בטלות הוראות בהסכם גירושין

השופט י' גייפמן

1. הצדדים הינם בני-זוג לשעבר. בתביעה נתבקש בית-המשפט להצהיר על בטלות הוראות בהסכם הגירושין מ-2.2.1993 (להלן – הסכם הגירושין) בעניין דירת המגורים ומזונות הקטינים. העתירה בעניין הרכב נזנחה לאור העובדה שהרכב אינו מצוי עוד בבעלות מי מהצדדים (ראו עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 12-11 ועמ' 28 שורות 24-20).

2. טוען התובע (להלן – הבעל) שהסכם הגירושין נכרת למראית עין כדי להבריח רכוש מנושים, ולפיכך מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים) הוראות אלה דינן בטלות.

עוד מוסיף הבעל, שבוצעו גם גירושין פיקטיביים על-פי הסכם הגירושין, כדי שהסדרי הרכוש בין בני-הזוג ייחזו כאמיתיים בעיני הנושים.

3. הסכם הגירושין אושר בבית-המשפט המחוזי ב-2.2.1993. הגירושין בוצעו ב-14.2.1993.

לטענת הבעל, בני-הזוג המשיכו לחיות תחת קורת גג אחת לאחר הגירושין עד יוני 1995, והדבר מלמד על כך שהסכם הגירושין היה למראית עין.

4. המאפיין חוזה למראית עין, שהצדדים מלכתחילה אינם מתכוונים למלא אחרי תנאי ההסכם אך משימים עצמם כאילו התקשרו בהסכם, וזאת כדי ליהנות מיתרונות ממוניים.


בעוד שבחוזה מלאכותי הצדדים מעוניינים בקיומה של העיסקה המוצהרת אולם הגיעו אליה בדרך מלאכותית, בחוזה למראית עין אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ.

ראו: ע"א 4015/95 פקיד שומה ירושלים נ' ברזני [1]; ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי [2].

הטוען שחוזה הינו למראית עין – עליו הראיה.

ראו ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה [3], בעמ' 262.

5. בחוזה למראית עין קיימת אי-התאמה מכוונת בין הצהרות מרצון חיצוניות של הצדדים לבין רצונם הפנימי המשותף של הצדדים לחוזה.


בחוזה למראית עין אי-ההתאמה משותפת לכל הצדדים לחוזה. כאשר אי-ההתאמה היא נחלתו של צד אחד לחוזה – אין לפנינו חוזה למראית עין אלא חוזה שיכול ותקום לגביו עילת ביטול לפי פרק ב' לחוק החוזים.

6. חוזה למראית עין דינו בטלות מעיקרא, ואין צורך בפעולת ביטול, בה בעת שבחוזה מהסוג השני יש לגביו תחולה להוראת סעיף 20 לחוק החוזים, ועל הביטול להיות תוך זמן סביר.

7. יש לאבחן בין חוזה בו מראית העין מוחלטת – חוזה פיקטיבי שאין מאחוריו ולא כלום (סימולציה מוחלטת), לבין חוזה בו מראית העין יחסית – חוזה פיקטיבי שמאחוריו חוזה נסתר, שהינו חוזה שונה אמיתי.

כאשר דנים אנו במראית עין יחסית לפנינו שלושה חוזים החוברים למערכת אחת: החוזה הגלוי, החוזה הנסתר וחוזה ההסוואה. החוזה הגלוי הוא החוזה למראית עין. החוזה הנסתר הוא החוזה האמיתי. חוזה ההסוואה הוא החוזה בו הסכימו הצדדים לגלות את החוזה למראית עין, ולהסוות את החוזה הנסתר.

סעיף 13 לחוק החוזים דן בחוזה הגלוי – החוזה למראית עין, ולא בחוזה הנסתר. במראית עין יחסית יש לתת תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, קרי לבטל את החוזה למראית עין, ולהצהיר על תקפות החוזה הנסתר.


8. טוען הבעל שהסכם הגירושין היה הסכם למראית עין מוחלטת, באשר מאחוריו לא עמד דבר, וכל מטרתו הייתה להבריח רכוש מנושים.

לטענת הבעל, הסכם הגירושין גם לא היה הסכם מלאכותי אלא עיסקה בדויה ש"היא קלוטה לחלוטין מהאויר".

9. הסכם המבריח רכוש מנושים אינו בהכרח הסכם למראית עין. יכול ובמישור החיצוני (בעל-נושים) ההסכם נגוע בחוסר תום-לב ולעתים ניתן לבטלו על-פי העילות הקבועות בפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, אולם במישור הפנימי של בני-הזוג ההעברה במתנה הייתה אמיתית, גם אם מטרתה ותוצאתה הברחת רכוש מנושים.

לעניין נושים, ביטול הענקה אפשרי רק לאחר הכרזת בן-הזוג כפושט רגל.

ראו ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד [4]. בע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק [5], בעמ' 44, הוסיף השופט טל:

"...נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה... לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין".

10. נתחיל את דיוננו בעניין מזונות הקטינים. בסעיפים 14-10 להסכם הגירושין נקבעו מזונות בסך 750 ש"ח לילד בתוספת מחצית הוצאות רפואיות חריגות, שאינן מכוסות על-ידי קופת חולים.

11. לא הוכח שההסדר בעניין מזונות הקטינים, שהינם צדדים שלישיים, היה מלכתחילה הסכם למראית עין, ואפילו אם הייתה כוונה מצד הבעל להבריח רכוש מנושיו.

(א) המזונות שנקבעו היו בשיעור מינימלי, מתחת לסכום הממוצע שבית-המשפט פוסק, וכפי הנראה בהתחשב בהסתבכויותיו העסקיות של הבעל, שנרדף על-ידי נושיו.

לעניין הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגד הבעל ראו: ת/11-ת/15.


(ב) השוואה בין הסדר מזונות הקטינים בהסכם שלום הבית מ-1989 לבין הסדר מזונות הקטינים בהסכם הגירושין מ-1993 מלמדתנו שהבעל עמד על כך שהמזונות שייקבעו לקטינים יופחתו. בהסכם שלום הבית נקבעו מזונות ילד לסך 800 ש"ח צמוד למדד יוני 1989 בתוספת מימון ביגוד, הוצאות בית, הוצאות חינוכיות ורפואיות. בהסכם הגירושין כעבור ארבע שנים הופחתו המזונות לסך 750 ש"ח לילד צמוד למדד דצמבר 1992 בצירוף מחצית הוצאות רפואיות חריגות.

(ג) להסדר המזונות של הילדים לא הייתה זיקה ישירה להסדרים הממוניים בין בני-הזוג בהסכם הגירושין.

(ד) על-פי הדין, לגביית מזונות קטינים דין קדימה על גביית חובות לטובת נושים (ראו חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). הסכום המינימלי של מזונות לקטין, שנקבע בהסכם הגירושין, אינו מלמד על כוונה להבריח רכוש מנושים, שאחרת היו בני-הזוג קובעים סכום מזונות על הסך הגבוה, מתוך מודעות שעל כספים אלה, שיועדו למזונות הקטינים, לא יוכלו הנושים לשים את ידם.

(ה) גם אם האישה החלה לגבות את מזונות הקטינים בהליכי הוצאה לפועל ב-1995, כשנה וחצי לאחר הגירושין, אין הדבר מלמד על כך שהסכם המזונות, שקיבל תוקף פסק-דין, היה למראית עין.

תביעת הבעל לביטול הוראות בהסכם הגירושין הוגשה כארבע שנים לאחר שניתן תוקף של פסק-דין להסדר המזונות בהסכם, וכשנתיים לאחר שהאישה הפעילה הליכי הוצאה לפועל כנגד הבעל לגביית מזונות הקטינים.

(ו) הקטינים לא היו צד לתביעה ולא ניתן לפגוע בזכאותם למזונות, מבלי שהבעל צירפם כצד להליך. מחדל דיוני זה נזקף לחובת הבעל.

12. ומכאן להוראות הסכם הגירושין בעניין הדירה. הוראת סעיף 15.1 להסכם הגירושין אינה הוראה שהעבירה זכויות בדירה לאישה. הזכויות הקנייניות בדירה היו רשומות במלואן על שם האישה במרשם המקרקעין עוד מ-1987 – ממועד רכישת הדירה, ועוד לפני עריכת הסכם הגירושין ב-1993.


גם במישור היחסים הפנימיים בין בני-הזוג, נקבע עוד בהסכם שלום הבית מ-20.7.1989, שקדם להסכם הגירושין מ-1993, שהדירה בבעלות בלעדית של האישה.


הסכם שלום הבית (ראו סעיף 2 להסכם) אושר על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – חוק יחסי ממון) בבית-המשפט המחוזי ב-5.10.1989.

ממועד אישור הסכם שלום הבית ב-1989 ועד למועד מתן פסק זה לא הוגשה תביעה לביטול ההסכם מ-1989.
מצינו אפוא שהוראת סעיף 15.1 להסכם הגירושין מ-1993 משמעותה הבלבדית היא הצהרה של הבעל על ויתור תביעות בעניין הדירה, אם שייר הבעל לעצמו זכות תביעה לאחר ההסכם מ-1989, להבדיל מהעברת זכויות במקרקעין.

13. בית-המשפט המחוזי הסביר לצדדים ב-2.2.1993 את הוראות הסכם הגירושין בנושא ויתור תביעות בעניין הדירה, ולאחריו אישר את ההסכם על-פי חוק יחסי ממון.

עיקרו של ההסכם גם בוצע. בני-הזוג התגרשו ב-14.2.1993.

כארבע שנים לאחר הגירושין הגיש הבעל תביעה לבית-הדין הדתי, ובה טען שהגירושין נעשו למראית עין, וגם לאחר הגט המשיכו הצדדים לחיות כבעל ואישה.

בית-הדין הדתי בפסק-דינו דחה את הטענה שהגירושין היו למראית עין בלבד, וקבע שהגט היה גט גמור ותקף. גם הטענה שיש לחייב בגט לחומרה, באשר בני-הזוג חזרו לחיות בשלום בית לאחר הגירושין, נדחתה.

14. משבוצעו הגירושין ונדחתה הטענה שהגירושין היו למראית עין – לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. החזרת המצב לקדמותו אינה עוד אפשרית.

הקביעה של בית-הדין הדתי, שהגירושין תקפים, לא רק מצביעה על ביצוע עיקרו של הסכם הגירושין, אלא מביאה לכך שהאישה הפסידה גם זכויות ממוניות כאשת איש – הזכות למזונות אישה, הקיימת כל עוד בני-הזוג נשואים, גם אם זכות זו רדומה בחלק מתקופת הנישואין, והזכות לקבלת דמי כתובה.

ויתורים אלה של האישה, שנעשו מכוח סעיף 17 להסכם הגירושין, הם בגדר ויתורים על תביעות כפי שהבעל ויתר על תביעה בעניין הדירה מכוח סעיף 15.1 להסכם הגירושין


גם לעניין הגירושין, מזונות האישה ודמי הכתובה – המצב בלתי הפיך. בנסיבות אלה מנוע הבעל מלהעלות טענה כנגד ויתור על תביעות בעניין הדירה.

15. דיני ההשתק (המניעות) נקלטו מהמשפט האנגלי וכיום הם פן של תורת תום-הלב.

ראו רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [6], בעמ' 101; ע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו [7], פסק-דינה של השופטת דורנר.

דיני ההשתק חלים גם על הצהרת ויתור של הבעל בהסכם הגירושין.

תורת ההשתק (המניעות) נועדה למנוע תוצאה בלתי צודקת, המתחייבת לכאורה מן הדין, וזאת על-ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית-המשפט טענות משפטיות ועובדתיות, אף אם הן נכונות כשלעצמן.

ראו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים [8], פסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן.

16. דיני ההשתק (המניעות) חלים גם לגבי עניין שבדין, ובגדר זה גם לגבי טענה בדבר בטלות הסכם ממון בין בני-זוג.

בע"א 151/85 רודן נ' רודן [9] טען בעל-הדין שההסכם בין בני-הזוג חסר תוקף משום שלא אושר על-ידי בית-המשפט על-פי חוק יחסי ממון, כמצוות החוק.

השופט ד' לוין, בהתייחסו לטענה זו שבדין, פסק:

"נראה לי כי במקרה זה מנועה המשיבה... מלהעלות טענה זו בשלב כה מאוחר... העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר הינה שימוש בזכות שלא בתום-לב..." (שם [9], בעמ' 193).

17. ההשתק המופעל כלפי הבעל מקורו אינו רק בעקרון תום-הלב, החל על כלל המערכת המשפטית.

הסעד המבוקש בתביעה הוא סעד הצהרתי שמקורו בדיני היושר, וגם מהיבט זה רשאי בית-המשפט לשקול שיקולי השתק (מניעות).


18. בע"א 132/81 ג'י.בי. טורס בע"מ נ' חאייק [10], בעמ' 430, פסק השופט ד' לוין:

"אכן, מקורו של סעד זה בדיני היושר ולפיכך יירתע בית המשפט מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט נגועה בחוסר תום-לב או באי-נקיון-כפיים... מתן הסעד ההצהרתי מסור לשיקול-דעתו של בית המשפט המתבקש לתתו, המכלכל צעדיו לפי הנסיבות".

בע"א 1662/99 הנ"ל [8], בעמ' 343, אמרה השופטת שטרסברג-כהן:

"...סעד הצהרתי, שהוא סעד שביושר. בשוקלו אם להעניק סעד זה רשאי בית-המשפט לתת דעתו, בין היתר, על התנהגות התובע".

בע"א 4076/00 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמבורסקי בע"מ [11], בעמ' 47, הוסיף השופט מצא:

"הלכה היא כי סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול-דעת".

19. הבעל, לפי טענתו, עשה שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט בהביאו לאישור הסכם ממון פיקטיבי. הבעל, לפי טענתו, עשה גם שימוש לרעה בהליכי בית-הדין הדתי, בביצוע גירושין פיקטיביים.

נושא הבקשה של הבעל לפסק-דין הצהרתי נגוע בחוסר ניקיון כפיים. גם במעגל הפנימי של בני-הזוג, משבוצעו הגירושין ונקבע שהאקט תקף, וכפועל יוצא מכך ויתרה האישה על זכותה למזונות ודמי כתובה – מנוע הבעל בשל כללי השתק (מניעות) מלטעון כנגד סעיף ויתור על תביעות בעניין הדירה.

בית-המשפט רשאי ליתן להיבטים אלה משקל כאשר הוא מתבקש ליתן פסק-דין הצהרתי, שמקורו בדיני היושר.

20. בן-זוג, שלטענתו ערך הסכם גירושין למראית עין והתגרש פיקטיבית בבית-הדין הרבני, כדי להבריח רכוש מנושים, נוטל על עצמו סיכון, שהגירושין יוכרו כתקפים (בבית-הדין הדתי), וגם לא תינתן לו רשות לחזור מההסדרים הממוניים בהסכם הגירושין (בבית-המשפט האזרחי), הן מטעמי השתק (מניעות) והן מהטעם שפסק-דין הצהרתי הוא סעד שביושר, הנתון לשיקול-דעת בית-המשפט.


הגירושין ותוצאותיהם (ביטול הזכות למזונות אישה עם הגירושין, וויתור על דמי הכתובה) יוצרים מצב בלתי הפיך, ולכך יש השלכות משפטיות.

21. בדיני המשפחה, תקנת הציבור מחייבת לעקור מן השורש תופעה פסולה של שימוש לרעה בהליכי בית-משפט (אישור הסכמי גירושין למראית עין וביצוע גירושין פיקטיביים בבית-הדין הדתי) כדי להבריח רכוש מנושים.

מדיניות שיפוטית זו של בית-המשפט למשפחה עשויה להביא להטלת נטל ראיה כבד יותר על בן-הזוג התובע ביטול הסכם גירושין בטענה של פיקטיביות.

יש להשוות את הדרישה הראייתית הנדרשת במשפטים אלה לדרישה הראייתית הנדרשת במשפטי מירמה והונאה בהליכים אזרחיים, שהרי השימוש בבית-המשפט ובבית-הדין כדי לאשר הסכמים למראית עין ולבצע גירושין פיקטיביים הוא גם בגדר סוג של הונאה כלפי בית-המשפט.

אין צורך אמנם בהוכחה מעל כל ספק סביר, אולם תידרש מידת הוכחה יותר גדולה ויותר ודאית מאשר במשפט אזרחי רגיל.

לעניין טענות הונאה במשפטים אזרחיים, השוו ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן [12].

פיתוח זה של דיני הראיות אפשרי בבית-המשפט למשפחה, מכוח סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, המסמיך את בית-המשפט לסטות מדיני ראיות משיקולי צדק.

22. גם אם היינו הולכים במסלול זה, הבעל לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח את תביעתו.

(א) הוכח שהבעל נרדף על-ידי נושים רבים בגין חובות שצבר בהסתבכויותיו העסקיות (ראו ת/11-ת/15).

על-פי ת/11 הוגשה על-ידי הבעל ב-10.3.1993 בקשה לאיחוד תיקי הוצאה לפועל, ולבקשה צורפה רשימה של 55 נושים.


(ב) גם אם הבעל ביקש להבריח רכוש מנושים וזוהי תוצאת הלוואי של ההסכם, אין ההסכם בהכרח הסכם למראית עין, שהרי יכול ובני-הזוג התכוונו בדיוק להסדר הגלום בו.

ראו ע"א 1780/93 הנ"ל [5], בעמ' 44.

(ג) ההסתבכויות העסקיות של הבעל, הקשיים הכלכליים, ורדיפת הנושים שהגיעו לבית המשפחה חזור ושוב כדי לגבות את חובם, הביאו למשבר אמיתי ביחסים בין בני-הזוג ערב עריכת הסכם הגירושין.

הפרקליט שערך עבור בני-הזוג את ההסכם העיד בעמ' 51 לפרוטוקול, שורות 42-41: "שני בני הזוג ביקשו לערוך הסכם גירושין. ברקע עמד מצבו הכספי הקשה של הבעל שהייתה הסיבה לערעור היחסים ביניהם". עוד הוסיף הפרקליט בעמ' 54, שורות 35-34: "ידעתי שיש ביניהם משבר על רקע של חובות כספיים".

תימוכין לכך מצינו גם בתסקיר פקידת הסעד מ-11.1.1998 בו נאמר: "הגיעו לביתם אנשי ההוצאה לפועל לעיקול חפצים מן הבית. כל בני המשפחה היו עדים להתרחשויות אלו וראו חוויות קשות של חרדה, אי שקט ובושה. תחושת המצוקה שלהם גברה והלכה. לדבריה של אהובה [האישה – י' ג'] היו תקופות שמאסה בחייה".

(ד) את רישום הדירה עם רכישתה ב-1987 על שם האישה, ואת הסכם הממון מ-1989, בו הוצהר שהדירה בבעלותה של האישה להבדיל מהעסקים שנשארו בבעלות הבעל, ניתן לייחס להסכמה ליצור הפרדה מלאה בנכסים בין בני-הזוג. הפרדה זו נוצרה שנים לפני עריכת הסכם הגירושין, ונותרה על כנה במשך כל השנים.

המניע המיידי שעמד ביסוד בחירתם של בני-הזוג (חשש ירידה לנכסים מצד נושים עסקיים של הבעל) אינו גורע מבחירתם לממש את כוונת ההפרדה ברכוש המשפחתי.

(ה) הבעל משליך את יהבו על הטיעון שלאחר ביצוע הגירושין המשיך להתגורר עם האישה בדירת המשפחה במשך כשנה וחצי.

בתעודת הזהות של הבעל שהוצאה ב-6.7.1993, כחמישה חודשים לאחר ביצוע הגט, נרשמה כתובת הבעל ככתובת השונה מכתובתה של האישה.

בהליך שהתקיים בבית-משפט השלום בכפר-סבא ב-14.10.1993 (ה"פ 1199/93) הצהיר הבעל בחקירתו, לאחר שהוזהר כדין, שהוא מתגורר בכתובת החברה, שהוא אחד מבעליה, וישן במשרדיה.

גם בהליך נוסף, שנקט הבעל בבית-המשפט המחוזי בעניין הליכי תכנון ובנייה (ה"פ 1554/93), בו לא היו מעורבים נושיו, אין תימוכין לטענת הבעל בדבר מגוריו בדירת האישה.

ב-25.10.1993 נשאל הבעל על-ידי בית-המשפט המחוזי בעניין האינטרס שלו בבירור התביעה. הבעל השיב בעמ' 2 לפרוטוקול, שורות 4-3: "האינטרס שלי שברח' הזיתים, שהוא אמור להיות עורק התחבורה, שם גרים ילדי".

אין זכר בפרוטוקול הדיון לטענת הבעל שהוא מתגורר בדירה נושא הדיון. הצהרה זו של הבעל לפרוטוקול ניתנה כשמונה חודשים לאחר ביצוע הגירושין.

(ו) לאור גילויי ההשמצה והשנאה של אחות הבעל כנגד האישה, כעולה מתצהירה, יש להתייחס במשנה זהירות לעדות אחות הבעל, ולא ניתן לייחס לעדותה משקל של ראיה מכרעת.

(ז) בית-המשפט, כמו בית-הדין הרבני, לא שלל את האפשרות שהבעל שהה לאחר הגירושין שעות רבות בדירה, במסגרת הסדרי הראייה או העזרה בטיפול בילד המשותף, אולם אין הדבר מוכיח מגורים משותפים בדירה, ובמיוחד כאשר הבעל הצהיר אחרת, בהליכים אחרים שהתקיימו בשנת 1993 – השנה שבה סודר הגט.

23. סוף דבר

מכל הטעמים שפורטו – דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

על הפסק לא יחול צו איסור פרסום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הסכמה לגירושין

  2. הפרת הסכם גירושין

  3. פרשנות הסכם גירושין

  4. אי עמידה בהסכם גירושין

  5. התיישנות הסכם גירושין

  6. הערת אזהרה הסכם גירושין

  7. בקשה לתיקון הסכם גירושין

  8. בקשה לשינוי הסכם גירושין

  9. ביטול סעיפים בהסכם גירושי

  10. חוסר תום לב בהסכם גירושין

  11. בטלות הוראות בהסכם גירושין

  12. ביטול סעיפים בהסכם גירושין

  13. ביטול חלקי של הסכם הגירושין

  14. אכיפת הסכם גירושין בהוצאה לפועל

  15. העברת זכויות מכוח הסכם גירושין

  16. ביטול הסכם גירושין סמכות עניינית

  17. אכיפת הסכם גירושין סמכות עניינית

  18. ביטול הסכם גירושין אי תשלום מזונות

  19. ביטול זכות שימוש בדירה הסכם גירושין

  20. ביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון