שעות נוספות שכר מינימום


1. לפנינו תביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה ופיצוי הלנת שכר, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות:

א. התובע עבד אצל הנתבעים מיום 1/2/97 ועד 30/9/01 (דיון בשאלה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ראו בסעיפים 5 ו- 6 להלן).

ב. בשנתיים הראשונות היה שכרו של התובע 400$. מתחילת שנת 1999 שולם לו שכר בסך של 450$, ומשנת 2000 היה שכרו 500$.

ג. לתובע לא שולמו דמי הבראה.

ד. לתובע הונפק "כרטיס עובד" מטעם הנתבעת מס' 2 (ת/1).

ה. הנתבעים הפסיקו את עבודתו של התובע אצלם (ראו מוסכמה 4, דיון מוקדם מיום 14.5.02).

ו. ביום 8.10.02 קיבל התובע סך של 6,500$ מהנתבעת מס' 2, וחתם על מסמך על פיו אין לו כל טענה נגדה, והוא מתחייב לבטל את כל ההליכים כנגדה לרבות תביעה זו (צורף לתצהירו של הנזיר מארותא חנא).

3. ואלה טענות התובע:

א. בין התובע לנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד, כעולה מכלל העובדות שהוצגו בפני בית הדין, ועל פי המבחנים המקובלים.התובע עבד כעוזר אישי של הנתבע 1, וכעובד כללי של הנתבעים.

ב. התובע עבד אצל הנתבעים 16 שעות ביום, מן השעה 7:00 ועד 23:00. סדר יומו היה נוקשה, והוא ביצע מטלות רבות מספור, והיה זמין לכל מטלה שהוטלה עליו.

ג. כרטיס העובד שהנפיקה הנתבעת מס' 2 לתובע, והנושא חותמת רשמית של הנתבעת 2, וההסכם נספח ב' לתצהירו, מוכיחים כי התובע היה עובד לכל דבר ועניין.

ד. התובע קיבל מהנתבעים בתקופת עבודתו סכום קצוב מידי חודש, המלמד על החובה שראו הנתבעים לשלמו.

ה. התובע זכאי לתשלום שכר מינימום עבור שמונה שעות עבודתו הראשונות, ולגמול שעות נוספות על פי החוק עבור 8 השעות הנוספות. בנסיבות העניין, קיימת הצדקה לחייב את הנתבעים בפיצוי הלנה מוגדל באופן משמעותי.

ו. אין חולק כי הקשר בין הצדדים הופסק ביוזמת הנתבעים. לפיכך זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים על פי שכר המינימום, ולפיצוי בגין הלנת פיצויי הפיטורים. כמו כן זכאי התובע לתשלום דמי הבראה ופדיון חופשה.


ז. כתב הויתור עליו חתם התובע בטל מחמת הלחצים הכבדים שהופעלו עליו בעת החתימה. התובע נלקח באישון לילה למשרדי השב"כ הפלסטיני בבית לחם, ותחת לחץ כבד, שימוש באמצעי שכנוע בלתי מקובלים ונוכחותו של איש הרשות הפלסטינית אבו-ג'יאהד, חתם על המסמך. נסיבות חתימת ה"ויתור", והיותו מתייחס לזכויות קוגנטיות שאינן ניתנות לויתור, מובילים בהכרח לבטלותו.

4. מנגד טוענים הנתבעים כי:

א. הנתבעת 2 הינה גוף כנסייתי דתי האחראי על ענייני העדה הסיריאנית אורתודוקסית בארץ ובתחום הרשות הפלסטינית. היא מחזיקה מנזר בעיר העתיקה בירושלים, ומעניקה שירותי דת ועזרה לבני העדה, האחראית על ענייניה. הנתבעת 2 אינה מעסיקה עובדים, ומעצם היותה גוף כנסייתי דתי פילנתרופי, היא נסמכת על פעילות התנדבותית. כל השוהים במנזר הם מתנדבים, השומרים עליו, ועושים את כל העבודות שנטענו ע"י התובע, מרצונם החופשי ומבלי לקבל גמול.

ב. לא התקיימו כל יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. הימצאותו של התובע במנזר הינה תולדה של טובה שהאחראים במנזר רצו לעשות כלפיו.

ג. ניתן להשוות את היחסים בתוך המנזר לבית שבו מתגוררת משפחה. החיים במנזר היננם בבחינת חיי משפחה מתוקף מהותם, ולא יעלה על הדעת שיהפכו ליחסי עובד-מעביד.

ד. אין כל יריבות בין התובע לנתבע 1. מדובר בקשר עם הנתבעת 2, והנתבע 1 נושא בתפקיד ניהולי, לאחר שמונה לכך. לכן דין התביעה נגדו להידחות.

ה. התובע גרר את הנתבעים לדיון קטנוני בשאלת כל דבר ודבר שהיה עושה בתוך המנזר. לעניין זה יש להבחין בין דברים שעשה התובע מכוח מחוייבותו למנזר, לבין פעילות שנעשתה למטרות אחרות, בין אם בתמורה כספית נוספת או מתוך התנדבות "יתר".

ו. בעדותו אישר התובע את גרסת הנתבעים, מה גם שהעלים עובדות מהותיות מעיני בית הדין.

ז. התובע קיבל סכומים העולים על שכר המינימום, שכן הוכחה גרסת הנתבעים כי מדובר ב- 4 שעות עבודה ולא יותר מזה. כמו כן, מגוריו של התובע והשירותים שקיבל מהנתבעים הינם בבחינת תוספת קבועה המשתלמת לתובע עקב עבודתו הנטענת. לכן יש לחשב אותה במסגרת חישוב שכר המינימום. כמו כן קיבל התובע סכומי כסף נוספים מצליינים, ובגין תפקידו כקוואס.

ח. סיום הקשר בין התובע לנתבעים נעשה אמנם ביוזמת הנתבעת 2, אך הדבר נעשה בעקבות תוכניותיו של התובע להגר לחו"ל, וכתוצאה מהפרת כללי המשמעת של המנזר באופן חמור. נסיבות אלה מעניקות לנתבעים פטור מלא ו/או חלקי מתשלום פיצויי פיטורים.

ט. יש לדחות את תביעת התובע לפדיון ימי חופשה, הן משום שכבר קיבל סכומים אלה, והן משום שחלה התיישנות לגבי מרכיב זה, בהתאם לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951.


י. התובע קיבל את דמי ההבראה המגיעים לו, שכן המנזר תמך בו ומימן לו תקופות הבראה שהוכחו, כגון נסיעה לחו"ל.

יא. הויתור שעליו חתם התובע הינו הסדר שהושג ביוזמת בני העדה, עקב מו"מ שנוהל בחופשיות ובתום לב.

5. האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעים?

טענתם העיקרית של הנתבעים הינה כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינם לבין התובע. לדבריהם מדובר במוסד דתי פילנתרופי שאינו מעסיק עובדים, ונסמך על פעילות התנדבותית. כמו כן טוענים הנתבעים כי מדובר ביחסים הדומים ליחסים בתוך המשפחה. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי התובע היה "עובד" לכל דבר ועניין. הקשר בין הצדדים נעשה לצורך ביצוע עבודה, וזו היתה מטרתה העיקרית של ההתקשרות ביניהם (דב"ע לב/43-3 הלפרין – "הדסה", פד"ע ד 281). לתובע היה כרטיס עובד (ת/1, ע' 23), ולתצהירו צורף מסמך שנכתב ע"י הנתבעת 2, ובו נכתב כי :

"מר מישל עיסא עטאללה עובד כפקיד במנזר מר מורקוס של הסיריאנים אורתודוכסים בירושלים" (נספח א' לתצהיר).

נספח ב' לתצהיר הינו הסכם שנערך לאחר שהתגלעו חילוקי דעות בין התובע לנתבעים, ומפורטות בו חובותיו של התובע כלפי הנתבעים, והתפקידים המוטלים עליו. מדובר בחוזה עבודה לכל דבר ועניין. אין כל ספק כי
מסמך מעין זה, אינו נחתם עם מי שמממלא תפקידיו בהתנדבות.

זאת ועוד. כאשר נבחנת השאלה האם קיימים יחסי עובד-מעביד, יש לייחס חשיבות רבה לכוונת הצדדים. על כך ניתן ללמוד מביטויים חיצוניים שנתנו הצדדים לכוונתם, ואחד הביטויים המובהקים לכוונה זו הינה התמורה. קיום התמורה מעיד על רצון הצדדים ליצור ביניהם יחסים חוזיים (דב"ע נא/5-2 וילס ורהייס – פייבר שמשואלי, פד"ע כג 133). אין חולק כי לתובע שולם סכום קצוב מדי חודש בחודשו (סעיף 6 לתצהיר הנתבע 1). הנתבעים טוענים אמנם כי מדובר בתמיכה, אולם טענה זו לא הוכחה, ומן המסמכים המפורטים לעיל עולה בבירור כי מדובר בתמורה שניתנה עבור ביצוע עבודה. משמע שבין הצדדים נעשתה התקשרות חוזית לביצוע עבודה (ע"ע 1270/00 פרידמן – הוז, פד"ע לח 39).

6. עדי הנתבעים עשו מאמץ ניכר להציג בפני בית הדין תמונה על פיה התובע עשה את כל המוטל עליו מרצונו החופשי, ומבלי שנדרש לעשות דבר. אולם תמונה זו אינה משקפת את היחסים שהיו בין הצדדים בפועל. בעדותו אישר הארכיבישוף סיווריוס כי נתן הוראות לתובע, וכי:

"הוא היה משרת בכנסיה, הכנסיה קבעה את המשכורת שלו" (ע' 23 למטה, ע' 24 למעלה).

העד הדגיש כי היה על התובע לציית להוראות כפי שסוכם עמו כאשר החל בעבודתו (ע' 26 האמצע הע'). יתר על כן, הנתבעים הם שהפסיקו את עבודתו של התובע (מוסכמה 4, דיון מוקדם מיום 14.5.02), משום שלא ביצע, לטענת הנתבעים, את תפקידו כנדרש, ובין היתר לא הכין את הארוחות, כפי שהיה עליו לעשות (ע' 30 ש' 3). גם עד הנתבעים בסאם עבדאללה חנא אישר כי התובע פוטר משום שלא מילא את תפקידו, ולא עמד בתנאי ההסכם שנחתם עמו (ע' 32 ש' 9-11).

הנתבעים טוענים עוד כי היחסים במנזר דומים ליחסים בתוך המשפחה, ולא יעלה על הדעת כי בן ידרוש מאביו שכר עבור רחיצת כלים וכד'. כאמור לעיל הוכח בפנינו כי בין הצדדים נעשתה התקשרות חוזית לצורך ביצוע עבודה תמורת תשלום, וכי התובע היה כפוף למרות הנתבעים, וביצע עבודה עבורם. העובדה שהתובע התגורר במנזר, והוא נמנה עם בני הקהילה, אין בה כדי לשנות את הקביעה הנ"ל (ראו לעניין זה עב"ל 20105/96 יהלום – המל"ל, פד"ע לו 603, ע"ע 300333/97 כהן – קבררה, פד"ע לז 755).

אין כל ספק, אם כן, כי התובע היה עובד של הנתבעים, או מי מהם, כפי שיפורט להלן, וכי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.

7. מי היה המעביד של התובע?

התביעה הוגשה כנגד הנתבעים 1 ו-2, וטענת התובע הינה כי היה עוזר אישי של הנתבע 1. מנגד טוענים הנתבעים כי אין יריבות בין התובע לנתבע 1, וכי הינו אורגן של הנתבעת 2, ונושא בה תפקיד ניהולי. טענה זו לא נסתרה. בסיכומי התובע אין כל התייחסות לתביעה האישית נגד הנתבע 1, ולא הוברר על מה היא מתבססת. עצם העובדה שהתובע נתן שירותים אישיים לנתבע 1 אינה מלמדת בהכרח על קיום יחסי עובד-מעביד ביניהם, כאשר ברור שאלה נעשו במסגרת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2. יתר על כן, במסמכים שצירף התובע לתצהירו מופיעה הנתבעת 2 כמעבידה, והנתבע 1 כנציגה או כמיופה כוחה. הוא הדין בכרטיס העובד של התובע (ת/1).

לפיכך אנו קובעים כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעת 2 בלבד, והתביעה נגד הנתבע 1 נדחית.

8. האם זכאי התובע להפרשי שכר מינימום?

משנקבע כי התובע היה "עובד" של הנתבעים, חלים עליו כל חוקי המגן ובכלל זה חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן – חוק שכר מינימום). הנתבעים טוענים כי התובע עבד 4 שעות בלבד, ועל כן השכר ששולם לו אף עולה על שכר המינימום. אף טענה זו - דינה להידחות. מתצהירו של התובע עולה כי היה עליו לבצע מטלות שונות במשך כל שעות היום, והוא עבד אף מעל 8 שעות עבודה. האמור בתצהירו לא נסתר. כפי שכבר צויין לעיל ניסו עדי הנתבעים להציג מצג כאילו התובע ביצע את המטלות המוטלות עליו בהתנדבות, וכי לא היה עליו לבצען. ואולם, מעדויות עדי הנתבעים עצמם עולה כי אין הדבר כך (ע' 7 לעיל), וכי היה על התובע למלא משימות שונות, ומשלא עשה כן – פוטר.


יתר על כן, אף מתצהירו של הנתבע 1 עולה כי המטלות שהוטלו על התובע התפרסו על פני שעות היום והערב, החל בהכנת ארוחת בוקר וכלה בהכנת ארוחת הערב בשעה 19:30 או 20:00 (סעיף 8 לתצהיר). גם אם התובע לא עבד רצוף משעות הבוקר ועד לשעות הערב, בחומר הראיות שהוצג לפנינו לא נמצא ביסוס לטענת הנתבעת 2 כי עבד 4 שעות ביום בלבד, ודברי התובע בעניין זה (סעיף 4 לתצהירו, ע' 11-16 לפרוטוקול), לא נסתרו.

כפי שטען ב"כ הנתבעים שכר העבודה הוא התמורה הניתנת בעד עבודה, והוא אמור להשתלם על בסיס
יחידת זמן בעד הזמן שבו עבד העובד או העמיד את עצמו לרשות העבודה, אף אם אין המעביד מספק לו עבודה (דב"ע לו/106-3 מ"י – הלוי, פד"ע ח 186; דב"ע לג/3-1 מ"י – בריוטי, פד"ע ד 528). מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה, אם כן, כי התובע עבד במשרה מלאה כאמור בסעיף 2 (א) לחוק שכר מינימום, והוא זכאי לתשלום שכר מינימום.

9. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובע קיבל סכומים העולים על שכר המינימום משום שקיבל לינה ואוכל בתוך המנזר, ומשום שקיבל סכומי כסף שונים מצליינים שהגיעו למנזר, ובשל תפקידו כקוואס.

הטענה כי שולמו לתובע סכומי כסף נכבדים ע"י צליינים שביקרו במנזר לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת. לא הובהר כל כמה זמן הגיעו צליינים למנזר, מה היה מספרם, ומה גובה הסכומים שניתנו לתובע וכד'. דברי התובע כי היה מקבל מהצליינים 2-3 דולר תמורת סחיבת מזוודות (ע' 18 בתחתית הע'), אין די בהם לעניין זה.

יתר על כן, גם אם שולמו לתובע סכומי הכסף כלשהם ע"י האורחים במנזר, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת 2 מחובתה לשלם לתובע את שכר מינימום. חוק שכר מינימום קובע בסעיף 2 שבו כי:

"עובד.... זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש..." (ההדגשה הוספה ד.פ.) (וראו גם: עב (ת"א) 300357 כהן – מוסקוביץ ואח', לא פורסם).

הוא הדין בטענה כי התובע קיבל תשלום נוסף בגין תפקידו כקוואס. לא הובאו בפנינו ראיות לגבי מספר הפעמים שבהם מילא התובע תפקיד זה וכד'. יש להדגיש כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת 2. יתר על כן, התשלום ששולם לתובע בתפקידו כקוואס הינו תשלום נוסף בגין תפקיד נוסף, מה גם שכאמור טענה זו לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת.

10. ההטבה שקיבל התובע בשל המגורים וקבלת שירותים ומזון במנזר

חוק שכר מינימום כשלעצמו, עניינו שכר עבודה המשולם בכסף. שיעורו של שכר המינימום נגזר מן השכר הממוצע במשק, והחוק אינו מתייחס לשכר עבודה המשולם בשווה כסף. סעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), שכותרתו "תשלום בשווה כסף" קובע כי:

"מותר בהסכמת העובד, לשלם חלק משכר עבודה באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהוא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על המקובל בשוק" (ההדגשה הוספה ד.פ).

בע"ע 300333/97 כהן – קבררה, נדונה השאלה מה היחס בין תשלום שכר המינימום על פי חוק שכר מינימום, לבין שכר העבודה המשולם בשווה כסף, ופורטו בו התנאים המצטברים לחלותו של סעיף 3 הנ"ל. כך נקבע שם:

"חוק שכר מינימום כשלעצמו עניינו שכר עבודה המשולם בכסף ושיעורו נגזר מהשכר הממוצע במשק, ואין עניינו שכר עבודה המשולם בשווה כסף. אולם, אין פירושו של דבר שחוק שכר מינימום אינו חל על שכר עבודה המשולם בשווה כסף.

כדי לעמוד בנסיבות המקרה שלפנינו על היחס בין שכר המינימום על פי חוק שכר מינימום ובין שכר העבודה המשולם בשווה כסף לאור סעיף 3 לחוק, יש לבחון קודם כל את התנאים לחלות סעיף 3 לחוק.

דרך המלך לתשלום שכר העבודה היא כמובן תשלומו בכסף כמצוות סעיף 2(א) לחוק, בו נקבע העיקרון כי "שכר עבודה ישולם במזומנים", אולם ניתן, בהתקיים במצטבר שלושה תנאים יחדיו, לשלם את שכר העבודה בשווה כסף. התנאים לכך על פי סעיף 3 לחוק הם:

ראשית – הסכמת העובד ל"תשלום בשווה כסף"

שנית - ... דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה..."

שלישית – התשלום בשווה כסף מוגבל אך ורק לאוכל, משקה ומדור" (פד"ע לז
759, 764-765, ההדגשה הוספה ד.פ.).

בענייננו לא נטען, ובוודאי שלא הוכח כי התקיים התנאי השני, היינו כי סוכם כך בין הצדדים, וכי הדבר נעשה בהסכמת התובע.

לפיכך, נדחית טענתם זו של הנתבעים.

11. בתצהירו של מארותא חנה פורט גובה שכרו של התובע כדלקמן: בשנתיים הראשונות קיבל התובע סך של 400 $; מתחילת 1999 קיבל התובע 450 $, והחל משנת 2000 קיבל התובע 500 $ (סעיף 7 לתצהיר). התובע מאשר זאת בתצהירו (סעיף 14). עם זאת אין לקבל את אופן החישוב של הפרשי שכר המינימום, שנעשתה ע"י ב"כ התובע (סעיפים 28-24 ו- 30 לסיכומים). החישוב שנעשה מבוסס על שכר יומי, בעוד שהתובע קיבל שכר חודשי, מה גם שהתובע כלל בתחשיב זה את גמול השעות הנוספות שלו הוא זכאי, לטענתו.

חישוב הפרשי שכר המינימום שלהלן, נעשה עפ"י ההפרש בין שכר מינימום ממוצע שנתי, לשכר שקיבל התובע בשקלים עפ"י שער יציג ממוצע שנתי המפורסם באתר האינטרנט של בנק ישראל. עפ"י חישוב זה זכאי התובע להפרשי שכר מינימום כדלקמן:

עבור שנת 1997: 12,378.04 ₪.

עבור שנת 1998: 12,456.62 ₪.

עבור שנת 1999: 10,710.09 ₪.

עבור שנת 2000: 10,623 ₪.

עבור שנת 2001: 4,897.71 ₪.

סה"כ: 51,065.46 ₪.

מאחר שבין הצדדים היתה שנויה מחלוקת של ממש, מה גם שמדובר בצורה העסקה בלתי שגרתית, אנו מפחיתים את שיעור פיצוי הלנת השכר לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.01.

12. גמול שעות נוספות

התובע טוען כי עבד 16 שעות ביממה, וכי זו היתה מסגרת עבודתו הקבועה. לפיכך הוא זכאי לגמול שעות נוספות בעבור 8 שעות נוספות בכל יום.

לעניין שעות נוספות קבע בית הדין הארצי לא אחת כי נטל הראיה מוטל על התובע:

"התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ - בן אדון פד"ע 39).

אולם מקום עבודה שבו קיימת מסגרת שעות קבועה, ההנחה המשפטית היא שהעובד עבד אותן השעות, להוציא הפסקות העולות מעצם מהותו של מקום העבודה (דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט, פד"ע ח 343) הוא הדין בעובד המועסק בכל השבתות והחגים. במקרה זה אין צורך בפירוט באשר מספר השבתות והחגים עולה מן הלוח ואינו צריך ראיות (דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן - אטי רוזנהויזר, פד"ע ו 299).

לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו, ולהוכיח את תביעתו לגמול שעות נוספות. התובע לא הגיש פירוט של שעות עבודתו מידי יום ביומו, וטען למתכונת קבועה של 8 שעות עבודה נוספות מידי יום ביומו. ואולם מעדותו של התובע עצמו עולה כי אמנם היו ימים שבהם עבד עד לשעות הערב המאוחרות, אולם אין מדובר במתכונת קבועה, ולא בכל ימי עבודתו עבד כך. לדבריו לא אחת יצא מן המנזר בשעות הערב לענייניו (ע' 12 בחלק העליון). כמו כן נסע המוטראן לעיתים מזומנות לחו"ל והיה שוהה שם "לפעמים שבוע שבועיים, לפעמים ימים, לפעמים חודש, משתנה" (דברי התובע ע' 12 באמצע העמוד). בתקופות אלה התקצרו מאוד שעות עבודתו של התובע, שהרי על-פי גרסתו עיקר עבודתו בשעות הערב המאוחרות הוקדשה לטיפול במוטראן (ע' 2 לתצהירו). כמו כן נעשה תחשיב השעות הנוספות של התובע כאילו עבד במשך כל תקופת עבודתו 7 ימים בשבוע (סעיף 30 לסיכומים), אף כי על-פי תצהירו עבד התובע 6 ימים בשבוע בלבד (סעיף 11 לתצהיר).

לכל אלה יש להוסיף כי התובע התגורר במנזר (עדות התובע ע' 7 למטה), ומטבע הדברים, במקרים מעין אלה,
לא עסק בעבודתו במשך כל שעות היום, התובע התפלל עם הנזירים, אכל עמם, צפה בטלוויזיה וכד' ( ע' 8-7 לפרוטוקול; וראו בנושא זה ע"ע 1113/02 טודוראנג'אן – מעיין, ניתן ביום 25.1.04, לא פורסם).

משכך, לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו לגמול שעות נוספות.

לפיכך נדחית תביעתו זו.

13. פצויי פיטורים

כאמור לעיל אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים הם שיזמו את הפסקת עבודתו של התובע. על כן זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים. הנתבעים טוענים כי יש לשלול את פיצויי הפיטורים מן התובע בשל הפרות משמעת. לטענתם נהג התובע להתעלם מחוקי המנזר ומכלליו, וחזר למנזר לפעמים בשעה 2 לפנות בוקר. כמו כן לא ביצע את המטלות שהוטלו עליו (סעיפים 66-71 לסיכומים).

הנתבעים פיטרו את התובע משום שלא מילא את תפקידו לשביעות רצונם. כבר נפסק לא אחת כי פיטורים הינם עונש חמור דיו, ושלילת פיצויי פיטורים תותר רק במקרים חמורים ביותר.

מעשיו של התובע אינם מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים (דב"ע לא/3-3 שגרירות ארה"ב - עזבון המנוח מאיר מנשה, עבודה ארצי כרך ל(1) 383). עם זאת, גם לגבי סכום פיצויי הפיטורים, אין לקבל את החישוב שערך ב"כ התובע. אכן לפי סעיף 13.ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים), יש לחשב את פיצויי הפיטורים על-פי שכר קובע שלא יפחת משיעור שכר המינימום. עם זאת, בתקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-194 (להלן – התקנות), נקבעו הרכיבים שיובאו בחשבון שכר עבודה לעניין חישוב פיצויי פיטורים. גמול שעות נוספות אינו נכלל בהם. על כן גם אם היתה מתקבלת תביעת התובע לגמול שעות נוספות, היה על התובע לחשב את פיצויי הפיטורים על פי שכר המינימום בלבד.

לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 13,841 ₪ (2,965.95 X 58 : 12), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.01. גם בעניין זה סבורים אנו כי יש להפחית את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית לנוכח חילוקי הדעות בין הצדדים, ונסיבותיו של המקרה, ומשום שלתובע כבר שולם סכום מסויים כמפורט בסעיף 16 להלן.

14. פדיון חופשה ודמי הבראה

התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום פדיון חופשה עבור כל תקופת עבודתו. בעדותו אמר התובע כי קיבל כל שנה 18 ימי חופשה (ע' 18 ש' 3-9), אולם לטענתו אין מדובר בחופשה שנתית אלא בתמורה ששולמה לו על עבודתו 7 ימים בשבוע (סעיף 17 לתצהירו). מנגד טוענים הנתבעים כי תקופת ההתיישנות לעניין חופשה הינה 3 שנים בלבד, משמע שהתובע זכאי לחופשה רק עבור 3 שנות עבודתו האחרונות, וכי התובע נעדר חודש בשנה מבלי שהופסק תשלום המשכורת (סעיפים 17-18 לתצהיר הנתבע 1). כמו כן חולקים הנתבעים על אופן חישוב פדיון החופשה של התובע.

סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה על-פי החוק הינה 3 שנים מיום סיום יחסי עובד-מעביד (דב"ע מב/17-3 גולן ואח' – ממן, פד"ע יג 321, 326). לפיכך זכאי התובע לפדיון חופשה עבור 3 שנים בלבד. בסעיף 11 לתצהירו מצהיר התובע כי קיבל מדי שבוע חופשה שהחלה ביום א' בשעות הצהריים, ונסתיימה ביום ב' בשעה 10:00. מכאן שהתובע עבד 6 ימים בשבוע, ולא 7 כטענתו. על כן יש לדחות את טענתו כי 18 הימים שקיבל בשנים 1999 ו- 2000 ניתנו לו כפיצוי על עבודתו 7 ימים בשבוע.

כאמור טוענים הנתבעים כי התובע שהה תקופות ארוכות בחו"ל. טענה זו לא הוכחה. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1 (4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז 1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113).

הנתבעים לא הציגו פנקס חופשה, ולא הגישו פירוט כלשהו של התקופות שבהן שהה התובע בחו"ל. משכך לא הרימו הנתבעים את הנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו מתי קיבל התובע חופשה. טענות כלליות בעניין זה, אין בהן כדי להוכיח את גרסת הנתבעת 2. התובע זכאי לפדיון חופשה עפ"י החוק ל- 36 ימי חופשה. מאחר שקיבל בשנים 1999 ו- 2000 36 ימי חופשה, אין הוא זכאי לפדיון חופשה.

15. באשר לדמי הבראה – העובדה שלתובע ניתנו כספים שונים ע"י הנתבעים, אין בה כדי לפטור אותם מן החובה לשלם לתובע דמי הבראה. על הנתבעת 2 לשלם לתובע דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו. לשנת 2000 זכאי התובע לסך של 7 ימי הבראה בסך של 282 ₪ כ"א, היינו 1974 ₪. ועבור שנת 2001
זכאי התובע ל- 7 ימי הבראה בסך של 285 ₪ כ"א. סך הכל 1,995 ₪, סה"כ: 3,969 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/01 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

16. ויתור כאמור לעיל (סעיף 2.ט) קיבל התובע ביום 8.10.02 סך של 6,500$, וחתם על מסמך על פיו אין לו כל טענה כנגד הנתבעים, והוא מתחייב לבטל את כל ההליכים כנגדם לרבות התביעה דנן (צורף לתצהירו של הנזיר מארותא חנא). במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק זה שב התובע והדגיש כי המסמך הנ"ל נחתם באישון לילה באיומים ותחת לחץ, ובנוכחות נציגים של השב"כ הפלסטיני, וכי חתם משום שחשש לחיי בני משפחתו (ע' 20-21, ע' 35, ע' 45).

כל הזכויות הנתבעות ע"י התובע הינן זכויות שהוא זכאי להן מכוח חוקי מגן. על כן, גם אם ויתר התובע על זכויותיו אלה, אין הויתור תופס כלל ועיקר. יתר על כן, מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי נסיבות החתימה על כתב הויתור היו תמוהות ביותר, אם לנקוט בלשון המעטה. על כן אין בחתימת התובע על מסמך כלשהו, משום ויתור על זכויותיו מכוח חוקי מגן, כמפורט לעיל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן הסכום שקיבל התובע בסך של 6,500$. לפיכך יש לנכות את הסכום הנ"ל, על פי השער היציג ביום שבו יבוצעו התשלומים בפועל, מן הסכומים שנפסקו לטובת התובע בסעיפים 11, 13 ו-15 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.

הנתבעת 2 תשלם הוצאותיו של התובע בסך של 4,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון