בחירות לועדה לתכנון ובניה


השופט י' זמיר:

ההתמודדות על הכהונה בועדה לתכנון ולבניה

1. בחודש נובמבר 1993 נערכו בחירות מקומיות בכפר קרע. ר סאמי עבדול באקי (להלן העותר) נבחר כאחד מחברי המועצה המקומית. בישיבה הראשונה של המועצה המקומית, ביום 27.11.1993, החליטה המועצה להמליץ על העותר כמועמד לכהונה בועדה המקומית לתכנון ולבניה עירון (להלן גם הועדה לתכנון ולבניה).

המלצת המועצה המקומית התבססה על סעיף 19 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. סעיף זה קובע את ההרכב של ועדה מקומית לתכנון ולבניה במרחב תכנון מקומי, שבתחומו נמצאות רשויות מקומיות אחדות, הקרויות רשויות מרחביות. לפי סעיף זה תורכב הועדה לתכנון ולבניה במרחב כזה מן הממונה על המחוז (או נציגו), נציגים של שרים אחדים (שיהיו בעלי דעה מייעצת בלבד), נציג הועדה המחוזית לתכנון ולבניה וכן חברים שהומלצו על ידי הרשויות המרחביות. על האחרונים אומר סעיף 19(א)(2) כך:

"שבעה חברים שימנה שר הפנים מתוך רשימת אנשים שהמליצו עליהם הרשויות המרחביות, בשים לב ככל האפשר לייצוג של כל הרשויות המרחביות ולמספר התושבים של כל אחת מהן...".

המועצה המקומית כפר קרע היא רשות מרחבית כמשמעותה בסעיף זה.
בהתאם לסעיף היא המליצה על העותר. את המלצתה העבירה אל הממונה על מחוז חיפה. הממונה היה אמור להעביר את ההמלצה לירושלים. בירושלים אצל שר הפנים את סמכות המינוי לפי סעיף זה למנהל הכללי של משרד הפנים (להלן המנכ"ל). המנכ"ל, אם כן, הוא שאמור היה להחליט, על יסוד ההמלצה, אם למנות את העותר כחבר הועדה לתכנון ובניה. אך עוד ההמלצה עושה דרכה לירושלים, נפל דבר בכפר קרע.

2. לאחר שהמועצה המקומית כפר קרע המליצה על העותר כמועמד לכהונה בועדה לתכנון ולבניה, ולפני שההמלצה הגיעה אל המנכ"ל, התגבשה במועצה המקומית קבוצת חברים שביקשה להחליף את העותר בחבר אחר של המועצה.
לשם כך הם פנו אל ראש המועצה, ביום 24.1.1994, בדרישה שיכנס ישיבת מועצה שלא מן המנין. דרישה זאת פילגה את המועצה המקומית לשני מחנות:
המחנה האחד, ובו ראש המועצה, מצדד בעותר; ואילו המחנה השני, ובו רוב חברי המועצה, מצדד בחבר אחר.



משנתברר כי ראש המועצה אינו מזדרז לכנס את המועצה לישיבה שלא מן המנין, כפי שנדרש, נפתחה מערכה בין המחנות. תחילה הופנתה בקשה מאת רוב חברי המועצה אל הממונה על המחוז כדי שיפעל לכינוס המועצה לישיבה שלא מן המנין. הממונה אכן ביקש מראש המועצה פעם אחר פעם שיכנס את המועצה, ואף ניסה לפשר בין הניצים, אך לא הצליח לא בזה ולא בזה. עוד זה מנסה, והעותר פנה אל בית משפט זה וביקש צו ביניים שימנע את כינוס המועצה המקומית. בית המשפט הוציא צו כמבוקש.

3. ובינתיים התרחשו דברים גם מאחורי הקלעים. ביום 8.3.1994 העביר הממונה על מחוז חיפה אל המנכ"ל רשימה של מועמדים, המומלצים על ידי מועצות מקומיות במחוז חיפה, למינוי כחברים בועדות אחדות לתכנון ולבניה במחוז זה, ובינהן גם הועדה לתכנון ולבניה עירון. אותו זמן היתה בידי הממונה על המחוז ההחלטה של המועצה המקומית כפר קרע מיום 27.11.1993 להמליץ על העותר. לפיכך נכלל העותר ברשימת המומלצים למינוי כחברים בועדה לתכנון ולבניה עירון. אולם הממונה על המחוז כבר היה מודע לכך שבינתיים התגבש במועצה המקומית כפר קרע רוב המבקש להחליף את העותר בחבר אחר. לכן רשם הממונה על המחוז במכתבו אל המנכ"ל, בצד שמו של העותר, לאמור: "לא למנות בשלב זה עפ"י בקשת המחוז". לא זו בלבד: הממונה על המחוז סיפר למנכ"ל, בהתייעצות שנערכה ביניהם, על המחלוקת הנטושה במועצה המקומית כפר קרע בדבר המועמד לכהונה בועדה לתכנון ולבניה, ונראה כי השניים סיכמו ביניהם לעכב בינתיים את מינוי העותר.

אף-על-פי כן חתם המנכ"ל, ביום 6.4.1994, על מינוי העותר כחבר בועדה לתכנון ולבניה עירון. הכיצד? אותו יום חתם המנכ"ל על כתבי מינוי של ועדות אחדות לתכנון ולבניה במחוז חיפה. ביניהם היה גם כתב המינוי של הועדה לתכנון ולבניה עירון, ובו שמו של העותר. האם חתם על כתב מינוי זה מבלי משים? מסתבר שלא. לדבריו, כיוון שהיה מודע למחלוקת בקשר למינוי העותר, הבדיל בין כתב המינוי לועדה לתכנון ולבניה עירון לבין כתבי המינוי ליתר הועדות לתכנון ולבניה. וכך נאמר בכתב התשובה שהוגש מטעם המנכ"ל לבית משפט זה:

"בניגוד לכתבי המינוי האחרים שנחתמו באותו יום, לא נשלח כתב המינוי האמור [ כלומר, כתב המינוי של הועדה לתכנון ולבני עירון ] לפרסום ברשומות , לא הודע דבר למזכיר הוועדה האמורה, ואף לא הודע דבר למי מן החברים המנויים בו. השוני בטיפול בכתבי המינוי לא נעשה בכדי או שלא ביודעין".



מהי, אם כן, סיבת השוני? המנכ"ל משיב על כך בתצהירו לאמור:

"ביום 6.4.94 הובאו בפני מספר כתבי מינוי לחתימתי, שעניינם מינוי חברים לועדות תכנון ובניה במחוז חיפה. באותם מינויים שבהם נחה דעת שהמינויים מקובלים עלי, ולא נותרו כל שאלות להכרעה חתמתי והוריתי לשלחם לפרסום.
לעומת זאת, בכל מה שנוגע לכתב המינוי נשוא העתירה, כיוון שהיו ידועים לי חילוקי הדעות במועצת כפר קרע בענין זה וכיוון שהיו לי ספקות ביחס למינוי האמור, לפיכך חתמתי עליו והשארתיו על שולחני לשיקול דעת נוסף והוריתי שלא ליתן פומבי בכל דרך שהיא וכן שלא לשלחו לפרסום עד שאגמור בדעתי בדבר המינוי".

בהתאם לכך נשארה החתימה של המנכ"ל על כתב מינוי זה בגדר סוד מוחלט בהחלט למשך חודשים אחדים.

4. בין לבין נמשכה המערכה בין שני המחנות במועצה המקומית כפר קרע.
בדיון שנערך בבית משפט זה בבקשת העותר למנוע את כינוס המועצה המקומית, הושגה בין הצדדים הסכמה שאיפשרה, סוף סוף, לכנס את המועצה לישיבה שלא מן המנין ביום 1.6.1994. בישיבה זאת החליטה המועצה, כצפוי, לבטל את ההמלצה על העותר, ולהמליץ במקומו על מר סלימאן ג'בר מסאלחה (להלן המשיב). הודעה על החלטת המועצה נשלחה אל הועדה לתכנון ולבניה, והועדה לתכנון ולבניה הודיעה על כך לממונה על מחוז חיפה, וביקשה ממנו שיפעל כדי שהמשיב ימונה כחבר בועדה לתכנון ולבניה.

בינתיים, בעקבות הדיון בבית משפט זה, חתם המנכ"ל על כתב מינוי חדש של הועדה לתכנון ולבניה עירון. בכתב מינוי זה נכללו כל חברי הועדה להוציא מקום אחד שנותר פנוי: עור העותר או, אולי, עבור המשיב?

5. העותר לא ישב בחיבוק ידיים. ימים ספורים לפני שנתכנסה המועצה המקומית כדי להמליץ על יריבו, פנה העותר פעם נוספת לבית משפט זה.
לבקשתו הוציא בית המשפט צו על תנאי המופנה אל המנכ"ל, ודורש ממנו טעם מדוע לא יוציא מתחת ידו ויפרסם ברשומות את כתב המינוי של העותר, שנחתם על ידו. כמו כן הוציא בית המשפט, לבקשת העותר, צו ביניים האוסר על המנכ"ל למנות בינתיים כל אדם אחר תחת העותר. צו ביניים זה מנע את מינויו של המשיב, שהומלץ על ידי המועצה המקומית לבוא תחת העותר, עד עצם היום הזה.



זמן מה לאחר מכן עתר גם המשיב לבית משפט זה, וקיבל אף הוא צו ביניים האוסר לכנס את הועדה לתכנון ולבניה עירון עד שיוכרע מי ימונה כחבר הועדה, העותר או המשיב.

ולא חלפו ימים רבים עד שהועדה לתכנון ולבניה עירון נזעקה אף היא לבית המשפט וביקשה שיבוטל צו הביניים האוסר עליה להתכנס.

כל העתירות האלה, ועמן בקשות שונות שצורפו לעתירות, נדונו יחד בפני בית משפט זה.

טענות הצדדים

6. שלושה צדדים עיקריים ניצבים בפני בית המשפט להתדיין על שאת המינוי לועדה לתכנון ולבניה עירון. תחילה מזדקרת השאלה אם העותר מונה או לא מונה כחבר בועדה זאת. ואלה הן, בקליפת אגוז, הטענות של כל צד וצד בשאלה זאת.

העותר טוען כי עם החתימה של המנכ"ל על כתב המינוי הכולל את שמו, ביום 6.4.1994, הושלם דבר המינוי. לאחר מכן שוב לא היתה המועצה המקומית מוסמכת לשנות את דעתה ולהמליץ על אחר במקומו. ואף המנכ"ל אינו רשאי לחזור בו מן המינוי.

לעומתו טוען המשיב כי החלטת המועצה המקומית להמליץ על העותר בוטלה כדין על ידי המועצה ביום 1.6.1994. כיוון שכך, כיום אין בפני המנכ"ל אלא החלטת המועצה מאותו יו להמליץ על המשיב. לכן יש לאפשר למנכ"ל למנות את המשיב.

ואילו המנכ"ל טוען כי המינוי של העותר לא הושלם עם חתימתו על כתב המינוי ביום 6.4.1994, כיוון שהוא לא גמר בדעתו למנות את העותר.
לכן הוא מוסמך עדיין למנות את המשיב, בהתאם להמלצת המועצה המקומית מיום 1.6.1994. ואת זאת הוא מבקש לעשות.


תוקף המינוי

7. מהי נקודת הזמן בה ניתן תוקף למינוי על ידי שר הפנים (או, מכוח אצילה, על ידי המנכ"ל) לפי סעיף 19(א)(2) לחוק התכנון והבניה? הסעיף עצמו אינו משיב במפורש על השאלה. תשובה אפשרית היא, שהחתימה על כתב המינו היא שמסיימת את מלאכת המינוי, ומכאן שהיא גם מקנה תוקף למינוי. אך אפשרות זו אינה מקובלת על המנכ"ל. הוא מעדיף תשובה אחרת, קרי, שהחתימה על כתב המינוי מקנה תוקף למינוי רק אם מתלווה אליה גמירת דעת של החותם. וכיוון שבמקרה זה, כפי שהמנכ"ל מעיד על עצמו, הוא חתם על המינוי ללא גמירת דעת, ככל שהדבר נוגע לעותר, אין תוקף למינוי העותר.



תשובת המנכ"ל מעוררת תמיהה. אם היה לו ספק באשר למינוי העותר, מדוע חתם על המינוי? וכי אין זה עדיף שלא לחתום על המינוי, כל עוד הספק מקנן, במקום לחתום ולהורות כי המינוי ישמר בסוד? מה התכלית או התועלת בחתימה כזאת? וכן, מה ניתן ללמוד מחתימה כזאת, אם אין היא מעידה על גמירת דעת, בנוגע לחתימות אחרות על מסמכים אחרים?

תשובת המנכ"ל מעוררת גם קושי. שהרי בנוהג שבעולם כי חתימה על מסמך מעידה על גמירת דעת. כך, לדוגמא, בדיני החוזים הדורשים במפורש גמירת דעת כתנאי לכריתת חוזה. ראו חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סעיפים 2 ו-5. אך ההלכה נוקטת לעניין זה מבחן אובייקטיבי: בדרך כלל היא רואה חתימה על חוזה כהוכחה לגמירת הדעת, עד כדי כך שיש אומרים כי חתימה שווה לגמירת הדעת. ראו ג' שלו, דיני חוזים (תש"ן), עמ' 92-93; ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (1991-1992), עמ' 448. שאם לא כן, יתערער הבטחון החוזי.

8. בדומה לכך בדיני המינהל הציבורי. הכלל הוא שחתימה מעידה כי הרשות המוסמכת סיימה את מלאכתה. אפילו מבחינה לשונית, חתימה היא סיום.

אמנם החלטה למנות, כמו כל החלטה מינהלית אחרת, כאשר היא כרוכה בשיקול דעת, מחייבת גמירת הדעת. אולם בדרך כלל מניחים כי חתימה של הרשות המוסמכת על כתב מינוי, או על מסמך רשמי אחר, מוכיחה את גמירת הדעת של הרשות. אם מפרידים בין השניים, כך שהחתימה אינה מעידה על כלום, שהרי יתכן כי הרשות חתמה אף שטרם גמרה בדעתה, עלולה להתעורר, נוכח כל חתימה, השאלה אם אמנם הרשות כבר גמרה בדעתה. ועד מתי תעמוד לרשות, לאחר שחתמה, האפשרות לחכוך בדעתה שמא כן ושמא לא? אין הגיון לקבוע מועד או מקום באופן שרירותי, כגון שהספק לגבי גמירת הדעת שריר וקיים רק כל עוד כתב המינוי מונח על שולחן הרשות. שהרי מה לי שולחן זה ומה לי שולחן אחר נוכח הצורך להוכיח גמירת הדעת?

סדרי מינהל מתוקנים מחייבים כי רשות מינהלית תתייחס בכובד ראש אל חתימתה, ולא תחתום עד שלא גמרה בדעתה. אם הרשות המינהלית תתייחס בכובד ראש אל חתימתה, גם אחרים יתייחסו כך אל חתימתה. הם ידעו כי החתימה מעידה על גמירת דעת ומשקפת החלטה תקפה שאפשר לסמוך עליה לטוב ולרע. ואילו אם אין בחתימת הרשות כדי להעיד על גמירת הדעת, יתערער הבטחון המינהלי. במצב כזה, מה יעצור בעד אדם, שהחלטת הרשות אינה לרוחו, לשוב אל הרשות כדי לברר אם אמנם ההחלטה מלמדת על גמירת דעת מוחלטת, לעורר קושיות ומשאלות, ועד שתתקבל חתימה על גבי חתימה להניח כי ההחלטה עדיין אינה בתוקף? ואנה אנו באים?



אכן, נאמנים דברי המנכ"ל, שבגלל חילוקי הדעות במועצה המקומית כפר קרע היו לו ספקות ביחס למינויו של העותר. אך, דעתי, אין בכך כדי לשלול תוקף מכתב המינוי. לא פעם חותם אדם על מסמך אף שעדיין נותר ספק בליבו. תיקונו של עולם מחייב לומר כי משעה שחתם, ואף אם הספק עדיין מקנן, החתימה תופסת.

9. שאלה דומה התעוררה בבג"צ 653/79 עזריאל נ' מנהל אגף הרישוי, משרד התחבורה, פ"ד לה(2) 85. שם הציג בית המשפט את שלבי ההליך של התקנת תקנות, מן הגיבוש והניסוח של ההוראות ועד הפרסום של התקנות ברשומות. וכך אמר השופט שמגר, כתוארו אז, לעניין החתימה על התקנות (בעמ' 97):

"השלב של ההחלטה בדבר התקנת התקנה מסתיים עם חתימת התקנה. החתימה היא הביטוי החיצוני לסיום תהיכי החשיבה וההכרעה, ועמה תם השלב של השקילה וההחלטה, אותם ייחד המחוקק לרשות, שננקבה בדבר החקיקה המסמיך". ראו גם בג"צ 489/94 עירית קרית אתא נ' ראש הממשלה ושר הפנים (טרם פורסם).

10. אין להסיק מכאן כי אין אחרי חתימה ולא כלום. גם בדיני החוזים, אף שהחתימה על חוזה משמשת הוכחה לגמירת הדעת, אין זו הוכחה נחרצת.
ראו ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (1991-1992), עמ' 448, 600. וכך גם בדיני המינהל הציבורי. יתכן מקרה נדיר בו אפשר לומר על חתימה של רשות מוסמכת כי אין היא אלא מראית חתימה ולא חתימה בפועל, או כי אין בחתימה, בנסיבות בהן ניתנה, כדי לסיים את ההליך ולתת תוקף להחלטה.
לדוגמא, יתכן שכך אפשר יהיה לומר בנסיבות מסויימות בהן ניתנה החתימה בתרמית או באונס. מכל מקום, העובדה שעדיין נותר ספק בליבו של החותם, היא כשלעצמה, אין די בה כדי לעשות חוכא מן החתימה.

11. אולם, טוען המשיב, והמנכ"ל מצטרף לטענה, אפילו אם החתימה מעידה על גמירת הדעת, עדיין אין בה כדי להקנות תוקף למינוי, שכן המינוי חייב פרסום ברשומות. טענה זאת מסתמכת על סעיף 22 לחוק התכנון והבניה. וזו לשון הסעיף:

"הודעה על מינוי חבר ועדה מקומית שסעיף 21 דן בו, תפורסם ברשומות".

אולם סעיף 22 אינו נוגע לענין שבפנינו. העותר מונה, כאמור, מכוח סעיף 19(א)(2) ולא מכוח סעיף 21. ואין הוראה, בחוק זה או בחוק אחר, המחייבת לפרסם ברשומות מינוי שנעשה מכוח סעיף 19(א)(2).



לעניין הפרסום ברשומות אין הסדר אחיד בחוק. מינוי חבר למועצה הארצית לתכנון ולבניה חייב פרסום ברשומות מכוח הוראה מפורשת בסעיף 3 לחוק. אולם החוק אינו מחייב לפרסם ברשומות מינוי של חבר לועדה מחוזית לתכנון ולבניה. וכך הוא גם לגבי מינוי חבר לועדה מקומית לתכנון ולבניה.

כיוון שכך, גם אם מקובל לפרסם ברשומות מינויים של חברים לוועדות לתכנון ולבניה, אין הפרסום תנאי לתוקף המינוי, אלא המינוי נכנס לתוקף עם החתימה על כתב המינוי. וכך אף במקרה שלפנינו: מינוי העותר נכנס לתוקף ביום 6.4.1994 עם חתימת המנכ"ל על כתב המינוי.

ביטול המינוי

12. מסתבר כי האפשרות שמינוי העותר נכנס לתוקף עם חתימת המנכ"ל על כתב המינוי, עלתה אף בדעתו של המנכ"ל בשלב כלשהו של ההתדינות בפני בית משפט זה. לכן החליט המנכ"ל, בלי לוותר על הטענה שהמינוי לא נכנס לתוקף, לנקוט דרך חלופית. ביום 21.8.1994, כלומר חודשים אחדים לאחר שחתם על כתב המינוי, נשלח מכתב אל העותר, חתום בידי המנכ"ל, וזו לשונו במדויק:

"בתוקף הסמכות שהואצלה לי על פי סעיף 21 לחוק התכנון התשכ"ה-1965, הנני להודיעך על העברתך מכהונתך בועדה המרחבית נחל עירון. העברה זו יהיה למען הסר ספק בדבר תוקף מינויך לוועדה".

משמע, שוב התעורר ספק בלב המנכ"ל, אך הפעם ספק שונה: לא אם ראוי שהוא ימנה את העותר, אלא אם בפועל הוא מינה את העותר. לכן, החליט והודיע, בחתימת ידו, כי הוא מעביר את העותר מכהונתו. וכשם שאמרנו כי החתימה על המינוי מעידה על גמירת הדעת למנות את העותר, כך עלינו לומר גם שהחתימה על מכתב זה מעידה על גמירת הדעת לבטל את המינוי.

13. אולם העותר סבור שבמקרה זה אין די בגמירת הדעת, שכן המנכ"ל חסר סמכות להעביר את העותר מכהונתו. ומדוע? המנכ"ל הסתמך לענין זה על סעיף 21 לחוק התכנון והבניה. וכך אומר סעיף זה:


"כהונתו של חבר הועדה המקומית שבתחומה נמצאות יותר מרשות מקומית אחת - למעט הממונה על המחוז ונציגו של שר - תחדל בתום ארבע שנים למינויו, אך לא לפני שימונה אחר במקומו או לפני שהוא עצמו ימונה שנית; אולם מי שמינה חבר ועדה מקומית כאמור רשאי להעביר אותו מכהונתו לפני תום אותה תקופה, אם ראה סיבה



המצדיקה זאת, ובאותם התנאים ובאותה דרך שמינה אותו; חבר ועדה מקומית שנתמנה על פי המלצת מועצת רשות מקומית רשאית המועצה הבאה אחריה להמליץ על מינוי חבר אחר שימונה במקומו".

לכאורה, הסעיף ברור, והוא מסמיך את המנכ"ל, שמינה את העותר, להעביר את העותר מכהונתו. אכן, תנאי הוא, לפי סעיף זה, כי המנכ"ל לא יעביר את העותר מכהונתו אלא "באותם התנאים ובאותה דרך שמינה אותו".
אך נראה שתנאי זה התקיים: המנכ"ל מינה את העותר על פי המלצה של המועצה המקומית כפר קרע, והוא אף העביר אותו מכהונתו על פי המלצה של מועצה זאת. תנאי נוסף קובע הסעיף, והוא שהמנכ"ל "ראה סיבה המצדיקה זאת". מכתבי הטענות עולה שהמנכ"ל סבר כי העובדה שרוב חברי המוצה ממליצים על החלפת העותר במשיב היא סיבה המצדיקה העברת העותר מכהונתו.

אולם העותר טוען בתוקף כי החלטת המנכ"ל להעביר את העותר מכהונתו אינה מוצדקת בשל סיבה אחרת. הסיבה היא, לטענתו, שהמועצה המקומית כפר קרע לא היתה מוסמכת להמליץ בפני המנכ"ל על מינוי המשיב במקום העותר, ולפיכך המנכ"ל לא היה רשאי לפעול על פי המלצתה. טענה זאת נסמכת על הסיפא של סעיף 21. מן הסיפא מסיק העותר כי המועצה המקומית רשאית להמליץ על אדם לכהונה בועדה לתכנון ולבניה פעם אחת בלבד. לאחר שהמליצה על אדם מסויים שוב אין היא רשאית להמליץ על אדם אחר. הרשות להמליץ על אדם אחר נתונה, לפי הסיפא לסעיף 21, אך ורק למועצה הבאה אחריה, כלומר, למועצה שנבחרה בבחירות חדשות.

פירוש זה אינו מתקבל על הדעת. מצד אחד, הוא מגביל את סמכות המועצה המקומית, כך שתוכל להפעיל את סמכות ההמלצה פעם אחת בלבד, בניגוד לכלל הרחב. הכלל הרחב, כפי שנקבע בסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, אומר כי "הסמכה או חיוב לעשות דבר" פירושם סמכות או חובה "לחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות".

מצד שני, הוא מקנה לאדם שנתמנה חבר בועדה לתכנון ולבניה על פי המלצת מועצה מקומית שריון שאינו מקובל, וכמדומה אף אינו ראוי. הנה, למשל, מועצה מקומית רשאית, בתנאים מסויימים, להעביר מכהונתו אפילו את ראש הרשות, הגם שנבחר בבחירות אישיות, מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו. ראו חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975, סעיף 22. האם סביר הדבר כי מי שנתמנה חבר ועדה לתכנון ולבניה על פי המלצת המועצה המקומית, אין המועצה רשאית להמליץ על העברתו מכהונתו, אם משום שאין הוא ממלא את תפקידו באופן אחראי, אם בגלל חילוקי דעות בנושאים של תכנון ובניה ואם מחמת התנהגות שאינה הולמת?



העותר משיב שאכן אין המועצה המקומית רשאית לעשות זאת, מתוך חשש שתככים פוליטיים במועצות מקומיות יגרמו להעברה מכהונה של חברים בוועדות לתכנון ולבניה חדשות לבקרים, ובכך ישבשו את התפקוד התקין של וועדות אלה. אולם, גם לו היינו שותפים לחשש שמועצות מקומיות ינהגו בענין זה באופן בלתי אחראי, עדיין אין בכך כדי לסכן את התפקוד התקין של ועדות לתכנון ולבניה. שהרי ההחלטה אם להעביר חבר הועדה מכהונתו אינה מסורה בידי המועצה המקומית, שבידיה רק להמליץ על כך, אלא המנכ"ל הוא שמחליט אם לפעול על פי ההמלצה. וחזקה על המנכל כי בכל מקרה שתבוא בפניו המלצה כזאת ישקול אותה בכובד ראש, אך לא יתעלם גם מן הרקע והטעם להמלצה, ויתן דעתו לשיקולים נוספים, ובהם הצורך בתפקוד תקין של הועדה לתכנון ולבניה.

אמור מעתה, הסיפא של סעיף 21, המעניקה סמכות למועצה חדשה להמליץ על חבר חדש בועדה לתכנון ולבניה, אינה גורעת מן הסמכות של המועצה הקיימת להמליץ על העברה מכהונה של חבר שנתמנה על פי המלצה קודמת שלה.

כך היה במקרה זה. מכאן שהמנכ"ל היה מוסמך להעביר את העותר מכהונתו, על יסוד המלצת המועצה המקומית כפר קרע, אם, לפי לשונו של סעיף 21 לחוק התכנון והבניה,"ראה סיבה המצדיקה זאת".

14. עוד שאלה מתעוררת באשר לביטול המינוי של העותר על ידי המנכ"ל:
האם נכון לומר כי המנכ"ל ראה, כדרישתו של סעיף 21 לחוק התכנון והבניה, סיבה המצדיקה את העברת העותר מכהונתו? החוק מקנה את שיקול הדעת בענין זה למנכ"ל. אולם המנכ"ל חייב לבסס את שיקול הדעת שלו על שיקולים ענייניים בלבד ועל כל השיקולים הענייניים. הוא רשאי היה, ללא ספק, לתת דעתו לכך שהמועצה המקומית כפר קרע המליצה להחליף את העותר במשיב. המלצת המועצה המקומית, שהיא תנאי למינוי, בוודאי שהיא גם שיקול מרכזי לביטול המינוי. אך אין היא שיקול יחיד. העובדה שהחוק העניק למנכ"ל, ולא למועצה המקומית, את הסמכות להעביר את חבר הוועדה מכהונתו, היא הנותנת שהמנכ"ל חייב לשקול את המלצת המועצה, ולצורך זה הוא חייב לתת דעתו לשיקולים נוספים. הוא חייב לשקול גם, לדוגמא, את ההשפעה שתהיה לביטול המינוי, בהתאם להמלצת המועצה המקומית, על התפקוד התקין של הוועדה לתכנון ולבניה.

האם, במקרה שלפנינו, החלטת המנכ"ל לבטל את המינוי נתקבלה על יסוד שיקולים ענייניים כנדרש? העותר, שטען כי שיקול הדעת פגום, לא חשף פגם שיש בו כדי לפוסלו. לפיכך יש להעמיד את שיקול הדעת של המנכ"ל בביטול המינוי בחזקת כשרות.



שימוע לפני ביטול

15. כאשר העותר קיבל מן המנכ"ל את ההודעה בדבר ההחלטה להעבירו מן הכהונה בועדה לתכנון ולבניה, נזדרז ופנה אל בית משפטזה, וטענה בפיו כי החלטה זאת בטלה משום שנתקבלה ללא שימוע.

אכן, הלכה היא, כי הרשות המוסמכת לבטל מינוי חייבת לקיים שימוע, כלומר, לתת הזדמנות נאותה להשמעת טענות, לפני שהיא מחליטה על הביטול. ראו, לדוגמא, ע"א 183/69 עירית פתח תקוה נ' טחן, פ"ד כג(2) 398; בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(4) 487. וכי לא כך צריך היה המנכ"ל לנהוג גם במקרה זה?

המנכ"ל טוען שבמקרה זה לא היה טעם ולכן גם לא היה צורך בשימוע. וכל כך למה? משום שביטול המינוי של העותר אינו נובע מפסול כלשהו שדבק בעותר, אלא מן העובדה שרוב חברי המועצה המקומית כפר קרע שוב אינם תומכים בו. על כן אין טעם או צורך בשימוע. וכי מה היה או יהיה בפי העותר לטעון התשובה אינה ידועה. אך דווקא בשל כך יש צורך בשימוע: כדי לשמוע אם יש ומה יש לטעון. ואין זו סיבה למנוע שימוע, מאדם שעשוי להיפגע מהחלטת הרשות, שלדעת הרשות אין בפי אותו אדם טענה שהינה טובה או טענה שאינה ידועה נגד ההחלטה. לעולם אין לדעת. יתירה מזאת. גם אם כך הדבר, עדיין ראוי לאפשר שימוע, ולו רק למען מראית פני הצדק. ראה בג"צ 290/65 אלתגר נ' עירית רמת גן, פ"ד כ(1) 29, 34;
בג"צ 701/81 מלאך נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד לו(3) 1, 10. כך מתחייב גם מן המהות של משטר דמוקרטי, בו הרשות המינהלית נושאת בתפקידה כנאמן הציבור. וכבר עמד על כך בית המשפט בבג"צ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493. בפסק דין זה נפסקה ההלכה בדבר חובת השימוע כפי שהיא נוהגת כיום. והשופט זילברג טרח להסביר כיצד חובת השימוע נובעת מן היחסים הראויים בין האזרח לבין הרשות במדינה דמוקרטית. וכך אמר (בעמ' 1511):

"קירבה זו [ בין השלטון לבין האזרח ] מקהה את חודה של ההתערבות, ומכפרת על רוע הגזירה הפוגעת באינטרסים של הפרט. כי 'נאמנים פצעי אוהב'. לכן, ולשם טיפוחה של הרגשת קירבה זו, חייבת המדינה הדמוקרטית לשקוד על כך, שלא תהא כל מחיצה חיצונית, ביורוקרטית, חוצצת בין השולט והנשלט. למען יידע האזרח וירגיש, כי אם נצטווה להביא קורבן משלו הרי נעשה הדבר לא מתוך 'עמדה של כוח', אלא לאחר שיקול זהיר של ה'זה-כנגד-זה' אשר בענייני הכלל והפרט. זו היא על רגל אחת כל תורת הממשל דמוקרטי כולה - ואידך זיל גמור".



16. יש אמנם מקרים בהם הפרה של חובת השימוע, אף שהיא פוגמת, אינה פוסלת החלטה מינהלית. כך, בין היתר, אם ההפרה לא גרמה עוול. לכן אפשר כי החלטה שנתקבלה ללא שימוע תעמוד בתוקף אם נתברר, לאחר מעשה, כי בפועל לא היתה תועלת בשימוע, כלומר שלא היו טענות ראויות להישמע.
וכבר היו דברים מעולם. ראו, לדוגמא, בג"צ 598/77 דרעי נ' ועדת השחרורים, פ"ד לב(3) 161, 167-168.

אולם יש להבדיל הבדל היטב בין הכלל המחייב את הרשות המינהלית לבין הסעד על הפרת הכלל הניתן על ידי בית המשפט. הכלל מצוי במישור אחד, והסעד מצו במישור אחר. בית המשפט עשוי לשקול, לאחר מעשה, שיקולים שונים מן השיקולים המחייבים את הרשות לפני מעשה. לכן, על הרשות לקיים את חובת השימוע, כפי שהיא מצווה על ידי ההלכה, ללא קשר לתוצאה הצפוייה או האפשרית של הפרת החובה.

במקרה שלפנינו מצוות ההלכה ברורה. ההשערה שאין בפי העותר טענה טובה נגד הביטול אין בה טעם טוב כדי לפטור את המנכ"ל מחובת השימוע.
אף אין בפי המנכ"ל טעם טוב אחר, כגון, צורך דוחק לנקוט פעולה מיידית באופן שלא איפשר שימוע. לפיכך חובה היתה על המנכ"ל לקיים שימוע לפני ביטול המינוי.

17. מסתבר שהמנכ"ל הבין זאת מעצמו. בעיקרי הטעון שהוגשו מטעמו לבית המשפט, ערב הדיון, נאמר כך:

"עם זאת, יאות מנכ"ל משרד הפנים לאפשר לעותר להעלות טענותיו כנגד העברתו מכהונה בכתב, תוך שבועיים ימים, והוא ישקול אותן בלב פתוח ובנפש חפצה".

אך, למרבה הצער, ההצעה לקיים שימוע מועלית על ידי המנכ"ל רק לאחר מעשה, כלומר, לאחר שהוא קיבל החלטה לגוף העניין. לכן עולה השאלה אם די, לפי הדין, בשימוע מאוחר שיבוא במקומו של שימוע בעתו, קרי, שימוע מוקדם.

שימוע מאוחר

18. יש סוגים של מקרים בהם אין נפקא מינה אם השימוע מוקדם או מאוחר. יש אפילו סוגים של מקרים בהם השימוע יהיה, בדרך כלל, מאוחר.
כדברי השופט ויתקון בבג"צ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ נ' המועצה לבקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757, 761:

"יש הרבה מקרים שאין בהם הבדל, מבחינת האזרח, אם ניתן לו להשמיע את טענותיו לפני ההחלטה או אחריה. כך, למשל, הדין בכל ההחלטות שיש בהן אמנם משום פגיעה באזרח, אך מטבע בריאתן הן ארעיות בלבד ואינן אלא שלב מוקדם לדיון העיקרי, שבו יוזמן הנפגע להופיע ולהשמיע את טענותיו".



כזה הוא, לדוגמא, המקרה של הוצאת צו זמני לעיקול נכס. ראו בג"צ 155/65 גורוביץ נ' בית הדין הרבני האזורי, תל אביב, פ"ד יט(4) 16, 19. כזה הוא גם המקרה של הגשת כתב אישום לבית המשפט. ראו בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 9. אלה הם מקרים מיוחדים. במקרים אלה או דומים לאלה, שימוע מוקדם אינו מתיישב עם מהות הסמכות או עם תכלית החוק, או שהוא עלול לסכל את התפקוד התקין של הרשות המינהלית, או שיש בו כדי לפגוע באופן ממשי באינטרס חשוב אחר. איזון האינטרסים במקרים כאלה מלמד כי הנזק שייגרם לאדם כתצאה משימוע מאוחר אינו שקול כנגד הנזק שייגרם לאינטרס אחר כתוצאה משימוע מוקדם. לכן צריך אדם, במקרים כאלה, להסתפק בשימוע מאוחר.

אולם במקרה הרגיל שאני: שימוע, כשהוא מתחייב מן הדין, הוא שימוע מוקדם ולא שימוע מאוחר. "זכות הטיעון משמעותה, כי דברו של הנפגע יישמע בטרם תתקבל החלטה בעניינו": בג"צ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 649, 655. ומדוע?

בדרך כלל שימוע מאוחר שונה מבחינות חשובות משימוע מוקדם.
בשימוע מאוחר קיים קושי כפול. ראשית, קשה יותר לשנות את דעת הרשות המוסמכת לאחר שנתגבשה מאשר להשפיע עליה לפני שנתגבשה. שנית, קשה להניע את הרשות המוסמכת שתבטל החלטה שקיבלה, במיוחד אם ניתן לה פומבי, וכביכול תודה כי שגתה. והסיכוי להצליח בשימוע מאוחר עומד ביחס הפוך לקושי: ככל שהקושי גדל, הסיכוי קטן. נמצא כי מי שזכאי לשימוע מוקדם, והוא נאלץ להסתפק בשימוע מאוחר, מתקפח בזכותו. ולא זו בלבד. מי שזכאי לשימוע, והשימוע נדחה עד לאחר שנתקבלה החלטת הרשות, עצם ההחלטה עשויה לגרום לו נזק, לרכושו, לעסקו או למעמדו. והנזק הוא נזק, גם אם ההחלטה תשונה לאחר זמן בעקבות שימוע מאוחר. ועל כל אלה יש להוסיף כי שימוע מאוחר פוגם במראית פני הצדק, ולכן הוא עלול לפגוע באמון הציבור כלפי המינהל הציבורי.

לפיכך הכלל הרחב הוא, כי רשות מוסמכת, שמוטלת עליה חובת שימוע, חייבת לקיים את השימוע לפני קבלת ההחלטה. לא עשתה כן, ואפילו הציעה לקיים שימוע לאחר קבלת ההחלטה, הפרה את חובת השימוע.

19. עם זאת, עדיין שאלה היא, מה נפקות ההפרה של חובת השימוע. האם ההפרה מבטלת את ההחלטה מעיקרה? לא בהכרח. הנה כך אמר השופט לנדוי בבג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1) 239, 246:

"לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה".



דברים אלה הם התמצית של תיאוריה חדשה, הלא היא התוריה בדבר הבטלות היחסית, ההולכת וקונה לה מהלכים בפסיקה. ראו י' דותן, "במקום בטלות יחסית", משפטים כב (תשנ"ד), 587.

לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה. והענין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של ההחלטה; האם ההחלטה מותקפת על ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה;
ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר.

20. במקרים הרגילים, בהם החלטה מינהלית מובאת לביקורת שיפוטית בתקיפה ישירה על ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה, כמו במקרה שלפנינו, אפשר להצביע על שלוש תוצאות אפשריות להפרה.

בקצה אחד, יש נסיבות מיוחדות, בהן העובדה שלא ניתן שימוע מוקדם פוסלת את ההחלטה, ולא ניתן להחיות את ההחלטה באמצעות שימוע מאוחר. בנסיבות כאלה ההנחה היא כי שימוע מאוחר לא יוכל לתקן את המעוות שנגרם. כך, לדוגמא, פסק בית המשפט בבג"צ 549/75 חברת סרטי נח נ' המועצה לבקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757. שם החליטה המועצה לבקורת סרטי קולנוע פעם אחר פעם לפסול סרט מסויים, ורק אחר כך הציעה לקיים שימוע בשאלה אם ראוי לפסול אותו סרט. על כך אמר השופט ויתקון (בעמ' 761):

"נסיבות המקרה שלפנינו הן כאלה ששמיעת האזרח לאחר ההחלטה, כמעט שאפשר לומר עליה שהיא חסרת משמעות... עלינו לקבוע איפוא שקרתה פה תקלה שאין לה תקנה".

בקצה השני יש נסיבות בהן, אף שחובת השימוע המוקדם הופרה, לא יראה בית המשפט לבטל את ההחלטה. כך אם מניעת השימוע המוקדם לא גרמה עוול. ראו, לדוגמא, ע"א 530/78 מיפרומאל ירושלים נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לה(2) 169. וכך גם אם היתה סיבה שהצדיקה את מניעת השימוע לפני מעשה, או הצדיקה את דחיית השימוע עד לאחרמעשה, כגון סכנה ממשית לבטחון המדינה או לשלום הציבור, וניתן להניח כי הפגם שנפל במעשה יוכל לתקון בשימוע מאוחר. ראו, לדוגמא, בג"צ 320/80 קוואסמה נ' שר הבטחון, פ"ד לה(3) 113. ראו גם בג"צ 329/87 סורקו-רם נ' שר הבטחון, פ"ד מג(4) 873. בנסיבות כאלה אפשר שההחלטה, אף כי נפגמה, תעמוד בעינה, והרשות לא תידרש לקיים שימוע מאוחר; ואפשר גם שההחלטה תעמוד בעינה, אך הרשות תידרש לקיים שימוע מאוחר, בו תשקול שוב ותחליט אם להשאיר את ההחלטה כפי שהיא.



בתווך מצויים המקרים הרגילים. במקרים אלה, בהעדר שיקולים המוליכים לקצה האחד או לקצה השני, ההפרה של חובת השימוע המוקדם גורמת לביטול ההחלטה שהתקבלה, אך אינה מונעת קבלת החלטה חדשה לאחר שימוע. במקרים כאלה בית המשפט מחזיר את הענין אל הרשות המוסמכת, כדי שתדון בו מחדש, ובמגרת הדיון תקיים שימוע כהלכתו. ראו, לדוגמא, בג"צ 222/81 זיזי נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לו(2) 186; בג"צ 152/88 מדרי נ' שר המשטרה, פ"ד מב(4) 585. השימוע במקרים כאלה יהיה כמו תערובת של שימוע מוקדם ושימוע מאוחר. הוא דומה לשימוע מוקדם, כיוון שההחלטה הראשונה בוטלה על ידי בית המשפט, ועל הרשות המוסמכת לשקול מחדש את הענין, כאילו מעולם לא קיבלה החלטה בענין זה. אך הוא דומה גם לשימוע מאוחר, כיוון שבכל זאת כבר נתקבלה החלטה לגופו של ענין, והגם שבוטלה ספק אם גם הצל שלה נעלם. כדי להשתחרר במידת האפשר מן הצל של אותה החלטה, ניתן לעתים להעביר את הענין לדיון מחדש בפני אדם שלא היה מעורב באותו ענין, במסגרת הרשות המוסמכת, ראו בג"צ 361/76 "המגדר-ברזלית" בע"מ נ' אגף גובה המכס, פ"ד לא(3) 281, 296. אך לא פעם אין מנוס אלא להחזיר את הענין אל אותו אדם שכבר דן והחליט באותו ענין, להבהיר לו כי עליו לראות עצמו משוחרר מכבלי ההחלטה שבוטלה, ולצפות כי ישכיל לשקול את הענין לגופו, בדעה פתוחה. והרי זה בבחינת
כורח השעה. ראו .‎W. WADE, ADMINISTRATIVE LAW, (6ED., 1988), PP
553-552.

בסופו של חשבון, בדרך כלל נותר הבדל מהותי בין שימוע מוקדם לבין שימוע מאוחר, וצריך להודות כי שימוע מאוחר אינו אלא הרע במיעוטו.

21. ההבדל במהות בין שימוע מוקדם לבין שימוע מאוחר הוביל להבדל בדין בין זה לבין זה. עמד על כך השופט שמגר, כתוארו אז, בבג"צ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ נ' המועצה לבקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757, וכך אמר (בעמ' 765):

"הנני סבור כי אמות-המידה על-פיה תיבדק כשרות הפעולה שונות הן כאשר מדובר בשמיעה לפני מתן ההחלטה, מחד גיסא, ובשמיעה לאחר מתן ההחלטה, מאידך גיסא. בו בזמן ששמיעתו של הנוגע בדבר לפני ההכרעה יוצרת הנחה לכאורה של הליכים תקינים, בהם קדם ריכוז הנתונים ושיקול הדעת לגיבושה של ההחלטה הסופית, הרי כאשר מדובר על שמיעה לאחר מעשה אין הנחה כאמור ויהיה זה בדרך-כלל מחובתה של הרשות להוסיף ולשכנע כי למרות היפוך סדרי השמיעה וההחלטה, אכן תוקן המעוות לאחר מעשה. ומותר להוסיף כי כל מקרה יבדק לאור נסיבותיו ונתוניו". ראו גם ע"א 120/79 אינגמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 113.



ויתכן כי הדין עוד יתפתח להבדיל בין שימוע מוקדם לבין שימוע מאוחר מבחינות נוספות.

המקרה שלפנינו

22. ומה נגזר מן הדין לגבי המקרה שלפנינו? במקרה שלפנינו החליט המנכ"ל להעביר את העותר מכהונתו בוועדה לתכנון ולבניה ללא שימוע מוקדם. בכך הפר את חובת השימוע. בדרך כלל, הפרה של חובת השימוע גוררת את ביטול ההחלטה, אלא אם יש טעם שימנע את הביטול. במקרה זה אין טעם כזה. לפיכך יש לקבוע, כמו במקרה רגיל של הפרת החובה לשמוע, כי החלטת המנכ"ל בטלה. יוצא כי העותר עדיין מכהן כחבר בוועדה לתכנון ולבניה.

אולם, האם המנכ"ל מנוע מלשקול מחדש אם ראוי להעביר את העותר מכהונתו בוועדה לתכנון ולבניה? לו כך אמרנו, נמצא כי שגגה שיצאה מאת המנכ"ל משריינת את מקומו של העותר בוועדה, אף אם יהיה טעם להחליפו באחר, ומסכלת את כוחה של המועצה המקומית כפר קרע, לפי סעיף 19(א)(2) לחוק התכנון והבניה, להציע למנכ"ל מועמד הנראה לה ראוי לכהונה בוועדה לתכנון ולבניה. ואין זו תוצאה רצוייה.

לכן רשאי המנכ"ל, אם יראה לנכון, לשקול מחדש אם ראוי להעביר את העותר מכהונתו בוועדה לתכנון ולבניה, מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 21 לחוק התכנון והבניה. אם המנכ"ל יהיה סבור כי לכאורה יש סיבה המצדיקה את העברת העותר מכהונתו, יהיה עליו להציע לעותר שימוע לפני שיחליט בדבר. וחזקה עליו שיהיה מודע לחובתו לקיים את השימוע, כפי שקיבל על עצמו בפני בית משפט זה, "בלב פתוח ובנפש חפצה".

23. בהתאם לכך אני מציע לפסוק כדלקמן:

(א) מינוי העותר כחבר בועדה לתכנון ולבניה עירון קיבל תוקף עם חתימת המנכ"ל על כתב המינוי ביום 6.4.1994.

(ב) החלטת המנכ"ל מיום 21.8.1994 לבטל את מינוי העותר בטלה כיוון שנתקבלה ללא שימוע.

(ג) אם המנכ"ל יראה סיבה המצדיקה את העברת העותר מכהונתו בועדה לתכנון ולבניה עירון, מכוח סמכותו לפי סעיף 21 לחוק התכנון והבניה, יהיה עליו להקדים ולתת לעותר הזדמנות נאותה להשמעת טענותיו בענין זה.

(ד) צו הביניים שיצא מאת בית המשפט בבג"צ 3486/94, ובו נאסר על הוועדה לתכנון ולבניה עירון להתכנס לישיבה, מתבטל בזה.



(ה) הוצאות המשפט ישולמו כדלהלן:

בבג"צ 3486/94: העותר (מר סלימאן ג'בר מסאלחה) ישלם למשיבה (הועדה לתכנון ולבניה עירון) הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח.

בבג"צ 2911/94: המשיבים (מנכ"ל משרד הפנים ושר הפנים) ישלמו לעותר (מר סאמי עבדול באקי) הוצאות משפט בסך 8,000 ש"ח.


שופט

הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.

נשיא

השופט ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה.

שופטת


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הרשעה תכנון ובניה

  2. התיישנות תכנון ובניה

  3. פרה רולינג תכנון ובניה

  4. אכיפה בררנית תכנון ובניה

  5. הפקעה חוק התכנון והבניה

  6. בחירות לועדה לתכנון ובניה

  7. הגנה מן הצדק תכנון ובניה

  8. איחור בהגשת ערר תכנון ובניה

  9. התיישנות עבירת תכנון ובניה

  10. התיישנות בדיני תכנון ובניה

  11. ביטול כתב אישום תכנון ובניה

  12. סעיף 47 לחוק התכנון והבניה

  13. הגדרת "מגרש" (תכנון ובניה)

  14. סעיף 112 לחוק התכנון והבניה

  15. הפקעה מכוח חוק התכנון והבניה

  16. סעיף 157א לחוק התכנון והבניה

  17. היטל השבחה חוק התכנון והבניה

  18. סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה

  19. הגנה מן הצדק בעבירות תכנון ובניה

  20. ביטול החלטת ועדת ערר לתכנון ובניה

  21. סעיף 62א(א)(8) לחוק התכנון והבניה

  22. איחוד יחידות דיור

  23. אי התאמה במפרט הטכני

  24. הקלה במרווח בין חדר הגג למעקה הגג

  25. ניצול "תקנות שבס" להוספת יחידות דיור

  26. ביטול החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה

  27. אי התייחסות לטענות וועדת ערר לתכנון ובניה

  28. ביטול כתב אישום הגנה מן הצדק תכנון ובניה

  29. ההבחנה בין הליכי תכנון לבין הליכי הרישוי

  30. סעיף 111 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965

  31. אחריות בנזיקין של הוועדה המקומית לתכנון ובניה

  32. קיימת הבחנה מהותית בין "מלאכה" לבין "תעשייה"

  33. שימוש בשטח שירות לשטח עיקרי מהווה סטיה ניכרת

  34. ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה

  35. סמכות הועדה המקומית בתקנה 16 לתקנות התכנון והבניה

  36. שימוש במבנה המורכב משני מבנים יבילים המחוברים ביניהם

  37. העדר החלטה במועד - ערר על פי סעיף 157 לחוק התכנון והבניה

  38. הפסיקה בישראל הכירה באופן חד משמעי בקולנוע כאומנות וכתרבות

  39. חוות דעת לפי סעיף 61א(ג)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965

  40. ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה לדחות הקמת בית מגורים

  41. הדרכים לאישור חלוקה במקרקעין מבחינה תכנונית בחוק התכנון והבנייה

  42. כתב אישום המייחס עבירות אי קיום צווי בית משפט לפי חוק התכנון והבניה

  43. באזורים פתוחים עדיף להתמקד במספר קטן של אנטנות גבוהות ומרוחקות זו מזו

  44. עתירה לביטול החלטת ראש העיר שביטל את סמכות יו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבנייה

  45. הכללים לחידוש היתר בניה מוסדרים בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות)

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון