אשרת כניסה תלמיד א-2


העתירה
1.העתירה המינהלית דנן נסבה על סירובו של משרד הפנים להעניק מעמד בישראל לקטין תושב זר שאמו רכשה מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן – חוק השבות), עם עלייתה ארצה בעקבות נישואיה השניים ליהודי.

2.העתירה מכוונת כנגד החלטות משרד הפנים, שחלקן ניתנו במהלך הדיון המשפטי, לפיהן נדחתה בקשת העותרים להקניית מעמד בישראל לעותר 1, שהנו אזרח רוסיה יליד 1988, במסגרת בקשה לאיחוד משפחות שהגישה אמו – העותרת 2, אשר רכשה את אזרחותה הישראלית בהתאם להוראות חוק השבות, מכוח נישואיה לעותר 3, בהיותו יהודי. העותרים מבקשים מבית-המשפט להורות למשרד הפנים לאפשר את כניסתו של העותר 1 לישראל ולהעניק לו מעמד של תושב המדינה, זאת מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל), ומתוקף הנוהל שהתווה משרד הפנים – "נוהל הטיפול בהענקת מעמד לבן קטין של בן/בת זוג של זכאי שבות" (נוהל 5.2.0024, נספח מש/7 לכתב-התגובה מטעם המשיבים, להלן – הנוהל).

3.העתירה מתמקדת בעיקרה ביישומו של הנוהל בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, ואינה מכוונת כנגד הנוהל עצמו. הנוהל מסדיר את דרך הקניית המעמד לקטין הנלווה להורה שרכש מעמד בישראל על-פי חוק השבות (הורה המכונה בנוהל כ"זכאי שבות"). כרקע לסקירת העובדות והצגת המחלוקות שבין הצדדים, אציין כי שלוש מדרישות הנוהל, הרלבנטיות לדיון שלפנינו, הן "הימצאות הילד בחזקת ההורה הזכאי בשנתיים שקדמו לכניסתו של ההורה עם הקטין לישראל" (סעיף ב3), חובת "נוכחות הקטין וההורה הביולוגי" (סעיף ב7) והפנייה ל"לשכת הקשר" כאשר מדובר באזרח שהיה בעבר תושב חבר העמים (סעיף ב8).

הרקע לעתירה
4.להלן הרקע העובדתי לעתירה, העולה מכתבי-הטענות על נספחיהם.

העותר 1, גלב גוריאנוב (להלן – העותר) נולד ברוסיה ביום 4.5.1988. הוריו – אלכסיי גוריאנוב (להלן – האב) והעותרת 2, מרינה גוריאנוב (להלן – העותרת) – שאינם יהודים, התגרשו בשנת 1998 לאחר כעשר שנות נישואין, והעותר 1 נשאר בחזקת אמו. עם הגירושין, התרופף הקשר שבין העותר לבין אביו, והאב בשלב מסוים אף נמנע מלהיפגש עמו במשך חודשים ארוכים. ביום 3.12.99 נישאה העותרת 2 לעותר 3, גאורגי דיגינוב, שהנו כאמור יהודי, ובחלוף כשנתיים, ביום 10.10.01, עלו השניים לישראל וקיבלו אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות. עד לעליית בני הזוג ארצה, גדל העותר ברוסיה במשך כשנתיים עם אמו ובעלה השני. כאשר החליטו העותרים 2 ו-3 במהלך שנת 2001 לעלות לישראל, הערים אביו של הקטין קשיים על דרכם, וסרב לאפשר לקטין לעלות עם אמו לישראל. נוכח התנגדות זאת, החליטו העותרים 2 ו-3 לעלות לישראל לבדם, בהנחה כי במהלך שנת הלימודים יתרצה אביו של הקטין ויתיר לבנו לעזוב את רוסיה. על-כן, עם עליית אמו ארצה, נותר העותר ברוסיה והתגורר בבית סבו וסבתו – הורי אמו. לאחר כתשעה חודשים, ביום 18.7.02, התרצה האב ונתן הסכמתו בכתב לעלייתו של העותר לישראל (נספח א' לעתירה). כבר למחרת, ביום 19.7.02, הגיע העותר לארץ במסגרת אשרת תייר מסוג ב/2 שנופקה לו למשך חודשיים, ושהה כל אותה תקופה במחיצת אמו ובן זוגה, העותרים 2 ו-3.

5.ביום 31.7.02, כעשרה ימים לאחר הגעתו ארצה ועת היה בן ארבע-עשרה, הגיש העותר, באמצעות אמו העותרת, בקשה לקבלת מעמד בישראל. במסגרת הדיון בעתירה לא הציג משרד הפנים את טופס הבקשה מיום 31.7.02, אך הוא לא חלק על הגשתה נוכח העובדה שבדרכונו של העותר נרשם בכתב-יד במועד הנ"ל, בצד חותמת אשרת הביקור, כי הוגשה בקשה להסדרת מעמד. בהתאם לנוהל הנ"ל בעניין בקשות המוגשות על-ידי בני משפחה של זכאים לפי חוק השבות, שהיו בעבר תושבי חבר העמים, הועברה הבקשה לבדיקת "לשכת הקשר". בשימוע שנערך לעותר 3 ביום
27.8.02 בלשכת הקשר, נמצא כי הלה זכאי למעמד של עולה חדש לפי חוק השבות (על-פי הגדרת הנהלים –"זכאי שבות"), ולפיכך ובהתאם לנהלים הועברה בקשת העותר לקבלת מעמד בישראל, להמשך טיפול משרד הפנים. עוד באותו היום, לאחר שהסתיימו הבדיקות בלשכת הקשר, הוחלט במטה מינהל האוכלוסין בירושלים להמליץ על מתן אשרה זמנית לעותר לשהייה בישראל (אשרת תלמיד מסוג א/2), זאת לתקופת ביניים שבמהלכה תיבחן בקשתו לקבלת מעמד קבע בישראל. לאחר מכן, הוחזר תיק מינהל האוכלוסין של העותר ללשכת מינהל האוכלוסין בחיפה לצורך הנפקת האשרה, כאשר בתיק נכללה ההמלצה החיובית האמורה של מטה מנהל האוכלוסין בירושלים. לעותרים לא נמסרה כל הודעה על ההמלצה האמורה, וממילא הם לא הוזמנו ללשכת מינהל האוכלוסין לשם קבלת האשרה הזמנית.

6.כפי שעולה מכתב-העתירה ומתצהירי העותרת, בראשית חודש ספטמבר 2002 ניסתה העותרת לרשום את בנה הקטין לחטיבת הביניים בבית-הספר בוסמ"ת בחיפה, ואולם מנהלת בית-הספר הבהירה לה, כי לא ניתן יהיה לקבל את הבן ללימודים סדירים בהיעדר מעמד בישראל, ועל-כן התקבל העותר, באופן זמני, לכיתת האולפן (כמפורט בתצהיר המשלים מטעם העותרים, מיום 29.5.06). לגרסת העותרת, משעמד לפוג תוקף אשרת התייר של העותר, ניסתה לברר במשרד הפנים את מצב הבקשה, ונענתה כי טרם נתקבלה החלטה וכי על העותר לעזוב את הארץ בכדי שלא ישהה בישראל שלא כדין – דבר העלול לפגוע בבקשתו לקבלת מעמד. ביום 21.9.02, בחלוף חודשיים ממועד הגעתו ארצה, פקע תוקף אשרת התייר של העותר, והוא עזב את הארץ ושב לרוסיה מבלי להאריך את תוקף האשרה, ובטרם הודע לו על גורל בקשתו להסדרת מעמדו בישראל. עם שובו לרוסיה, התגורר העותר בבית הורי סבו וסבתו, הורי אמו, ולא בבית אביו, שהיחסים עמו התרופפו עד מאוד. העותרת ציינה בתצהירה, כי בנה עזב את ישראל רק על סמך ההמלצה האמורה של משרד הפנים, מתוך הבנה שאסור לו לשהות בישראל בטרם יוסדר מעמדו כחוק, והבהירה כי הדבר נעשה על-מנת שלא יפסיד שנת לימודים לאחר שהובהר לה כי כל עוד לא יוסדר מעמדו כתושב לא יוכל לשהות בישראל וללמוד בה.

7.ביום 16.1.03, כחודשיים וחצי לאחר שובו של העותר לרוסיה לבית סבו וסבתו, פנתה העותרת למשרדי לשכת האוכלוסין בבאר-שבע, לשם העתיקה את מגוריה יחד עם בעלה, וביקשה לדעת מה עלה בגורל הבקשה שהגישה בשעתו להקניית מעמד בישראל לבנה הקטין. לגרסתה, פקיד הלשכה השיב לה, כי הואיל והעותר יצא את גבולות הארץ לא ניתן להמשיך את הטיפול בבקשתו. ואולם, הפקיד לא עדכן את העותרת, כי עוד ביום 27.8.02 נתקבלה החלטה במטה מינהל האוכלוסין בירושלים להמליץ להעניק לעותר אשרת שהייה זמנית (אשרת תלמיד מסוג א/2). בתיק משרד-הפנים מצויה תרשומת לקונית אודות פנייתה של העותרת ללשכת מינהל האוכלוסין בבאר-שבע, מיום 16.1.03, כדלהלן: "האם הייתה היום בלשכה לברור בקשתו של בנה והתברר שהבן יצא מהארץ. טוענת שיצא להמשך לימודיו ולא יודעת מתי בדיוק יחזור" (התצהיר המשלים מטעם המשיבים מיום 28.5.06). העותרת ציינה בתצהירה המשלים, כי לו היה מעדכן אותה הפקיד בדבר החלטתו החיובית של מטה מינהל האוכלוסין להעניק לבנה אשרה זמנית, הייתה מביאה אותו ארצה כבר באותה עת, וטענה שהתרשומת הלקונית בתיק משרד הפנים על הדברים שאמרה כביכול (שאינה חתומה על-ידה), אינה מדויקת כלל, ולא אמרה שבנה עזב את ישראל להמשך לימודיו.

8.בחלוף יותר משנה, בחודש מאי 2004, פנו העותרים 2 ו-3 פעם נוספת על-מנת להסדיר את מעמדו של העותר, הפעם לקונסוליה הישראלית ברוסיה, אך בקשתם זו לא נענתה בחיוב והשניים הופנו למשרד הפנים במקום מגוריהם. העותרת הסבירה בתצהירה, כי העיכוב בפניות נוספות להסדרת מעמד לבנה נבע מחבלי קליטה קשים, ובכלל זה מצוקת דיור, עת נאלצו היא ובעלה להתגורר במשך למעלה מחצי שנה בדירת חברים בבאר-שבע.

9.ביום 25.8.04 הגישה העותרת למשרדי לשכת מינהל האוכלוסין בבאר-שבע בקשה לקבלת היתר כניסה לישראל עבור העותר, באשרת תייר (נספח ג'1 לעתירה), זאת לשם הסדרת מעמדו בישראל. בקשה זו נענתה בסירוב ביום 4.11.04, בזו הלשון: "על פי תשובה ממטה ירושלים אמא לא הייתה במחיצת בנה מעל שנתיים ולכן לא ניתן לאשר הזמנת הבן" (נספח ג'2 לעתירה). ביום 22.12.04 הגישה העותרת בקשה נוספת במסגרתה ערערה על החלטה זו ואף הביעה נכונות להפקיד ערבות כספית אם תידרש, אך הערר נדחה ביום 3.3.05, בהחלטה לקונית: "עומדים על ההחלטה הקודמת" (נספח ד' לעתירה).

10.משכך, פנה העותר 3 ביום 10.3.05 במכתב לשר הפנים (נספח ה' לעתירה), וביקש ממנו לאפשר את איחוד המשפחות של רעייתו עם בנה העותר החי ברוסיה בבדידות בבית סבו וסבתו. הוא גולל במכתבו את הניסיונות החוזרים ונשנים להסדיר לעותר מעמד בישראל, והדגיש כי העותר נאלץ בשעתו לחזור לרוסיה על-מנת שלא להפסיד שנת לימודים הואיל ולא יכול היה להירשם לבית ספר בישראל כל עוד לא הוסדר מעמדו. לאחר שנבדק העניין פעם נוספת במשרד הפנים, הודע לעותרים ביום 19.4.05 כי לא ניתן להיעתר לבקשה הואיל והעותר לא שהה במחיצת אמו למעלה משנתיים (נספח ו1 לעתירה).

11.בחודשים הבאים הוגשו לשר הפנים דאז, מר אופיר פינס, פניות נוספות מטעם העותרים על-ידי מספר גורמים, אשר הועברו על-ידי השר לטיפולו של מנהל מינהל האוכלוסין, מר ששי קציר. במכתבו מיום 27.9.05 לשר הפנים, ציין מר קציר כי אינו מוצא מקום לאשר לעותר מעמד בישראל, וכך נימק החלטתו:
"1. מבחינת המקרה בשנית עם אנשי המקצוע הרלבנטיים במשרד, עולה כי מר גוריאנוב הגיע לישראל באשרת תייר (ב/2) בחודש יולי 2002, ובתום תוקף האשרה, בחודש ספטמבר 2002, עזב את ישראל.
2. מבדיקתי וכפי שעולה ממכתבה של האם, בנה גלב עזב את ישראל מבחירתו, כיוון שביקש לשוב לרוסיה לתחילת לימודיו ומאחר שתוקף אשרת שהייתו בישראל פג.
3. האם פנתה שוב להגיש בקשה עבור בנה בשנת 2004 בלבד, דהיינו כמעט כשנתיים
לאחר עזיבתו את ישראל.
4. לאור העובדות הנ"ל ולאור האמור לעיל, איני מוצא מקום לאשר למר גוריאנוב מעמד בישראל" (נספח ו2 לעתירה).


תשובה דומה שלח מר קציר באותו חודש לחברת הכנסת מרינה סולודקין, סגנית שרת הקליטה, שפנתה אליו בעניינם של העותרים (נספח ו2 לעתירה).

12.ביום 7.11.05 פנו העותרים למנהל מינהל האוכלוסין באמצעות באת-כוחם, עו"ד הילה נפתלי, מטעם המרכז לסיוע משפטי לעולים של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. עו"ד נפתלי טענה במכתבה, כי חוות-הדעת שכתב מנהל מינהל האוכלוסין לשר הפנים התבססה על נתונים שגויים. היא גוללה בהרחבה בפנייתה את הנסיבות שבעטיין נאלץ העותר לחזור לרוסיה, עת נאמר בשעתו לאמו במשרד הפנים כי לא ניתן להאריך את אשרת השהייה שלו בישראל, כל עוד לא התקבלה תשובה מלשכת הקשר, וכי אם יישאר הלה בארץ ללא אשרה יהא בכך משום עבירה על החוק. היא הבהירה, כי בנסיבות אלו ומחמת אי-האפשרות לרשום את הבן ללימודים בישראל בהיעדר מעמד חוקי, החליטה האם – על-מנת שלא לפגוע בלימודיו של בנה ושלא לעבור על החוק – כי הלה ישוב לרוסיה ללמוד שם שנה נוספת, וכי במקביל תמשיך לפעול להסדרת מעמדו בארץ. (נספח ז3 לעתירה). משלא נענתה פנייתה, שלחה ב"כ העותרים למר קציר מכתב תזכורת קצר ביום 20.12.06 (נספח ז5 לעתירה).

13.ביום 25.1.06 שלח מנהל מינהל האוכלוסין לעו"ד נפתלי מכתב תשובה, שבו שב ודחה את בקשת העותרים. במכתבו ציין, כי הוא משיב למכתב מיום 20.12.06 (קרי – מכתב התזכורת הקצר), לא איזכר את המכתב המפורט מיום 7.11.05, וממילא לא התייחס כלל לטענות העובדתיות שהועלו באותו מכתב בעניין נסיבות חזרתו של העותר לרוסיה. מכתב התשובה של מנהל מינהל האוכלוסין היה זהה לחלוטין, מילה במילה, למכתבו מיום 27.9.05 לשר הפנים (שהובא בפיסקה 11 לעיל). על החלטה זו הוגש ערעור למחלקה המשפטית של משרד הפנים (נספח ט' לעתירה). משלא הגיב המשרד לערר, הוגשה העתירה דנן ביום 3.4.06, כחודש לפני שמלאו לעותר שמונה-עשרה שנים, זאת מתוך חשש נוסף שאם לא יוסדר בהקדם מעמדו של העותר בישראל, הוא עלול להידרש להתגייס לצבא הרוסי והדבר יביא לניתוק ממושך נוסף מאמו.

ההליכים בעתירה
14.עובר לדיון בעתירה הגישה ב"כ המשיבים כתב-תגובה חֶלֶף כתב-תשובה כנדרש, זאת מחמת טעות, אך הוסכם לראות את כתב-התגובה ככתב-תשובה לעתירה. על-פי הסכמת הצדדים נדחה הדיון על-מנת לאפשר הגשת תצהירים: הן תצהיר מטעם משרד הפנים, שיתייחס בין-השאר לטענת העותרים בעניין הבקשה שהוגשה בשנת 2002 ולסיבה שבעטייה לא ניתנה החלטה בבקשה האמורה; והן מטעם העותרים, שיבהיר את נסיבות עזיבתו של העותר את הארץ ואשר יתייחס אף לתרשומת שנמצאה בתיק משרד הפנים מחודש ינואר 2003, וכך נעשה.

15.בדיון שנערך לפניי ביום 30.5.06 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, כי התיק יוחזר לשימוע לפני מנהל מינהל האוכלוסין, אשר יתייחס למכלול טיעוני העותרים, שיועלו על הכתב, והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. השימוע נערך בכתב, וביום 26.6.06 דחה בשנית מנהל המינהל את בקשת העותרים, בקבעו כי "בקשת מר גוריאנוב למעמד בישראל איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו להענקת מעמד לבן קטין של בן זוג של זכאי שבות מאחר והמבקש לא שהה בחזקת אמו בעת הגיעה לישראל, ואף לא שהה בחזקתה בשלוש השנים שלאחר מכן, פרט לביקורו כתייר בישראל בשנת 2002 למשך כחודשיים". דא עקא, שבהחלטתו לא התייחס מר קציר לעניין ההמלצה שניתנה כאמור עוד ביום 27.8.02 במטה מינהל האוכלוסין בירושלים למתן אשרה זמנית לעותר, למרות שסוגיית ההמלצה ונפקותה על בקשת העותר עמדה בשעתו ביסוד ההחלטה להחזיר הבקשה לשימוע.

16.בפתח הדיון המשלים שהתקיים לפניי ביום 27.6.06, נתחוור לב"כ המשיבים כי החלטתו של מנהל מינהל האוכלוסין בשימוע נעדרת ההתייחסות לעניין המלצת מטה מינהל האוכלוסין בירושלים מחודש אוגוסט 2002, למרות שהשימוע נועד בין-השאר לדון בעניין זה. לבקשתה, ולמורת רוחם של העותרים, נדחה הדיון לשם קבלת החלטה משלימה על-ידי מר קציר בשימוע, והוחלט בהסכמת הצדדים כי לאחר מתן ההחלטה יוגשו כתבי טענות משלימים.

17.ביום 2.7.06 ניתנה החלטה נוספת, משלימה, של מנהל מינהל האוכלוסין, שבה התייחס, בין-השאר, להמלצת המטה, בציינו כי "המלצת מטה מינהל האוכלוסין הייתה כי בשלב ראשון ניתן לאשר לעותר מעמד זמני באשרת תלמיד (אשרה א/2), לתקופת ביניים בה תיבחן בקשתו, מבלי שתיעשה שום קביעה לעניין זכאותו לשהות בישראל דרך קבע". גם בהחלטה זו סרב המנהל להיענות לבקשת העותרים, בקבעו כי "העותר לא בא ללשכה ולא בדק מה עלה בגורל בקשתו, אלא בחר מיוזמתו לעזוב את ישראל ביום 21.9.2002, ומאז שהה כשנתיים בחו"ל בהשגחת הורי האם ואביו הביולוגי", וכי "לאור העובדות הללו, אשר היו מונחות בפני גם במועד החלטתי מיום 26.6.06 ובהתאם לנימוקים שהוצגו בהחלטתי הקודמת, איני מוצא מקום לאשר למר גלב גוריאנוב מעמד בישראל".

18.בעקבות ההחלטה המשלימה הוגשו כתבי-טענות משלימים והתקיים דיון בעתירה לגופה ביום 13.7.06.

בחודש האחרון הגיע העותר ארצה לביקור על-פי אשרת תייר (שתוקפה עד ליום 4.5.07), לאחר שעלה בידי העותרת להפקיד ערבות כספית בסך 30,000 ₪ בהתאם לדרישות משרד הפנים.



עיקרי טענות העותרים
19.טענתם העיקרית של העותרים הנה, כי העותר זכאי להתגורר בישראל יחד עם אמו, במעמד של תושב קבע, זאת מתוקף נוהל הטיפול בהענקת מעמד לבן קטין של בן-זוג של זכאי שבות. לגרסתם, בשל הנבצרות הזמנית שהייתה לעותר להתלוות לאמו בעת עלייתה לישראל ביום 10.10.01, ואילוצו להישאר בבית סבו וסבתו (הורי אמו) ברוסיה מחמת סירובו של אביו (שעמו לא היה לו קשר) לאפשר לו לצאת מגבולות רוסיה, יש לראות בעותר, בעת הגשת בקשתו ביום 31.7.02 לקבלת מעמד בישראל, כמי שהיה נתון למעשה בחזקת אמו בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, ומשכך – כמי שזכאי היה אותה עת לקבל מעמד בישראל על-פי הנוהל. לטענתם, נסיעתו של העותר לרוסיה בסוף חודש ספטמבר 2002, אינה אמורה לפגוע בזכותו האמורה לקבלת המעמד, הואיל והלה נאלץ לעזוב את הארץ שלא מבחירתו אלא מכורח נסיבות שנכפו עליו: פקיעת תוקפה של אשרת התייר שניתנה לו, היעדר אפשרות להירשם ללימודים בבית-ספר בישראל, והמלצת משרד הפנים (שניתנה לאם על-פי האמור בתצהירה) לפיה הישארות בנה הקטין בארץ ללא אשרה תפגע בסיכוייו לקבלת מעמד.

20.ב"כ העותרים טענה, כי משרד הפנים נהג בעניינם של העותרים באי-סבירות, בחוסר הגינות ואף בהיעדר תום-לב, משלא עדכן את העותרים על ההחלטה של מטה מינהל האוכלוסין בירושלים להעניק לעותר אשרה זמנית, ולא המליץ להם להותיר את הקטין בארץ ולבקש עבורו הארכת אשרת השהייה בישראל עד לסיום הטיפול בבקשתו; ובפרט כאשר הטיפול בבקשת העותרים היה למעשה על סף סיום. לטענתה, חובת ההגינות של משרד הפנים כלפי העותרים הייתה מוגברת, הואיל ומדובר בעולים חדשים שלא הכירו את השפה ולא היו מודעים לפרטי הנוהל, והיות שנאמר להם להמתין לקבלת תשובה, אך חובה זו הופרה משלא דיווח המשרד לעותרים על החלטת מטה מינהל האוכלוסין להנפיק אשרה זמנית לעותר, לא בשלהי שנת 2002 ולא בעת ביקורה של העותרת במשרד הפנים בבאר-שבע ביום 16.1.03. כן נטען, כי כל אותה עת המשיכה העותרת בניסיונותיה להסדיר את מעמדו של בנה הקטין בישראל, כי הלה היה למעשה סמוך על שולחנה, כי היא לא ויתרה על חזקתה בו, כי נבצר ממנה להחזירו לישראל מחמת סירובו של משרד הפנים להעניק לו אשרת כניסה, ועל-כן הפירוד ביניהם נכפה עליהם מכורח הנסיבות האמורות ואינו מקים מחסום להענקת המעמד המבוקש בישראל.

21.בהקשר זה מוסיפים וטוענים העותרים, כי המשיבים פירשו את נוהל הענקת המעמד לבן קטין של זכאי שבות באופן מצמצם, הפוגע בטובת הילד ובזכויות היסוד לשלמות התא המשפחתי. לגרסתם, יש לפרש את החזקה המצוינת בנוהל באופן תכליתי המתיישב עם טובת הילד, עם כוונת המחוקק להגן על התא המשפחתי, ועם זכות היסוד של אזרחי ותושבי המדינה לאיחוד משפחות עם ילדיהם הקטינים הנובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, פרידתה הכפויה של העותרת מבנה העותר עם עלייתה ארצה, כמו גם הנסיבות שבעטיין עזב את הארץ בשלהי שנת 2002, אינה מנתקת את החזקה שהייתה לעותרת על בנה; מה גם, שהיא פעלה מיום הגעתה לישראל להבאת העותר לכאן ולהסדרת מעמדו. על-כן גורסים הם, כי הבקשה שהגישו בחודש יולי 2002 עומדת בדרישות הנוהל, על-פי פרשנות תכליתית שלו, הואיל והקטין היה למעשה בחזקת אמו בשנתיים שקדמו להגשת בקשתו מיום 31.7.02, והיות שהאילוץ שבעטיו עזב העותר את הארץ אינו יכול להיות לו לרועץ בבקשתו לקבלת המעמד המבוקש, ובפרט כאשר האילוץ נגרם ממחדליו של משרד הפנים, אשר נמנע מלעדכן אותם כי נתקבלה המלצה חיובית להעניק לעותר אשרה זמנית, ומרצונה של העותרת לשמור על החוק, לאחר שהומלץ לה, כאמור, לבל ישהה העותר בישראל שלא כדין.

22.עוד טוענים העותרים, כי החלטת משרד הפנים בבקשתם נתקבלה בהיעדר תשתית עובדתית מספקת, ללא נימוקים המתייחסים למקרה הפרטני, תוך התעלמות מטענתם באשר לפנייתם הראשונית למשרד הפנים בחודש יולי 2002, ומבלי שנתאפשר להם לשטוח טענותיהם בעניין בטרם נתקבלה ההחלטה. ב"כ העותרים הדגישה, כי העותרת מעולם לא טענה לפני נציגי משרד הפנים שבנה עזב את הארץ לטובת לימודים, וכי לו היו נציגי משרד הפנים מיידעים את העותרת בחודש ינואר 2003 אודות המלצת מטה מינהל האוכלוסין בירושלים לעניין זכאותו של בנה לקבלת אשרה זמנית, הייתה דואגת להביאו ארצה בהקדם. היא טענה, כי החלטת משרד הפנים במקרה הספציפי אינה עומדת במבחני הסבירות והמידתיות, מביאה לפירוק התא המשפחתי, מותירה את העותר בחו"ל ללא הורה המעוניין לגדלו, והכל תוך מתן פירוש בלתי סביר למונח "חזקה" שבנוהל, התעלמות משיקולים הומניטריים ונקיטת מדיניות נוקשה חסרת חריגים. בהקשר לפגיעה שבניתוק הקטין מאמו, הדגישה ב"כ העותרים כי סירוב לבקשה יביא לפירוק התא המשפחתי, בין השאר משום שהעותר יאלץ להתגייס בימים אלו לשירות חובה בצבא הרוסי ובכך יופרד מאמו לעוד שנים נוספות, שכן במהלך השירות הצבאי ברוסיה אין באפשרותו של החייל לצאת את גבולות המדינה. נוכח האמור, מבקשים העותרים כי בית-המשפט יכריז על בטלותה של החלטת משרד הפנים, ויורה לו להעניק לעותר מעמד של תושב ישראל.

עיקרי טענות המשיבים
23.ב"כ המשיבים ציינה בפתח טיעוניה, כי אין לעותר זכות קנויה לשהות בישראל, ולפיכך שהייתו בארץ מותנית ברישיון ישיבה שיינתן לו על-ידי שר הפנים או מי שהוסמך על ידו, זאת במסגרת שיקול דעת רחב ובהתקיים תבחינים מחמירים שבבסיסם שיקולים הומניטאריים חריגים וכבדי משקל. היא הבהירה, כי במסגרת החריגים ההומניטריים נקבעו בנוהל הנדון הקריטריונים להענקת מעמד לקטין שאינו זכאי שבות, הנלווה להורה עולה שהנו בן-זוג של זכאי שבות. ב"כ המשיבים גורסת, כי עניינו של העותר לא בא בגדרו של הנוהל, שכן אחד מהקריטריונים שנקבעו בו הנו חזקת ההורה בילד בשנתיים שקדמו לכניסתו לישראל, אך העותר לא נלווה לאמו בהגיעה לישראל, ופרט לביקורו כתייר למשך חודשיים בשנת 2002 לא היה בחזקתה מאז הגיעה לישראל ועד היום. ב"כ המשיבים מוסיפה וטוענת, כי
משעזב העותר את הארץ מבלי שביקש להאריך את תוקף אשרת התייר שנופקה לו, לא ניתן היה להמשיך לטפל בבקשה להסדרת מעמדו, וכי גרסת העותרים לפיה הובהר להם שניתן להמשיך בטיפול בהיעדרו, הנה טענה בעלמא. ב"כ המשיבים סוברת, כי אין ממש בגישת העותרים לפיה על משרד הפנים רובץ "נטל ההודעה" על מצב הבקשה, וטוענת כי על העותרים היה לברר מעת לעת את התקדמות הטיפול בעניינם.

24.לטענת המשיבים, משחלפו שנתיים מיום עזיבתו של העותר את הארץ ועד שהגישה אמו את הבקשה לאישור כניסתו לביקור בישראל, משכל אותה עת שהה העותר ברוסיה עם סבו וסבתו, וכאשר בתקופה שבין חודש ינואר 2003 לבין חודש אוגוסט 2004 לא התקבלה כל פנייה בעניינו, הרי שיש לראות בכך משום זניחת הבקשה המקורית משנת 2002 להענקת מעמד בישראל. המשיבים מוסיפים וגורסים, כי ניתן ללמוד על הזניחה גם מעצם העובדה שכעבור שנתיים ביקשה העותרת עבור העותר אשרת ביקור בלבד, ובפנייה זו ציינו העותרים כי העותר לא נמצא עם אמו עקב סיבות משפחתיות. לגרסתם, הסיבה האמיתית לעזיבתו של העותר את ישראל הנה רצונם של העותרים, כי העותר ישלים את לימודיו ברוסיה, ועל כך ניתן לדבריהם ללמוד מהודעת העותרת לפקיד הלשכה ביום 16.1.03. המשיבים סבורים, כי פרשנות העותרים, לפיה דרישת החזקה של ההורה הקטין חלה גם במקרה שבו אין חזקה בפועל מחמת ניתוק כפוי, כמו במקרה דנן, תביא לריקון מתוכן של דרישת החזקה שבנוהל. על-כן גורסים המשיבים כי הבקשה משנת 2002 נזנחה, וכי הפנייה המחודשת מחודש אוגוסט 2004 נדחתה בדין, הואיל ובמשך השנתיים שקדמו לחידוש הבקשה לא היה הקטין בחזקת אמו.

25.באשר לקריטריון שבנוהל, הדורש כי הקטין יתלווה אל אמו ביום עלייתה ארצה, הרי שבמהלך הדיון לפניי ביום 13.7.06 הביעה ב"כ המשיבים עמדתה, לפיה יתכן שאי-קיומו של תנאי זה, כשלעצמו, לא היה מביא לסירוב הבקשה, וכי ייתכן שבעניין זה היה מנהל מינהל האוכלוסין בא לקראת העותרים ולא עומד על קיום התנאי, וכלשונה: "ניתן להניח שאילו מדובר היה רק בתקופה של התנגדותו של האב, לא היינו עומדים על זה שהוא לא נכנס לנוהל, בשל כך שהוא לא היה בחזקת אמו ברצף עם הגעתה לישראל". ב"כ המשיבים הדגישה בטיעוניה, כי משהענקת מעמד לילד קטין של בן זוגו של זכאי שבות נתונה לשיקול דעתו הרחב של שר הפנים, אל לו לבית-המשפט להתערב בהחלטתו של השר או של מי שהוסמך על-ידו, כל עוד הופעל שיקול הדעת באופן סביר ובהתאם לקריטריונים שנקבעו בנוהל. אשר-על כן, ביקשה מבית-המשפט לדחות את העתירה, בציינה כי בנסיבות העניין מוכן משרד הפנים להיות "נדיב", כדבריה, באשר להענקת אשרות כניסה לישראל לעותר מסוג ב/2 לצורך ביקור אמו; ואולם, נתחוור כי הדבר הותנה בהפקדת ערבויות כספיות בסכום לא מבוטל.

דיון
המסגרת הנורמטיבית
26.חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא ונובע מאופי הסמכות ומריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117; בג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520). מתוקף חוק זה הותקנו תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974, אשר הסדירו את נושא מתן אשרות לישיבת ביקור ואשרות ישיבה ארעיות לסוגיהן. ואולם, החוק והתקנות לא קבעו קריטריונים למתן אשרת ישיבת קבע ורישיון לישיבת קבע, שיש בהם משום יצירת סטאטוס והקניית זכויות, ולשר הפנים נתון בעניין זה שיקול דעת רחב בהיעדר זכות קנויה לתושב הזר לרכישת מעמד של תושב קבע בישראל. בפסיקה נקבע, במהלך השנים, כי על השר לקבוע קריטריונים להפעלת שיקול הדעת אשר יועלו על הכתב (בג"ץ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15, בעמ' 19-20), וכך נעשה בנהלים שונים שהוציא הנוגעים למתן אשרה לישיבת קבע בישראל. במסגרת הסמכות הרחבה שניתנה לשר הפנים למתן אשרה או רישיון לישיבת קבע בישראל, נקבעו על-ידו קריטריונים מחמירים שבבסיסם עומדים שיקולים הומניטאריים כבדי משקל בלבד, אשר ככלל, רק מי שעמד בהם נענית בקשתו. הקריטריונים המחמירים נקבעו בהתאם למדיניותו הכללית רבת השנים של משרד הפנים, לפיה אין להעניק מעמד לזרים בישראל אלא במקרים חריגים ומטעמים הומניטאריים מיוחדים, ובית-המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב במדיניות זו (בג"ץ 4182/97 מרקוביץ נ' שר הפנים, תק-על 92(2) 10; בג"ץ 3403/97 אקנין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522, 527; בג"ץ 2828/00 קובלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נז(2) 21, 28).

27.במסגרת החריגים ההומניטאריים המאפשרים קבלת מעמד בישראל, נקבעו קריטריונים להענקת מעמד לילד קטין שאינו "זכאי שבות", הנלווה להורה העולה לישראל כזכאי שבות. כפי שצוין בפתיח לפסק-הדין, הקריטריונים נקבעו בנוהל מס' 5.2.0024 של מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, שכותרתו – "נוהל הטיפול בהענקת מעמד לבן קטין של בן/בת זוג של זכאי שבות" (נספח מש/7 לכתב-התגובה מטעם המשיבים).
התנאים והדרישות שנקבעו בנוהל, הנם: היות הילד קטין שטרם מלאו לו 18 שנה (סעיף ב1); "הימצאות הילד בחזקת ההורה הזכאי בשנתיים שקדמו לכניסתו של ההורה עם הקטין לישראל" (סעיף ב3); "הוכחות המעידות על המצאות הילד בחזקת ההורה הזכאי בשנתיים שקדמו לכניסתו של ההורה עם הקטין לישראל" (סעיף ב3 לנוהל); פסק-דין המעיד שהילד בחזקה בלעדית של ההורה בארץ, או הסכמת ההורה השני שנשאר בחו"ל (סעיף ב4); חובת "נוכחות הקטין וההורה הביולוגי" (סעיף ב7); והפנייה ל"לשכת הקשר" כאשר מדובר באזרח זר שהיה בעבר תושב חבר העמים (סעיף ב8). לתנאים אלו מתלוות דרישות טכניות שונות, כמו המצאת מסמכים ותשלום אגרה. בהליך הטיפול בבקשה, כפי שהותווה בנוהל, נקבע כי אם מולאו התנאים שבנוהל לגבי הקטין ולא קיימת כל הגבלה בעניינו, יונפק לו רישיון לשהייה בישראל מסוג א/5 לשנה (לפי תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל), אשר תוקפו יוארך בכל שנה עד לארבע שנים. עוד נקבע בנוהל, כי בתום תקופת ההליך המדורג של ארבע שנים, יקבל הילד מעמד קבע (בהתאם לנוהל 5.2.0025), או יוכל להגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית (לפי נוהל 4.5.0001).


28.כאן המקום להזכיר את מהות הזכות שנפגעה בהחלטתו של משרד הפנים. הזכות של הורה – לגדל את ילדיו ולחיות עמם, וזו של הילד – לדור ולחיות עם הורהו תחת אותה קורת גג, הנן זכויות טבעיות מובנות מאליהן, שאין צורך להכביר מילים אודות חשיבותן ועוצמתן. על זכויות אלו במסגרת התא המשפחתי נכתב רבות בפסיקה, ובהקשר זה נאמר כי "הקשר בין ילד לבין הוריו-מולידיו הוא מן היסודות עליהם בנויה החברה האנושית" (ע"מ 377/05 פלונית נ' ההורים הביולוגיים (טרם פורסם); פיסקה 46 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק). הפסיקה הכירה בזכותו של אזרח או תושב המדינה לאיחוד משפחות עם ילדיו הקטינים כזכות יסוד חוקתית (בג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים (טרם פורסם); בג"ץ 2028/05 חסן אמארה נ' שר הפנים (טרם פורסם), פסקה 10 לפסק-הדין). פגיעה בזכות היסוד החוקתית לאיחוד המשפחות של התושב או האזרח עם ילדו הקטין, יכול שתהא בחוק, ובלבד שתיעשה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, כאמור בפסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו והשוו: בג"ץ 7052/03, לעיל). בענייננו, זכות היסוד של העותרת לאיחוד משפחות עם בנה הקטין מוגבלת בחוק הכניסה לישראל ובנוהל הנ"ל בעניינו של קטין נלווה לזכאי שבות. יצוין, כי הקריטריונים שנקבעו על-ידי שר הפנים להענקת מעמד בישראל, עברו לא אחת תחת שבט הביקורת השיפוטית ונמצאו מידתיים (ראו: בג"צ 8093/03 סרגיי ארטמייב נ' שר הפנים (טרם פורסם), פיסקה 11 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק; בג"צ 3403/97 בעניין אנקין, לעיל). העותרים אינם גורסים שהנוהל פוגע בזכות היסוד האמורה באופן בלתי מידתי, ואף לא תוקפים את הנוהל והתנאים שנקבעו בו, אלא אך טוענים שיישומו במקרה הקונקרטי, בהחלטותיו של מנהל מינהל האוכלוסין, היה שגוי.

29.עקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בהכרעה הנדונה בעניין החלטתו של מנהל מינהל האוכלוסין, הנו כי תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הנו "לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא נ' משרד הפנים, לא פורסם). בבוא בית-המשפט המינהלי לבחון את מעשה הרשות הוא אינו שם עצמו בנעליה, לא אמור לשקול את שיקוליה, ואל לו להמיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו, זאת כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות, קרי – כל אימת שמדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה הייתה לקבל (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766).

מן הכלל אל הפרט
30.את החלטת מנהל מינהל האוכלוסין מיום 26.6.06 לאחר השימוע בכתב שנערך בעקבות הגשת העתירה, ואת החלטתו המשלימה מיום 2.7.06 ניתן לראות כהחלטה אחת, והיא זו שעומדת למבחן בעתירה זו. בהחלטתו הראשונה מהשתיים, לדחות את בקשת העותרים, ציין מנהל מינהל האוכלוסין, כאמור, כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים שבנוהל, "מאחר והמבקש לא שהה בחזקת אמו בעת הגיעה לישראל, ואף לא שהה בחזקתה בשלוש השנים שלאחר מכן, פרט לביקורו כתייר בישראל בשנת 2002 למשך חודשיים". בהחלטה השנייה, המשלימה, הבהיר כי המלצת מטה מינהל האוכלוסין מיום 28.7.02 הייתה אך להעניק לעותר מעמד זמני, לתקופת ביניים, שבה תיבחן בקשתו, מבלי שנקבעה זכותו לקבלת מעמד קבע בישראל, וכי העותר לא הגיע למשרד הפנים לברר מה עלה בגורל בקשתו, אלא בחר מיוזמתו לעזוב את ישראל ביום 21.9.02, ומאז ועד להגשת הבקשה המחודשת בשנת 2004 שהה כשנתיים בחו"ל עם הורי אמו ועם אביו הביולוגי. נוכח האמור, קבע מנהל מינהל האוכלוסין, כי אינו מוצא מקום להעניק לעותר מעמד בישראל.

31.עיקר טענתם של המשיבים בכתב-התשובה לעתירה, הנה, כאמור, כי הבקשה משנת 2002 נזנחה על-ידי העותרים, וכי הפנייה המחודשת משנת 2004 נדחתה בדין הואיל ובמשך השנתיים שקדמו לחידוש הבקשה לא היה הקטין בחזקת אמו, מה גם שלא התלווה אליה בעת הגעתה לישראל. יצוין, כי טענת הזניחה נטענה רק בכתב-התשובה, ולא אוזכרה בהחלטותיו האחרונות של מנהל מינהל האוכלוסין (כאמור בפסקה 30 לעיל). משהושמעה הטענה, חרף אי-העלאת הטענה בהחלטת מנהל מינהל האוכלוסין, נפנה לדיון בה.

סבורני, כי נוכח מכלול הנסיבות לא ניתן לראות את העותר כמי שזנח את בקשתו מיום 31.7.02. על-פי הסברי העותרים, נאלץ העותר לעזוב את הארץ עם פקיעת אשרת התייר שהונפקה לו, זאת משני טעמים: הראשון – בכדי שלא לעבור על החוק, לאחר שנאמר לעותרת בביקורה במשרד הפנים כי שהייה בארץ שלא כדין עלולה לפגוע בבקשתו לקבלת מעמד; והשני – על-מנת שהעותר לא יפסיד שנת לימודים, לאחר שהובהר לאמו כי ללא מעמד בישראל לא יוכל להירשם ללימודים בחטיבת הביניים. לאחר עזיבת העותר את הארץ ביום 21.9.02 עם פקיעת תוקף האשרה שנופקה לו, פנתה העותרת למשרדי מינהל האוכלוסין בבאר-שבע ביום 16.1.03 לברר מה עלה בגורל בקשתה להקניית מעמד לבנה. היא נתבשרה, כי לא ניתן להמשיך בטיפול בבקשה מחמת שהייתו של העותר מחוץ לישראל. במעמד זה לא נאמר לה דבר אודות ההחלטה שנתקבלה במטה המינהל עוד ביום 28.8.02 להעניק לעותר אשרה זמנית (אשרת תלמיד א/2) לתקופת ביניים שבה תיבחן בקשתו.

בטיפולו של משרד הפנים בעניין זה נפלה תקלה ששינתה את מצבו של העותר לרעה. בעקבות החלטת מטה מינהל האוכלוסין להעניק לעותר אשרת תלמיד, היה אמור משרד הפנים לשלוח הודעה לעותרת לסור ללשכה האיזורית לשם קבלת האשרה והמשך טיפול בבקשתה. גישת המשרד, לפיה היה על העותרת להתדפק על שעריו מעת לעת לשם בירור גורל הבקשה, אינה הולמת מינהל תקין. מכל מקום, משניגשה העותרת ללשכה האזורית בבאר-שבע, היה על הפקיד לעדכן אותה בעניין החלטת מטה מינהל האוכלוסין ובדבר הצורך בהבאתו המיידית של הקטין לישראל לצורך המשך
הטיפול בבקשתו; ואף אם מפאת תקלה לא הועברה המלצת המטה ללשכה האיזורית, היה על פקיד הלשכה לברר את פשר העיכוב הממושך בטיפול בבקשה, דבר שלא נעשה.

לא מצאתי לנכון לפקפק בהצהרתה של העותרת, כי לו היה משרד הפנים מיידע אותה בדבר ההמלצה החיובית האמורה של מטה מינהל האוכלוסין להנפקת אשרה זמנית לבנה, בין בתשובה בכתב, ובין בעת ביקורה בלשכה בבאר-שבע בחודש ינואר 2003, הייתה מביאה לישראל לאלתר את בנה יחידה הקטין שהיה אותה עת כבן ארבע-עשרה בלבד, זאת לשם השלמת הטיפול בבקשתה להקנות לו מעמד בישראל ושיבוצו בבית-ספר. במצב עניינים זה, ועקב התקלה שמקורה בהתנהלות משרד הפנים, הוטעתה העותרת לסבור כי אין בידה לקדם את בקשתה, והחלטתה לאפשר לו ללמוד בחו"ל, משקפת את טובת הקטין. העותרת חידשה את פניותיה בעניינו של העותר בחודש מאי 2004, עת היה הלה כבן שש-עשרה, בניסיון להנפיק לו אשרה באמצעות הקונסוליה הישראלית ברוסיה. השיהוי של כשנה אינו מצביע על זניחת הבקשה, ומקורו בקשיי קליטה להם נקלעו העותרת ובעלה באותה תקופה, לטענתם. העותרת שבה ופנתה למשרד הפנים בבקשות רבות מחודש אוגוסט 2004 ועד להגשת העתירה. מהבקשות החוזרות ונשנות ניכר כי כל מעייניה כוונו להביא לישראל את בנה יחידה, הקטין, וכי לא זנחה את בקשתה המקורית. אי-הגעת העותר ארצה נבעה מסירובו של משרד הפנים להנפיק לו אשרת כניסה לישראל. העובדה שבחלק מהפניות ביקשה העותרת להנפיק לבנה אשרת תייר אינה מלמדת על כך שחזרה בה מהבקשה לקבלת מעמד קבע, שכן לדידה, כניסה לישראל באשרת תייר הייתה מאפשרת את המשך הטיפול בבקשתה להקניית מעמד, ובהקשר זה יצוין כי גם בפעם הראשונה הגיע הבן לארץ באשרת תייר ובתכוף לכך הגיש את הבקשה לקבלת מעמד בישראל. זאת ועוד: טענת זניחת הבקשה המקורית לא הועלתה בהחלטות שניתנו במהלך השנים מטעם משרד הפנים ועל-ידי מנהל מינהל האוכלוסין; מה גם, שקשה להלום שטענה כאמור תיטען כאשר הייתה במקור החלטה להיענות לבקשה (באופן של הנפקת אשרה זמנית), אך החלטה זו לא הובאה מעולם לידיעת העותרים – גם כאשר פנו פעם אחר פעם למשיבים. בנסיבות האמורות אין לראות את העותרת כמי שזנחה את בקשתה המקורית משנת 2002 להקניית מעמד לבנה הקטין בישראל, ואין לזקוף לחובתו את שהייתו עד לאחרונה בחו"ל, כאשר המדינה שינתה את מצבו לרעה בכך שלא הודיעה לו במועד על ההחלטה שנתקבלה בשעתו בעניינו, ובכך שלא התירה את שובו לארץ.

32.משכך הם פני הדברים, יש לראות את הבקשה הראשונה מיום 31.7.02 כעומדת בתוקפה ולבחון אותה על-פי הקריטריונים הקבועים בנוהל. כאמור, בענייננו לא הנוהל הוא שעומד למבחן, ולא מתעוררת מחלוקת על סבירותו ומידתיות הפגיעה שהוא מסב לזכות היסוד של אזרח או תושב המדינה לאיחוד משפחות עם ילדו הקטין. המחלוקת נסבה בעיקרה על אופן יישומו בנסיבות הספציפיות שלפנינו. נוהל, מטבע ברייתו, אינו יכול לצפות את כל הסיטואציות, ובפרט אלו החריגות. לגבי אלו, שאלת יישומו של הנוהל תוכרע על-פי פרשנות תכליתית שתינתן להוראותיו, שתהלום את זכות היסוד של ההורה לאיחוד משפחות עם ילדו הקטין מבלי שזכות זו תיפגע באורח בלתי מידתי.

33.תכליתו העיקרית של הנוהל הנה להבטיח, כי הקניית מעמד לקטין הנלווה לבן זוגו של "זכאי שבות" תתאפשר רק במקרים שבהם הקטין אכן חי בפועל עם הורהו המשמורן (בן-הזוג של זכאי השבות) טרם עלייתם ארצה, וגם לאחר מכן הוא נוכח עם ההורה בישראל. התנאים להענקת מעמד המפורטים בנוהל זה נועדו למנוע מצבים של בקשות פיקטיביות להענקת מעמד, המנצלות את עליית אחד מההורים ארצה, בכדי להקנות מעמד בישראל גם לילדיו שלא חיו במחיצתו בעבר ולא חיים עמו גם לאחר עלייתו לישראל (השוו: בג"ץ 3403/97 בעניין אקנין לעיל, עמ' 528). באמצעות הקריטריונים שנקבעו יוכל שר הפנים לסגור את שערי המדינה בפני מי שלא מתקיים בעניינו צורך הומניטארי אמיתי לאיחוד המשפחה על-ידי הבאת הילד להורהו בישראל, זאת במסגרת שיקול הדעת שהוענק לשר לקבוע מי יבוא בשעריה של המדינה, בכפוף לזכויות היסוד עליהן עמדתי לעיל. על-רקע זכות היסוד של ההורה תושב או אזרח המדינה לאיחוד משפחות עם בנו הקטין, פרשנות תכליתית של הנוהל, שלא צפה את כל הסיטואציות האפשריות, תכיר בהחלתו חרף אי-קיום אחת מדרישותיו, זאת למשל בנסיבות חריגות ויוצאות דופן של נבצרות ממשית, כמו למשל טיפול רפואי או צו מניעה שהוציא ההורה הביולוגי. הכרה בנבצרות מסוג זה אינה פוגעת בתכליתו של הנוהל, ומאפשרת גמישות-מה ביישום הדרישה להתלוות הקטין להורה ביום העלייה ארצה, או הדרישה לחזקת ההורה בילד בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה.

34.על רקע תכלית זו ונוכח הזכות החוקתית של תושב ואזרח המדינה לאיחוד משפחות בישראל עם ילדו הקטין, עלינו לבחון את עמידתה של בקשת העותרים מחודש יולי 2002 בתנאי הנוהל. כאמור, הנוהל דורש כי הקטין יתלווה להורה ביום העלייה לישראל, וכי הקטין היה בחזקתו של ההורה בשנתיים שקדמו למועד העלייה ארצה. כן דורש הנוהל את הנוכחות בישראל של הקטין וההורה הביולוגי, ואך מובן הוא כי בשלבי הטיפול בבקשה יימצאו השניים בישראל. כאמור, בהחלטתו האחרונה קבע מנהל מינהל האוכלוסין, כי בקשת העותרים אינה עומדת בקריטריונים שבנוהל, בשל הצטברותם של שני טעמים: האחד – הואיל והעותר לא שהה בחזקת אמו בעת שזו הגיעה לישראל, והשני – היות שהלה אף לא שהה בחזקתה בשלוש השנים שלאחר מכן, פרט לביקורו כתייר בישראל בשנת 2002 למשך חודשיים (פסקה 5 להחלטה מיום 26.6.06). נפנה לבחינת הטעמים, ותחילה נדון בטעם השני.

35.הטעם השני להחלטתו של מנהל מינהל האוכלוסין, בדבר אי-עמידת הבקשה בקריטריונים שהותוו בנוהל, היה, כאמור, אי-הימצאות הקטין בחזקתה של אמו בשלוש השנים שלאחר עלייתה ארצה. החלטתו התייחסה לתקופה שממועד עליית העותרת לישראל ביום 10.10.01 ועד לחודש אוגוסט 2004. את התקופה האמורה של כשלוש שנים, שצוינה בהחלטה, יש לחלק לשתי תקופות משנה: הראשונה – בת תשעת החודשים ממועד עליית האם ארצה (10.10.01) ועד ליום הגעת הקטין לישראל (19.7.02); והשנייה – בת כשנתיים, מיום עזיבת הקטין את הארץ (21.9.02) ואילך.


36.בהתייחס לתקופה השנייה, קרי – ממועד עזיבת העותר את הארץ ביום 19.9.02 ואילך, לא היה מקום לזקוף לחובתו של העותר את אי-הימצאותו בארץ, ואין לי אלא לחזור על הדברים שצוינו לעיל בדיון בטענת המשיבים לעיל, בדבר זניחת הבקשה, טענה שנדחתה. בהקשר זה יש לשוב ולציין, כי במועד האמור פג תוקף אשרת התייר של העותר, והחלטת מטה מינהל האוכלוסין בירושלים להעניק לו אשרת שהייה זמנית לצורך המשך הטיפול בבקשתו, לא הודעה לו ולא יושמה מחמת תקלה שבמשרד הפנים. כאמור, החלטת העותרת לשלוח את בנה לרוסיה באותו מועד נבעה מרצונה לשמור חוק, ומחששה ששהות בלתי חוקית בישראל עם פקיעת תוקף אשרת התייר תפגע בסיכוייו לקבל מעמד קבע, כפי שהבינה מפקידי משרד הפנים. בנוסף, אין להתעלם מהעובדה כי העותרים היו אותה עת עולים חדשים בארץ חדשה, שאינם שולטים ברזיו של ההליך הביורוקרטי, וכי במצב זה של חוסר ודאות ביקשה האם להבטיח את עתידו של בנה, שלא ייפגע חינוכו, שלא יחמיץ את שנת הלימודים, ושלא ייגרעו סיכוייו לקבלת מעמד שיאפשר לו לחיות עמה. על המשיבים היה להתחשב בנסיבות אלו ואין הם יכולים לזקוף לחובתם של העותרים את רצונם לשמור חוק; מה גם, שאין המשיבים יכולים להתנער מאחריותם למצב שנוצר, ומהתקלה שאירעה בהעברת ההמלצה ממטה המינהל ללשכה האזורית – המלצה שלא יושמה מעולם ושלא הובאה לידיעת העותרים, אף לא כאשר פנו ללשכת מינהל האוכלוסין לברר מה עלה בגורל בקשתם. כפי שכבר צוין, לו היה משרד הפנים מודיע לעותרת במועד על החלטת מטה מינהל האוכלוסין להעניק לעותר אשרת שהייה זמנית (אשרת לימודים מסוג א/2) לא היה העותר עוזב את הארץ – שכן באותה תקופה הגיש את הבקשה לקבלת מעמד בישראל וניסה להירשם לבית-ספר באזור חיפה; ואם פקיד הלשכה בבאר-שבע היה מעדכן את העותרת ביום 16.1.03 בעניין החלטה זו ומשמעותה, בעת שפנתה לברר מה עלה בגורל הבקשה, ניכר כי העותרת הייתה פועלת להחזרת בנה לארץ לאלתר. התקלה, שמקורה במשרד הפנים, שינתה את מצבו של העותר לרעה, בכך שנעדר מן הארץ להמשך הטיפול בבקשתו, ותיקון המצב כבר לא היה בשליטתו, שכן הרשויות סרבו לכל פניותיה של אמו לאפשר לו להיכנס לישראל. במצב דברים זה לא היה מקום לזקוף לחובתו של העותר את עזיבתו את הארץ ביום 21.9.02, ולא היה בסיס לקביעה כי שהותו של העותר ברוסיה מאז ואילך מונעת את החלת הנוהל לגביו. אשר-על-כן, אחד מהטעמים העיקריים להחלטת המשיבים, אינו מהווה עילה לדחיית הבקשה.

37.משנתחוור, כי החלטת משרד הפנים נסמכה על הצטברות של טעמים, וכי הטעם של חזרת העותר לרוסיה לתקופה של למעלה משנתיים לא הצדיק את דחיית הבקשה, לא ניתן לדעת מה הייתה החלטת של המשיבים אלמלא הטעם האחרון, שמשרד הפנים נתן לו משקל רב (הן בהחלטות המקוריות והן באלו הסופיות). בהחלטתו של משרד הפנים לדחות את הבקשה, נותר, אפוא, הטעם הנוגע להגעתו של העותר לישראל שלא בלווית אמו, כתשעה חודשים לאחר עליית האם ארצה. טעם זה נוגע לשני קריטריונים שבנוהל: האחד – התלוות להורה זכאי השבות בעת העלייה, והשני – הימצאות בחזקת ההורה. ללא ברור כלל ועיקר מה הייתה החלטתו של משרד הפנים בשאלת נפקות הגעתו של העותר לישראל כתשעה חודשים לאחר אמו, ובסוגיית פרשנות הוראות הנוהל על הנסיבות הקונקרטיות שבעטיין הגיע העותר לישראל שלא יחד עם אמו, אלמלא הטעם הנוסף של עזיבת תחומי המדינה, שנדחה לעיל. בעניין זה אף הביעה ב"כ המשיבים דעתה במהלך הדיון, ברוב הגינותה, כי אלמלא עזב העותר את הארץ, לא מן הנמנע שהמשיבים היו מוחלים לו בנסיבות העניין על כך שלא היה בחזקת אמו ברצף עם הגעתה לישראל, זאת מחמת ההתנגדות שהערים האב אותה את לעליית הבן לישראל, ולא היו טוענים שהוא לא בא בגדרו של הנוהל (דיון מיום 13.7.06, עמ' 2; דיון מיום 1.5.06 עמ' 4). זאת ועוד: משהחליט מטה מינהל האוכלוסין בירושלים ביום 28.8.02 להנפיק לעותר אשרה זמנית במסגרת בקשתו לקבלת מעמד בישראל, זאת חרף הגעת הקטין ארצה כתשעה חודשים לאחר עליית אמו, הכיר למעשה גם משרד הפנים בשעתו בנבצרות הזמנית הממשית שהייתה לעותר מלהצטרף לאמו ביום עלייתה לישראל, מחמת ההתנגדות הזמנית שהביע אביו לעזיבתו את תחומי רוסיה. ואולם, בשאלה, האם נסיבות הגעתו של העותר לישראל כתשעה חודשים לאחר אמו מביאות את עניינו בגדרם של תנאי הנוהל, אם לאו, ראוי שההכרעה תינתן על-ידי הרשות המינהלית, זאת לאחר שתיתן דעתה למכלול הנסיבות הקונקרטיות, ולשאלת הפרשנות הראויה של הנוהל, על-רקע זכות היסוד הנפגעת של העותרת, בנסיבות שבהן אחד מתנאי הנוהל אינו מתקיים נוכח נבצרות של ממש. אך מובן הוא כי נוהל הנו כללי ואינו מתייחס לתרחישים ספציפיים, ועל המשיבים יהיה להחליט, אפוא, בין השאר, אם נבצרות אובייקטיבית של ממש של ילד להתלוות להורהו בעת העלייה לישראל, יכולה לבוא בגדרו של הנוהל, וכיצד ליישם את הנוהל על עניינו הספציפי של העותר.

38.על-יסוד האמור לעיל, וממכלול הטעמים שצוינו, מן הראוי להחזיר הדיון בבקשה למשיבים, בכדי שיבחנו את הבקשה המקורית מיום 31.7.02 לגופה, מבלי שיזקפו לחובת העותר את עזיבתו את הארץ ביום 21.9.02.

סוף דבר
39.סיכומם של דברים: נוכח הנסיבות המיוחדות והחריגות שצוינו לעיל, אין לראות את העותר כמי שזנח את בקשתו מיום 31.7.02, ואין להתייחס, אפוא, לפנייתו משנת 2004 כבקשה חדשה אלא להמשיך לדון בבקשה המקורית. משנתחוור, כי עקב תקלה של משרד הפנים לא הודע לעותר על החלטת מטה מינהל האוכלוסין מיום 28.8.02 להעניק לו אשרת שהייה זמנית, לא היה מקום לזקוף לחובתו של העותר את חזרתו לרוסיה והמתנתו להמשך הטיפול בבקשתו, זאת בנסיבות המיוחדות שתוארו לעיל ונוכח שינוי מצבו של העותר לרעה עקב התקלה האמורה. בנסיבות הללו מן הראוי להמשיך לדון בבקשתו המקורית, ולבחון, בין השאר, האם נוכח הנבצרות במשך כתשעה חודשים מלהצטרף לאמו בעת עלייתה ארצה, נכלל עניינו של העותר בגדרם של תנאי הנוהל.

40.לפיכך, אני מבטל את החלטת המשיבים שדחתה את בקשת העותרים להענקת מעמד בישראל לעותר. משרד הפנים ימשיך, אפוא, לטפל בבקשת העותרת מיום 31.7.02 להקניית מעמד בישראל לבנה העותר (שהיה בן ארבע-עשרה
אותה עת), זאת בהמשך להמלצה שנתן מטה מינהל האוכלוסין בירושלים, עוד ביום 27.8.02, להעניק לעותר אשרה זמנית במסגרת הטיפול בבקשתו. משרד הפנים לא יתייחס, אפוא, לבקשה משנת 2002 כבקשה שנזנחה, לא יראה את בקשת העותרים כבקשה חדשה משנת 2004 וייתן דעתו לאמור בפסק-הדין. במסגרת המשך הדיון בבקשה המקורית, ינפיק משרד הפנים לעותר לאלתר אשרה לשהייה זמנית בישראל (זאת מחמת פקיעת אשרת התייר שבידו ביום 4.5.07), זאת עד למתן החלטה בבקשה.

בשולי פסק-הדין אעיר, כי אם יחליט משרד הפנים בסופו של יום לדחות את הבקשה, הואיל והיא לא באה בגדרי הנוהל, בין מן הטעם שהעותר הגיע לישראל כתשעה חודשים לאחר הגעת אמו ארצה, ובין אם מטעם אחר, מן הראוי יהיה לתת בידי העותרים את האפשרות לקבלת סעד במסגרת הוועדה הבין-משרדית לקביעה ומתן מעמד בישראל, הדנה בבקשות מטעמים הומניטאריים חריגים, שתיתן דעתה לאמור בעתירה ובפסק-הדין (זאת בדומה לסעד החלופי שניתן לא מכבר בבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעת"מ 1195/06 אנה קספ נ' שר הפנים (לא פורסם)).

בהתחשב, מחד – בכך שהעתירה נתקבלה, ומאידך – בעובדה שהשיהוי בפניית העותרים למשרד הפנים במהלך שנת 2003 תרם לאי-הבהירות שהביאה להחלטה לדחות את בקשתם, אינני נותן צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אשרת א-5

  2. ביטול אשרת עולה

  3. אשרת שהייה 2 א 5

  4. אשרת שהייה זמנית

  5. ביטול אשרת שהייה

  6. אשרת עבודה מטפלת

  7. אשרת ביקור לתייר

  8. אשרת כניסה סטודנט

  9. אשרת תייר עובד זר

  10. אשרת שהייה איש דת

  11. אשרת עולה בכוח א-1

  12. אשרת שהייה עובד זר

  13. אשרת עובד זר מומחה

  14. אי חידוש אשרת שהייה

  15. אשרת עבודה אריתראים

  16. אשרת שהייה 6 חודשים

  17. אשרת כניסה תלמיד א-2

  18. אשרת שהייה הורה קשיש

  19. אשרת עבודה פיליפינית

  20. ביטול רישיון ישיבת קבע

  21. בקשה להחלפת סוג האשרה

  22. אשרת שהיה חיים משותפים

  23. אשרה ורישיון לישיבת קבע

  24. אשרת שהייה ידועה בציבור

  25. דחיית בקשה לאשרת כניסה

  26. אשרת כניסה עובדת סיעודית

  27. אשרת שהיה ברשות הפלסטינית

  28. אשרת שהייה לימודים בישראל

  29. אשרת תושב ארעי תושב השטחים

  30. אשרת שהייה הורים של חייל בודד

  31. דחיית בקשה לאשרה חיים משותפים

  32. בקשה להחזרת רישיון ישיבת קבע בישראל

  33. אריתראי הסתנן לישראל וניתנה לו אשרה

  34. עתירה כנגד החלטת משרד הפנים שלא לחדש אשרה

  35. אריתראי עם אשרה מסוג 2(א)(5) שחודשה מדי פעם

  36. עתירה מנהלית להארכת אשרת שהייה מסוג א/2 - מפאת הפגמים בהליך המנהלי

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון