועים הנטענים בשנת 1992 – לענין התקפי האפילפסיה ועד להגשת חוות הדעת הרפואית ע"י ב"כ המערער בשנת 2004, חלפו כ-12 שנים.

לתמיכה בערעורו הגיש המערער תצהירים שלו מיום 7.9.98, מיום 18.7.00 ומיום 29.8.03, חוות דעת רפואית של ד"ר זלינגר, מומחה למחלות של מערכת העצבים, מיום 19.9.03 (הוגשה בתאריך 25.1.04) ומסמכים רפואיים מתיקו האישי.

ב"כ המשיב הגיש כתב תשובה ובו הוא מבקש לדחות הערעור.
לטענתו, החלטת קצין התגמולים ניתנה כדין והיא מבוססת על התיעוד המצוי בתיקו הרפואי של המערער ועל חוות הדעת הרפואיות של ד"ר משה פריטש מיום 1.9.98, לענין פריקת הכתף וחוות דעת של ד"ר מיגל שוורץ מיום 12.1.99, לענין התקפי האפילפסיה.
המשיב טוען כי תנאי שירותו של המערער עובר לפרוץ מחלת האפילפסיה היו רגילים, ומכל מקום לא חריגים, וכי אין קשר של גרימה או של החמרה בין מחלת האפילפסיה ובין שירותו הצבאי של המערער.
המשיב טוען בנוסף כי אין למערער נכות ניורולוגית בגין מחלת האפילפסיה.
לענין פריקת הכתף שאירעה למערער במהלך שירות מילואים, טוען המשיב כי היא איננה קשורה לשירות הצבאי וכי "משחק כדורגל, אף אם גרם לפגיעה, איננו עקב השירות".
כמו כן, טוען ב"כ המשיב בבקשה לתיקון כתב תשובה כי:
"...גם בהנחה שהחבלה הנטענת בכתף אירעה עקב השירות, הרי שאין בה החמרה למצבו הקודם של המערער...".


במהלך הדיון הגיש ב"כ המשיב חוות דעת של פרופ' מנחם שדה מיום 13.2.05 ומיום 23.6.05, לענין האפילפסיה.
כמו כן, השיב פרופ' שדה לשאלות ההבהרה שהוגשו לו ע"י ב"כ המערער.

המערער נחקר בחקירה נגדית על תצהירו.

ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
ב"כ המשיב צירף לסיכומיו חוות דעת רפואית מתאריך 10.8.06 בדבר "קשר אפשרי בין תנאי השירות הצבאי ובין אפילפסיה".

ב"כ המערער התנגד להגשת חוות הדעת העקרונית.
בהחלטה שניתנה בתאריך 9.1.07, נדחתה התנגדותו של ב"כ המערער, מן הנימוקים שנקבעו בהחלטה.
ניתנה לב"כ המערער אפשרות להגיש חוות דעת מומחה, בתגובה לחוות הדעת העקרונית.
ב"כ המערער הודיע כי לא יגיש חוות דעת נוספת.

דיון:
אין מחלוקת כי במהלך משחק כדורגל שהיה בתאריך 13.3.98, בעת שירות מילואים פעיל של המערער, נפגע המערער בכתפו.
כמו כן, אין מחלוקת כי בשנת 1992, במהלך שירות החובה, אובחן המערער כלוקה באפילפסיה וכי בתאריך 15.11.92, הורד הפרופיל הרפואי של המערער ל-24, ע"י ועדה רפואית.

השאלה השנוית במחלוקת הינן אלה:
* הקשר הסיבתי שבין התקפי האפילפסיה שבהם לקה המערער במהלך שירות החובה בצה"ל.
המחלוקת הינה הן בין המומחים הרפואיים והן בשאלה העובדתית בדבר נסיבות השירות בחודש נובמבר 92';
* הקשר הסיבתי בין פריקות הכתף לבין שירות המילואים הפעיל.


הקשר הסיבתי שבין התקפי האפילפסיה שבהם לקה המערער במהלך שירות החובה בצה"ל
אירועי ספטמבר 1992 -
גירסת המערער:
המערער בתצהירו מיום 18.7.00, מעיד בסעיפים 8-7:
"...בספטמבר 92' הייתי לאחר זמן ממושך של חוסר שינה, בבוקר של אותו יום היינו בפעילות בבסיס במסגרת טיפולים ברכב ובערב הייתי בתפקיד סמ"ל תורן, שאמור להיות בערך עד לשעה 08:00 בבוקר, באופן שהייתי לאחר פעילות פיזית מאומצת, כשישנה רק מנוחה קלה במהלך התורנות.
אני מדגיש שהבסיס נמצא ליד קו הגבול, כך שאין מדובר בתורנות סמ"ל תורן כפי שקיים בבסיסים בתוך הארץ, אליו מספר "הקפצות", המתח וכוננות והערנות מחוייבים יותר מהרגיל.
בשל עייפות ובשל מצבי הפיזי, הגעתי אל המבנים על מנת להעיר את השומר כדי שישמור ויחליף שומרים, ואז התמוטטתי, הבהילו אותי לבית חולים צפת ומשם לבית חולים רמב"ם, לבדיקות מקיפות, וקבעו שיש לי אפילפסיה...".

גירסת המשיב:
המשיב בסיכומיו מתייחס לאמור בסעיפים 8-7 לתצהיר המערער מיום 18.7.00, וטוען כי:
"...לא הוכחה התקיימותם של האירועים המתוארים בסעיפים אלה ואף לא הוכח הקשר הכרונולוגי שלהם להתקף האפילפטי הראשון של המערער, שלא ברור מועדו.
מועד ההתקף האפילפטי הראשון לא ברור. המסמך היחיד הקיים (השאר בוערו עקב חלוף הזמן) הינו מכתב שחרור מאישפוז מ 8.11.92 (מסומן בדגלון צהוב בתיק הרפואי).
הנתונים שמר המערער מעלים ספק רב באשר לעצם התרחשות האירועים –
בתצהיר הראשון מיום 7.9.98 המערער אינו מתאר הקפצות, חסך בשינה או כל אירוע מיוחד לפני ההתקף האפילפטי הראשון.
בתצהיר השני מיום 18.7.00, כ-8 שנים לאחר ההתקף האפילפטי הראשון מתאר המערער אירועים שהתרחשו בספטמבר 92' וטוען כי בסמוך להם פרץ ההתקף האפילפטי הראשון.
בתצהיר השלישי שנערך ב-29.8.03, שנים רבות לאחר האירועים הנטענים ובניגוד לתצהיר הקודם, שינה המערער את גירסתו וטען כי מדובר באירועים שאירעו בנובמבר 92', בהתאמה למסמכים המלמדים לכאורה על אישפוז בנובמבר עקב התקף אפילפטי ראשון. תצהיר זה, נערך 11 שנים לאחר האירוע ובאופן תמוה ומעורר ספק רב, סמוך לעריכת חוות הדעת הרפואית של המומחה מטעם המערער לצורך ההליך שבפנינו.
שינוי התאריכים בתצהיר השלישי, שנים רבות לאחר ההתקף האפילפטי הראשון מעלה ספק רב באשר לעצם התקיימותם של האירועים הנטענים ו/או באשר לקשר הכרונולוגי שלהם להתקף הראשון.
הטענה בתצהיר השלישי, התצהיר המתקן לכאורה, כי האירוע התרחש בסמוך לחגים
מחזקת לכאורה את הטענה כי האירועים הנטענים התרחשו בספטמבר מאחר וחודש נובמבר אינו בסמוך לחגים. הבילבול וחוסר הבהירות שיצר המערער, מעלים תמיהות באשר לגירסתו כולה.
המערער לא הביא כל אישור בכתב או עדים לאירועים הנטענים על ידו ואף לא הציג חומר בפני המשיב שהיה מאפשר לנסות ולברר את טענותיו. 12 שנים לאחר האירועים היה על המערער להביא ראיות מוצקות לנטען על ידו, ולא כך עשה.
לא למותר לציין כי בכל מקרה התברר בחקירה בפני הועדה כי אין מדובר באירוע מיוחד. מחקירת המערער עולה כי מרבית אותו היום נח בהמתנה עד לסיום טיפול ברכב שהביא ליחידת החימוש האחראית לטיפול ברכבים (פרוט' מיום 30.1.06 שורות מלמטה). בניגוד לנטען בסעיף 4 לסיכומי המערער, המערער אמר מפורשות כי באותו היום היה בבסיס, הביא את הרכב לטיפול והמתין שיטפלו בו. לא הוזכר דבר על נהיגה עד לשעות הלילה הקטנות, לא בתצהירים ולא בחקירה.
תורנות סמל תורן, המבצעת לילה אחד, אחת למס' שבועות, שעל פי הנטען התבצעה לאחר יום עבודה יחסית נח וקל, ובמהלכה ישנים לסירוגין, אינה יכולה להיחשב כחסך שינה, כפי שיפורט בהמשך.
המשיב יטען כי תנאי השירות של המערער היו קלים ונוחים. ההתקף האפילפטי הראשון, שאירע ככל הנראה בסוף שנת 92', לא ברור במדויק מתי, אירע ללא כל קשר לאירוע כלשהוא או לחסך בשינה. המערער שהיה נהג תובלה, שירת שירות רגיל ומחלתו פרצה ללא כל קשר לשירות...".

חוות הדעת הרפואיות –
גירסת המערער:
ד"ר זלינגר, המומחה מטעם המערער, בתחום הניורולוגיה, סוקר בחוות דעתו את המסמכים שעמדו לרשותו ואת תולדות המקרה, כפי שנמסר ע"י המערער.
בפרק "דיון ומסקנות" הוא קובע:
"מדובר בגבר בן 29 שעד לגיוסו לשירות בצה"ל, ביולי 1992, לא סבל ממחלה בתחום הניורולוגי, לא נחבל בראשו בעבר ואין לו סיפור משפחתי של אפילפסיה.
בתאריך 2.11.92, אושפז בבית החולים זיו–צפת, לאחר התקף אפילפטי כללי ראשון בחייו.
האירוע התרחש במהלך השירות הצבאי בלילה בו שימש בתפקיד סמל תורן והעיר שומרים להחלפת משמרת.
ההתקף קרה כאשר היה עייף גופנית לאחר יום של עבודה גופנית מאומצת, ללא מנוחה ובמצב של חסך שינה משמעותי, מאחר ונדרש להעיר ולדאוג להחלפת משמרות מדי 2-4 שעות, כך שלא ישן שינה רצופה ומרעננת, שמשמעותה המעשית כחוסר שינה.
בעקבות ההתקף הראשון נרשמו התקפים אפילפטים נוספים, חלקם בעת נסיון הפסקת טיפול בתרופות או כאשר לא נטל תרופות באופן סדיר.
בתרשימי אלקטרואנצפלוגרם (EEG) נרשמה פעילות פרוקסיסמלית כללית או מוקדית (משמאל). בדיקות הדמיה של המח (MRI.CT-Scan) היו תקינות.
נוטל תרופה קבועה למניעת התקפים. זה כשנה שלא נרשמו התקפים.
הנבדק הגיש תביעה לקצין התגמולים במשרד הבטחון/אגף השיקום להכרה בנכותו עקב מחלת אפילפסיה, כנגרמת בעת ועקב השירות הצבאי.
תביעתו נדחתה על יסוד חוות דעת רפואית שנתן ד"ר מיגל שוורץ, ניורולוג, לבקשת קצין התגמולים. (תאריך מתן חוו"ד לא מופיע בצילום שהועבר אלי).
בחוו"ד ד"ר שוורץ אינו מתיחס כלל לחוסר שינה ולעיפות לאחר מאמץ גופני ממושך והקשר הסיבתי האפשרי בין אלו ובין פרוץ המחלה, וקובע שאינו רואה כל קשר סיבתי בין המחלה לשירות בצה"ל.
בין הגורמים הסביבתיים המקובלים בספרות הרפואית כמהווים גורם פרובוקטיבי אפשרי (precipitating factor) העלול לחשוף נטיה חבויה להתקפים אפילפטים, כלומר להפוך אדם בריא לחולה, מצויים חסך בשינה (Sleep deprivation/deficit) ובמידה פחותה של ודאות גם עיפות יתר (במיוחד לאחר מאמץ גופני ממושך, ללא מנוחה מספקת).
מחלת האפילפסיה פרצה לראשונה אצל הנבדק בעת שירות צבאי כאשר היה נתון בחוסר שינה משמעותי ובמצב של עייפות לאחר מאמץ גופני ממושך. מתקבל מאוד על הדעת שאלמלא תנאים אלו יתכן והאפילפסיה לא היתה מתפרצת.
לכן כיוון שמחלת האפילפסיה פרצה אצל מר X במהלך שירותו הצבאי וכייון שמתקיים קשר סיבתי לשירות יש להכיר בכך שהמחלה נגרמה עקב השירות. זאת גם אם יש אפשרות תיאורטית לקיום נטיה קונסטיטוציונלית (הטבועה באדם) ללקות במחלה האמורה, דבר שלא ניתן לאמת כיוון שלנבדק לא היו גילויים למחלה ולא נערך תרשים EEG קודם לשירות הצבאי, וכיוון שנטיה קונסטיטוציונלית מהווה רק תנאי קודם להתעוררות מחלה ולא סימן להוצאת מחלה מן הכח לפועל".


ב"כ המערער בסיכומיו מבקש להסתמך על גירסת המערער בדבר האירועים החריגים במהלך השירות, סמוך לאשפוזו
של המערער, ובכלל זאת המאמצים המיוחדים, העייפות וחסך השינה. כמו כן, הוא מבקש להסתמך על האמור בחוות הדעת של המומחה מטעמו ולדחות את האמור בחוות הדעת של המומחים מטעם המשיב.
המערער מבקש להסתמך על האמור בפסקי דין שצורפו על ידו.
גירסת המשיב:
ד"ר מיגל שוורץ, מומחה מטעם המשיב בתחום הניורולוגיה, קובע בחוות דעתו מיום 12.1.99:
"...מדובר בחולה במחלת אפילפסיה, אשר ההתקף הראשון היה תוך כדי שירותו הסדיר בצה"ל.
התיאור של האירועים המתועדים בחומר הרפואי שבתיקו האישי, מצביע על התקפים כלליים.
כמו כן, ה-EEG הראה פתולוגיה מתאימה. CT ו-MRI היו תקינים. לא קדם לפרוץ המחלה כל אירוע חריף כגון מחלת חום או חבלת ראש, מדובר באפילפסיה אדיופטית, שפרצה בזמן השירות בצה"ל בזמן 1992, לא רואה כל קשר סיבתי בין המחלה לשירותו בצה"ל. אין נכות ניורולוגית".

פרופ' שדה, מומחה מטעם המשיב בתחום הניורולוגיה, בחוות דעתו מיום 13.2.05, סוקר את המסמכים הרפואיים אשר בתיקו של המערער ולאחר בדיקה של המערער וסקירת מאמרים, הוא קובע, בין השאר:
"...חולים מוגדרים כלוקים באפילפסיה רק לאחר קרות שני התקפים בלתי מעוררים (unprovoked seizures) או יותר.
על כן, הופעת התקף אפילפטי לאחר חסך שינה, אינה "הוצאה מהכוח לפועל" של המחלה.
ההתקף האפילפטי היה הסימפטום הראשון שלה מחלה וביטוי של המחלה ולא הגורם לה.
חסך שינה עלול לגרום לפריצה של התקף אפילפטי שהינו (provoked seizure), אך לא לגרום לאפילפסיה, אשר מעצם הגדרתה מחייבת unprovoked seizures.
המשך התקפים אפילפטים אצל חולה כזה, הינו תולדה של המהלך הטבעי של מחלתו, ומהלך זה היה קורה גם ללא ההתקף הראשון.
לאור כל זאת, ברור שאין קשר של גרימה או החמרה בין מחלתו לבין תנאי שירותו".

בחוות דעתו השניה של פרופ' שדה, מיום 23.6.05, קובע המומחה:
"...נתבקשתי על ידי קצין התגמולים להתייחס בחוות דעת נוספת אל המסמכים שהתווספו לתיק הרפואי, ושלא היו בפני בעת כתיבת חוות הדעת מיום 13 בפברואר 2005.
קבלתי עשרות מסמכים רפואיים הכוללים מכתבים רפואיים שונים, אשר רובם כבר נמצאים בתיקו הרפואי, אך למרבה הצער גם לאחר עיון מדוקדק בהם לא הצלחתי למצוא את פניתו הראשונה לבית חולים צפת ואת תיקו הרפואי בבית חולים רמב"ם.
לעומת זאת במספר מכתבים מובאות תוצאות בדיקות EEG שערך, בהן היתה הפרעה אפילפטית כללית...".
המומחה מפרט את המסמכים עליהם הינו מסתמך, ולאור זאת הוא חוזר על קביעתו כי:
"...אפילפסיה ראשונית כללית הינה מחלה עם בסיס גנטי מובהק, המתאפיינת בכך שלגורמים סביבתיים, קרוב לודאי אין תפקיד באטיולוגיה שלה....
המומחה מסתמך על האמור במאמר אותו הוא מאזכר, ולאור זאת הוא קובע:
"...על כן, אין לי אלא לחזור על הערכתי הקודמת, שאין קשר בין מחלתו ובין תנאי שירותו...".

בתשובות לשאלות הבהרה שהופנו אל פרופ' שדה ע"י ב"כ המערער, הוא משיב בתאריך 1.11.05:
"...בתיקו הרפואי מצאתי מכתב שחרור ממתקן אשפוז ממחלקה פנימית א' בבית חולים זיו בצפת מתאריך 8.11.92. תאריך הקבלה לאשפוז אינו קריא.
מסיכום המחלה לא ניתן ללמוד דבר על נסיבות האירוע הראשון של איבוד הכרה.
עקב זאת, ביקשתי בעבר מקצין התגמולים את תיק האשפוז המלא ואת תיק חדר המיון מאותו אשפוז, אולם נמסר לי שהתיקים בוערו.
עפ"י הודעה על שחרור ממתקן אשפוז מ-9.11.92, הוא נשלח באותו יום לביצוע MRI אמבולטורי בבית חולים רמב"ם, אך מסיבות טכניות הבדיקה לא בוצעה והוא הוזמן ב-18.12.92, בהודעה זו מוזכר מכתב שחרור קודם מ-5.11.92, אולם לא הצלחתי למצוא אותו.
יתכן שדבריו, בעת בדיקתו על ידי, על העברתו לבית חולים רמב"ם, נבעו מכך שנשלח לבצע MRI ולמעשה לא נבדק אז במרפאה ניורולוגית.
על כן, ככל הנראה לא חסרים מסמכים רפואיים מבית החולים רמב"ם, אולם כך או כך, אין מידע רפואי ברור על נסיבות התחלת מחלתו, לא מצאתי כל מסמך עם תאריך אשפוז של 2.11.92 ואיני יכול לקבוע מתי אירע ההתקף הראשון עפ"י התיעוד הרפואי".

ב"כ המשיב בסיכומיו טוען כי:
"...גם אם יוכיח המערער את תנאי השירות הנטענים על ידו, לא הוכח הקשר הסיבתי הרפואי בין המחלה בה לקה לבין השירות הצבאי...".

ב"כ המשיב מבקש להעדיף את חוות הדעת של המומחים מטעמו, כדלקמן:
"...כאמור, על פי התיעוד הרפואי לא ניתן לקבוע מתי אירע ההתקף האפילפטי הראשון של המערער.
המערער לא הביא כל ראיה שיכולה ללמד על נסיבות האירוע הראשון של איבוד הכרה.
בתיקו הרפואי נמצא מכתב שחרור ממתקן אשפוז ממחלקה פנימית בבית חולים "זיו" בצפת מתאריך 8.11.92 ממנו לא ניתן ללמוד על תאריך הקבלה לאשפוזו.
עקב חלוף השנים הרבות ממועד האשפוז עד למועד בירור הערעור בוערו התיקים הרפואיים ולא הובאה כל ראיה אחרת מטעם המערער לתאריך הקבלה לאשפוז.
למערער אפילפסיה אדיופתית. האטיולוגיה של אפילפסיה אדיופתית אינה ידועה, הלקוי הינו פגם מולד, אשר גורם לסף אפילפטי נמוך.
קיימות עדויות הולכות ומתרבות לכך שהאטיולוגיה של אפילפסיות אדיופתיות הינה תורשתית. המחלה מולדת ומקננת בכל החולים מלידה אך מתבטאת כלפי חוץ בהופעת התקפים אפילפטיים בגילים שונים, ללא כל קשר לשירות הצבאי...
בענייננו, כמפורט בחוות הדעת של פרופ' שדה מ-23.6.05, על פי המסמכים שהוגשו לו מטעם המערער, למערער אפילפסיה ראשונית כללית (סוג של אפילפסיה אדיופתית), שהינה מחלה עם בסיס גנטי מובהק, המתאפיינת בכך שלגורמים סביבתיים, קרוב לודאי אין תפקיד באטיולוגיה שלה...
חסך בשינה ניכר, עלול להיות גורם מדרבן להופעת התקף אפילפטי אצל מי שמועד לכך.
מדובר בגרימת התקף אפילפטי בודד ולא גרימת המחלה המקננת בגופו של אותו אדם, כמפורט לעיל.
אין כל אסכולה רפואית התומכת בטענה כי חסך שינה ניכר גורם או מחמיר את מחלת האפילפסיה.
ויודגש, לא כל מיעוט שינה או שינה לא סדירה הינם בגדר חסך שינה. על פי מחקרים רק חסך ניכר של 36-24 שעות יכול לגרום להתקף אפילפטי. התקף אפילפטי ממשי קורה בנסיבות אלה רק לעיתים רחוקות וכאמור, אין כל קשר רפואי בין ההתקף הראשון למחלת האפילפסיה בה לקה המערער.
דחק נפשי ומאמץ פיזי – אין כל ביסוס מדעי מתקבל על הדעת שדחק נפשי מהווה זרז להתקפים אפילפטיים.
המשיב יטען כי במקרה שלפנינו לא הוכיח המערער חסך שינה ניכר. ובכל מקרה כפי שפורט לעיל, חסך בשינה או דחק נפשי אינם גורמים או מחמירים את מחלת האפילפסיה.
התייחסות לחוות דעת מומחה המערער – מומחה המערער מתייחס, במשפט אחד, לטענתו כי קיים קשר בין חסך בשינה למחלת המערער, ללא כל אסמכתאות רפואיות והתייחסות למחקרים ולספרות רפואית עדכנית. הועדה הנכבדה מתבקשת להעדיף את חוות הדעת מטעם המשיב ובכלל זה את חוות הדעת העקרונית המתייחסת לספרות רפואית ומחקרים עדכניים...".

ב"כ המשיב מגיב על האמור בפסקי הדין שאוזכרו ע"י ב"כ המערער, וטוען, בין השאר:
"...פסק דין אביאן דרישת "עקב השירות" מחייבת להראות אירוע קונקרטי ומיוחד בתנאי השירות של החיל, החורג מן הטרויאלי.
מאחר ובמקרה שלפנינו לא אירע כל אירוע חריג, לא ניתן להכיל עליו את פסק דין אביאן...".

ב"כ המשיב מסתמך על האמור בחוות הדעת העקרונית שצורפה לסיכומיו, בה נסקרו מחקרים רבי משתתפים בענין הקשר שבין חבלה להתקפים אפילפטיים, ובפרק "סיכום" נקבע בחוות הדעת כי:
"...אפילפסיה היא מחלה כרונית של המוח, המוגדרת ע"י התרחשות של שניים או יותר התקפים אפילפטיים ללא גורמים מעוררים (umprovoked seizures), להוציא מקרים של נזק מוחי פיזי שאירע במהלך השירות. השירות הצבאי אינו גורם למחלת האפילפסיה ואינו מחמיר אותה.
ככלל, תנאי השירות אינם גורמים למחלת האפילפסיה, אלא שבחלק מהמקרים תנאים מסוימים, כגון חסך שינה, עלולים לעורר התקפים אצל מי שהסף האפילפטי שלו נמוך.
צפיה בטלויזיה או מסך מחשב או חסך שינה, הינם גורמי סיכון להתרחשות התקף אפילפטי, אך הם אינם יכולים לגרום לאפילפסיה או לשנות את מהלכה לעתיד.
מתח נפשי או עבודה קשה ומאומצת, אינם יכולים אף להיחשב כגורמי סיכון להתרחשות התקף אפילפטי.
אין אף אסכולה רפואית התומכת ברעיון שתנאים של חסך שינה, היבהובי אור או דחק נפשי, גורמים או מחמירים את מחלת האפילפסיה".
חוות דעת זו ניתנה ע"י חמישה מומחים, שמהם ארבעה מנהלי מחלקות ניורולוגיות בבתי חולים שונים בישראל.

הקשר הסיבתי בין פריקות הכתף לבין שירות המילואים הפעיל
גירסת המערער:

גירסת המערער באה לידי ביטוי בסעיף 10 לתצהירו, כדלקמן:
"...במסגרת שירות מילואים ביום 13.3.98, בעת שהיינו בבסיס עמיעד ליד צומת עמיעד, מקום בו הוצבתי לשמור, שיחקנו כדורגל ותפקידי היה שוער. תוך כדי משחק, קפצתי בעומדי בשער, לעצור כדור שנבעט לכוון השער ומההדף שבנסיון לתפוס את הכדור, אירעה פריקת כתף...".

ב"כ המערער בסיכומיו איננו מתייחס לאירוע פריקת הכתף ולהעדר חוות דעת רפואית מטעם המערער, לתמיכה בטענת הקשר הסיבתי והוא מסתפק בטענה כללית כי המערער הוכיח את טענותיו, כי "הפריקות ביד ימין וביד שמאל, נגרמו לו בעת ועקב השירות".

גירסת המשיב:
ב"כ המשיב בסיכומיו טוען כי המערער לא הביא חוות דעת רפואית מנומקת של אורתופד מטעמו, אשר תקבע כי קיים קשר סיבתי בין פריקות הכתף לבין שירותו הצבאי.
ב"כ המשיב מאזכר פסקי דין רלוונטים וטוען:
"...בהעדר חוות דעת או פטור מהגשתה, אין בעל דין רשאי להביא ראיות רפואיות ולטעון טענות רפואיות... די באמור לעיל כדי להביא לדחית הערעור בנוגע לפריקות הכתף...
למעלה מן הנדרש, מצויה בתיק הרפואי חוות דעת של ד"ר פריטש מיום 1.9.98, השוללת קשר סיבתי בין הפריקות בכתף לבין השירות ולפיה, מאחר והמערער שסבל מפריקות בכתף לפני משחק הכדורגל במילואים במרץ 98', מאחר והפריקה הקובעת לגבי פריקות חוזרות הינה הפריקה הראשונה, הרי שהפריקה הרביעית (לפחות) במהלך משחק הכדורגל, אינה משפיעה על פריקות חוזרות נוספות, ואין להכיר בקשר של גרימה או החמרה בין הפריקות בכתף לשירות הצבאי...".

מסקנות:
לאחר שעיינו בכל הראיות שהוגשו ע"י הצדדים, בכלל זאת חוות הדעת הרפואיות ובסיכומי ב"כ הצדדים, אנו מחליטים להעדיף את גירסת המשיב, הבאה לידי ביטוי בחוות הדעת של המומחים מטעמו, הן בתחום האורתופדיה והן בתחום הניורולוגיה.

אנו דוחים את גירסת המערער הן לגבי הבסיס העובדתי והן לגבי הקשר הסיבתי שבין התקפי האפילפסיה לבין תנאי השירות.
גירסת המערער בדבר "פעילות פיזית מאומצת וחסך בשינה", שהופיע לראשונה בתצהירו מתאריך 18.7.00, כ-8 שנים לאחר האירוע, אינה משכנעת.
חוות הדעת של המומחה מטעם המערער מבוססת על הגירסה העובדתית של המערער, וכוון שלא שוכנענו מן הגירסה העובדתית, לא נוכל לקבל את המסקנות הרפואיות של המומחה מטעמו.
לעומת זאת, חוות הדעת של המומחים מטעם המשיב, ובכלל זאת חוות הדעת העקרונית, הינן מבוססות על מחקרים מקיפים ומעודכנים.

אנו מקבלים את מסקנותיו של פרופ' שדה, בתשובות לשאלות ההבהרה, שניתנו לאחר סקירת כל המסמכים הרפואיים בתיקו של המערער, כי:
"...אין מידע רפואי ברור על נסיבות התחלת מחלתו. לא מצאתי כל מסמך עם תאריך אשפוז של 2.11.02, ואיני יכול לקבוע מתי אירע ההתקף הראשון עפ"י התיעוד הרפואי..."

אשר על כן, אנו קובעים כי המערער לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת גירסתו בענין הקשר הסיבתי שבין התקפי האפילפסיה לבין השירות.
הוא הדין לגבי טענות המערער בדבר הקשר הסיבתי שבין שירות המילואים הפעיל לבין פריקות הכתף.
טענתו זו של המערער היא כללית, בלתי מנומקת ובלתי מבוססת על ראיה רפואית כלשהי, ואין בה כדי לסתור את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם המשיב.

לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את החלטת קצין התגמולים.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

המערער רשאי לערער בשאלה המשפטית בלבד לביהמ"ש המחוזי, תוך 45 יום מתאריך פסק דין זה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בריחה מהצבא

  2. אי התאמה בצבא

  3. קוליטיס בצבא

  4. אפילפסיה בצבא

  5. התיישנות בצבא

  6. ועדת ערר צבאית

  7. זכויות חייל בודד

  8. חובת דיווח בצבא

  9. הפקעה מתקן צבאי

  10. אי שמירת רכוש צבאי

  11. התיישנות משפט צבאי

  12. אורטיקריה כרונית בצבא

  13. אחריות לחיילי משמר הגבול

  14. קביעת ועדה רפואית בצבא

  15. ועדה רפואית חוזרת בצבא

  16. ועדה רפואית עליונה צבא

  17. שחרור מהצבא על אפילפסיה

  18. בקשה לשחרור מוקדם מהצבא

  19. בקשה להישפט בבית דין צבאי

  20. התנגשות במחסום במחנה צבאי

  21. אחריות רפואית על חיילים חולים

  22. אי קיום הוראות המחייבות בצבא

  23. אי התייצבות למשפט תעבורה צבאי

  24. הסכם קיבוצי האגודה למען החייל

  25. בית דין צבאי ערעור על קולת העונש

  26. אחריות המדינה על מעשים של מפקדים בצבא

  27. אי ציות אזרחי רולס - סירוב לקיים פקודה

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון