אגרה סניגוריה ציבורית


סגן הנשיא ש' ברוך

כנגד הנאשם 1, שלומי קעטבי (להלן - הנאשם), הוגש כתב-אישום ובו יוחסו לו עבירות של עשיית עסקה אחרת בסם מסוכן, עבירה לפי סעיפים 13 ביחד עם 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973; נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; נהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ונהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

במקביל להגשת כתב-האישום, עתרה התביעה למעצר הנאשם עד תום ההליכים. באותו שלב היה הנאשם מיוצג בידי עורך-דין ירון פורר, אלא שלאחר השלמת הדיון בהליך המעצר, ועם שחרור הנאשם, חדל עורך-דין פורר מלייצג את הנאשם.

בתיק התנהלו הליכים כאלה ואחרים ביחס לנאשם הנוסף ועם הכרעת-דינו של הנאשם הנוסף, הודיעני הנאשם כי עורך-דין פורר אינו מייצגו. הוא הוסיף מלכתחילה כי אינו מעוניין כלל בייצוג, אולם משהבהרתי לו את חומרת מצבו, לאור העבירות המיוחסות לו, ביקש כי ימונה לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית.

בשים לב למהות העבירות ומאחר והיה ברור לי כי אין כל דרך לנהל הליך כה סבוך בלא סניגור (התיק מוכר לי היטב מהדיון הממצה שהתנהל בעניינו של הנאשם הנוסף, שדינו נגזר, והוא תיק מורכב ובעייתי במיוחד), הוריתי על מינוי הסניגוריה הציבורית לייצוג הנאשם.


בחלוף זמן קצר, הסב הסניגור התורן מטעם הסניגוריה הציבורית, עורך-דין מורשתי (שבהמשך מונה לייצג את הנאשם בתיק), את תשומת לבי לשאלת האגרה הנדרשת מן הנאשם, וזאת לאור הוראות תקנות הסניגוריה הציבורית (חובת תשלום של זכאים לייצוג), תש"ס-2000 (להלן - התקנות), שנכנסו לתוקף בדיוק ביום הדיון.

מאחר שעל פני הדברים, סברתי כי התקנות פוגעות בזכותו של הנאשם לייצוג, ואף סברתי כי ייתכן ויש בפגיעה זאת משום פגיעה בזכות חוקתית, הוריתי על קיום דיון נפרד בשאלה זאת, והוריתי על העברת החלטתי ליועץ המשפטי לממשלה, על-מנת שזה ישקול אפשרות התייצבותו או מי מטעמו לדיון, בהתאם להוראות פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש].


במועד הדיון הודיעה עורכת-דין אברהם, סגן ראש לשכת תביעות שפלה, כי הוסמכה להופיע בדיון בשם היועץ המשפטי לממשלה, ומסרה לידיי הודעה כתובה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, חתומה בידי הגב' נורית ישראלי, ממונה על עניינים אזרחיים בפרקליטות המדינה.

עיקרי תגובת היועץ המשפטי לממשלה היו בקשה כי הנושא לא יוכרע על-ידיי בטרם יצטבר ניסיון מספיק ביחס למשמעות הפעלת התקנות וישומן; הודעה כי לו אין עניין להתייצב לדיון ודי בהתייצבות התובעים המשטרתיים המוסמכים ועתירה לבחינת התאמת המקרה הקונקרטי לאיזו מחלופות התקנות.

בהחלטה מיום 13.12.2000, דחיתי את בקשת הדחייה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, וקבעתי (מטעמים שאיני רואה לנכון לשוב ולפרטם) כי יש מקום להכריע בשאלה החוקתית.

מאחר וכמפורט לעיל, לא הייתה תגובתו של היועץ המשפטי לממשלה לגוף העניין, אלא עסקה ברובה בעתירה לדחיית הדיון עד שיצטבר ניסיון מספיק. סברתי כי יש ליתן לו הזדמנות להשלים את טיעוניו לגופו של עניין. לצורך בדיון ענייני היה משנה חשיבות בעיניי, לאור העובדה המפתיעה שהתבררה במהלך הדיון הראשון בפניי, לפיה לא נעשתה כל עבודת שטח כלכלית לפני תיקון התקנות, קרי לא נעשתה כל בדיקה של עלות מול תועלת, ובמיוחד - האם צפוי מהלך תיקון התקנות לעלות למדינה כסף או להכניס לה כסף.

חרף הפירוט של השאלות האמורות בהחלטתי מיום 13.12.2000, בה זימנתי את הצדדים לדיון נוסף בפניי, התייצבה עורכת-דין אברהם לדיון הנדחה ללא תשובות של ממש, אלא שבה והביעה את העמדה כי יש לברר את התאמת הנאשם לתקנות (כשהדברים צריכים להיות בדיוק הפוכים, שהרי אם התקנות אינן חוקתיות, אין כל הצדקה לבירור שכזה) והבהירה כי לא נעשה שיקול של עלות מול תועלת אלא מדובר באקט חינוכי (?!) מול הנאשמים, כשכיום נגבות אגרות כמעט בגין כל שירות שמעניקה המדינה (אך מבלי לפרט במה בדיוק מדובר ואיך בדיוק מתומחרות האגרות בגין אותם הליכים והתאמתן - אם קיימת - למקרה שבפניי).

בע"פ (י - ם) 1362/99 רפאלי נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 716-715 נאמר:

"זכות האדם לייצוג בהליכים פליליים מהווה חלק מזכויות היסוד. כיום, לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעה שכל ענף משפטי אמור


לשנות את מושגי היסוד, על-מנת להתאים עצמו להסדר החוקתי החדש, זכות הייצוג בהליך הפלילי בוודאי כפופה למסגרת החוקתית הנ"ל. ואם לעתים קיים עדיין מתח בין לשון החוק לבין תכליתו; בין התכלית הפרטיקולרית של החוק לבין התכלית הכללית של דבר החקיקה; בין העקרונות הכלליים של דיני העונשין לבין עקרונות הפרשנות בפלילים, ועוד כיוצא באלה מתחים פרשניים, הרי לא כך בענייננו, שכן כל העקרונות, התכליות, הערכים, הזכויות והאינטרסים מובילים כולם לאותה תוצאה, והיא - זכותו של נאשם בפלילים לייצוג. התכלית הכללית והתכלית הפרטיקולרית, ההגנה החוקתית ועקרונות הדין בפלילים והפרשנות בפלילים מטים כולם את הכף בבירור לטובת הפירוש שלפיו ייעשה המירב למימוש זכאות זו. הדברים ברורים, כאמור, בכל הנוגע לעבירות חמורות או לנאשמים חדלי אמצעים, או חסרי כושר התגוננות (ע"פ 134/89 אברג'יל נ' מדינת ישראל; ד"ר ק' מן 'ביקורת שיפוטית וערכי יסוד בהליך הפלילי: זכות הייצוג במשפט האמריקני ופיתוח המשפט הישראלי'; א' מגן 'הזכות לייצוג בפלילים'; לגישה הכללית בנוגע לצורך למנות מייצגים למתדיינים, כנובע מהמצב החוקתי הקיים, ראו גם ברע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן ובבג"ץ 1843/93 פנחסי נ' מדינת ישראל, בעמ' 717). חרף הזכאות האמורה ומקורה הנורמטיבי פרוטוקול הדיון בענייננו אינו כולל רישום המעיד כי בית-המשפט הנכבד הסב את תשומת-לבו של המערער לזכותו לפנות אל הסניגוריה הציבורית לבחינת זכאותו לקבלת ייצוג משפטי חינם אין כסף. בית-המשפט גם לא ראה לנכון לעשות מיוזמתו שימוש בהוראת סעיף 15(ג) הנ"ל לחוק סדר הדין הפלילי, לפי אמות-המידה שנקבעו בחוק הסניגוריה הציבורית".

ראה גם החלטתו של כבוד סגן הנשיא, השופט א' מגן, בת"פ (עכו) 1179/00 מדינת ישראל נ' סקראן [11] (החלטה מיום 7.11.2000), שאני מסכים עם האמור בה, מראשית ועד אחרית.

על משמעות אפשרית של תיקון תקנות דוגמת התקנות, עמדתי בהרחבה במאמר "החוקתיות של חיוב נאשמים בתשלום אגרה לסניגוריה הציבורית כתנאי לייצוגם" [17]. להלן אחזור על הדברים, הפעם במסגרת החלטה שיפוטית, באשר אני סבור, כי מצב הדברים החוקתי בישראל, אינו מאפשר תוצאה אחרת מזאת אליה הגעתי במאמרי.
אציין עם זאת, כי המאמר נכתב בהתייחס לגירסה מוצעת קודמת של התקנות, אלא שבשינוי התקנות אין כדי לשנות מתוצאת הדברים. הן עדיין לא יביאו לכך שנרקומן,


המשקיע את כל מעותיו בסמים, ואשר אינו מבצע עבירות המצדיקות מעצר (שאז, כעצור, יהיה זכאי לייצוג) ישקיע את מעותיו בסניגור מן הסניגוריה הציבורית, במקום במנת סם. זאת המציאות בה אנו חיים וזה קהל ה"לקוחות" הרגיל של הסניגוריה הציבורית.

ביום 20.11.1995 התקבל בכנסת חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 (להלן - חוק הסניגוריה).

מכוח חוק הסניגוריה מונה סניגור ציבורי ארצי, הוקמו לשכות סניגוריה ציבורית מחוזיות בכל מחוזות הארץ, מונו סניגורים ציבוריים מחוזיים והופעלה מערכת כלל ארצית, אשר ככל שנוקף הזמן הולכת ותופסת מעמד חשוב יותר ויותר, ומעמדה במערכת המשפט הישראלי הולך ומתחזק (וראה למשל המעמד המיוחד שניתן לסניגוריה הציבורית במ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל [1], שבו נשמעה דעתה
של הסניגוריה הציבורית אף שלא ייצגה את הנאשמים, כ"ידיד בית-המשפט" (‎CURIAE
AMICUS)).

סעיף 18(א) לחוק הסניגוריה קבע שורה של תנאים שבהתקיימם זכאי אדם לייצוג בהליך פלילי וסעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הוסיף וקבע, כבמעין סעיף סל, כי שמורה לבית-המשפט הזכות למנות סניגור לנאשם "...אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג".

הוראות חוק הסניגוריה, שבעקבות חקיקתו הוקמה, כאמור, סניגוריה ציבורית שהוכיחה עצמה תוך פרק זמן קצר כגורם רב ערך בניהול הליכים פליליים ובשמירה על זכויות הנאשמים, שינו בצורה דרמטית את פני ההליך הפלילי. לא עוד הליכים מהירים ביחס לנאשמים שלא עיינו בתיק החקירה, לא צילמו את חומר הראיות ואינם מודעים בהכרח לזכויותיהם, אלא הקפדה ודקדוק, כמתחייב, בניהולו של ההליך הפלילי. לא עוד מגוון מצומצם של סניגורים, בלא כל בקרת איכות ופיקוח על טיב העבודה (שהיא יותר בגדר שליחות), אלא גוף מרכז ומפקח שעומדים לרשותו מאות סניגורים מוכשרים, נמרצים וחדורי רצון להצליח.

ביום 4.2.1999 התקבל בכנסת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999), תשנ"ט-1999 (להלן - חוק ההסדרים).

במסגרת חוק זה תוקן סעיף 23(א) (לא היה בנמצא סעיף 23(ב)) לחוק הסניגוריה, אשר נוסחו המקורי היה:


"שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו".

לסעיף המקורי הוסף, בסעיף 33 של חוק ההסדרים, המשפט:

"...לרבות תקנות בדבר חובת תשלום של זכאים לייצוג, בסכומים או בשיעורים שיקבע בהסכמת שר האוצר".

מכח הוראת סעיף 23 המתוקן לחוק הסניגוריה הוכנו תקנות הסניגוריה הציבורית (חובת תשלום של זכאים לייצוג), תשנ"ט-1999, ובהמשך תוקנו ונחתמו התקנות.

תקנה 1(א) לתקנות קובעת קטיגורית, כי כל נאשם, לגביו החליט הסניגור המחוזי כי הוא זכאי לייצוג, בהיותו חסר אמצעים וכן נאשם שבית-המשפט החליט למנות לו סניגור לפי סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה, יהיה חייב בתשלום אגרה, שתנוע בין סכום מינימום של 100 ש"ח לסכום של 350 ש"ח (תקנות 1(א)(1) עד 1(א)(3) לתקנות).

תקנה 1(ב) לתקנות קובעת כי הסניגור המחוזי ימנה לנאשם סניגור לייצגו, לאחר שהומצאה לו קבלה על התשלום. דהיינו, נאשם לא יזכה לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית, כל עוד לא שילם את האגרה הקבועה לגביו בתקנות.

תקנה 1(ג) לתקנות מסייגת את הוראות התקנה וקובעת כי אלה לא יחולו על קטינים או במקרים בהם הנאשם נתון במאסר או במעצר.

חשוב לציין, כי התקנות, בנבדל מן התקנות שהוצעו מלכתחילה, מכירות בסמכות בית-המשפט לפטור מתשלום אגרה נאשמים להם מונה סניגור מכוח סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה, אולם על-פי לשון התקנות, אין דרך לפנות לבית-המשפט בעתירה לפטור כאמור, שעה שמדובר בנאשמים עליהם חלות הוראות תקנות 1(א)(1) ו-1(א(2), דהיינו, על-פי לשון התקנות, דווקא את הנאשמים מחוסרי האמצעים (לדרגותיהם), לא ניתן לפטור מתשלום האגרה, אף אם הוברר כי אמצעיהם דלים במיוחד, ואם לא ישלמו למשל 100 ש"ח, לא יזכו לייצוג ותקצר ידו של בית-המשפט מלהושיע.

איני מתייחס בהחלטה זאת להליך החקיקה, שעה שבמסגרת חקיקה כלכלית טהורה המיועדת לפתור בעיות תקציב כאלה ואחרות (ראה סעיף 1 לחוק ההסדרים) מתוקנים חוקים רבים, חלקם חוקים מהותיים וחשובים, כמעט באופן אגבי וכלאחר יד.

עוד איני מתייחס, במכוון, לשאלות העולות למקרא הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999) (מס' 2), תשנ"ט-1998, ה"ח 2785 מיום 29.12.1998, בעמ' 230, אך אציין, כי עיון בהצעת החוק מלמד, כי לפחות על-פי הנוסח בו הובאה לכנסת, אין ללמוד על כך שהמחוקקים עמדו על כל ההשלכות האפשריות של מניעת ייצוג מנאשמים, שעל-פי הסדר חוקי שהתקבל לאחר כניסתו לתוקף של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הם היו זכאים לו בלא כל תשלום או מכשלה, עד לחקיקת חוק ההסדרים (וראה לעניין זה סעיף 43 בהצעת החוק). כלומר, ברור שהמחוקק לא נתן דעתו למשמעות החוקתית של מניעת ייצוג באמצעות הוראות חוק ההסדרים ותקנות שיותקנו מכוחו.

יש אפוא להתייחס להגבלה על זכות הייצוג המוטלת על הציבור שעד למועד תיקון החוק היה זכאי לעתור, כמעט בלי הגבלה, למינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית וכן למגבלה שמוטלת, בפועל, על בתי-המשפט, שעה שבמקרים בהם יסברו כי מצויים בפניהם נאשמים העונים להגדרת סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה, והללו לא יוכלו (או אפילו לא ירצו, בצדק או שלא בצדק) לשלם סכומי כסף למדינה, לא יהיו הנאשמים מיוצגים, חרף סברת בית-המשפט כי לא יוכל לנהל את ההליך בהיעדר ייצוג, קל וחומר שעה שמדובר בנאשמים חסרי אמצעים אותם לא ניתן לפטור כלל מאגרה.

זכות הייצוג כזכות חוקתית

זכות הייצוג בידי סניגור הוכרה בשיטת המשפט האמריקנית, כחלק מה-‎PROCESS
DUE, שנכנס לחוקה האמריקנית במסגרת תיקון מס' 14. ראשיתו של התהליך היה בפסק-
הדין בעניין [POWELL - POWELL V. ALABAMA (1932) ]12 ואחריו בשורת פסקי-דין נוספים. אולם פריצת הדרך המשמעותית ביותר בשאלת הייצוג הייתה בפסק-הדין בעניין
GIDEON, שנזכר במאמרי הנ"ל - [GIDEON V. WAINWRIGHT (1963) ]13, שאז הוכרה לראשונה זכות הייצוג במערכת המדינתית (וראה לעניין האבחנה בין המערכת הפדרלית למערכת המדינתית והתפתחות הפסיקה בשאלת חובת הייצוג בשתי המערכות, את מאמרו של ק' מן (לימים, פרופ' ק' מן, הסניגור הציבורי הארצי) "ביקורת שיפוטית וערכי-יסוד בהליך הפלילי: זכות הייצוג במשפט האמריקני ופיתוח המשפט הישראלי" [18], בעמ' 587). במאמרו הנ"ל, עמד פרופ' מן בהרחבה על התהליך שעברה מערכת המשפט האמריקנית עד שהוכרה בה זכות הייצוג כזכות יסוד, באומרו, בין היתר:

"אם נחזור ונשווה את המצב המשפטי שרווח בארצות-הברית בשנות השלושים למצב המשפטי דהיום בישראל, נראה דמיון רב. באותה עת הוכר

הייצוג בארצות-הברית כערך-יסוד במערכת המשפטית האמריקנית, אולם בית-המשפט העליון קבע, כי 'זכות' זו חייבת להביא למינויו של עורך-דין במקרים מיוחדים בלבד. הרחבת הזכות, לאחר-מכן, באה בעקבות ההכרה ההולכת וגוברת בחשיבותו של הייצוג, במצב הנחות שאליו מידרדר הנאשם בהיעדרו, בפגיעה בעקרון השוויון, הנובע מחוסר ייצוגם של נאשמים חסרי-אמצעים כלכליים ובכפייתו של השינוי על-ידי בית-המשפט העליון. עד שנות השישים, היה הרעיון, כי ייצוג הוא אחד המאפיינים העיקריים של שיטת הדיון הפלילי, עמוד-תווך בהליך הפלילי של המערכת האמריקנית, ועל-כן, עליו להיכלל כתנאי-בל-יעבור בקיום משפטו של אדם המואשם בפשע כלשהו, בכל מערכות-המשפט. בשנות השבעים, השתרש רעיון זה עמוק יותר ובית-המשפט העליון קבע, כי הייצוג חיוני לקיומם של הליכים הוגנים עד כדי כך, שהמדינה חייבת לספק ייצוג לכל אדם שיישלח לבית-סוהר עם הרשעתו, בין אם מדובר בפשע ובין אם מדובר בעוון. כך נוצר הכלל, לפיו לא יאבד אדם את חירותו במשפט פלילי מבלי שיינתן לו סיוע משפטי לקראת משפטו ובמהלכו" (שם [18], בעמ' 611-610).

דברים אלה נאמרו עוד בטרם נחקק חוק הסניגוריה ועוד בטרם התקבל בכנסת חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו.

גם באירלנד הוכרה הזכות החוקתית של נאשם בפלילים לקבל סיוע מן המדינה, על דרך של מינוי סניגור. ראה לעניין זה ספרו של י' רבין "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית [15], בעמ' 101.

השאלה היא, כמובן, האם השילוב בין שני חוקים אלה, חוק הסניגוריה וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שינה את פני הדברים מן הבחינה המשפטית, ככל שהדבר נוגע למערכת המשפט הישראלית, ועל שאלה זאת יש, לדעתי, להשיב בחיוב.

סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע:

"חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

מוסיף סעיף 2 לחוק היסוד וקובע:

"אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".


על מעמדו הייחודי של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, עמד בית-המשפט העליון פעמים רבות בשנים האחרונות, וזאת בין היתר, בהלכה שיצאה מעמו בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי [2].

לדברים אלה הייתה השלכה מיידית גם על הליכים פליליים ועל הוראות שבסדר דין פלילי. בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [3], אמר כבוד הנשיא ברק, בעמ' 653:

"לפני שלושה ימים החלטנו כי חוק היסוד הוא חוק חוקתי על-חוקי; כי הוא מהווה נורמה עליונה במידרג הנורמאטיבי של מדינת ישראל וכי הוא חלק מחוקתה של מדינת ישראל (ראה ע"א 6821/93, רע"א 1968/94, 3363 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח'). מעמדו החוקתי של חוק היסוד מקרין עצמו לכל חלקיו של המשפט הישראלי. הקרנה זו אינה פוסחת על הדין הישן. אף הוא חלק ממשפטה של מדינת ישראל. אף הוא רקמה מרקמותיה.
ההקרנה החוקתית הבאה מחוק היסוד משפיעה על כל חלקי המשפט הישראלי. היא בהכרח משפיעה גם על הדין הישן. אמת, תוקפו של הדין הישן נשמר. עוצמת ההקרנה של חוק היסוד כלפיו היא, על-כן, חזקה פחות מעוצמת ההקרנה על דין חדש. זה האחרון עשוי להתבטל אם יעמוד בניגוד להוראות חוק היסוד.
הדין הישן מוגן לפני הביטול. עומדת לו מטרייה חוקתית המגינה עליו. אך הדין הישן אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו. אכן, עם חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם חל שינוי מהותי בשדה המשפט בישראל. כל צמח משפטי שבו מושפע משינוי זה. רק כך יושגו הרמוניה ואחדות במשפט הישראלי. המשפט הוא מערכת של כלים שלובים. שינוי באחד הכלים הללו משפיע על כלל הכלים. אין כל אפשרות להבחין בין דין ישן לדין חדש באשר להשפעות הפרשניות של חוק היסוד. אכן, כל שיקול-דעת מינהלי המוענק על-פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; כל שיקול-דעת שיפוטי המוענק על-פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; ובכלל, כל נורמה חקוקה צריכה להתפרש בהשראתו של חוק היסוד".

היו אף שביקשו להרחיק לכת וללמוד על אפשרות לפיה יטיל חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, חובה על המדינה למנות עורך-דין לאדם חסר אמצעים בהליך אזרחי, במקרים מסוימים. ראה ש' לוין "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים" [19], בעמ' 458. ראה גם פסק-דינו של כבוד השופט טירקל, ברע"א 6810/97 בן
שושן נ' בן שושן [4], שבו נאמר "לדעתי יש הצדקה לכך שתוכר גם זכותו של בעל-דין בסכסוך בענייני משפחה להיות מיוצג" (בעמ' 378).

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי הזכות לייצוג בידי סניגור ששכרו ישולם על-ידי המדינה הינה זכות יסוד, הנגזרת מכבוד האדם, אשר כחלק ממנו מתקיימת הזכות להליך שיפוטי (פלילי) הוגן, שאותו ניתן להבטיח בעזרת האמצעי האלמנטרי של מינוי סניגור, שבשכרו תישא המדינה.

דברים ברוח זו כתב א' ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [16], בעמ' 422:

"מ'כבודו' של האדם ו'חירותו' ניתן להסיק זכויות שונות הקשורות להליך החקירה, המשפט והענישה. אין לאפשר דרכי חקירה שבה הופך האדם לאמצעי לסיפוק מידע. אין לאפשר חקירה השוללת מהאדם את זהותו כאדם, ואין לאפשר ענישה הפוגעת באנושיותו של הפרט. על כן עשויים היבטים מסוימים של 'מאסר אזרחי' לפגוע בכבוד האדם וחירותו. כבוד האדם וחירותו עשויים גם להשפיע על דיני המעצר בטרם משפט, על דיני החיפוש, ועל ייצוג הנאשם על-ידי סניגור".

והוא מוסיף ואומר, בעמ' 432:

"הניתן לגזור זכויות נוספות של אדם במסגרת ההליך הפלילי מכבוד האדם וחירותו? כפי שראינו, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי 'אין פוגעים...בכבודו של אדם באשר הוא אדם', וכי 'כל אדם זכאי להגנה... על גופו ועל כבודו'. כן קובע חוק-היסוד, כי 'אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת'. האם הוראות אלו יכולות להיות בית-קיבול לזכויות במסגרת ההליך הפלילי? לדעתי התשובה היא בחיוב. 'כבודו' של האדם (בסעיפים 2 ו-4 לחוק-היסוד) ו'חירותו של אדם' (בסעיף 5 לחוק-היסוד) מהוות בסיס ראוי שעליו ניתן להשתית זכויות אדם שונות המקובלות בהליך הפלילי, ושאינן מוצאות ביטוי בהוראות המיוחדות העוסקות בחיפוש, במעצר ובמאסר. כך, למשל, מכבודו של אדם ניתן להסיק את זכותו לעורך-דין ואת זכותו למשפט הוגן ולמניעת עינוי דין".

פגיעה בזכות יסוד חוקתית

סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע בזאת הלשון:

"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

זוהי "פיסקת ההגבלה", המגדירה את הדרך שבה ניתן להגביל את הזכויות שהוכרו במסגרת חוק היסוד, ובכלל זה, כאמור, את הזכות לייצוג בידי סניגור.

במכוון איני נכנס לוויכוח, שאינו פשוט כלל ועיקר, בשאלה האם חוק ההסדרים והתקנות שמבקשים להתקין מכוחו עונים על הקריטריונים של "...חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה..." (וזאת בנוסף לתהיות הבלתי פתורות, עליהן כבר עמדתי, בשאלת תהליך החקיקה).

עם זאת, ניתן להצביע על דעה, שלפיה הגבלת זכויות אדם אך מחמת אילוצי תקציב וחיסכון כספי אינה ראויה (ברק בספרו הנ"ל [16], בעמ' 526).

מוסיף ברק בספרו הנ"ל [16], בעמ' 527 ואומר:

"אכן, שיטת משפט המגנה על זכויות אדם ונותנת להן מעמד חוקתי, אינה מוכנה לאפשר פגיעה בזכויות אלה מטעמים של נוחות מינהלית או חסכונות כספיים גרידא. המדינה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אך בטענה שאין בידה כספים המספיקים להגנה על אותה זכות".

אגב, אין זה מיותר לציין, כי שאלות תקציביות עמדו גם בבסיס השאלה האם יש להכיר בזכות הייצוג כזכות חוקתית, תוך שנטען כי מינוי סניגור לכל נאשם (או לכל נאשם הצפוי, על-פי סעיף החיקוק שעליו נטען כי עבר, לעונש מאסר), צפוי להכביד על תקציב המדינה, וטענות אלה נדחו על-ידי בית-המשפט העליון של
ארצות-הברית. ראה [ARGERSINGER V. HAMLIN (1972) ]14. הנושא מצא את ביטויו גם בבג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון [5], וראה דבריו הנחרצים של כבוד השופט זמיר, בעמ' 282-281.

השאלה אותה אני מבקש לבחון היא האם הטלת אגרה על נאשמים מחוסרי אמצעים או נאשמים שמונה להם סניגור לפי סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה וכן על נאשמים חסרי

אמצעים (באופן שלא ניתן לפטור ממנו) עונה על דרישת המידתיות שבסעיף 8 לחוק- יסוד: כבוד האדם וחרותו.

בע"א 6821/93 הנ"ל [2], התייחס כבוד הנשיא ברק בהרחבה לשאלת המידתיות והצביע על שלושה מבחנים אשר אותם צריכה הוראת חוק לצלוח על-מנת לעמוד בדרישת המידתיות. הראשון הינו מבחן ההתאמה, דהיינו האם האמצעי החקיקתי מתאים להשגת המטרה; השני, החשוב מבין השלושה, הינו מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, דהיינו האם לא ניתן להשיג את אותה מטרה על-ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם תהא קטנה יותר והשלישי, שקילת התועלת שתצמח לציבור לעומת הנזק לפרט בהפעלת האמצעי.

בחינת המבחן השני אינה אפשרית בשלב זה, בהיעדר נתונים ראייתיים הכרחיים, אולם דומני, כי בחינת התועלת שתצמח לציבור לעומת הנזק לפרט בהפעלת האמצעי (מבחן המידתיות במובן הצר, בלשונו של כבוד הנשיא ברק), מלמדת כי אין כל פרופורציה בין התועלת הכלכלית לקופת המדינה המדולדלת (תועלת כלכלית בלתי מוכחת וספק רב אם קיימת כלל), שייתכן ותצמח לציבור מגביית סכומי כסף מנאשמים, אל מול הפגיעה האפשרית בחירותם. בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר [6], התייחס כבוד הנשיא ברק למבחן זה ואמר: "האמצעי הנבחר אפילו מתאים הוא (רציונלית) להשגת המטרה, ואפילו אין אמצעי מתון ממנו צריך לקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח ממנו לבין היקף פגיעתו בזכות אדם חוקתית..." (בעמ' 385). זהו מבחן הבוחן את התוצאה של החקיקה, והאפקט שיש לה על זכות האדם החוקתית. אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה (במובנה הצר) (ראה שם [6], בעמ' 384). על דברים דומים חזר בית-המשפט העליון במספר פסקי-דין נוספים, ראה למשל בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה [7] וכן בג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין [8].

ביקשתי במספר הזדמנויות מן המדינה, להציג בפניי את התחשיב הכלכלי העומד בבסיס התקנות, דהיינו היכן התועלת הכספית לאוצר המדינה מהפעלת מערכת גבייה אדירה, בעלות ברורה של שעות כוח אדם רבות (הן במזכירות בית-המשפט, הן בסניגוריה, הן בהליכי גבייה של סכומים פעוטים, במקרים בהם נדחה תשלום האגרה), והמדינה לא יכולה הייתה להציג ולו תחשיב אלמנטרי ראשוני, שעמד בבסיס ההחלטה, שכמעט ניתן לכנותה נמהרת, לחייב נאשמים באגרה. מדובר בשיעור חינוכי, כך חזרה המדינה פעם אחר פעם בהודעותיה. אם אכן שיעור בחינוך מבקשת המדינה להעביר

לנאשמים, הרי שקשה לראות היכן בדיוק האקט החינוכי ב"קניית" סניגור ב-100 ש"ח! האם בכך, סבורה המדינה, יחוש נאשם ברצינות ההליך או יחונך להעריך את הסניגוריה? ספק רב בעיניי.

אגב, בצד ה"תועלת" הכלכלית שבגביית אגרה, אין להתעלם מן העובדה שעצם קיום הסניגוריה הציבורית חוסך כספים רבים ביותר למדינה. ישיבות בית-משפט מתייעלות, ניתן (והדבר נעשה בפועל דבר יום ביומו), להגיע להסכמות עובדתיות, כמו גם להסכמות בדבר הגשת ראיות בלא צורך לחקור את העדים (בחלק ניכר מהתיקים מתייתר הצורך בעדות שוטרים שמעורבותם הסתכמה בגביית אימרת נאשם או הליך טכני אחר), ניתן לנהל דיונים בעבירות פשע בהיעדר נאשם לאחר שהלה הוזהר כחוק, במקום דחיות חוזרות ונשנות ושיחות זמן לריק, כפי שהיה בעבר ועוד.

חשובים לענייננו גם דבריה של כבוד השופטת דורנר, כפי שהובאו בבג"ץ 1715/97 הנ"ל [6] בהם חזרה על רעיון שביטאה בבג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון [9], לפיהם בדיקת דברי חקיקה שונים והתאמתם להוראות חוקתיות ולזכויות חוקתיות, תשתנה בהתאם למהות הזכות הנפגעת, וככל שהמדובר בזכות בעלת מעמד בכורה, אזי רמת הבדיקה תהיה מחמירה יותר (שם [9], בעמ' 136).

הוסיפה כבוד השופטת דורנר ואמרה:

"...שיקולים של כדאיות תקציבית ותכנונית, ככלל, אינם יכולים להצדיק החלטת מדינה הפוגעת בזכות יסוד" (שם [9], בעמ' 144).

אחרית דבר

אין לשכוח, בכל דיון בנושא הסניגוריה הציבורית והגבלת הגישה של חלק מהציבור לקבלת שירותיה, מי הם "לקוחותיה" של הסניגוריה ובמיוחד אין לשכוח את המצב ששרר ערב כניסת חוק הסניגוריה לתוקף, שהיה רחוק מלהניח את הדעת.

זכות היסוד החוקתית המוגדרת באמצעות הוראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק הסניגוריה הינה בעלת מעמד בכורה (בלשונה של כבוד השופטת דורנר). לאותם אלה המופנים לקבלת ייצוג משפטי מטעם הסניגוריה הציבורית אין, במרבית המקרים, את היכולת לשלם סכומי כסף ולו פעוטים, כשבחלק מן המקרים הם חסרים את ההבנה בדבר מורכבות מצבם המשפטי באופן שיצדיק העדפת תשלום סכום כסף לסניגוריה על פני תשלומו לצורכי קיום בסיסיים אחרים, וכאמור, אף לרכישת סמים.

התניית הייצוג בידי הסניגוריה הציבורית בתשלום סכומי כסף, הינה פגיעה בזכות חוקתית, אשר על פני הדברים אינה עומדת בדרישות פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

פתרונות ביניים אפשריים, כמו היעדר התניה בין התשלום לייצוג או הפחתת הסכומים, יהפכו את כל שאלת התשלום למיותרת (בשים לב לתועלת המועטה, אל מול הטרחה הרבה שבגבייה), כך שהפתרון היחיד הנראה לעין, הינו ביטולן המוחלט של התקנות.

התקנות פוגעות, על פני הדברים, בזכות חוקתית, ולמן הרגע בו נקבע כי אלה פני הדברים, דומה כי הכף נוטה לכיוון חיוב הפוגע (קרי הרשות) בהוכחת הטענה כי הפגיעה נעשתה כדין. ראו דברי כבוד השופט זמיר בבג"ץ 6055/95 הנ"ל [5], בפיסקה 24.

המדינה לא רק שלא ניסתה להוכיח את היות הפגיעה כדין, אלא שמסתבר כי מלכתחילה אפילו לא ניסתה לבדוק נושא זה, לא עשתה בדיקה כלכלית מינימלית, לא הסבירה (ולדעתי, כלל אינה מסוגלת להסביר) את ההגיון (אם קיים) מאחורי התקנות.

אני קובע אפוא, כי התקנות בטלות. מכאן, שאין לגבות מנאשמים הבאים בפתח שערי בית-המשפט אגרות בהתאם לתקנות.

אני מורה למזכירות לחדול לאלתר מגביית אגרות בכל התיקים המתנהלים בפניי, כשביחס לחבריי השופטים בבית-המשפט, יחליט כל אחד מהם כראות עיניו, בהליכים המתנהלים בפניו.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון