אשרת עולה בכוח א-1

העותר ובני משפחתו נשארו בארץ עד סמוך לאחר יום 13.1.1976.

ביום 7.1.1976 נמצאו בדירתו בירושלים סם מריחואנה שהוא סם מסוכן במובן פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, מקטרות לעישון סמים, נייר לליפוף סיגריות, מכונה לליפוף סיגריות וזרעי קנבוס. בנדון זה הוא הואשם על-פ כתב-אישום שהוגש נגדו בבית-המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 20/76) בעבירות על הוראות הפקודה הנ"ל, היינו החזקת כלים המיועדים לשימוש בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן וגידול סם מסוכן.

ביום 13.1.1976, כאשר התקיים דיון על-פי כתב-האישום, הוא הודה בעובדות שנטענו שם נגדו ועל-פי הודאתו זו הוא הורשע על-ידי בית-המשפט בעבירות שיוחסו לו כנ"ל בכתב-האישום. בית-המשפט, בקבעו שהעותר הורשע בעבירות חמורות, דן אותו לקנס של 3,000 ל"י או שלושה חדשי מאסר תמורתו, וכמו-כן לששה חדשי מאסר-על-תנאי.

סמוך לאחר יום מתן פסק-הדין יצא העותר את הארץ, וביום 7.4.1976 ניתנה הוראה מטעם המשיב לאסור את כניסתו של העותר לארץ (להלן - ההוראה), אולם הוראה זו הגיעה לידיעת השלטונות הנוגעים בדבר בנמל התעופה בן-גוריון בלוד רק ביום 13.4.1976. בינתיים, ביום 8.4.1976, שב ונכנס העותר לארץ ושהה כאן עד שיצא שוב, לפי טענתו ביום 25.6.1976, לפי טענת המשיב ביום 16.5.1976. לתאריך המדוייק של יציאתו זו אין חשיבות לצורך צו ז, כי אין חולק שמיציאתו ההיא - יהא תאריכה אשר יהא - הוא לא חזר מחוץ-לארץ לנמל התעופה אלא ביום 22.7.1976 ללא אשרת כניסה בידו, ואז נמנעה שם כניסתו לישראל והוא נעצר שם על-פי ההוראה הנ"ל. לפי טענתו נודע לו אז עליה לראשונה, ללא מתן נימוקיה, אך על-פי בירורים שערך בא-כוחו הסתבר שההוראה ניתנה בגלל הרשעתו הנ"ל של העותר.

על-פי הטענה שההוראה ניתנה מבלי שניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו ומבלי שנמסרו לו נימוקיה ושהיא ניתנה בניגוד לחוק ועל-פי שיקול שרירותי, ביקש והשיג העותר צו-על-תנאי נגד המשיב, בו הלה נדרש להסביר מדוע לא יתן לעותר אשרה ורשיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 (תייר) או לישיבת ארעי מסוג א/1 (עולה בכוח) או מסוג א/4 (קרוב). כמו-כן ניתן צו-ביניים לשחרור זמני של העותר ממעצר, אך הודגש בצו -

"שאין בשחרור העותר ממעצרו משום שינוי מעמדו ומצבו המשפטי, ובפרט שלא תיפגע סמכותו של שר הפנים או מי שהוסמך לכך על-ידיו שלא להרשות לו את הכניסה לארץ ויראו את העותר כאילו טרם עבר בקורת הגבולות."

בינתיים חזר העותר לחוץ-לארץ.

בתשובה לצו-על-תנאי נטען מטעם המשיב, שלפי סעיף 9 של חוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), תשי"ט-1958, הוא היה פטור מלתת נימוקים להוראה בדבר איסור הכניסה של העותר ולכן גם לא היה חייב לשמעו לפני נתינתה. בכל אופן, טען בא-כוח המשיב, ההוראה היתה חוקית בהתאם לתקנה 9(6) לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-

1974 (ק"ת 1517) (להלן - התקנות) והיא גם לא היתה שרירותית בהתחשב בעובדה שהעותר הורשע כנ"ל, הרשעה שעל-פי הנחיות שנקבעו במסגרת התקנות ההן ואשר מורות "שאין להתיר כניסתם לישראל של אנשים שבעת ששהו בעבר בישראל הסתבכו בעבירות על פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש]", היה בה כדי להצדיק את ההוראה.


בטיעונו בעל-פה בפנינו ענה בא-כוח העותר לטענות בא-כוח המשיב שלגבי יהודי, כמו העותר, באשר הוא זכאי לעלות לארץ-ישראל על-פי הוראות חוק השבות, תש"י-1950, אין בידי המשיב לאסור את כניסתו לארץ אלא בגבולו המתאימים של הוראות חוק השבות. כגון אם הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור (סעיף 2(ב) (3), שם, המקרים האחרים שם אינם נוגעים לעניננו) ושרק בגבולות אלה מותר למשיב להשתמש בשיקול-דעתו לפי תקנה 9(6) הנ"ל, והרי לגבי העותר לא נטען שבהרשעתו היה משום קיום התנאי הנ"ל.

יש לדחות את העתירה.

הפטור מחובת ההנמקה הניתן למשיב לפי סעיף 9 של חוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), תשי"ט-1958, מראה ששיקול-הדעת שבידיו בדבר סירוב לתת אשרת כניסה לארץ ורשיון ישיבה בה על-פי תקנה 9 לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974, הוא מוחלט וגם פוטר אותו מחובת שמיעת הנוגע בדבר לפני מתן הוראת סירוב כנ"ל (בג"צ 482/71, [1], בע' 117). מכיון שכך, אם ההחלטה של המשיב ניתנה מבלי שניתנו בה נימוקיה, אין בידי בית-משפט זה להעבירה תחת שבט בקרתו, אלא אם מוכח שהמשיב פעל מתוך שרירות-לב (שם, שם).

יש איפוא לדחות את טענת בא-כוח העותר, שההוראה היתה בעלת מום בגלל שלא היתה לו הזדמנות להשמיע את טעותיו לפני שניתנה.

לגופה של ההוראה, מאחר שלא ניתנו בה נימוקים, יכול היה העותר להצליח רק אם היה מראה שהמשיב פעל בה בניגוד לחוק או מתוך שרירות-לב.

העותר לא הראה לא זה ולא זה.

ההוראה ניתנה על יסוד התקנה 9(6) לתקנות שעל-פיה רשאי המשיב, לפי שיקול-דעתו, לסרב לתת למבקש אשרה ורשיון ישיבה, בין השאר, אם הוא עבר על כל דין החל בישראל. מאחר שהעותר הורשע כנ"ל, ברור שההוראה היתה בתוך ארבע אמות התקנה הנ"ל. טענת בא-כוח העותר כי יש לפרש את התקנה בהתאם להוראות חוק השבות, כלומר שאין בידי שר הפנים לאסור כניסה למדינה של יהודי שעבר עבירה פלילית בישראל, אלא אם היתה זאת עבירה המראה שהוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור (סעיף 2(ב) (3), שם), אין לה על מה שתסמוך. התקנה נעשתה על יסוד סעיף 14(1) לחוק הכניסה לישראל, לפיו רשאי שר הפנים להתקין תקנות בכל הנוגע לביצוע החוק הזה ובין השאר בענין "סוגי אנשים שיהיו פסולים לקבל אשרה או רשיון ישיבה לפי חוק זה"

(הדגשה שלנו). לפי סעיף 1 לחוק, מי שאיננו אזרח ישראלי ואיננו בעל אשרת עולה, זקוק לשם כניסתו לישראל לאשרה "לפי חוק זה", היינו לאשרות שסוגיהן קבועים בסעיף 2 שם. ההתייחסות היחידה בחוק הכניסה לישראל לחוק השבות, בדבר הרשות לכניסה לישראל, קיימת בכך שמי שהוא בעל אשרת עולה זכאי לכניסה לישראל. והרי לאשרת עולה אמנם זכאי, על-פי סעיפים 1, 2 לחוק השבות, כל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, חוץ אם נוכח שר הפנים, למשל (מקרים אחרים אינם מעניננו כאן), שהמבקש בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. אילו העותר היה איפוא בבחינה עולה במובן חוק השבות, כפי שפורש ב- בג"צ 72/62, [2], לא היה בידי שר הפנים לאסור את כניסתו לישראל, כי הרי לא נטען מטעמו שקיימות לגבי העותר עובדות, שעל-פיהן יש מקום לסרב לתת לו אשרת עולה על-פי התנאי הנ"ל.
אולם דא עקא: העותר איננו בבחינת עולה במובן הנ"ל, כי הוא לא הביע רצון להשתקע בישראל; אדרבא, פניותיו למשיב היו כמי שלא רצה להשתקע בישראל, כי הרי ביקש רק אשרת ביקור או תייר, כלומר רשיון לשהות בישראל באופן ארעי.
אשר-על-כן, מאחר שהעותר איננו עולה וגם איננו אזרח מדינת ישראל, כניסתו לארץ איננה אלא על-פי הוראות חוק הכניסה לישראל ותקנותיו, ואלה יש לפרשן באופן עצמאי, היינו את הכתוב בהן בלבד. גם אם רואים בחוק השבות חוק יסוד, אין זה מעלה ואינו מוריד. ראשית, מפני שאין אצלנו חוקה לפיה חוק העומד בניגוד לחוק יסוד, בבחינת הלכה ואין מורין כן. שנית, אין גם כל סתירה בין חוק השבות ובין חוק הכניסה לישראל בדבר הזכות להיכנס לארץ, כי הרי בחוק השבות מדובר ביהודי שהוא עולה במובן הוראותיו, בעוד שחוק הכניסה לישראל מצד אחד שומר על זכויות העולה להיכנס לארץ, אם הוא בעל אשרת עולה שהוא זכאי לקבל על-פי חוק השבות, ומצד שני נקבעות בו הוראות לגבי מי שאיננו עולה, כלומר מי שלא הביע רצונו להשתקע בישראל ולכן חוק השבות איננו חל עליו.

היוצא לנו מכל זה הוא שהתקנה 9(6) לתקנות הכניסה לישראל כשרה ואין להגבלת שיקול-הדעת של שר הפנים לפי הסעיף 2(ב) (3) של חוק השבות כל השפעה לגבי פירוש התקנה.

גם מתקנה 6(א) אין העותר יכול להיבנות. בתקנה זו מדובר על "מי שזכאי לאשרת עולה או לתעודת עולה לפי חוק השבות" וכו'. ודוק: לא נאמר שם מי שזכאי "לעלות" לישראל, אלא מי שזכאי ל"אשרת עולה לפי חוק השבות". פירוש הדבר כי המדובר איננו סתם ביהודי אשר זכאי לעלות ארצה (סעיף 1 לחוק השבות), אלא רק ביהודי שהביע רצונו להשתקע בישראל (סעיף 2(ב), שם), כלומר ביהודי שאמנם הביע רצונו כך, אך מטעמים שלו אינו רוצה עדיין לקבל אשרה כזאת אלא לעת עתה, עד שלוש שנים, רוצה רק באשרה לשהיה זמנית. אם איפוא המבקש לא הביע רצונו להשתקע בארץ, תקנה 6(א) אינה חלה עליו בכלל והוא אינו יכול לבקש אשרה מהסוג א/1 שמדובר בה, היינו של עולה בכוח, וכך הרי המקרה לגבי העותר, כי הוא לא הביע רצונו להשתקע בישראל. זאת ועוד: תקנה 9, לפי ניסוחה, חלה על כל אשרה ורשיון ישיבה לפי החוק והתקנות ולכן היא חלה גם על אשרה מהסוג א/1 כנ"ל לפי תקנה 6(א), כלומר גם אילו מהבחינה העקרונית הנ"ל לא היה מכשול ברך של העותר לקבל אשרה מסוג זה, ניתן הדבר לשיקול-דעתו של השר

לפי תקנה 9(6) שבית-משפט זה יתערב בו רק, כאמור לעיל, אם ברור שהשר, בסרבו לתת לעותר את האשרה המבוקשת, פעל בשרירות-לב.

נשארת איפוא רק השאלה אם יש יסוד לטענת העותר שהמשיב, בסרבו להרשות לו להיכנס לישראל, פעל בשרירות-לב. נוכח העובדה שהעותר הורשע בעבירה על פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, וכפי שקבע בית-המשפט בגזר-דינו, היתה עבירתו חמורה, כי הרי הוא הורשע בהחזקת כלים המיועדים לשימוש בסם מסוכן וגם בהחזקה ובגידול של סם מסוכן, אין כל יסוד לטענה הנ"ל של העותר. אדרבא, נוכח הסכנה שהשימוש בסמים מסוכנים עלול להביא לשלום הציבור בישראל, יש לקדם בברכה את ההנחיות שניתנו לפי תצהיר התשובה שהוגש מטעם המשיב, ושעל-פיהן אין להתיר כניסה לישראל של אנשים הזקוקים לשם כניסה לארץ לאשרת כניסה על-פי החוק ושבעת היותם במדינת ישראל הורשעו בעבירות על הוראות פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], גם אם אין הם עדיין בבחינת אדם בעל עבר פלילי "העלול לסכן את שלום הציבור". לאור זה ולאור העובדות שלגביהן אין מחלוקת, אין מקום לומר שהוראת המשיב שניתנה בהתאם לזה לגבי העותר, אם כי לא נטען שהוא בעל עבר פלילי כנ"ל, ניתנה מתוך שרירות-לב.

גם הטענה האחרונה של העותר, שבכל אופן היה על המשיב לתת לו אשרה לפי תקנה 6(ד) מסוג א/4 (קרוב), באשר אשתו בעלת אשרה א/2 (תלמיד) יש לדחות, כי גם על אשרה כזאת חלה הוראת תקנה 9(ב) הנ"ל, שכאמור לעיל היא כללית וחלה על כל האשרות לפי התקנות ואין בעובדה גרידא שאשתו וילדיו נמצאים בארץ כדין, כדי להרשות את כניסתו בניגוד לתקנה 9(6) וכדי לראות את הוראת המשיב כלפיו כשרירותית.

אשר-על-כן יש לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה.

השופט מני: אני מסכים.

השופט ח' כהן: לפי הסעיפים 1 ו-2 לחוק השבות, תש"י-1950, זכאי כל יהודי לאשרת עולה, ובלבד "שהביע את רצונו להשתקע בישראל", ומה דינו של יהודי שעד שיגמור בלבו להשתקע בישראל, רצונו לראות ולתור את האר ולעמוד על אפשרויות התבססותו? לאשרת עולה אין הוא זכאי עוד, שהרי טרם בשל רצונו להשתקע; אבל הדעת נותנת שמן הראוי והנחוץ הוא לפתוח לפניו פתח לרווחה לבוא ולשהות ולהשביע עיניו ורוחו מכל טוב הארץ, כדי שרצונו להשתקע בה יבוא מתוך הידע ומתוך גמירת- הדעת. באה תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974, וקובעת שהזכאי לאשרת עולה לפי חוק השבות, הרוצה "לשהות עד שלוש שנים בישראל כדי לבדוק את האפשרות והתנאים להשתקעות בישראל כעולה, רשאי להגיש בקשה לאשרה ורשיון לישיבת ארעי מסוג א/1 (עולה בכוח)".

בעתירתו מספר העותר דנן שהוא בא ארצה "במטרה לבחון את אפשרות עלייתו

לישראל; אבל במקום לבקש אשרה מסוג א/1 (עולה בכוח), ביקש אשרה לישיבת ביקור מסוג ב/1 (עובד זמני), כשבא לביקורו הראשון לישראל בשנת 1975. גם עתה לא ביקש העותר אשרה מסוג א/1 (עולה בכוח), כי אם - כפי הנראה - אשרה ורשיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 (תייר): כך נאמר מפורשות בסעיף 13, הקטע הרביעי, לעתירתו. רק לחלופין טוען העותר שהוא זכאי גם לאשרה מסוג א/4 (קרוב), באשר אשתו היא בעלת אשרה לישיבת ארעי כאמור בתקנה 6(ד).

מה נשתנה סוג א/1 (עולה בכוח) מכל הסוגים האחרים של אשרות - שבכל הסוגים האחרים של אשרות שיקול-דעתו של שר הפנים - או מי שהוסמך לכך על-ידו - הוא להלכה בלתי-מוגבל, ולמעשה אין אנו מהרהרים אחר מידותיו, כל עוד מידות טהורות היו. מה שאין כן לענין אשרות העולים בכוח, שלגביהן מוגבל שיקול-דעתו של שר הפנים על-פי הוראות חוק השבות - והוא לא רק באשר תקנה 6(א) הנ"ל מתייחסת מפורשות לחוק השבות, אלא גם באשר אין תוקף לתקנה הסותרת הוראת חוק (סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות). אילו היה בידי שר הפנים הכוח לנעול בפני יהודי הרוצה "לבדוק את האפשרות והתנאים להשתקעות בישראל כעולה" את שערי הארץ, היתה נשללת מיהודי כזה הזכות הקנויה לו לפי חוק השבות - והיא לא רק לעלות, כי אם גם להחליט תחילה אם לעלות, אין לפרש את חוק השבות כאילו הוא מחייב עליה עיוורת דוקא, כאילו כופין על היהודים הר כגיגית: החוק מדר בלשון "זכאי", והשימוש בזכות מצריך שיקול והחלטה תחילה.

אשר-על-כן נראה לי שיש לקרוא תקנה 6(א) הנ"ל כאילו הרשות "להגיש בקשה לאשרה ורשיון לישיבת ארעי מסוג א/1 (עולה בכוח)" - אף הזכות לקבל אשרה ורשיון כאמור במשמע; ואין שר הפנים יכול לסרב לבקשה כזו אלא במסגרת שיקול-דעתו הקנוי לו לפי סעיף 2(ב) לחוק השבות. פשיטא שאם "נוכח" שר הפנים, עוד בשלב הדיון בבקשה לאשרה ולרשיון לפי תקנה 6(א) הנ"ל, שנתקיים במבקש אחד התנאים אשר מכוחו יראה מקום לסרב לו אשרת העולה לפי חוק השבות, לא תהא זאת מן המידה להשלות את המבקש באשליות-שוא ולהריץ אותו חינם לבדיקת אפשרויות השתקעותו. אבל מקום שכשירותו של המבקש כעולה לפי חוק השבות אינה פגומה, סירובו של שר הפנים לתת לו אשרה לישיבת ארעי לשם בדיקת אפשרויות עלייתו, לא יוכל לעמוד, אפילו בא סירוב זה מאחד הטעמים המנויים בתקנה 9 לתקנות הכניסה לישראל.

משלא ביקש העותר דנן אשרה ורשיון לפי תקנה 6(א) כעולה בכוח, לא היה עוד סיפק בידי שר הפנים - והוא לא נדרש עוד - לבדוק אם כשירותו של העותר כעולה לפי חוק השבות פגומה היא אם לאו. הטענה שעל-אף הרשעתו בפלילים אין העותר עלול לסכן את שלום הציבור, נטענה לפנינו בטרם זמנה: איש עוד לא החליט שעלול הוא לסכנו. לעת עתה מונחת לפני השלטונות בקשת העותר לאשרת תייר, או לחלופין לאשרת קרוב; ולענין בקשה אשר כזאת לא זו בלבד שיש לשר הפנים שיקול-דעת חפשי, אלא שלפי התקנות רשאי הוא לדחותה, באשר עבר העותר עבירה על חוקי ישראל (תקנה 9(6) לתקנות הכניסה לישראל).

לפיכך מסכים אני שיש לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה.

הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה.

העותר ישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 2,000 ל"י.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אשרת א-5

  2. ביטול אשרת עולה

  3. אשרת שהייה 2 א 5

  4. אשרת שהייה זמנית

  5. ביטול אשרת שהייה

  6. אשרת עבודה מטפלת

  7. אשרת ביקור לתייר

  8. אשרת כניסה סטודנט

  9. אשרת תייר עובד זר

  10. אשרת שהייה איש דת

  11. אשרת עולה בכוח א-1

  12. אשרת שהייה עובד זר

  13. אשרת עובד זר מומחה

  14. אי חידוש אשרת שהייה

  15. אשרת עבודה אריתראים

  16. אשרת שהייה 6 חודשים

  17. אשרת כניסה תלמיד א-2

  18. אשרת שהייה הורה קשיש

  19. אשרת עבודה פיליפינית

  20. ביטול רישיון ישיבת קבע

  21. בקשה להחלפת סוג האשרה

  22. אשרת שהיה חיים משותפים

  23. אשרה ורישיון לישיבת קבע

  24. אשרת שהייה ידועה בציבור

  25. דחיית בקשה לאשרת כניסה

  26. אשרת כניסה עובדת סיעודית

  27. אשרת שהיה ברשות הפלסטינית

  28. אשרת שהייה לימודים בישראל

  29. אשרת תושב ארעי תושב השטחים

  30. אשרת שהייה הורים של חייל בודד

  31. דחיית בקשה לאשרה חיים משותפים

  32. בקשה להחזרת רישיון ישיבת קבע בישראל

  33. אריתראי הסתנן לישראל וניתנה לו אשרה

  34. עתירה כנגד החלטת משרד הפנים שלא לחדש אשרה

  35. אריתראי עם אשרה מסוג 2(א)(5) שחודשה מדי פעם

  36. עתירה מנהלית להארכת אשרת שהייה מסוג א/2 - מפאת הפגמים בהליך המנהלי

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון