בוררות הסכם ממון

בפני בקשה לביטול פסק בוררות בהתאם לעילות המצויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות").

הרקע העובדתי

התובעת והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י כאשר עבור שניהם מדובר בנישואין שניים. ביום 24.9.08 חתמו בני הזוג על הסכם ממון, אשר אושר ע"י ביהמ"ש ביום 30.11.08, כאשר בסעיף 17 להסכם מינו את עו"ד מ. ק. כבורר ביניהם בכל מקרה של סכסוך, אי הבנה או אי הסכמה וכן קבעו כי החתימה על הסכם זה כמוה כחתימה על הסכם בוררות (להלן: "הסכם הממון").

ביום 1.11.09 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף כאשר במבוא להסכם ציינו הצדדים, כי הם מבקשים להסדיר ביניהם מספר עניינים הנוגעים בעיקר לחיוביו הכספיים של הבעל כלפי האישה (להלן: "ההסכם השני"). בגוף ההסכם פורטו הסכמות הצדדים וכן צוין כי אין באמור כדי לגרוע מהסכם הממון מיום 24.9.08. הסכם זה לא הוגש לאישור ביהמ"ש.

משפרץ בין הצדדים סכסוך, פנו לעו"ד ק. לשמש להם כבורר והלה החתים אותם על הסכם בוררות ביום 2.12.09 (להלן: "הסכם הבוררות"). פסק הבורר ניתן ביום 3.2.2010 וביום 22.2.2010 הוגשה התביעה שבפני לביטולו. בין לבין הגישה התובעת תביעה לגירושין לבית הדין הרבני האזורי בת"א (להלן: "בית הדין הרבני") אליה צרפה את פסק הבורר.

טענות התובעת

עמדת התובעת היא כי נפלו פגמים בפסק הבורר המהווים עילות לביטול הפסק.

ראשית, פסק הבוררות בו נקבע כי על הצדדים להתגרש ניתן לדבריה שלא בסמכות ויש לבטלו על יסוד הוראת ס' 24(3) לחוק הבוררות. הסמכות הייחודית לתת פסק דין לגירושין היא של ביה"ד הרבני, הסוגיה היא סוגיה הלכתית מובהקת. בית הדין אף הביע תמיהתו בהחלטתו מכך שהבורר פסק בעניין גירושי הצדדים, דבר הנתון לסמכותו הייחודית של בית הדין, ואף קבע כי הבורר הביא את הצדדים למצב של "גט מעושה".

גם נושא מזונותיה אינו בסמכות הבורר אלא בסמכות ביה"ד הרבני או ביהמ"ש לענייני משפחה.

מנגד טוענת כי הבורר לא התייחס בפס"ד לכתובה המגיעה לה.

עוד טענה, כי היה על הבורר לפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים, כיוון שהוא ייצג את שני הצדדים בהליכים שונים, כפי שאף בא לידי ביטוי בפתח פסק הבוררות בו ציין הבורר כי שקל רבות אם לשמש בורר בין הצדדים. לדבריה, על בסיס חברות זו שכנע אותה הבורר לחתום על הסכם ממון ועל הסכם הבוררות תוך כדי קיפוחה וכדי לסייע לחברו הנתבע.

התובעת הצביעה באופן ספציפי על כך שהבורר התעלם בפסק הבוררות ממצבו הנפשי של הנתבע, אותו הסתיר ממנה, ואשר גרם למשבר בחיי הנישואין אשר היו למעשה מקח טעות מצידה.

אף אופן ניהול הבוררות ע"י הבורר מובילים לגירסת התובעת לביטול הפסק שכן הבורר לא ערך פרוטוקול של דיוני הבוררות, לא נתן לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה, ולא התייחס לכל המסמכים שהגישה לו.

עוד טענה התובעת, כי הבורר אמר לה שהסכם הממון שאושר ע"י ביהמ"ש הוא הקובע וכי אין נפקות להסכם שנחתם ביום 1.11.09, אך בפועל ניתן פסק הבוררות על סמך הסכם זה. תוצאת פסק הבוררות, טענה, היא עוות דין וקיפוח קשה שנגרם לה כאשר היא הפסידה כמעט את כל הרכוש שצברה מנישואיה הראשונים.

לאור כל האמור מבקשת התובעת מביהמ"ש, להורות על ביטול פסק הבורר.

טענות הנתבע

הנתבע שולל את טענות התובעת.

הנתבע טוען כי לאחר שהתובעת צירפה לבקשתה למתן פסק דין לגירושין אותה הגישה לבית הדין הרבני, את פסק הבורר גילתה דעתה כי היא מכירה בפסק ובתוקפו המחייב. על כן מנועה מלבקש את ביטולו.

התביעה סתמית לטענתו אינה מגלה עילה מעשר העילות לביטול פסק בורר המופיעות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואיננה נתמכת בראיות או בסימוכין מתאימים.

עוד לדבריו, עיקר טענות התובעת מתייחסות לפסק גופו ואין מקומן בבקשה לביטול פסק הבורר, בית המשפט הדן בבקשה לביטול פסק בורר אינו בוחן אם שגה הבורר בקביעותיו. בדיקתו נסבה בהתייחס לקיום או אי קיום אחת העילות לביטול כמפורט בסעיף 24 לחוק הבוררות (ע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט, פ"ד מז (3) 89) , ואף מטעם זה יש לדחות את התביעה על הסף.

בענין נושא הגירושין אין לדברי הנתבע מניעה מצד הבורר לדון בנושא זה לאור זאת שבהסכם הבוררות נכתב כי הצדדים מוסרים את ההכרעה בכל המחלוקות והסכסוכים שביניהם לבורר ומשכך מוסמך היה לדון בנושא גירושי הצדדים ואף בנושא מזונות האישה.

עם זאת, נוכח הערת ביה"ד הרבני בנושא זה והחשש מפני "גט מעושה", מסכים הנתבע להשמיט את הפיסקה בפסק הבורר שכותרתה "תביעה לגט". סעיף 26 לחוק הבוררות קובע כי ביהמ"ש לא יבטל את פסק הבורר כולו אם ניתן לבטלו בחלקו, וכך יש לנהוג במקרה זה.

אשר ליחסים קודמים בין הבורר לצדדים הדבר אינו מוכחש אולם התובעת מודעת לכך שהבורר ייצג אותה בהליכים משפטיים קודמים וחרף זאת חתמה פעמיים על אישורו כבורר בין הצדדים. לא זו אף זו, לאורך הליך הבוררות עצמו לא נשמעה כל טענה מצידה לפסלות הבורר על רקע זה.

ולטענה שהבורר התעלם בפסקו ממצבו הנפשי של הנתבע הרי שזו אינה חלק מעילות הביטול המנויות בס' 24 לחוק הבוררות ולמעלה מן הצורך נטען לגופו של עניין, כי העובדה שהתובעת חתמה על הסכם הממון עם הנתבע כשנה וחצי לאחר נישואיהם משמיטה את הקרקע תחת הטענה שכן ברי כי בפרק זמן זה היתה מספיקה לגלות בעצמה מהו מצבו הנפשי.

הטענות שהבורר לא ניהל פרוטוקול בעת הדיונים ולא התייחס בפסק לכל המסמכים שהגישה לו התובעת, אינן לדברי הנתבע חלק מעילות הביטול המנויות בס' 24 לחוק הבוררות, ולכן אינן מצדיקות ביטול הפסק. יתירה מזו לדבריו הטענות אינן נכונות לגופו של עניין ולא הוכחו באופן מספק.

לגירסת הנתבע עמדת התובעת שלא ניתנה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה במסגרת הליך הבוררות, אינה נכונה עובדתית שכן התובעת הגישה מסמכים שונים לבורר אשר אפילו טרח להדפיס חלק מהם.

ביחס לטענה שהבורר לא ביסס את פסקו על הסכם הממון שנחתם בין הצדדים, אלא דווקא על ההסכם השני הרי שאין מדובר בעילת ביטול. כמו כן, הבורר התייחס לעניין זה בפסק ונימק את החלטתו באופן ראוי מבחינה משפטית.

לעניין כתובת התובעת, טוען הנתבע כי היא התגרשה בהסכמה בביה"ד הרבני האזורי בת"א ומעולם לא העלתה את הטענה בנושא הכתובה.

לטענה בדבר עיוות הדין שנגרם לתובעת, השיב הנתבע כי המבקשת לא הרימה את נטל הראיה לכך.

לאור כל האמור מבקש הנתבע מביהמ"ש לדחות את התביעה ולחלופין לחייב את המבקשת במתן ערובה ע"ס 50,000 ₪ למילוי פסק הבורר.

דיון

"אכילה מפירות הפסק"

אכן, כלל הבסיס ביחס לפסק בוררות הוא, כי בעל דין אשר גילה את דעתו בהתנהגותו שהוא מכיר בפסק הבוררות יהיה מנוע מלבקש ביטול פסק בורר, וזאת בהתאם לעקרון על פיו "מי שאכל מפירות פסק הבורר, אינו יכול יותר לטעון לביטולו" (ה"פ (ת"א) 1089/90 הורוביץ נ' הורוביץ, פ"מ נא (2) 457, 460; סמדר אוטולנגי, "בוררות, דין ונוהל" (הוצאת דע-פורט בע"מ, תל אביב תשס"ה – 2005, מהדורה רביעית) עמ' 1155).


בענייננו, טען הנתבע בצדק כי התובעת צרפה את פסק הבורר לבקשה שהגישה לבית הדין הרבני האזורי בת"א למתן פסק דין לגירושין, בקשה שהוגשה יום אחד בלבד לאחר מתן פסק הבורר. משעשתה כן, גילתה דעתה שהיא מכירה בפסק הבוררות ומשכך היא מנועה מלבקש את ביטולו.

בעניין זה עושה פרופ' אוטולנגי הבחנה בין בעל דין אשר "אכל" ביודעין מפירות הפסק מתוך רצון ליהנות בינתיים ממה שניתן, ואחר כך ביקש את ביטול הפסק – או אז תדחה בקשתו - לבין מי שגילה אודות הפגם שנפל בהליך הבוררות רק לאחר שכבר לקח את מה שנפסק לטובתו, מצב בו אין הוא מנוע מלבקש את ביטול הפסק לאחר ביצועו (אוטולנגי, שם, 1155-1156).

טוענת התובעת, כי בעת שהסכימה למינוי הבורר לא ידעה על דבר חברותם האמיצה של הנתבע והבורר אלא הדבר התגלה לה רק בשלב מאוחר יותר. אף שהתובעת מעלה טענה זו במסגרת הנימוקים שהועלו לביטול פסק הבורר, אם אכן תסתבר טענתה כנכונה היא עשויה להוות מחד עילה לביטול פסק הבורר ומאידך גם לפתוח פתח להגשת בקשה לביטול הפסק חרף העובדה ש"אכלה מפירותיו".

על מנת להכריע בשאלה האם מדובר בענייננו במי שאכל מפירות הפסק וכעת הוא מנוע מלבקש את ביטולו או שמא במי שגילה את הפגם בפסק הבורר רק לאחר ביצועו, יש צורך לבחון לגופן את טענות התובעת ביחס לפגמים שנפלו בפסק הבורר.

הבוררות

יתרונותיה של בוררות מוסכמת בין הצדדים על פני התנהלות בהליך שיפוטי הם ברורים. מעבר להקלה על עומס עבודתם של בתי המשפט והיותה של הבוררות "אמצעי נוח, מהיר וחסכוני ליישוב סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט", כפי שצויין בהצעת חוק הבוררות, תשכ"ז – 1967, הצביעה הפסיקה על יתרונות מובהקים שיש לבוררות עבור הצדדים עצמם.

היטיב לנסח זאת השופט ברנזון באחד מפסקי הדין המנחים של ביהמ"ש העליון בנושא הבוררות (בר"ע 125/68 שחב נ' שחב, פ"ד כג (1) 16, בעמ' 19-20):

"כמה וכמה מעלות טובות לבוררות מוסכמת:
היא מתקיימת בפני איש או אנשים אשר הצדדים בחרו בהם מרצונם ונתנו בהם את אמונם;
הצדדים חפשיים להשתחרר מאזיקי פרוצדורה ודיני ראיות נוקשים ואף מהדין המהותי, ולהסכים על קיום דיון מעשי וענייני בבוררות;
הבוררות מתנהלת בצנעה ואינה יוצאת לרשות הרבים;
כשהיא מנוהלת כהלכה, היא עשויה להיות יעילה, מהירה וזולה;
הבוררות יפה במיוחד לעניינים משפחתיים, מסחריים, מקצועיים או טכניים, שבהם דרושה גישה ומומחיות מיוחדת;
ועם כל זאת, נתונה הבוררות לפיקוחם ולבקורתם של בתי המשפט שתתנהל כשורה".

בר"ע 125/68 שחב נ' שחב, פ"ד כג(1) 16.

חוק הבוררות בנוי על איזון עדין בין האינטרס לקדם ככל הניתן את גמישות הבוררות בהיותה פרי הסכמת הצדדים מצד אחד, לבין האינטרס הציבורי בקיום פיקוח שיפוטי מסוים על מהלך הבוררות ועל פסק הבוררות:
"במסגרת איזון זה, מתח החוק קו מבחין ברור בין פיקוח שיפוטי המופעל על החלטות ערכאה שיפוטית רגילה, הנעשה על דרך ערעור, לבין פיקוח שיפוטי מוגבל על פסק בורר, הנערך על דרך הליך לביטול פסק, המתוחם לעילות ביטול סטטוטוריות, מוגדרות מראש. איזון זה נועד להגשים את מטרותיו העיקריות של מוסד הבוררות - קיום מערך אופציונלי יעיל והוגן ליישוב מחלוקות, אשר יאפשר השגת הכרעה מהירה ויעילה במחלוקת, אשר תענה גם לשיקולי העומס הגדול הרובץ על בתי המשפט. במסגרת מטרה זו, הבוררות מאפשרת קיום מסגרת דיונית גמישה, ובדרך כלל גם ניתוק מכללי המשפט המהותי (ראו פסקה י"ד לתוספת הראשונה לחוק הבוררות), ומקדמת בכך פתרונות מעשיים וגמישים למחלוקת. בצד גמישות זו בניהול הבוררות, נידרש פיקוח שיפוטי מוגדר, שנועד להבטיח את תקינות ניהולה של הבוררות, ואת התאמתה לכללי היסוד של השיטה, בד-בבד עם כיבוד הסכם הצדדים ביחס לדרכי ניהולה".

רע"א 8941/06 עירית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ, תק-על 2009 (4) 1758.

"... פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת, אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור."
רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית, פד"י נד(6) 605, 616).

הליך לביטול פסק בורר איננו הליך ערעור

ומכאן נובע העקרון כי בית המשפט איננו דן בענין פסק בוררות הבא בפניו כערכאת ערעור, תפקידו מתוחם לבדיקת העילות לביטול הפסק או סתירתו את תקנת הציבור.

הכלל הוא כי אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר (ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסוליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב (3) 265). פסק הבורר ניתן לביטול רק מקום בו נפל פגם מהותי בהליך הבוררות, או בנסיבות בהן לא התמלאו העקרונות שהוסכמו בין הצדדים בהסכם הבוררות. וכפי שצויין ע"י כב' השופטת דורנר:
"בקשה לביטולו של פסק-בוררות איננה, איפוא, תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. אף כאשר ברי הוא כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו. פסק-בורר עשוי איפוא להתבטל, רק מקום בו הליך הבוררות פגום מיסודו, או בנסיבות בהן לא נתמלאו עקרונות הבוררות המוסכמים על-ידי הצדדים. ביטול הפסק בשל תוכנו, אפשרי רק כאשר מנוגד הוא באופן מובהק לתקנת הציבור".
רע"א 7205/01 כפר דניאל, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' יעקב מיטרני, תק-על 2002 (1) 71.

צמצום ההתערבות של בית המשפט

במסגרת השגת תכליות אלו של מוסד הבוררות, החילו בתי המשפט לאורך השנים את הביקורת השיפוטית על הבוררות, באמצעות עילות הביטול השונות, בזהירות רבה ועל דרך הפרשנות הדווקנית. על כך נפסק זה מכבר כי "מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (דברי הש' לוין בע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605 , 612-613; וראה גם רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשמים כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ הנ"ל; רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1, 9-10; רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529, 542-543; אוטולנגי, שם, בע"מ 986).

על רקע האמור ייבחנו עילות הביטול להם טוענת התובעת

העילות לביטול פסק בורר על פי חוק הבוררות

חוק הבוררות מונה רשימה סגורה של עילות ביטול, אשר רק בהתקיימן ניתן לבקש ביטול פסק בוררות. החוק לא הסמיך את הצדדים להסכם הבוררות להרחיב או להצר עילות אלו על דרך ההסכמה ביניהם (רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ, תק-על 2009 (4), 1758).


פקודת הבוררות, אשר קדמה לחוק הבוררות, מנתה שתי עילות ביטול בלבד, עליהן הוסיפו ביהמ"ש עילת ביטול שלישית. ואולם, כפי שצוין בספרה של אוטולנגי (שם, עמ' 985):

"דעתו של המחוקק הישראלי לא היתה נוחה מעילות הביטול הללו. לכן במקום לחזור עליהן, על כל מטען הפירושים המרובים שנלווה אליהן מכוח הפסיקה, העדיף לפרט את העילות תוך כדי צמצומן, בקובעו עשר עילות ביטול, אשר הן, ורק הן, תהווינה את העילות לביטול פסק בורר."

ס' 24 (3) לחוק: "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"

טענת בטלות זו מתייחסת לקביעה בפסק הבורר לפיה על הצדדים להתגרש, קביעה אשר לטענת התובעת ניתנה בחוסר סמכות ומהווה עילה לביטול הפסק. אף שהנתבע מתנגד לטענה גופה, הסכים להשמטת הפסקה הרלוונטית מפסק הבוררות נוכח הערת ביה"ד הרבני האזורי בת"א בנושא זה והחשש מפני "גט מעושה".

משהסכימו הצדדים על השמטת הפסקה בפסק הבורר העוסקת בנושא הגט מתייתר הצורך לדון בסוגיה זו, ובענין זה יופעל כלל ה"עפרון הכחול" כמפורט לעיל.

עם זאת, למעלה מן הצורך אציין, כי אכן נפל פגם בפסק הבורר בעניין זה שכן הסמכות לפסוק בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל נתונה באופן בלעדי לבית הדין הרבני לפי ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.

הלכה פסוקה היא, כי הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות לערכאת שיפוט כלשהי סמכות שלא ניתנה לה בחוק, כפי שהדברים באו לכדי ביטוי בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, תק-על 2006(2), 98 , 109:
"... סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה ... דרך כלל, אין החוק מכיר בכוחה של הסכמת בעלי הדין לשנות מכללי הסמכות העניינית, כפי שעוצבו בחקיקת המדינה".

הפועל היוצא של הדברים הוא, כי פסיקת בורר בנושאים אשר אינם ניתנים להכרעה בבוררות מבחינת הסמכות העניינית, כגון מתן גט בין בעל לאשתו, תהווה פעולה ללא סמכות (וראה בעניין זה את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה המ' 28667/97 מרים כפיר נ' משה כפיר (לא פורסם) וכן בספרה של אוטולנגי, שם, בע"מ 1012).

עם זאת, חוק הבוררות מעדיף בנסיבות כאלו להפעיל את כלל "העפרון הכחול" – הפרדה בין חלקי הפסק וביטול הטעון ביטול תוך השארת יתר הפסק על כנו – כלל המעוגן בס' 26 (ב) לחוק לפיו "לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר." (וראה גם ת"א (ת"א) 1422/87 ארוך נ' לוי, פ"מ מט (1) 340; ה"פ (ת"א) 285/92 בן דרור נ' חן, תק-מח 92 (3) 433; ה"פ (ת"א) 1036/01 לוי נ' ארנפלד, דינים מחוזי לג (2) 992; ר"ע 34/87 רבינוביץ נ' רבינוביץ פ"ד מא (2) 398, 401)).

החלת הכלל על נסיבות המקרה דנן מביאה לתוצאה לפיה יבוטל החלק מתוך פסק הבורר העוסק בגירושין ואשר ניתן בהעדר סמכות, ללא צורך בביטול כלל פסק הבורר.

באשר לטענה בדבר חוסר סמכות הבורר לדון בעניין מזונות האישה, אין בידי לקבלה שכן סוגיה זו לא הופקדה בסמכותו הבלעדית של בית הדין, בדומה לענייני נישואין וגירושין, ומשכך אין מניעה בפני הבורר מלדון בה.

הטענה בדבר יחסי חברות בין הנתבע לבורר

טענה התובעת, כי על הבורר היה לפסול עצמו כיוון שהוא ייצג את הצדדים בהליכים קודמים ואף קיים עם הנתבע קשר חברי וקשרי עבודה. עובדה זו מקימה, לטענתה, מצב של ניגוד עניינים ומשכך דינו של פסק הבוררות להתבטל. מנגד טען הנתבע, כי הבורר ייצג כל אחד מן הצדדים בהליכים משפטיים קודמים, וכי דבר ההיכרות המוקדמת של שניהם עם הבורר היה ידוע לשניהם, ולמרות זאת אישרו שניהם את מינויו.

ההוראה הרלוונטית לענייננו מצויה בס' 30 לחוק הבוררות הקובע את אחריות הבורר כלפי הצדדים, ולפיה: "בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי-הדין בנאמנות". הפרה של חובה זו עשויה להביא להעברת הבורר מתפקידו לפי ס' 11 לחוק הבוררות, או לביטול פסק הבוררות (רע"א 6221/01 שוב נ' אלמז בע"מ, פורסם באתר "נבו").

כחלק מחובת הנאמנות על הבורר לנהוג כלפי הצדדים ללא משוא פנים ובאופן אובייקטיבי. כפועל יוצא מכך, מקום בו הוכח קשר אישי של הבורר עם מי מן הצדדים עלול להתעורר חשש למשוא פנים בניהול הבוררות. עם זאת, נקבע בהקשר זה, כי "לא די בקשר סתמי בלבד של הבורר עם מי מהצדדים כדי להביא לפסילתו של הבורר, ויש צורך להוכיח קיומה של אפשרות קרובה למדי שקשר זה ישפיע עליו" (דברי כב' השופט דנציגר ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן, (פורסם באתר "נבו"), בע"מ 48 וכן רע"א 8005/08 קבוצת גיאות בע"מ נ' תפעול בע"מ (פורסם באתר "נבו")).

עוד נפסק, כי מקום בו הצדדים הסכימו למינוי הבורר, תוך ידיעת מכלול הנסיבות, שוב לא יוכלו להעלות אחר כך טענות כנגד המינוי (ראה ע"א 296/08 הנ"ל בע"מ 48 וכן המ' 386/60 מפעלי זיפזיף סוכריר נ' רוזנברג, פ"ד טו 2499, 2502).

פרופ' אוטולנגי מציינת בספרה (שם, בע"מ 439) כי המציאות מראה שהעובדה שצדדים מכירים את פלוני היכרות אישית קרובה, מהווה לעיתים קרובות את אחד השיקולים העומדים בבסיס בחירתם באותו אדם לבורר ביניהם. בהקשר זה ציינה כב' השופטת שטרנברג-אליעז כי "יש והבורר נבחר דווקא משום הקשר הקיים בינו לבין הצדדים, או אחד מהם, מהיכרות קודמת. מעורבותו לא זו בלבד שאינה מפריעה, אלא אף מהווה יתרון בולט בעיני הצדדים והם סומכים על יושר לבו והגינותו".
(המ"פ (מחוזי ת"א) 545/97 נ. עמית תעשיות 1993 בע"מ נ' ק.ר רוחמה תעשיות בע"מ, תק-מח 97(3), 1230 , 1232).

בנסיבות המקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהבורר ייצג את כל אחד מהצדדים בנפרד בהליכים משפטיים קודמים אותם ניהלו כלפי צדדים שלישיים (ראה ס' 5 לתצהיר התובעת). אמת, ראשית ההיכרות עם הבורר היתה של הנתבע בהליך הגירושין מאשתו הראשונה, אולם גם התובעת אישרה כי הבורר ייצג אותה בהליכים שונים במועדים מאוחרים יותר.

לטענת התובעת, יחסי הנתבע עם הבורר חרגו מגדר היחסים שבין עו"ד ללקוח והיו חבריים, דבר אשר לא היה ידוע לה עת חתמה על הסכם הממון ועל הסכם הבוררות. כראיה לטיב היחסים ביניהם מצביעה התובעת על פרוטוקול דיון שהתקיים ביום 3.5.2010 במסגרת ת"א 37062-08 בו אמור היה עו"ד ק. לייצג אותה אך לא רק שלא יידע אותה על מועד הדיון, כך טענה, אלא שלח לדיון מטעמו את הנתבע (שהיה באותה העת כבר גרוש שלה) ואשר הציג עצמו כעובד במשרד עו"ד ק. (נספח ב' לתצהירה).

אכן, קריאת פרוטוקול הדיון שהוגש מעוררת תחושת אי נוחות מסוימת, בעיקר נוכח הודאתו של הנתבע בחקירתו הנגדית כי אינו עובד אצל עו"ד ק. (עמ' 4 לפרוטוקול), אולם להתרשמותי האירוע מעלה שאלות בעיקר כלפי תום ליבו של הנתבע ולא של עו"ד ק..

יודגש כאן כי בפתחו של פסק הבורר ציין הבורר כי שקל רבות אם לקחת על עצמו תפקיד בורר בין הצדדים, מכאן שהבורר הזהיר את עצמו בנושא זה.

כאמור לעיל, התובעת הגישה את פסק הבורר לביה"ד הרבני במצורף לתביעת הגירושין שלה, ומשכך היא בחזקת מי ש"אכל מפירות הפסק" היא זו שביקשה להסתמך עליו, ומשכך מנועה מלטעון לביטולו כיום. עם זאת הכלל הוא כאמור, כי ניתן לדרוש ביטול פסק בורר חרף ההכרה בו, במצב בו התגלה הפגם שבפסק רק לאחר ההכרה בו.

בענייננו, פסק הבורר הוגש ע"י התובעת לביה"ד הרבני ביום 4.2.2010 וכבר ביום 22.2.2010 הוגשה התביעה לביטולו. משכך, כדי שלא להיחשב כמי ש"אכלה מפירות הפסק" ולכן מנועה מלדרוש את ביטולו, שומה על התובעת להוכיח שדבר הקשר החברי המיוחד שבין הנתבע לבורר התגלה לה בפרק הזמן שלאחר הבקשה להכיר בפסק בבית הדין הרבני ולפני התביעה לביטולו. התובעת לא עמדה בנטל זה.

טענות התובעת בעניין זה הועלו באופן כוללני ביותר וללא התייחסות כלשהי לפרק הזמן הספציפי או לנסיבות בהן נודע לה הדבר. לא זו אף זו, הטענה לפיה התובעת ידעה על קיומו של קשר מקצועי קודם של הנתבע עם הבורר, בכך הודתה, אך לא ידעה שהקשר ביניהם הוא גם קשר חברי, נראית תמוהה וההבחנה אינה נראית סבירה.

סיכומם של דברים, התובעת לא הרימה את נטל הראיה לקיומו של קשר חברי אישי בין הנתבע לבורר אשר הוביל לניגוד עניינים ולהפרת חובת הנאמנות של הבורר כלפיה ואף לא הוכיחה כי דבר הקשר התגלה לה רק במהלך פרק הזמן המצומצם שבין הגשת תביעת הגירושין לביה"ד הרבני בצירוף פסק הבורר בו ביקשה להכיר, לבין הגשת התובענה לביטול פסק הבורר.

עצם העובדה שהיתה בין הבורר לבין הצדדים היכרות קודמת אין בה, כשלעצמה, כדי להעלות חשש אמיתי לקיומו של משוא פנים, הן משום שהיכרותו היתה עם שני הצדדים והן משום שהיכרות זו היא שהובילה אותם מלכתחילה לבחירה בו כבורר.

נסיבות אלו מביאות אותי למסקנה, כי הניסיון לתקוף את הבורר עצמו בטענות אלו מהווה כיסוי לניסיון לתקוף למעשה את פסק הבורר, ניסיון המבוסס על חוסר שביעות רצונה של התובעת מתוצאות הבוררות. וכדברי כב' הש' שטרנברג-אליעז:
"במצב בו בחרו בעלי דין בורר בשל בקיאותו בנושא הסכסוך, או כאשר נבחר בורר מתוך היכרות קודמת, עלול הדבר להוות עקב אכילס של פסק הבוררות. דווקא משום שתקיפתו של הפסק קשה, יעמוד הצד שאינו מרוצה מתוצאת הפסק בפני "פיתוי" לייחס לבורר ניגוד ענינים ומשוא פנים. כך יוכל לתקוף את הפסק על-פי עילה המעוגנת בסעיף 24(10) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968.
זאת, בהתעלם מהאמון וממכלול השיקולים שהניעוהו לבחירת הבורר. בנסיבות אלה לא בנקל תתקבל בקשה לביטול הפסק, בטענה של ניגוד עניינים."

המ"פ (מחוזי ת"א) 545/97 נ. עמית תעשיות 1993 בע"מ נ' קיר רוחמה תעשיות בע"מ הנ"ל בעמ' 1233.

מסקנתי היא, איפוא, כי התובעת לא הרימה את הנטל הדרוש להוכחת הפרת חובת הנאמנות מצד הבורר ומשכך אין מקום לביטול פסק הבורר בעילה זו. אף לא הורם הנטל להוכיח, כי לתובעת התגלה פגם שנפל בפסק הבורר רק לאחר שגילתה דעתה שהיא מכירה בתוקף הפסק, הכרה שמצאה ביטויה בצירוף פסק הבורר על ידה לבית הדין הרבני בתביעת הגירושין שהגישה. משכך, התובעת הינה בבחינת מי ש"אכל מפירות הפסק" ומנועה מהעלאת טענה לביטולו.

נוכח ההכרה בפסק הבורר ע"י התובעת והמניעות מצידה לטעון לביטולו, מתייתר למעשה הצורך להתייחס לשאר טענות התובעת לגופן, לרבות הטענה כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה ולהביא בפני הבורר את ראיותיה, הטענה שהבורר לא התייחס בפסק לכלל הראיות שהציגה בפניו, הטענה לפיה הבורר התעלם ממצבו הנפשי של הנתבע, הטענה לפיה לא התייחס לכתובתה של התובעת, הטענה לפיה הבורר לא ביסס את פסק הבוררות על הסכם הממון ועוד.

עם זאת למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי שיש ממש בטענות אלו.

הטענה לפיה לא ניתנה לתובעת הזדמנות נאותה להעלות טענותיה ולהביא ראיותיה נטענה באופן כללי ביותר ומבלי שצוינו נסיבות ספציפיות מהן עולה כי אכן יש לטענה אחיזה במציאות. לשם ההשוואה ניתן לראות כי בע"א 428/74 משה וברטה מלבין נ' אליעזר זונטג, פ"ד כט(1) 281 ובה"פ (ת"א) 334/93 דוידזון נ' דויסון, תק-מח 93 (2) 500, בהם ביטל ביהמ"ש פסק בורר עשה זאת על סמך טענות ספציפיות מוכחות בהן הובאו עובדות חדשות בעלות משקל לפיהן הבורר דיבר עם צד אחד ועם עדים ללא ידיעת הצד השני. לא כך בענינינו. התובעת לא הוכיחה טענותיה הנ"ל.

הטענות האחרות שהעלתה התובעת הן טענות בעלות אופי "ערעורי" מובהק המתייחסות לתוכנו של הפסק, ומשכך אינן מהוות עילה לביטולו. כאמור, אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של הבורר, והתערבות בפסק הבורר מוגבלת לעילות המנויות בס' 24 בלבד, כפי שסוכמו הדברים ע"י השופטת פרוקצ'יה:

"אשר לטענה כי הבורר לא התייחס לטענות עובדתיות ומשפטיות שהועלו, לרבות לשאלת מהימנות ראיות, יש לומר: טענה זו נושאת אופי "ערעורי" מובהק ואין היא מתאימה, על פי טיבה, למסגרת שהותוותה בדין להליך בקורת שיפוטי על פסק בורר."

רע"א 1129/00 כהן נ' Diamond Express Company, תק-על 2000 (2) 246.

יתר על כן, אף לגופן של הטענות אין בהן ממש.

לענין הטענה לפיה הבורר לא התייחס בפסק לכתובתה של התובעת. הסכמתם של הצדדים לסמכותו של הבורר לדון בעניינם מצאה ביטוי בשני מסמכים: ראשית, הסמיכו אותו בס' 17 להסכם הממון שערכו ביום 24.9.08 בו צוין כי הם מסמיכים את הבורר לדון בכל מקרה של מחלוקת ביחס להסכם זה ונספחיו. שנית, טרם תחילת הליך הבוררות חתמו הצדדים על הסכם בוררות, אשר במבוא לו צוין שבין הצדדים נתגלעו סכסוכים בקשר לרכוש המשותף ופרשנות הסכם הממון.

נושא הכתובה לא הוזכר ולו במילה בהסכם הממון עליו חתמו הצדדים ואף אינו מהווה חלק מן הרכוש המשותף. הפועל היוצא הוא, אם כן, שהצדדים מעולם לא הסמיכו את הבורר לדון בנושא הכתובה ומשכך העדר דיון בנושא הכתובה איננו יכול להוות עילה לביטול פסק הבורר.

באשר לטענה לפיה הבורר לא ביסס את פסק הבוררות על הסכם הממון או ההסכם הנוסף אשר לא אושר עליו חתמו הצדדים, לא ברור על מה היא נסמכת. לא רק שהבורר הצהיר מפורשות בפתח פסק הבורר כי "לאור הסכם הממון שנחתם, יקבעו זכויות וחובות הצדדים ע"פ הסכם ממון זה" (נספח ד' לכתב ההגנה) אף בגוף הפסק התייחס הבורר בכל סעיף וסעיף לאמור בהסכם הממון ופסק בהתאם להסכם.

באשר להסכם שלא אושר, עיון בהסכם מראה, כי בהסכם זה למעשה מצהירים הצדדים על המצב העובדתי הקיים ביניהם, ביחס להסכם הממון – מה מבין התחייבויותיהם ע"פ הסכם הממון כבר בוצע ומה נותר עוד לביצוע. או כפי שהגדירה זאת ב"כ התובעת בסיכומיה "ההסכם מיום 1.11.2009 בא להסדיר את הסכומים שנקובים בהסכם הממון" (פרוטוקול מיום 17.11.2010 עמ' 7). ודוק, בסעיף 5 להסכם צוין מפורשות כי "אין באמור בהסכם זה כדי לגרוע מהסכם הממון מיום 24.9.08". אין בהסכם הסכמות חדשות ושונות מאלו שעוגנו בהסכם הממון המקורי, אלא רק הצהרה איזה חלק ממנו כבר יושם בפועל.

הטענה לפיה הבורר התעלם ממצבו הנפשי של הנתבע, אשר הוסתר ממנה טרם הנישואין ואשר גרם לה נזק עליו היא תובעת פיצוי, אינה נכללת אף היא בגדרי סמכויות הבורר כפי שהוגדרו ע"י הצדדים. יתר על כן, בניגוד לטענת התובעת, הבורר כן התייחס לסוגיה זו בס' 15 לפסק, וקבע שכיוון שלא נטען מה הנזק שנגרם ולא הובאה בפניו הוכחה לנזק שנגרם עקב הנישואין, אינו מוצא לנכון לפסוק פיצוי כספי כלשהו. דהיינו, התובעת למעשה מנסה לערער על קביעת הבורר לגופה, דבר אשר אינו אפשרי במסגרת הליך זה, כאמור לעיל.

סוף דבר, לא מצאתי כי הורם הנטל הנדרש להוכחת קיומה של עילה לביטולו של פסק הבורר, זאת בין השאר על רקע העובדה שהתובעת גילתה דעתה שהיא מכירה בתוקפו של פסק הבוררות ומשכך הרי היא מנועה כעת מלבקש את ביטולו וכן לגופן של טענות.

התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בגין תביעה זו בסך של 5,000 ₪ נושאי הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון