בדיקת תלות ביטוח לאומי


השופט רמי כהן

פתח דבר

1. עניינה של גברת שרלוטה גלץ ("המערערת") מובא בשנית לפתחו של בית-דין זה. בגלגול הקודם דחה בית-הדין את ערעורה על החלטת המוסד לביטוח לאומי ("המוסד") להשהות מתן שירותי סיעוד למערערת בשל סירובה לעמוד לבדיקה חוזרת של מידת תלותה בעזרת הזולת (עב"ל 1398/02 גלץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 510) ("עניין גלץ הראשון").

2. ביום 13.8.02 נערכה למערערת, בהסכמתה, בדיקת הערכת תלות ("בדיקת תלות 2002"), בה נמצא שאינה תלויה בעזרת הזולת. בעקבות זאת שלל המוסד את זכאותה לגמלת סיעוד בתוקף מיום 1.4.02 ("גמלת הסיעוד" או "הגמלה"). כתוצאה משלילתה הרטרואקטיבית של הגמלה נוצר חוב אותו ניכה המוסד מקצבת הזקנה לה הייתה זכאית המערערת באותה עת (בהמשך נתייחס לנסיבות בהן ניתנה הסכמת המערערת לבדיקת תלות 2002).

3. משכך, הגישה המערערת תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (בל 3123/02, סגנית הנשיא יהודית-גלטנר-הופמן). משזה דחה תביעתה, הגישה ערעור זה.

עניין גלץ הראשון

4. כיוון שלעובדות אשר סבבו את עניין גלץ הראשון השלכה ונפקות גם לערעור זה, נפרט להלן את אותן העובדות הדרושות לענייננו, כפי שנקבעו שם:

א. המערערת הוכרה כזכאית לקבלת שירותי סיעוד משנת 1996.

ב. ביום 2.8.00 הודיע המוסד למערערת, כי בעקבות בדיקת התלות שנערכה לה ביום 9.7.00 ("בדיקת תלות 2000"), היא אינה זכאית לגמלה, ותשלומה יופסק מיום 1.9.00.

ג. המערערת הגישה לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע תביעה להשבת הגמלה שנשללה ממנה (בל 2477/00) ("ההליך הראשון").

ד. במהלך הדיון בהליך הראשון, מבלי שנדונה לגופה טענת המערערת בדבר הסמכות לבדוק אותה מחדש, הודיע המוסד כי החליט לחדש את הגמלה, למפרע מיום 1.9.00. הודעה זו של המוסד קיבלה תוקף של פסק-דין מיום 9.11.00.

ה. ביום 10.6.01 הודיע המוסד למערערת כי בתוקף סמכותו לפי סעיפים 298(א) ו- 230 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ("החוק" או "חוק הביטוח הלאומי") החליט לבדוק מחדש את זכאותה לקבלת גמלת סיעוד.

המוסד נסמך גם על תיקון תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (בדיקה מחדש של מידת התלות בעזרת הזולת של זכאי לגמלת סיעוד) (תיקון), התשס"א-2001 ("תקנות הסיעוד" או "תקנות הסיעוד החדשות").


ו. המערערת סירבה להיבדק מחדש, בטענה שהליך העמדתה לבדיקה מחדש אינו חוקי. לפיכך, המוסד הודיעהּ, כי החל מיום 1.4.02 הוא משהה את מתן שירותי הסיעוד למערערת.

ז. המערערת הגישה לבית-הדין האזורי בבאר-שבע תביעה נוספת (בל 1465/02) ובקשה לצו זמני, שיימנע מהמוסד להשהות את מתן שירותי הסיעוד ("ההליך השני"). הוסכם בין הצדדים, שהמערערת תמשיך לקבל שירותי סיעוד עד למתן פסק-הדין בתביעה העיקרית ("הצו הזמני") והבקשה הזמנית והתביעה העיקרית ידונו במאוחד.

ביום 18.7.02 ניתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי בהליך השני ("פסק-הדין בהליך השני או "פסק-הדין השני"). תביעתה של המערערת נדחתה, ונקבע שהמוסד היה רשאי להשהות את מתן גמלת הסיעוד בשל אי-הסכמת המערערת להיבדק מחדש. כמו כן, אישר בית-הדין האזורי את השהיית זכותה של המערערת לגמלה למפרע מיום 1.4.02 (בפסק-הדין גם בוטל תוקפו של הצו הזמני).

ח. המערערת הגישה לבית-דין זה ערעור על פסק-הדין השני (עב"ל 1398/02, סגנית הנשיא א' ברק והשופטים נ' ארד וש' צור). בפסק-דין מיום 6.3.03 דחה בית-דין זה את ערעורה של המערערת (להלן עוד נתייחס לפסק-דין זה).

העובדות (הנוספות הדרושות לענייננו)

5. א. בסמוך לאחר שניתן פסק-הדין השני של בית-הדין האזורי, ובטרם הוגש הערעור לבית-הדין הארצי (עניין גלץ הראשון), הודיעה המערערת למוסד על הסכמתה לעמוד לבדיקה מחדש של הערכת תלותה בעזרת הזולת, לצורך בחינת זכאותה לגמלת סיעוד.

הסכמה זו ניתנה במכתב בו נאמר, בין היתר, כך:

"הנדון: גב' שרלוטה גלץ – עריכת בדיקה מחדש

  1. בהתאם לפסק-הדין שניתן בעניין שבנדון [הכוונה לפסק-הדין בהליך השני – ר.כ.], אודיעכם כי מרשתי מסכימה, בלית ברירה, לדרישתכם לעריכת בדיקה מחדש של זכאותה לגמלת סיעוד, מבלי שיהיה בכך כדי לוותר על כל זכות או טענה בעניין זה.
  2. " (ראו: מוצג מע/2).


ב. ביום 13.8.02 (לפני שניתן פסק-הדין בעניין גלץ הראשון) נערכה למערערת בדיקת תלות 2002. לאור ממצאיה דחה המוסד, ביום 25.8.02, את תביעתה למתן שירותי סיעוד החל מיום 1.4.02, המועד בו הושהה תשלום הגמלה.

בד בבד דרש המוסד מהמערערת להשיב חוב בגין שירותי סיעוד שניתנו לה, מיום 1.4.02 ועד 31.7.02. משלא נענתה המערערת לפניותיו, הודיע לה המוסד שהחל מחודש אוקטובר 2002 יקוזז סך 7,695.65 ש"ח, הסכום ששולם לה ביתר, מקצבת הזקנה החודשית המשתלמת לה.

ג. על החלטת המוסד לשלול את גמלת הסיעוד של המערערת למפרע מיום 1.4.02, ועל קיזוז סכומים מקצבת הזקנה שלה הגישה המערערת תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה (בל 3123/02, סגנית הנשיא יהודית-גלטנר-הופמן) ("ההליך השלישי"). בית-הדין האזורי דחה את תביעתה ומכאן ערעורה זה.

הכרעת בית-הדין האזורי

6. בית-הדין האזורי:

א. דן תחילה בשאלת זכאות המערערת לגמלת סיעוד. בהסתמכו על תוצאות בדיקת תלות 2002 והראיות שהוכחו בהליך, דחה את תביעת המערערת לגמלת סיעוד.

ב. טענות המערערת שהחלטת המוסד הייתה שרירותית, בלתי עניינית או נבעה משיקולים פסולים נדחו. בית-הדין האזורי ציין, שאמנם התנהלות המוסד גרמה לשיבוש ההליך הדיוני הראוי, להארכת הדיון ולסרבולו, אך אין בכך כדי לזכות את המערערת בגמלה.

ג. קבע, לעניין קיזוז שווי גמלת הסיעוד, ששולמה לה על-פי הצו הזמני, מקצבת הזקנה שלה – שבדין נוכתה גמלת היתר שקיבלה המערערת בגין התקופה מאפריל 2002 עד אוגוסט 2002, מקצבת הזקנה לה זכאית המערערת. את הכרעתו השתית בית-הדין האזורי על סעיף 315 לחוק.

ד. הורה למוסד באשר לחוב המקוזז, "לפרט בפני התובעת [המערערת] ובכתב תוך 21 יום ממועד פסק הדין אופן חישוב שיעור החוב שנוכה מקצבת הזקנה שלה החל מאוקטובר 2002, ובמקרה ולתובעת השגות באשר לשיעור החוב רשאית היא לנקוט בכל הליך על פי שיקול דעתה".


על פסק-דין זה הערעור שבפנינו.

טיעוני הצדדים

7. עיקר טענת המערערת הוא שהחלטת המוסד לערוך לה בדיקה מחדש התבססה על שיקולים פסולים. היא חזרה על טענתה, שנטענה בעניין גלץ הראשון, לפיה ה"מידע" שהביא את המוסד בשנת 2000 לשוב ולבדוק את מידת תלותה של המערערת פסול. לטענתה אותו "מידע" פסול גם בעניינינו. עוד הדגישה, שהמוסד לא קיים את הוראת בית-הדין הארצי לבצע בדיקה פנימית למידע שברשותו. לטענתה, דין החלטת המוסד להתבטל גם מחמת התנהגות המוסד בניהול המשפט.

עוד טוענת המערערת שהיא זכאית לגמלה, משצברה 1.5 נקודות ובהיותה "זקן בודד".

לבסוף נטען, כי המוסד לא היה רשאי לקזז סכומים מקצבת הזקנה שלה לא בכלל ולא אלו ששולמו בעת שעמד הצו הזמני בתוקף בפרט.

לפיכך עותרת המערערת לביטול החלטת המוסד לערוך לה בדיקה מחדש, לחילופין לביטול החלטתו לשלול את גמלת הסיעוד על יסוד בדיקת תלות 2002. כמו-כן, עותרת היא להורות למוסד להשיב לה את הכספים שנוכו מקצבת הזקנה, בתקופה שמיום 1.4.02 עד 11.8.02 (התקופה בה עמד בתוקפו הצו הזמני), או למצער בתקופה שמיום 30.7.02 עד 11.8.02 (מעת שהסכימה לעמוד לבדיקת תלות 2002).

8. המוסד סומך ידו על פסיקת בית-הדין האזורי מטעמיו, תוך שהוא מוסיף את ההדגשים הבאים:

א. החלטת המוסד בדבר בדיקה חוזרת התבססה על הסכמת המערערת להיבדק מחדש ועל בדיקת תלות 2000.

ב. שאלת זכאותה של המערערת לקבלת הגמלה צריכה להיבחן לאור האמור בדו"ח בדיקת תלות 2002, ובהתאם להוראות החוק. ממצאי בדיקת התלות מעלים שהמערערת אינה זכאית לגמלה.

ג. הקיזוז בוצע בהתאם לסעיף 315 לחוק, המתיר למוסד לנכות את החוב מקצבת הזקנה של המערערת.

גדר המחלוקת

9. אמנם השאלות המרכזיות שבמחלוקת בין הצדדים הן זכאות המערערת לגמלה, וככל שייקבע שאין היא זכאית לגמלה, שאלת הקיזוז שבוצע מקצבת הזקנה. אולם, בטרם תוכרענה השאלות האמורות יש לדון בשתי שאלות מקדמיות:

א. מה תוקף הסכמתה של המערערת לבדיקת תלות 2002. האם די בהסכמתה כדי למנוע ממנה להעלות טענות נגד הבדיקה ותוצאותיה.

ב. האם בדין הפעיל המוסד את שיקול-דעתו עת ביקש להעמידה לבדיקת תלות 2002.

דיון והכרעה בשאלות המקדמיות

10.סעיף 230(2) לחוק הביטוח הלאומי קובע:


"המוסד רשאי לבדוק –
(1)...
(2)את מידת תלותו של הזכאי בעזרת הזולת לביצוע פעולות יום- יום ואת הצורך שלו בהשגחה (להלן- התפקוד), לרבות בדיקה מחדש לפי בקשתו של הזכאי, הכל לפי כללים שיקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה".

מכוח סעיף 230 לחוק הותקנו תקנות הסיעוד, אשר קובעות את הכללים לבדיקה מחדש של זכאי. תקנה 2 לתקנות הסיעוד, שכותרתה "בדיקה מחדש ביזמת המוסד", קובעת בנוסחה הרלוונטי להליך דנן:

"חלפו 6 חודשים מיום שנתקבלה ההחלטה הקודמת בדבר מידת תלותו של הזכאי בעזרת הזולת, רשאי המוסד לערוך לזכאי בדיקה מחדש".

תקנה 2 לתקנות הסיעוד בנוסחה האמור תוקנה, בין מועד ההליך הראשון לבין המועד בו התקיים ההליך השני. לפני התיקון קבעה התקנה כך:


"נתגלו או נוצרו עובדות חדשות שיש בהן כדי להשפיע על הקביעה בדבר מידת תלותו של הזכאי בעזרת הזולת, רשאי המוסד לערוך לזכאי בדיקה מחדש".

משמעות תיקון תקנה 2 לתקנות הסיעוד החדשות שאין עוד צורך להוכיח גילוי או יצירת עובדות חדשות כתנאי לבדיקה חדשה של הזכאי, ודי בחלוף שישה חודשים ממועד בדיקה קודמת, כדי לאפשר למוסד לערוך בדיקה חדשה.

11. בעניין גלץ הראשון טענה המערערת כנגד תוקפן וסבירותן של תקנות הסיעוד החדשות ולעניין שיקול-הדעת שהפעיל המוסד עת זימן את המערערת לבדיקת תלות 2000.

בית-דין זה, מפי חברי השופט ש' צור, פסק:

"8. האם שיקול-הדעת של המשיב [המוסד] בבואו לערוך בדיקה חדשה הוא בלתי מוגבל? התשובה שלילית. כל שיקול-דעת המוענק בחוק לרשות מוסמכת חייב להיות מופעל בגדר הסמכות, במסגרת מטרות החקיקה, משיקולים ענייניים, בלא הפליה, בסבירות ובמידתיות. לעתים, לצורך הפעלת שיקול-הדעת, קובעת לעצמה הרשות המוסמכת כללים, הנחיות פנימיות ואמות-מידה במטרה להפעיל את הסמכות שבחוק בדרך הנכונה, הצודקת והיעילה ביותר. אין צורך לומר כי כללים והנחיות פנימיות מחייבים, אף שהגורם המוסמך רשאי לתקנם ולסטות מהם במקרה מתאים. עם זאת, היעדר כללים והנחיות פנימיות לביצוע סמכות שבדין – הוא כשלעצמו – אינו שולל את הסמכות ואינו מונע את הפעלתה ...

9. ומן הכלל אל הפרט: מחוקק המשנה מצא לנכון לתקן את תקנות הסיעוד ולהרחיב את גדר שיקול-הדעת המקצועי של המוסד בבואו לבדוק את המשך זכאותו של מבוטח. שינוי התקנות – הן תקנות הסיעוד החדשות – נעשה בסמכות, התקנות תואמות את הוראת הסעיף המסמיך ואת תכליתו של חוק הביטוח הלאומי ולא ניתן לקבוע שאינן סבירות. אין אפוא כל יסוד לקבוע כי תקנות הסיעוד החדשות דינן להתבטל.

10. עם זאת, הפעלת הסמכות לפי התקנות החדשות – במיוחד סמכות שהורחבה עד מאוד – טעונה קיומן של אמות-מידה להפעלת הסמכות. אף המשיב אינו טוען שהוא מוסמך לבדוק כל מבוטח שחלפו שישה חדשים מאז הוכרה זכאותו, כל אימת שיעלה הרצון מלפני הפקיד המוסמך. דרך זו להפעלת הסמכות פותחת דלת לקבלת החלטות בשרירות לב שאין דעת המינהל התקין סובלתן.

בקשר לכך טוען המשיב כי קיימות שתי-אמות מידה להפעלת הסמכות האמורה: האחת – קיומו של מידע לגבי מצבו, או שינוי במצבו של המבוטח, והשנייה – בדיקה הנעשית על-פי מדגם מקרי שנערך בקרב המבוטחים. אין ספק שאמות-מידה אלה אפשריות הן, אלא שלא הוצגו בפנינו כל נהלים כתובים ומסודרים של המשיב בקשר לכך וככל שהבנו, נהלים שכאלה אינם בנמצא. אמות-המידה שנקבעו מן הראוי שימצאו מקומן על הכתב, כמו גם הוראות נוהל להפעלתן. אכן, חיסרונם של כללים כתובים כאמור מעיב על עמדת המשיב.

11. בענייננו, טוען המשיב כי ההחלטה להעמיד לבדיקה את המערערת לאחר כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, מקורה הוא 'מידע' שבידיו באשר למצבה שאינו מצדיק המשך קבלת גימלת הסיעוד. מסתבר שמידע זה אינו אלא אותו מידע שהיה בידי המשיב עוד בשנת 2000 אשר על בסיסו נערכה למערערת הבדיקה מיום 9.7.2000 בה נקבע כי היא אינה זכאית להמשך קבלת גימלת סיעוד. אלא שכזכור, בעקבות אותה החלטה פנתה המערערת לבית-הדין בפעם הראשונה והמשיב חזר בו מעמדתו והחליט לחדש את זכאותה של המערערת לגימלה מיום 1.9.2000.

12. האם רשאי המשיב לחזור ולהשתמש באותו מידע עצמו לצורך דרישתו כיום להעמיד את המערערת לבדיקה חוזרת? טוענת המערערת שמשעה שניתן פסק-דין בבית-הדין האזורי הנותן תוקף להסכמת המשיב להעניק לה גימלת סיעוד חרף קיומו של אותו 'מידע', אין המשיב רשאי לחזור ולהסתמך על אותו מידע לצורך דרישתו לבדיקת המערערת. מנגד טוען המשיב, כי משעה שתוקנה תקנה 2 לתקנות הסיעוד והושמט התנאי של 'נתגלו או נוצרו עובדות חדשות שיש בהן כדי להשפיע על הקביעה בדבר מידת תלותו של הזכאי בעזרת הזולת...', כי אז רשאי הוא לחזור ולהתבסס על אותו מידע שברשותו באשר למצבה של המערערת.

13. עמדה זו של המשיב מעוררת שאלה לגבי הדרך הראויה להסתמך על מידע המגיע לרשותו.


אין ספק שכל מידע המגיע לידיעתו של המשיב מחייב התייחסותו לגביו ואין הוא רשאי להתעלם ממנו. עם זאת, לא כל מידע יכול – הוא עצמו – לבסס החלטה בדבר בדיקה חוזרת. הכל תלוי בטיב המידע, מקורו, מידת הפירוט שבו ואמינותו. לא הרי מכתב אנונימי של גורם עלום כהרי דין וחשבון מסודר ומפורט של גורם מקצועי ומוסמך. לזה – כמו לזה – חייב המשיב לתת את דעתו, אלא שדרך הטיפול בו עשויה להיות שונה. כפי שנאמר, המשיב אינו רשאי להתעלם ממידע המגיע לרשותו ולמצער, עליו לערוך בדיקה לגבי המידע המתקבל. 'מידע' הוא קצה חוט היכול להוביל – לאחר בדיקה – לתוצאות שונות: אפשר שהמידע מבוסס ואפשר שהמידע משקף שמועה פורחת ואפשר שהמידע מקורו בניסיון להתנכל למבוטח או להכשיל את המשיב. בכל מקרה 'מידע' המגיע לידי המשיב – כל מידע – מחייב אותו לבדוק ולבחון האם יש דברים בגו. רק מידע בדוק או, למצער, מידע מהימן ומוסמך בעיני המשיב, יכול לבסס החלטה בדבר בדיקה חוזרת" (עניין גלץ הראשון, עמ' 517-518).

12. הנה כי כן, נפסק ששינוי תקנות הסיעוד נעשה בסמכות, התקנות תואמות את הוראת הסעיף המסמיך ואת תכליתו של חוק הביטוח הלאומי והן אינן בלתי-סבירות; וכן נקבעו אמות-המידה להפעלת שיקול-דעת המוסד עת מורה הוא על בדיקה חדשה.

מכאן נפנה לבחינת שתי השאלות שבמחלוקת כאמור לעיל בסעיף 9:

הסכמת המערערת לבדיקה מחדש בכפוף להסתייגות

13. מה המשמעות המשפטית של הסכמת המערערת להיבדק, כפוף להודעת באת-כוח המערערת "... כי מרשתי מסכימה, בלית ברירה, לדרישתכם לעריכת בדיקה מחדש של זכאותה לגמלת סיעוד מבלי שיהיה בכך כדי לוותר על כל זכות או טענה בעניין זה". המערערת טוענת, כי לא ניתן לייחס לה הסכמה לבדיקה בלתי-חוקית, שהתקבלה משיקולים פסולים.

14. דוחים אנו את טענת המערערת שהסכמתה ניתנה בלית ברירה. הסכמתה ניתנה לאחר פסק-הדין בהליך השני, עליו הייתה היא רשאית להגיש ערעור (הנה לנו ברירה ראשונה שהייתה למערערת). המערערת כך עשתה בפועל (עניין גלץ הראשון). הייתה לה הברירה להמתין לתוצאות הערעור ולפעול בהתאם (הנה לנו ברירה שנייה שהייתה למערערת).

משבחרה המערערת להסכים לבדיקת תלות 2002 מנועה היא מלטעון כנגד הסכמתה. משלא המתינה המערערת לתוצאות הערעור שהגישה, והשתתפה בהליך בדיקת תלות 2002, שוב אין היא יכולה לתקוף הליך זה.

אין הדעת סובלת שהמערערת מסכימה לבדיקת תלות 2002 תוך שמירת זכותה לטעון לגבי חוקיות העמדתה לבדיקה רק כאשר תוצאותיה של בדיקת התלות לא ישאו חן בעיניה.

אף אם נצא מהנחה שדרישת המוסד לערוך למערערת בדיקת תלות, חרף פסק-הדין בהליך השני, נגועה בפגם, הרי שעצם הסכמתה להיבדק בידעה על הפגם מאיין את זכותה לטעון לפגם האמור. על כך נוכל ללמוד אנלוגיה לענייננו מדיני מכרזים:

בית-המשפט העליון קבע בבג"ץ 126/82 "טיולי הגליל" בע"מ נ' ממשלת ישראל-משרד התחבורה, פ"ד לו (4) 44, בעמ' 47-48:

"העותרת השתתפה במכרז לפי התנאים האמורים, מבלי שתמחה נגדם. כלל הוא, שאין אדם יכול מצד אחד להשתתף במכרז ומצד שני להעלות טענות נגדו, משנתברר שלא זכה בו ... הנימוק להלכה זו הוא, כי אדם, אשר שתק בזמן שהגיש הצעתו למכרז, מוותר על האפשרות להטיל דופי לאחר מעשה במכרז ובתנאיו".

הכלל לפיו מי שמשתתף במכרז ביודעו על פגם שדבק בו, מנוע מלטעון לאחר מכן כלפי תוקפו של המכרז אומץ על-ידי בית-דין זה (ראו: דב"ע תש"ן/27-3 הראל - האוניברסיטה העברית, פד"ע כא 315, 321; דב"ע נה/1-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י-הסתדרות עובדי המדינה - המוסד לביטוח לאומי, פ"ד כח 76, 80-81).


אשר לחובת הגילוי הנדרשת ממציע במכרז נאמר:

1

"משתתף במכרז, המודע לפגם במכרז או בהליכיו, צריך להודיע על כך בעוד מועד. אין זה ראוי כי משתתף במכרז, הפגום לדעתו, ינצור הפגם בלבו, מתוך תקווה לזכות בו, ורק אם הפסיד יעורר טענות פגם ... התנהגות שכזו אינה בתום-לב. היא נופלת מאמת המידה להתנהגות ראויה בין משתתפים במכרז ביחסיהם ההדדיים, וביחסים שבינם לבין בעל
המכרז" (ע"א 4683/97 ידע מחשבים ותוכנה בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פ"ד נא(5) 643, 646).

ועוד:

מקרה דומה לעניינה של המערערת ניתן למצוא בעת"מ (ת"א) 1241/02 שלומית-עמותה להפעלת מתנדבים בשירות לאומי נ' משרד החינוך, התרבות והספורט (ניתן ביום 7.7.2003), שם נדונה עתירה נגד מכרז שערך משרד החינוך לגיוס, שיבוץ ותפעול של מתנדבים במסגרת שירות לאומי. העותרת טענה, כי אחת מדרישות הסף להשתתפות במכרז אינה חוקית והתריעה על כך במכתב ששלחה לעורך המכרז. המכתב לא נענה והעותרת הגישה את הצעתה תוך הסתייגות. לאחר שהצעתה נפסלה, פנתה העותרת לבית-המשפט לעניינים מנהליים, אשר דחה את העתירה בקובעו:

"כמקובל על פי פסיקתו של בית משפט זה אזנו כרויה לבחון עתירות שעניינן פגמים במכרז, אולם מקובלת בדרך כלל ההלכה כי מי שחולק על תנאים במכרז מטעמי אי חוקיות או פסול אחר היורד לשורשו של עניין, אינו יכול ליטול חלק באותו מכרז. מי שמעלה טענה נגד חוקיות המכרז צריך להעלות השגותיו על אתר בפניה לבית המשפט ואינו יכול ליטול חלק במכרז. משמע, אין אדם יכול לדחות השגותיו למועד שאחרי ההחלטה במכרז היינו, אין אדם יכול לומר כי הוא ינסה לזכות במכרז, והיה ויזכה, לא יעלה כלל את השגותיו, אולם אם אינו זוכה במכרז, יעלה לראשונה טענות כנגד חוקיות המכרז".

עניין דומה הובא לפתחו של בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-המשפט לעניינים מנהליים בעת"מ (ת"א) 1083/03 שירן נסיעות (אחים קקון) נ' עיריית נתניה (ניתן ביום 28.4.2004). באותו עניין פורסם מכרז להסעת תלמידים לבתי-הספר בעיר. גם בעניין זה פנתה העותרת במכתב לעורכת המכרז, והלינה על טבלת המחירים המצורפת למכרז. המכתב לא נענה והעותרת הגישה את הצעתה על-פי תנאי המכרז המקוריים. לאחר שהפסידה במכרז עתרה לבית-המשפט, תוך שהיא מסתמכת על הפגם עליו הלינה במכתב. בית-המשפט קבע, כי שעה שלא שבה העותרת ופנתה לעורכת המכרז ולא עתרה לבית-המשפט, אלא הגישה הצעה לפי כללי המכרז – ויתרה על טענותיה והיא מנועה מלהעלותן עתה.

(השוו: רע"א 7961/04 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' החברה הכלכלית לראש העין, פ"ד נט (2) 193, 197; עע"מ 9660/03 עירית רחובות נ' שבדרון, פ"ד נט (6) 241, 257-258).

15. העולה מהאמור לעיל הוא שהסכמת המערערת לבדיקת תלות 2002 מאיינת את אפשרותה לטעון לפגם בעצם קיומה של הבדיקה.

יתרה מכך, ספק מתעורר בעינינו לגבי תום-לבה של המערערת אשר לא זו בלבד שהסכימה לגשת בדיקת תלות 2002 אלא המתינה עם הגשת ערעורה עד ליום 8.10.02, לאחר שקיבלה את תוצאות בדיקת התלות ואת הודעת המוסד מיום 25.8.02 שאינה זכאית לגמלה.

16. משכך, ובנסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל,די בהסכמת המערערת להיבדק בבדיקת תלות 2002 כדי לשלול ממנה את הזכות לטעון כנגד חוקיותה של הבדיקה.

בקביעתנו זו, אין כדי לקבוע מסמרות לפיהן לא יתכן לעולם מקרה בו מבוטח יסכים להיבדק תוך שמירת זכויות, והוא יושתק מלטעון כנגד הליך הבדיקה. יתכנו גם מקרים בהם ההסכמה תוך שמירת זכויות, לא תמנע טענות כנגד תקינות ההליך. כך לשם הדוגמא,כשהתבררו למבוטח עובדות חדשות שלא יכול היה לדעת עליהן בזמן אמת, או שלא ניתן היה לצפותן מראש, או ככל שהתבררו פגמים בהתנהלות הוועדה במהלך הבדיקה ולאחריה.

לא זו אף זו. הסכמת המבוטח לבדיקה רפואית כוללת בתוכה תנאי מוקדם והכרחי שישמרו ולא ייפגעו הזכויות המוקנות לו בדין, לרבות חובתה של הרשות המוסמכת לפעול בהתאם לעיקרי הצדק הטבעי ועל פי כללי המשפט המינהלי. ואם חרגה הרשות המוסמכת מחובותיה אלה, קמה מאליה זכותו של המבוטח להעלות טענותיו נגדה. וזאת, מבלי שהסכמת המבוטח לבדיקה גופה, תעמוד לו למכשול מפני העמדת החלטת המוסד לביטוח לאומי, או העמדת החלטת הוועדה ופעולתה, לביקורתו השיפוטית של בית הדין לעבודה. והדברים ידועים.

אשר להפעלת שיקול-הדעת על-ידי המוסד

ספק אם לאור מסקנתנו לעיל יש עוד צורך לבחון את הלגיטימיות בהפעלת שיקול-הדעת של המוסד עת הורה על בדיקתה מחדש של המערערת בשנת 2002. אולם, כדי לסלק ספק מלב בחנו גם שאלה זו. נקדים מאוחר למוקדם ונאמר, שהגענו למסקנה שלא נפל פגם בהפעלת שיקול-דעתו של המוסד, ובדין הועמדה היא בפני בדיקה לקביעת מידת תלותה.

17. למען הבהירות, נשוב ונפרט את העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בשאלה זו.

א. בשנת 1997 נערכה למערערת בדיקת תלות ("בדיקת תלות 1997"). צוין בבדיקה שהמערערת הייתה לאחר ניתוח
החלפת פרק ירך ימין; נבחנה מידת תלותה בעזרת הזולת לצורך ביצוע פעולות היום-יום (ראו: מוצג מע/3) והוכרה זכאותה של המערערת לגמלה.

ב. על-פי יוזמת המוסד, זומנה המערערת לבדיקת תלות 2000, אשר תוצאתה הייתה שהמערערת אינה תלויה בעזרת הזולת במידה המזכה בגמלה. כנגד החלטה זו הגישה היא תביעה לבית-הדין האזורי בהליך הראשון. המוסד חזר בו מעמדתו, וזכאותה של המערערת לגמלת סיעוד חודשה למפרע מיום שהופסק תשלומה.

ג. בשנת 2001 השהה המוסד את מתן הגמלה בגין סירובה לעמוד לבדיקת תלות. תביעתה נגד המוסד נדחתה (פסק-הדין השני). ערעור המערערת על פסק-הדין השני נדחה בבית-דין זה (עניין גלץ הראשון).

ד. לאחר שניתן פסק-הדין השני ובטרם הגישה המערערת את הערעור נשוא עניין גלץ הראשון, היא הביעה הסכמתה לבדיקה מחדש. משלא נמצא בבדיקת תלות 2002 שהמערערת תלויה בעזרת הזולת במידה המזכה בגמלה (ראו: מוצג מע/4), הודיעהּ המוסד, ביום 25.8.02, כי נדחית תביעתה לגמלת סיעוד.

ה. על כך הגישה המערערת תביעה אשר נדחתה (פסק-הדין השלישי), ומכאן כאמור ערעורה.

18. בפסק-הדין בהליך השלישי קיבל בית-הדין האזורי את עמדת המוסד וקבע, כי תוצאות בדיקת תלות 2000 מהוות את הסיבה לבדיקתה החדשה, בבדיקת תלות 2002, בהיותן בגדר "ממצא" אשר יכול לשמש בסיס להחלטת המוסד לבדוק מחדש את המערערת.

המערערת טוענת בפנינו, כי דו"ח בדיקת תלות 2000 "הורתו בחטא", שכן בדיקה זו הייתה בלתי חוקית. על כן, לטענתה, המוסד אינו רשאי להסתמך על דו"ח בדיקת תלות 2000 כמידע המבסס החלטה בדבר בדיקה מחדש.

19. איננו מקבלים טיעון זה של המערערת.

א. טענות המערערת שבדיקת תלות 2000 הייתה פסולה נדחו בבית-הדין זה (בעניין גלץ הראשון) באומרו:

"אף שהתנהלותו של המשיב [המוסד] לא הייתה מושלמת וראוי היה שינהג אחרת בבדיקת המידע, לא התרשמנו שעמדתו בלתי עניינית או בלתי מקצועית או שהיא מבוססת על שיקולים זרים או שדרישתו לבדיקת המערערת נגועה בחוסר תום-לב או בהתנכלות" (עמ' 520).

ב.מחומר הראיות שהוצג בפני בית-הדין האזורי עולה, שגב' רוזמרין, אשר כיהנה בתקופה הרלוונטית כרכזת סיעוד בסניף המוסד לביטוח לאומי באשקלון, פנתה ביום 11.8.02 אל לשכת בריאות הציבור באשקלון, בבקשה להערכת תלות של המערערת. בתחתית טופס הבקשה להערכת תלות אוזכרו בדיקת תלות 2000 ותוצאותיה (ראו: מוצג נ/3).

גב' רוזמרין העידה בבית-הדין האזורי, כי בדיקת תלות 2002 לא הסתמכה על ה"מידע" שנמסר מפי אחיות בריאות הציבור. לדבריה: "זה מידע לפני כמה שנים וזה לא קשור לבדיקה מיום 13.8.02". משנשאלה גב' רוזמרין בחקירתה החוזרת, האם ה"מידע" השפיע על החלטת המוסד לערוך למערערת את בדיקת תלות 2002, העידה: "חד משמעית לא. ההחלטה הייתה על בסיס הערכת התלות [הכוונה לבדיקת תלות 2000 – ר.כ.]".

ג. מכאן שהשיקול להעמיד את המערערת לבדיקת תלות 2002 הייתה בדיקת תלות 2000, בדיקת תלות אשר כאמור לעיל העלתה שאין המערערת זכאית לגמלה.

20. במילים אחרות: בשנת 2002 היה בידי המוסד מידע בדוק, הנסמך על בדיקת התלות שנערכה למערערת עוד בשנת 2000 ומצאה שאין היא זכאית לגמלה.

לטעמנו, הסתמכות על תוצאות בדיקת תלות 2000, כשיקול להעמדתה של המערערת לבדיקת תלות 2002 (כעולה מנ/3 ומעדות הגב' רוזמרין כמצוטט לעיל), מקיימת דרישת בית-דין זה שבחינת זכאותה של המערערת לגמלה תתבסס על מידע אמין ומוסמך.

משלא נפל פגם בשיקול-הדעת של המוסד להעמיד את המערערת לבדיקת תלות 2000, רשאי היה המוסד להסתמך על בדיקה זו בעת שביקש שתיערך למערערת בדיקת תלות 2002.

הנה כי כן, שלא זו בלבד שהמוסד כדין נסמך על תוצאות בדיקת תלות 2000, כדי לבחון את מצבה בשנת 2002, אלא הייתה זו חובה המוטלת על המוסד לבחון את זכאותה של המערערת לגמלה. כמאמרו של בית-הדין בעניין גלץ הראשון:

"עם זאת, דעתנו לא נוחה גם באשר לעמדת המערערת. היא נדרשה לעמוד בפני בדיקה חוזרת וסירבה. היא נאחזה בפסק-הדין המוסכם כאילו היה בידה כמעין תעודת ביטוח
מפני בדיקה חוזרת. גישה זו אין לקבל. הכרה במבוטח כזכאי לגימלת סיעוד אינה מתנה או זכיה בגורל. מדובר בגימלה בעין הממומנת מכספי הציבור. לאותו ציבור – הפועל, לעניין זה, באמצעות המשיב [המוסד] – זכות מלאה לבדוק אם התנאים שהצדיקו הענקת הגימלה במועד מסוים עדיין שרירים וקיימים. לא זו בלבד שזכותו של המשיב – ואף חובתו – מעוגנות בסעיף 230 לחוק, אלא שכך מתבקש גם מעקרונות כלליים של מינהל תקין וצדק חברתי. הזכאי לגימלת סיעוד, או לכל הענקה אחרת, אינו רשאי לאחוז בקרנות המזבח ולסרב להעמיד עצמו לבדיקה מקדמית, כנה ואמיתית של זכאותו, רק משום שזו הוכרה אי פעם בעבר. אפשר שנפלה טעות, אפשר שהשתנו התנאים, אפשר שקיימת כל סיבה עניינית אחרת המצדיקה בדיקה חוזרת. המשיב זכאי – ואף חייב – לבדוק מעת לעת, את החלטותיו ולתקן את הטעון תיקון, ככל שיש צורך בדבר" (עמ' 519).

21. נוסיף גם זאת: השאלה המתעוררת כאן נוגעת להליך המוביל את הרשות המנהלית ליצירת תשתית של עובדות, המשמשת בסיס להחלטה המנהלית.

הכלל המחייב רשות מנהלית לנהוג בהגינות ובסבירות, משמעו, בין השאר, שכל החלטה תהיה מבוססת על תשתית עובדתית ראויה. ההחלטה המנהלית חייבת להיות בכל מקרה תוצאה של בדיקה עניינית, הוגנת ושיטתית (בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז (3) 29, 48). ביצירת תשתית העובדות מחויבת הרשות המנהלית לפעול על יסוד שיקולים ענייניים בלבד, אשר אינם מוגבלים לעובדות. השיקולים השייכים לעניין עשויים לכלול חוות-דעת של מומחה, מדיניות של הרשות וערכי יסוד של שיטת המשפט.

בבג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח (5) 412, גיבש בית-המשפט העליון את המבחנים לקבלת החלטה מנהלית ("פרשת קווי זהב"), וחזר על ההלכה לפיה בחינת אמינות הנתונים על-פי כלל הראיה המנהלית הוא, בעיקרו של דבר, מבחן של סבירות:

"לא כל נתון השייך לעניין ראוי לבוא בחשבון שיקוליה של הרשות המינהלית. כדי שהרשות תוכל להתבסס על נתון, צריך שהנתון יעמוד במבחן הראיה המינהלית. זהו מבחן גמיש. הוא מאפשר לרשות המינהלית לקחת בחשבון גם ראיות שאינן קבילות בבית-משפט. ...
זהו, אם כן, מבחן של סבירות: הרשות המינהלית רשאית לסמוך על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר (ואולי נכון יותר לומר: רשות סבירה) היה סומך עליהם לצורך קבלת החלטה בעניין העומד על הפרק" (עמ' 424).

סבירות הבדיקה תלויה בנסיבות המקרה, ולכן אי-אפשר לקבוע לעניין זה מבחן שיחול על כל המקרים. בהקשר זה קבע בית-המשפט בעליון בפרשת קווי זהב, עמ' 425-426:

"המינהל הציבורי חייב לפעול בדרך כלל באופן גמיש ויעיל, תוך שהוא שומר על ההגינות והסבירות. הסבירות מחייבת גם מידה של זהירות ורצינות בהליך של קביעת העובדות, בהתאם לנסיבות של כל מקרה, ובכלל זה בהתחשב גם בעומס העבודה, במשאבים המצויים ובסדרי העדיפות של הרשות. אם הרשות תנהג בסבירות, במובן זה, היא תצא ידי חובתה".

22. על רקע האמור יש לבחון את החלטת המוסד במקרה שלפנינו. השאלה היא האם בדיקת תלות המצביעה על שינוי במצבו של המבוטח יכולה – כשלעצמה – לבסס החלטה בדבר בדיקה חוזרת? לדעתנו, התשובה חיובית.

אין ספק שהשוואת שתי בדיקות התלות שנערכו למערערת בשנת 1997 ובשנת 2000 מגלה כי חל שיפור בתפקודה. דו"ח בדיקת תלות 1997 ודו"ח בדיקת תלות 2000 הם בגדר נתונים המשמשים את המוסד בקביעת העובדות הנגזרות. מהשוואת ממצאי בדיקת תלות 2000 לממצאי בדיקת תלות 1997 נגזרת העובדה כי חל שיפור בתפקודה של המערערת. המוסד רשאי להתחשב בכך לצורך קבלת החלטה להעמיד את המערערת לבדיקה חוזרת. מדובר במידע השייך לעניין, המבוסס על בדיקה עניינית נאותה ועל-ידי אותו גורם מקצועי אשר בו נעזר המוסד כדבר שבשגרה כדי לקבוע את זכאותו של מבוטח לגמלה.

דו"ח בדיקת תלות 2000 הינו מידע שכבר נבחן ביסודיות. מידע זה אינו מבוסס על הנחה או השערה. מדובר בחוות-דעת מקצועית של אחות בריאות הציבור. זהו, אפוא, אותו "דין וחשבון מסודר ומפורט של גורם מקצועי ומוסמך", אליו מתייחס בית-דין זה בעניין גלץ הראשון.

נשוב ונדגיש, דו"ח בדיקת תלות 2000 לא שימש בסיס לשלילת זכאות המערערת לגמלת סיעוד (בשנת 2002), כי אם מידע על בסיסו החליט המוסד להעמיד את המערערת לבדיקת תלות 2002.

לדעתנו, כדי לבסס הצדקה להעמיד מבוטח לבדיקה חוזרת, די בדו"ח הערכת תלות אשר לא הביא לשלילת גמלה, אולם מצא שאין במבוטח תנאים לזכאות לגמלה (ראו: יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב 753- 756 (1996)).

על כן, אנו סבורים, כי גם אם לא ניתן היה לשלול את זכאות המערערת לגמלה על בסיס בדיקת תלות 2000, אין מניעה להסתמך על אותה בדיקה – היינו מידע המצביע על שיפור בתפקודה של המערערת – לצורך דרישת המוסד
לערוך למערערת בדיקה חוזרת.

23. משכך פעל המוסד, עת הפעיל את שיקול-הדעת המסור לו בתוקף תקנות הסיעוד החדשות, לא זו בלבד שלא נפל פגם בשיקול-דעתו, אלא שקמה לו חובה מכוח הדין להשתמש במידע שבידו כדי להעמיד את המערערת לבדיקה חדשה. לכן נדחית טענתה של המערערת בכל הקשור להפעלת שיקול-דעת המוסד עת הפנה את המערערת לבדיקת תלות 2002.

24. סיכום ביניים: נדחות טענותיה המקדמיות של המערערת לגבי העמדתה לבדיקת תלות 2002.

הזכאית המערערת לגמלה –לאור תוצאות בדיקת תלות 2002:

25. כאמור, בבדיקת תלות 2002 לא נמצאה המערערת זכאית לגמלה. בית-הדין האזורי ציין בפסק-דינו, שאין המערערת מלינה על ממצאי בדיקת תלות 2002, אלא שבפיה טענות לעניין צבירת הניקוד המזכה אותה בגמלה. לטענתה, על-פי תדריך פקיד התביעות שהומצא לה על-ידי המוסד, צבירה של נקודה וחצי מזכה מבוטח בודד בעוד שתי נקודות, שבהצטברן יחד מזכות בגמלה.

מנגד טוען המוסד, כי בהתאם לעדכון שחל בתדריך פקיד התביעות בחודש מאי 2001, הושוו התנאים לבדיקה חוזרת של מצב זכאות עם התנאים לבדיקה חדשה. בתמיכה לעמדתו צירף המוסד לסיכומיו בבית-הדין האזורי את מכתבה של גב' אסתר רייס, מנהלת אגף סיעוד במוסד. במכתבה של גב' רייס, מיום 21.5.01, המופנה אל גב' רוזמרין נאמר:

"על-פי ההנחיות המעודכנות הזכאות לגמלה תיקבע בהתאם לכללים ללא קשר לזכאות קודמת".

מן הדפים המעודכנים של תדריך פקיד התביעות, שצירפה גב' רייס למכתבה, עולה כי בחינת תוצאות מבחן התלות של מבוטח שהועמד לבדיקה מחדש תיעשה על-פי אותם קריטריונים של מבחן תלות למבוטח שהועמד לבדיקה ראשונה. לאמור: רק מבוטח שצבר שתי נקודות ויותר במבחן התלות, ועונה להגדרת "בודד", יתווספו לו שתי נקודות לציון התלות.

26. הזכות לגמלת סיעוד מותנית, בין היתר, במבחן תלות בעזרת הזולת בפעולות היום-יום. מבחן התלות משקף את תפקודו של המבוטח נכון ליום הבדיקה. בענייננו, על-פי תוצאות בדיקת תלות 2000, צברה המערערת חצי נקודה – ציון אשר אינו מזכה מבוטח בודד בתוספת נקודות, וממילא אינו מזכה את המערערת בגמלה.

בעת בדיקת תלות 2002, הנחיות המוסד הרלוונטיות שהיו בתוקף בשנת 2002 קבעו כי מבוטח שצבר שתי נקודות לפחות יקבל תוספת ניקוד בגין היותו בודד. בבדיקת תלות 2002 צברה המערערת נקודה וחצי בלבד, ולכן לא זכתה לתוספת נקודות כמבוטח בודד.

27. לפיכך, מקובלת עלינו קביעת בית-הדין האזורי בעניין זה, שדחה את תביעתה של המערערת לגמלה, לאור תוצאות בדיקת תלות 2002, ואנו מאשרים אותה מטעמיה.

זכות המוסד לקזז את חוב המערערת מקצבת הזקנה המשתלמת לה

28. טוענת המערערת שהמוסד לא היה רשאי לנכות מקצבת זקנתה סכומים ששולמו לה ביתר בגין גמלת הסיעוד.

29. בית-הדין האזורי בפסק-הדין נשוא ערעור זה, קבע כי תשלום הגמלה מכוח הצו הזמני הוכר כתשלום "שלא כדין" לאחר שנדחתה תביעתה של המערערת (בהליך השני) לרבות ערעורה. בית-הדין האזורי ציין שניתנה למערערת הזדמנות להגיב לדרישות תשלום החוב, אך משלא הגיבה, אין לה להלין אלא על עצמה.

30. עיקר טענתה של המערערת בעניין זה, שסעיף 315 לחוק אינו מתיר קיזוז גמלת סיעוד, בהיותה "גמלה בעין". פרשנות בית-הדין האזורי, כי מדובר בהטבה כספית שניתנת למבוטח באמצעות תשלום לנותן השירותים, אינה הולמת את לשון החוק ותכליתו.

המערערת אף טוענת, כי המוסד לא התחשב במצבה הכלכלי בטרם החליט לקזז מחצית מקצבת הזקנה שלה, ולא ניתנה לה הזדמנות להגיב על דרישת התשלום. לטענתה, טעה בית-הדין האזורי כשהטיל לפתחה של המערערת את החובה להוכיח אי-קבלתם של מכתבי הדרישה.

המערערת מדגישה, כי במסגרת ההליך השני ומתן הצו הזמני, המוסד הציג בפניה מצג לפיו אם יבוטל הצו, לא ניתן יהיה לגבות ממנה את נזקי המוסד.

לבסוף נטען, כי המוסד לא מילא אחר הוראת בית-הדין האזורי לפרט בפני המערערת את החוב, תוך 21 יום ממועד מתן פסק-דינו.


31. אשר לדעתנו:

סמכות המוסד לדרוש החזרת סכומים ששולמו למבוטח ביתר קבועה בסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, וזו לשונו:

"שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה:
(1)המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות העניין".

אכן, גמלת הסיעוד ניתנת בעין להבדיל מגמלת כסף. אולם, לענייננו, אין משמעות לעניין מהותה של גמלת הסיעוד. אין חולק שחוב המערערת נוצר כתוצאה מהעובדה שלבקשתה ניתן בבית-הדין האזורי צו זמני על-פיו שולמה לה הגמלה כל עוד ההליכים בעניין זכאותה הקבועה לגמלה היו תלויים ועומדים.

כבכל סעד זמני, הוא מושתת על זכאות לכאורה של העותר לו. ככל שנקבע בסופו של ההליך העיקרי שאין העותר זכאי לסעד באופן קבוע בטלה רטרואקטיבית זכאותו הלכאורית, ועליו להחזיר כל סכום שקיבל על יסוד הסעד הזמני (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 518-520 (2007)).

טענה לפיה על-פי מהותה של הגמלה – בכסף או בעין – תיקבע זכות המוסד לגבות סכומים ששולמו לא כדין מאיינת את האפשרות להעניק למבוטח התובע גמלה בעין סעד זמני. בוודאי שתוצאה כזאת מנוגדת הן לתכלית החוק והן למהותו של סעד זמני.

לפיכך, עת נקבע במסגרת הדיון בסעד העיקרי, שהמערערת אינה זכאית לגמלת הסיעוד, יש בקביעה זאת כדי לקבוע שכל תשלום שקיבלה היא – גם בתוקף סעד או צו זמני – הינו שלא כדין. בכך בדיוק עוסק 315 לחוק (ראו: דב"ע מב/48-0 פארג' - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד 282, 286).

לכן המוסד רשאי לנכות מתשלום עתידי סכומים אשר שולמו בטעות או שלא כדין על-ידי המוסד (דב"ע מג/161-0 המוסד לביטוח לאומי - פריד, פד"ע טו 141, 146).

הלכה היא שתשלום גמלת יתר, שבהליכי הערעור נקבע כי לא היה מקום לתשלומו מלכתחילה, יש לראותו כתשלום ששולם שלא כדין (עב"ל 233/98 סבג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 683, 685). מקל וחומר, המקרה דנן בו לאחר שהגישה המערערת בקשה לסעד זמני שיורה למוסד לשלם לה את הגמלה באופן זמני ועד להכרעה בתביעתה העיקרית; ואשר בו הסכימו הצדדים, בהמלצת בית-הדין האזורי, לאיחוד הדיון בבקשה לסעד זמני ובהליך העיקרי, תוך השארת הצו הזמני על כנו עד ההכרעה בסעד הסופי.

ועוד:

כשהתברר שהמוסד שילם תשלומים מעבר לקבוע בחוק, חייב היה המוסד לתבוע תשלום ששולם שלא על-פי החוק, שהרי המוסד פועל לפי חוק והוא מופקד לא רק על שמירת זכויותיו של ציבור המבוטחים אלא גם על קופת הציבור. חובתו להעמיד דברים על תיקונם ולדרוש החזר כספים ממי שקיבל תשלומים שלא כדין (ראו: עב"ל 20105/96 יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603, 619-620)

יפים לענייננו דבריו של חברי השופט צור בעב"ל 1381/01 אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 9.2.2004):

"הדרישה להחזר כספים לפי החוק אינה מותנית בקיומו של חוסר תום לב מצד המבוטח; גם שגגה שיצאה מלפניו בתום לב מקנה למוסד זכות להחזר כספים, אם לאמיתו של דבר קיבל המבוטח כספים שאין הוא זכאי להם".

לפיכך, נדחות בזה טענותיה של המערערת בכל הקשור לקיזוז סכומים ששולמו לה ביתר בגין הגמלה מקצבת הזקנה של המערערת.

נוסיף, כי לאור התוצאה אליה הגענו, אין לנו צורך לדון ביתר הטענות שהעלתה המערערת.

32. סוף דבר:

ערעורה של המערערת נדחה מהטעמים שפורטו מעלה. כפי שנקבע בפסק-הדין של בית-הדין האזורי על המוסד למסור למערערת בכתב, תוך 21 ימים ממועד מתן פסק-הדין, את אופן חישוב החוב שנוכה מקצבת הזקנה שלה ושיעורו.

אין צו להוצאות.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוב ביטוח לאומי

  2. אסטמה קלה ביטוח לאומי

  3. בדיקת תלות ביטוח לאומי

  4. העברת תיק ביטוח לאומי

  5. בעיות עור ביטוח לאומי

  6. אישור העסקה ביטוח לאומי

  7. אי ספיקת לב ביטוח לאומי

  8. אוטוסקלרוזיס ביטוח לאומי

  9. ביטול תביעה לביטוח לאומי

  10. אוסטאוארטריטיס ביטוח לאומי

  11. אם חד הורית שגרה עם בן זוג

  12. אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

  13. התיישנות תשלום ביטוח לאומי

  14. אי הגשת ערר בזמן ביטוח לאומי

  15. בקשה למחיקת חוב לביטוח לאומי

  16. התפטרות בדין מפוטר ביטוח לאומי

  17. תביעה בגין אלרגיה (ביטוח לאומי)

  18. ההתיישנות להגשת תביעה ביטוח לאומי

  19. אי שיתוף פעולה עם חוקר של ביטוח לאומי

  20. בקשת ביטוח לאומי להגיש רשימת מעסיקים

  21. טענה כי הנהלים שקבע ביטוח לאומי הינם מפלים

  22. תקנה 11 לתקנות הביטוח לאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984

  23. נדחתה תביעה לחייב את ביטוח לאומי לסייע לו במימון כספי לצרכים שונים

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון