אשם תורם והקטנת נזק

מבוא

1. התובע יליד 1982, תלמיד כיתה יב' במגמה ללבורנטים בבית הספר אורט-הנתבע מס' 1, נפגע בכף ידו ביום 3.4.00 במהלך ניסוי במעבדה לכימיה. בעת הארוע החזיק התובע בידו האחת צנור זכוכית דק המיועד להעביר נוזלים מכלי לכלי והנקרא "פיפטה" ובעת נסיון חיבור קצה הפיפטה למשאבת גומי, נשברה הפיפטה וחדרה לכף ידו השמאלית.

2. התובע הועבר לטיפול במחלקת תאונות במרפאת "לין"- מרפאה של הנתבעת מס' 2 שם קיבל טיפול ושוחרר לביתו. בחלוף כ-5 חודשים בהם סבל התובע לטענתו סבל עז, פנה התובע שוב למרפאה ואז נתגלה בכף ידו רסיס זכוכית שנותר מאירוע שבירת הפיפטה ואשר לא אובחן בעת הטיפול הראשוני שקבל התובע. (במאמר מוסגר אציין כבר עתה כי בשלב הסיכומים ובהסכמת הצדדים הוגשה ע"י התובע קופסה ובה מספר רסיסי זכוכית שהוצאו מכף ידו, אכנה את כולם רסיס הזכוכית).

3. התובע מייחס את שבירת הפיפטה לרשלנות הנתבע מס' 1 ואת אי אבחון והוצאת רסיס הזכוכית מידו ביום התאונה לרשלנות רופאי הנתבעת מס' 2. בתמיכה לטענותיו צרף התובע לכתב תביעתו את חוות דעת של פרופ' חיים וינברג אשר העריך את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 20% וייחסה לרשלנות רפואית בטיפול-אי הוצאת שבר הזכוכית מכף היד. התובע אף הביא להעיד את פרופ' חיים שטיין שנתן חוות דעת לבקשת חברת כלל- שאינה נתבעת בתיק, אך מבטחת את תלמידי העיר חיפה בביטוח תאונות אישיות. פרופ' שטיין העריך נכותו של התובע ב-15% וסבר כי לו לא היתה מתעכבת הוצאת שברי הזכוכית כפי שארעה בפועל הנזק לכף ידו של התובע היה קטן יותר.

4. הנתבעת מס' 1 תמכה טענותיה בחוות דעתו של דר' אבנר קרב שהעריך את נכותו של התובע בשיעור של 5% בשל הפגיעה בתאונה ולא בשל טיפול רפואי לקוי והוא הוסיף כי בניתוח מתקן ניתן להפחית הנכות ל-0%.

5. במהלך המשפט העידו ונחקרו שלושת המומחים הנ"ל בנוסף העיד התובע והעידו המורה לכימיה הגב' רעיה אביבי והלבורנטית במעבדה הגב' דליה סלמה.

6. בהסכמה וללא חקירות הוגשו תצהיריהם של דר' אהרונוביץ מנהל מחלקת תאונות במרפאת לין שם טופל התובע מיד לאחר התאונה ושל דר' בויקו מורל אשר טיפל בתובע בחודש 9/00, איתר את שבר הזכוכית והוציאו מהיד בניתוח שערך לתובע.

7. לאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב, בשלב זה בהתאם להחלטתי בדיון מסר ב"כ התובע לבית המשפט קופסה ובה שברי הזכוכית שנשלפו מידו של התובע.

תמצית טענות הצדדים

8. התובע טוען כי הפיפטה היתה סדוקה ולכן נשברה בכף ידו ומכאן אחריותו של הנתבע מס' 1 שאיפשר עבודה עם פיפטה סדוקה. הוא מוסיף וטוען כי הנתבע מס' 1 לא ערך תחקיר מסודר לנסיבות הארוע ואפילו לא ערך רישומים בנושא. התובע סבור כי במקרה זה יש להחיל על בית הספר את הכלל שהוחל על בתי החולים ולחייבם באחריות בשל הנזק הראייתי שנגרם בשל מחדלם. התובע אף סבור כי במקרה זה מתקיים הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ונטל השכנוע עובר לנתבע מס' 1 נטל בו לא עמד.

9. התובע טוען כי הנתבעת מס' 2 התרשלה בכך שהרופא מטעמה לא עשה לתובע מיד ביום התאונה צילום רנטגן שהיה מביא לאיתור שברי הזכוכית, צילום רנטגן שלא נעשה גם בחודשים ארוכים לאחר התאונה, בהם התלונן
התובע אך לא הופנה לרופא מומחה.

10. לטענת התובע בשל הזמן הרב שחלף מיום הטיפול ועד ליום גילוי שבר הזכוכית הוחרף הנזק שנגרם לעצב כף ידו.

11. התובע מבקש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' שטיין ולקבוע כי נכותו הרפואית הינה 15% לצמיתות וכי נכותו התפקודית הינה 20%. התובע מבקש לחשב שכרו לפי 110% מהשכר הממוצע במשק לפסוק לו הפסדי השתכרות בעתיד לפי חישוב זה, להוסיף לכך פיצוי בגין כאב וסבל, עזרת צד ג', נסיעות ורכישת כפפה מיוחדת ובסה"כ מעריך התובע את נזקיו בסכום של 674,000 ש"ח בתוספת החזר הוצאות ושכ"ט.

12. ב"כ הנתבע מס' 1 מנתחת בסיכומיה את טענות התובע וטוענת כי אין זה המקרה של העברת נטל הראיה, לא נמצא פגם כלשהו בפיפטה הספציפית ולא הוכחה רשלנות כלשהי מצד הנתבע מס' 1. ב"כ הנתבע מס' 1 מזכירה כי עדותו של התובע הינו עדות יחידה של בעל דין שנמנע מלהביא עדים ומסמכים. ב"כ הנתבעת מס' 1 מוסיפה וטוענת כי בחלוקת האחריות בין הנתבעים יש להטיל את מירב האחריות על הנתבעת מס' 2.

13. בשאלת גובה הנזק מצביעה ב"כ הנתבע מס' 1 על העובדה כי מדובר בפגיעה ביד שמאל וללא הגבלה תנועתית שאין בה כדי להצדיק את הסכומים הנתבעים כפי שחושבו בסיכומי התובע. התובע לטענתה לא הוכיח הוצאות נסיעה בפועל או את הצורך בכפפה מיוחדת והוא גם לא זקוק לעזרת צד ג'.

14. הנתבעת מס' 2 מנתחת העדויות השונות וטוענת כי ניתן ללמוד מהם כי לא היתה כל רשלנות בטפול שקבל התובע, היא מדגישה כי אין לבחון רשלנות בחוכמה שלאחר המעשה ומזכירה כי גם מומחה הנתבעת מס' 1 דר' קרב היה סבור כי הטיפול שניתן לתובע היה ראוי ולכן מנועה לטענתה הנתבעת מס' 1 במקרה זה לבקש בסיכומיה לראות את הנתבעת מס' 2 כאחראית לנזקי התובע.

15. הנתבעת מס' 2 טוענת כי מקור סבלו של התובע הוא בצלקת שנוצרה מהחתך שמקורו בפגיעה שנפגע התובע ביום התאונה בלי קשר לטיפול הרפואי שקבל לאחר מכן. הנתבעת מס' 2 סבורה כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשל הזמן הרב שחלף ממועד הארוע בחודש 4/00 ועד לתלונתו בחודש 9/00.

16. בשאלת הנזק מתארת הנתבעת מס' 2 את הנזק כפגם קוסמטי ללא השלכה תפקודית, תוך הפנייה למסמכים מתקופת שרותו הצבאי של התובע. הנתבעת מס' 2 לחלופין מנתחת את נזקי התובע ומגיעה לפיצוי מקסימלי בסכום כולל של 35,000 ש"ח.

העובדות

17. התובע בן 18 נפצע ביום 3.4.00 בכף ידו השמאלית משנשברה פיפטה מזכוכית אותה החזיק בידו.

18. באותו יום התובע הועבר לטיפול במחלקת תאונות שבמרפאת "לין", התובע טופל, ידו נתפרה ונחבשה והוא שוחרר לביתו מבלי שנערך צילום רנטגן של מקום הפגיעה.

19. ביום 10.9.00 פנה התובע ביוזמתו למרפאת לין והתלונן על כאבים, הפעם אותר רסיס זכוכית בכף ידו והומלץ לתובע על ניתוח, התובע פחד מביצוע הניתוח והשהה הסכמתו.

20. ביום 25.10.00 נותח התובע והוצא מידו שבר הזכוכית.

השאלות שבמחלוקת

21. האם יש לייחס לנתבעת מס' 1 אחריות לתאונה, האם מתקיים לגביה הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ומה משמעות העדר רישום הארוע וחקירתו כטענת התובע.

22. האם יש לייחס לנתבעת מס' 2 רשלנות רפואית בטיפול שניתן לתובע ובעיקר בשל אי ביצוע צילום רנטגן מיד לאחר התאונה.

23. גם אם תקבע התרשלות הנתבעת מס' 2 תשאל השאלה האם לאי גילוי שבר הזכוכית והשארתו בכף היד, יש משמעות לענין גובה הנזק או במילים אחרות מה מנכותו הצמיתה של התובע ניתן לייחס לנזק שנגרם רק בשל השארת רסיס הזכוכית בידו.

24. בהקשר זה יש לברר האם יש לתובע אשם תורם בשל השיהוי בגילוי הזכוכית והזמן שחלף עד להוצאתה ומה חלוקת האחריות בין הנתבעות, בשולי הדברים עולה השאלה האם יכול וצריך התובע להקטין הנזק בדרך של ניתוח מתקן כהמלצת דר' קרב.

25. בשאלת הנזק, יש להחליט בין השאר מהי נכותו הרפואית של התובע, מה ההשפעה של הפגיעה על יכולותו התפקודית. מה יהיה השכר הבסיסי לחישוב נזקיו והאם זכאי התובע להוצאות בגין אביזר ספציפי- כפפה אותה
שמים על היד בעת השינה.

דיון

1. אחריות הנתבע מס' 1

2. 26. על פי עדותו של התובע, התאונה ארעה בסוף כיתה יב' לאחר שלוש שנים בהם למד ועסק בנושא. עדותו של התובע היתה עדות יחידה ובכלל זה לא הובאה ראיה בדבר חובה בטיחותית מסוימת שהופרה ע"י התובע. ניתן לקבוע כי עדותו של התובע כפי שתוארה בעמ' 12 נשמעה כעדות עד הגנה לכל דבר ולא כעדות תובע המלין כנגדו:

"ש.לא היה שינוי בפפיטה שעבדת איתה באותו יום לבין המקרים הקודמים?
ת.שום שינוי.
ש.מדובר בסה"כ בעשרות שיעורי מעבדה במשך שלושת השנים?
ת.כן.
ש.כלומר אם אני מבינה נכון, במועד הזה היית מאוד מיומן ומנוסה במעבדה?
ת.הייתי מצטיין במגמה.
ש.אני מניחה שידעת להשתמש בפפיטה, לא היית צריך הדרכה מיוחדת באותו יום?
ת.בהחלט שלא הייתי צריך הדרכה מיוחדת.
ש.הניסוי שהיית צריך לעשות באותו יום היה שונה מניסויים שעשית בשנים הקודמות?
ת.חוץ מההרכב של החומרים, התרכובת, צריך להחדיר בזהירות לתוך הפפיטה, הטכניקה היתה זהה לחלוטין....
ש.כאשר לקחת את הפפיטה מהמתקן שלה, הסתכלת עליה בדקת אותה?
ת.בהחלט.
ש.ראית משהו שונה בה?
ת.לפי מה שראיתי לא.
ש.היו עדים לאירוע, למה לא הבאת אותם?
ת.היו עדים. לא הבאתי בגלל שלא אמרו לי להביא".


לכך אוסיף כי לראשונה בחקירתו הנגדית העלה התובע תאוריה בדבר סדקים שנוצרו בפיפטה בשל השימוש בה במשך שנים רבות, לטענה זו אין ביטוי בתצהירי התובע או בעדויות ולא די באיזכור אפשריות תאורטיות שכאלה.

המורה הגב' רעיה אביבי העידה בעמ' 23 לגבי נוהל העבודה "נוהל העבודה היה כזה שדליה, התלמידים סידרו את מקום העבודה שלהם לפני שהלכו הביתה. לאחר שהמעבדה התרוקנה דליה היתה עוברת על כל העמדות כדי לוודא שכל הכלים במצב תקין ותקינים. היא היתה חוזרת ועוברת על כל הכלים לפני העבודה החדשה. היא בחנה פחות או יותר כל כלי וגם בסוף המעבדה הקודמת ובתחילת המעבדה החדשה" והלבורנטית הגב' דליה סלמה חיזקה גרסה זו באומרה (עמ' 26, 28) "לפני הניסוי הייתי יודעת איזה ניסוי התלמידים צריכים לעשות ואם הם היו צריכים לערוך ניסוי עם פפיטה של 20 מ"מ הייתי מוציאה מהארון, בודקת אותה, שמה אותה במעמד וכאשר היו נכנסים התלמידים הם היו לוקחים את הפפיטות מהמעמד ולכל תלמיד היתה פפיטה אישית...בסוף המעבדה אני בודקת את הציוד. תמיד לפני המעבדה אני בודקת אם קרה משהו. היה לבדוק בסוף המעבדה שהכל בסדר ובתחילת המעבדה הייתי בודקת את המכשירים, את העמדה שהכל בסדר, שהפפיטות בסדר והכוסות לא סדוקות ".

3. 27. לכך אוסיף כי במהלך הדיון הודגמה הפעולה אותה אמור היה התובע לבצע- חיבור הפיפטה למשאבה, פעולה פשוטה שאינה דורשת תדרוך או מיומנות.

4. 28. לאחר ניתוח העדויות הנ"ל לא מצאתי כל רשלנות או הפרת חובת זהירות מצידו של הנתבע מס' 1, גם לא לפי מאזן ההסתברויות לפי התנאי השלישי לסעיף 41 לפקודת הנזיקין ובעיקר לפי דרך פעולתו של מורה או לבורנט סביר בתנאי הארוע נשוא תיק זה-הנתבע מס' 1 פעל באופן סביר וללא הפרת חובת הזהירות כלפי התובע.

5. 29. אמנם צודק ב"כ התובע ויש פגם בהעדר רישום מיום הארוע המתאר את נסיבות התאונה ומן הראוי כי תהא הקפדה בכל מוסד חינוכי כי תתועד כל תאונה לרבות גביית עדויות מכל המעורבים סמוך לאחר המקרה. אך אין מקרה זה דומה לניתוח שהרשומה הרפואית בו אבדה, במקרה זה התובע ראה וידע במהלך הארוע מה התרחש ולמעשה הוא ידע יותר טוב מכולם מהן הפעולות שעשה עובר לשבירת הפיפטה ולכן העדר הרישום לא גרם לתובע נזק ראייתי כלשהו.

לאור האמור לעיל התביעה כנגד הנתבע מס' 1 תדחה.

6. אחריות הנתבעת מס' 2

30. אקדים ואזכיר כי הנתבעת מס' 2 לא הגישה חוות דעת מומחה מטעמה בשאלת הרשלנות הרפואית והיא בחרה למעשה להעזר בחוות דעתו של דר' קרב שהגיש חוות דעת מטעמו של הנתבע מס' 1.


31. לאחר ניתוח עדויות המומחים והמסמכים הרפואיים שוכנעתי כי במקרה זה התרשלו רופאי הנתבעת מס' 2 בטיפול הרפואי שניתן לתובע. התובע טופל במחלקת התאונות של הנתבעת מס' 2 מתוך ידיעה כי הוא נפגע משברי פיפטה-צנור זכוכית שנשבר וחדר לתוך כף ידו וגרם לו פציעה עמוקה. פעולות של תפירה וחבישה שביצע דר' לישיצקי הינן פעולות הכרחיות אך לא מספיקות וחובה היה במקרה זה לנסות ולאתר רסיסי זכוכית בצילום רנטגן.

32. נספח ד' לכתב התביעה הינו מכתב מיום 2.8.00 שנכתב ע"י הרופא המטפל דר' לישיצקי שמתאר את הפציעה והוא מוסיף "בסביבות פצע אין זכוכית" ומתאורו משתמע כי מדובר בבדיקה ויזאולית- בדיקה שאינה יכולה להיות מספיקה. אזכיר כי דר' לישיצקי לא הובא להעיד ולא ידוע מפיו מהן סדרת הפעולות שנקט באם נקט ועדות התובע שאינו מומחה לעניני רפואה לא יכולה להועיל לנתבעת מס' 2. התאור הכללי בנספח ד' שנרשם 4 חודשים לאחר האירוע או האמור בנספח ב' לכתב התביעה שתוכנו כללי עוד יותר, אינם יכולים לפטור הנתבעת מס' 2 מאחריות. הערכות והשערות שמשער דר' אהרונוביץ כמתואר בתצהירו נ/5 אינן יכולות לבוא כתחליף לעדות.

33. הנימוק המתואר בסעיף 6 לתצהיר נ/5 לפיו קשה לאתר את דר' לישיצקי שפרש לגמלאות, אולי יכול להצדיק המסקנה כי הנתבעת מס' 2 לא נמנעה במכוון מהבאתו להעיד, אך אין בתביעת רשלנות רפואית תחליף לעדות ישירה מפי הרופא המטפל ובמיוחד שאין מידע מינימלי במסמך היחידי שנרשם בעת הטיפול- נספח ב' לכתב התביעה לגבי פעולות הטיפול. מאחר ואין מחלוקת כי לא נערך לתובע צילום רנטגן לאיתור שברי זכוכית - די בכך להצדיק הקביעה כי רופא הנתבעת מס' 2 הפר חובת הזהירות בכך שנמנע מביצוע פעולה הכרחית בנסיבות המקרה.

34. הנתבעת מס' 2 מלינה על הסקת מסקנות של מומחה התובע בבחינת "חוכמה לאחר מעשה" אלא שהיא הותירה חסר בולט של הראיות בנושא "החוכמה בעת המעשה".

35. דר' קרב שמסר חוות דעת מטעמו של הנתבע מס' 1- היה סבור באותה חוות דעת כי דר' לישיצקי טיפל בתובע "טיפול מקובל וסביר" אלא שמיד שנשאל מפורשות על כך בחקירה הנגדית בעמ' 10 השיב:

"ש.אם הוא היה מגיע אליך לטיפול ראשוני הוא היה מקבל אותו טיפול כמו שקיבל?
ת.אני הייתי עושה לו צילום רנטגן.
ש.סביר להניח שהיית מגלה את הגוף הזר?
ת.כן".


36. מילים כדורבנות שמצביעות על דרך הטיפול הנכונה- לפיה לא פעל מומחה הנתבעת מס' 2.

37. חיזוק לכך הנני מוצא בקביעתו של פרופ' וינברג בעמ' 7-8 לפיה "בכל מקרה שעלולים להיות רסיסים של גוף זר כמו זכוכית יש לצלם...שהשאלה שלך האם רופא יכול ללא צילום לקבוע שאין רסיס של זכוכית או גוף אחר בתוך הפצע זו השאלה. אני משיב שלא. כל דבר שמתפורר וגורם לרסיסים עלול להשאיר רסיס בתוך הפצע ואם יש לפניך כבר פצע פתוח במקום לחזור על ניתוח חוזר מוטב לשלוח את האדם לצילום ולהחליט אם יש רסיס או לא" ובדברי פרופ' שטיין אשר בחוות דעתו נ/2 מתאר כי "אי ביצוע צלום רנטגן לאחר חדירת גוף זר מהווה סטיה מתהליכי האבחון המקובלים בחדרי המיון וביחידות המטפלות בנפגעי תאונות" אשר הסביר את האמור בחוות דעתו בעדותו בעמ' 12 "לא נכון לא להפנות לצילום מאחר וצריך לשמוע איך קרתה התאונה. נכון שמישהו שנחתך מסכין מטבח לא צריך צילום אך כאשר מישהו נחתך מזכוכית שנשברה, יש חתיכות זכוכית שנשארות בפנים ואפילו לא יודעים על זה".

38. אבהיר כי אין מדובר בחוכמה שלאחר מעשה כטענת הנתבעת מס' 2. ביום 6.9.00 נעשה לתובע צילום רנטגן לכף היד, ועל פי הפענוח המצוטט בת/1 בצילום "נראה גוף זכוכית בגודל של כ-0.5 X 1 ס"מ..." צילום זה לו היה נעשה לתובע ביום התאונה היה מונע הסבל והנזק שנגרמו לו במשך חמשת החודשים עד הצילום מחודש 9/00, לכך אוסיף כי שברי הזכוכית שהוצאו מידו של התובע והוצגו בפניי, מדגישים את חומרת הרשלנות- שכן מדובר בשברים גדולים למדיי שצילום רנטגן פשוט כפי שתאר פרופ' שטיין היה מביא לאיתורם בנקל.

39. הנני סבור כי תהליכי האבחון המתוארים ע"י פרופ' שטיין ופרופ' וינברג מתארים את דרך הטפול הסביר וההכרחי במקרה כגון זה ורופא המטפל בנפגע חדירה של זכוכית- חייב לנסות ולאתר שרידי שברים בדרך של הפניית החולה לצילום רנטגן.

40. במאמר מוסגר אציין כי צודק ב"כ התובע בטענותיו בדבר אי הפניית התובע לרופא מומחה. מיד לאחר התאונה והטיפול הרפואי הגיע התובע לרופא המשפחה, דר' מי דן שרשם את נספח ג' לתביעה. רופא המשפחה מתאר במסמך "הפרעות בתחושה ובתפעול כף היד" ומותיר המצב כמו שהוא מבלי להפנות התובע לרופא מומחה או לחזור למעקב תוך זמן קצר.

41. דר' קרב בעדותו בעמ' 7 אישר כי לא כך צריך לנהוג רופא המשפחה או כדבריו:

"ש.אני מפנה אותך לנספח ג' בו נרשם הפרעות בתחושה, לא היית מצפה כי הרופא יפנה לאחד משלושת תחומי המומחיות עליהם דיבר דר שטיין.
ת.אני הייתי מצפה ממנו שיפנה".


42. עד ליום 6.9.00 בו התגלה שבר הזכוכית בכף ידו, לא הופנה התובע לרופא מומחה כלשהו, כמו כירורג או אורטופד ואפילו הרופא המטפל ביום התאונה דר' לישיצקי אינו בעל תואר מומחה באחד מהנושאים הנ"ל.

43. לסיכום שאלת האחריות, התביעה כנגד הנתבע מס' 1 תדחה, הנתבעת מס' 2 התרשלה בטיפול הרפואי שניתן לתובע ע"י הרופאים מטעמה.

הנכות הרפואית

44. פרופ' וינברג העריך נכותו של התובע בשיעור של 20% בשל כאב ניורוטי אותו יש לראות כנכות של Neuritis (פגיעה בעצב) בצורה שבין בנונית לניכרת (תקנה 29(6)II-III).

45. פרופ' וינברג הסתמך בחוות דעתו על מכתבו של הרופא דר' בויקו שחתם על מכתב השחרור של התובע לאחר הניתוח, מכתב מיום 25.10.00 (נספח ו3' לתביעה). אלא שבין הצדדים מחלוקת בלשנית באשר לתוכן המכתב. המכתב נכתב בכתב יד ובו נאמר "יש לציין שהעצבים דיגטלים היו שלמים אבל העצב הדיגטלי האולנרי היה מאד עווה לכל אורכו". דר' ויינברג על פי האמור בחוות דעתו ת/1 הבין מהמסמך כי העצב היה מאד "חיוור" לכל אורכו למרות שבעדותו הסביר כי אין מונח רפואי שכזה.

46. בנושא פרשנות המסמך ולאחר עיון בכתב היד עדיפה בעיני הפרשנות המוצעת ע"י ב"כ הנתבעת מס' 2 בסיכומיה, דר' בויקו כתב בטעות כתיב "עצב עווה לכל אורכו" והכוונה "עצב עבה לכל אורכו". מבלי לפגוע בכבודו של דר' בויקו באותו מסמך טעויות כתיב נוספות (ר' למשל דרך רישום המילה זכוכית) וסביר בעיניי כי דר' בויקו רשם את המילה "עבה" בטעות כתיב. בנסיבות אלו נשמט בסיס מהותי למסקנותיו של פרופ' וינברג שהתמודד בחוות דעתו עם עצב חיוור שעובדה זו לא היתה קיימת בפועל ואין לה משמעות רפואית.

47. פרופ' שטיין העריך נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 15% לפי סעיף 31(4)א III-II סעיף הדן בשיתוק חלקי של עצב Medianus. אקדים ואומר כי סעיף זה מתאר טוב יותר את הנכות הספציפית של התובע מתקנה 29 בה בחר פרופ' ויינברג ולכן גם מסיבה זו לא אאמץ את האמור בחוות דעתו של פרופ' ויינברג.

48. דר' קרב המומחה מטעם הנתבע מס' 1 מצא כי טווח התנועה של האצבעות הוא מלא והוא העריך כי מדובר בנזק עצבי קל המתאים לנכות בשיעור של 5% לפי תקנה 31(4)אI, עיון בחוות דעתו של דר' קרב מצביע על מגמתיות מסוימת הוא בחר להדגיש ולהלין כנגד התובע שבחר להמתין כחודש ימים כדבריו עד לניתוח, למרות שבאותה חוות דעת לגרסתו אין כל משמעות לזמן שחלף. בנוסף התעלם דר' קרב מדלדול שרירים שנגרם לתובע ואשר מעיד על נזק עצבי מעבר לנזק קל מאד.

49. לאחר ניתוח עדויות הצדדים עדיפה בעיניי עדותו וקביעתו של פרופ' שטיין באשר לשיעור הנכות הרפואית והנני מעמידה על 15% לצמיתות, פרופ' שטיין נימק בעדותו מדוע תקנה זו מתאימה ביותר ואזכיר כי פרופ' שטיין הוא עד ניטרלי שכן חוות דעתו הוכנה לבקשת חברת כלל שאינה נתבעת בתיק, לעומת חוות הדעת האחרות שהוכנו לבקשת צדדים בתיק.

50. הנני מעמיד נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 15% לצמיתות.

הנכות התפקודית

51. פרופ' בויקו מתאר בסעיף 7 לתצהירו נ/6 –שהוגש ללא חקירה נגדית-כי הבדיקות האוביקטיביות שנעשו לתובע לרבות בדיקת טווח תנועה וכח גס נמצאו תקינות, פרופ' וינברג המומחה מטעם התובע לא חלק על קביעה זו ותאר בעדותו את מהות הפגיעה "שהעצב הזה פגוע רק תחושתי. יש לו רגישות בצלקת וירידה בתחושה, העצב הזה לא מעצבב שרירים. כל הבדיקות של המומחה הן בדיקות של תנועה ותנועת שרירים והשרירים לא נפגעו כאן" .

52. דר' קרב לא מצא על פי חוות דעתו נ/1 כל משמעות תפקודית לנכותו של התובע והוא הסביר כי מדובר בפגיעה תחושתית ולא תפקודית.

53. פרופ' שטיין מציין בחוות דעתו ת/2 כי "התפיסה בין האצבע המורה לאגודל תקינים" אך הוא מצא דידלול שרירים בולט בשרירי אזור הטנארי בכף יד שמאל.

54. אבהיר כי דלדול השרירים באיזור הפציעה הינו מימצא אוביקטיבי התומך במהימנות התובע או כדברי פרופ' שטיין:

"דילדול שרירים אף אחד מאיתנו לא יכול לביים. מדובר בפועל יוצא מפגיעה עצבית שמפריעה לעצב לעבוד...לשאלתך לגבי איזה שריר התרשמתי שיש דילדול שלו אני משיב שהאזור הטנארי, האזור הבולט מתחת לאגודל. זה לא מפריע בתנועה ולא ניתן למדוד את גודל הדילדול אצל אישה זה פגם קוסמטי בלבד. לשאלתך מה לדעתי זה מפריע לו לעשות
אני משיב שמדובר ביד הלא דומיננטית שלו. הוא ימני ולא שמאלי. יש דברים שזה מפריע לו לעשות עם האגודל. הוא לא יכול לפתוח בקבוק עם היד הזאת, הוא לא יכול לעשות דברים נוספים, אם הוא צריך להפעיל כוח שווה בשני הידים הוא לא יכול. מדובר ביד תומכת"

55. התובע בכל מהלך עדותו התנהג כמי שיש לו בעיה תפקודית עם יד שמאל, תוך שהוא מנסה להסתירה כחלק מהתמודדות עם הבעיה או עם עצם קיומה של צלקת הנראית לעין כל, אך לעיתים בתאוריו נראה כי התובע מעצים את גודל הפגיעה ומוסיף מגבלות שאינן קיימות לפי תוצאות הבדיקות האוביקטיביות.

56. לאחר ניתוח העדויות כולן ניתן להסיק כי עיקר נכותו הרפואית של התובע מתבטאת ברגישות ובתחושות אך מבלי שיש לכך מגבלת תנועות, אם לכך נוסיף כי הפגיעה היא ביד שמאל שאינה הדומיננטית הרי שפגיעתו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית, אך פגיעה תפקודית קיימת והיא מתבטאת בדלדול השרירים.

57. הנני סבור כי בנסיבות אלו יש להעמיד נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 10%.

הקשר הסיבתי בין אחריות הנתבעת מס' 2 לבין הנזק

58. משהגעתי למסקנה כי הנתבע מס' 1 פטור מאחריות, הרי שאת ארוע התאונה והנזק שנגרם לתובע באותו יום יש לייחס לאחריות התובע. השאלה היא מה היתה תרומתו של הטפול הרשלני להחמרת הנזק הראשוני.

59. פרופ' וינברג העריך בסעיף 4 לחוות דעתו ת/1 כי רסיס הזכוכית שכן ליד עצב ותנועות חוזרות של האצבעות בתפקוד יום יומי במשך 7 חודשים גרמו לזכוכית לנוע ולגרום לעצב נזק חוזר בגלל "לחץ, שחיקה או הפרעה באספקת דם" לדעת פרופ' וינברג הוצאת רסיס הזכוכית במועד הארוע היתה מביאה לרפוי מלא.

60. פרופ' שטיין הסביר את המנגנון של גרימת הנזק בגין רסיס הזכוכית שהושאר בגוף: "אני משיב שהוא נפגע מחתך של גוף זר שנשאר בפנים וגרם לדלקת. המנתח הוציא את הגוף הזר הוא לא הוציא את הדלקת, הוא לא מסוגל להוציא דלקת. לכן כל מה שיש היום מתחיל מהעובדה שהשאירו את הגוף הזר בפנים ואיפשרו לו ליצור דלקת ולא הוציאו אותו מוקדם.

61. לעומתם דר' קרב- המומחה מטעם הנתבע מס' 1 סבר בחוות דעתו כי הפגיעה היתה בעת התאונה ולזמן שחלף עד לגילוי שבר הזכוכית אין לייחס החמרה. למרות האמור בחוות הדעת של דר' קרב מעל דוכן העדים הוא לא שלל גרימת נזק לעצב מעצם השארת גוף זר. הוא הסביר בעמ' 9 את מנגנון גרימת נזק כך:

"מדובר בשני דברים: מצד אחד הצטלקות סביב הגוף הזר ומצד שני גם הנזק לעצב התבטא בהצטלקות ולכן הוא היה מעובה בניתוח שגם הוא עבר את התהליך של הצטלקות. שני תהליכים נפרדים: אחד של הגוף הזר ואחד של הפגיעה בעצב. את שניהם הוא מצא בניתוח. לא בהכרח אחד גורם לשני". מדבריו אלו ניתן להבין כי גוף זר עלול לגרום לנזק עצבי- נזק שהתבטא כעצב עבה לפי תאורו של דר' בויקו.

62. פרופ' שטיין שהובא להעיד מטעם התובע העריך כי גם ללא רשלנות- מעצם ארוע התאונה נגרם נזק לכף ידו של התובע ולפי הערכתו רק כמחצית הנזק יש לייחס לרשלנות בטיפול הרפואי.

63. גם בנושא זה עדיפה בעניי עדותו של פרופ' שטיין- מומחה ניטרלי, ניטרליות הנלמדת מהמסקנות הקוטביות של שני המומחים האחרים ולכן בחלוקת האחריות הנני פוטר מאחריות את הנתבע מס' 1 ורק מחצית מנזקי התובע יש לייחס לנתבעת מס' 2 בכפוף לקביעה בדבר אשם תורם והקטנת נזק.

אשם תורם-אי הקטנת נזק

64. איני סבור כי יש לייחס אשם כלשהו לתובע בתקופה שמיום קבלת הטיפול הרפואי ביום התאונה ועד ליום גילוי שבר הזכוכית בחודש 9/00. חולה שמקבל טיפול יוצא מתוך הנחה כי הוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר והנחה כי את הכאבים העזים שליוו אותו לאחר הטיפול יש לייחס לפגיעה ולא להזנחה בטיפול הינה הנחה סבירה, זו היתה למעשה גם דעתו של מומחה הנתבעים דר' קרב משהוצגו לו בחקירה הנגדית הנתונים הספציפים.

65. לא כך לגבי התקופה שמיום גילוי שבר הזכוכית ועד לניתוח- לפי סעיף 8 לתצהירו של דר' בויקו שהוגש ללא חקירה נגדית, הזמן שחלף מיום 10.9.00 ועד ליום 25.10.00 נבע מפחד של התובע לעבור את הניתוח. לפי חוות דעתו של מומחה התובע פרופ' ויינברג גם בחודשים 9/00-10/00 לאחר גילוי שבר הזכוכית ועד לניתוח המשיך להגרם נזק לכף ידו של התובע והוא מביע תמיהה מדוע עברה תקופה של חודש וחצי בין גילוי שבר הזכוכית (בחודש 9/00) ועד למועד הניתוח להוצאתו ותקופה זו הוא לוקח בחשבון הזמן בו החריף הנזק שנגרם לתובע, אלא שתהייה זו היה על פרופ' ויינברג להפנות לתובע שהתעכב בהחלטה על ביצוע הניתוח מיום גילוי הזכוכית.

66. בהתחשב בעובדה כי שבר הזכוכית היה בידו של התובע כ-7 חודשים וחודש וחצי מתוכם יכלו להמנע לו היה מסכים לעבור הניתוח בחודש 9/00, הרי שיש להפחית בהתאם חלק מהאחריות המוטלת על הנתבעת מס' 2.


הקטנת הנזק בדרך של ניתוח מתקן

67. דר' קרב בחוות דעתו נ/1 מציע ניתוח מתקן המכונה על ידו פשוט יחסית לפיו ניתן לעטוף את העצב בשריר מקומי (שריר לומבריקאלי) עד להפחתת הנכות ל-0%. פרופ' וינברג מומחה התובע התייחס לאפשרות זו בחקירתו הראשית ושלל אותה הוא הסביר כי שימוש בשריר הלומבריקאלי יפגע בתפקוד הייעודי של אותו שריר והוא הבהיר כי "שנוסף לנזק שנגרום לשריר, השריר קטן מידי מהאפשרות לעטוף בו את העצב הפגוע".

68. יצויין כי לאחר מכן נחקר דר' קרב והוא הסביר כי מנסיונו אין בניתוח שכזה פגיעה בתפקודו של השריר אך בהגינותו הוא הודה (עמ' 5) כי מדובר בשיטה המזוהה איתו ולא כל מומחי כף היד פועלים לפיה, בנסיבות אלו עמדתו של פרופ' וינברג בנושא זה עדיפה בעיניי ואיני סבור כי יש לחייב התובע לבצע ניתוח מתקן כשנכותו אינה גדולה והדרך המוצעת שנוייה במחלוקת בין המומחים.

69. לסיכום- לתובע נכות רפואית בשיעור של 15%, מחציתה נגרמה ביום האירוע ומחציתה 7.5% לאחר מכן, מתוך 7.5% שנגרמו בשל השארת רסיס הזכוכית בידו של התובע למשך כ-7 חודשים יש לייחס אחריות הנתבעת מס' 2 למרבית הנזק אך לא לכולו שכן מחודש 9/00 יכול היה התובע להפסיק ההחמרה והוא השתהה למשך כחודש וחצי והנני מעריך הנכות הרפואית שנגרמה ע"י הנתבעת מס' 2 בשיעור של שליש מכלל הנכות דהיינו ב-5%.

70. לתובע נכות תפקודית בשיעור של 10%, מתוך כלל נזקי התובע תשא הנתבעת מס' 2 בשליש מכלל הנזקים המוכחים והקשורים בתפקודו של התובע ובכל השאר יישא התובע בעצמו.

כאב וסבל

71. לאחר ניתוח העדויות ובהתחשב בנכותו הרפואית של התובע- בשיעור של 15% ובזמן שחלף בין מועד הארוע ועד לנתוח שבו מוצו ההליכים הרפואים ובעובדה כי המומחים השונים הדגישו את הנכות התחושתית שנגרמה לתובע הנני מעריך את הפצוי הראוי בשיעור של 70,000 ש"ח נכון להיום.

אובדן השתכרות בעתיד

72. בעת בחינת יכולת השתכרותו של התובע יש לבחון גם את מצבו הרפואי אלמלא ארעה התאונה או במקרה זה אלמלא היתה התרשלות בטיפול הרפואי. על פי נ/2 ממצאי מצבו הרפואי של התובע שנערכו בצבא ביום 20.4.99 עוד לפני התאונה וביום 6.11.00 לאחריה מסתבר כי אין במימצאים ביטוי לפגיעה בכף ידו של התובע אך מנגד לתובע מגבלות תפקוד שונות שעלולות להשפיע על כושר השתכרותו.

73. כפי שתארתי בפרק הנכות התפקודית, לתובע נכות תפקודית בשיעור של 10% אך חשוב לזכור כי מדובר בפגיעה ביד שמאל שאינה יד שולטנית וכי התובע נפגע בגיל צעיר יחסית והוא יוכל להסתגל למצבו ולתפקד למרות מגבלותיו.

74. אין זה המקרה המתאים לחישוב אקטוארי אלא להערכה גלובלית. לאור הנתונים שהוצגו מטעם התובע לרבות היותו תלמיד מצטיין שהצליח במומו לסיים לימודיו האקדמיים ולקבל תואר בטכניון, בעת עריכת האומדן אהיה מוכן להניח כי התובע ישתכר בממוצע במשך כל תקופת השתכרותו את השכר הממוצע במשק ולמרות זאת להערכתי הפגיעה בכושר השתכרותו ככל שמדובר במגבלת התפקוד הינה קטנה יותר מתחשיב אקטוארי פשוט והיא מוערכת על דרך האומדן בסכום של 100,000 ש"ח.

עזרת צד ג' ונסיעות

75. התובע לא הביא ראיות בנושא ובכלל זה לא הובאו להעיד מי שסייעו לו בתקופת התאונה וסמוך לאחריה, איני סבור כי התובע זכאי לפצוי בגין עזרת צד ג' או נסיעות בעתיד והנני מעריך באופן גלובלי את עזרת צד ג' ונסיעות בעבר בשיעור כולל של 10,000 ש"ח.

הכפפה

76. התובע בסעיף 6 לתצהירו ת/4 מצהיר כי "שמעתי במרפאה לריפוי בעיסוק לאחר שראו שלא ניתן לעזור לי, כי קיימת כפפה מיחודת שניתן להזמינה מארה"ב בהתאמה מיוחדת לכף היד בעלות של כ-1,300-2000 דולר". בסיכומיו מבקש התובע לפסוק לו סכום של 25,000 ש"ח בגין אביזרים, דין בקשה זו להדחות. לא די בשמועה ששמע התובע כדי להצדיק פסיקת הוצאות ואדגיש כי טיבה של השמועה עולה מעלות הכפפה שאינה ידועה לתובע והיא נעה בגבולות גדולים למדי.

77. לא כך מוכיחים נחיצותו של אביזר כלשהו, כך למשל היה על התובע להציג נתוני הכפפה, עלותה בפועל ולהצביע באמצעות המומחה רפואי- למשל אחד משני המומחים שהביא להעיד מטעמו- על הצורך באותו אביזר. אמירה סתמית בתצהיר עדותו ראשית אינה מצדיקה פיצוי כלשהו בנושא.


78. סה"כ נזקי התובע עומדים בשיעור 180,000 ש"ח מתוכן תשא הנתבעת מס' 1 בסכום של 60,000 ש"ח.

סיכום

79. הנני דוחה התביעה כנגד הנתבע מס' 1. התובע ישיב לנתבע מס' 1 את שכר המומחה ששולם על ידו והן את שכר העדות הגב' אביבי והגב' סלמה וכל זאת בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל. בנוסף ישלם התובע לנתבע מס' 1 שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

80. הנתבעת מס' 2 תשלם לתובע את הסכום של 60,000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום הנ"ל בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

81. הנתבעת מס' 2 תשיב לתובע 1/3 מסכום האגרה ששילם, 1/3 מההוצאות שנשא בהם עבור חוות דעת המומחה ועדות פרופ' ויינברג ועדות פרופ' שטיין, לסכומים אלו יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל.

82. ב"כ התובע יפנה למזכירות ויקבל בחזרה לידיו הנאמנות את הקופסה ובה שברי הזכוכית ויישמרם עד שיהפוך פסק הדין לחלוט.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אשם תורם חוזי

  2. אשם תורם קטין

  3. אשם תורם ערעור

  4. אשם תורם עבודה

  5. טענת אשם תורם

  6. אשם תורם בצומת

  7. אשם תורם בפלילי

  8. אשם תורם של הבנק

  9. אשם תורם של עובד

  10. דוקטרינת אשם תורם

  11. אשם תורם מכירת נכס

  12. אשם תורם הפרת חוזה

  13. אשם תורם נזקי רכוש

  14. אשם תורם חוזה ביטוח

  15. אשם תורם והקטנת נזק

  16. אשם תורם פניית פרסה

  17. אשם תורם נפילה ברחוב

  18. אשם תורם בדיני עבודה

  19. אשם תורם תאונת עבודה

  20. אשם תורם עוולת התרמית

  21. אשם תורם תאונות דרכים

  22. אשם תורם עבודה מסוכנת

  23. אשם תורם אחריות מוחלטת

  24. אשם תורם 20% תאונת עבודה

  25. אשם תורם כהגנה למפר חוזה

  26. אשם תורם המפקח על הביטוח

  27. אשם תורם חוזי בדיני ביטוח

  28. אשם תורם בתביעה אזרחית נגררת לפלילים

  29. אשם תורם בשיעור של 10% בתאונת דרכים

  30. קבלת תביעה בניכוי אשם תורם בשיעור 20 אחוזים

  31. פגיעה ברכב חונה המקום שאסור לחנות, אשם תורם של בעל הרכב החונה

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון