בוררות לפי חוק הספורט

 
הנשיא (גולדברג):
 
1. זהו ערעור, לאחר קבלת רשות (דב"ע נה/59-9), על החלטת בית הדין האזורי, שדחה את בקשת המערער לבטל את פסק הבוררות שניתן על-ידי המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן - המוסד לבוררות).
 
2. ראשיתה של ההתדיינות בין הצדדים היא בתובענה שהוגשה לבית הדין האזורי (תב"ע נא/189-3) בשתי עילות:
 
א. תשלום פיצויי פיטורים.
 
ב. חיוב המשיבים בתשלום מס הכנסה על סכומים ששולמו למערער מכוח ההסכם בין הצדדים.
 
ביום 17.12.1991 הצהירו בבית הדין האזורי באי-כוח הצדדים כדלקמן:
 
"אנו מסכימים למחיקת התביעה, מבלי לפגוע בזכויות וטענות הצדדים, באשר התובע טוען שניתן היה להסתפק גם בעיכוב הליכים, והנתבעים טוענים שדין התביעה להימחק".
 
 
= 289 =
 
 
הצהרה זו באה, לאור טענת הנתבעים באותו הליך, על-פיו דינו של ההליך להתברר בבוררות.
 
על סמך הסכמה זו החליט בית הדין למחוק את התובענה.
 
3. המערער פתח בהליכים כנגד המשיבים במוסד לבוררות.
 
הבוררות נתקיימה בפני הבורר עורך-דין ג' אדרת במסגרת המוסד לבוררות, וביום 18.6.1992 ניתן פסק הבורר אשר דחה את טענות המערער בשתי הסוגיות.
 
על פסק הבוררות הגיש המערער לבית הדין האזורי בקשה לביטול פסק-בורר. פסק הדין אשר דחה את הבקשה הוא נשוא ערעור זה.
 
4. בית הדין האזורי קבע כי הבוררות שנערכה לא היתה בוררות מוסכמת על-פי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות), אלא בוררות חובה על-פי חוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן - חוק הספורט).
 
בית הדין האזורי פסק כי סמכותו לדון בבקשה קמה מכוח החלת סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, (להלן - חוק בית הדין) שכן בהיעדר הוראה מיוחדת בחוק הספורט, המתייחסת לערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בביטול פסק-בורר לפי חוק זה, ניתן לראות את הוראת סעיף 28 כמתייחסת גם לבוררות לפי חוק הספורט. כיון שהסכסוך עסק בשאלת קיומם או היעדרם של יחסי עובד-מעביד, אשר בסמכות ייחודית של בית הדין, קמה לבית הדין סמכות מכוח סעיף 28 הנ"ל.
 
בהתבסס על ע"א 463/90 [1], קבע בית הדין האזורי כי הוראות חוק הבוררות המקנות שיקול-דעת לבית המשפט ביחס לעיכוב הליכים, אינן חלות על בוררות לפי חוק הספורט, ואף ההגבלה הקיימת בחוק הבוררות, לפיה אין להעביר לבוררות עניין שלא ניתן להתנות עליו, אינה חלה על בוררות לפי חוק הספורט (תב"ע (ב"ש) נא/202-15 [2]); מכל אלה למד בית הדין האזורי כי לא היתה מניעה על הבורר לדון בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד, ומשנקבע שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד לא היתה מניעה לדחות את התביעה לפיצויי פיטורים.
 
עוד נקבע כי לא היתה עילה גם להתערב בשאר חלקיו של פסק הבורר.
 
5. באת-כוח המערער טענה כי חוק הספורט, אשר נכנס לתוקפו בשנת 1988 אינו חל על הסכסוך, שכן הסכסוך מתייחס לשנים 1984-1982. מכאן כי הסמכות לדון בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד נתונה לבית הדין, ולא לבוררות.
 
לחלופין, נטען כי גם אם חוק הספורט חל, הרי שגם אז אין הוא גורע מסמכותו הייחודית של בית הדין, שהרי בורר אינו יכול לדון בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד.
 
לחלופי חלופין נטען כי אם קיימת סמכות למוסד לבוררות לדון בשאלות אלה, הרי
 
 
= 290 =
 
 
שהבוררות חייבת להיערך על סמך הדין המהותי, שכן מדובר בזכות לפיצויי פיטורים, שהיא זכות הנובעת מחוק מגן שאינה ניתנת לוויתור.
 
עוד חזרה באת-כוח המערער על העילות לביטול פסק הבורר.
 
באת-כוח המשיבים טענה כי לבית הדין אין סמכות לדון בערעור, וזאת כיוון שעל-פי סעיף 28 לחוק בית הדין, לבית הדין סמכות לדון כבית-משפט לבוררות אך ורק כאשר כל נושאי הבוררות הינם בסמכותו הייחודית; בענייננו עמדה לדיון גם שאלת נטל תשלום חלק ממס ההכנסה.
 
עוד טענה באת-כוח המשיבים, כי המערער מנוע מלטעון כנגד פסק הבורר לאחר שהסכים למחוק את כתב התביעה בבית הדין האזורי והסכים להביא תביעתו לדיון בפני המוסד לבוררות. לטענתה, העתירה לביטול פסק הבוררות, שעה שנפסק כנגדו, לאחר שנתן הסכמתו כאמור, בנסיבות המקרה, הינה שימוש בזכות שלא בדרך מקובלת ובתום לב.
 
לחלופין טענה באת-כוח המשיבים כי אין מקום לבטל את פסק הבורר, שהוא סנקציה חמורה, וזאת מהטעמים הבאים:
 
א. לבורר סמכות ייחודית לדון בסכסוך, מכוח חוק הספורט;
ב. הבורר פטור מהדין המהותי וזאת על-פי תקנון המוסד לבוררות;
ג. בהחלטת הבורר לא נגרם כל עיוות-דין למערער.
 
עד כאן עיקר טענות הצדדים.
 
6. המערער שיחק בקבוצת הפועל אשקלון בעונת המשחקים 1984-1983.
 
חוק הספורט נכנס לתוקף ביום 21.7.1988. הכלל הוא, כי חוק אשר לא נאמר בו מפורשות אחרת, תחולתו היא מיום פרסומו, ואין הוא חל למפרע (א' ברק [15], פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, בע' 617). כלל זה חל אף לגבי חוק הספורט:
 
"בשנת 1988 הוחק חוק הספורט, ותחילתו היא מיום 21.7.88" (ע"א 674/89 [3], בע' 731).
 
מכאן, כי חוק הספורט אינו חל על הסכסוך בין הצדדים, והפנייה למוסד לבוררות לא היתה על-פי חוק הספורט, אלא היתה זו פנייה מוסכמת, עליה חלות הוראות חוק הבוררות.
 
7. סעיף 28 לחוק בית הדין, הוא הסעיף הקובע את סמכות בית הדין לדון בבקשה לביטול פסק-בורר, וזו לשונו:
 
"שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת עניין פלוני לבוררות; אולם אם נושא הבוררות היחיד היה עניין שיש בו לבית הדין סמכות ייחודית, יהיו לבית הדין סמכויות בית המשפט הבוררות, וכן תהא לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בפסק של בוררות כאמור".
 
 
= 291 =
 
 
משנקבע כי חוק הבוררות הוא החוק שחל על הבוררות הנדונה, אין ספק כי זהו הסעיף המקנה לבית הדין את הסמכות לדון בבקשה. נשאיר בצריך עיון את השאלה האם סעיף 28 חל גם עלבוררות חובה מכוח חוק הספורט.
 
השאלה אם המוסד לבוררות, שהוקם מכוח חוק, מוסמך לדון ולפסוק, בהסכמת הצדדים, אף בעניינים שאינם בתחום סמכותו מכוח החוק, לא הועלתה על-ידי מי מהצדדים, כך שלא נתייחס אליה.
 
8. מלשונו של פסק הבוררות, שביטולו מבוקש, עולה לכאורה כי מדובר היה בשתי עילות נפרדות (ראה פסקה 2 לעיל), שאין קשר ביניהן. לכאורה, ניתן לומר כי שאלת חבותם של המשיבים בפיצויי פיטורים, הקשורה קשר הדוק לשאלת מהות היחסים בין הצדדים וקיומם של יחסי עובד-מעביד ביניהם, מנותקת כליל מהשאלה על מי נטל תשלום מס הכנסה ומהי הפרשנות הראויה לחוזה שנכרת בין הצדדים.
 
ואולם מעיון בחוזה שנכרת בין הצדדים עולה כי כל שנאמר בסעיף אשר פרשנותו היא בלב המחלוקת בנקודה זו, היא שהתמורה נטו אשר תשולם למערער על-פי החוזה לא תיפגע משינויים אשר עשויים להיקבע בשיעורי המס בהם יחויב המערער. מכאן, כי המחלוקת האמיתית שבין הצדדים אינה בשאלה על מי נטל תשלום המס, אלא השאלה היא - מהי התמורה או השכר שהוסכם בין הצדדים. שאלה זו הינה בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין.
 
יתירה מזו, המערער טען במהלך כל ההתדיינויות בין הצדדים כי בינו ובין המשיבה מספר 3 התקיימו יחסי עובד-מעביד ואף לעניין פרשנות החוזה טען כי מדובר בחוזה עבודה. מכאן, שהשאלה המקדמית - האם נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים נוגעת לשני הסעדים שהתבקשו על-ידי המערער, שהרי פרשנותו של החוזה תיקבע, בין השאר, על-פי ההכרעה בשאלה אם מדובר בחוזה עבודה.
 
מכל האמור לעיל עולה כי "נושא הבוררות היחיד היה עניין שיש בו לבית הדין סמכות ייחודית" (כלשון סעיף 28), ומכאן שלבית הדין סמכות לדון בבקשה.
 
9. כאמור, באת-כוח המערער טענה בפנינו כי מקום שמדובר בשאלת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד או בזכות הנובעת מחוק מגן (בענייננו, חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963), ההלכה היא כי לא ניתן למסור נושא זה לבוררות.
 
סעיף 3 לחוק הבוררות קובע:
 
"אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול להיות נושא להסכם בין הצדדים".
 
בית-דין זה פסק לא אחת כי בוררות אינה יכולה להכריע בשאלה אם שררו בין שניים יחסי עובד-מעביד או במקום בו קיימת לעובד זכות מכוח חוק מגן (דב"ע לה/111-9 [4]; עתירה לבג"צ נדחתה:בג"צ 115/77 [5]; דב"ע לח/78-3 [6]; הובא בהסכמה בבג"צ 760/79 [7], בו נדחתה עתירה על פסק-דינו של בית-דין זה בדב"ע לט/
 
 
= 292 =
 
 
3-68 דיין - קופת חולים הכללית, לא פורסם; וכן לאחרונה - דב"ע נד/163-3 הלסקו ישראל בע"מ - עזבון המנוח אלי גילאון, טרם פורסם).
 
יחד עם זאת, אין המדובר בעיקרון נוקשה, ובית הדין רשאי לסטות ממנו בנסיבות המתאימות. יודגש כי בית הדין יחרוג מן הכלל האמור אך בנסיבות חריגות ויוצאות דופן.
 
10. בנושא בוררות, פסק בית המשפט העליון כי לא תמיד היעדר סמכות לבורר תהווה עילת ביטול פסק הבוררות. כך, למשל, נפסק בע"א 646/78 [8]:
 
"הלכה פסוקה היא שבית משפט מוסמך לאשר פסק בוררות על אף קיומה של עילת ביטול הנובעת מחוסר סמכות, אם לא גרם הדבר עיוות דין" (וראה גם: ע"א 79/76 [9], בע' 735; ע"א 275/83 [10], בע' 247).
 
הלכה זו חלה אף מקום שמדובר בנושאים שבורר אינו יכול לדון בהם מעצם מהותם, ולא רק כאשר סמכות הבורר נקבעה בהסכם הבוררות.
 
בעניין זה נכתב על-ידי פרופסור ס' אוטולנגי, בספרה [16], בוררות - דין ונוהל, בע' 480:
 
"אם הטענה היא העדר סמכות כלל, הגישה הכללית היתה שאין מניעות יכולה להקנות לבורר סמכות, אשר מלכתחילה לא היתה לו. בגישה זו חלו מספר פרצות. ראשית, כל הבקשות לביטול כפופות היום לשאלת העדר עיוות דין לפי סעיף 26(א) לחוק. שנית, בית המשפט מייחס חשיבות לשלב בו מועלית לראשונה טענת חוסר הסמכות. התמהמה העותר בפנייתו - יאחר את המועד" (וראה גם: אוטולנגי, שם, ע' 486-484; ראה ע"א 332/87 [11], אליו מפנה המחברת).
 
11. הטעם לחריג האמור נובע מעקרון העל של תום הלב, אשר אחת מנגזרותיו הוא כלל המניעות.
 
"עקרון תום הלב, 'מצודתו פרושה' - כדברי השופט אלון (בע"א 700/81, בעמ' 742) - 'על כלל המערכת המשפטית בישראל'... אין הוא עוסק אך ב'נבל ברשות החוזה', אלא חל הוא גם לעניין 'נבל ברשות החוק' (ע"א 391/80, בעמ' 262)... בדומה, טענה בדבר העדר סמכות צריך שתעשה בתום לב (ראה בג"צ 566/81). כמו כן, יכולתו של צד, היונקת מתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, צריך שתופעל בתום לב (ראה בר"ע 305/80)" (ע"א 579/83 [12], בע' 290).
 
עקרון תום הלב חל , ביתר שאת, אף במערכת יחסי העבודה בכלל ובבתי הדין לעבודה בפרט (מ' גולדברג [17], תום הלב במשפט העבודה, ע' 139).
 
עקרון תום הלב, ומכוחו אף הכלל של מניעות, חלים אף בדיני הבוררות. כך נאמר על-ידי פרופ' אוטולנגי בספרה, בע' 478:
 
"אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואחר כך
 
 
= 293 =
 
 
ל'התעורר' ולטעון לקיומן. מניעות זאת, המבוססת על התנהגותו של המבקש, עשויה לחסום בפניו את הדרך לבקש את ביטול הפסק מסיבות שונות. אך אין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא יעורר את טענותיו נגד ההתדיינות או נגד הפסק בהזדמנות הראשונה".
 
ניתן ללמוד גזירה שווה לענייננו. אף מהכלל של 'מעשה-בית-דין'.
 
כך כותבת פרופ' נ' זלצמן, לגבי השאלה האם נוצר מעשה-בית-דין שעה שפסק הדין ניתן על-ידי בית-משפט חסר סמכות:
 
"יחד עם זאת, נותר הקושי לגבי אותם מצבים מיוחדים שבהם עשויה טענת חוסר הסמכות לפתוח פתח לפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין עם יריבו בגין אותה עילת תביעה, או לשמש תירוץ לגיטימי בפי בעל דין המבקש לחמוק מכוחה המניעותי המחייב של הכרעה שיפוטית שניתנה ביחס לפלוגתא כלשהי, לאחר שזו נדונה והוכרעה בפסק דין סופי. שוב עולה הקונפליקט בין אכיפת רצונו של המחוקק, שטרח להפריד בין מערכות בתי המשפט, ובתי הדין ולקבוע את גבולות סמכותה של כל אחת מן הערכאות השיפוטיות, לבין הצורך למנוע כפל התדיינויות והטרדת המערכת השיפוטית ובעל הדין היריב בשאלות שכבר נדונו והוכרעו לגופן...
 
את הפתרון ניתן אולי למצוא בהתנהגותו של בעל הדין, שנמנע מלהעלות את טענת חוסר הסמכות במועדה, קרי: במהלך ההתדיינות הראשונה, כולל בשלב ערעור, ובכך אפשר למעשה את ניהולו של ההליך השיפוטי עד לסיומו בפסק דין סופי והסתמכותו של בעל הדין יריבו על תוצאותיו. קיומה של מניעות מכוח התנהגות במקרה מסוג זה מחייבת, כמובן, התמלאות היסודות של כלל המניעות האמור. הוא הדין באפשרות הפעלתו של עקרון תום הלב, הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כעיקרון על במשפט, באותם מצבים שבהם טענתו של בעל הדין בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט, המושמעת בניסיון לחמוק מתוצאותיו של פסק הדין, אינה מתיישבת בנסיבות המקרה המיוחדות עם חובת תום הלב" (פרופ' נ' זלצמן [18], מעשה בית דין בהליך אזרחי, ע' 223).
 
12. בענייננו, המערער פנה ראשית לבית הדין האזורי. בהסכמתו נמחקה התובענה והוא פנה למוסד לבוררות. בוררות זו התקיימה, במהלכה הוחלפו כתבי טענות ונחקרו עדים, אולם המערער לא זנח את טענתו כי הוא היה עובד המשיבה מספר 3 ומכוח זאת תבע פיצויי פיטורים. המערער אף טען לנקודה זו בסיכומים שהגיש לבורר.
 
מכל אלה נלמד כי הטענה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד לא נזנחה. נהפוך הוא:
המערער טען לגופה בפני הבורר, אליו פנה מרצונו ובהסכמתו.
 
נוסיף עוד כי ההלכה אשר צוטטה לעיל, ואף הובאה על-ידי באת-כוח המערער בעיקרי טיעונה, לפיה יחסי עובד-מעביד אינם נושא לבוררות, הינה הלכה מקדמת דנא.
 
 
= 294 =
 
 
התובע היה מיוצג במהלך כל ההתדיינויות ולפני כל הערכאות. יהא זה סביר, אם כן, להניח כי המערער ובאת-כוחו הכירו את ההלכה גם שעה שהתקיימה הבוררות; היה על המערער למחות על סמכותו של הבורר ולעמוד על מחאתו זו.
 
נוסיף, כי גם בסיכומים שהוגשו מטעם המערער לבורר לא הועלתה כלל הטענה של היעדר סמכות לבורר לדון בקיום יחסי עובד-מעביד.
 
המערער בחר לנהל את הבוררות לגופה ומשנפסק כנגדו, טוען הוא כעת, כי הבורר היה חסר סמכות מלכתחילה.
 
בשאלת "מועד המחאה" - המועד שבו יש להעלות את טענת חוסר הסמכות בפני הבורר - קבע בית המשפט העליון כי יש לעשות כן, כמו בכל נושא דיוני או מהותי אחר, בדרך מקובלת ובתום לב.
 
יפים לעניין זה דבריו של הנשיא שמגר ברע"א 300/89 [13], בע' 516:
 
"נציין כי על הצד המוחה לכלכל צעדיו בתבונה, פן תתפרש התנהגותו שלאחר הבעת המחאה כמקנה בכל זאת סמכות מורחבת לבורר. כן יש לומר, כי על המחאה להיות ממוקדת ומפורשת, שכן מחאה בעלמא ספק אם תחשב למחאה, ואין לתת לצד מוחה שכזה לשמור כאילו על זכויותיו על מנת שיוכל להעלות את נושא חריגת הבורר מסמכות בהמשך הבוררות או עם הגיעה לקצה, מבלי שיהיה בסיס איתן לטענתו. ככלל יש לומר, כי השימוש בזכות המחאה צריך להעשות בדרך מקובלת ובתום לב".
 
13. בעל-דין אינו יכול לפנות לבורר, לנהל התדיינות לפניו, ומשפסק הבוררות אינו לרוחו, לטעון טענת חוסר סמכות (השווה: ע"א 816/88* [14], בע' 130).
 
14. סוף דבר - דין הערעור להידחות, אף כי לא מטעמיו של בית הדין האזורי.
 
המערער ישלם למשיבים הוצאות משפט זה בסך 3,500 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין.
 

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון