אשרת תייר עובד זר

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

לפני עתירה נגד החלטת המשיב שלא להעניק לעותר אשרה מסוג ב/1 לצורך עבודה כעובד זר בענף הבניין.

העותר נכנס לראשונה לישראל ביום 7.12.06 באשרת עבודה ב/1 כעובד זר בענף הבניין. לאחר שעבר לטענתו שתי תאונות עבודה (בימים 30.12.09 ו- 22.3.10) יצא מישראל ביום 13.6.10 (לאחר שהייה של כ-42 חודשים באשרת ב/1) ואף משך ביום יציאתו את כספי הפיקדון שלו. יצויין כבר עתה כי הפיקדון הוא סכום כסף חודשי המשולם כתשלום חובה על ידי מעסיק עובד זר לקרן לעובדים זרים, הנצבר לטובת העובד ולהבטחת יציאתו מישראל. בהתאם לסעיף 1יא(ד) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), עובד זכאי לקבל את כספי הפיקדון ובלבד שעזב את ישראל שלא לצורך יציאה זמנית ממנה.

בתאריך 17.5.11 נכנס העותר לישראל באשרת תייר ב/2 לפי הזמנת המוסד לביטוח לאומי לצורך הופעה בפני ועדה רפואית של המל"ל ביום 19.5.11. כעולה מצילום דרכונו של העותר תוקף אשרת התייר ניתן לו ל-7 ימים. בביקורת הגבולות בנמל תעופה בן גוריון הוטבעו ביום 17.5.11 שתי חותמות רישיון ביקור ב/2 שבנוסחן הסטנדרטי רשום "ל-3 חודשים". במקום 3 חודשים נרשם בכתב יד על גבי אחת החותמות בשפה האנגלית "7 days". החותמת השנייה נותרה ללא שינוי. ביום 6.6.11 נמצא העותר על ידי יח' עוז דרום בדירה באשדוד אגב איסוף ציוד לשוהה בלתי חוקית אחרת והוא נלקח לבירור במתקן ההגירה.

לעותר נערך שימוע בפני ממונה ביקורת גבולות בו נרשם כי הוא מודע לכך שאשרתו בתוקף ל-7 ימים. העותר טען שאינו רוצה לחזור למולדבה כי יש לו דרישה לתשלום. בהתאם הוצאו נגדו צווי הרחקה ומשמורת. ביום 9.6.11 הובא העותר בפני בית הדין לביקורת משמורת שם טען כי קיבל אשרה ל-3 חודשים, כי כבר הופיע בפני הוועדה (במל"ל) ביום 18.5.11 ונשאר בישראל כי יש לו ועדה נוספת. טען כי הוא סובל מכאבי ראש ואינו מסוגל לעבוד. ציין שיש לו כרטיס חזרה למולדבה. בית הדין החליט לשחררו והורה על יציאתו מישראל עד ליום 17.8.11. לאחר בקשה לעיון חוזר שהוגשה על ידי משרד הפנים וקבלת עמדת ב"כ העותר נתן בית הדין החלטה נוספת מיום 19.6.11 המורה אף היא על שחרור העותר ויציאה מהארץ עד 17.8.11.


העותר שהה שלא כדין בישראל מיום 18.8.11. לאחר שמצבו הרפואי השתפר מעט פנה העותר לחברת מיטל, תאגיד מורשה להעסקת כ"א זר בבניין בישראל, וכרת עימה הסכם העסקה ביום 13.9.11.

ביום 15.9.11 פנה תאגיד הבניין "מיטל" למת"ש חדרה בבקשה לרשום את העותר כעובד מטעמם. לאחר בדיקה שערך המשיב התברר כי העותר נכנס לישראל באשרת תייר ולא כעובד זר בעל אשרת עבודה ולכן סורבה בקשת התאגיד לרשום את העותר בנימוק שאין העותר עומד בתנאי "ההלבנה".

העותר טוען כי תשובה זו עומדת בסתירה לחוזר ראש מינהל 39/11 לפיו עובד זר אשר ביום 10.7.11 טרם מלאו 63 חודשים למן כניסתו ארצה כדין ושהה בישראל שלא כדין פחות משלוש שנים תונפק לו אשרת עבודה עד ליום 31.12.11. במסגרת העתירה שהוגשה ביום 30.10.11 נטען כי העותר עומד בתנאים אלה ולכן יש להנפיק לו אשרה מסוג ב/1 כדין עד ליום 31.12.11.

המשיב טוען כי מאחר שהסעד המבוקש בעתירה הוא הענקת אשרה מסוג ב/1 לעותר עד ליום 31.12.11 הדיון בעתירה כיום הוא תיאורטי גרידא ודינה להדחות על הסף. נטען גם כי דין העתירה סילוק על הסף מחמת עשיית דין עצמי שכן העותר שוהה באופן בלתי חוקי בישראל החל מיום 18.8.11.

עוד נטען כי יש לסלק את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. נטען כי העותר לא ציין בעתירתו כי כניסתו ארצה הותרה עוד בקונסוליה בקייב באשרת תייר ל-7 ימים בלבד וזאת מכוח הזמנתו על ידי המוסד לביטוח לאומי לוועדה רפואית ולשם מטרה זו בלבד. המשיב טוען כי בהתאם להוראות תקנה 5 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד – 1974, זר אשר מבקש להכנס לישראל למטרות עבודה עליו או על מעסיק ישראלי להגיש בקשה לאשרה מתאימה. בעניינו של העותר לא הוגשה בקשה כאמור עובר לכניסתו והמוסד לביטוח לאומי ביקש את כניסתו למטרה שאינה עבודה בשכר. נטען כי לאחר שפגה אשרת התייר של העותר ולאחר שכבר עמד בפני ועדת המל"ל הוא עשה דין לעצמו, המשיך לשהות בישראל שלא כדין ובשל כך נעצר. בעתירתו טוען העותר כי "עקב בלבול וטעות בהנפקת אשרתו" הושם במשמורת. המשיב טוען כי העותר עשה שימוש אופורטוניסטי שלא בתום לב בחותמת הנוספת שהוטבעה בדרכונו ושבטעות לא תוקנה בכתב יד כפי שנעשה בחותמת השנייה. נטען כי מדובר בהתנהלות שלא בתום לב ובחוסר ניקיון כפיים המצדיקה סילוק העתירה על הסף.

כן נטען כי התאגיד שבקשתו לרישום העותר נדחתה אינו עותר בעתירה זו ולכן יש לסלק את העתירה על הסף בשל אי צירוף בעל דין נדרש. נטען כי לגופו של עניין העתירה נעדרת עילה מאחר שהעותר אינו עומד בנהלי המשיב ואין מקום להתערב בהחלטות המשיב שניתנו בהתאם לחוק ולנהלים ובשל היותן סבירות ונטולות כל פגם. המשיב טוען כי המרת אשרת ב/2 תייר לאשרת עבודה ב/1 אינה מותרת בהתאם לנהלי המשיב (נוהל הזמנת עובד זר מחו"ל שמספרו 5.3.0001) ולפיכך בדין סורבה הבקשה. כמו כן, מציין המשיב כי בהתאם לסעיף 1.6 לנוהל הזמנת עובד זר מחו"ל לא תאושר הזמנת עובד זר מחו"ל אם עברו 63 חודשים ממועד כניסתו של העובד הזר לישראל באשרה ורישיון מסוג ב/1. נטען כי לגבי העותר ביום 7.3.2012 חלפו 63 חודשים ממועד כניסתו לראשונה.

עוד טוען המשיב כי ביום 12.6.11 נחתם הסכם בין המדינה לבין התאחדות הקבלנים בנוגע לעובדים זרים בענף הבניין במסגרתו, בין היתר, נדחו מועדי המתווה היורד של מכסת העובדים הזרים בענף, כפי שנקבע בהחלטת ממשלה מס' 2080 מיום 15.7.10 וכן סוכם על הארכות גורפות של רישיונות העבודה של עובדים גם מעבר ל- 63 חודשים בתנאים שנקבעו בהסכם. ביום 10.7.11 ניתנה החלטת ממשלה מס' 3453 בעניין "עידוד תעסוקת ישראלים ומכסות עובדים זרים בענף הבניין והסדרת כניסת עובדים זרים בענף הסיעוד" אשר אימצה את ההסכם, אך סייגה אותו לגבי עובדים שסיימו תקופת העסקה של 63 חודשים נכון למועד קבלת ההחלטה. ביום 17.7.11 פרסם מנהל מינהל מעסיקים ועובדים זרים במשרד המשיב חוזר לתאגידי הבניין בעניין הארכת רישיונות העבודה של עובדים זרים בענף הבניין בהתאם להחלטת הממשלה (חוזר 39/11). בסעיף 2 לחוזר נקבעו תנאים להלבנת עובדים שוהים בלתי חוקיים. עם זאת, ההלבנה מתייחסת לעובדים שנכנסו לישראל כדין לעבודה בענף הבניין. המשיב טוען כי העותר לא נכנס לישראל כדין לעבודה בענף הבניין אלא נכנס באשרת תייר למטרת ועדה רפואית ולכן נדחתה בקשת התאגיד לרשום את העותר כעובד מאחר שהוא אינו עומד בתנאי ההלבנה.

לטענת המשיב, עצם עזיבתו של העותר את הארץ ביום 13.6.10 ומשיכת כספי הפיקדון משמעה סיום תקופת העסקתו בישראל כעובד בניין מכוח כניסתו הראשונה לישראל.

העותר טוען בתגובתו לתגובת המשיב כי העתירה אינה תיאורטית שכן המשיב מאריך את אישורי השהייה לעובדי בניין מפעם לפעם וכעת היא הוארכה עד ליום 31.3.12 ואף צפוי כי תוארך לפרק זמן נוסף. באשר לטענת המשיב בדבר תשלום כספי הפיקדון לעותר טוען העותר כי דווקא תשלום כספי הפיקדון לעותר מהווה ראיה חזקה בדבר תום לבו וניקיון כפיו ולכך כי העותר פעל כדין ויצא מן הארץ בהתאם לתנאי אשרתו. העותר טוען כי לא היה כשיר לעבודה עקב תאונה ולכן יצא מן הארץ. נטען כי לו לא היה נפגע העותר בתאונת העבודה והיה כשיר לעבודתו לא היה יוצא את הארץ והיה ממצה את תקופת השהייה המקסימאלית שמגיעה לו כדין. נטען כי העותר מיצה אך ורק סך של כ-42 חודשים מעבודתו בישראל ולא מיצה כ-21 חודשים תמימים אשר היו בציפייתו הלגיטימית עת הגיע ארצה לעבוד בה כדין ובאשרה. על כן נטען כי אין כל פסול ביציאתו של העותר מן הארץ.


עוד טוען העותר כי צווי ההרחקה והמשמורת שהוצאו נגדו בטעות יסודם ובקשתו של העותר לשחרורו התקבלה ולא היה מקום להוצאת צו המשמורת וההרחקה. העותר טוען גם כי אין מקום לטענת המשיב לפיה היה על העותר לפנות בבקשה לאשרה מסוג ב/1 משל היה מבקש עבודה מן השורה וזאת מאחר שהיה נפגע עבודה ואין לשלול את בקשתו רק בשל העובדה שהיה נפגע עבודה בעברו.

העותר טוען כי עצם מהותה של החלטת ראש המנהל מקורה ומטרתה הינה "הלבנה" הלכה למעשה של אותם עובדים השוהים באופן בלתי חוקי בישראל על מנת שלא ליצור צורך בהכנסת עובדים זרים חדשים לישראל. על כן נטען כי אין בשהייתו הבלתי חוקית בישראל של העותר כדי למנוע ממנו לבוא בגדרי אותה החלטה ולהקלט כעובד זר בענף הבניין אלא ההיפך הוא הנכון.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה שכן לא מצאתי כי נפל בהחלטות המשיב פגם המצדיק התערבותו של בית משפט מנהלי.

כלל ידוע הוא כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים איננו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המקצועית ומתערב בשיקול דעתה המקצועית של הרשות רק בנסיבות חריגות. ראה:
בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678 (1991);
בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח', פ"ד מח(4) 778 (1994);
בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם, 15.4.07;
בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, לא פורסם, 19.7.07.

במקרה זה לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב.

בתאריך 17.5.11 נכנס העותר לישראל באשרת תייר ב/2 לפי הזמנת המוסד לביטוח לאומי לצורך הופעה בפני ועדה רפואית של המל"ל ביום 19.5.11. כעולה מצילום דרכונו של העותר תוקף אשרת התייר ניתן לו ל-7 ימים. בכל מקרה האשרה שניתנה לו הינה אשרת תייר ב/2 לצורך הופעה בפני ועדה רפואית של המל"ל ולא אשרת עבודה. על כן היה על העותר לעזוב את הארץ לאחר הופעתו בפני הוועדה הרפואית. גם אם נניח כי העותר שגה בתום לב וסבר שיש לו אשרה ל-3 חודשים הרי שלאחר החלטת בית הדין למשמורת ידע כי עליו לצאת את הארץ עד ליום 17.8.11 והמשך שהייתו בישראל לאחר תאריך זה מהווה חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי המצדיקים את דחיית העתירה על הסף. ראו:
בג"צ 7489/06 אריאל גרונר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, לא פורסם (13.11.06);
בג"צ 4476/06 רועי בוכבינדר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (15.8.06);
עע"מ 4525/06 עומר רשואן נ' משרד הפנים, לא פורסם (2.7.06).

גם לגופו של עניין לא ניתן לקבל את טענות העותר.

העותר טוען כי יש לאשר לו רישיון מסוג ב/1 לאור נוהל 5.3.0001 של המשיב. על פי סעיף 1.3 לנוהל הזמנת עובד זר מחו"ל שמספרו 5.3.0001 "ככלל לא תאושר החלפת רישיון שהייה מסוג אחר ברישיון שהייה ועבודה מסוג ב/1 בעת שהות הנתין הזר בישראל, ולצורך טיפול בבקשה כזו, על הנתין הזר לצאת את ישראל". על כן, מאחר שהעותר נכנס לישראל ברישיון של תייר לשם התייצבות לוועדה רפואית של המל"ל, החלפת רישיון השהייה שלו ברישיון שהייה ועבודה מסוג ב/1 מצריכה את יציאתו מהארץ, כטענת המשיב.

כמו כן, על פי סעיף 1.6 לנוהל הנ"ל "לא תאושר הזמנת עובד זר מחו"ל אם עברו 63 חודש ממועד כניסתו של העובד הזר לראשונה לישראל באשרה ורישיון מסוג ב/1". מעת שנכנס העותר לישראל לראשונה באשרה ורישיון מסוג ב/1 ועד היום חלפו כ- 63 חודשים ולא ניתן לנכות מתקופה זו את התקופות בהן לא עבד או שהה בחו"ל. לא ניתן לקבל את טענת העותר כאילו תקופת 63 החודשים צריכה להמנות לשיעורין, בניכוי תקופות בהן לא עבד או לא שהה בארץ. ראו לעניין זה:
עע"מ 5928/10 טטיאנה רוטרו נ' משרד הפנים, לא פורסם (30.8.10);
עע"מ 6745/06 קון טנסה נ' משרד הפנים, לא פורסם (25.3.07).

באשר לטענת העותר כי עומדת לו הזכות לנצל את כל הזמן המוקצב על פי החוק והנהלים לעבודה בישראל כעובד זר, הרי שסעיף 3א'(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952, קובע כי שר הפנים "רשאי" להאריך רישיון שניתן לעובד זר לתקופות "שלא יעלו, יחד, על חמש שנים". מלשון החוק עולה כי המשיב רשאי להאריך את הרישיון שניתן לעובד זר וזאת עד לתקופה של חמש שנים ולא נקבעה כל חובה להאריך את הרישיון לתקופה של חמש שנים כפי שטוען העותר.

"מושכלות יסוד הם כי על-פי חוק הכניסה לישראל, מי שאינו אזרח ישראלי, ואינו בעל אשרת עולה, נזקק לאשרת כניסה לישראל ולרשיון ישיבה בארץ. שיקול-הדעת הנתון לשר הפנים בכל הקשור למתן היתרי כניסה ורשיונות ישיבה בישראל הוא רחב עד מאוד, והוא מבטא את אופייה הריבוני של המדינה, בקביעתה מי יבוא בשעריה, ולמי לא יותר להיכנס ולשבת בה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1972); בג"צ 431/89 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 519-520 (1992); בג"צ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4) 661, 705 (1995) (להלן: ענין פסרו)). סמכותו של שר הפנים להסדיר את הפיקוח על כניסתם ושהותם של עובדים זרים בישראל נובעת, בראש ובראשונה, מסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, הקובע כי מי שאינו אזרח ישראלי ואינו זכאי לתעודת עולה, כניסתו לישראל תהא מותנית באשרה וברשיון ישיבה בהתאם לחוק; סעיף 6 לחוק מקנה לשר הפנים סמכות רחבה שבשיקול-דעת לענין קביעת תנאים למתן אשרה; ובסעיף 3א לחוק נקבעו תנאים מיוחדים להארכת אשרות ורשיונות ישיבה לעובדים זרים" [בג"צ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, לא פורסם (13.4.11)].

בנוסף, נקבע בפסיקה כי קיימת בידי שר הפנים סמכות שלטונית רחבה להסדרת הכניסה והיציאה מישראל של עובדים זרים, לצורך השגת יעדים ציבוריים חשובים המשפיעים על הכלכלה והחברה בישראל. כן נקבע כי אין למעסיק זכות מוקנית להעסיק עובד זר כשם שאין לעובד הזר זכות מוקנית להיכנס לישראל ולשהות בה לצרכי עבודה. ראו:
בג"צ 11437/05 הנ"ל.

על כן, אין מקום לקבל את טענתו של העותר כי קיימת לו זכות מוקנית לסיים מכסה מסויימת של תקופת עבודה בישראל. במקרה זה לא נפל פגם בשיקול דעתו של המשיב. בנסיבות העניין, כאשר העותר יצא מישראל ביום 13.6.10 תוך משיכת כספי הפיקדון שלו, דבר המצביע בהתאם לאמור בסעיף 1י"א(ד) לחוק עובדים זרים על כוונתו לצאת מישראל שלא לצורך יציאה זמנית, וכאשר העותר נכנס לישראל ביום 17.5.11 באשרת תייר (אשרה זו ניתנה לו לשם התייצבות בפני ועדה של המל"ל בלבד), אין לקבל את טענתו של העותר כי בנסיבות אלו קמה לו הזכות לקבל אשרת עבודה ולהשאר בישראל על מנת לעבוד בענף הבניין.

באשר לחוזר המנהל אליו מפנה העותר הרי שיש לקבל את טענת המשיב לפיה "ההלבנה" שנקבעה מתייחסת לעובדים שנכנסו לישראל כדין לעבודה בענף הבניין. העותר לא נכנס לישראל כדין לעבודה בענף הבניין אלא נכנס באשרת תייר למטרת ועדה רפואית ולכן בדין נדחתה בקשת התאגיד לרשום את העותר כעובד מאחר שהוא אינו עומד בתנאי ההלבנה. יש לקבל גם את טענת המשיב כי התאגיד הוא שביקש את רישומו של העותר כעובד מטעמו ולכן מדובר בבעל דין נחוץ שלא צורף לעתירה וגם מטעם זה יש לדחותה.

סיכום:

אשר על כן, לאור כל המפורט לעיל, לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענות העותר וסבורני כי בנסיבות העניין לא נפל בהחלטות המשיב פגם המצדיק התערבות.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

על העותר לצאת מן הארץ עד לא יאוחר מיום 15/4/12 שעה 24:00 שאם לא יעשה כן ניתן יהיה להחזירו למשמורת ולהרחיקו מישראל לאלתר.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אשרת א-5

  2. ביטול אשרת עולה

  3. אשרת שהייה 2 א 5

  4. אשרת שהייה זמנית

  5. ביטול אשרת שהייה

  6. אשרת עבודה מטפלת

  7. אשרת ביקור לתייר

  8. אשרת כניסה סטודנט

  9. אשרת תייר עובד זר

  10. אשרת שהייה איש דת

  11. אשרת עולה בכוח א-1

  12. אשרת שהייה עובד זר

  13. אשרת עובד זר מומחה

  14. אי חידוש אשרת שהייה

  15. אשרת עבודה אריתראים

  16. אשרת שהייה 6 חודשים

  17. אשרת כניסה תלמיד א-2

  18. אשרת שהייה הורה קשיש

  19. אשרת עבודה פיליפינית

  20. ביטול רישיון ישיבת קבע

  21. בקשה להחלפת סוג האשרה

  22. אשרת שהיה חיים משותפים

  23. אשרה ורישיון לישיבת קבע

  24. אשרת שהייה ידועה בציבור

  25. דחיית בקשה לאשרת כניסה

  26. אשרת כניסה עובדת סיעודית

  27. אשרת שהיה ברשות הפלסטינית

  28. אשרת שהייה לימודים בישראל

  29. אשרת תושב ארעי תושב השטחים

  30. אשרת שהייה הורים של חייל בודד

  31. דחיית בקשה לאשרה חיים משותפים

  32. בקשה להחזרת רישיון ישיבת קבע בישראל

  33. אריתראי הסתנן לישראל וניתנה לו אשרה

  34. עתירה כנגד החלטת משרד הפנים שלא לחדש אשרה

  35. אריתראי עם אשרה מסוג 2(א)(5) שחודשה מדי פעם

  36. עתירה מנהלית להארכת אשרת שהייה מסוג א/2 - מפאת הפגמים בהליך המנהלי

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון