בוררות בספורט

זו בקשה, על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), לביטול פסק בורר והחלטות ביניים שניתנו על ידו, בנימוק, כי הבורר פעל ללא סמכות וחרג מהסמכות שהוקנתה לו על פי הסכם הבוררות שהיה בין הצדדים.

הבוררות נסבה על רקע טענותיה של המשיבה, כי הסכומים שקיבלה מהמבקשת לגופים המיוצגים על ידה, היו נמוכים מאלו שהיו צריכים להיות מועברים על פי דין.

רקע כללי
1. סעיף 1 לחוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק הספורט") מחלק את הגופים העוסקים בספורט לשלוש קטגוריות:

א."התאחדות ספורט" או "איגוד ספורט".
ב. "אגודת ספורט" ו"מועדון ספורט".
ג. "ארגון ספורט".

2. המועצה להסדר ההימורים בספורט (להלן: "המבקשת" או "המועצה") הוקמה על פי חוק הסדר ההימורים בספורט, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הסדר ההימורים בספורט" או "החוק"). המועצה הינה תאגיד סטטוטורי, המוסמך "לארגן ולערוך הימורים על תוצאות משחקים ותחרויות בספורט".

3. סעיף 8 לחוק הסדר ההימורים בספורט קובע, כי לפחות 42% מתקבולי ההימורים ישולמו לזוכים. על פי סעיף 9(א) לחוק יתרת התקבולים, לאחר ניכוי הוצאות, תשמש "לקידומם ולפיתוחם של תרבות הגוף, החינוך הגופני והספורט בישראל". המועצה רשאית לשמור סכום מסוים כרזרבה.

4. על פי סעיף 9 (ב1) לחוק תחולק היתרה לשלושה:

א.לתמיכה בתשתיות יסוד בספורט ולמטרות נוספות – סעיף 9 (ב1) (1) לחוק (להלן: "הקטגוריה הראשונה").

ב.לאיגודי ספורט – סעיף 9(ב1)(2) לחוק (להלן: "הקטגוריה השניה").

ג.לארגוני ספורט – סעיף 9(ב1)(3) לחוק (להלן: "הקטגוריה השלישית").

החלטות המועצה טעונות אישור השרים הנוגעים בדבר וכן אישור ועדת הכספים של הכנסת (סעיף 9(ב) לחוק הסדר ההימורים בספורט). בפועל הן מעוגנות בתקציב המועצה.

5. על פי הוראת המחוקק, בסעיפים 9(ב1)(2) ו – 9(ב1)(3), החלוקה הפנימית של חלוקת התקציבים לאיגודי ספורט (הקטגוריה השניה) ולאירגוני ספורט (הקטגוריה השלישית) אמורה להתבצע בהתאם לאמות מידה. לצורך קביעת אמות המידה הוקמה וועדה שקבעה אמות מידה אלה (להלן: "מסמך אלישיב" או "אמות המידה") (נספח ב' לבקשת המבקשת).

6. הבוררות בין הצדדים עסקה בסכומים שחולקו על ידי המועצה על פי החוק בשנים 1999 – 2000. אמות המידה שהיו בתוקף בשנים אלה היו: אמות המידה המקוריות, שאושרו בסוף שנת 1997, והיו בתוקף בשינויים קלים בשנים האמורות ובנוסף תיקון משנת 1999 (נספח ג' לבקשה) ותיקון משנת 2000 (נספח ד' לבקשה) (להלן: "מסמך ועדת כרמון").


7. המבקשת היא המועצה שהוקמה על פי החוק האמור והיא זו שקבעה את גובה ההקצבות לגופים השונים.
המשיבה היא גוף-על, המאגד איגודי ספורט שונים בענפי הספורט שאינם אולימפיים, ושייכת לקטגורית "איגוד ספורט" בהתאם לחוק הספורט, וככזו מקבלת היא הקצבה מאת המועצה, עבור ענפי הספורט שהיא מאגדת, על פי אמות המידה שנקבעו לפי סעיף 9(ב1)(2) לחוק הסדר ההימורים בספורט לקטגוריה השניה.

8. למשיבה היו השגות כנגד המועצה, לרבות כנגד אמות המידה, חלוקת ההקצבות ועוד, בין השאר לשנים 1999 ו – 2000. בגין השגות אלו הגישה המשיבה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק – בג"ץ 8382/99 (תק-על 2001 (2) 528).

במסגרת הדיון בבג"ץ, ביום 1.11.00, הוסכם בין הצדדים, כי בקשר לשנים 1999 ו – 2000 מקבלת עליה המשיבה את אמות המידה כפי שקבעה המועצה, והטיעונים מצטמצמים ליישומן של אמות המידה על העותרת. כיוון שנתגלעה מחלוקת בין הצדדים לעניין הפרשנות של הסכמתם האמורה, שבו ופנו לבג"ץ. ביום 5.4.01 ניתן פסק דין, ולפיו כל טענותיה המהותיות של המשיבה-העותרת, בדבר חלוקת כספים מחוץ לאמות המידה, וכי יש לשנות את טבלאות הניקוד שעל פיהם נקבע גובה המענק, כמו גם טענות מהותיות נוספות, אינן שאלה של יישום אמות המידה, אלא טענות מהותיות שהעותרת ויתרה עליהם. במסגרת פסק הדין הוסכם בין הצדדים כי:

"חילוקי הדעות שביניהם בנושא יישום הקריטריונים, במובחן מטענות כנגד אמות המידה גופן שאינן עומדות לדיון עוד, יוכרעו על ידי צד שלישי שיוסכם על דעת הצדדים".

הנה כי כן, זו מסגרת הסכם הבוררות שבין הצדדים כפי שקבע בג"ץ, על יסוד הסכמות הצדדים שהיו לפניו (להלן: "פסק הדין" או "הסכם הבוררות").

9. הצדדים פנו לבית המשפט לקביעת זהות הבורר (ת.א. (מחוזי-ירושלים) 3306/01), ולאחר פניה למוסד לבוררות עסקית, מונה עו"ד י' מרציאנו כבורר בין הצדדים (להלן: "הבורר").

10. במסגרת ההליך לפני הבורר עלתה השאלה מהו סכום ההקצבות העומד לחלוקה על פי אמות המידה לפי סעיף 9(ב1)(2) לחוק עבור איגודי הספורט וביניהם המשיבה.

הבורר, לאחר שנתן לצדדים הזדמנות להגיש טענותיהם בכתב, הגיע לכלל מסקנה, כי בנוסף לסכומים שהוקצבו מלכתחילה על ידי המועצה לאיגודי הספורט לפי סעיף 9(ב1)(2) לחוק, יש להעביר לסעיף זה סכומים נוספים שנמצא כי הוקצבו למטרות שונות ואשר כונו, בין השאר, כ"הקצבה" בדו"חות הכספיים של המועצה, ועל הסכום הכולל החדש יישם את אמות המידה, בהחלטות נוספות ובפסק הבורר.

11. על כך מלינה המבקשת בתובענה זו ומבקשת ביטול ההחלטות ופסק הבורר.

הבקשה ונימוקיה, התגובה וההליכים
12. בהחלטותיו ובפסק דינו מצא הבורר, בהישענו, בין השאר, על מכתב חשב ההתאגדות לכדורגל, כי סכומים מסוימים, שהוקצבו להתאחדות לכדורגל לפרויקטים מיוחדים, הינם בגדר הקצבה שיש לסווגם לקטגוריה השניה, שאליה שייכת המשיבה, והוא הדין בהקצבות שהקציבה המבקשת למימון שיטור במגרשים במשחקי הליגות הנמוכות בכדורגל והקצבות נוספות על פי המלצת ועדת כרמון. סכומים אלו הוסיף הבורר לסכום שנקבע מראש על ידי המועצה כמיועד לחלוקה על פי סעיף 9 (ב1) (2) לחוק, ואת הסכום הכולל חילק על פי אמות המידה.

13. טוענת המבקשת בתובענתה, בין השאר, כי הבורר לא היה מוסמך כלל להעביר סכומים שנכללו בסעיפים אחרים לסעיף ההקצבה שעל פי סעיף 9(ב1)(2), שכן יש בכך משום חריגה מההסכמה לבוררות במסגרת פסק הדין. לטענתה, אין המדובר ב"יישום אמות המידה", כפי שנקבע בפסק הדין, אלא בסיווג מחדש, בדיוק כפי שטענה המשיבה בעתירתה לבג"ץ, ובמסגרת ההסכמות שנקבעו אין מקום לדון בסיווג בחדש, או בחלוקה של הקצבות מחוץ לאמות המידה.

עוד נטען, כי ההחלטה בדבר החלקים השונים בהקצבות המועצה והיחס ביניהם, איננה בגדר החלטתה של המועצה בלבד, אלא על פי הוראת החוק של המועצה, השרים וועדת הכספים של הכנסת, ולפיכך לא הייתה מוסמכת המועצה כלל להסכים להליך של בוררות לנושא שאינו בסמכותה הבלעדית.

14. בתצהיר תשובה שהגישה המשיבה נטען, כי יש לאמץ את פסק הבורר והחלטותיו, וכי אין בקביעותיו משום חריגה מסמכות, שכן תפקידו של הבורר היה להכריע בכל הטיעונים שבפי העותרת לעניין יישום אמות המידה שבמסמך אלישיב, והמועצה אינה רשאית כלל לפסול טענות כאלו או אחרות שהעלתה המשיבה לפני הבורר, גם אם אינם נכללות בעתירתה לבג"ץ.

עוד נטען, כי המועצה מנועה כעת מלטעון לחוסר סמכותו של הבורר או לחריגה מסמכות, שכן המתינה עד למתן פסק הבורר, ואילו רצתה לבטל החלטותיו היה עליה לעשות כן קודם למתן פסק הבורר, ומכל מקום הסכימה לחריגה מגדר הסכם הבוררות.


המשיבה הוסיפה וטענה (סעיף 34 לתצהיר מטעמה), כי יש לתקן את פסק הבורר בקשר לסכומים מסוימים שניתנו בפועל למשיבה והופחתו מההקצבות המגיעות לה, על פי פסק הבורר.

15. לאחר נטילת רשות כדין הגישה המבקשת תצהיר משלים ובו התייחסות לטענה, כי המועצה הסכימה לחריגה מהסכם הבוררות, ולבקשת המשיבה לתקן את פסק הבורר מחמת טעות שנפלה בו.

המצהיר מטעם המבקשת, קולין יפה, היפנה לכך, כי לאור הצעת הבורר לצדדים לסכם טענותיהם בשאלת הסמכות, וכי הוא יקבע את מסגרת הבוררות, הותנה במפורש על ידי ב"כ הצדדים, על פי הפרוטוקול מיום 25.2.02 (נספח מב/16 של המבקשת), כי אין בהסכמתם לקיום דיון בנושא הסמכות במסגרת הבוררות כדי לגרוע מטענותיהם לפי סעיף 24(3) או סעיף 24 (5) לחוק הבוררות. עוד נטען, כי במהלך כל הבוררות כאשר הוגש מסמך מהותי, שבה המועצה וציינה את התנגדותה לחריגה מהסכם הבוררות, על יסוד מה שנקבע בפסק הדין, ולפיכך אין מניעה במסגרת הליך זה להעלות הטענה לחריגה מסמכות של הבורר.

עוד נאמר, כי המבקשת מתנגדת לתיקון פסק הבורר ופירט מספר נימוקים לכך.

16. התיק נקבע תחילה להידון לפני כב' השופט ב. אוקון, אולם לאחר מכן הועבר לדיון לפניי, כאשר הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים מטעמם, ופסק דין זה ניתן על יסוד המפורט בתצהירי הצדדים וטיעון משלים בעל פה שנתקיים.

טענת המניעות
17. כאמור, טוענת המשיבה, כי המבקשת מנועה מלטעון להעדר סמכות מטעם הבורר, או כי חרג מסמכותו, לנושא הסיווג של ההקצבות, שכן היה עליה לפנות לבית המשפט בסמוך לאחר מתן החלטת הביניים של הבורר בנושא ולא ולהמתין עד לאחר מתן פסק הדין.


המבקשת משיבה לטענה זו בתצהיר המשלים (סעיפים 4-9), כי בכל המסמכים שהגישה לבורר לנושא הסמכות שהועלה מצד הבורר, הקפידה לציין את התנגדותה לחריגה מהסכם הבוררות וכי הינה שומרת לעצמה את הזכות לטעון לחריגה מסמכות על פי סעיף 24 (3) לחוק הבוררות.

18. הכלל הוא, כי הסכם הבוררות מהווה את הסכם המסגרת על פיו תתנהל הבוררות, אולם הצדדים רשאים, בהתנהגותם, אף בלא שהדבר ייעשה בכתב, להרחיב את סמכות הבורר מעבר לזו שנקבעה בהסכם הבוררות עצמו. הבאת ראיות או העלאת טענות בבוררות מטעם שני הצדדים, גם לגבי נושא שהינם חלוקים עליו, מהווה גילוי דעתם שהבורר יפסוק גם בנושא הנוסף שלא נכלל מלכתחילה בהסכם הבוררות. דברים אלו אמורים בשעה שבעל דין הסכים להרחבה זו, כאשר ההסכמה יכולה להיות מכללא, באי העלאת הטענה בדבר חריגה מסמכות במועד (ס. אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, מהדורה שלישית, תשנ"א-1991, בעמ' 438 וכן בעמ' 478; א. שטרוזמן ספר הבוררות, תשס"א-2001, בעמ' 3-262). בעניין זה נפסק כי כאשר בעל דין "לא העלה את טענת חוסר הסמכות בפני הבוררים וגם לא מוחה על המשך הדיון בפניהם... הוא מנוע מלהעלותה בשלב זה" (רע"א 34/87 הרב בן ציון רבינוביץ נ' הרב דוד רבינוביץ, פ"ד מא(2) 398, 401; רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ ואח' נ' מרדכי כידון ואח', פ"ד נ (5) 466, 476; רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד ואח', (טרם פורסם – פס"ד מיום 20.12.04).

19. נשאלת השאלה מתי על בעל דין, אשר טענתו לא התקבלה לפני הבורר, כי הבורר פעל ללא סמכות או בחריגה מסמכותו, ואף התריע על כך, לפנות לבית המשפט, האם בסמוך לאחר מתן ההחלטה האמורה ובטרם יסתיימו הליכי הבוררות בפסק הבורר, או עליו להמתין לפסק הבורר וכיוון שהתריע נגד החריגה מסמכות להעלות טענה זו במסגרת בקשתו לבית המשפט לביטול הפסק.

המחברת המלומדת ס. אוטולנגי, בספרה הנזכר (בעמ' 439) כתבה כך:

"מה יכול לעשות בעל הדין המתנגד לפירוש הבורר בדבר סמכותו? יכול הוא לבקש פסק דין הצהרתי בדבר חוסר סמכות הבורר; לבקש מהבורר לפנות לבית המשפט באבעיה אודות היקף סמכותו; או לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את החלטת הבורר, תוך ניסיון להתייחס אליה כאל פסק ביניים".

המחברת אף מפנה בהערות השוליים למספר פסקי דין, לרבות לדברי כב' השופטת מ' בן-פורת בע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האיזורית בקעת בית שאן, פ"ד לז(1) 421, 428).

דא עקא, גישה זו לא נתקבלה מאוחר יותר. ברע"א 300/89 (ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה (4) 497, 515-516), עמד כב' הנשיא (כתארו אז) שמגר בהרחבה על השיקולים הצריכים להנחות לעניין המועד בו יפנה בעל דין לבית המשפט, בטענה שהבורר חרג מסמכותו. אביא דברים אלו בהרחבה:

"השאלה הנשאלת היא, אם יש להתיר לצד לבוררות למחות על חריגת הבורר מסמכות מחד גיסא, ולהמשיך בהליכי הבוררות תחת מחאה זו מאידך גיסא, ועם מתן פסק הבוררות לבחור אם לקבלו או לטעון לבטלותו בטענה של חריגה מסמכות, או שמא לחייב
צד הטוען לחריגת הבורר מסמכותו לבצע מהלך דיוני כלשהו בנוסף על הבעת המחאה.

התלבטנו בבחירת אחת משתי אפשרויות אלו, אשר ביסוד כל אחת מהן עומדים שיקולי מדיניות שונים. לטובת האפשרות, הדוגלת בפנייה לבית המשפט בסמוך להבעת המחאה, ניתן לומר כי יש בגישה זו כדי לקצר את הדרך, אשר אנו עשויים לצעוד בה בכל מקרה. לשון אחרת, אם נצא מנקודת הנחה כי טענת חריגת הבורר מסמכות תובא בפני בית המשפט רק בסיום הבוררות, או בנקודת זמן אחרת שלא בסמוך למחאה, הרי שבכך נמצאנו נותנים לגיטימציה לבזבוז זמן ומשאבים, שניתן היה למונעו על ידי דיון בטענה בדבר חריגת הבורר מסמכותו, בסמוך למועד פעולת הבורר, אשר לגירסת הטוען, נעשה תוך חריגת הבורר מסמכותו.

מאידך גיסא, יש לומר כי אם לא נחייב את הצדדים לפנות על אתר לבית המשפט, הרי שיתכן ובסופו של דבר יניחו תוצאות הבוררות או רובן את דעתו של הצד המלין על חריגת הבורר מסמכותו, והוא יימנע מפנייה בטענה זו לבית המשפט. דחיית המועד להבאת נושא חריגת הבורר בפני בית המשפט, עשויה למנוע, ולו באופן חלקי, את הגשתן לבתי המשפט של פניות חפוזות וחסרות ביסוס. גם פניות חפוזות שכאלה מהוות גורם מעכב בדרך לסיום מהיר ויעיל של הליכי הבוררות.

בין שתי אפשרויות אלו מוצע להעדיף את האפשרות השניה....

יחד עם זאת, נראה לנו שהגישה הדוחה את מועד העימות נותנת ביטוי טוב יותר לאחת ממטרות היסוד בדיני הבוררות להביא את הצדדים לחיסול הסכסוך ביניהם, תוך הזקקות מינימלית לבית המשפט.... אם נאמר כי על הצד המוחה כנגד חריגת הבורר מסמכותו לפנות בהקדם לבית המשפט, אם במישרין ואם בעקיפין תוך שימוש באחת הדרכים שהוצעו על ידי פרופ' אוטולנגי, נביא לכך שהדיון בבוררות יבוא בשערי בית המשפט במהלך הבוררות. נציין, כי על הצד המוחה לכלכל צעדיו בתבונה, פן תתפרש התנהגותו שלאחר הבעת המחאה כמקנה בכל זאת סמכות מורחבת לבורר. כן יש לומר, כי על המחאה להיות ממוקדת ומפורשת, שכן מחאה בעלמא ספק אם תחשב למחאה, ואין לתת לצד מוחה שכזה לשמור כאילו על זכויותיו על מנת שיוכל להעלות את נושא חריגת הבורר מסמכות בהמשך הבוררות או עם הגיעה לקיצה, מבלי שיהיה בסיס איתן לטענתו. ככלל יש לומר, כי השימוש בזכות המחאה צריך להיעשות בדרך מקובלת ובתום לב (ראה: בר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצ'קובסקי ואח', פד"י ל"ה(3) 449, 461-462).
נראה אם כן, כי די במחאה ברורה וחד-משמעית שנעשית בהזדמנות הראשונה לאחר שחרג הבורר מסמכותו, לגירסת אותו צד, כדי לסכל קיומה של טענה להרחבה מכללא של סמכות הבורר".

מכאן נסיק, כי צד הטוען לחריגת הבורר מסמכותו ראוי שימתין עד לגמר הבוררות ובלבד שבמהלך הבוררות יביע מחאה מפורשת וממוקדת על חריגת הבורר מסמכותו.

20. בענייננו העלתה המבקשת לפני הבורר את אי הסכמתה לדיון בנושא הסמכות כבר בכתב ההגנה שהוגש לבורר (מב/15), וכן במסגרת ישיבת בוררות, כאשר הבורר הציע לצדדים לסכם טיעוניהם בשאלת הסמכות (מב/16), וכן בסיכומים שהוגשו מטעם המבקשת בשאלת הסמכות מב/17) ועוד. הנה כי כן שבה המבקשת והעלתה אי הסכמתה לנושא בחינת הסמכות מצד הבורר בשלבים הרלוונטיים, ומסקנתי היא, איפוא, כי אין המבקשת מנועה מלהעלות טענותיה בדבר העדר סמכות או חריגה מסמכות בעתירתה זו.

מכאן נעבור לבחון את השאלה האומנם חרג הבורר מהסמכות שנקבעה בין הצדדים במסגרת פסק הדין בבג"ץ.

חריגה מסמכות
21. כאמור, השתיתה המבקשת בקשתה זו על סעיף 24 (3) לחוק הבוררות הקובע, כי:

"בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה-בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:
(1).....
(2).....
(3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות".

ייאמר, כי התערבות בית המשפט בפסק בורר מוגבלת ומתוחמת לעילות הביטול המוגדרות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואף עילות אלה פורשו על ידי בתי המשפט פירוש דווקני ומצומצם מתוך מגמה ליתן תוקף לפסק הבוררות (ס. אוטולנגי, שם, בעמ' 428).

קביעת גבולות ההתערבות השיפוטית בפסק בוררות מצאו ביטוי יפה לאחרונה בדבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה
ברע"א 3680/00 אהרן גמליאלי נ' מגשימים – כפר שיתופי, תק-על 2003 (3) 1531:


"מושכלות – יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב... מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור.

פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נימנית על עילות הביטול... על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד את פסק הבורר בשאלות-יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, מינו בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור, ועוד שורה של ענינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות".

משכללים אלו מונחים לפנינו נבחן את החלטותיו של הבורר – האם היה בהם כדי פעולה ללא סמכות או חריגה מסמכות.

22. אין חולק כי הבורר היה ער למסגרת סמכותו כפי שנקבעה בפסק הדין של בג"ץ. עם זאת לאור הטענות שהועלו בכתבי הטענות שהוגשו לו על ידי הצדדים, בחר לבחון את שאלת סמכותו לאור הטענה של המשיבה דנן, כי בתקציב המועצה נמצאו הקצבות, אשר לא חולקו על פי אמות המידה, ועלתה השאלה כיצד יש לסווג הקצבות אלו.
בנושא זה קבע הבורר בהחלטתו (נספח מב/1ב' בעמ' 16) כדלקמן:

"51. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים, כי המועצה אינה רשאית לחלק כספים לגופי ספורט שלא לפי אמות המידה, אלא אם כן מדובר בתשלום הוצאות או בהקצבות במסגרת הקטגוריה הראשונה. המועצה אינה חולקת על כך שההקצבות במסגרת הקטגוריה השניה והשלישית, צריכות להיעשות לפי אמות המידה. אשר על כן, קודם ליישום אמות המידה על אותן הקצבות, יש צורך לקבוע את סכומי ההקצבות בפועל, כפי שהדבר נעשה על ידי המועצה בתקציבים; וביחס לסכומים אלה, לבחון את יישום אמות המידה.
52. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בענין זה. אכן, סיווג מחדש, בדיעבד, אינו יכול להיעשות במסגרת בוררות זו. אם בחרה המועצה להקציב סכומים דווקא לקטגוריה הראשונה (תמיכה בתשתיות ספורט) או אם בחרה לשאת בהוצאות אפילו כלפי איגודים והתאחדויות (ואגודות ומועדונים), הרי שההיבטים השונים של הפעלת סמכותה זו על פי החוק, אינם עומדים לדיון בפני. אין מקום בבוררות זו לשאלה האם הנתבעת פעלה "כדין" אם לאו. לעומת זאת, התחקות אחר הסיווג הראשוני, של מה שנעשה על ידי המועצה במסגרת התקציבים, כן נכלל במסגרת הבוררות. יש בהחלט מקום לטענה מצד התובעת, כי אמות המידה לא יושמו בפועל על סכומים שהמועצה עצמה סיווגה אותם בפועל במסגרת הקטגוריה השנייה (או השלישית). וכאמור, במקום כזה לא מדובר בסיווג מחדש; כי אם בסיווג הראשוני, כפי שזה נעשה מלכתחילה על ידי המועצה". (ההדגשות אינן במקור – א.פ.).

לאחר שהצדדים התייחסו במפורט לסעיפי התקציב השונים, והבורר אף שמע עדויות, הוסיף לקטגוריה השניה סכומים מסוימים, וכך קבע את מסגרתה שעליה יש להחיל את אמות המידה (מב/1ג'-מב/1ד').

23. האם יש בכך חריגה מהסכם הבוררות?
סבורני כי התשובה לכך חיובית, והבסיס לכך הוא בהסכם הבוררות, וליתר דיוק, לאור האמור בפסק הדין מהם הנושאים אשר לא יכללו בגדר סמכותו של הבורר. לצורך כך נפנה לסעיף 4 לפסק הדין, וכה נאמר שם:

"כאמור בהחלטה (בג"ץ מיום 1.11.2000 – א.פ.), צמצמה העותרת את טיעוניה אך ליישומן של אמות המידה, לשנים 1999/2000. עוד נאמר בהחלטה, כי לא תהא הכרעה – בעתירה הנוכחית – בטענותיה המהותיות של העותרת כנגד אמות המידה וכי "בעתירה
הנוכחית לא נכריע בכל השאלות שהעלתה [העותרת] בעתירה", וכי היא שומרת על זכויותיה לשנת 2001 ולשנים שלאחריה. השאלה המועלית על ידי העותרת לפיה מחולקים כספים מחוץ לאמות המידה אינה שאלה של יישום אמות המידה אלא זוהי טענה מהותית עליה כעל יתר הטענות המהותיות מעבר ליישום אמות המידה, ויתרה העותרת כאמור בהחלטה. ולפיכך אין שאלה זו עומדת לדיון לפנינו, עוד....". (ההדגשה אינה במקור – א.פ.).

אשר לנושא שיועבר לדיון במסגרת בוררות נאמר שם:

"הוסכם בין הצדדים, כי חילוקי הדעות שביניהם בנושא יישום הקריטריונים במובחן מטענות כנגד אמות המידה גופן שאינן עומדות לדיון עוד, יוכרעו על ידי צד שלישי שיוסכם על דעת הצדדים".

הנה כי כן, מהחלטת בג"ץ עולה, כי הנושא שיועבר להכרעת הבורר הוא אך ורק יישום אמות המידה על העותרת (המשיבה דנן), בשעה שנקבע במפורש, כי השאלה שהועלתה בעתירה, ולפיה מחלקת המועצה כספים מחוץ לאמות המידה אינה שאלה של יישום אמות המידה, אלא זוהי טענה מהותית עליה ויתרה העותרת.

24. דומה, כי קביעתו של הבורר, שיש להעביר לקטגוריה של איגודי הספורט (הקטגוריה השניה) כספים נוספים שהמועצה קבעה, כי הינם שייכים לקטגוריה אחרת, בשלושת הנושאים שהוזכרו – חלק מההקצבה התלת שנתית לקבוצות הכדורגל שנותרה בידי ההתאחדות לכדורגל ולא חולקה לקבוצות הכדורגל, התקציב שהוקצה למימון שיטור במגרשים לליגות נמוכות והקצבות לפי ועדת כרמון (ראה ההחלטה מיום 24.12.03) – אינה שאלה של יישום אמות המידה, אלא בגדר בחינת השאלה האם אומנם חולקו כספים אלו מחוץ לאמות המידה וקביעתו החיובית של הבורר לכך. דא עקא, זו בדיוק הייתה טענתה המהותית של המשיבה במסגרת העתירה, כי המועצה חילקה כספים מחוץ לאמות המידה, וכזכור המשיבה ויתרה על טענתה זו במסגרת ההסכמה שפורטה.

25. אוסיף, כי לשאלה זו מקובלת עליי גם טענת המבקשת, כי בקביעתו של הבורר להעביר הסכומים האמורים לקטגוריה השניה שאליה משתייכת המשיבה, יש משום סיווג מחדש של הקצבות המועצה לגופים שונים.

26. אכן, לו לא הייתה המשיבה מוותרת על טענתה זו במסגרת ההסכמה שגובשה בין הצדדים בפני בג"ץ, הייתה רשאית להעלות טענה זו לפני הבורר, אך משויתרה על טענה מהותית זו והבורר העביר כספים מקטגוריה אחרת לקטגוריה של המשיבה, יש בכך חריגה מההסכמה שגיבשה את הסכם הבוררות כפי שבא לידי ביטוי במסגרת פסק הדין.

27. המסקנה היא, איפוא, כי הבורר חרג מסמכותו שנקבעה בהסכם הבוררות בשעה שסיווג מחדש הקצבות שונות שהיו בתקציב המועצה ושייכן לקטגוריה אליה משתייכת המשיבה.

בקביעה זו לא תם דיוננו, שכן עלינו לבחון את השאלה, האם בהינתן העובדה כי פסק הבורר יעמוד על תילו – האם ייגרם עיוות דין למבקשת.

האם פסק הבורר גורם לעיוות דין
28. סעיף 26 (א) לחוק הבוררות מורה, כי:

"בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין".

על אף שהמחוקק נקט לשון "רשאי" פורש סעיף זה כמטיל חובה על בית המשפט, בטרם יחליט על ביטול הפסק, אם אכן נגרם עיוות דין. אם לא נגרם עיוות דין – לא יבוטל פסק הבורר (רע"א 4710/00 גושן נ' חבצלת מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר ואח', תק-על 2001 (1) 231; רע"א 674/86 מדינת ישראל נ' נאות סיני, כפר שיתופי מיסודם של גרעיני חרות בית"ר בע"מ, פ"ד מב(2) 527, 539; ע"א 275/83 עירית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ, פ"ד מ(3) 235, 246), ע"א 79/76 מרציאנו נ' בן שושן, פ"ד ל(3) 729, 735; ס. אוטולנגי, שם, בעמ' 482).
29.הדיבור "עיוות דין" לא פורש על ידי חוק הבוררות. בע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסליות השקעות ופיתוח בע"מ ואח', פ"ד מב(3) 265, 283, אמרה כב' המשנה לנשיא (כתארה אז) השופטת מ' בן-פורת, כי "ספק אם ניתן לקבוע מסמרות וכללים מדויקים בשאלה עיוות דין מהו". עם זאת נראו לה דבריו של כב' השופט י. חריש בת.א. 3251/72 דוידוביץ ואח' נ' ועקנין, פס"מ ל"ד (3) 13, 18, לאמור:

"יש ועיוות הדין נעוץ בהכרעה המעוותת, הבלתי-שקולה, המקפחת, והגורמת עוול, ויש אשר עיוות הדין הוא נגע המתפשט לא בלבד על הפסק, אלא על בנין הבוררות כולו מן המסד ועד הטפחות. ככל שעילת הביטול קלה יותר, יש מקום לדקדק יותר בשאלה אם היה או לא היה משום עוות דין בענין, וככל שהעילה חמורה יותר, כגון שתוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, או שקיימת עילת תרמית וכיוצא בה, שבגינה מבטלים אף פסק דין, וממילא גם פסק-בוררות, אף לאחר שחלף מועד הערעור (סעיף 24(10)) – נעשה עוות הדין ברור ממילא, עד שהוא כרוך כאילו בעילת הביטול עצמה ונעשה חופף לה".


(כן ראה: אוטולנגי, שם, בעמ' 482).

30. יצוין, כי בחינת השאלה האם נגרם עיוות דין בטרם יבוטל פסק בורר נעשית לגבי כל המקרים שבהם ניתן לבטל פסק בורר והמנויים בסעיף 24 לחוק הבוררות.

הערה זו נאמרת לאור הביקורת שהעלתה, כי, לכאורה, אין מקום לערוך הבחינה במקרים בהם הגיע בית המשפט למסקנה שיש לפסול פסק בורר מכח העילות של העדר הסכם בוררות בר-תוקף (סעיף 24 (1) לחוק הבוררות), או כאשר הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין (סעיף 24 (2) לחוק הבוררות), או כאשר הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות (סעיף 24 (3) לחוק הבוררות) (ראה: ס. אוטולנגי, שם, עמ' 484 – 487 סעיפים 505 – 506). בית המשפט העליון (כב' השופט צ. ברנזון), דחה ביקורת זאת בע"א 79/76 הנזכר, כאשר התייחס לעילת הביטול על פי סעיף 24 (3) לחוק הבוררות – מתן פסק בורר בחוסר סמכות או בחריגה מסמכות – באומרו:

"אכן, לפי מושכלות ראשונים, בדרך כלל פעולה שנעשתה בחוסר סמכות או מתוך חריגה מסמכות אינה תופסת והיא בטלה מעיקרה, והצהרה על ביטולה או על בטלותה אינה אלא הצהרה על אי קיומה מראשיתה. אבל המחוקק, אם רצונו בכך, יכול להפוך סדרי בראשית משפטיים, ולקבוע כי דבר שברגיל נחשב לבטל מעיקרו, יהא מעתה ואילך כשר ותקף אלא אם בוטל כדין. בולט הדבר לעין, כי זו היתה כוונת המחוקק במקרה דנן, וסימנים רבים מעידים על כך. בראש ובראשונה, סעיף 26 (א) עצמו, לפי לשונו, חל בפירוש על כל אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24. ולענין זה אין אף רמז לכך, לא בסעיף 24 ולא בסעיף 26, שדין שונה יחול על 3 העילות הראשונות, להבדילן מעילות הביטול האחרות".

(ראה שם, בהמשך, בעמ' 736; וכן ע"א 816/88 המועצה האיזורית מעלה יוסף נ' תישרא בע"מ, פ"ד מה (3) 124, 132).
31 .ב"כ המבקשת טען בבקשתו, כי אם יוותר פסק הבורר על כנו ייגרם למועצה עיוות דין, שכן המועצה מחלקת את כל הקצבותיה ולא מותירה לעצמה דבר, ולפיכך תשלום על פי פסק הבורר צפוי לפגוע בגופים שזכאים לקבל הקצבות, וסכום ההקצבות שישולם להם יהיה נמוך מהסכום לו הם זכאים באמת (סעיף 80 לבקשה).

עוד נטען, כי סיווג מחדש של סעיפי התקציב של המועצה, על פי סעיף 9 (ב) לחוק, הן החלטות של המועצה הטעונות אישור השרים וועדת הכספים של הכנסת, אך אלה לא נתנו הסכמתם לבוררות ולא היו צד לה, וממילא העיסוק בנושא זה הוא נוגד חוק, אשר ייחשב ל"עיוות דין" (סעיף 81 שם).

עוד נטען, כי פסק הבורר לא ניתן כלל ליישום, שכן, לכאורה, יהא על המועצה לשלם פעמיים.

32. המשיבה בתצהירה דוחה טענות אלה. לשיטתה, על המועצה למלא אחר פסק הבורר וגופים אחרים לא ייפגעו מכך, שכן למועצה קיימת רזרבה תקציבית והמועצה אף התחייבה בבג"ץ לשמור סכום ייעודי לכך (סעיף 21 (ו') לתצהיר). עוד נטען, כי הבורר יישם את אמות המידה שבמסמך אלישיב על פי הוראות החוק, ואין מניעה ליישום פסיקתו.

33. על פי הוראת סעיף 9(ב) לחוק, רשאית המועצה באישור השרים וועדת הכספים של הכנסת, לקבוע, כי חלק מהיתרה שנותרת לאחר הפרשת הפרסים לזוכים בהימורים, תשמש כרזרבה לשנים הבאות. מעיון בתקציב המועצה לשנים 1999 ו – 2000 לא ברור אם הושארה רזרבה תקציבית, אם לאו. על פי דברי ב"כ המועצה – עו"ד יאיר שילה – אין המועצה נוהגת להותיר רזרבה, וכל הכספים הנותרים לאחר חלוקת הפרסים לזוכים מחולקת (פר' הדיון בבג"ץ מיום 12.6.00 – מב/6 עמ' 3 למטה). מאידך, טען ב"כ העותרת – עו"ד אפרת ירון – כי ביקש שהמועצה תשמור סכום ראוי וקיימת קרן לתיקון עיוותים בגובה של כ – 6% - 5% (שם, שם).

כאמור, בתצהיר שהוגש מטעם המשיבה הוצהר על ידי המצהיר (סעיף 21 ו'), כי המועצה התחייבה לשלם למשיבה מתוך סעיפי הרזרבה ומתוך הקרן שהתחייבה לשמור על כך, דברים אלו לא נסתרו בתצהיר המשלים שהוגש מטעם המבקשת.

34. יתר על כן. מעיון בנספחים שצורפו לתובענה זו על ידי המבקשת, עולה שטענות אלו – כי אם יכריע הבורר שעל המועצה לשלם למשיבה כספים נוספים לאלה שכבר הועברו יפגעו גופים אחרים, כי הסיווג מחדש הוא בניגוד לחוק, או כי אם אכן יחליט הבורר כך פסקו איננו ניתן ליישום – לא הועלו כלל בפני הבורר, ולפיכך אין מקום להעלות אותן בשלב זה (ראה: רע"א 4710/00 הנ"ל). ותישאל השאלה, לו היה בג"ץ פוסק כפסיקת הבורר, האם גם אז הייתה המועצה מעלה טענות אלו?! סבורני, כי התשובה שלילית.

אוסיף, כי אם אלו טענותיה של המועצה לעיוות דין אם יוותר פסק הבורר על כנו, מוטב היה כי לא היו נטענות ואיני מוצא בהן ממש גם לגופן. יש לצפות כי המועצה, כתאגיד סטטוטורי, תמצא את המקור התקציבי ואת הדרך הנכונה להעביר הכספים שנפסקו על ידי הבורר, כפי שהייתה עושה לו היו נפסקות על ידי בית המשפט.


35. המסקנה היא, כי גם אם מצאתי שהבורר חרג מסמכותו, אין מקום לבטל את פסק הבורר, שכן לא יגרם למועצה כל עיוות דין אם תיוותר פסיקתו על כנה.

בקשה לתיקון פסק הבורר
36. בסיפא לפסק דינו (סעיף 46) קבע הבורר, כי הסכומים המוסכמים שהוקצבו והועברו בפועל לאיגודי המשיבה היו בסך של 1,722 ₪ לשנת 1999 וסך של 1,481 ₪ לשנת 2000 (הסכומים באלפי שקלים חדשים). לסכומים אלו הוסיף הבורר סך של 206 ₪ ו – 210 ₪ שניתנו למשיבה "על פי פסקי בורר", והגיע למסקנה, כי המשיבה זכאית לקבל סך של 177 ₪ לשנת 1999 ו – 1,111 ₪ לשנת 2000, סה"כ 1,288 ₪.

37. בסעיף 34 לתצהיר מטעם המשיבה, שנערך ביום 6.5.04, והוגש לבית המשפט כעבור שלושה ימים, מבוקש לתקן את פסק הבורר ושלא להפחית את שני הסכומים ששולמו על פי פסקי הבורר, בנימוק כי אלו אינם חלק מההקצבות המגיעות לאיגודי המשיבה לשנים הרלוונטיות לבוררות, אלא שולמו, על פי פסק הבורר עו"ד עדי קפלן, בגין הפליית איגודי התעופה המסונפים למשיבה לשנים 1995 ו – 1996. לפיכך מבוקש להוסיף לפסק הבורר סך של 416 ₪ (באלפי ₪).

38. המועצה מתנגדת לתיקון פסק הבורר. בתצהיר המשלים שהוגש מטעמה (סעיף 10 שם) מפנה המועצה לכך, כי המשיבה הגישה לבורר בקשה לתקן את פסקו, המועצה התנגדה לכך והבורר לא נתן החלטה בנושא.

לשיטתה, כיוון שהבקשה לתיקון פסק הבורר הוגשה למעלה מ – 30 ימים מעת מתן פסק הבורר אין להיעתר לכך.
נימוק נוסף בידי המועצה היא הטענה, כי לשיטתה נפלו טעויות מספר בפסק הבורר, וכפי שאין לתקן את אלו שנפלו לרעתה, אין מקום להיעתר לבקשת המועצה ולהגדיל את הסכום שפסק הבורר.

39. לאחר שהמשיבה הגישה בקשה לבורר להוסיף את שני הסכומים הללו לפסק דינו, ביקש הבורר כי המשיבה תבהיר את היסוד החוקי עליו מבוססת הבקשה, וזו הבהירה כי הבקשה נסמכת על סעיף 22א(1) ו-(2) לחוק הבוררות, וכן על "ההגינות הבסיסית ועל השכל הישר של כל הצדדים".

בתשובתה לבורר, התנגדה המועצה לתיקון המבוקש.

40. סעיף 22 לחוק הבוררות קובע כך:

"22 (א). הבורר רשאי, על פי פניית בעל דין ולאחר שניתנה לבעלי הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טיעוניהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה:
(1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה;
(2) הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך.
(3) אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית.
(4) אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך דין.
(ב) לא יזקק הבורר לפניה לפי סעיף קטן (א) (3) או (4) שהובאה לפניו כעבור שלושים יום מיום מתן פסק הבוררות, אם ניתן בפני הפונה, או מהיום שנמסר לפונה העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו.
(ג) .....
(ד) ליקויים כאמור בסעיף קטן (א) (1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה".

מעיון בסעיף 22 (ב) הנ"ל עולה, כי משהוגשה בקשה לתיקון פסק בורר לבורר על יסוד סעיפים 22 (א) (1) ו- (2), אין מניעה מלפניו מלדון בבקשה וליתן בה החלטה, גם בחלוף 30 ימים מעת מתן פסק הבורר. פרק הזמן להגשת בקשה לתיקון פסק בורר הקצוב לשלושים ימים הוא רק אם הבקשה הוגשה על יסוד סעיף 22(א)(3) ו – (4) לחוק הבוררות. מכל מקום לתיק בית המשפט הוגשה החלטת הבורר מיום 26.4.04, שניתנה שלא במעמד ב"כ הצדדים, ובהחלטה מנומקת דחה את בקשת המשיבה לתקן את פסק הבורר ואף חייבה בהוצאות.

41. משנתן הבורר את החלטתו בבקשת המשיבה לתקן את פסק הבורר, אין בית המשפט יכול להיזקק לבקשה לתקנו, אלא על פי הוראות סעיף 24 לחוק הבוררות, בדרך של בקשה לביטול הפסק, ובקשה שכזו לא הוגשה מטעם המשיבה, ולפיכך אין מקום כלל לדון בבקשתה לתיקון פסק הבורר.

הוצאות
42. כיוון שב"כ הצדדים לא הגישו סיכום טענותיהם הורשו להגיש סיכומים קצרים לעניין ההוצאות.
ב"כ המשיבה טען, כי הגשת הבקשה לביטול פסק הבורר הייתה מיותרת ובלתי הוגנת ויש לחייב את המועצה
בהוצאותיה. המשיבה מדגישה, כי נאלצה לנהל מערכה משפטית ארוכה משנת 1999 בהגשת העתירה לבג"ץ והמשכה בהליכי הבוררות ובתובענה זו. ב"כ המשיבה מציין, כי המשיבה שילמה למוסד לבוררות עיסקית כ – 40,000 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד עבור ייצוגה, ועד היום לא נפסקו לטובתה החזר הוצאות כלשהן.

ב"כ המבקשת מסכים, כי יש לפסוק הוצאות לטובת הזוכה בבקשה דנא, כמקובל, אם כי מפנה תשומת הלב לכך שגם בית המשפט העליון וגם הבורר נמנעו מלפסוק הוצאות. עוד נטען, כי אם יש לפסוק הוצאות הרי זאת יש לעשות לטובת המבקשת, שכן בהליכים לפני בג"ץ ויתרה המשיבה על מרבית טענותיה, וכי התביעה בבוררות הייתה במקור לסכום גבוה בהרבה מהסכום שנפסק, ואף הוא, לטענתה, בחריגה מסמכות.

43. אכן, בית המשפט העליון בפסק דינו נמנע מלפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים. גם הבורר, נמנע מלפסוק הוצאות על יסוד שלושה נימוקים: הסכמת הצדדים להליך בוררות והוצאה לפועל של הסכמה זו; הסעד שביקשה המשיבה היה על סך של כ – 8 מיליון ₪ עבור איגודיה וסכום נוסף שבו לא נקבה עבור האגודות, כאשר הסכום שנפסק בפועל הינו נמוך משמעותית; וכי המועצה ניהלה את חלקה בבוררות באופן ענייני ויעיל, שיש בו כדי "לקזז" את העובדה שעמדתה בבוררות נדחתה בחלקה.

ברי, כי בענייננו משנדחתה בקשת המועצה לבטל את פסק הבורר, עליה לשאת בהוצאות המשיבה.

סיכום
44. על יסוד האמור לעיל, נסכם ונאמר, כי אף אם יש מקום לקבוע כי הבורר חרג מסמכותו שנקבעה בהסכם הבוררות, הרי לא נגרם "עיוות דין" למועצה בהותרת פסק הבורר על כנו והבקשה לביטול פסק הבורר נדחית.

45. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

46.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון