שעות נוספות מתדלק


1.התובע, עבד כמתדלק בתחנת הדלק "פז" בכרמיאל (להלן-"תחנת הדלק"), במשך כ-12 שנים, עד שהתפטר מעבודתו, בחודש יוני 1999, לדבריו עקב החמרה במצב בריאותו.

אין מחלוקת כי בשנת 1992 רכשה הנתבעת את תחנת הדלק, ומאז היא ניהלה את התחנה והיתה מעבידתו של התובע.

2.בתביעה שלפנינו מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים, המגיעים לו, לטענתו, מכח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963, משהתפטר לרגל מצב בריאות לקוי, לאחר שלקה באוטם שריר הלב ועבר מספר צינתורים.

3.המחלוקת בין הצדדים, כפי שעולה מכתבי הטענות והתצהירים, נטושה בשלושה עניינים:

א.האם התובע אכן התפטר עקב מצב בריאות לקוי, ואם התקיימו התנאים
המזכים אותו בפיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים ולפסיקה המתייחסת אליו.

ב.מהי התקופה הרלבנטית לחישוב פיצויי הפיטורים? האם בחישוב הפיצויים יש להביא בחשבון את כל תקופת עבודתו של התובע בתחנת הדלק (מאוקטובר 1986 עד יוני 1999) או שמא את תקופת עבודתו תחת ניהולה של הנתבעת בלבד, מאז שרכשה את התחנה בשנת 1992?

ג.לעניין חישוב פיצויי הפיטורים - האם יש לכלול בשכר הקובע, לעניין חישוב הפיצויים, גם תשלומים שקיבל התובע בגין "שירות לקוחות" (תוספת למחיר הדלק, אשר שילמו לקוחות התחנה בעת תדלוק בשעות הלילה ובימי שבת וחג) אשר לדברי התובע השתלמו לידיו והיו חלק משכרו הרגיל.

4.בתום הדיון בהוכחות - נקבעו מועדים להגשת סיכומים.
ב"כ התובע הגיש סיכומים ביום 28.7.2003.
הנתבעת לא הגישה סיכומים מטעמה עד היום - למרות שהמועד להגשתם הוארך (אף מבלי שהוגשה בקשה להארכת המועד), משנקבע בהחלטת בית הדין מיום 19.2.2004:
”אם לא יוגשו סיכומי הנתבעת תוך 14 יום - ינתן פסק הדין בהעדר
סיכומי נתבעת, בהתאם לתקנות 49 ו-52 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991".

נוסיף אף זאת, כי ביום 10.6.2004 הגיש ב"כ התובע בקשה למתן פסק דין, בהעדר סיכומים מטעם הנתבעת, ובעקבות כך קבע בית הדין, בהחלטה מיום 13.6.2004 כי פסק הדין יינתן תוך 7 ימים.
הגם שבאותו יום נשלחה ההחלטה לבאי כח שני הצדדים - עד היום לא הוגשו סיכומי הנתבעת ולא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתם.

פסק הדין שלהלן ניתן, אפוא, בהעדר סיכומים של הנתבעת.

5.על העובדות הצריכות לעניין העידו התובע ומנהל הנתבעת, איתן מוטעי, אשר נחקרו על תצהיריהם.
הגם שהתובע ויתר במהלך הדיון על הזמנת המצהיר הנוסף מטעמו, אחיו, מאזן חמוד (להלן - "מאזן"), שאף הוא עבד כמתדלק בתחנת הדלק - לאחר שמיעת עדותו של מנהל הנתבעת, הוזמן, מאזן כעד הזמה ונחקר על תצהירו.
על פי התרשמותנו מהעדים, משנתנו דעתנו לכל המסמכים שהגישו הצדדים ולטענות ב"כ התובע בסיכומיו,
נפרט להלן את עובדות הרקע לתביעה, ונדון בהמשך בעובדות ובטענות השנויות במחלוקת.

6.אלה הן העובדות

(1) התובע, יליד 1956, נשוי ואב ל-5 ילדים, עבד כמתדלק בתחנת הדלק "פז" שבאזור התעשיה בכרמיאל, במשך למעלה מ-12 שנים, החל מ-1.10.1986.

(2) עד שנת 1992, עבד התובע בתחנה, בניהולה של חברה אחרת (להלן-"המעביד הראשון" ו"תקופת העבודה הראשונה").
בשנת 1992, משרכשה הנתבעת את תחנת הדלק - המשיך התובע לעבוד כמתדלק באותה תחנה.

(3) בתום תקופת העבודה הראשונה - לא קיבל התובע פיצויי פיטורים מהמעביד הראשון ולא קיבל התחייבות לתשלום הפיצויים.
כאמור, הוא לא הפסיק לעבוד, אלא המשיך לעבוד אצל הנתבעת, באותו מקום, באותה עבודה ובאותם תנאים.

(4) התובע עבד במשרה מלאה, במשמרות. לעיתים הוא שימש כאחראי משמרת ולעיתים כעוזר, מתדלק.
הגם שלדברי מנהל הנתבעת כל משמרת "בעקרון" בת 8 שעות, בפועל נהגו המתדלקים (ביניהם התובע ושני אחיו) לעבוד, בדרך כלל, במשמרות של 12 שעות רצופות, ולאחר כל משמרת הפסקה של 24 שעות (עדות התובע, בעמ' 6).
סידור העבודה במשמרות, כאמור, נעשה לפי רצון המתדלקים, בהסכמת הנתבעת, כפי שהעיד מנהל הנתבעת, מר מוטעי (בעמ' 13):

"לפעמים, ועל פי החלטת העובדים לבד, הם היו עובדים יותר ויוצאים לימי חופש.
זה היה סידור ביניהם, שאני לא התערבתי בזה.
רפיף חמוד הוא אח של התובע. הוא סידר את הסידורים האלה ביניהם, ואת המשמרות, וכל עוד לא היו בעיות, כל זמן שהתחנה תפקדה בסדר, זה לא הפריע לי".

(5) תחנת הדלק נמצאת באזור התעשיה בכרמיאל והיא, יחסית, גדולה. שטח התחנה כ-1.5 עד 2 דונם.
בתקופת עבודתו של התובע היו בתחנה 6 משאבות - בכל משאבה היו שני "אקדחים", ובתקופה האחרונה היו אף יותר "אקדחים" למשאבה.
אין מחלוקת לגבי מבנה אזור התדלוק, כפי שתאר מנהל הנתבעת (בעמ' 14): "המשאבות מסודרות בצורה רגילה, כמו בכל תחנת דלק רגילה. יש 3 "איים" של משאבות, במרחק רגיל של שתי מכוניות בין האיים, כ- 4-5 מטר ביניהם".
בנוסף למשאבות הדלק, נמצאות, בנפרד, גם משאבות של סולר.
המרחק בין שתי המשאבות הקיצוניות הינו כ- 20-30 מטר.

מעדותם של התובע ושל אחיו מאזן, שלא נסתרה, עולה כי במשמרת היום, נכנסו לתחנה כ-500 מכוניות ביום, ובימי שבת אף יותר.
במשמרת הלילה נכנסו, בדרך כלל, כ- 100-70 מכוניות, ובערבי סוף השבוע הלחץ גבר, כדברי מאזן (בעמ' 26): "שישי בערב היה בדרך כלל הרבה מכוניות. ביום שבת יש גם לחץ, משעה 19.00 עד 22.00 בלילה, כי אז חוזרים מהטיולים בצפון".

(6) בשעות הלילה, וכן בימי שבת וחג, נדרש כל לקוח לשלם תוספת של "דמי שירות" שהיו בתקופת עבודתו של התובע בסכום של 70 אג' (להלן-"דמי שירות"), כדבריו (בעמ' 8): "יש שלט בתחנה שצריך לשלם לשרות בלילה עוד 70 אג' לכל תדלוק" (כיום, כפי שהעיד מר מוטעי, "דמי השרות" הם תוספת של 1 ₪ לכל תדלוק).

אין מחלוקת, כי בסוף כל המשמרת, מסרו המתדלקים את פדיון המכירות לידי מנהל התחנה, והשאירו בידיהם את סכומי התשר (טיפים) ואת "דמי השרות".
בתקופת עבודתו של התובע, בטרם הוכנסה מערכת ממוחשבת לתחנה - לא היה רישום של מספר המכוניות שנכנסו לתחנה, ולמעביד לא היה מעקב אחר דמי השרות ששולמו למתדלקים ונשארו בידיהם, כפי שהעיד מנהל הנתבעת (בעמ' 20):

"פעם (לפני 1996 - נ.ו) המשאבה אחרי תדלוק - לא היה לי רישום כמה מכוניות תודלקו. לא יכולתי לדעת ממי גבו דמי שירות, ממי לא גבו.
אני לא הייתי מתייחס לדרך גביית דמי השירות... יכול להיות שהם לקחו לעצמם את דמי השירות. אני לא יודע. אני לא ידעתי כמה כסף גבו כדמי שירות וכמה כסף לקחו. לא היתה לי אינדיקציה לדעת אם הם גבו דמי שירות וכמה הם גבו דמי שירות.

אני לא קיבלתי לידי את דמי השירות".

(7) הנתבעת שילמה לתובע, כמו לשאר המתדלקים (מנהלי משמרת ועוזרים) משכורת חודשית, והנפיקה להם תלושי שכר (ראה תלושי שכר המצורפים לכתב התביעה).
אין מחלוקת כי ה"טיפים" ודמי השירות - לא נכללו בתלושי השכר, ולא דווחו לרשויות המס כשכר עבודה.

(8) ביום 15.11.98 לקה התובע באוטם שריר הלב. הוא אושפז בבית החולים בנהריה, עבר צנתור לב, עבר טיפולים שונים, ושוחרר מבית החולים כעבור 9 ימים עם המלצה להמשך טיפול ומנוחה (ראה סיכום המחלה, נספח לתצהיר התובע).
מאז שלקה בלבו, ואובחן כסובל ממחלת לב איסכמית, הדרדר מצבו הרפואי של התובע והוא נזקק מפעם לפעם לאשפוזים וצנתורים נוספים, כפי שתאר בתצהירו:

"לאחר מכן, ועד היום, אני המשכתי ועודני ממשיך לסבול מכאבים, הגבלות בתנועה, קוצר נשימה, ויתר הפרעות, כתוצאה מסתימת עורקים שהפריעו לתפקוד הלב, ועקב כך התאשפזתי פעמים רבות, ולעיתים קרובות, בבתי חולים בנהריה וברמב"ם, במהלכם עברתי פעמים מספר צנתורים, בדיקות ECHO וטיפולים אינטנסיביים אחרים".

(9) לאחר שלקה בלבו - לא חזר התובע לעבודה בתחנת הדלק.
אין, אפוא, מחלקות כי היום האחרון לעבודתו בפועל היה 15.11.1998.


(10) אין מחלוקת כי התובע ואחיו הודיעו למנהל הנתבעת על מחלתו של התובע, וכי מר מוטעי היה מודע למצבו, ביקר אותו בבית חולים, וגם דאג לשלם לו דמי מחלה עבור תקופת האישפוז וההחלמה, כפי שהעיד מוטעי (בעמ' 16):

"אמרו לי שהוא בבית חולים, שיש לו בעיה בלב, ואני הלכתי לבקר אותו.
ביקרתי אותו, הוא אמר לי שהוא בסדר, שילמתי לו דמי מחלה... נתתי לו את ימי המחלה שלו גם לפני שהוא הביא תעודות מחלה, כי התחשבתי במצבו".

התובע העיד כי למיטב זכרונו שילמה לו הנתבעת דמי מחלה לתקופה של כ- 30 יום (ראה עדות התובע בעמ' 7).
מתלושי השכר המצורפים לתצהיר התובע עולה כי הנתבעת הנפיקה לו תלושי שכר לחודשים נובמבר ודצמבר 1998, משנרשם "תאור התשלום" - "מחלה", החל ממחצית נובמבר עד סוף דצמבר.

(11) משהפסיק לעבוד, עקב מצבו הרפואי, הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי תביעה לקיצבת נכות כללית.
המוסד הכיר בו כ"נכה", שילם לו קיצבת נכות בשיער 100% למשך 6 חודשים, ולאחר מכן הופחת שיעור הקיצבה ל-60%, שנקבע גם כשיעור הנכות היציבה (ראה תצהיר התובע, ואישורים של המוסד לביטוח לאומי המצורפים לתצהיר).

7. האם התובע זכאי לפצויי פיטורים? האם הוא התפטר בנסיבות המזכות בפיצויים?

התובע טוען, כי עקב החמרה במצב בריאותו, לאחר שלקה באוטם שריר הלב, הוא לא היה מסוגל לחזור לעבודתו בתחנת הדלק, ועל כן התפטר מעבודתו, בהודעה שמסר לנתבעת ביוני 1999, בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, שזה לשונו:

"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי-פיטורים את התפטרותו כפיטורים...".

גירסת התובע, באשר לנסיבות הפסקת עבודתו, לרגל מצב בריאותו, מקובלת עלינו, מששוכנענו כי הוא אכן נאלץ להפסיק את עבודתו כמתדלק בתחנת הדלק, בשל מצבו הרפואי, והודיע על כך לנתבעת ביוני 1999, כפי שנפרט להלן.

ראשית, אין ספק, כפי שניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים המצורפים לתצהיר התובע, כי ביום 15.11.1998, בהיותו כבן 43, לקה התובע באוטם שריר הלב ואושפז בבית החולים בנהריה.
בצינתור לב, אובחנה אצלו מחלה דיסטלית משמעותית, מחלה של אנגינה בלתי יציבה
(Crescendo Angina), ובמהלך השנה, מאז שלקה באוטם, סבל התובע מתעוקת חזה, משהחמיר מצבו מפעם לפעם, הוא סבל מכאבים בחזה שהופיעו "במאמץ מינימלי", אושפז מספר פעמים בבית חולים, עבר צינתורים נוספים (שהראו היצרות של 3 עורקים כליליים), ועבר טיפולים שונים, לרבות PTCA עם השתלת תותב (פעמיים) - וכל אלה, ככל הנראה, לא הביאו לשיפור במצבו (ראה גליונות אישפוז, מתאריכים שונים).


8.כבר בחודש פברואר 1999, המליץ רופא התעסוקה כי התובע ימנע מעבודה הדורשת מאמץ גופני, כפי שכתב במכתבו לרופא המטפל, מיום 14.2.1999:
"לאור מצבו, מוגבל לגבי עבודה הדורשת מאמץ גופני למשך חצי שנה.
ממליץ להפנותו למוסד לביטוח לאומי למימוש זכויותיו".

התובע אכן פנה למוסד לביטוח לאומי, ואושרה לו קיצבת נכות כללית מלאה , למשך חצי שנה.

ביוני 1999, סיכם רופא התעסוקה את מצבו של התובע, משקבע, ללא הגבלה בזמן, כי "לאור מצבו - מוגבל לגבי עבודה הדורשת מאמץ גופני" (ראה מכתבו של ד"ר עוזי נוה, מיום 20.6.1999).

להזכירך, שהחל 15.5.99 משתלמת לתובע קיצבת נכות כללית יציבה, בשיעור 60%.

9.אין ספק, כי במצבו הרפואי של התובע, בהתחשב גם בהמלצת רופא התעסוקה, התובע לא היה מסוגל להמשיך לעבוד כמתדלק בתחנת הדלק, ואין ממש בטענת הנתבעת כי העבודה כמתדלק אינה עבודה פיזית ואינה כרוכה במאמץ פיזי.

ראשית, יש לזכור, כי במצבו של התובע, די היה ב"מאמץ מינימלי", כגון הליכה של צעדים ספורים, כדי להחמיר את מצבו ולגרום לו כאבים תעוקתיים בחזה, כפי שנרשם בסיכום המחלה מיום 17.10.1999:

"ב-11.98 עבר אוטם חד בדופן התחתון… מאז החולה סובל מתעוקת חזה יציבה... הכאבים יותר ממושכים ובאים במאמץ מינימלי (הליכה מספר מטרים בשטח ישר)...".

שנית, בהתחשב בגודלה של תחנת הדלק, במבנה התחנה, במספר המשאבות, במספר "האקדחים" בכל משאבה, ובמספר כלי הרכב הנכנסים לתחנה, בשעות היום ובשעות הלילה, בימות השבוע ובימי סוף השבוע, כמתואר בעובדות שפירטנו לעיל - ברי כי עבודת המתדלק, בכל משמרת, כרוכה במאמץ גופני, כפי שהעיד התובע (בעמ' 6):

"הייתי מתדלק. עבדתי 12 שעות ביום...
תדלוק כולל גם שמירה על התחנה ונקיון התחנה.
...
לכל משאבה יש 6 אקדחים. נכנסות הרבה מכוניות ביום. יש שם הרבה עבודה... אני רץ ממכונית למכונית, אפשר להשתגע מזה...
אני טוען שהעבודה דורשת מאמץ פיזי. זה מאוד קשה להתרוצץ בין המשאבות.
המשאבות רחוקות אחת מהשניה. אתה רץ ממכונית למכונית. זה קשה...
מהמשאבה הראשונה ועד לאחרונה יש בערך 30-20 מטר...".


גם בהנחה שעובדים שני מתדלקים במשמרת, ויש גם שעות "שקטות" בהן תנועת
המכוניות פוחתת, אין ספק שעבודת המתדלק היא עבודה פיזית, כפי שאישר גם מנהל הנתבעת, בחקירה הנגדית (בעמ' 14):
"ש. תסכים איתי שמתדלק לא יושב, אלא מסתובב בין המכוניות.
ת. בודאי. הוא ממלא מכונית אחת ועובר למכונית אחרת".

גירסת מוטעי, כי "אם הוא עובד "באי" אחד הוא בכלל לא צריך לזוז, מפני שעמדת התשלום היא באמצע והוא יכול להיות אחראי על אי אחד ובכלל לא לזוז במהלך כל משמרת" - אינה מדוייקת, שהרי המתדלק עובר ממכונית למכונית, מתדלק אחת ועובר לסיים תדלוק באחרת, מקבל את התשלום מנהג אחד, ניגש לקופה ורושם את התשלום, חוזר אל הנהג עם הקבלה (או פתק לחתימה, בתשלומים באמצעות כרטיסי אשראי), ואז עובר למכונית השנייה, וכיוצ"ב פעולות הדורשות הליכה ועמידה, שהן בגדר "מאמץ גופני", במיוחד לגבי התובע. אין, אפוא, כל ממש בטענת מוטעי כי "הוא בכלל לא צריך לזוז".

יתר על כן, עבודת המתדלק אינה מתמצית במילוי דלק בלבד, כפי שהסביר מאזן, אשר גם עבד כמתדלק בתחנה (בעמ' 26):

"ש. מה היתה העבודה שלכם?
ת. לתדלק, לבדוק שמן, מים.
כשלא היו מכוניות, היינו מנקים את התחנה".

שלישית, גם העובדה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כ"נכה", כהגדרתו לעניין ביטוח נכות כללית (סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי), וקבע את דרגת האי כושר, בגינה הוא מקבל קיצבת נכות כללית בשיעור 100%,
ולאחר מכן 60% - תומכת בגירסת התובע, כי עקב מצבו הרפואי הוא לא היה מסוגל להמשיך לעבוד כמתדלק בתחנת הדלק.

10.על פי הפסיקה, "עובד המתפטר לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, צריך שיודיע על סיבת ההתפטרות עם התפטרותו, על מנת לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה ולהשפיע על "שאר הנסיבות" כך שלא תהא סיבה מספקת להתפטרות" (דב"ע לג/2-3 חיים זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד 153).

בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי התובע לא הודיע לה על כוונתו לעזוב את העבודה בשל מצבו הרפואי, ואף "לא נתן לה הזדמנות ו/או אפשרות לבדוק האם קיימת האפשרות למצוא לו עבודה המתאימה והתואמת את מצבו הבריאותי".

בנסיבות המקרה, גם טענה זו אין בידנו לקבל, מה גם שהנתבעת לא חזרה לטענה בסיכומים, משבחרה, כאמור, לוותר על הגשת סיכומים.

אין מחלוקת, כפי שאישר גם מנהל הנתבעת בעדותו, כי מאז שלקה באוטם שריר הלב, בנובמבר 1999, לא חזר התובע לעבודתו בתחנת הדלק.
המעביד, מוטעי, היה מודע היטב למצבו. הוא פגש מידי יום את אחיו של התובע, אשר המשיכו לעבוד בתחנה, שמע מפיהם על מצבו של התובע, וגם ביקר אותו בבית חולים, שם הוא היה מאושפז במחלקה הקרדיולוגית, לאחר שלקה באוטם ואובחנה אצלו מחלת לב.

מוטעי העיד כי שילם לתובע דמי מחלה, בהתחשב במצבו, אף בטרם המציא תעודות מחלה, וכי כ-3 חודשים לאחר שהתובע חלה - הוא קיבל עובד אחר במקומו (את ויסאם נאסר). כעבור מספר חודשים, משעזב ויסאם, החל לעבוד במקומו איימן, בנו של התובע.
אין זאת אלא, שמוטעי הבין כי התובע חלה, ובשל מצבו הרפואי הוא אינו חוזר לעבודה.

יתר על כן, עולה מעדותו של התובע כי ביוני 1999, משקיבל את המלצתו של רופא התעסוקה, כי "לאור מצבו (הוא) מוגבל לגבי עבודה הדורשת מאמץ גופני" - פנה התובע אל הנתבעת והודיע על התפטרותו, לרגל מצבו הבריאותי, כפי שציין בתצהירו:

"עקב מצבי... איבדתי כל כושר לעבודה הדורשת מאמץ גופני, ומאז 15.11.98 לא היה באפשרותי לחזור ולעבוד.
...

לאור זאת, ובשל מצבי הרפואי כאמור, נבצר ממני לחזור לעבודתי אצל הנתבעת, כפי שעשיתי משך 12 שנות העבודה עד 15.11.98, וביוני 1999, לאחר שאיבדתי סופית כל תקווה לחזור לעבודה, הודעתי סופית לנתבעת שלאור מצבי אין סיכוי לחזור לעבודה, והודעתי לה' מוטעי על התפטרותי, ודרשתי פיצויי הפיטורין המגיעים לי".

הנתבעת לא הציעה לתובע עבודה חלופית, במקום עבודתו כמתדלק, ומתברר מהראיות שהובאו בפנינו כי אין לנתבעת ולא היתה לה גם אז (ביוני 1999) כל אפשרות להציע לו עבודה המתאימה למצבו הרפואי, היינו במגבלה האוסרת עליו מאמץ גופני.
כפי שנאמר לעיל, גם "ההצעות" שהעלה מוטעי בעדותו, כגון עבודה במשמרת הלילה בלבד, או עבודה באחריות על "אי" אחד בלבד - הן עבודות הכרוכות במאמץ גופני, מעבר למה שהתובע היה מסוגל לבצע, בהתאם למצבו הרפואי.
להזכירך, כפי שצויין ברישומים הרפואיים של בית החולים, כי לגבי התובע, בהתחשב במצבו, די היה ב"מאמץ מינימלי", כגון הליכה של צעדים ספורים, כדי לגרום לו כאבים תעוקתיים בחזה ולהחמיר את מצבו.

11.הנה כי כן, משהוכח כי התובע התפטר לרגל מצב בריאות לקוי, בנסיבות בהן רואים את התפטרותו כפיטורים, לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים, לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, כי אז חייבת הנתבעת, מעבידתו האחרונה - לשלם לו פיצויי פיטורים.

12.תקופת העבודה שיש להביא בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים

התובע טוען, כאמור לעיל, כי בחישוב תקופת העבודה, לצורך חישוב הפיצויים, יש להביא בחשבון את כל תקופת עבודתו בתחנת הדלק, החל מאוקטובר 1986.
הנתבעת טענה מנגד, בכתב ההגנה, כי "התובע עבד אצלה תקופת 6 שנים בלבד, וזאת משנת 1992 ועד לשנת 1998" ועל כן, לטענתה, בחישוב הפיצויים אין להביא בחשבון את תקופת העבודה הראשונה, אצל המעביד הראשון.


גם בעניין זה - הדין עם התובע, מהנימוקים שנפרט להלן.

כפי שנקבע לעיל, ועל כך למעשה לא היתה מחלוקת בין הצדדים, בתום תקופת העבודה הראשונה (בשנת 1992) התובע לא קיבל פיצויי פיטורים מהמעביד הראשון ולא קיבל התחייבות לתשלום הפיצויים.
לאחר שהנתבעת רכשה את התחנה, בשנת 1992, היא המשיכה להפעיל את התחנה והתובע המשיך לעבוד, אצל הנתבעת, באותו מקום, באותה עבודה ובאותם תנאים, כפי שאישר מר מוטעי, מנהל הנתבעת בעדותו (בעמ' 13): "... הקמנו חברה חדשה, שזאת הנתבעת, והפעלנו את העסק. העסק נשאר באותו מקום... התובע המשיך באותה עבודה, כמתדלק".

בנסיבות אלה, על פי החוק, חובת תשלום הפיצויים מוטלת על המעביד האחרון, לגבי כל תקופת העבודה הרצופה, כפי שנקבע בסעיף (א)1 לחוק פיצויי פיטורים:

"מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי-פיטורים".

יודגש, כי לא מתקיימים בענייננו התנאים המחייבים את המעביד הקודם לשלם את הפיצויים בעד תקופת העבודה אצלו, כמתחייב לפי סעיף 1(ב) לחוק, משנקבע בחוק ובפסיקה כי בסעיף זה (1(ב)) מדובר בעובד שעבר למקום עבודה אחר, תחת אותו מעביד, ורק לאחר מכן חלו חילופי המעבידים (ראה דב"ע נד/62-3 מדינת ישראל - שושנה זינגר, פד"ע כז 391; ע"א 415/90 חיים מזרחי נ' עו"ד יהודה פלפלי, הנאמן על נכסי אריה שטנדלר (פושט רגל) פ"ד מו(4) 601).

טענת הנתבעת, כפי שהעיד מועטי בתצהירו ובעדותו, כי מיד לאחר שרכשה את התחנה היא קיימה אסיפה של כל העובדים והודיעה להם כי "כל עובד יכול לפנות למעביד הקודם בכל הקשור לחובותיו כלפי העובדים" וכי התובע נכח באותה ישיבה "וידע היטב כי אין הנתבעת לוקחת על עצמה את חובותיו של המעביד הקודם" - לא רק זאת שהופרכה בעדויות התובע ואחיו ובראיות נוספות, אלא אף זאת שאין בה כדי להועיל לנתבעת, משחלה חובת תשלום הפיצויים, גם לגבי תקופת העבודה הראשונה, על הנתבעת, ולא על המעביד הקודם, כאמור בסעיף 1(א) לחוק.

יתירה מזאת, התובע ואחיו, יחד עם עובדים נוספים שהמשיכו לעבוד אצל הנתבעת, אמנם פנו בשנת 1992 לבית הדין והגישו תביעות נגד המעביד הראשון (ולא נגד הנתבעת, כפי שציין מאזן, בטעות, בתצהירו), אלא שבראשית הדיון שם הם שוכנעו להסכים למחיקת התביעות, משהוסבר להם כי זכויותיהם נשמרות ברצף, כמקום עבודה אחד, כפי שהעיד התובע (בעמ' 5):

"... אני הגשתי תביעה נגד טוביה ביטון ומשה דוידה, שהם היו הבעלים הקודמים של תחנת הדלק.
כאשר הגעתי למשפט, עורך הדין שלו אמר לי ללכת הביתה ושאני ממשיך באותה תחנה והזכויות שלי נשמרות, ולכן שכנעו אותי למחוק את התביעה שם, ועל סמך ההצהרה הזאת, אני מחקתי את התביעה ואני רואה במקום העבודה מקום עבודה אחד.
ש. מי היה עורך הדין שאמר לך את זה?
ת. יעקב סופר. הוא ייצג את המעבידים הקודמים...
... גם השופט אמר כמוהו, שאנחנו יכולים להיות רגועים וללכת הביתה ואנחנו ממשיכים במקום עבודה אחד, ב"טל פז"".

(ראה גם צילום דף היומן מ"ספר יסוד" של בית הדין לעבודה בחיפה, שם נרשמו פרטי התביעות שהגישו העובדים ביום 10.3.1992 נגד המעביד הקודם (נרשם ביומן "תחנת פז")
- שכולן נמחקו).
נזכיר אף זאת, כי בתגובה לגירסת התובע, כאמור לעיל, הודיע ב"כ הנתבעת (בעמ' 10) כי הוא שוקל לזמן לעדות את עו"ד סופר, אך בסופו של דבר וויתר על הזמנת העד, למרות הצהרת ב"כ התובע (בעמ' 23) כי שוחח עם עו"ד סופר "והוא זכר שייצג את בעל התחנה הקודם". ככל שעדותו של עו"ד סופר היתה יכולה לתמוך בגירסת הנתבעת - גם העובדה שהנתבעת וויתרה על עדותו עומדת לה לרועץ.

13.אנו קובעים, אפוא, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, כי לאחר שהנתבעת רכשה את תחנת הדלק, בשנת 1992, התובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת, באותו מקום, באותה עבודה - ועל כן יש לראות את כל תקופת עבודתו בתחנת הדלק, החל מאוקטובר 1986 כתקופת עבודה אחת, בגינה תחוייב הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים.

14.עד איזה תאריך, יש לראות את התובע כעובד הנתבעת, לעניין חישוב הפיצויים?


משלקה התובע בלבו ביום 15.11.98, ומאז לא חזר בפועל לעבודה, והנתבעת שילמה לו דמי מחלה עד סוף דצמבר 1998 - כי אז יש להביא במניין תקופת העבודה, לצורך חישוב הפיצויים, גם את תקופת המחלה - עד סוף דצמבר 1998.

דרישת התובע, לחשב את תקופת העבודה בגינה הוא זכאי לפיצויים עד מועד התפטרותו, ביוני 1999 - אינה מעוגנת בחוק.
התובע אמנם הפסיק את העבודה עקב מחלה, וקיבל מהמוסד לביטוח לאומי קיצבת נכות כללית בשיעור 100%, עד 15.5.1999, ומאז הוא מקבל קיצבה בשיעור 60% - אלא שתשלום קיצבת הנכות, על פי החוק, אינו משתלם "מכוח היותו עובד", אלא מכח היותו מבוטח שאיבד את הכושר לעבוד (להזכירך, שהקיצבה משתלמת לו מכח ביטוח נכות כללית, ולא מכח ביטוח נפגעי עבודה).
בנסיבות אלה, אין להביא במניין תקופת העבודה את תקופת הפסקת העבודה, מחמת המחלה, לאחר תום התקופה בגינה שילם לו המעביד דמי מחלה (ראה תקנה 10(4) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד-1964).

15.תקופת העבודה, בגינה תחוייב הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים, תהא, אפוא, מאוקטובר 1986 עד סוף דצמבר 1998 - היינו 12 שנים וחודשיים (146 חודשים).

16.השכר הקובע לעניין חישוב הפיצויים
אין מחלוקת כי השכר החודשי של התובע, בחודש האחרון לעבודתו, עמד על סך 2,865 ₪ ברוטו, כמפורט בתלוש השכר לחודש אוקטובר 1998 (ראה סעיף 13 (ג) לכתב התביעה וסעיף 12(ב) לכתב ההגנה).

המחלוקת נטושה לגבי התשלום הנוסף, בגין "דמי שירות", היינו התוספת הנ"ל ששילמו לקוחות התחנה בעת תדלוק בשעות הלילה ובימי שבת וחג, אשר לדברי התובע השתלמה לידיו, והוא מבקש לראותה כחלק משכרו הרגיל, לעניין חישוב הפיצויים.

בעניין זה - טענות התובע אינן מקובלות עלינו.

הגם ששוכנענו, כפי שהעידו התובע ואחיו, כי בכל תקופת עבודתו של התובע הוא קיבל לידיו, בהסכמת הנתבעת, את דמי השירות ששילמו הלקוחות במשמרת שבה הוא עבד, עבור כל תדלוק בשעות הלילה ובימי שבת וחג, בסכום של 70 אג' לתדלוק - אין לראות בתשלום האמור חלק אינטגרלי מהשכר הרגיל, הקובע לעניין חישוב הפיצויים, אלא "תוספת", שאינה נמנית על התוספות המובאות בחשבון רכיבי השכר, לפי חוק פיצויי פיטורים והתקנות הנ"ל שהותקנו על פיו.

ראשית - אין בפי התובע גירסה אחידה לגבי גובה תשלומי "דמי השירות", כל שכן שלא הוכח שיעור "התוספת" האמורה. להזכירך, שבכתב התביעה גרס התובע כי מדובר בסכום של 1,500 ₪ בחודש, בממוצע, בתצהיר עדותו הראשית הוא גרס כי מדובר בתשלום קבוע ש 1,500 ₪, ואילו אחיו, מאזן, ציין בתצהירו כי דמי שירות הלקוחות "הסתכמו בממוצע בסכומים של כ- 1,400-1,000 ₪ לחודש".

מעדות המעביד, מר מוטעי, וגם מעדות התובע ואחיו, עולה כי מדובר בתשלום אקראי, לא קבוע, שאין כל רישום או אסמכתא לגביו, כל שכן שסכום "דמי השירות" שנשאר בידי התובע לא היה ידוע למעביד ולא היה חלק משכר העבודה ששילמה הנתבעת לתובע, כפי שהעיד מנהל הנתבעת, מר מוטעי (בעמ' 20):

"לא יכולתי לדעת ממי גבו דמי שירות, ממי לא גבו. אני לא מתייחס לדרך גביית דמי השירות. אני לא יודע מה עשו העובדים בזמנו. יכול להיות שהם לקחו לעצמם את דמי השירות - אני לא יודע. אני לא ידעתי כמה כסף גבו כדמי שירות וכמה כסף לקחו. לא היתה לי אינדיקציה לדעת אם הם גבו דמי שירות... היו גם משמרות שבכלל לא היה דמי שירות...".

בשלב הדיון בהוכחות, העידו התובע ומאזן, כי מאז שהוכנסה לשימוש בתחנת הדלק מערכת ממוחשבת, המפרטת את מספר התדלוקים, ואת דמי השירות המשתלמים ע"י הלקוחות בשעות הלילה ובימי חג ושבת (כיום, בסכום של 1 ₪ לתדלוק) - הופסק אמנם תשלום "דמי השירות" ישירות לידי המתדלקים, אך על פי הסכם בין הנתבעת לבין העובדים, הועלה שכרו של כל מתדלק ב-1,000 ₪ (כפיצוי על הפסקת תשלום דמי שירות הלקוחות לידיהם), ומכך מבקש התובע ללמוד על גובה דמי השירות שקיבל לידיו, לדבריו כל חודש, בתקופת עבודתו.

אלא, שגם בעניין זה לא הביא התובע כל הוכחה, ואילו המעביד הכחיש את גירסתו, משהעיד כי המתדלקים מקבלים היום שכר מינימום, וכך גם קיבלו בעבר, משמע ששכר המתדלקים לא הועלה ב-1,000 ₪ ולא בסכום אחר, בשל הפסקת הסידור שהיה מקובל בעבר לפיו השאירו המתדלקים בידיהם את דמי השירות, מה גם שמדובר בתקופה מאוחרת לתקופת עבודתו של התובע, שלא ניתן ללמוד ממנה דבר לעניין חישוב הכנסתו החודשית של התובע.


שנית, וזה העיקר, גם בהנחה שהתובע גבה את דמי השירות והשאירם בידיו, בהסכמת הנתבעת ובאישורה - אין ספק, גם לפי גירסת התובע, כי מדובר בתשלום ששיעורו אינו קבוע, והוא השתנה מיום ליום, מחודש לחודש, והיה תלוי במספר המכוניות שנכנסו לתדלוק בתחנה בכל משמרת לילה או שבת - משמע שמדובר ב"תוספת" התלויה בתנאי ובמצב - שאיננה תוספת קבועה, ואין להביאה בחישוב השכר הקובע לעניין חישוב הפיצויים, כפי שנאמר בע"ע 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר שבע - נינה טופר, פד"ע לה, 687, בעמ' 692:

"המבחן לצורך הקביעה אם תוספת הינה חלק מהמשכורת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, הוא לבחון אם אותה תוספת מותנית בתנאי, כך שאם אין מתקיים התנאי או הוא משתנה, מתבטל התשלום (דב"ע מב 3/44-3 רות גולדברג -עיריית בת ים, פד"ע יג 338).
רכיב שכר שאינו מותנה בהתקיימות תנאי או גורם מיוחד, הוא חלק אינטגרלי
של השכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים...".

בענייננו, אין מחלוקת כי תשלום "דמי השירות" היה מותנה בהתקיימות תנאי וגורם מיוחד (מספר המכוניות שנכנסו לתדלק בתחנה, אשר השתנה ממשמרת למשמרת, מלילה ללילה, משבת לשבת - הוא הגורם שלפיו נקבעו דמי השירות). תנאי זה יכול היה להשתנות מפעם לפעם, ואולי אף, בנסיבות מסוימות, להיפסק או להתמעט במידה ניכרת.

אין זאת אלא, שתשלום דמי השירות, אינו נכלל ב"שכר" לצורך חישוב פיצויי פיטורים, בדומה לתשלום רכיב של שעות נוספות - שאינו נכלל בשכר לצורך חישוב הפיצויים (ראה דב"ע נז/124-3 באלק כימיקלס - שרה פלר, עבודה ארצי, כרך לא(3) 188).

"שכר העבודה" לפיו יחושבו להלן פיצויי הפיטורים יהא, אפוא, השכר האחרון ששולם לתובע בחודש אוקטובר 1998, כמפורט בתלוש השכר, בסכום של 2,865 ₪ ברוטו.

17.פיצוי הלנת פיצויי פיטורים
משהוגשה התביעה לבית הדין ביום 27.8.2000, היינו למעלה משנה מהיום שבו הגיעו לתובע פיצויי פיטורים (אפילו בהנחה שהפיצויים הגיעו במועד שבו הודיע התובע על התפטרותו, ביוני 1999), כי אז התביעה לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה – ואין מקום להיענות לה (סעיף 20(ד) וסעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958).

"בעוד שחוק ההתיישנות דן בהתיישנות זכות התביעה, שאין בה כדי לבטל את הזכות גופה, קובע חוק הגנת השכר את התיישנותה של הזכות עצמה לפיצוי הלנת שכר" (דב"ע לב/15-2 עזבון שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנהויסר, פד"ע ד 169).
מכאן, למרות שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה, והנתבעת אף לא טרחה להגיש סיכומים - אין מקום לפסוק לתובע פיצויי הלנה, כפי שנאמר בעב 1849/00 (ב"ש) ,

רוחמה שהרבני נ' הסתדרות צעירי אגודת ישראל, עבודה אזורי כרך יג, 158:

"הענות לתביעת התובעת לתשלום פיצויי הלנה, למרות שהתיישנה הזכות, יהא בה משום מתן פסק דין בניגוד להוראות החוק".

למעלה מהצריך נוסיף, כי גם לגופו של עניין, לא קמה לתובע זכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הן משום שהתובע לא מסר לנתבעת דרישה בכתב לתשלום הפיצויים (סעיף 20(ג) לחוק פיצויי פיטורים) והן משום ששוכנענו כי בין הצדדים היו חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים (סעיף 20(ד)(1) לחוק).

לפיכך, תחוייב הנתבעת להלן, לשלם לתובע פיצויי פיטורים, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה בלבד.

18.סוף דבר
משהגענו למסקנה כי התובע התפטר לרגל מצב בריאותו הלקוי, בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, וכי הנתבעת חייבת בתשלום הפיצויים בגין כל תקופת עבודתו של התובע בתחנת הדלק, משמע שלעניין חישוב הפיצויים יש להביא בחשבון תקופת עבודה של 146 חודשים (מאוקטובר 1986 עד דצמבר 1998), וקבענו כי השכר המהווה בסיס לחישוב הפיצויים הוא בסכום של 2,865 ₪ (ברוטו) לחודש - כי אז תחוייב הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסכום של 34,857.50 ₪
(12 : 146 X 2,865 ₪).

התוצאה היא שהתביעה מתקבלת (למעט חישוב הפיצויים).


הנתבעת תשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 34,857.50 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, החל מיום 1.1.1999.

19.הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך 4,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שעות נוספות מנהל

  2. שעות נוספות שישי

  3. שעות נוספות קבוע

  4. שעות נוספות גננת

  5. שעות נוספות מתמחה

  6. שעות נוספות מתדלק

  7. שעות נוספות טבחים

  8. חישוב דמי כוננות

  9. אכיפה שעות נוספות

  10. שעות נוספות פיצול

  11. שעות נוספות הפסקה

  12. שעות נוספות קיזוז

  13. שעות נוספות הייטק

  14. שעות נוספות נהגים

  15. שעות נוספות תעריף

  16. שעות נוספות שמירה

  17. שעות נוספות קבועות

  18. שעות נוספות שומרים

  19. שעות נוספות קטינים

  20. שעות נוספות פרילנס

  21. שעות נוספות רופאים

  22. שעות נוספות מצילים

  23. שעות נוספות קופאית

  24. שעות נוספות כוננות

  25. שעות נוספות ניקיון

  26. שעות נוספות מלצרית

  27. שעות נוספות תורנות

  28. שעות נוספות שבועיות

  29. שעות נוספות חצי משרה

  30. שעות נוספות התיישנות

  31. שעות נוספות שכר שעתי

  32. שעות נוספות עם הפסקה

  33. שעות נוספות שעת הנקה

  34. שעות נוספות גלובליות

  35. שעות נוספות החזרי מס

  36. שעות נוספות שעון גמיש

  37. שעות נוספות תוספת שכר

  38. שעות נוספות שלא שולמו

  39. שעות נוספות דמי אבטלה

  40. שעות נוספות משמרת ערב

  41. שעות נוספות עובד מוסך

  42. שעות נוספות סוציאליות

  43. שעות נוספות שכר חודשי

  44. שעות נוספות אחרי לידה

  45. שעות נוספות שעות לילה

  46. התיישנות שעות נוספות

  47. שעות נוספות פיקטיביות

  48. שעות נוספות נהג משאית

  49. שעות נוספות משרה מלאה

  50. שעות נוספות הפרשי שכר

  51. שעות נוספות אמון אישי

  52. שעות נוספות כולל הפסקה

  53. שעות נוספות לעובד שעתי

  54. שעות נוספות נטל ההוכחה

  55. שעות נוספות שכר גלובלי

  56. חוזה אישי שעות נוספות

  57. שעות נוספות משרה חלקית

  58. שעות נוספות איגוד ערים

  59. שעות נוספות תפקיד הנהלה

  60. שעות נוספות נהג אוטובוס

  61. שעות נוספות עבודה מהבית

  62. שעות נוספות 6 ימי עבודה

  63. חובת רישום שעות נוספות

  64. שעות נוספות אישה בהריון

  65. אישור לעבוד שעות נוספות

  66. שעות נוספות אחרי 8 שעות

  67. הסכם קיבוצי שעות נוספות

  68. איסור העסקה בשעות נוספות

  69. שעות נוספות בהסכם קיבוצי

  70. שעות נוספות תשלום גלובלי

  71. שעות נוספות 6 ימים בשבוע

  72. חוזה גלובלי שעות נוספות

  73. שעות נוספות עובדת משק בית

  74. שעות נוספות עבודה במשמרות

  75. שעות נוספות רכיב לפיצויים

  76. שעות נוספות כרכיב פנסיוני

  77. שעות נוספות פיצויי פיטורין

  78. שעות נוספות רשויות מקומיות

  79. שעות נוספות המשכורת הקובעת

  80. התפטרות ביטול שעות נוספות

  81. שעות נוספות עבודה ביום שישי

  82. גמול על העסקה בשעות נוספות

  83. שעות נוספות הפרשות סוציאליות

  84. שעות נוספות זכויות סוציאליות

  85. שעות נוספות רשות שדות התעופה

  86. שעות נוספות לעובדי בנק ישראל

  87. שעות נוספות החל מהשעה התשיעית

  88. האם תוספת השעות הנוספות היתה "פיקטיבית" ?

  89. האם יש לכלול את הפרמיה בערך השעה בחישוב שעות נוספות ?

  90. זכאות לתוספת חקירות בשעור 5% ולרכיב 30 שעות נוספות גלובליות

  91. נדחתה תביעתה של העובדת לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות יומיות

  92. העסקה 5 ימי עבודה מ- 7:30 עד 17:00 ולעתים בשעות נוספות שאין עליהן תעוד

  93. לטענת המעביד הוסכם עם העובד כי ישולם לו "שכר כולל" ולפיכך אין הוא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות

  94. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון