אשם תורם חוזה ביטוח


1.בתיק זה אין מחלוקת לגבי זכאות התובעת (הניזוקה) לקבל פיצוי מן הנתבע (המזיק, המבוטח), וגם שיעור הפיצוי אינו במחלוקת. בפני להכרעה - מערכת היחסים בין הנתבע לבין צד ג (המבטחת של הנתבע) בלבד. שתי שאלות עולות בהקשר זה: האחת - האם מבוטח, אשר לא מסר למבטחת, עת דיווח לה על התאונה, שנהג בשכרות - העלים ממנה פרטים בכוונת מרמה, כלשון סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח), מעשה אשר תוצאתו פטור המבטחת מחובתה? השניה - האם מבוטח, הנוהג בשכרות, חייב באשם תורם חוזי (בחוזה שבינו לבין המבטחת), כך שחבותה של המבטחת פוחתת או מתאיינת כליל?

הרקע

2.הנתבע, מר איגור חזן, נהג ביום 09.09.06 ברחוב רזיאל ביפו ותוך כדי נסיעה פגע ברכבה של התובעת. הנתבע הודה והורשע על פי הודאתו בנהיגה בשכרות. צד ג, כלל חברה לביטוח בע"מ, ביטחה, במועד הרלוונטי, את רכב הנתבע, בין השאר בגין נזקים שייגרמו לצד שלישי.
לטענת הנתבע, על צד ג לשאת בסכום שחויב לשלם לתובעת.
לטענת צד ג, אין כיסוי ביטוחי לאירוע.

3.אין מחלוקת בין הצדדים כי נהיגה בשכרות אינה מפקיעה את הכיסוי הביטוחי בהתאם לפוליסת הביטוח, אך בפי צד ג שתי טענות: האחת - כי הנתבע, כאשר מסר הודעתו לצד ג, לאחר שכבר נעצר במשטרה, מיד לאחר התאונה, ורשיונו נשלל מנהלית ל-60 יום - לא גילה לה דבר על נסיבות התאונה ועל שכרותו, ואף מסר באופן פוזיטיבי שלא נהג בשכרות. לפיכך, הפר המבוטח את חובתו בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ועל כן פטורה המבטחת מתשלום תגמולי ביטוח. הטענה השניה - כי לנתבע, אשר נהג בגילופין - אשם תורם חוזי ויש לקבוע כי אחוז התרומה מגיע לכדי 100%, או לחילופין - ל- 50% לפחות, ועל כן יש לפטור את צד ג כליל, או - כטענה חילופית - יש לחייב את צד ג לשלם לנתבע תגמולי ביטוח רק בשיעור 50%.

דיון והכרעה

4.לענין שתי הטענות שמעלה צד ג חשוב לזכור, כי עסקינן בטענות המתייחסות לאופן קיום החוזה על ידי הנתבע, ולא לענין כריתת החוזה. עוד יש לזכור, כי עסקינן במערכת היחסים בין המבוטח למבטחת, כשמסקנותי לא ישליכו לענין החבות כלפי הניזוק ("צד ג" במובן החוזי, להבדיל מצד ג בתביעה שלפני), שכבר הוכרעה.

5.הנתבע הגיש סיכומים קצרים, בהם התייחס אך לכך, שמצב של שכרות אינו מוחרג בפוליסה, ולכן הנתבע זכאי לתגמוליו מהמבטחת. ב"כ צד ג הגיש סיכומים מפורטים ומעמיקים, מלווים בפסיקה ואסמכתאות, לענין שתי הטענות. משכך, ואף שמראש, בדיון שבו הסכימו הצדדים על הגשת סיכומיהם בשאלות המשפטיות, ציין ב"כ צד ג כי אלה תהיינה טענותיו, נתתי הזדמנות לנתבע להגיש סיכומי תשובה.

טענת המרמה

6.לטענת הנתבע, מאחר שמצב של שכרות אינו מוחרג בפוליסה, הרי שאין כל משמעות לשאלה אם הנתבע מסר מידע לא נכון בענין זה (דבר המוכחש על ידו). כוונת המרמה אליה מתייחס צד ג היא כוונה, המביאה בעקבותיה לקבלת
דבר במרמה, ומאחר שכאן - בין שהנתבע היה שיכור ובין שלא, הוא זכאי לקבל את הכספים לפי הפוליסה - לא היתה כל כוונת מרמה. מצבו של הצד השלישי לא השתנה בעקבות אי מסירת המידע על ידי הנתבע, שכן בכל מקרה היה צריך ליתן כיסוי ביטוחי לנתבע. המרמה צריכה להיות כזו, שבעקבותיה - מקרה שלא היה נכנס בגדר הכיסוי הביטוחי, נכנס בו, או שנעשה נסיון להגדיל את הפיצוי מחברת הביטוח, וכאן אין לא זה ולא זה. עוד לדברי הנתבע, סוגיית מסירת המידע הכוזב רלוונטית לענין שלב כריתת חוזה הביטוח, ולא זה השלב בו עסקינן.

7.לטענת צד ג, לא יכולה להיות מחלוקת, כי הגורם לתאונה היה שכרותו של הנתבע. הנתבע הודה, כי איבד שליטה על רכבו. פעם מסר שהיה זה בגלל חתול שקפץ לכביש, פעם אחרת מסר ש"ננעלו" לו גלגלי הרכב. לקצין המשטרה, בהליך שקדם לשלילה המנהלית, אמר במפורש: "אני בן אדם שלא שותה בכלל ואתמול שתיתי בקבוק בירה והשפיע עלי, והסיבה שבגללה נגרמה התאונה רשומה בכך", ולמרות זאת - בהודעה שמסר לצד ג באותו יום, לא הזכיר ולו בחצי מילה את העובדה שנהג תחת השפעת אלכהול, או כי נבדק בשל חשד כזה. מצב זה, טוען צד ג, מכניס את המקרה דנן לגדרו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הקובע:
"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו."

טענה זו נתמכה על ידי ב"כ צד ג בפסיקה, בספרות וגם בהפניה לחוק העונשין, לענין ההגדרה לפיה ראיה מראש של התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן. במקרה זה, טוען צד ג, הנתבע ביקש לקבל כיסוי ביטוחי בגין הארוע, היינו לקבל טובת הנאה, על בסיס העלמת עובדת היותו שיכור במועד התאונה מעיני צד ג, ובכך די כדי למלא אחר דרישת כוונת המרמה שבסעיף 25.

הכרעה בטענת המרמה

8.סבורה אני, כי הטענה שצד ג פטור מחובתו במקרה זה בשל מרמה מצד הנתבע - דינה להדחות. אפילו אקבל את טענת צד ג, כי הנתבע העלים ביודעין מפניו את עובדת היותו בגילופין בשעת התאונה, וכי השכרות הינה הסיבה לקרות התאונה, עדיין לא נראה לי שהמקרה בא בגדרו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. זאת, מאחר שלא מתקיים במקרה זה היסוד של "כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הכוזבות", שהינו - גם לטענת צד ג - חלק מדרישות הסעיף.

9.ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, פסקה 4 לפסק הדין (ניתן 19.5.98. הציטוט מתוך מאגר "נבו"), אליו הפנה גם ב"כ צד ג בסיכומיו, נכתב:
"סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". פרקליט המבקשת טען לפנינו כי דיבור זה כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. יסודות אלה של "כוונת המרמה" בסעיף 25 לחוק מקובלים עלינו."

במקרה דנן, אין מחלוקת, שהפוליסה מכסה נהיגה בשכרות. לא נטען, שהנתבע לא ידע עובדה זו. לפיכך, לא ברור לי כיצד היה בהסתרת עובדת הנהיגה בשכרות מפני צד ג, כדי לגרום לצד ג לשלם לנתבע תגמולים, שאלמלא ההסתרה לא היו משולמים לו. לא ברורה לי הטענה שהיה כאן נסיון לקבל טובת הנאה, שלא הגיעה לנתבע. מה יכול היה הנתבע להשיג עקב ההסתרה, במישור יחסיו עם צד ג? מה היתה כוונת המרמה?
הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית האם נכון שלא סיפר לצד ג על הנהיגה בשכרות משום שחשש, שאם יספר - לא יקבל כיסוי ביטוחי. על כך השיב:
"קודם כל הם לא שאלו אותי כלום על זה. הם אמרו לי לכתוב בקצרה מה היה... זה היה לפני שהורשעתי"
(פרוטוקול הדיון מיום 29.4.07, עמוד 3).


לא הוכח, כי הנתבע סבר שהסתרת המידע תאפשר לו לקבל תגמולים, שאחרת לא היה מקבלם (ואפילו היה סבור כך - טעות היתה בידו). לא הוכחה כוונת מרמה.

לאור דברים אלה, אני דוחה את טענת צד ג, שחל סעיף 25 לחוק על המקרה שלפני.

טענת האשם התורם החוזי

10.לטענת הנתבע, בהעדר החרגה בפוליסה לגבי נהיגה בשכרות, הרי שהנתבע קיים את תנאי הפוליסה במלואם. דוקטרינת האשם התורם יושמה במקרים שונים, על פי נסיבותיהם, רק כאשר מקרה הביטוח התרחש עקב מקרים קיצוניים של חוסר אכפתיות, פזיזות ורשלנות, במצב שלא מאפשר נהיגה כלל. במקרה דנן אין מקום ליישמה שכן הנתבע נהג מעל רבע שעה בתוך ת"א, בלילה, ולכן אין מדובר בנסיבות המתאימות ליישום הדוקטרינה.

11.לטענת צד ג, בתי המשפט בישראל לא שבעו נחת מהעובדה, שבעקבות אי החרגת נהיגה בשכרות בפוליסה התקנית,
נוצר מצב שמבוטח שיכור נהנה מכיסוי ביטוחי מלא, ותוך יצירת "חקיקה שיפוטית", קבעו - באמצעות יישום החובה לקיים את החוזה בין המבוטח למבטח בתום לב - שקיים מונח של "אשם תורם חוזי". הדוקטרינה של אשם תורם חוזי מיושמת במערכת היחסים שבין מבוטח למבטח במקרים רבים - נהיגה בשכרות, הפקרת רכב וכיוצא באלה. ב"כ צד ג צירף לסיכומיו מספר פסקי דין, שבהם ייחסו בתי המשפט למבוטח שיעורים משתנים של אשם תורם חוזי, בין 25% ל-50%, כולם בשל נהיגה בשכרות. למשל: ת"א (ראשל"צ) 1683/04 גול נ' שוורצמן (ניתן ביום 19.9.04, מפי השופטת יעקובוביץ'); ת"א (י-ם) 11794/04 ביטוח חקלאי אג"ש מרכזית בע"מ נ' בן שמשון (ניתן ביום 10.11.05 מפי השופט בר-עם); ת"א (ת.א) 31466/03 קשר ליס א קאר בע"מ נ' קוזנדב אלכסנדר ואח' (ניתן ביום 3.3.05 מפי השופטת פליגלמן); ת"א (ת.א) 48093/05 איוונוב נ' הפניקס הישראלי בע"מ (ניתן ביום 25.5.06 מפי השופטת פרוסט-פרנקל); ת"א (ת.א) 172514/02 AIG ביטוח זהב בע"מ ואח' נ' שלומוב אנטולי ואח' (ניתן ביום 30.12.04 מפי השופט בשן) וכן ת"א (ת.א) 174041/02 ליזוגוב נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 10.8.03 מפי השופטת פליגלמן).

הכרעה בטענת האשם התורם החוזי

12.אציין, תחילה, כי טענת הנתבע לא ברורה לי כלל ועיקר. מאין למד שיש ליישם את הדוקטרינה של אשם תורם חוזי "במקרים קיצוניים של חוסר אכפתיות, פזיזות ורשלנות של נהיגה במצב שלא מאפשר נהיגה כלל וכלל"? לא מצאתי הגדרה דומה בפסקי הדין שצורפו, והנתבע לא הפנה לפסיקה מטעמו, אך אם זה אכן המצב - מאין למד ב"כ הנתבע, שאם הנתבע דנן נהג במשך רבע שעה בת"א בלילה, שולל הדבר את האפשרות שנהג בחוסר אכפתיות או פזיזות? הרי לדברי הנתבע עצמו, הוא איבד שליטה על רכבו, והדבר התרחש בשל כך, שהוא שתה בירה - כאשר אינו מורגל בשתיה, ולכן השתכר וגרם לתאונה. הטענות, כאמור, לא ברורות לי.

13.עוד אציין, לענין פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ צד ג, כי פסק דינו של השופט בשן בת"א 172514/02 AIG ביטוח זהב בע"מ ואח' נ' שלומוב אנטולי ואח', אשר הובא לעיל, ובו דחה בית המשפט את תביעת המבוטח, שונה מהאחרים: השופט בשן לא יישם את דוקטרינת האשם התורם, אלא הגיע למסקנה, כי בנסיבות המאד מיוחדות של המקרה שלפניו, התנהגות המבוטח עלתה כדי זדון. לכן, קבע השופט בשן, אין מדובר ב"התנגשות מקרית", לכן אין "מקרה ביטוח" כהגדרתו בפוליסה. עוד קבע, שאפילו היה "מקרה ביטוח", הרי שהמקרה נכנס בגדר "מעשה מכוון", המוחרג על ידי הפוליסה. אני מסכימה הן לניתוח של השופט בשן והן עם מסקנתו, בנסיבות אותו מקרה. עם האמור בפסקי הדין האחרים לא אוכל, בכל הכבוד, להסכים, כפי שאפרט להלן.

14.השאלה של יישום דוקטרינת האשם התורם החוזי בקשר לחוזי ביטוח נדונה מעת לעת בפסיקה. כשם שב"כ צד ג מצא פסקי דין התומכים בעמדתו (ויש עוד רבים נוספים), לפיה יש להחיל את הדוקטרינה ביחסים שבין מבוטח למבטחת, ניתן למצוא פסקי דין רבים בהם מיאנו בתי המשפט ליישם אותה (ר' סקירה מפורטת שערכה השופטת אברהמי בת"א (ת.א) 133272/01 עוזר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 23-24 לפסק הדין (ניתן ביום 1.8.05), להלן - ענין עוזר).

15.קיימת תמימות דעים כמעט מלאה, כי ביחסים שבין מבטחת של מזיק פלוני לבין הניזוק, אין להחיל בשום מקרה את דוקטרינת האשם החוזי התורם, אך בפנינו מקרה "נקי" מהבחינה הזו: המבטחת לא נתבעה בתיק שבפני, אלא רק המזיק, וחבותו כבר סוכמה בין הצדדים. אני נדרשת לסוגיה של אשם תורם חוזי אך ורק ביחסים שבין מבוטח למבטחת.

16.בקליפת אגוז ניתן להגדיר את המחלוקת ככזו שמנסה ליישב בין שני אינטרסים סותרים: מצד אחד קיים האינטרס למנוע סוגי התנהגות מסוימים, שניתן לראות בהם קיום חוזה שלא בתום לב, אף שאינם עולים כדי מעשה מכוון במזיד (נהיגה בשכרות, כניסה לאזור מסוכן ביודעין, הפקרת כלי רכב וכיו"ב) ולהוקיע אותם, בין השאר בעזרת תמריץ כלכלי שלילי, של מניעת כיסוי ביטוחי במקרים כגון אלה. מצד שני, קיים אינטרס חופש החוזים, והאינטרס הציבורי בקיומה של ודאות בחוזי ביטוח, באופן שמבוטח ידע בדיוק מה הם הסיכונים שבגינם הוא מבוטח, מבלי לחשוש שמא בדיעבד עשוי פקיד ביטוח פלוני, או מותב כלשהו בבית משפט, לקבוע שסיכון מסוים, למרות האמור בחוזה הביטוח - איננו מכוסה.

17.שאלת מקומה של טענת אשם תורם חוזי, בחוזי ביטוח1, נדונה אף היא לא אחת. בע"א (חי') 1307/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פי.וי.בי הדבקות בע"מ (להלן - ענין פי.וי.בי), קבע השופט פינקלשטיין כך:
"נפתח ונציין, כי רשלנות רבתי של מבוטח מוכרת כעילה לפטור מבטח מאחריות. בית המשפט העליון קבע, כי אפשר שפטור כזה יחול בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא אובייקטיבי-פיזי, היינו כי המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת, והשני הוא סובייקטיבי-נפשי, לאמור, כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות (ראו, למשל, ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג (1) 337, 342-344). העובדה שמבוטח פעל תוך התרשלות גרידא - עובדה זו כשלעצמה - איננה אמורה אפוא להביא לדחיית תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח. הטעם לכך הוא, שהסיכון לפיו יתרחש מקרה הביטוח עקב רשלנותו של המבוטח, הוא ממין הסיכונים הצפויים, והוא מגולם בפרמיות המשולמות לחברת הביטוח (למשל, ת"א (תל אביב) 133272/01 עוזר מנשה נ' סהר, תק-של 2005(3), 2384, ס' 26-28 לפסה"ד). [ההדגשות במקור]
(הציטוט מתוך מאגר "נבו")




1 להבדיל מחוזים "רגילים", בין שני צדדים בעלי כח שווה, כבמקרה Eximin, הוא פסק הדין המרכזי בענין זה - ע"א 3192/90 Eximin S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מז (4) 64

= 4 =


ר' בענין זה גם בספרם של מ' יפרח ור' חרל"פ ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, תשס"א-2001, סעיף 4.5.

18.נקודה נוספת בסוגיה ובהתלבטות הוארה בדעתה של השופטת חפרי-וינוגרדוב בענין פי.וי.בי:
"דוקטרינת האשם התורם החוזי מהווה היום חלק בלתי נפרד מדיני החוזים של שיטתנו המשפטית.

השאלה הניצבת במקרה זה היא האם נכון להחיל אותה ביחס לחוזה ביטוח הנדון בערעור זה, בהעדר תנייה מפורשת בחוזה בדבר חיוב המבוטח בנקיטת אמצעים סבירים למניעת מקרה הביטוח.

בענין אחר (ע.א. 2302/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסא נג'אר, תקדין מחוזי 2004(4) 5590) הייתי בדיעה שלמרות שהמבוטח באותו מקרה חב באשם תורם משמעותי, אין לפעול על פי דוקטרינת האשם התורם לאור האמור בסעיף 38 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 המכיל הוראה בדבר ייחוד תרופות ומורה כי תרופות המבטח לפי סעיפים 7, 15, 18, 24 ו-25 מוציאות בענינים הנדונים בהם את תרופות המבטח לפי דין אחר. זאת, תוך אזכור פסק דינה של דעת הרוב בענין ע.א. 282/89 רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2) 339, שציינה כי מקום שעומד למבטח סעד על פי סעיף 7(ג) לחוק חוזי הביטוח שענינו בפיצוי יחסי, לא יוכל להיזקק לעקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) שכן את גישת המחוקק יש להבין ככוונה להצר את אפשרויות המבטח להשתחרר מחובתו לשלם תגמולי ביטוח על בסיס טענת אי גילוי מצד המבוטח, כאשר סעיף 38 הוא הוראה כופה שבא להיטיב עם המבוטח ולצמצם את תרופות המבטח.

בענין ע.א. 2302/04 הנ"ל, נעשה שימוש בסעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח לצורך העמדת סכום התגמולים על שיעור יחסי כהוראתו.

בעניננו, לא מדובר בשינויים בסיכון המאפשרים פעולה על פי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח הדן בתוצאות של החמרת הסיכון.

גישתו של בימ"ש השלום לפיה אין לבדוק כלל שאלות של אשם תורם ביחס לחוזה ביטוח אינה נראית לי. יחד עם זאת , כפי שציינתי לעיל, במצב בו קיימת הוראה בדבר ייחוד תרופות על פי חוק חוזי הביטוח, אין לדעתי תחולה לעקרון האשם התורם.

במקרה שבפנינו, מקום שלא הופנינו להוראה בדבר ייחוד תרופות העשויה לשלול את ההכרה באשם תורם מצד המבוטח או לענין אחר העשוי לפעול באותו כיוון, נראה כי אין מניעה מלהשתמש בדוקטרינה הנדונה."

19.יצויין, כי על פסק הדין הנ"ל הוגשה בר"ע (רע"א 8898/06 פי.וי.בי.הדבקות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ) שטרם הוכרעה, אך לדעתי, בכל הכבוד (וכל עוד אין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון), אין להחיל את הדוקטרינה של אשם תורם חוזי בחוזה ביטוח, והטעם לכך אינו רק קיומה של הוראה בדבר ייחוד תרופות. יש לזכור, כי בחוזה ביטוח הושם דגש חזק מאד על הצורך להגן על הצד החלש, הוא המבוטח, כפי שנקבע פעם נוספת לאחרונה בע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש (ניתן 25.6.07 - מאגר נבו). הדברים הבאים מתייחסים אמנם לביטוח רכב חובה, אך רוחם נכונה, להשקפתי, גם לעניננו:
"49. הדין מגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח. פער כוחות זה בא לידי ביטוי במיוחד לאחר אירוע מקרה הביטוח (אליאס, דיני ביטוח לעיל, עמ' 323; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פד"י מט (2) 749, 765). ... חשיפתו של נהג רכב לאפשרות כי הוא יניח בתום לב שיש לו כיסוי ביטוחי מלא לפגיעה בתאונה, וימצא עצמו לאחר תאונה במצב שבו הביטוח אינו מכסה את הפגיעה, בעוד ציפייתו הטבעית לקיומו של כיסוי ביטוחי תתבדה, עלולה להיות הרת-אסון עבורו. הדבר עלול להותירו בלא פיצוי כלל - בין מהמבטח ובין מקרנית; הדבר עלול להביאו לכדי עבירה פלילית של נהיגה בלא ביטוח תקין. מציאות זו מחייבת את חברות הביטוח בחובות גילוי מיוחדות כלפי המבוטח, לבל ייכשל, בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול". כדבריו של הנשיא שמגר בע"א 188/84 "צור", חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פד"י מ (3) 1, 17 (להלן - פרשת צור נ' חדד):

"...סעיף 39 חל על חוזה ביטוח, ומשמחליטים שהוא חל, הרי 'סעיף 39 לחוק החוזים עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום לב' (בג"צ 59/80, עמ' 836). חובות נוספות אלו חלות על מבטחים כמו על כל מתקשר אחר בחוזה. יתרה מזאת, מן הראוי שיחולו על מבטחים במידה רבה, משום שהללו מנסחים חוזים ותניות פטור לא אחת ללא ידיעתם מראש של המבוטחים, ובלי שיש לאלו היכולת המעשית להתנגד לכך" (ההדגשות אינן במקור).

(ראו גם ע"א 847/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פד"י לא (2) 780, 782).


50. ההגינות הבסיסית ביחסי מבטח ומבוטח, ובמיוחד בתחום ביטוח חובה בתאונות דרכים, מחייבת כי יהיה גילוי מלא וברור של אותן תניות פטור המגבילות את הכיסוי הביטוחי. הגבלות כאלה אינן יכולות להסתתר מאחורי ניסוחים המשתמעים לשתי פנים, המתארים על דרך החיוב את אשר הם מתכוונים להשיג על דרך השלילה. מוצר ביטוחי הנמכר באורח סטנדרטי לאלפים ולרבבות נהגים צריך להיות נהיר וברור על פניו - מה הוא מעניק ומה אינו מעניק. מקום שחובת גילוי זו לא באה על ביטוייה, יש לתקן את הדבר על-ידי פירוש חוזה הביטוח ברוח התואמת את הבנתו וציפייתו הטבעית של המבוטח".

20.אכן, לדעתי, כאשר מדובר בחוזה ביטוח, יש לתת משקל כמעט מוחלט למה שנקבע בחוזה בין הצדדים, במפורש.

הדברים נאמרו בצורה ברורה ומפורטת בע"א 1632/94 פוגריבצקי ולדימיר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כרך כו(7) 548:
"מדיניות משפטית נאותה, יכולה להביא להחמרה בעונשם של נהגים שיכורים, לעיכוב בחידוש רישיון למי שנתפס כשהינו נוהג במצב שכרות, וכיו"ב. ספק בעינינו אם מדיניות משפטית נאותה יכולה לחדור לתחום של חוזה שנערך בין שני צדדים פרטיים (בהבדל מרשיות המדינה), כאשר ההסכם נערך מרצונם והוא מגבש כל מה שהוסכם ביניהם. מדיניות משפטית נאותה כוללת גם התחשבות בעקרון חופש החוזים, במיוחד כך כאשר הפתרון קל וזמין כל כך, ..., דהיינו הכנסת מילה אחת בפוליסה....
... נראה לנו שיש ממש בענין זה בטענותיו של בא כח המערערת לפיהן יש לדבוק במילות הפוליסה, ומשלא מצא מנסח הפוליסה מקום להתייחס במפורש לאפשרות של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, אין להכניס פטור עקב נהיגה בשכרות בעקיפין, ולהתייחס לכך כאילו מדובר בתנאי מכללא הכלול בסעיפי הפוליסה. לצד הצורך שלא לתת למי שהכניס עצמו למצב שאינו שולט על פעולותיו, כהגדרת בית משפט קמא, ליהנות מפרי התנהגותו, קיים גם הצורך לשמור על חופש החוזים, ועל יציבות בפרשנות חוזים באופן כזה, שאם לא מצוי בפוליסה סעיף מפורש המונע פיצויים במקרה של שכרות, לא יוכנס סעיף לפוליסה בעקיפין.."

21.בתי המשפט אכן מצאו להבחין בין מצבים שבהם קיימת בפוליסה עצמה תניה לגבי התנהגות המבוטח, לבין פוליסות בהן אין תניה כזו. (ר' ענין פי.וי.בי, פסקה 26 וכן ענין עוזר בפסקה 22 ובפסקאות 26 עד 29). במקרה שלפנינו אין תניה שכזו, ויפים לענין זה דברי השופטת אברהמי בענין עוזר, פסקה 28 לפסק הדין (הציטוט מתוך מאגר "נבו"):
"פסיקת בתי המשפט בענין תניות הנוגעות להתנהלותו של מבוטח קיימת שנים רבות. חברת ביטוח בוחרת אם להכליל תנייה זו או אחרת בהתקשרות עם המבוטח אם לאו. כאשר היא מבצעת את בחירתה, הדבר מחושב, או עליו להיות מחושב, בסיכון שהיא נוטלת על עצמה ובפרמיות שהיא דורשת.

כאשר בחרה חברת הביטוח שלא לכלול תנייה לענין התנהגותו של המבוטח, כבמקרה שלפני, אין סיבה להעמיד אותה במצב טוב יותר מאשר חברת ביטוח אשר הכלילה תנייה מסוג זה. כפי שנזכר לעיל, גם כאשר קיימת תנייה לגבי התנהגותו של המבוטח, ניתנת לתנייה פרשנות מצמצמת. לפי הפסיקה, ינתן לתנייה זו תוקף רק כאשר המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת ההתנהגות הדרושה והוכח בנוסף כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי-אכפתיות כך שחזה באפשרות קרובה כי התנהגותו תגרום נזק (ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג (1) 337)."

22.הבחנה נוספת שנעשתה הינה בין אשם, הנוגע לקרות מקרה הביטוח (עשיית מעשה שהקל על התרחשות מקרה הביטוח), לבין אשם הנוגע למילוי דרישות הפוליסה (למשל - הפרת תנאי מיגון, מחדל לתקן נזק לאחר שהתרחש וכו'). ירון אליאס בספרו דיני ביטוח, כרך א, מהדורה ראשונה, התשס"ב-2002, סעיפים 11.24 עד 11.26, סבור כי לתורת האשם החוזי אין תחולה בדיני הביטוח, רק כשמדובר באשם הנוגע למקרה הביטוח עצמו. ואולם, כאשר מדובר במקום שבו אשמו של המבוטח אינו נעוץ בעצם ההתנהגות שגרמה למקרה הביטוח, אלא במחדלים אחרים, הנוגעים לקיום תנאי ההתקשרות - השיקולים המונחים ביסוד דחיית תורת האשם התורם בתחום הביטוח מאבדים מתוקפם, ואין כל מניעה ליישמה. המקרה דנן הוא מקרה מהסוג הראשון (שבו, גם לדעת אליאס, אין להחיל את הדוקטרינה).

23.התייחסות לסוג נוסף של מקרים - כאשר יש אשם תורם של המבוטח בכריתת חוזה ביטוח, שאינו מתאים לצרכיו או מצבו של המבוטח (כאשר חוזה הביטוח כולל תנאי, שמראש אינו מתאים, בשל מידע שגוי שנמסר בהצעת הביטוח) - ניתן למצוא בספרו של אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים, תשנ"ז-1997, בסעיף 7.47 (ה"ש 160).

24.לקראת סיכום, אני מפנה לעמדתה של השופטת ניצה מימון-שעשוע, בת"א (כ"ס) 4303/03 חברת לבידי זהב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.8.05), המתייחסת לכך שבפוליסה התקנית (היא זו שחלה בעניננו), הוחרגה אך ורק נהיגה תחת השפעת סמים:
"כאשר מחוקק המשנה החריג רק נהיגה תחת השפעת סמים, חזקה עליו שהיה ער לאפשרות להחריג גם נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, אך בחר ביודעין שלא לעשות כן (ראו פסק דינה של כב' השופטת פליגלמן, בת.א. (ת"א) 174071/02 ליזוגוב נ' עלית חברה לביטוח בע"מ, אשר צורף לסיכומי הנתבעת).


לעומת פסקי דין אלה של בתי משפט השלום, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, בע"א 1632/94 פוגריבצקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (דינים מחוזי כרך כו(7) 5), קיבל את הערעור במקרה דומה, בו נדחתה תביעתו של נהג שיכור לתגמולי הביטוח המקיף, וקבע קביעה הפוכה, השוללת את החרגת הנהג השיכור מהכיסוי הביטוחי. זאת, לאור לשונה הברורה של הפוליסה, המחריגה רק נהיגה תחת השפעת סמים. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענות בדבר "חוסר תום לב" (עקב הנהיגה בשכרות), וקובע כי אין באמירה כללית כזו כדי לחתור תחת מילותיה הברורות של הפוליסה אשר אינה מחריגה נהיגה תחת השפעת אלכוהול, ולהגיע לתוצאה זו בעקיפין, כ"תנאי מכללא".

המדיניות המשפטית הראויה, שעמדה לנגד עיני המחוקק, היא כי המלחמה בתאונות הדרכים ובנהגים שיכורים או עברייני תנועה צריכה להתמקד בתחום המשפט הפלילי והתעבורתי, בו ניתן להעניש - בכל דרכי הענישה הידועות - ולהרחיק מהכביש את הנהגים הללו; איש כמידת חטאו ייענש. אין מקומה של מלחמה זו בתחום הכיסוי הביטוחי, בו אין זהות בין מי שנושא באשם לבין מי שסופג את ה"עונש", ואין תאימות בין מידת האשם לבין הנזק הכספי שנגרם. שלילת הכיסוי הביטוחי מנהגים שיכורים, רשלנים או עברייני תנועה, היתה עלולה לפגוע אנושות באזרחים תמימים אשר כל חטאם הוא כי מסרו את רכבם לבן משפחה או חבר, שנהג בקלות דעת.

בנוסף, בשונה מהשימוש בסמים, שאסור ע"פ החוק בכל מידה, הרי שצריכת אלכוהול היא מותרת ומקובלת, וכלילת חריג כזה בפוליסה היתה בהכרח מובילה להתדיינויות ממושכות בשאלה, האם שתה הנהג כוס בירה אחת או שתיים? וכמה זמן לפני צאתו לנסיעה? ומה היתה תכולת קיבתו? ועוד ועוד, כמיטב יכולתן של חברות הביטוח ושלוחיהן להתיש את המבוטח, ונמצאת מטרתו של הכיסוי הביטוחי מסוכלת.

אני סבורה, כי הכנסת תניות כאלה לפוליסה "בדלת האחורית", ע"י שימוש בדוקטרינת האשם החוזי התורם, שמה לאל את כוונת המחוקק בנסחו את הפוליסה התקנית."
(הציטוט מתוך מאגר "נבו").

25.אני מצטרפת לעמדתה, ואוסיף משלי: במקרה שלפני, טוען הנהג כי בדרך כלל אינו שותה. לכן, כששתה בקבוק בירה אחד, הדבר השפיע עליו, אף שהוא לא הרגיש שהוא שיכור (ר' הודעתו ב"שימוע והחלטה על פסילה מנהלית..." שסומנה ג/3 וכן דבריו בדיון לפני, ביום 29.4.07, עמוד 3-4). עם כל הדאגה הרבה, שהיא נחלת כולנו, מהמצב הרווח בימים אלה בדרכים, בו כולנו עדים לתאונות דרכים רבות וקשות, המתרחשות בגלל נהיגה בשכרות, הנוכל לומר כי יש יותר תאונות בגלל נהיגה בשכרות, מאשר תאונות הנגרמות על ידי נהגים שאינם שיכורים, אך נוהגים במהירות מופרזת? או בגלל נהגים המתעלמים מרמזורים אדומים ומתמרורי "עצור", החוצים פס לבן ועוקפים במקומות אסורים, הנוהגים במצב של עייפות קיצונית וסוטים לנתיב נגדי או לשוליים, בהם נוסע רוכב אופניים? היכן יוצב הגבול של ייחוס אשם תורם לנהג שכזה? האם ההתנהגות בכל המקרים הללו תהווה אשם תורם? האם נסיעה במהירות של 10-20 קמ"ש מעל המהירות המותרת, בכביש מהיר, דינה כנסיעה במהירות שהיא פי שניים מהמהירות המותרת, באיזור מאוכלס? האם התעלמות מרמזור אדום דינה כדין התעלמות מתמרור עצור? ואם בנהיגה בשכרות עסקינן: האם דין נהג, ששתה כוס יין במסעדה, עם ארוחת הערב, והמתין זמן מה (אך מסתבר שלא די), כדי שהאלכוהול יתפוגג כליל, כדין נהג ששתה לשוכרה, במודע, ונכנס לרכבו מיד, במצב של טמטום חושים? ואם התשובה לשאלה זו שלילית - היכן מקומו של הנתבע דנן במדרג החומרה?

26.שאלות אלה, שהתשובה עליהן עשויה להיות לא זהה, בהתאם לזהות הנשאל, השקפת עולמו, גילו, תפקידו ומקום עבודתו, רקעו האישי, סיפור חייו ומשתנים נוספים - אסור שתשארנה ללא מענה ברור ומפורש בחוזה הביטוח, אם המבטח עשוי לבקש להסתמך על כך לאחר קרות מקרה הביטוח. לא ניתן להשלים עם מצב, שבו אדם שנוהג ברכבו, לא ידע - במדויק ככל האפשר - בגין איזה מקרים הוא מבוטח. גם כך, הפסיקה המרובה בנושאים הקשורים למתן כיסוי ביטוחי, מעידה שאי הודאות קיימת ממילא. בענין זה, אני מאמצת את דבריו של השופט פרידלנדר בת"א (ת"א) 750294/04 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכאלי עילאי עדי, ניתן ביום 9.8.05 (פורסם במאגר "נבו"):
"... הפחתת סיכונים היא תכליתו ונשמת אפו של חוזה הביטוח. כל עמימות ואי-וודאות מגדילות את הסיכון, וחותרות תחת תכליתו של הביטוח."

27.אני אמנם סבורה, שיש לשלב את חברות הביטוח במלחמה בתאונות הדרכים, גם בדרך של צירוף "תג מחיר" למעשים שיש להוקיעם (כגון נהיגה בשכרות, התעלמות מרמזור או תמרור, חציית פס לבן וכיוצא באלה), אך הדרך לעשות כן היא בהתניה חוזית מפורשת וברורה מראש. חובה לעשות כן בדרך שתגרום למבוטח להיות מודע היטב מראש הן למקל והן לגזר, שאם לא כן - כיצד תפעל הסנקציה כדי לכוון התנהגותו, לעבר הדרך הרצויה? הדברים הללו אינם, כמובן, בגדר חידוש, במובן זה, שגם כיום נגזרות פרמיות הביטוח מגורמי סיכון (גיל נהג, ותק, עבר ביטוחי וכד'), וגם כיום מתייחס חוק חוזה הביטוח למצב שבו יתכן שתהיה "חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או מחדל של המבוטח..." (סעיף 29 לחוק).

28.סיכומו של דבר - אני דוחה את טענת צד ג, כי יש לייחס לנתבע אשם תורם חוזי במקרה שבפני, ולשלול ממנו - חלקית או באופן מוחלט - החזר תגמולי ביטוח, בגין הפיצוי שחוייב לשלם לתובעת.

סיכום

29.לאור כל האמור, אני דוחה את שתי הטענות של צד ג ומקבלת את הודעת צד ג.


לפיכך, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 39,111 ₪, כשסכום זה צמוד למדד מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בהתאם להסכמת הצדדים, סכום זה כולל אגרת משפט ששולמה ושכ"ט עו"ד.

כמו כן, אני מחייבת את צד ג לשלם לנתבע סך של 39,111 ₪, כשסכום זה צמוד למדד מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות הענין, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות בהודעה לצד שלישי לזכות הנתבע.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אשם תורם חוזי

  2. אשם תורם קטין

  3. אשם תורם ערעור

  4. אשם תורם עבודה

  5. טענת אשם תורם

  6. אשם תורם בצומת

  7. אשם תורם בפלילי

  8. אשם תורם של הבנק

  9. אשם תורם של עובד

  10. דוקטרינת אשם תורם

  11. אשם תורם מכירת נכס

  12. אשם תורם הפרת חוזה

  13. אשם תורם נזקי רכוש

  14. אשם תורם חוזה ביטוח

  15. אשם תורם והקטנת נזק

  16. אשם תורם פניית פרסה

  17. אשם תורם נפילה ברחוב

  18. אשם תורם בדיני עבודה

  19. אשם תורם תאונת עבודה

  20. אשם תורם עוולת התרמית

  21. אשם תורם תאונות דרכים

  22. אשם תורם עבודה מסוכנת

  23. אשם תורם אחריות מוחלטת

  24. אשם תורם 20% תאונת עבודה

  25. אשם תורם כהגנה למפר חוזה

  26. אשם תורם המפקח על הביטוח

  27. אשם תורם חוזי בדיני ביטוח

  28. אשם תורם בתביעה אזרחית נגררת לפלילים

  29. אשם תורם בשיעור של 10% בתאונת דרכים

  30. קבלת תביעה בניכוי אשם תורם בשיעור 20 אחוזים

  31. פגיעה ברכב חונה המקום שאסור לחנות, אשם תורם של בעל הרכב החונה

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון