ביטוח גניבה של משאית

1. התביעה
התובע, בעל עסק להובלות, היה במועדים הרלבנטיים הבעלים של משאית מתוצרת "וולוו" מודל FL-6 שנת ייצור 1997, מ.ר. 5367215 (להלן: "המשאית"), אשר בוטחה בביטוח מקיף אצל הנתבעת, על-פי פוליסה מס' 61421650300 (להלן: "הפוליסה").

על-פי הנטען בכתב התביעה, בלילה שבין יום 10/12/06 ליום ה-11/12/06 נגנבה המשאית, עת חנתה במקום החניה הקבוע שלה, בסמוך לביתו של נהג המשאית, הייתם אבו רמוז (להלן: "הייתם") בשכונת ראס-אל-עמוד, בירושלים. לדברי התובע, הייתם העובד בעסק כ-13 שנים ברציפות היה היחיד אשר נהג במשאית הנ"ל, ובתום כל יום עבודה היה שב לביתו שבשכונת ראס אל עמוד בירושלים, ומחנה את המשאית במקום חניה סמוך לביתו, כפי שגם עשה ביום 10/12/06 בערב. אלא, שכאשר יצא למחרת בבוקר מביתו, על מנת להגיע לעבודה אצל התובע - כך על פי הנטען - גילה לתדהמתו כי המשאית נגנבה. הייתם הודיע על הגניבה לתובע, וזה מצדו מיהר להודיע על כך למשטרה ולמוקד הבקרה של חברת "איתוראן" (שכן במשאית היתה מותקנת מערכת מיגון מסוג איתוראן). מאחר ובמרכז הבקרה של חברת איתוראן לא התקבלה התרעה בזמן אמת על פעילות בלתי חוקית שהתבצעה במשאית, החל מרכז הבקרה לפעול לאיכונה ולאיתורה של המשאית באופן יזום, מיד עם קבלת הודעתו של התובע. אך, ללא הצלחה.

בעקבות אירוע הגניבה פנה התובע לנתבעת בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה, אך דרישתו נדחתה ע"י האחרונה, במכתבה מיום 12/02/07, בו הודיעה לתובע, כי:
"ממצאי החקירה עולה כי הרכב לא נגנב כנטען ואין מדובר באירוע אמת. ממילא, עולה מבדיקתנו כי לא היה מיגון ברכב ולכן גם לא הופעל מיגון ברכב, כנדרש כתנאי מקדמי בפוליסה עובר לאירוע הנטען" (נספח ו' לכתב התביעה) (ההדגשות כאן, ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.).

ביום 17/04/07 שלח התובע, באמצעות בא כוחו, מכתב דרישה נוסף לנתבעת לתשלום תגמולי הביטוח, ובתגובה נענה ביום 21/05/07, כי "הדחיה בעינה עומדת". באותו מכתב התבקש התובע גם להעביר לידי הנתבעת את צרור המפתחות הנוסף שברשותו, ואף הוצע לו לעבור בדיקת פוליגרף בטענה, כי "הנהג הסכים לבדיקת פוליגרף ובדיקה תוכל לקדם את הענין", בהתחשב בכך ש"לא התקבלה כל קריאה באיתוראן על כניסה לא חוקית לרכב".

משכך, הגיש התובע ביום 27/12/07 את התביעה דנן, בה עתר לחייב את הנתבעת בסך של 70,580 ₪ המהווה את שווי המשאית, בניכוי ההשתתפות העצמית ובצירוף ריבית מיוחדת מירבית לפי סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח, וכן בסך של 2,865 ₪ בגין הוצאות מימון רכישת משאית חלופית ובסך של 12,000 ₪ בגין עגמת נפש.

2. ההגנה
בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות בשל ארבעה טעמים מצטברים:
א. ביום האירוע לא היה למשאית ו/או לתובע ביטוח בר תוקף אצל הנתבעת ;
ב. לא הוכח אירוע ביטוחי כהגדרתו בפוליסה או בדין;
ג. המיגונים לא היו תקינים ו/או נותקו ו/או לא הופעלו עובר לאירוע הנטען ;
ד. התובע מסר לנתבעת פרטים לא נכונים אודות האירוע בכוונת מרמה ;

הטענה הראשונה נזנחה ע"י הנתבעת במהלך ההליך דנן, ואילו שלוש הטענות האחרות הן למעשה פועל יוצא של טענה מרכזית אחת, אשר הועלתה ע"י הנתבעת כבר במכתבה הראשון לתובע, לפיה אירוע הגניבה בויים ע"י התובע או מי מטעמו. משכך, ייבחנו שלוש טענות אלו לאורה של טענה מרכזית זו.

3. דיון והכרעה
3.1 שאלת האחריות
הלכה מושרשת היא, כי בתביעת מבוטח כנגד מבטחת, לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה נטל השכנוע להראות, כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות, כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המבטחת מוטל על האחרונה (ע"א 371/64 מנחם כהן נ' חברה לביטוח "קלדוניאן" ואח', פ"ד יט(1)77, 81 (1965)).

ואולם, בפסיקה התגלעה מחלוקת בנוגע לשאלה, על מי מוטל נטל השכנוע בכל הקשור להוכחת היסוד השלילי הגלום למעשה בכל אירוע ביטוחי, יסוד שעניינו אי גרימת מקרה הביטוח בכוונה (היסוד התאונתי) , כלומר : על מי מוטל הנטל להוכיח, כי מקרה הביטוח לא נגרם בידי המבוטח במכוון ? יש שסברו, כי יסוד שלילי זה מהווה יסוד מיסודות מקרה הביטוח עצמו, ועל כן על המבוטח להוכיח כי לא גרם למקרה הביטוח בכוונה, ויש שסברו כי מדובר בחריג לחבות המבטחת ועל כן על המבטחת הנטל להוכיח, כי המבוטח גרם למקרה הביטוח בכוונה.

מחלוקת פוסקים זו הועמדה לדיון מחודש בפסק הדין המנחה שניתן ע"י ביהמ"ש העליון בענין המגן נ' גרשון (להלן: פרשת המגן). בפסק הדין הנ"ל סקרה כב' השופטת ע' ארבל בהרחבה את שלוש הגישות המרכזיות שהובעו בפסיקה בענין זה, כפי שהן באו לידי ביטוי בשני פסקי דין שונים שניתנו באותו היום : פסה"ד בע"א 391/89 אורית וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 837 (1993) (להלן: פרשת ווייסנר) , ופסה"ד בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 (1993) (להלן: פרשת סיני) (יש לציין, כי שלוש הגישות הנ"ל באו לידי ביטוי גם בפסיקה מוקדמת יותר ואולם, באותה פרשה בחרה כב' השופטת ע' ארבל להתייחס לשני פסקי הדין הנ"ל כאל "קו פרשת המים", בכל בנוגע למצב הפסיקתי הקיים ).
גישה ראשונה , אליה התייחסה כב' השופטת ארבל בפרשת המגן- היא גישתו של כב' השופט גולדברג בפרשת וייסנר - לפיה נטל השכנוע לעולם יהיה על המבוטח , להראות שידו לא היתה במעל. עם זאת, נטל הבאת הראיות שיוטל על המבוטח בענין זה יהיה קל למדי ולא יקשה על מבוטח תמים לעמדו בו, שכן כל שעליו לעשות הוא להעיד ולספר על העובדות הידועות לו, ולזכות באמון ביהמ"ש בגרסתו כי מקרה הביטוח לא נגרם על ידו במכוון .
גישה שניה, היא גישתה של כב' השופטת נתניהו בפרשת וייסנר, אליה הצטרפו גם כב' השופט מלץ בפרשת וייסנר וכב' השופט אור בפרשת סיני- לפיה יש להבחין בין ביטוח גניבה או ביטוח "סיכוני הים" לבין ביטוח אש, אובדן או נזק לפי פוליסת "כל הסיכונים": בעוד שבקבוצה הראשונה הנטל יהיה מוטל על המבוטח להוכיח, כי היעלמות הנכס לא היתה תולדה של מעשה מכוון שלו, הרי שבקבוצה השניה הנטל יהיה מוטל על המבטחת, להוכיח כי מקרה הביטוח נגרם ע"י המבוטח במתכוון. הרציונל העומד בבסיס גישה זו הוא, שבסיכון של גניבה או בסיכוני הים, שלילת הכוונה מצד המבוטח היא יסוד מיסודות "מקרה הביטוח" עצמו ולא חריג לאחריות המבטח, שכן סיכונים אלו מעצם טיבם והגדרתם אינם מתיישבים עם גרימה מכוונת, בעוד שבסיכוני אש, הגורם לסיכון הוא סתמי, ויסוד הכוונה אינו משנה את אופיו של מקרה הביטוח ("אש" היא "אש" בין אם נגרמה בכוונה ובין אם לאו. לעומת זאת, היעלמות מכוונת של הרכוש ע"י המבוטח, איננה כבר בגדר "גניבה", שהרי אדם אינו "גונב" מעצמו).
גישה שלישית הובעה ע"י כב' הנשיא שמגר בפרשת סיני , ולפיה על המבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח בלבד (לשם כך עליו להציג נתונים עובדתיים המבססים טענתו כגון מסמך משטרתי, או סימנים בשטח המעידים על פריצה), אך הוא אינו נושא בנטל להוכיח כי ידו לא היתה במעל.

מבין שלוש הגישות הנ"ל צידדה כב' השופטת ארבל בגישתו של כב' הנשיא שמגר, בציינה כי "זו הגישה שנתמכה גם בספרות המשפטית בארץ, זו הגישה המקובלת בארה"ב, בגרמניה ובחלק ממחוזות השיפוט בקנדה", וכי זוהי הגישה המוצדקת נוכח הנימוקים והרציונלים הרבים העומדים בבסיסה, אשר פורטו על ידי כב' השופטת ארבל בהרחבה בפסק הדין.

גם בענייננו, נחלקו ב"כ בעלי הדין בשאלה על מי מוטל הנטל להוכחת היסוד השלילי בדבר אי גרימת מקרה הביטוח (גניבת המשאית) ע"י התובע במתכוון: בעוד הנתבעת טוענת, על סמך דברי כב' השופטת נתניהו ודברי כב' השופט גולדברג בפרשת וייסנר הנ"ל – כי הנטל מוטל על כתפי המבוטח, הרי שהתובע טוען, על סמך דברי כב' השופטת ארבל בפרשת המגן - כי הנטל מוטל על כתפי המבטחת (ע' 3 פס' שניה לסיכומי הנתבעת; ס' 63-65 לסיכומי התובע ).

ראשית אציין, כי מבין שלוש הגישות הנ"ל, נראית לי , בכל הכבוד והצניעות, גישתם של כב' השופטת ארבל ושל כב' הנשיא שמגר, ואין לי אלא להפנות לשלל הנימוקים אשר פורטו על ידם באריכות במסגרת פסקי הדין הנ"ל.

מכל מקום, דומני כי להכרעה בשאלה, על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע של היסוד השלילי של אירוע הגניבה, אין בענייננו למעשה כל נפקות מעשית, שכן הכרעה זו נדרשת רק כאשר איש מבעלי הדין לא הביא כל ראיה, או לחלופין כאשר בשקילת כלל הראיות, כפות המאזניים נותרו מעויינות (ראה: כב' השופט מ' יפרח ע"א (מחוזי תל-אביב-יפו) 1072/09 לגאלי מוטי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פס' 18 לפסה"ד מיום 12/01/10, פורסם באתר "נבו"; כב' השופטת דליה אבי גיא ת"א (שלום תל אביב יפו) 49133/03 ישראל פלדמן ייצור ושווק מוצרי בשר נ' אריה בע"מ-חברה לביטוח ואח' , עמ' 13 לפסה"ד מיום 03/09/07 פורסם ב"נבו"). בפרשת המגן לא היה מנוס לביהמ"ש מלהכריע על פי נטל ההוכחה הכללי, זאת נוכח קביעתו, בתום הערכת מלוא הראיות כי כפות המאזניים מעויינות.
ואולם לא כך במקרה דנן - בו מכלול הראיות מטה את הכף, באופן ברור ומוחלט, על פי מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי, לטובת גרסתו של התובע, ועל כן ממילא אין כל משמעות לשאלה מי נושא בנטל השכנוע:

התובע העיד, כי הוא מנהל עסק של הובלות, וכי בבעלותו כ-9 כלי רכב שונים אשר בוטחו אצל הנתבעת במשך שנים רבות. בנוגע למשאית נשוא התביעה דנן העיד התובע, כי היא היתה במצב מכני מעולה, טופלה במוסך באופן שוטף, ואף עברה ביום האירוע עצמו ( 10/12/02 ) טיפול מקיף כהכנה למבחן רישוי רכב. גם גלגליה של המשאית הוחלפו, לדברי התובע, בגלגלים חדשים ואיכותיים, בעלות גבוהה, אך זמן קצר לפני הגניבה. טענותיו אלו של התובע נתמכו בקבלות שונות שניתנו לו בגין התשלומים ששילם עבור התיקונים/הטיפולים הנ"ל, אשר מתייחסות לתקופה שמיום 20/03/06- 10/12/06 (נספחים ז1-ז5 לתצהיר), ויש בהן כדי לתמוך בטענת התובע, לפיה לא היה לו כל מניע לביים גניבת המשאית ( שהרי, אילו היה התובע מעוניין בקבלת שוויה של המשאית, היה נוקט בדרך המלך ומוכר אותה בשוק החופשי). מעבר לכך, אין זה גם סביר בעיני, שהתובע הוציא הוצאות כה רבות בגין המשאית (חלקן הוצאו באותו יום ממש בו נגנבה), בה בעת שתכנן לביים את גניבת המשאית.

עוד העיד התובע, כי במשאית הותקנו מערכת אזעקה ושולל תנועה למנועי דיזל ("ביטכונית") כנדרש על פי הפוליסה, וכי בנוסף הותקנה במשאית גם מערכת איתוראן, וזאת מעבר לנדרש על פי הפוליסה. התובע צירף לתצהירו גם אישור בדיקת תקינות של מערכת האיתוראן שנערכה ביום 06/02/02 . קב"ט איתוראן, אבי מדעי (ע"ה/1), העיד בביהמ"ש כי בדיקת תקינות אחרונה למערכת נערכה ביום 06/06/04 (ע' 29 ש' 12) ,קרי- כשנתיים בלבד לפני יום האירוע.
התובע אף הבהיר, כי שולל תנועה למנועי דיזל הוא למעשה מנגנון שאינו מאפשר התנעת המשאית, ללא נטרול המנגנון, באמצעות הזנת קוד בין כמה ספרות, טרם ההתנעה - טענה אשר מחד לא נסתרה ע"י הנתבעת, ומאידך נתמכה בעדותו של נהג המשאית, הייתם, אשר טען: "בכל יום, כדי להיכנס למשאית, הייתי מנטרל את האזעקה והאיתוראן ע"י הקשת קוד בן שלוש ספרות בשלט של הרכב. לאחר מכן הייתי פותח את הדלת, נכנס למשאית ומנטרל את פעילות הביטכונית. עם נטרול הביטכונית הנורה המהבהבת של הביטכונית היתה מפסיקה להבהב ורק אז ניתן היה להתניע את המשאית" (ס' 8 לתצהירו).


עוד העיד מטעם התובע וואסף נטאשה, המכונאי אשר "טיפל" במשאית כחודש לפני אירוע הגניבה, כי הוא "מכונאי רכב" ואינו מתעסק כלל בחשמל. לדבריו הוזעק ע"י התובע "לשטח" לאחר שהמשאית לא התניעה, ובמסגרת נסיונותיו לאתר את התקלה ברכב, בדק את מסנן הפילטר, ולאחר מכן התניע את המשאית בעזרת כבלים, באומרו לתובע כי מקור הבעיה במצבר של הרכב.

מכאן על פניו, כי במשאית הותקנו אמצעי מיגון, וכי אמצעי המיגון היו תקינים.

על מה סומכת, אפוא, הנתבעת את טענתה, בדבר אי תקינותם של אמצעי המיגון במשאית ביום האירוע ?
מתצהיר החוקר עופר צוברי ממשרד "רן חקירות", אשר הוגש ע"י הנתבעת לביהמ"ש ביום 17/11/08 עולה, כי הנתבעת מסתמכת על דברים שנאמרו לחוקר ע"י "מקור מודיעני בשם נאיף דבאבסה " (אשר אותה עת עבד בעסקו של התובע), לאחר שזה הופיע במהלך החקירה במשרד החקירות, מיוזמתו, ומסר לחוקר, כי במסגרת תיקון דרך שנערך למשאית כחודש לפני גניבתה, ע"י מכונאי רכב בשם וואסף נטאשה, ניתק הלה את כל אמצעי המיגון שהיו קיימים במשאית.
עוד העיד החוקר בתצהירו, כי בעקבות אותו "מידע מודיעני", הוא התקשר למכונאי וואסף , אך הלה אמר לו, כי "אינו זוכר מה עשה בדיוק במשאית וכי עליו לשוחח בענין זה רק עם התובע " (ס' 6 לתצהיר החוקר). לדברי החוקר , בעקבות המידע החדש זומן גם נהג המשאית, הייתם, לחקירה נוספת, במסגרתה טען האחרון, כי כל אמצעי המיגון במשאית היו תקינים טרם גניבתה, ואף הביע הסכמתו לעבור בדיקת פוליגרף לאימות גרסתו, אך לטענת החוקר "באותו היום אף אחד מהמכונים לא היה פנוי" (ס' 8 לתצהיר החוקר), ולמחרת כבר סירב הייתם להיבדק בפוליגרף, בטענה כי מעסיקו (התובע) אמר לו "בשום פנים ואופן לא לגשת לבדיקה" (ס' 9 לתצהיר החוקר) .
לתצהיר החוקר צורף תמליל של השיחה שנערכה, כביכול, בינו לבין "המקור המודיעני" נאיף, בו צוטט האחרון באומרו, בין היתר: "מכונאי וואסף ניתק שם את המערכת ... שיוכל לנסוע, והשאיר את זה איך שהוא, איך שהוא נשאר... כל מה שהיה בראשונה לא היה מחובר " (נספח א' לתצהיר החוקר).

ביום 17/11/08 התרתי לב"כ הנתבעת, לבקשתה, לזמן את העד נאיף למתן עדות מטעמה, אף בלא שיקדים ויגיש תצהיר מטעמו, בשל סירובו של האחרון ליתן תצהיר, ואולם במועד שנקבע לשמיעת ההוכחות לא התייצב הלה למתן עדות (על אף שזומן ע"י ב"כ הנתבעת), ומשכך הוריתי , לבקשת ב"כ הנתבעת, על הוצאת צו הבאה נגדו. ואמנם, בעקבות הצו התייצב העד ביום 24/06/06 למתן עדות מטעם הנתבעת.
אלא מאי ?
בעדותו הכחיש נאיף, כי מסר לחוקר מידע אודות תקינות המיגונים במשאיתו של התובע, וטען:
"ת: אין לי ידיעה לגבי ענין זה, אני לא הנהג ואינני יודע איזה מיגון היה.
....
ש: באותה תקופה במה עבדת אצל ארבלי ?
ת: הייתי פועל פשוט.
ש: זה נכון שאתה נסעת במשאית הזאת ?
ת: אני אכן נסעתי במשאית הזאת, אך מאחורה בארגז, מעולם לא נהגתי בה" (ע' 51 ש' 2-8 ).

או אז, נשאל נאיף אודות שיחה שנערכה כביכול בינו לבין עו"ד ממשרד ב"כ הנתבעת (עו"ד היימן) בענין עדותו על אי תקינות המיגון במשאית ביום הגניבה, שיחה אשר לטענת ב"כ הנתבעת הוקלטה ע"י עו"ד היימן, ואולם בתגובה השיב נאיף: "אין לי שום ידיעה לגבי מה שאתה טוען, זה עורך הדין שטוען את הדברים האלה. אני לא דיברתי איתו בענין זה ועורך הדין אמר תבקש כסף כמה שתרצה ותבוא אלינו ואני לא הסכמתי. והוא אמר אם הבעיה היא כסף אז תבוא ותשב איתנו, ואני אמרתי שאני לא מוכן לשבת איתם ויש בית משפט" (ע' 51 ש' 24 –ע' 52 ש' 2).

בשלב זה ביקש ב"כ הנתבעת להגיש לביהמ"ש את הקלטת המתעדת את השיחה שנערכה בין נאיף לבין עו"ד היימן (ואשר הוקלטה ע"י האחרון), בקשה אשר נדחתה על ידי, מאחר ועו"ד היימן לא זומן להעיד על ההקלטה, מאחר ולא היתה כל מניעה בפני הנתבעת לחשוף את הקלטת בשלב מוקדם יותר, ומאחר ונאיף הוא למעשה עד של הנתבעת ולא של התובע (ע' 53 לפרוטוקול).
משכך, המשיך ב"כ הנתבעת לחקור את נאיף בענין המידע שמסר כביכול לחוקר אודות אי תקינות המיגונים במשאית עובר לאירוע הגניבה, אך נאיף בשלו, עקבי בתשובתו: "אתה שואל אותי שאלות שאינני יודע את התשובה עליהן" (ע' 53 ש' 14-15).

משקרסה עדותו של עד המפתח מצד הנתבעת, ביקשה הנתבעת בסיכומיה להסתמך על תמליל השיחה שנערכה כביכול בין החוקר עופר צוברי לבין נאיף, ואשר צורף לתצהירו של החוקר, בו מתועד נאיף באומרו לחוקר, כי המכונאי אשר טיפל במשאית עובר לאירוע הגניבה ניתק את אמצעי המיגון שהיו בה.
התובע , לעומת זאת, טען כי מדובר בתצהיר בלתי קביל ובלתי אמין, אשר אין מקום לקבלו כראיה.

אכן בענין זה הדין עם התובע:
ראשית: התמליל הוגש ללא הקלטת אשר תיעדה את השיחה המתומללת. במהלך עדותו בביהמ"ש טען החוקר עופר צוברי, כי אינו יודע היכן ההקלטה המקורית של השיחה (ע' 33 ש' 2-3) וכי אם ימצא אותה "יביא אותה בשמחה " לב"כ התובע (ע' 35 ש' 15), אך למרות זאת, עד לרגע כתיבת פסק הדין דנן לא הומצאה הקלטת המקורית לביהמ"ש.
שנית, ה"תמליל" שצורף לתצהיר החוקר עופר צוברי מתעד שיחה שנערכה כביכול בין נאיף לבין חוקר בשם "דן" , למרות שבתצהירו טען החוקר עופר צוברי, כי הוא זה אשר שוחח עם נאיף והקליט את השיחה עמו . אותו אדם בשם "דן" לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת במסגרת ההליך דנן, ואף לא זומן להעיד בענין זה, וכידוע לא ניתן להגיש מסמך בכתב שלא באמצעות עורכו. אמנם, בביהמ"ש טען החוקר עופר צוברי, כי הכינוי "דן" בו כונה בתמליל הדובר השני בשיחה, מקורו ב"טעות הקלדה" של המתמלל (ע' 33 ש' 1) , ואולם המדובר לטעמי בטענה דחוקה, בייחוד לאור עדותו של החוקר צוברי עצמו, לפיה היה "עוד מישהו במשרד " אשר חקר את נאיף (ע' 34 ש' 16), והיו חוקרים נוספים אשר טיפלו בתיק החקירה בעניינו של התובע (ע' 36 ש' 20) אשר את שמותיהם הפרטיים לא טרח החוקר צוברי לפרט. גם מהתמליל עצמו עולה, כי נאיף שוחח במהלך החקירה עם חוקר נוסף, שכן במהלך השיחה שתומללה טוען נאיף בפני החוקר "דן": "דיברתי אז עם החוקר ", והחוקר "דן" עצמו משיב לו : "הוא לא רשם שום דבר..." (ע' 2 ש' 5-6 לתמליל). משהופנה החוקר עופר צוברי לעובדה זו במהלך עדותו בביהמ"ש טען, הפלא ופלא, כי הוא היה החוקר שחקר את נאיף בשתי הפעמים, וכי התייחסותו בגוף שלישי לחוקר נוסף בפני נאיף, היתה אך בגדר "טקטיקה בחקירה" (ע' 35 ש' 3)– תשובה אשר בכל הכבוד, לא הצלחתי לעמוד על פישרה. (ודוק: שמו של משרד החקירות בו עובד החוקר עופר צוברי הוא "רן חקירות" – כלום ייתכן, אפוא, כי אותו דן" המוזכר בתמליל הוא בכלל "רן" ?). כך או כך, אין ספק, כי עובדה זו יש בה כדי לפגום במהימנותו של התמליל.
שלישית, בתמליל לא צויינו פרטים חיוניים, כגון - המועד, השעה והמקום בהם נערכה השיחה בין החוקר לבין נאיף, ואף לא ברור מהתמליל האם מדובר בשיחה טלפונית או שמא בשיחה פנים מול פנים. לא זו אף זו: החוקר עצמו העיד בביהמ"ש, כי אינו זוכר מתי בדיוק נערכה השיחה, וכמה זמן חלף בינה לבין אירוע הגניבה (ע' 32 ש' 3-8), וכי מדובר למעשה בשיחה אחת מתוך שתי שיחות שערך במהלך החקירה עם נאיף (האחת טלפונית והשניה פנים מול פנים) אך למרות שגם השיחה השניה הוקלטה על ידו – הוא אינו יודע לאיזו שיחה מבין השתיים מתייחס התמליל הנ"ל שהוגש לביהמ"ש. כשנשאל החוקר, היכן אותה הקלטה או תמלול המתייחסים לשיחה הנוספת שהוקלטה על ידו , השיב הלה סתמית: "לא יודע" (ע' 34 ש' 10-14).
דומני, כי די בעובדה שהנתבעת לא טרחה להגיש ההקלטה/התמלול של השיחה הנוספת שנערכה בין נאיף לבין החוקר- כדי להעיד על רשלנותה של החקירה שנערכה מטעם הנתבעת - במקרה הטוב, או על נסיון מכוון מצד הנתבעת "לגלות טפח ולהסתיר טפחיים"- במקרה הפחות טוב. כך או כך, יש גם בעובדה זו כדי לפגום במהימנותו של התמליל הנ"ל.

לא זו אף זו, עיון בתמליל דנן מעלה, כי הוא מהווה תמלול חלקי של השיחה אשר נערכה בין נאיף לבין החוקר "דן", שכן התמליל פותח במילים:
"נאיף: קיבל לא ?
דן: על השני, על המשאית השניה " (ע' ש' 1-2 לתמליל).
ונקל להבחין, כי תחילת השיחה נקטעה והושמטה מהתמליל (ואולי אף מהקלטת עצמה). כמו כן, כולל התמליל, במקומות רבים, תוספות שונות בסוגריים, אשר הוכנסו ע"י המתמלל, ואשר אינן מהוות השלמות או הבהרות "טכניות" גרידא, כי אם פרשנות סובייקטיבית של המתמלל לנאמר לכל דבר וענין.
רביעית, בתמליל מספר נאיף על תיקון דרך שנעשה למשאית כ-6 חודשים לפני אירוע הגניבה, בעוד התיקון שביצע וואסף נערך כאמור כחודש בלבד לפני אירוע הגניבה.
חמישית, עדותו של החוקר עופר צוברי הותירה עלי רושם בלתי מהימן בעליל, היא התאפיינה בתמיהות, פירכות וחוסר הגיון, וחשפה חקירה רשלנית, שטחית ומגמתית. כך למשל, העיד החוקר בביהמ"ש, כי החקירה שנוהלה על ידו כ"חוקר ראשי" בתיק ארכה כחודש ימים וכללה פעולות חקירה רבות , בהן בין היתר, שיחות עם התובע, עם הנהג הייתם ועם המכונאי וואסף נטאשה - אך אף אחת מהפעולות הנ"ל לא תועדה על ידו, ולו בתרשומות או במזכרים אישיים. החוקר אף העיד, כי חוקרים נוספים היו מעורבים במידה זו אחרת בתיק החקירה, אך לא ידע להסביר מדוע אלו לא זומנו להעיד אודות מעורבותם בחקירה. החוקר טען גם בביהמ"ש, כי נאיף הגיע אליו מיוזמתו, מתוך רצון לשתף פעולה שכן "הוא לא יכול לראות שמשקרים אנשים" (ע' 38 ש' 1) , אך למרות זאת הוא נמנע מלרשום או לתעד את דבריו של נאיף בגלוי (קרי- בפניו של נאיף), משום "שהתנאי שלו [של נאיף-י.מ.] היה שאני לא מקליט אותו ולא גובה ממנו עדות " (ע' 35 ש' 8) – טענה אשר אינה מתיישבת עם השיחה המתומללת עצמה, במסגרתה תמה נאיף בפני החוקר "דן", על כך שהדברים שמסר לחוקר האחר בפעם הראשונה לא נרשמו על ידי האחרון (ע' 2 ש' 3). כמו כן, העיד החוקר, כי אין לו הסמכה כחוקר פרטי, וכי הוא "עדיין רשום כמתאמן", עובדה האומרת דרשני (ע' 31 ש' 21-24) .


העולה מן האמור, הוא כי בתמליל שצורף לתצהירו של החוקר עופר צוברי נפלו פגמים ראיייתים רבים, היורדים לשורש קבילותו.
מכל מקום, אפילו הייתי קובע, כי מדובר בתצהיר קביל, אזי לא ניתן היה לדעתי לייחס לו משקל רב, לאור הפגמים הרבים שנפלו בו ובהתחשב בכך שתוכנו נסתר ע"י נאיף בעדותו, באופן מוחלט.

ודוק: אל מול דלות ראיותיה של הנתבעת (תמליל בעייתי ועדות בעייתית אף יותר של נאיף בביהמ"ש) – עומדות עדויותיהם של העדים מטעם התובע, ובהן עדותו של התובע עצמו - איתנות ומהימנות.
גרסתו של התובע היתה אמינה ועקבית הן בכתב התביעה הן בתצהיר עדותו הראשית והן בביהמ"ש ולא מצאתי בה כל מתום. והוא הדין בעדותם של הייתם , נהג המשאית, ושל וואסף מכונאי הרכב .
אעיר, כי נסיונה של הנתבעת לקשור בין גניבת המשאית לבין העובדה שהייתם רכש רכב לצרכיו הפרטיים, סמוך לאחר הגניבה- דינו להידחות. מעדותו של הייתם (אשר לא נסתרה ע"י הנתבעת ) עולה כי רכש את רכבו במסגרת עסקת "טרייד אין" (שעניינה החלפת רכב ישן בחדש), כך שבסופו של דבר נזקק להוסיף סך של 15,000 ₪ בלבד , מתוכו סך של 5,000 בלבד אשר שולם על ידו במזומן והיתרה - בתשלומים (ע' 20 ש' 13) – עדות המלמדת על רכישה צנועה מאוד אשר אינה עולה בקנה אחד עם תיאוריית הקונספירציה שניסתה הנתבעת לפרוש בפני ביהמ"ש.

יש לזכור, כי התובע והייתם נחקרו גם ע"י החוקרים מטעם הנתבעת, מספר פעמים, תוך שהם משתפים פעולה עמם באופן מלא, אך הנתבעת מצידה בחרה שלא להביא בפני ביהמ"ש תוכן הדברים שמסרו השניים בפני החוקרים, ומשכך ממילא לא הוכיחה הנתבעת קיומן של סתירות או תמיהות בגרסתם.

למעשה, היה זה הייתם שהעיד בביהמ"ש, כי במהלך חקירתו התקשר החוקר אשר חקר אותו, בנוכחותו, לוואסף המכונאי, ואמר לו, כי הייתם סיפר שהוא (וואסף) ניתק את הביטכונית אשר היתה מותקנת ברכב , זאת למרות שלדברי הייתם הוא חזר וטען בפני החוקרים כי וואסף מעולם לא ניתק את אמצעי המיגון. לדברי הייתם, הוא כעס מאוד על החוקר, וביקש לשוחח עם וואסף, אך החוקר מנע זאת ממנו. משכך התקשר לאחר מכן בעצמו לוואסף, ואמר לו כי לא היו דברים מעולם. עדותו של הייתם נתמכה בעדותו של וואסף , אך הוכחשה מכל וכל בעדותו של החוקר עופר צוברי. ואולם מבין שתי הגרסאות מעדיף אני גרסתו של הייתם על פני גרסתו של החוקר עופר צוברי , גרסה אשר אין בה אלא כדי להוות נדבך נוסף בחוסר מהימנותו של החוקר.

למעשה, ללא התמליל וללא עדותו של נאיף - הראיה היחידה שיש בידי הנתבעת להוכחת אי תקינות מערכת המיגון במשאית עובר לגניבתה, היא העובדה כי המשאית תוקנה ע"י מכונאי רכב במסגרת תיקון דרך, כחודש לפני גניבתה. הא ותו לא. מסקנה זו נובעת גם מהטענה שהעלתה הנתבעת בסיכומיה, לפיה התובע לא זימן לעדות את מי מבעלי המקצוע אשר ביצעו את התיקונים/הטיפולים השונים המפורטים בקבלות שצורפו לתצהירו של התובע, כגון בעל מוסך "כהן" או בעל מוסך "דיזל עטרות, " על מנת שיעידו, כי "המיגון היה תקין ו/או שלא התעסקו כלל במערכת החשמל ברכב " (ס' 36-38 לסיכומיה). טענה זו לא רק שמהווה שינוי חזית ומשמיטה, למעשה, את הבסיס מתחת לטענת ההגנה העיקרית של הנתבעת (בדבר ניתוק אמצעי המיגון ע"י המכונאי וואסף דווקא) - אלא שהיא גם חסרת כל בסיס בהגיון ובדיני הראיות:
כלום יעלה על הדעת, כי עצם עריכת טיפול או תיקון לכלי רכב כלשהו, זמן מה טרם גניבתו – יש בה משום ראיה לכך, שבמסגרת אותו טיפול או תיקון נותקו אמצעי המיגון שהיו מותקנים ברכב ?! אם כך הדבר, הרי שכל מבוטח, אשר רכבו נכנס אי פעם למוסך זה או אחר, ואשר פונה לחברת הביטוח בדרישה לתגמולי הביטוח בגין גניבת רכבו- הוא בחזקת אדם אשר אמצעי המיגון ברכבו נותקו ע"י מכונאי זה או אחר, אלא אם יוכיח היפוכו של דבר. הנתבעת מבקשת, למעשה, ליצור חזקה (הניתנת לסתירה), לפיה כל טיפול או תיקון שנערך לרכב המבוטח, בתקופה שקדמה לגניבת הרכב, הוא בבחינת תיקון או טיפול אשר גרם לניתוק אמצעי המיגון, במכוון או שלא במכוון, דבר אשר לא יעלה על הדעת. אכן, גם אם הנטל להוכיח תקינות המיגונים ברכב מוטל לפתחו של התובע – ברי כי ענין אחד הוא להוכיח שהמיגונים ברכב היו תקינים , וענין אחר הוא לקבוע חזקה בדבר אי תקינות המיגונים בשל תיקונים/טיפולים שונים שבוצעו לרכב, בתקופה אשר קדמה לגניבה.

לא למותר לציין, כי הקבלות שצירף התובע לתצהירו מפורטות דיין ומצוין בהן סוגי התיקונים שבוצעו במשאית במועדים השונים אשר תיקוני חשמל (או "טיפול" באזעקה או במערכת המיגון) אינם חלק מהם.

מקובלת עלי גם טענת התובע בסיכומיו, לפיה " חזקה על הנתבעת שדרשה וקיבלה אישורים על תקינות המיגון, ככל שראתה בכך צורך, וזאת בטרם חידשה הביטוח בכל שנה ושנה וכי היא חידשה את הפוליסה רק עם המצאתם. באם לא דרש התבעת אישורים כאמור ... הרי שאין לדרוש מהתובע להמציא אישורים על תקינות המיגון במשאית בסמוך לפני גניבתה " (ס' 10 לסיכומי התובע).

גם העובדה, כי מערכת ה"איתוראן" לא התריעה בזמן אמת על הגניבה - אין בה משום ראיה של ממש לגרסתה של הנתבעת, בדבר אי תקינות אמצעי המיגון במשאית בעת גניבתה:
מטעם הנתבעת העיד בביהמ"ש קב"ט חברת איתוראן, אבי מדעי, כי מערכת האיתוראן מסתמכת במידה רבה על תקשורת סלולארית, וכי היא מורכבת ממערכת אזעקה ויחידת שידור קליטה המורכבות בתוך הרכב, מאנטנות המפוזרות ברחבי הארץ, וממרכז בקרה ממוחשב המקבל אליו את כל התשדורות המתקבלות במקרים של התרעה אודות כניסה בלתי חוקית לרכב (ע' 25 ש' 1-10). לשאלת ב"כ התובע השיב ע"ה/1 אבי מדעי, כי התחייבויותיה של חברת איתוראן לאיכון ולאיתור הרכב בשעת גניבה אינן מוחלטות, אלא תלויות זמן ומקום (ע' 27 ש' 4-5), וכי ייתכנו מצבים בהם מערכת האיתוראן לא תפעל בזמן גניבת כלי רכב בגלל גורמים חיצוניים, על אף היותה תקינה, אם כי לדבריו מדובר במצבים אשר הסבירות להם "נמוכה" (ע' 30 ש' 8-10) . לשאלת ב"כ התובע האם אירעו מקרים כאלו בעבר, השיב ע"ה/1 אבי מדעי בחיוב (ע' 30 ש' 16-19).
ואמנם , עיון בהסכם שנחתם בין התובע לבין חברת איתוראן בשנת 1996 (ואשר חודש מאז במשך שנים) מעלה כי הוא כולל סעיף מפורש, שכותרתו "הגבלות על מתן השירות", אשר קובע , כדלקמן:
"היעדר התחייבות לתוצאות- הלקוח מאשר כי הוסבר לו, והוא שקל היטב עובדה זו טרם התקשרותו בהסכם זה, כי פעולתה של מערכת איתוראן תלויה בגורמים רבים שאינם בשליטתה של איתוראן. גורמים אלו כוללים בין היתר, מגבלות טכניות של כיסוי והפעלה ועניינים הקשורים בפעולתם של גופים שונים שאינה בשליטת החברה כמו בזק ... המשטרה ... . במיוחד אין החברה מתחייבת כי המכשיר או המערכת יפעלו בכל מקום או בכל זמן או כי ניתן יהיה לאכן את הרכב בכל מצב שיידרש, בין במקרה של אזעקה , בין במקרה של איכון... " (סעיף 23.1 להסכם) (ההסכם הומצא לביהמ"ש ע"י ע"ה/1 אבי מודעי לאחר מועד עדותו בביהמ"ש בעקבות החלטתי מאותו היום- ע' 31 ש' 4-6).

בסעיף נוסף שנכלל בהסכם נקבע :
"מובהר בזאת כי החברה תעשה מאמץ סביר למנוע את גניבת הרכב, לאכן אותו לאחר היגנבו .... הגבלות על כיסוי- הלקוח מצהיר כי ידוע לו כי לא קיים כיסוי מלא של כל שטח מדינת ישראל בכל עת ע"י מערכת איתוראן. כיסוי זה תלוי בגורמים רבים שאינם בשליטתה של החברה, לרבו תנאי מזג האויר, סוג הקרקע והמבנה הטופוגרפי שלה, התכסית למיניה, בניינים, מתקני תקשורת והפרעות תקשורת מכוונות או בלתי מכוונות. כמו כן עלולים להיות קשיים באיתור הרכב הנמצא במקומות סגורים כמו מוסכים, חניונים מקורים ומנהרות וכן ייתכנו הפרעות שידור הנובעות מהמערכת האלקטרונית והחשמלית של הרכב . בשל גורמים אלו ואחרים אין החברה מתחייבת כי הכיסוי של מערכת איתוראן יהיה רציף בכל חלקי הארץ..." (ס' 24.1-24.2 להסכם).

עוד עולה מההסכם, כי בפרק המתאר את סוגי השירותים המוענקים ללקוח ע"י חברת איתוראן ישנה הבחנה ברורה בין "שירות איכון במקרה של הודעה על גניבה", קרי במצב בו לא התקבלה כל התרעה במוקד איתוראן על פעילות בלתי חוקית שמתבצעת ברכב, לבין "שירות איכון במצב אזעקה", קרי במצב בו קוד אזעקה שודר ממכשיר האיתוראן המותקן ברכב ונקלט במערכת האיתוראן. ללמדך, כי התרחשותם של שני המקרים גם יחד הינה התרחשות צפויה ואפשרית.

בביהמ"ש העיד אבי מדעי גם, כי "התובע היה מחובר לשירות של איתוראן [מיום 24/12/1996-י.מ.] עד 12/11/06 עד למועד גניבת המשאית" (ע' 28 ש' 15-16), וכי מיד לאחר קבלת הודעתו של התובע אודות גניבת המשאית נעשו נסיונות לאיתור המשאית ע"י צוות של איתורן אשר "הוקפץ" למקום וערך סריקות "מסביב ולכוון איזור הגישה לשטח הרשות הפלסטינית" (ע' 28 ש' 20-21), אך לא בשכונת ראס אל עמוד עצמה אליה נמנע הצוות מלהיכנס (ע' 28 ש' 22-23).

אין חולק גם, כי כשמונה חודשים לאחר אירוע הגניבה דנן (באוגוסט 2007) נגנבה, משאית אחרת בבעלותו של התובע, אשר גם בה היתה מותקנת מערכת מסוג "איתוראן", וכי גם באותו אירוע לא התקבלה כל התרעה במוקד איתוראן על הגניבה, אך למרות זאת העבירה הנתבעת לתובע את מלוא תגמולי הביטוח . משמע, כי גם לשיטתה של הנתבעת עצמה, אי קבלת קריאה במוקד איתוראן אין בה כדי לשלול בהכרח התרחשותו של אירוע גניבה ( בניגוד לאירוע הגניבה דנן, באותו אירוע לא טענה הנתבעת, כי התובע ביים את הגניבה, ואף אני אינני סבור כי התובע היה מביים גניבה של משאית נוספת , שעה שהוא מואשם בביום גניבה של משאית אחרת).

יש לזכור, כי מערכת האיתוראן במשאית דנן הותקנה בשנת 1996 (ואף לא כללה G.P.S.) , ובעדותו הבהיר אבי מדעי, כי מאז יוצרו דגמים משוכללים יותר, אשר נועדו לשפר את יכולת המערכת להתמודד עם פורצים "מתוחכמים". כמו כן יש לזכור, כי התקנת מערכת מסוג "איתוראן" כלל לא היוותה תנאי לכיסוי ביטוחי לפי הפוליסה, וכי המערכת הותקנה ע"י התובע מיוזמתו, על חשבונו ובנוסף לדרישות הפוליסה בענין אמצעי המיגון - עובדה נוספת המאששת את גרסתו של התובע, לפיה ידו לא היתה במעל (ודוק : אין זה סביר, שהתובע המשיך לשלם את דמי המנוי לחברת איתוראן, שעה שכל חפצו היה לנתק את המערכת על מנת לאפשר גניבת המשאית בבטחה).
כאן גם המקום לציין, כי הנתבעת כלל לא טענה, ומשכך ממילא לא הוכיחה, קיומו של מניע מצד התובע לביים את גניבת המשאית (כגון : צורך כלכלי)- עובדה נוספת המחלישה ללא ספק את גרסתה.

בנסיבות אלו, העובדה כי במוקד איתוראן לא התקבלה בזמן אמת התרעה אודות גניבת המשאית –אין בה, בכל הכבוד, כדי לעמוד לתובע לרועץ , ואין בה כדי לבסס כל מסקנה לרעתו.

ומכאן לענין סירובו של התובע להיבדק בפוליגרף :
הנתבעת טוענת, כי יש להסיק מסקנות מסירובו של התובע לעבור בדיקת פוליגרף. ואולם, טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון בפרשת המגן, שם נקבע, כי "הגם שלסירוב להיבדק בפוליגרף עשוי להיות ערך ראייתי כלשהו, לא תמיד יהיה בו כדי להשליך על מהימנות המבוטח. המשמעות שיש לייחס לסירוב להיבדק תשתנה בהתאם לנסיבות העניין ושיקול דעת בית המשפט" (כב' השופטת עדנה ארבל), קביעה המבוססת בין היתר על דברי כב' השופט א' גולדברג :
" אכן לעתים תהיינה לסירובו של המבוטח להיבדק בפוליגרף השלכות על הערכת מהימנותו.. אך אין מקום להפריז, אף בהליך אזרחי, בחשיבות הסירוב ואין לנתקו מיתר הנסיבות, כשממילא אין תוצאת הבדיקה מוכרת כאמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת"(ע"א 551/89 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' יעקב סדובניק, פ"ד מו (3) 158, 162 (1991)) .
ואמנם, בנסיבות ענייננו, לא מצאתי כי סירובו של התובע להיבדק בפוליגרף, יש בו כדי להשליך על מהימנות גרסתו.

סופם של דברים : חוזקן של עדויות העדים מטעם התובע, ההוצאות הרבות שהוציא התובע בגין תיקונים וטיפולים שונים שבוצעו במשאית (בין היתר באותו יום בו נגנבה), העובדה כי במשאית הותקנה מערכת מיגון מסוג איתוראן ע"י התובע ביוזמתו ומעבר לתנאי הפוליסה, הזריזות בה הודיע התובע הן למשטרה והן למוקד איתוראן על הגניבה, שיתוף הפעולה של התובע ושל נהג המשאית עם החוקרים מטעם הנתבעת, אי הוכחת מניע מצד התובע לביום הגניבה - כל אלו כשהם עומדים אל מול דלותן, שלא לומר אפסותן, של הראיות מטעם הנתבעת - מטים ללא ספק את מאזן ההסתברויות לטובת גרסתו של התובע.

כפועל יוצא מכך, יש לקבוע כי קמה זכותו של התובע לקבלת תגמולי הביטוח מהנתבעת בגין גניבת המשאית .

3.2 גובה הנזק
3.2.1 . שווי המשאית
על פי הפוליסה (נספח ב' לתצהיר התובע), שעור השיפוי המוסכם עומד על סך של 71,000 ₪ ובניכוי השתתפות עצמית בסך של 10,000 ₪ - על סך של 61,000 ₪.

התובע טוען, כי לסכום זה יש להוסיף ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 , הקובע כי במקרה של אי תשלום תגמולי הביטוח "שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב" למבוטח תוך 30 יום, מיום קבלת התביעה לתשלום תגמולי הביטוח - רשאי בית המשפט לחייב את המבטחת " בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל... בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28".

הטלת ריבית מיוחדת על המבטחת מסורה, אפוא, לשיקול דעתו של בית המשפט, ומותנית בכך שהמבטחת סירבה לשלם תגמולי ביטוח שלא היו שנויים "במחלוקת בתום לב".
בענייננו, סירובה של הנתבעת נעשה על רקע מחלוקת משפטית אמיתית, ולא מתוך נימוקי סרק וחסרי תום לב, אשר לא נועדו אלא כדי להתיש את המבוטח. משכך, אין הצדקה בנסיבות הענין לפוסק ריבית מיוחדת מכח סעיף 28 א לחוק חוזה הביטוח.

על כן זכאי התובע לתשלום סך של 61,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11/12/06 (יום האירוע ) ועד לפרעון.

3.2.2 הוצאות מימון רכישת משאית חלופית
התובע טוען כי בשל דחיית תביעתו לקבלת תגמולי הביטוח מהנתבעת הוא נאלץ ליטול הלוואת גישור מהבנק בסך של 60,000 ₪, בגינה חויב בעמלה בסך של 290 ₪ וכן בתשלום ריבית בסך של 575 ₪ .

כמו כן טוען התובע, כי ההלוואה נלקחה על ידו מתוך הנחה כי תוחזר על ידו בתוך זמן קצר, עם קבלת תגמולי הביטוח, אך בעקבות דחיית תביעתו ע"י הנתבעת הוא התקשה להחזיר ההלוואה, ונאלץ לשאת בריבית פיגורים, בסך כולל של "כ-אלפיים שקל לכל הפחות" .

טענתו של התובע בדבר החיובים בהם חוייב בגין עמלת הלוואה (בסך 290 ₪) ובגין תשלום ריבית (בסך 575 ₪) נתמכו בתדפיס של הבנק בענין פרטי ההלוואה (נספח י"ב לתצהירו) , ומשכך זכאי התובע לפיצוי בסך של 865 ₪ מהנתבעת בגין הוצאות אלו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11/04/07 (יום נטילת ההלוואה) ועד לפרעון.

אשר לטענת התובע בדבר החזרי התשלומים בגין ריבית הפיגורים בהם חוייב (בסך של כאלפיים ₪ לפחות) - לטענה זו לא הציג התובע כל ראיה, ומשכך דינה להידחות כבלתי מוכחת.

3.2.3 עגמת נפש
בגין ראש נזק זה עתר התובע בכתב התביעה לפיצוי בסך של 12,000 ₪.
סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971 מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק לא ממוני בשעור שייראה לו בנסיבות הענין. ככלל, אין אפוא כל מניעה לפסוק למבוטח, במקרים המתאימים, פיצויים בגין נזק בלתי ממוני שנגרם לו בשל הפרת חוזה הביטוח ע"י המבטח (י' אליאס, דיני ביטוח (תשס"ב-2002) כרך א' , עמ' 390, 390; ש' ולר, ביטוח-פירוש לדיני החוזים מיסודו של ג' טדסקי, עמ' 612). אמנם גם נזק בלתי ממוני, בדומה לנזק ממוני , טעון הוכחה , ואולם "בהקשר של סירוב שלא כדין לשלם תגמולי ביטוח נראה שנזק נפשי הוא צפוי או צריך להיחשב צפוי", שכן "כאשר מתרחש מקרה הביטוח ותשלום תגמולי הביטוח מעוכב שלא כדין, מסוכלת לחלוטין ציפייתו של המבוטח לשקט נפשי. תחת ליהנות מהעובדה שרכש ביטוח הוא נאלץ ליזום הליך משפטי, כדי לאלץ את המבטחת לשפותו" (ש' ולר, שם, 612).

בשים לב לכל הנסיבות ולכך שמדובר במחלוקת תמת לב, נראה לי כי סכום של 3,000 ₪ יש בו משום פיצוי סביר וראוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע עקב הפרת חוזה הביטוח (הפוליסה) שהביאה לעיכוב בתשלום תגמולי הביטוח.

4. סוף דבר
4.1 התביעה מתקבלת ברובה הגדול.
כפועל יוצא מכך מחייב הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן:
61,000 ₪ שווי תגמולי הביטוח בגין אירוע הגניבה (בניכוי ההשתתפות
העצמית בסך 10,000 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11/12/06 (יום האירוע ) ועד לפרעון.
865 ₪ בגין הוצאות מימון רכישת משאית חלופית בצירוף הפרשי
הצמדה וריבית מיום 11/04/07 (יום נטילת ההלוואה) ועד לפרעון.
3,000 ₪ בגין עגמת נפש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד
לפרעון.

4.2 בשים לב הוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בשים לב לתביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, כדלקמן:
1,068 ₪ בגין אגרת משפט (מחצית ראשונה) בצירוף הפרשי הצמדה
וריבית מיום התשלום (27/12/07 ) ועד לפרעון.
1,109 ₪ בגין אגרת משפט (מחצית שניה ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית
מיום התשלום (05/03/09 ) ועד לפרעון.
500 ₪ בגין הוצאות עדותם של העד הייתם אבו רמוז (250 ₪) וואסף
נטאשה (250 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11/03/09 ועד לפרעון בהתאם להחלטה מאותו יום (ראה עמ' 21, 24 לפרוטוקול) .
10,000 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון.

5. מצטער ומתנצל בפני בעלי הדין וב"כ על העיכוב המתן פסק הדין, אשר נבע מעומס עבודה.

6.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח גניבת ציוד

  2. ביטוח גניבת נגרר

  3. ביטוח גניבת מכולה

  4. ביטוח גניבת משאית

  5. ביטוח גניבת חפצים

  6. ביטוח גניבה במפעל

  7. ביטוח גניבת סחורה

  8. ביטוח גניבת בובקט

  9. אי התקנת אזעקה בעסק

  10. ביטוח גניבת מחשבים

  11. ביטוח גניבת מחפרון

  12. ביטוח גניבה מחניון

  13. ביטוח גניבת תכשיטים

  14. ביטוח גניבת טייפ רכב

  15. ביטוח גניבה אתר בניה

  16. ביטוח גניבה של משאית

  17. ביטוח גניבת רכב מסחרי

  18. ביטוח גניבת רדיו לרכב

  19. ביטוח גניבת רכוש דירה

  20. ביטוח גניבת מנוע סירה

  21. ביטוח גניבה פריצה ושוד

  22. ביטוח גניבת רכב פרמיות

  23. ביטוח גניבת רכב משועבד

  24. ביטוח גניבת רכב מפתחות

  25. ביטוח גניבת רכב מחניון

  26. ביטוח גניבת מצלמת וידאו

  27. ביטוח גניבת רכב עם מפתחות

  28. ביטוח גניבת רכב מחיר מחירון

  29. ביטוח גניבת רכב מפתחות בכספת

  30. ביטוח גניבת רכב מהחניה בעבודה

  31. ביטוח אלומה לחבר מושב

  32. אזעקה לא תקינה ביטוח גניבת רכב

  33. ביטוח גניבת רכב מחירון יצחק לוי

  34. ביטוח גניבת מכונית הסכם פוליגרף

  35. ביטוח גניבת מכונית חניה ליד הבית

  36. ביטוח גניבת רכב ירידת ערך תאונות קודמות

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון