בחינת אמרות לשון הרע

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותה בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

כתב התביעה המקורי הוגש על ידי מר אנדרו גרוסו ז"ל, בעלה של התובעת, אשר למרבית הצער נפטר במהלך תקופת ניהולו של הליך זה (להלן: "המנוח").

בכתב התביעה נטען, כי במסגרת ישיבת דיירים/חברי עמותה, אשר נערכה במרכז הספורט בקריית רבין (להלן: "ישיבת העמותה"), טענה הנתבעת, בנוכחות עשרות אנשים, כי המנוח הינו אדם מסוכן ולא שפוי, וזאת מספר פעמים, ובדרך אשר היה בה כדי לפגוע בשמו הטוב ולבזותו.
לטענת התובע לא היה כל טעם ענייני בדברים אשר נאמרו וכל מטרתם הייתה השפלת התובע.

בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי במסגרת ישיבת חברי עמותה, אשר הוקדמה לצורך ניהול מרכז הספורט המשמש את דיירי האזור, נדונה שאלת מינויים של חברי ועד לעמותה, לרבות מינויו/המשך מינויו של התובע.

באותה ישיבה מצאה הנתבעת להביע דעתה כנגד מינויו של התובע, וזאת נוכח תקרית קודמת בינה לבין המנוח אשר התרחשה מספר חודשים קודם לכן, ובמסגרתה כמעט והותקפה על ידי כלבו של התובע, וכאשר התייחסותו האישית של המנוח באותו מועד לטענותיה של הנתבעת, היו לשיטתה, בלתי סבירות.

לשיטת הנתבעת, דבריה בישיבת העמותה, הינם בגדר הבעת דעה לעניין אי התאמתו של התובע לשמש כחבר וועד, ומכאן שאין בה כדי להקים הצדקה לפסיקתו של פיצוי מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע.

כאמור, ולמרבית הצער, המנוח נפטר ביום 30.4.12, ובהמשך נכנסה התובעת לנעליו, בכל הנוגע לניהולו של הליך משפטי זה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמיי להלן.

חוק איסור לשון הרע, כמוהו כסולם. רק מקום בו יעלה בידי תובע לטפס על כלל שלביו של אותו סולם, הוא יהא זכאי להיפרע מן הנתבע.

השאלה הראשונה אליה נדרשתי הינה שאלת הפרסום.

בעניין זה אכן הוכח כי הנתבעת אמרה, בהתייחס למנוח, אמרות הנוגעות להעדר שפיות של המנוח והיותו מסוכן.
עוד הוכח בפני, כי אמרות אלו נאמרו בנוכחות מספר לא מבוטל של אנשים, ומכאן שיש לראות בכך כדי "פרסום" כמשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע.

לטענת התובעת, עצם אמירתן של אותן אמרות, במסגרת אותה ישיבה יש בה כדי הוצאת לשון הרע.

לטענת הנתבעת, האמרות המיוחסות לה אכן נאמרו באופן זה או אחר, אלא שמדובר בהצגה חלקית בלבד של הנתונים, ויש ליתן את הדעת לכלל האמרות ומקורן וההקשר בו הועלו.

לטענת הנתבעת, מספר חודשים קודם שנערכה ישיבת העמותה, טיילה בסמוך לבית המנוח, שאז החל לרוץ לעברה כלבו גדול הממדים של המנוח, ורק שריקתו של המנוח ברגע האחרון, מנעה אירוע של תקיפה על ידי אותו כלב. משפנתה הנתבעת לתובע ודרשה כי יבטיח שאירוע זה לא יתרחש בעתיד, נענתה כי רצוי שלא תסתובב באותו אזור מעתה ואילך. אירוע זה ייקרא להלן : "התקרית".

באשר לתיאור התקרית הנטענת על ידי הנתבעת, אני מוצאת לאבחן בין שלושה:


שאלת עצם התרחשות התקרית;
הצורך בבחינת אמרותיה של הנתבעת כלפי התובע לאורה של אותה תקרית;
היקפה של התביעה;

התרחשות התקרית

באשר להתרחשות התקרית, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעת, ולקבוע כי אירוע זה, אכן התרחש, כפי הנטען על ידי הנתבעת.

כתב התביעה אינו כולל התייחסות להתרחשותו של אותו אירוע ולמעשה למעט אזכור הטענה כי הנתבעת הציגה את התובע כמי שמהלך אימים בשכונה באמצעות כלבו האימתני, (סעיף 8 לכתב התביעה), לא נאמר דבר. עובדה זו, תמוהה כשלעצמה, בהינתן יתר הראיות המצויות בתיק.

במסגרת תצהירה של התובעת, קיימת התייחסות קצרה וכללית מאוד לסוגית התרחשות התקרית, וזאת במסגרת סעיף 14, כאשר כל שנאמר באותו סעיף הוא כי נאמר לתובעת על ידי המנוח שלא הייתה לו היכרות מוקדמת עם הנתבעת, וכלבתם המשותפת מעולם לא תקפה אדם כלשהו.

עם זאת, התובעת אישרה כי לה ולמנוח כלב מסוג פיטבול.

עדותה של התובעת בסוגיה זו היא בעיקרה בגדר עדות שמועה, שכן, אין חולק כי לא נכחה באותו אירוע. זאת ועוד, מתצהירה כלל לא ניתן היה להסיק, מתי שוחחה עם המנוח ביחס לאותו אירוע ומה היה תוכן השיחה המדויק.

ההתייחסות הקצרה מאוד בתצהיר העדות הראשית ביחס לאותה תקרית, תמוהה בעיני, שעה שמדובר, לשיטת הנתבעת, ב"זרז" – הקטליזטור, לדברים המאוחרים אשר נאמרו על ידה, ונוכח יתר הראיות המצויות בתיק.

זה המקום לציין, כי התובעת צירפה לתצהיר עדותה הראשי את טיוטת תצהירו של המנוח, אשר נערך עבורו ולבקשתו, אך לא נחתם בנוכחות עורך הדין (אלא בנוכחות התובעת בלבד) עקב הידרדרות מצבו הרפואי, ולאחר מכן פטירתו.


הנתבעת התנגדה, וטענה כי יש להורות על משיכת טיוטת תצהירו של המנוח מן התיק.

בהחלטתי מיום 15.10.12, מצאתי שלא להורות על הוצאת הנספח מתצהירה של התובעת, תוך שאני מורה כי הגם שלא מדובר בתצהיר, לא ניתן למנוע הגשתו כמסמך אשר התובעת הייתה עדה לחתימה עליו.
עם זאת, באשר למשקלו של מסמך זה, לא ניתן לראותו כ"תצהיר" כמשמעותו של מונח זה בהוראות הדין, שעה שלא אומת על ידי עורך דין , התובעת אינה יכולה להעיד ביחס לאמיתות תוכנו, וממילא היה מקום לבחון את משקלו, שעה שנמנעה מן הנתבעת, מתוקף הנסיבות המצערות בלבד, האפשרות לחקור את המנוח ביחס לאותו מסמך.
זאת ועוד, עיון באותו נספח לתצהיר התובעת מלמד כי גם התייחסותו של המנוח לתקרית, הייתה קצרה מאוד וכללית מאוד, תוך שרב הנסתר על הנגלה ממנו.

מאידך, מצאתי את עדותה של הנתבעת בפני כמהימנה, מאוד.

התרשמותי הבלתי אמצעית מעדה זו הייתה כי מדובר באדם ישר, אשר אינו מבקש אלא לתאר את האירועים העובדתיים כפי מיטב זכרונו.
התובעת נשאלה מספר רב של שאלות ביחס לתקרית במסגרת חקירתה הנגדית, וידעה לתאר, בפרוטרוט את אותה התרחשות.

גם בעלה של הנתבעת, מר גדסי, העיד בפני כי הנתבעת הגיע לביתה באותו ערב כשהיא נרגשת מאותו אירוע, ותוך שהוא מתרשם כי היא נבהלה מאוד.
מדובר בעדות של מי אשר שמע את הדברים בסמוך להתרחשותם (באותו ערב), והגם שלא נכח באירוע, ומכאן שאינו יכול להעיד לעניין התרחשות האירוע עצמו, הוא ידע לתאר את הלך רוחה של הנתבעת לאחר אותו אירוע נטען באופן אשר יש בו כדי חיזוק גרסתה.

גם הגברת שרה קרעצו, שכנתה של הנתבעת, ידעה לספר במסגרת תצהיר עדותה הראשי כי פגשה את הנתבעת בסמוך למועד התרחשות התקרית, ותוך שהנתבעת מתארת את האירוע, בדומה לאופן אשר תואר על ידה במסגרת ההליך דנן.

לא היה בחקירתה הנגדית של אותה עדה כדי להביא לכרסום בגרסתה, ולמעשה העדה לא נשאלה ולו שאלה אחת בודדת, לעניין השיחה אשר התקיימה בינה לבין הנתבעת והנוגעת לתקרית.

מקום בו העידו שני עדים נפרדים, כי הנתבעת תיארה באוזניהם, בסמוך לקרות התקרית את שאירע ואת תחושותיה עקב כך;
מקום בו גרסת התובעת בסוגיה זו הייתה בלתי מפורטת;
מקום בו לתובעת ולמנוח, יש אכן כלב מסוג פיטבול;
ומקום בו התרשמתי בחיוב מעדותה של התובעת, לא נותר אלא לקבוע את התקרית, כפי המתואר על ידי הנתבעת, כי אכן התרחשה בפועל.

במסגרת כתב התביעה, טענה התובעת כי הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, נעשתה על ידי הנתבעת מכוח אמרותיה ביחס למנוח במסגרת ישיבת העמותה.
עם זאת, במסגרת הסיכומים נטען על ידי התובעת כי הטענות לעניין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרעאינן נובעת רק מכוח האמרות שהוצגו לעיל בישיבת העמותה, אלא גם מכוח פרסום התרחשות התקרית.

נוכח כך אני מוצאת להדגיש כי המחלוקות בין בעלי דין, מוגדרות במסגרת כתבי הטענות.
גם מקום בו מתבררות טענות או עובדות נוספות, הן אינן מקימות עילה פסיקתו של פיצוי, אלא בכפוף לכך שמצאו דרכן לכתב התביעה.
נוכח כך, טענות התובעת בעניין זה, במסגרת הסיכומים, הינן בגדר הרחבת חזית אסורה.

מקום בו כתב התביעה אינו כולל, ולו ברמז, טענה לכך שתיאור התרחשות התקרית על ידי הנתבעת, הוא כשלעצמו, מהווה הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, אין מקום לדון בסוגיה זו במסגרת פסק הדין.

בנוסף, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי הוכח בפני כי אירוע זה אכן התרחש, כפי הנטען על ידי הנתבעת.

ישיבת העמותה

משהוכח בפני כי התקרית אכן ארעה, יש להוסיף ולבחון, מה נאמר בישיבת העמותה.

כאמור, אין חולק כי הנתבעת טענה שהמנוח אינו שפוי וכי לא הפחות, עלה מדבריה, כי לשיטתה המנוח הינו מסוכן.

עם זאת, איני סבורה כי ניתן להתייחס לאמרות אלו, מבלי לתת את הדעת להקשר בו נאמרו הדברים, למכלול הכולל של הדברים שנאמרו באותה עת, למקום בו נאמרו האמרות, ומעל כל אלו, למשמעות שאדם סביר ייחס לאותן אמרות, באותו מועד ובאותן נסיבות.
(בעניין זה ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון ה"ארץ" בע"מ ואח' נ' חברת חשמל לישראל בע"מ ואח' פ"ד לא(2) 281 וכן ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו פ"ד מו(3) 48).


"לשון הרע", בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, הוגדר על ידי המחוקק כפרסום אשר עלול להשפיל אדם או לעשות לבוז או ללעג בעיני הבריות, או שיש בו כדי לפגוע באדם, במשרתו, או לבזותו.
בתיק זה שבפני, נדרשתי לבחון, נוכח כך, האם יש לראות באותן אמרות כדי "לשון הרע".

מכתב התביעה ניתן היה להסיק, לכאורה, כי האמרות המיוחסות לנתבעת, נאמרו ללא כל הקשר או מבלי להבהיר את המקור או הסיבה העומדת מאחוריהן. למעלה מכך, עלה מכתב התביעה (סעיף 1) כי המנוח נדהם לשמוע את אותם "דברי בלע", בישיבה.

עם זאת, במסגרת הדיון בפני הוכח כי האמרות נשוא כתב התביעה, מהוות רק חלק מן הדברים אשר נאמרו על ידי הנתבעת בישיבת העמותה, ואין בהן כדי לשקף את האירועים העובדתיים המלאים, וממילא לא נכח כלל המנוח באותה ישיבה, אלא שתוכנה הוקלט והושמע לו , בדיעבד.

בהתאם לפרק ג' לחוק איסור לשון הרע, שעה הפרסום נעשה בתום לב, ועניינו הגנה על עניין אישי כשר של הנתבעת, או שיש בפרסום הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו ומעשיו של הנפגע אשר נתגלעו באותה התנהגות, ייראו בכך כדי הגנה מפני תביעה על פי הוראות אותו חוק.

בתיק זה שבפני, אין לי אלא לראות את דבריה של הנתבעת כהבעת דעה, אשר נעשתה בתום לב ובמסגרת אירוע אשר היה מיועד לצורך הבעת דעה, לרבות בעניינו של המנוח.

הוכח, כי האירוע בו נאמרו הדברים היה מיועד לצורך דיון בשאלת בחירת חברי ועד לעמותה וכי התנהל נוכח טענות חלק מהדיירים באשר להתנהלות חברי הועד הנוכחיים, וזאת שעה שהמנוח היה חבר ועד בעמותה.

מכאן, כי הדברים לא נאמרו במסגרת "שיחת חולין", או "רכילות", אלא שהנתבעת ביקשה להביע עמדה על פיה המנוח אינו מתאים לשמש כחבר בוועד.

מר אלעד לוי, חברו של המנוח, ומצהיר מטעם התובעת, אישר כי ייעוד הישיבה היה להתלונן על התנהלות הועד, כאשר המנוח היה חבר ועד.
(בעניין זה ראה עמוד 5 שורות 20-25 לפרוטוקול).

מר תומר רופא, המצהיר הנוסף מטעם התובעת, אישר אף הוא כי מטרת הישיבה הייתה בחירת ועד.
(בעניין זה ראה עמוד 10 שורה 2 לפרוטוקול).

הנתבעת עצמה חזרה וטענה במסגרת תצהיר העדות הראשית ובמסגרת חקירתה הנגדית, כי הישיבה נועדה לצורך בחירתו של ועד.

בנוסף, הוכח בפני, כי האמרות המיוחסות לנתבעת, נאמרו לאחר ותוך התייחסות לתקרית שהייתה בין הצדדים.

דהיינו, לא מדובר במקרה שבו מעלה הנתבעת טענה כלפי התובע, ללא הקשר או הסבר, אלא שהנתבעת הסבירה כי לשיטתה, מכוח התנהלותו של התובע כלפיה במסגרת התקרית עם הכלב, יש להסיק כי מדובר ב"אדם לא שפוי".

עיון בתמליל אשר הוגש על ידי התובעת עצמה, מלמד, כי הנתבעת מתארת במסגרתו, בפרוטרוט ובאריכות את התקרית בינה לבין המנוח בעניין הכלב וכן את העובדה כי דבריה ביחס למנוח, נאמרים בהקשר של שאלת בחירתו של המנוח כחבר ועד העמותה ולאור אותה תקרית.

מר תומר רופא, מצהיר מטעם התובעת, אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי הנתבעת דיברה על הכלב ועל מפגש בינה לבין המנוח, ואולם מר רופא לא מצא לנכון לציין עובדה זו במסגרת תצהירו.
(בעניין זה ראה עמוד 11 שורות 4-5 לפרוטוקול).

מר אלעד לוי, מצהיר נוסף מטעם התובעת, לא ידע לתאר את כלל האמרות שנאמרו במסגרת אותה ישיבה, אך ציין כי הנתבעת סיפרה את הסיפור לעניין הכלב, ואז אמרה, ביחס למנוח, כי הוא לא שפוי (בעניין זה ראה עמוד 8 שורות 9-11 לפרוטוקול).

אני מוצאת גם לאבחן בין שאלת היות דבריה של הנתבעת, אמת מדעית, לבין בחינת שאלת היות אותן אמרות, מוגנות מכוח הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

בנוסף, יש גם לאבחן בין אמרתה של הנתבעת על פיה המנוח אינו שפוי, לבין אמרתה כי מדובר באדם מסוכן.

בכל הנוגע למצבו הנפשי של המנוח, ניתן לראות, כבר מנוסח התמליל שהוגש לתיק בית המשפט את התייחסותה של הנתבעת שעה שהיא אומרת:
" אני לפחות לדעתי הצנועה, האדם הזה לא שפוי. ושיהיה ברור לכם הוא לא שפוי. עשיו אני רוצה לספר לכם משהו. אין לי אמנם תעודה של פסיכולוג, אבל כל אחד ואחד יבין, אני רוצה לשתף אתכם. ירדתי עם הכלבלב...."
(בעניין זה ראה עמוד 1 שורות 4-7 לתמליל שצורף לתצהיר התובעת).
דהיינו הנתבעת מבהירה במפורש כי אינה נותנת חוות דעת מקצועית, קלינית, וכי התרשמותה קשורה לתקרית עם כלבו של המנוח ועניינה סבירות התנהלותו של המנוח.

במסגרת חקירתה הנגדית אמרה הנתבעת מפורשות כי אינה רופאה ולא נתנה חוות דעת מקצועית וכי לא התכוונה כי המנוח לוקה בנפשו.
(בעניין זה ראה עמוד 26 שורה 6 לפרוטוקול ועמוד24 שורות 5-6 לפרוטוקול).

גם בעלה של הנתבעת, מר אלימלך גדסי, נשאל באשר למשמעות שהוא עצמו מייחס למילים: "לא שפוי" והשיב כי לשיטתו , מדובר בסלנג.
(בעניין זה ראה עמוד 20 שורות 18-19 לפרוטוקול).

מעבר לכוונתה של הנתבעת עצמה, וזאת בעיקר לצורך בחינת תום הלב, היה עלי להוסיף ולבחון, כיצד פורשו דבריה של הנתבעת, על ידי הנוכחים באותה ישיבה.

דהיינו, האם מי מהם יכול היה להסיק כי אכן מדובר באדם הלוקה בנפשו, או שמא זו דרך התבטאות של הנתבעת אשר יש בה כדי הבעת דעה ביחס למעשיו של המנוח.

אני סבורה, לאחר שנתתי דעתי לכלל עדויות כל העדים שנכחו באותה ישיבה, תצהירי העדים והתמליל, ובמיוחד נוכח הניסוח בו בחרה הנתבעת לתאר את האירועים כפי שמשתקף מתוך התמליל, כי אין מדובר באמרה אשר אדם סביר, כלשהו, יכול היה להסיק מתוכנה כי המנוח סובל ממחלת נפש ולא מדובר היה בפרסום של עובדה.

לא ניתן, בנסיבותיו של תיק זה אלא לראות בדבריה של הנתבעת כדי אמרה שיש מאחוריה הליך מחשבתי סובייקטיבי שלה עצמה.

באשר לטענה כי הנתבעת הציגה את המנוח כאדם "מסוכן", אני מוצאת ליתן דגש לשניים:

התובעת עצמה לא הציגה ולו ראייה בודדת, ממנה ניתן להסיק כי הנתבעת אמרה, מפורשות, כי המנוח מסוכן.
כידוע, התובעת עצמה לא נכחה כלל בישיבת העמותה. גם המנוח לא נכח בה בעצמו, אלא שדברי הנתבעת נמסרו לו, לטענתו, לאחר מכן.
שני עדי התביעה הנוספים, אשר נכחו בישיבה, מר רופא ומר לוי, העידו כי שמעו את הנתבעת כשהיא מכנה את המנוח אדם לא שפוי, אך לא נאמר על ידם דבר וחצי דבר, לעניין אמרה זו או אחרת של הנתבעת כי המנוח מסוכן.
התמליל אינו כולל בחובו התייחסות מצד הנתבעת, על פיה נאמר כי המנוח מסוכן.

הייתה זו דווקא הנתבעת, אשר אישרה, במסגרת חקירתה הנגדית, כי ניתן היה להסיק מתוך דבריה בישיבת העמותה כי הסיטואציה שהייתה לה עם המנוח הייתה מסוכנת, ואף ייתכן כי עשתה שימוש מפורש במילים אלו ביחסה למנוח.
(בעניין זה ראה עמוד 23 שורות 27-28 לפרוטוקול, ועמוד 24 שורה שורות 1-3 לפרוטוקול).

עם זאת, ודווקא נוכח עדות הנתבעת, לא ניתן היה לנתק את האמרות, מכלל התייחסותה של הנתבעת לאירועים, והסיבה בגינה נאמרו אותן אמרות.

הנתבעת סברה, נוכח התנהלותו של המנוח ותגובותיו במסגרת התקרית, כי הוא אדם מסוכן.

בדבריה עלה אבחנה ברורה בין העובדות הנוגעות לתקרית, לבין המסקנות או המשמעות שהנתבעת בחרה לייחס להן.
מכוח אלו, יש להסיק כי מדובר בדעה (לא נתון עובדתי אמפירי), ואיני סבורה שאותה דעה (בין אם אדם אחר יהא שותף לה ובין אם לאו), חרגה בנסיבות המקרה, ממתחם הזכות אשר עמדה לנתבעת, במהלך אותה ישיבה.

לא כל אמרה, גם אם אינה נוחה, או שהשומע אינו שותף לה, מהווה בהכרח "לשון הרע" כמשמעותו של מונח זה בהוראות החוק.
זאת ועוד, אדם המעמיד עצמו לבחירה של תפקיד ציבורי, יהא תוכנו אשר יהא, צריך שיהא נכון לקבל גם ביקורת או דעות באשר להתאמתו לבצע את אותו תפקיד. מטבע הדברים, לא כל ביקורת נוחה לשומע.

כמו כן, לא כל אמרה שיש בה כדי לשון הרע, מזכה את הנפגע, בהכרח בפיצוי.
פרק ג' לחוק איסור לשון הרע, בא לאזן, בין היתר, בין ההכרה בעובדה כי אמרה זו או אחרת, יכול וייראו בה כדי "לשון הרע" לבין הצורך להכיר בקיומן של הגנות סבירות מפני אותן תביעות.
החוק הכיר, במפורש בצורך לאזן, בין הזכות לשם טוב, לבין חופש הביטוי.
(לעניין זה ראה לדוגמא ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' פ"ד מג(3) 840).

התובעת לא הוכיחה כי אדם כלשהו, אשר נכח באותה ישיבה, הבין את הדברים אשר נאמרו על ידי הנתבעת כעובדה שיש בה ממש.
תצהירי שני העדים מטעם התובעת, אשר נכחו במקום, לא כללו כל התייחסות לסוגיה זו.

אני ערה לתחושה הקשה של התובעת בדבר רדיפת המנוח, ודומה כי טענותיה הופנו , בעניין זה, לא רק כנגד הנתבעת שבפני, אלא גם כנגד צדדים שלישיים, כגון הגברת סימה יהודה, אשר נתבעה בתחילה בתיק זה ולשיטת התובעת אמורה הייתה להמשך גם ביחס אליה. עם זאת, אין די בתחושה הסובייקטיבית של התובעת על מנת להקדים הצדקה לפסיקתו של פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע (ראה עמוד 15 שורות 24-27 לפרוטוקול).

שאלה נוספת אליה נדרשתי, היא נשאלת תום ליבם של הצדדים.

לא מצאתי שיש לייחס לנתבעת חוסר תום לב, וזאת נוכח העובדה כי הדברים נאמרו על ידה במסגרת המוגדרת שנקבעה לצורך הבעת דעה באשר לבחירתו של מאן דהוא לתפקיד ציבורי.
לא הוכח בפני, ולו על דרך של בדל ראייה, כי הייתה לנתבעת סיבה או מטרה אחרת, למעט הבעת אותה דעה, וכי דבריה נאמרו לצורך פגיעה במנוח או תוך חריגה בלתי סבירה ממטרות ישיבת העמותה.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, באתי לכלל מסקנה כי אמרותיה של הנתבעת, מוגנות מכוח הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ומכאן כי דין התביעה להידחות.

קודם סיום ועל מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, אני מוצאת להתייחס גם לשאלת שיעורה של התביעה.

במסגרת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, לא נדרש תובע להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו. עם זאת, עליו להוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו.

גם אילו לא היו אמרותיה של הנתבעת מוגנות מכוח הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, עדיין היה על התובעת להוכיח כי נגרם למנוח נזק עקב אמרותיה של הנתבעת.
לא הוכח בפני כי נגרם נזק כאמור.

שני עדי התביעה לא התייחסו במסגרת תצהירי העדות הראשית להתרשמות כלשהי שלהם מאותן אמרות, או כי היה בהן כדי להשפיע על התייחסותם למנוח.

התובעת במסגרת סעיף 13 לתצהיר עדותה הראשית, טענה כי דברי הנתבעת פגעו בשמו הטוב של המנוח, שכן לאחר הישיבה השכנים בבניין ובבניינים הצמודים הסתכלו עליהם אחרת ועיוותו פנים. גם השכנות בבניין חדלו מלקיים שיחות ויחסי חברות, כפי שהיו עובר לאמירת הדברים מפי הנתבעת.

עם זאת, מטעם התובעת לא הוצג ולו תצהיר בודד בתמיכה לאותן טענות, ולא נתבקש זימונו של שכן או אדם אחר שנכח באסיפה, לעניין אותו שינוי בדרך ההסתכלות או ההתייחסות, למנוח.

משנתבקשה התובעת, במסגרת החקירה הנגדית, לציין שם של שכן או חבר לאסיפה, אשר הפסיק להסביר פנים למנוח או לתובעת, התנגדה התובעת לציין שמות, בטענה כי אינה רוצה לעשות להם עוול (ראה עמוד 15 שורה 18 לפרוטוקול).

למעשה, גם בעניין זה, למעט תחושה סובייקטיבית של התובעת, אשר לשיטתה נבעה מכך שראתה את ההבעות של השכנים שעם חלקם הייתה בקשר, לא הוצג דבר.
(בעניין זה ראה עמוד 14 שורה 17 לפרוטוקול).

במסגרת פסיקתו של בית המשפט העליון נקבע כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע", כמשמעותו של מונח זה בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר, ומכאן כי אן די בתחושה הסובייקטיבית של התובעת, או המנוח, אלא שיש לבחון את היסוד האובייקטיבי, דהיינו מה השפעתן או זיקתן של האמרות נשוא התביעה, להערכה לה זכה הפרט בעיני הבריות.
(ראה בעניין זה ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4)734).

מהותית, לא הוכח בפני כי היה בדבר זה או אחר אשר נאמר על ידי הנתבעת כדי להשפיע את ההערכה לה זכו המנוח ומשפחתו על ידי הבריות.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אשם תורם לשון הרע

  2. התיישנות לשון הרע

  3. בחינת אמרות לשון הרע

  4. מחיקת תביעה לשון הרע

  5. בוררות בתביעת לשון הרע

  6. גילוי מסמכים לשון הרע

  7. מכתב תלונה למבקר המדינה

  8. אחריות שילוחית בלשון הרע

  9. מבחן אובייקטיבי לשון הרע

  10. הפרת חובה חקוקה לשון הרע

  11. אינטרס ציבורי בפרסום לשון הרע

  12. העברת תיק ועד בית - לשון הרע

  13. אחריות גלובס בגין פרסום לשון הרע

  14. טענת הוצאת דיבה עקב האשמות כוזבות

  15. אחריות על פרסום לשון הרע בפורום באינטרנט

  16. אחריות ספק אינטרנט לפרסומי לשון הרע של גולשים

  17. תביעה לקבלת פיצויי פיטורים ופיצוי בגין לשון הרע

  18. חובת דיווח חסרי ישע - תביעה לפי חוק איסור לשון הרע

  19. תביעת לשון הרע נגד הוצאה לפועל (הרשות לאכיפה וגבייה)

  20. תביעה על סך 70,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965

  21. האם פרסום כותרת בעיתון בדבר פיטורים מהעירייה מהווה לשון הרע ?

  22. תביעה של כתב ספורט בגין פרסום לשון הרע באתר אינטרנט של אוהדים

  23. לשון הרע - סירוב שיק מחמת היעדר כיסוי מספיק עלול לבזות אדם ולהשפילו

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון