ביטוח גניבת מחפרון

הקדמה:
בפנינו תובענה לתשלום תגמולי ביטוח בעטיה של גניבת מחפרון.
התובע היה בעלים של מחפרון מדגם JCB3D שנת ייצור 1988 שמספרו 126-463 (להלן: "המחפרון"), אשר בזמן הרלוונטי לתביעה היה מבוטח אצל הנתבעת לפי פוליסת ביטוח ציוד מכני והנדסי בת תוקף שמספרה 41026232/94 (להלן: "הפוליסה"), אשר ביטחה את המחפרון, בין היתר, כנגד סיכון הגניבה, בתנאים הקבועים בה.
לפי כתב התביעה, בלילה שבין 20/5/95- 21/5/95 נגנב המחפרון בידי אלמוני, עת חנה באתר עבודה בשכונת "אורות" באור עקיבא (להלן: "האתר"), שם הועסק התובע ע"י חברת אחים עומר בניה בע"מ (להלן: "החברה").
התובע פנה לנתבעת בדרישה לפצותו בגין גניבת המחפרון מכוח הפוליסה, אך דרישתו זו נדחתה מהנימוק שהמחפרון לא היה תחת שמירה כמתחייב מתנאי הפוליסה. ומכאן תביעתו לקבלת תגמולי הביטוח. התובע טען כי בעת הגניבה, המחפרון היה נתון תחת שמירת חברת ש. ניר הצפון בע"מ - צד ג' מס' 1 - שסיפקה שירותי שמירה בשכר לכל האתר.
לטענת התובע, כשנה וחודשיים לאחר הגניבה, הוא מצא את המחפרון ברשות צד ג' מס' 2, במצב לא תקין ונזקים רבים בו, ובשל כך הוא - התובע - מכר אותו. התובע סמך את תביעתו על חוות דעת של השמאי ח'אלד סלאמה המפרטת את הנזקים שנמצאו במחפרון, וביקש מהנתבעת לשפותו בגין ירידת ערך המחפרון, ובגין הנזקים שנגרמו בו מרגע גניבתו ועד מציאתו.
הנתבעת בהגנתה כפרה בחבותה בטענה כי התובע לא עמד בתנאים לכיסוי ביטוחי מפני גניבה בכל הנוגע לצורך בקיום שמירה, ברם במסגרת סיכומיה הוסיפה וטענה כי במהלך שמיעת העדויות עלה החשד שידו של התובע היתה במעל והוא - למעשה - היה מעורב ב"גניבת" המחפרון שלו, ובשל כך, הסתמכה הנתבעת בסיכומיה גם על טענה זו - שהתובע לא הוכיח שידו לא עזרה בגניבה - וגם מסיבה זו, כך לטענתה, דין התביעה להידחות.
הצדדים השלישיים:
הנתבעת שלחה הודעת צד ג' כנגד חברת ש. ניר הצפון בע"מ, צד ג' מס' 1, (להלן: "חב' השמירה"), בטענה שאם חברה זו אכן הופקדה על שמירת המחפרון כטענת התובע, הרי שמוטלת עליה אחריות בהיותה שומרת בשכר ועל כן זכאית הנתבעת לשיפוי ממנה בכל סכום שתחוייב בו לטובת התובע.
חב' השמירה הכחישה כי נטלה על עצמה התחייבות לשמירת המחפרון וטענה כי אין עליה כל חבות.
בנוסף, שלחה הנתבעת הודעת צד ג' כנגד הצדדים השלישיים מס' 2 ו-3 אשר לטענתה החזיקו במחפרון הגנוב, כל אחד בתורו, בידיעה ברורה שהוא גנוב וגרמו לו אותם נזקים שהתובע דורש עתה פיצוי בגינם.
צג ג' מס' 2 טען כי לא ידע שהמחפרון היה גנוב עת החזיק בו וכי הוא רכש אותו מצד ג' מס' 3בתום לב
ובתמורה ושלח בתורו הודעת צד ג' כנגד צד ג' מס' 3 - צד ד' - בה טען כי צד ד' מכר לו את המחפרון בידיעה שהוא גנוב ועל כן חייב לשפותו בכל סכום שיחוייב בו, ככל שיחוייב.

הצד השלישי מס' 3 - צד ד' - לא התגונן מפני שתי ההודעות.

גירסאות בעלי הדין:
מטעם התובע העיד עומר יוסף מחאמיד, השמאי ח'אלד סלאמה והתובע עצמו. מטעם צד ג' מס' 2 העיד צד ג' מס' 2 בעצמו. הנתבעת וצד ג' מס' 1 לא הביאו עדים מטעמם, ואילו צד ג' מס' 3 לא השתתף בדיון כלל ועיקר, אף שזומן בידי הנתבעת.
עדי התביעה:
עדות עומר מחאמיד:
עד התביעה עומר מחאמיד (להלן "עומר") הינו אחד ממנהלי החברה (חברת האחים עומר מחאמיד), אשר ביצעה את העבודות באתר העבודה. לדבריו, החברה התקשרה עם התובע -כקבלן משנה - לשם ביצוע עבודות חפירה באתר, התובע התחיל בעבודתו וכשלושה ימים לאחר מכן הודיע לו כי המחפרון נגנב מהאתר. [ב"כ התובע הציג באמצעות העד העתק מדף חשבון שמאשר כי התובע עבד באתר בימים 17/5/1995 עד 19/5/1995 וכן העתק מהשיק ששולם לתובע בגין ביצוע עבודות אלו (מוצגים ת/2 ות/3)].
בעדותו, עומר מסר כי התובע התנה את תחילת עבודתו בכך שיתאפשר לו להחנות את המחפרון ולאכסנו באתר, כיוון ריחוק מקום מגוריו, וכי הוא השיב לתובע שאין התנגדות מטעמו, שהתובע יחנה את המחפרון באתר תחת השמירה הקיימת, אם השומר מסכים לכך.
עומר אישר כי האתר כולו, על כל תכולתו, היה תחת שמירה שחב' השמירה [ב"כ התובע הציג באמצעות העד חשבונית המתעדת את הסכומים ששילמה החברה לחב' השמירה עבור שירותי השמירה (מוצג ת/1)]. לדבריו, נחתם חוזה בכתב בינו לבין חב' השמירה, אך הוא לא הביאו לביהמ"ש כיוון שקיבל את ההזמנה לדיון רק יום אחד קודם לכן ולא ידע מדוע זומן. לגירסתו, הוא היה בקשר עם חב' השמירה אם כי לא ניהל מו"מ עמה לקראת החתימה על חוזה השמירה, ומי שעשה כן היה מהנדס החברה. לדבריו, השמירה כללה את כל המבנה עם כל הציוד והרכוש באתר וכי היתה הבנה עם חב' השמירה שהיא חייבת לשמור על כל הציוד שעובד באתר. העד מסר שבאתר נמצאו כלים שלו בנוסף לכלים של קבלני המשנה אך לא היו מחפרונים אחרים. עומר הוסיף ומסר כי באתר נכח שומר, אותו הוא לא הכיר אישית מאחר וחב' השמירה נהגה להחליף שומרים באתר בתכיפות.
התובע:
התובע מסר כי בעת הרלוונטית הוא היה הבעלים של המחפרון והוא עבד באתר של חברת האחים עומר. לדבריו, ביום 19/5/1995 בסביבות השעה 16:00, החנה את המחפרון בתוך האתר שבו חנה כל הציוד הכבד והקל של החברה ושל קבלני המשנה, לפי עדותו, האתר היה מגודר ותחת שמירה, דרך את האזעקה במחפרון, נעל את הדלת, ראה שיש שמירה ונסע הביתה. באותו לילה נגנב המחפרון ולמחרת הגיש התובע תלונה במשטרה בדבר הגניבה.
לגירסתו, אין הוא מוכן לעבוד באתר כלשהו מבלי לוודא שיש שמירה במקום ולכן עוד לפני שהתחיל לעבוד, שאל את עומר אם יש שמירה באתר וזה מסר לו כי השמירה מבוצעת ע"י חברת שמירה ולא באמצעות שומר פרטי וכי השמירה משתרעת על כל הציוד שבחצר והשניים סיכמו שהשומר ישמור גם על המחפרון, ובלשונו, כך העיד התובע:

"שאלתי את השומר ואמרתי לו שאם הוא לא מסכים לשמור לי על הכלי, אז אני מזמין גרר ולוקח את הכלי שלי מהאתר והוא אמר לי שבסדר, שהם שומרים על כל האתר וישמרו גם על הכלי שלי".
(ש' 9-7 בעמ' 26 לפרוטוקול).

בנוסף, הטעים התובע כי לא היה מסכים לבצע את העבודות אם השומר היה משיב לו כי אינו מוכן לשמור על המחפרון. לדברי התובע, שמו של השומר הוא "עיאט" אך הוא אינו מכיר אותו אישית.
אדגיש כאן שחב' השמירה לא הביאה מטעמה שום עד, אף לא את השומרים ששמרו באתר ואשר פרטיהם רשומים ברישומיה, לא סתרה - ואף לא ניסתה לסתור - את דברי שני העדים הנ"ל, עומר והתובע, לרבות העובדה שחב' השחמירה התחייבה לשמור על כל האתר ועל כל תכולתו, לרבות המחפרון של התובע.
התובע פנה לנתבעת בדרישה לפצותו בגין גניבת המחפרון אך דרישתו זו נדחתה ביום 8/11/1995, בנמקה זאת שהמחפרון לא היה תחת שמירה כמתחייב מתנאי הפוליסה.
לגירסת התובע, הוא לא הפסיק לחפש אחר המחפרון מיום גניבתו - בייחוד משלא קיבל תמורותו מהמבטחת - ואף החזיק את רשיון המחפרון בארנקו. בחודש 7/96 באחת הנסיעות שלו באיזור חיפה עם חברו, ביציאה הדרומית לעיר, הבחין במחפרון שחנה בסמוך לבית קברות כפר סמיר, וחשד שמא זה המחפרון הגנוב שלו ועצר. לדבריו, חשדו התעורר כי הוא זיהה את המחפרון שלו ולכן חיפש ומצא שריטה וריתוך שריתך במו ידיו וכך ווידא שבמחפרון שלו מדובר.
התובע פנה לאדם שנכח ליד המחפרון, ביקש ממנו לפתוח את מכסה המנוע ובדק את מספר המנוע ואת מספר השלדה או אז התברר לו שזהו המחפרון שלו. הוא הבחין בשני מספרי שלדה האחד ישן שהוא המקורי והשני חדש שהגנבים זייפו. הוא התקשר למע"צ והופנה לציון, הבוחן שאחראי על הגניבות במע"צ, וזה בא למקום ושניהם יחדיו בדקו את המחפרון.
לטענתו צד ג' מס' 2 מסר לו שהוא רכש את המחפרון מאדם מכפר קאסם - צד ג' מס' 3 - והראה לו את
הרשיונות שהחזיק בהם שהיו על שמו של הבחור מכפר קאסם, צד ג' מס' 3, ואילו הביטוח היה על שמו שלו - צד ג' מס' 2. התובע הודיע מיד למשטרת חדרה ולפי הוראות המשטרה העביר את המחפרון לתחנת חדרה.
לדבריו, מיד נוכח לגלות - ויזואלית - כי נגרמו נזקים כבדים למחפרון בזמן שהיה גנוב ועל כן הזמין שמאי רכב, ח'אלד סלאמה, אשר בדק את המחפרון בתאריך 18/9/1996 והעריך את הנזקים שנגרמו לו בסכום של -.55,500 ₪. במטרה להקטין את נזקיו, מצא התובע כי נכון למכור את המחפרון ללא תיקון ואכן בתאריך 20/1/1997 מכר אותו בסכום של -.20,000 ₪.

עדות צד ג' מס' 2:
צד ג' מס' 2 העיד בעצמו, הוא מסר כי בחודש 6/95 רכש מצד ג' מס' 3 מחפרון בעל תעודת רישום במע"צ שמספרה 0-46097 (נספח ו' למוצג ת/8) שהיה רשום על שם צד ג' מס' 3. לטענתו, לאחר שקנה את המחפרון ושילם את מלוא המחיר ביטח את המחפרון בפוליסת ביטוח על שמו בחברת כלל (נספחים א' ו-ב' למוצג ג/1).
לדבריו, הוא לא ידע כי מספר הרישום של המחפרון היה 126-463 וכי תעודת הרישום שמסר לו צד ג' מס' 3 מתייחסת למחפרון אחר. כך שלטענתו, הוא נפל קורבן למעשה מרמה וזיוף מצד ג' מס' 3 שמכר לו מחפרון גנוב.
צד ג' מס' 2 מסר כי הוא רכש את המחפרון בסך של -.45,000 ₪ ולא בסך של -.60,000 כפי שמסר בהודעתו במשטרה (בהודעתו במשטרה מיום 16/7/1996 מסר כי הוא רכש את המחפרון בסך של -.60,000 ₪ ושילם לצד ג' מס' 3 -.40,000 עד מסירת ההודעה).
לדבריו, הוא לא בדק את המחפרון לפני שרכש אותו אך מצבו היה "בסדר". הוא ביצע מעט עבודות במחפרון כי היה חדש בענף והוא עסק בחפירת קברים. כשרכש את המחפרון לא בדק אם מספר השלדה והמנוע של המחפרון תואמים את המספרים המופיעים ברשיון כי הוא האמין לצד ג' מס' 3 למרות שהוא לא הכיר אותו מקודם. הוא לא העביר את הבעלות במחפרון על שמו כיוון שצד ג' מס' 3 אמר לו שהמחפרון מהשטחים וכי הוא "יסדר את הכל" ואח"כ יעביר את הבעלות על שמו. לטענתו, צד ג' מס' 3 אמר לו שיש "בעיות" עם המחפרון והוא לא התעניין מהן הבעיות.

עם גמר תוקף תעודת הרישום של המחפרון, בחודש 6/96, הוא השבית אותו ופנה לצד ג' מס' 3 בבקשה כלהלן:

"שיסדר את הבעיות ואז הוא הביא לי רישיון אחר והוא ביקש ממני לעשות מספר שחור על הכלי ולנסוע עם המספר המזוייף עד לסידור סופי של הבעיות ואני אכן עשיתי מספר מזוייף אבל לא נסעתי עם המחפרון. אני התעניינתי עם עבד (צד ג' מס' 3) למה הוא מביא לי רישיון אחר ומבקש שאני אזייף את מספר הרישוי של המחפרון, הוא אמר לי שיש בעיות ואני הסתפקתי. אני לא הודעתי למשטרה".
(ש' 20-15 בעמ' 36 לפרוטוקול)

צד ג' מס' 2 הוסיף כי גם לאחר שצד ג' מס' 3 ביקש ממנו לזייף את המספר הוא לא חשד שהמחפרון גנוב אם כי חשד שיש בעיה רצינית עם המחפרון. לטענתו, לאחר שזייף את המספר הפסיק להשתמש במחפרון והשאירו ליד בית הקברות והמשיך לחפור קברים ביד.
לדבריו, בחודש 7/96 הגיע התובע ביחד עם אדם נוסף אליו ליד בית הקברות ואמר לו שהוא מעוניין לרכוש את המחפרון וביקש לראות אותו. לאחר שבדק התובע את המחפרון הודיע לו כי הוא חושד שזהו מחפרונו הגנוב. התובע הזמין מישהו לבדוק את המחפרון ובאותו יום התניעו את המחפרון ונסעו לחדרה מבלי לגרור את המחפרון.
לגירסתו, כעבור יומיים, התקשר אליו התובע ואמר לו כי הוא מוכן לגמור את העניין אם ישלם לו 60,000 ₪. ואחרי כמה ימים יזם התובע פגישה עם צדדי ג' מס' 2 ו- 3 ואז צד ג' מס' 3 מסר כי כנראה המחפרון זוייף בשכם, ובכל זאת ביקש התובע שישלמו לו 60,000 ₪.
לדידו, אין אמת בטענות שהוא גרם נזק למחפרון ולטענתו הוא שמר על המחפרון וטיפל בו באופן סביר.

מהימנות העדים:
עדי התובע:
התובע והעד מטעמו - עומר - מסרו בפני עדות עקבית ומהימנה, הם נחקרו בחקירה נגדית ארוכה שהקיפה את השאלה שבמחלוקת על כל נדבכיה. חקירה נגדית זו התנהלה - כזכור - לאחר חלוף כשש שנים מאז קרות מקרה הביטוח ולמרות זאת הם עמדו איתנים ואמינים באותה חקירת שתי וערב צולבת, שלא היה בה כדי להסיט את עדויותיהם ממסלולן הראשי בכל הנוגע לשאלה שבמחלוקת.
עדותו של התובע היתה אמינה וקונסיסטנטית. והעד מטעמו - עומר - מסר גירסה שהזינה את גירסת התובע באשר להתרחשות מקרה הביטוח וקיום השמירה והשתלבה עמה כהרכבת פסיפס.
גם עדותו של צד ג' מס' 2 מוסיפה ומחזקת את גירסת התובע.
לדידו של ב"כ הנתבעת, טענת התובע כי הוא מצא את המחפרון באקראי אינה מתקבלת על הדעת וכי הדבר מעיד כי היה לתובע מידע מוקדם על מקום הימצאות המחפרון. איני רואה עניין זה עין בעין עם ב"כ הנתבעת, הרי התובע העיד על עצמו שחיפש את המחפרון הגנוב מאז גניבתו ואף החזיק את רשיון המחפרון בארנקו (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 1) דבר המתיישב עם השכל הישר, טבעי שאדם שנגזל ממנו מחפרון שעבד עמו ימשיך לחפשו בתקווה שאי פעם ימצאו ויזהה אותו מני רבים, בייחוד כאשר חב' הביטוח מסרבת לשלם לו את סכום
הביטוח. לא זו אף זו, אם היה התובע מעורב במעשה גניבת המחפרון, לא היה עליו לטרוח ולחפש את המחפרון, שכן הסיטואציה בה לא יימצא המחפרון כלל עדיפה מבחינתו, היות והיא מזכה אותו בפיצוי עבור מלוא מחיר המחפרון ולא רק עבור ירידת ערכו, או עבור הנזקים עם כל בעיות ההוכחה שבדבר, מה גם שאילו אכן, כטענת הנתבעת, לתובע יש יד ורגל בביום הגניבה, הרי יש להניח שלא היה ממתין כשנה וחודשיים עד ש"מוצא" את המחפרון.
ב"כ הנתבעת הצביע על "סתירות" כביכול בגירסת התובע, מהם ביקש ללמוד על כרסום בגירסת התובע ובאמינותו, ואף להסיק כי התובע ביים את גניבת המחפרון בכוונה להונות את הנתבעת.
בנדון זה מצאתי להדגיש שהנתבעת מצאה אי דיוקים בגירסאות התובע, ככל שהדבר נוגע לשלב של מציאת המחפרון, להבדילו מהשלב של גניבתו, ומנסה להשליך אחורה על שלב הגניבה ולטעון כי סתירות בגירסה בעניין מציאת המחפרון משמעה שהתובע הוא שגנב את המחפרון.

"הסתירות" והאי דיוקים עליהם מצביע ב"כ הנתבעת בסיכומיו אינם במהות ומרכז עדות התובע, כמו כן דומני שבין אותם אי דיוקים ובין המסקנה כי שיקר התובע עת העיד שהמחפרון נגנב, המרחק הוא גדול - גדול מאוד.
ב"כ הנתבעת טען שהתובע מסר 5 גירסאות שפירט בהן כיצד גילה את המחפרון הגנוב והוא מפנה לכתב התביעה, חוות דעת השמאי, תצהירו של התובע, הודעתו במשטרה (חלק ממוצג נ/2) ועדותו בפני. הסתירות להן טוען ב"כ הנתבעת הינן פריפריאליות והסברן טמון בנסיבות גבייתן. גירסת התובע בהודעתו במשטרה, בתצהירו ובביהמ"ש הינן כמעט זהות והן מחייבות לענייננו - זאת להבדיל מהגירסאות האחרות שאינן בגדר עדות תחת אזהרה. "הסתירות" כביכול בין גירסתו של התובע במשטרה לבין זו שנמסרה בפני הן שוליות ומתגמדות לאור העובדה כי התובע העיד בפני ביהמ"ש כעובר 4 שנים מיום מסירת הודעותו במשטרה. נהפוך הוא, אלמלא אי דיוקים אלה הייתי חושד שמא התובע התכונן והתאים את עדותו בפני להודעתו במשטרה. יתר על כן, גירסת התובע אודות אופן מציאת המחפרון זכתה לתימוכין חיצוני ואובייקטיבי מגירסתו של צד ג' מס' 2 שמסר גירסה כמעט זהה לגירסת התובע.
התרשמתי כי התובע הינו אדם קרתני, פרובינציאלי ונעדר תחכום, שמצא את עצמו מתרגש במעמדו בפני ביהמ"ש ולא ידע לספר את סיפורו המלא במקשה אחת אלא שחררו טיפין טיפין, בתשובות לשאלון.
אך אין הדבר גורע מאמינותו ומהעובדה כי הוא סיפר את אותה האמת שהוא זכר. סבורני כי אין זה הוגן והגיוני לדרוש מהתובע כעד, לזכור כל חלקיק פרט במדוייק. זהו טבעו של אדם, אירוע טראומאטי עומד במוקד זכרונו כאשר סביבו מתרחשים אירועים שוליים וככל שעובר הזמן אירועים אלה נשמטים מזיכרונו ובעת התאמצות לזכור, מתחיל האדם להיזכר מעט כאן ומעט שם, ומתחיל אף להשלים - מדמיונו - לפעמים, את אשר זכרונו מחסיר.
כאמור, עצם מציאת המחפרון על ידי התובע יש בה מעשה נגד האינטרס שלו כאשר מיד עם מציאתו עירב את המשטרה. יש להניח שאדם שידו מגואלת במעשים לא חוקיים, ירצה להרחיק את עצמו מעירוב המשטרה.
סיכומו של דבר, עדי התביעה מסרו בפני עדות עקבית בעיקרה ובמהותה שבעיני היא אמינה ומהימנה ואני קובע שהוכח - במידה הנדרשת במשפט אזרחי - שהמחפרון נגנב על ידי מאן דהוא, ללא קשר לתובע עצמו.
אי הדיוקים עליהם משליך ב"כ הנתבעת את יהבו הנוגעים לשלב מציאת הרכב, אין בהם די לקבוע שהם מוטטו את עדות התובע וגרמו לקריסת הגירסה העובדתית הטמונה בה. קל וחומר אין בהם להוביל למסקנה פוזיטיבית לפיה ידו של התובע השתתפה באירוע הגניבה.
העדות של צד ג' מס' 2:
כאמור, צד ג' מס' 2 מסר בפני גירסה כמעט זהה לגירסת התובע אודות אופן מציאת המחפרון. אני מאמין לצד ג' מס' 2 וסבורני כי הוא מסר את הדברים כהווייתם היות ולא היה לו כל אנטרס להעלים עובדות בנקודה זו, מה גם שהוא מסר גירסה שיש בה לא מעט דברים שאינם משרתים את האינטרסים שלו.
לא כך הם פני הדברים באשר לחלקים האחרים מעדותו של צד ג' מס' 2 שהינם ברי השפעה ישירה על חלקו באחריות לנזקים שנגרמו למחפרון, שם הוא ניסה להציג את עצמו כהדיוט תם לב שנפל קורבן למעשה מרמה וזיוף מטעם צד ג' מס' 3. אולם, מעדותו ניתן ללמוד כי הוא ידע שהמחפרון שקנה מצד ג' מס' 3 גנוב או במקרה הטוב, עצם את עיניו. התנהגות צד ג' מס' 2 תמוהה ורחוקה מלהיות התנהגות של אדם נקי כפיים: הוא טען כי הוא לא בדק אם מספר השלדה והמנוע תואמים את המספרים המופיעים בתעודת הרישום ממע"צ שנמסרה לו עם המחפרון. הסכים לבקשת צד ג' מס' 3 ולא העביר את המחפרון על שמו למרות שלטענתו הוא שילם את מלוא תמורתו - למרות שלא ידע לנקוב בסכום מדוייק - זאת כי צד ג' מס' 3 אמר לו שיש "בעיות" עם המחפרון שהיה בשטחים. הוא אף שיתף פעולה עם צד ג' מס' 3 וזייף לבקשתו את מספר המחפרון!
בנסיבות שפירטתי, אינני מאמין לטענתו כי הוא שמר על המחפרון וטיפל בו באופן סביר. למסקנה זו הגעתי גם על סמך נספח ג' למוצג ג/1. מסמך זה הינו "הודעה על אי שימוש רכב" ממשטרת ישראל מיום 3/2/1996 בו מצויין כי לאחר בדיקה נמצאו ליקויים רבים במחפרון ורישיון הרכב בוטל.
עדותו של צד ג' מס' 2 בעניין שימור המחפרון והטיפול בו, לא הותירה בי רושם אמין. הוא התגלה כאדם שמשליך את תוצאות מעלליו על אחרים ומנסה להרחיק את עצמו מהעובדה שהחזיק מדעת במחפרון הגנוב ולא בוחל בשקרים לשם כך.

הוכחת מקרה הביטוח:
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנטל השכנוע של הוכחת מקרה הגניבה. בעוד שהתובע טען באופן נחרץ כי נטל השכנוע במקרה דנן מוטל על הנתבעת טענה הנתבעת מאידך כי נטל השכנוע מוטל דווקא לפתחו של התובע.

אתעכב קמעא על שאלת נטל השכנוע בשל מורכבותה.
שאלת נטל השכנוע מתעוררת על רקע סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 אשר קובע כלהלן:

"נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו."

כלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" אך ההקצאה של נטלי השכנוע בתביעות בגין תגמולי ביטוח זכתה להתייחסות הטרוגנית בפסיקת ביהמ"ש העליון. ניתן לזהות שלוש גישות בסוגיה זו: גישת כב' השופטת נתניהו, גישת כב' השופט גולדברג וגישת כב' הנשיא שמגר (כתוארו דאז) כאשר הגישה של כב' השופטת נתניהו היא שזכתה להיות הלכה מחייבת, כפי שעוד אבהיר בהמשך.

גישת כב' השופטת נתניהו הולכת בעקבות המשפט האנגלי וקובעת כי מקרה הביטוח כמתואר בכתב התביעה הינו עילת התביעה של המבוטח וכזה, על התובע לשאת בנטל השכנוע של הוכחת מרכיביו. כב' השופטת נתניהו עורכת אבחנה בין סוגי הביטוחים השונים, לדידה, כשמקרה הביטוח עניינו סיכונים הנגרמים במעשה מכוון בידי אדם - כגון: פריצה, גניבה, שוד וסיכוני ים - נטל השכנוע יהיה מוטל על המבוטח על שני יסודותיו - החיובי והשלילי, כקביעתה בע"א 391/89 וייסנר נגד אריה, כלהלן:


"ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא בטוח של סכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין תשל"ז-1977 (ראה MACGILLVRAY & PARKINGTON שם בפסקא 1931 ע' 867). גניבה על פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל". כך גם שוד ופריצה, שהגניבה היא אחד מהיסודות שלהם לפי הגדרתם בסעיף 402 ובסעיף 407. הם אינם מתיישבים לכן עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לפיכך על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו... השלילה במקרים אלה שמניתי אינה חריג לאחריות של המבטחת, שעליה להוכיחו. השלילה היא מרכיב של "מקרה הבטוח", שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח".
(ההדגשה שלי - ע.ע.)
(ע"א 391/89 וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(1) 837 עמ' 851)

גם גישתו של כב' השופט גולדברג גורסת כי הנטל להוכיח שהמבוטח לא גרם לקרות מקרה הביטוח במתכוון מוטל על המבוטח בהיות הדבר חלק מעילת התביעה וממקרה הביטוח, ברם, בשונה מדעת כב' השופטת נתניהו, כב' השופט גולדברג אינו מבחין בין סוגי הביטוח השונים, ובלשונו:

""מקרה ביטוח", בו נגרם נזק בן פיצוי לפי פוליסת ביטוח, שולל מניה וביה מקרה בו נגרם הנזק במתכוון על ידי המבוטח, תוך כוונה לזכות בתגמולי הביטוח. היסוד לכל עיסקת ביטוח הוא שהנזק מקרי, ולמבוטח לא תהא יד זדונית בו. סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (שהוא, כדעת חברתי כב' השופטת נתניהו, בגדר דין מהותי ולא כלל ראייתי), מבטא את הרעיון האמור לעיל, ופוטר את המבטח מחבותו אם נגרם "מקרה הביטוח" במתכוון בידי המבוטח או בידי המוטב. אכן, מכנה סעיף 26 גם מקרה כזה כ"מקרה ביטוח", אולם יש להבין ביטוי זה כבא לתאר מצב עובדתי בלבד, ואין להבין ממנו כי גם גרימת נזק מכוונת, על ידי המבוטח או המוטב, נכנסת לגדרו של הארוע הביטוחי.
פועל יוצא מדברינו, שאם תובע המבוטח את תגמולי הביטוח על פי הפוליסה, עילת תביעתו היא כי ארע מקרה הביטוח המזכה אותו בתגמולי הביטוח, ובכלל זה טוען הוא מכללא את העובדה כי ידו שלו לא היתה בגרימת הנזק במתכוון. משטוען המבטח כי המבוטח גרם במכוון את הנזק, הריהו מכחיש בכך את עצם קרות מקרה הביטוח, ולפיכך הנטל על התובע להוכיח את תביעתו, ובכלל זה את קרות מקרה הביטוח, קרי: כי לא הוא שגרם לנזק במתכוון...גישה זו מביאה אותי למסקנה כי אין מקום להבחנה בין סוגי הביטוח, שבכולם גלום, כאמור, אותו רעיון כי מעשה זדוני מצד המבוטח, אינו נכלל בגדר הארוע הביטוחי..."
(ההדגשה שלי - ע.ע.)
(ראו פרשת ויסנר לעיל בעמ' 861).

ואילו לפי גישת כב' הנשיא שמגר (כתוארו דאז), על המבוטח נטל הוכחת מקרה הביטוח ואילו על המבטח להוכיח את הסייגים, כך שנטל ההוכחה שמקרה הביטוח נגרם במתכוון לעולם מוטל על שכמו של המבטח בהיותו תניית פטור ככל תניית פטור שעל המבטח לעמוד בנטל הוכחתה. גישתו זו הוא ביטה בפרשת סיני, בזה הלשון:


"העברת נטל השכנוע בדבר קיום חריג אל המבטח מתיישבת עם הגיונם של דברים. במקרה הרגיל, אין אדם פורץ אצל עצמו. מי שמכיר את המציאות בעולם הפשע יודע, כי מספר הפריצות כפשוטן הוא רב ביותר וכי הרוב המכריע של התביעות לתשלומי הביטוח עקב פריצות מוגשות ביושר ובתום לב. לפיכך, משמבקש המבטח לטעון לקיומו של חריג - אחרי שהוכחה תמונה עובדתית אובייקטיבית של פריצה ועוד באישור משטרתי - עליו לשכנע בצדקת גירסתו לפיה המבוטח ביים פריצה... במציאות הקיימת, הרוב המכריע של התביעות עקב פריצות אינן מוגשות על ידי מי שפרץ אצל עצמו, קרי, ביים פריצה. אם מבקש המבטח לסתור הנחה זו, מחובתו להרים את נטל השכנוע".
(ההדגשה שלי - ע.ע.)

(ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(5) 661 בעמ' 681).


המחלוקת בין שלושת הגישות באה לידי ביטוי בפרשת סיני לעיל, כב' השופטים גולדברג ונתניהו חזרו על גישותיהם. לשופטת נתניהו הצטרף כב' השופט אור, הנשיא שמגר פירט את גישתו דלעיל, ואילו כב' השופט מלץ נמנע מלנקוט עמדה בסוגיה. אך בעניין סיני סברו כל השופטים שהמבוטח הרים את הנטל שהיה מוטל עליו, ולכן גם המחלוקת בעניין סיני לא הוכרעה באופן סופי בסופו של דבר (ע"א 5329/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ביאטריס אברהם תק-על 94 (2), 1932).
בענייננו ניסה התובע להיאחז בגישת הנשיא שמגר ולהציגה כגישה הדומיננטית בפסיקה אך ברי כי לא כך הם פני הדברים. יתרה מזו, לא אחת הפנה התובע לפסקי דין הדנים בנטל השכנוע בפוליסה מסוג "כל הסיכונים" לשם תמיכה בטענתו, זאת כאשר ברור כי הפוליסה נשוא התביעה אינה מסוג זה אלא מסוג "ביטוח ציוד מכני והנדסי".
מאידך טענה הנתבעת כי ההלכה החד משמעית בנושא נטל השכנוע היא זו שנפסקה מפי כב' השופטת נתניהו, אך כפי שברור מהסקירה לעיל, ההלכה רחוקה מלהיות חד משמעית.
שאלת נטל ההוכחה לא נדונה בפסיקת ביהמ"ש העליון לאחר פרשת סיני אך הלכה למעשה גישתה של כב' השופטת נתניהו אליה הצטרף כב' השופט אור נתפסה כמחייבת בחלק מפסיקת בתי המשפט המחוזיים והשלום (ראה למשל ע"א (חיפה) 4742/97 תופיק כבהה נ' אריה חברה ישראלית תק-מח 98(2), 948). כשלעצמי, לא אתיימר להכניס את ראשי במקום בו נחלקו שופטי העליון היות ושבענייננו שוכנעתי כי המחפרון אכן נגנב וכי ידו של התובע לא היתה בגניבה, אך אומר כי דעתי כדעת כב' השופטת נתניהו.
התובע הניח בפני תשתית עובדתית ראויה ומספקת להוכחת היסוד החיובי במקרה הביטוח- העובדה כי המחפרון נגנב (ולמעשה אף אחד מבעלי הדין לא טען אחרת) והן להוכחת היסוד השלילי שהוכחתו נדרשת לגישת כב' השופטת נתניהו - שכזכור מחמירה עם התובע - שהגניבה לא נעשתה בידיו, בהסכמתו או בידיעתו.
הנתבעת טענה - בשלב הסיכומים - כי התובע היה מעורב בגניבת המחפרון זאת משום שהיה לו מידע מוקדם על מקומו קודם מציאתו, כשנה וחודשיים לאחר הגניבה. זאת היא ביקשה ללמוד מסתירות אליהן הפנתה בסיכומיה. הנתבעת לא סיפקה שום ראיה פוזיטיבית שתומכת בכך והסתפקה בהצבעה על "סתירות" ו-"תמיהות" בגירסת התובע. כאמור לעיל (בפרק שדן במהימנות העדים) "הסתירות" ו-"התמיהות" עליהן הצביעה הנתבעת הינן אי דיוקיים שוליים שלא מגיעים לכדי סתירות - ואף לא ראויות לסיווג כראיות נסיבתיות - נותרו מקובעות אי-שם בפריפריה של השאלה שבמחלוקת, הרי הן לא נוגעות לשלב גניבת המחפרון כלל ועיקר, אלא לשלב מציאתו.
הנתבעת בפנינו פעלה כחברת ביטוח סבירה ושלחה חוקר מטעמה שחקר את הקבלן עומר (כעולה מעדות עומר בעמ' 17 לפרוטוקול בש' 26-25), וישאל השואל, מדוע הנתבעת לא הביאה לעדות את אותו חוקר ומדוע נמנעה מלהציג את ממצאיו? נדמה כי מתבקשת המסקנה שממצאיו אישרו כי ידיו של התובע לא נטלו חלק במעשה הגניבה.
הלכה פסוקה היא שלרוב, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד רלוונטי כמוה כראיה נסיבתית לחובתו של אותו צד, משום שהנחת היסוד היא שבעל דין יעיד מטעמו עדים רלוונטים כדי להוכיח את גירסתו ומשנמנע לעשות כן קמה לה ההנחה ההפוכה לפיה יש לאותו צד מה להסתיר, והדבר שיש להסתיר - על דרך הטבע, אינו לטובתו.

יפים לעניינו דברי כב' השופט קדמי:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד... היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב".
(יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי , תל אביב-1999 עמ' 1391)


והוא המקרה בעניינו, הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות את החוקר ששלחה על מנת לברר את נסיבות התרחשות מקרה הביטוח, עד זה לא הובא לעדות למרות שהתעורר צורך עז בהבאתו לסתירת הגירסה העובדתית שהציגו עדי התובע, משלא הובא משמע שממצאיו העלו חרס, ולא נמצא בסיס לטענה שידו של התובע טבלה במעל.
סבורני כי התובע עמד בנטל הוכחת מקרה הביטוח לכל הדעות, אף לפי גישת כב' השופטת נתניהו המחמירה מבחינתו. על מידת העמידה בנטל המוטל על המבוטח אמרה כב' השופטת נתניהו:

"בצדק העיר הנשיא המלומד כי הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא יתקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו היתה בארוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים להוכיח אחרת... אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד איתן, וספק, אם ישאר, יפעל נגדו".

(ההדגשה שלי - ע.ע.)
(ראו פרשת ויסנר לעיל בעמ' 854)


כעולה מהמקובץ לעיל, התובע הצליח להוכיח את העובדות שמצביעות על הגניבה ושלל כי ידו היתה באירוע הגניבה ובכך העביר את חובת הבאת הראיות לנתבעת שבמקרה דנן לא הצליחה להוכיח עובדות מחשידות. אי לכך נחה דעתי שהתובע הוכיח את מקרה הביטוח לפי מבחן מאזן ההסתברויות במשפט אזרחי.
במאמר מוסגר אוסיף כי גם העובדה שהמחפרון נגנב עת עבד והניב הכנסה נאה לידי התובע, כפי שהוכח על ידי נספחי המוצג ת/8-תצהיר התובע, שוללת כל הגיון עסקי או ענייני לביצוע "גניבה עצמית", באותה עת. כך שגם שיקולי הגיון אלה מחזקים אותי במסקנתי.
התובע בעדותו העיד כי כשמצא את המחפרון נכח עמו ידידו, טלאל סאלח (ראה: עמ' 27, לפרוטוקול, ש' 21) והוא לא הביא עד זה לעדות. לדעתי - אין בדבר זה כדי להוות נימוק כנגד התובע משום שהוא - ככל תובע אחר - כילכל את צעדיו בניהול משפטו על פי הנטען בכתבי הטענות - דהיינו: כתב ההגנה מטעם הנתבעת, שם לא נטענה טענה בדבר ביום הגניבה - עניין שהועלה לראשונה בסיכומי הנתבעת. בנסיבות לעיל, לא נוכל לדרוש מהתובע לחזות מראש כי הנתבעת תעלה טענה זו, ולדרוש ממנו הבאת אותו עד, שלפי כתב ההגנה לא היה צורך בהעדתו.

סוגיית השמירה:
ברשימת הפוליסה בעמ' 3 (נספח א למוצג ת/8) תחת הכותרת הראשית "הרחבים ותוספות", וכותרת המשנה: "תוספת לפוליסת "ציוד מכני הנדסי" - נזקי זדון, פריצה וגניבה לציוד ורכוש הנמצא מחוץ למפעלים מחסנים מגודרים ושמורים", מופיע הנוסח כדלקמן:

"מוצהר ומוסכם בזה, כי החברה תשפה את המבוטח בנזקי זדון, פריצה וגניבה בכפיפה לכתוב בפוליסה ובתוספת זו כדלקמן:
א.תנאים מוקדמים לחבות החברה
הרכוש המבוטח… ימצא תחת שמירה לאחר שעות העבודה עמו, בכפוף לתנאים הבאים:

  1. שמירה תבוצע באמצעות ובאחריות חברת שמירה בעלת רישיון תקף עפ"י חוק חוקרים פרטיים שירותי שמירה תשל"ב 1972 (להלן: "חברת השמירה").
  2. ברת השמירה תפעיל שומרים מודרכים מטעמה אשר:
  3. מועסקים בשמירה בלבד, באורח רצוף, בנוכחות ובערנות מתמדת ואינם מועסקים בכל עבודה אחרת.
  4. ילם אינו עולה על 55 שנה.
  5. ידיהם אמצעי עזר למילוי תפקידם, לרבות אמצעי אזעקה, עזרה (לחצן מצוקה או מכשיר קשר למוקד אזרחי ו/או משטרה) תקינים.
  6. יוד המורכב על משאית יכוסה בתנאי כי הרכב יהיה ממוגן עם מנעול הגה הידראולי, או ביטכונית ו/או יחנה בחניון שמור".



התובע טען כי הוא עמד בתנאי השמירה המנויים בפוליסה, מעדות התובע ועומר עולה כי התובע התנה את התחלת עבודתו באתר בקיום שמירה שם. עומר טען כי הסכם השמירה בין חברתו לצד ג' מס' 1 - חב' השמירה - כלל שמירת כל האתר על כל תכולתו (ציוד, רכוש וכו'). התובע סיכם עם עומר שישאל את השומר אם הוא מוכן לשמור על המחפרון ואם השומר ישיב בחיוב אז עומר "לא מתנגד". כך, פנה התובע לשומר וסיכם עמו שישמור על המחפרון. עדות התובע ועומר בנושא זה לא נסתרה.
תחולת הפוליסה:

ובכן, האם התובע יצא ידי חובת קיום תנאי השמירה באמצעות המערך העובדתי לעיל עם עומר ועם השומר? על שאלה זו, לדעתי, יש להשיב בחיוב.
לדעתי, הפוליסה תחול - לפי לשונה - כל מקום בו המחפרון נתון תחת שמירה, אף ללא הסכם שמירה ישיר בין המבוטח לבין חב' השמירה, ודוק: כך לשון הפוליסה:

"הרכוש המבוטח... יימצא תחת שמירה...".

דהיינו, די בהוכחת העובדה שהמחפרון נמצא תחת שמירה כדי שהפוליסה תחול, ואין חובה כי המבוטח עצמו יהא צד להסכם השמירה.
במקרה דנא, התובע לא התקשר ישירות עם חב' השמירה בחוזה מיוחד לשמירת המחפרון באתר, אך הוכח שעומר, הקבלן בשטח, התחייב בפניו כי השמירה באתר, לפי ההתקשרות עם צד ג' מס' 1, חב' השמירה, חלה על המחפרון שלו אם השומר יסכים לקבל על עצמו זאת והשומר עשה כן.
לטעמי, אין זה סביר כי התובע יתקשר בחוזה שמירה ספציפי אד-הוק כל פעם שהוא מתחיל לעבוד באתר עבודה חדש כמו כן אין זה סביר שיעסיק שומר שייצמד באופן בלעדי למחפרון אחרי שעות העבודה, גם באתר שקיימת בו שמירה. לדעתי, מבוטח סביר לא יתכוון לכך בעת כריתת חוזה הביטוח.
ההוראות המופיעות בפוליסה הינן בגדר תנאי מוקדם לתחולתה ונקודת המוצא של בחינת תנאי זה הינה כי לא מוצבת בו דרישה כי התובע ימלא אחריו באופן אישי, כדברי הנשיא שמגר:

"ההוראה האמורה (הוראה בדבר קיום שמירה - ע.ע.) הנה תנאי מוקדם לחבותה של המבטחת כלפי המבוטחת.. נקודת המוצא בבחינת שאלת התקיימותו של תנאי זה היא, כי לא מוצבת בו דרישה כי המבוטחת תמלא אחריו באופן אישי. הכלל בכגון דא הוא, שניתן לראות תנאי כאמור כמקוים, גם אם מי שביצע את המתחייב ממנו פעל כשלוח או כנציג של המבוטח, ואף כאשר אין בינו ובין המבוטח קשר מחייב כלשהו".

(ההדגשה שלי - ע.ע.)

(ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח' מז(1) 311, 331 (להלן: "פרשת סלע")).

מהמסכת העובדתית שהונחה בפני עולה כי התובע התייחס ברצינות הראויה לדרישת השמירה המופיעה בפוליסה עד כדי התניית תחילת עבודתו באתר בקיומה של שמירה. התובע, כאדם מן היישוב, פעל בתום לב וסבר כי די בדברים ששמע מפי עומר והשומר כדי לצאת ידי חובת השמירה שהותנתה בפוליסה.
באשר לסעיף 2 לתנאים המוקדמים לעיל העוסק בחברת השמירה, סעיף זה מנוסח באופן אמביוולנטי עד כדי כך שמשתמע ממנו שהוא קובע את חובות חברת השמירה! : "חברת השמירה תפעיל שומרים מודרכים מועסקים בשמירה בלבד..., גילם אינו עולה על 55..., בידיהם אמצעי עזר למילוי תפקידם...". סבורני כי הלשון שמנסח הפוליסה בחר בסעיף 2 לעיל הינה לשון הצהרתית גרידא ואין היא מטילה על המבוטח חובה לוודא את קיומם של התנאים האמורים. על כן, סבורני כי סעיף דקלרטיבי כגון זה אין בכוחו כדי למנוע כיסוי ביטוחי, מה גם שבסיכומי הנתבעת לא נטען דבר בנדון זה ונראה בעיני כי די שהתובע קיים תנאי השמירה. די באשר הוכיח התובע כדי להעביר את נטל השכנוע אל שכם הנתבעת המבטחת, שהיא עליה להוכיח שהשמירה שסופקה אינה עומדת בסטנדרט שנקבע בפוליסה - דבר שלא נטען ולא הוכח.
מכל מקום, גם אלמלא הייתי מגיע למסקנה כי התובע קיים את תנאי השמירה קמה חבותה של הנתבעת לפיצוי התובע משלא מלאה אחר חובתה בהפניית תשומת לב התובע לתנאים המקדמיים כפי שיבואר להלן.
פרשנות הפוליסה:
הלכה היא כי פרשנות פוליסת ביטוח צריכה לאמץ אותה אופציה פרשנית המלמדת על כוונת המתקשרים ושיש בה איזון בין האינטרסים של הצדדים:

"אכן, פוליסת הביטוח היא בבחינת התקשרות חוזית, הבאה ליתן למבוטח הגנה מפני נזק מסוג מסוים, אולם, מאידך גיסא, הפוליסה גם נותנת ביטוי למידת המחויבות שחברת הביטוח מוכנה ליטול על עצמה ולהיקף הסיכונים שהיא מקבלת על עצמה לכסות, הכול על-פי התנאים המפורטים באותה התקשרות חוזית... הפרשנות לפוליסת הביטוח צריכה איפוא לאמץ אותה אופציה פרשנית אפשרית, המלמדת על כוונתם של המתקשרים ושיש בה סבירות ואיזון".
(ההדגשה שלי - ע.ע.)
(ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף כהן ואח' פ"ד מו(2) 372 בעמ' 381-382)

אחד הקווים המנחים בפרשנות חוזה ביטוח הינו הגנה על הצד החלש בעסקה דהיינו - המבוטח. הכרה זו באה לידי ביטוי בהעדפת הפרשנות המחמירה עם המבטח והיא עולה מהרקע החקיקתי לחקיקת חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981( להלן: "חוק חוזה הביטוח"). מתכלית קיומו של הביטוח, וכמובן מעצם העובדה
שהמבטח, לרוב, הוא שקובע את נוסח הפוליסה:

"אולם בהקשר שלפנינו יש בכלל זה (כלל הפרשנות נגד המנסח - ע.ע.) כדי לתמוך בהנחה, שמטרת החוק האמור היתה להגן על המבוטח. הנחה זו נסמכת בראש ובראשונה על הוראות החוק עצמו, דוגמת הוראת סעיף 39, המאפשרת התניה על הוראות מסוימות בחוק לטובת המבוטח או המוטב בלבד (הוראה שאין דומה לה לגבי המבטח); וכן על שיקולי מדיניות רחבים יותר, שעניינם ביחסי הכוחות שבין המתקשרים, המבטח והמבוטח, והצורך להגן על האחרון, שכוח המיקוח שלו, בדרך כלל, חלש יותר".
(ראו פרשת סיני לעיל בעמ' 678)

כך, סעיף דוגמת הסעיף של "תנאים מיוחדים" המופיע ברשימת הפוליסה במקרה דנן, הינו סעיף שיש בו התניה על תוקף הפוליסה על חלותה, סעיף כזה חייב להופיע באופן ברור ובולט בפוליסה וכשם שיש לפרש פוליסת ביטוח נגד מנסחה כך יש לפרש את תניות הפטור, ובייחוד תניות אלה, נגדו. (לעניין זה ראו ע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד פ"ד מ(3) 61, 74).
סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע:

"3. חובה להבליט הגבלות:
תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".

כב' הנשיא שמגר עמד על פרשנות סעיף זה באומרו:

"שתי החלופות צריכות להיקרא כמכוונות לאותה מטרה: מניעת הבלעה של תנאי או סייג. עניין הבאתו של סייג בפוליסה ליד הנושא שהוא נוגע לו, צריך להתפרש מבחינת רוחו ומגמתו בדומה להבלטה המיוחדת שהיא החלופה השנייה. יש לפנינו שתי חלופות שיש לקוראן EJUSDEM GENERIS. .

אופן הבלטת ההגבלות על חבות החברה המבטחת נתון לבחירתו של המבטח. ודוק: סעיף זה כלול בין הוראותיו הקוגנטיות של חוק חוזה הביטוח. לפי האמור בסעיף 39(א) לחוק, חובה על המבטח להיזקק לפחות לאחת מהדרכים המוצעות…החוק, כשלעצמו, מסתפק באמצעי טכני מינימאלי לצורך מתן תקפות לסיוג חבות המבטחת. ברע"א 8 (3577/93), בעמ' 83-82, התייחסתי לתוכנו של סעיף 3: 'החוק מתנה הכרה בסייג לחבות בכך שתקויים הוראתו של הסעיף האמור על-פי סעיף 3 סייג החבות או התנאתה תלויים בהופעת הסיוג או ההתניה סמוך לנושא הנדון (הנושא המסווג או המותנה) או הבלטה מיוחדת שלו. סעיף 3 לחוק משתלב בתכלית הכללית של החוק שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח. הסעיף אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות".
(ההדגשה שלי - ע.ע.)
(ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר פ"ד מט(2) 749, 769 (להלן: "פרשת ישר"))

בענייננו, התנאים המקדמיים העוסקים בשמירה אינם ממלאים אחר אחת משתי החלופות שבסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, ההתנאה מובלעת והסיוג מוגנב בצורה שעלולה להיעלם מעיני מבטח סביר, דבר שנוגד את תכלית החוק, מגמתו והמדיניות השיפוטית שהותוותה לפיו.
החלופה בדבר רישום התנאי בסמוך לנושא שהוא נוגע לו:
עובדה היא שהתנאים המקדמיים העוסקים בשמירה מופיעים ברשימה (נספח א לת/8) ואין הם מופיעים בפוליסה עצמה נ/1. לא זו אף זו, התנאים לא מופיעים בפוליסה עצמה בסמוך לנושא הגניבה אלא הם מופיעים בעמ' 3 לרשימה תחת הכותרת הראשית - "הרחבים ותוספות" וכותרת המשנה "תוספת לפוליסה ציוד מכני והנדסי - נזקי זדון, פריצה וגניבה" תחת כותרת המשנה: "תנאים מוקדמים לחבות החברה". לדעתי, חובת ההבלטה הקבועה בחוק מחייבת את המבטחת להבליט את הסייג או החריג לחבותה בדרך ובצורה שכל מבוטח סביר ישים לב אליה - זוהי תכלית החקיקה, במקרה דנא, לא נכלל בפוליסה ראש פרק ביטוחי של ביטוח נזק או אובדן במקרה גניבה ולכן התנאי הנ"ל נכלל תחת הכותרת של "הרחבים ותוספות". נראה לי כי המעיין ברשימת הפוליסה אינו מבחין בהבלטה מיוחדת של ההתנאה בעניין השמירה ולכן, ברור לעיניים רואות כי המבטחת לא קיימה חובת ההבלטה, ובהיעדר ראש פרק מיוחד וברור לגבי ביטוח גניבה, לא ניתן לומר שההתנאה המחריגה צויינה בסמוך לנושא הגניבה.
החלופה בדבר ציון התנאי בהבלטה מיוחדת:
התנאים המיוחדים מופיעים כאמור ברשימה ללא הבלטה מיוחדת.

תקנה 3 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"ם-1980, קובעת כדלקמן:

"3. חובה להבליט הגבלות:
סייג לחבות המבטח או להיקף הכיסוי יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו או יובלטו במיוחד על ידי שימוש באותיות שונות או בצבע שונה".

וכדברי כב' הנשיא שמגר בפרשת ישר לעיל בעמ' 770:

"... חברת הביטוח המבקשת לסייג את גבולות חבותה, מחובתה להבטיח שהמבוטח אכן יוכל להיות מודע לסייגים אלו. בין היתר אמור הדבר במקרים שבהם מדובר בתנאים המחייבים את המבוטח לעשיית מעשה, כגון התקנת אמצעי מיגון כלשהו. אין די להתנות את חבות החברה במקום שיגרתי כלשהו שבפוליסת הביטוח בין "האותיות הקטנות" הרגילות".

בענייננו ברור לכל הרואה כי גודל וסוג האותיות בהן רשומים התנאים המוקדמים זהים לגודל וסוג האותיות של התנאים האחרים שברשימה, ולא נטען מפי הנתבעת שהתנאים המוקדמים, במקור, רשומים בצבע שונה, מה גם שמקור הרשימה של הפוליסה לא הוצג בפני, אלא הצדדים הסתפקו בהצגת העתק צילומי.
גם אם הייתי מוכן להניח כי תקנה 3 לתקנות הפיקוח אינה ממצה את הדרכים האפשריות ליצירת הבלטה מיוחדת, לא אוכל לקבוע כי התנאים המקדמיים במקרה דנן מקיימים את תנאי ההבלטה המיוחדת שכן בנוסף לעובדה כי גודל וסוג האותיות בהם כתובים התנאים המוקדמים זהים לגודל וסוג האותיות האחרות ברשימה, המבטחת לא עשתה שימוש באמצעי הבלטה אחרים כגון מסגרת מובלטת וכד'.
אמנם התובע ידע על התנאי המוקדם בדבר קיום השמירה באופן כללי אך סבורני כי בנסיבות המקרה לא ניתן ללמוד שהיתה לתובע ידיעה קונקריטית אודות הדרישות הרבות והמרובות המופיעות בסעיף 2 לתנאים המקדמיים המופיעים ברשימה.
בנוסף, והדבר חשוב, סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע בסיפא: "... תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". כך שנוסח הסעיף אומר הכל. המבטחת אינה יכולה להיבנות מכך שהמבטח ידע אודות קיום תנאי כללי שמחייב שמירה, וכדי שתוכל להסתמך על הסעיף, חייבת לקיים את חובת ההבלטה שבחוק.
לסיכום, התנאים המוקדמים בעניין דנא לא עומדים בהוראות סעיף 3 לחוק ותקנה 3 לתקנות הפיקוח ועל כן הנתבעת אינה יכולה להסתמך עליהם וכן אין לנהוג על פיהם כמצוות סעיף 38 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981, הקובע:

"38. הוראות בדבר תנאי ביטוח
(א) שר האוצר רשאי לקבוע בתקנות, לכל ענפי הביטוח או לענפי ביטוח מסויימים, הוראות בדבר תנאים שבחוזה ביטוח וניסוחם; הסדר הסותר תנאי שיש לקבעו על פי תקנות שהותקנו כאמור לא ינהגו לפיו, ויראו כאילו הותנה במקומו התנאי שיש לקבעו כאמור, זולת אם ההסדר הוא לטובת המבוטח; אין בהוראה זו כדי לגרוע מאחריותו הכלכלית של המבטח".

לאור המקובץ לעיל, נחה דעתי כי הנתבעת לא היתה רשאית להסתמך על התנאים המוקדמים המופיעים ברשימה משום שלא עמדו בתנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק.
אוסיף - למען שלמות הטענות - לאור טענת התובע כי התנאים המוקדמים בטלים בהיותם סותרים את תקנה 4 לתקנות הפיקוח. תקנה 4 שעניינה תנאים בדבר אמצעי הגנה, קובעת כדלקמן:

"בפוליסה לביטוח רכוש יפורטו האמצעים שעל המבוטח לנקוט בהם להגנה על הרכוש וייקבע כי אם המבוטח לא נקט באמצעים כאמור תוך התקופה שהוסכמה עמו או חדל מלנקוט בהם יחולו הוראות אלה:
(1) המבטח יהיה רשאי לבטל את הפוליסה לאחר שנתן למבוטח התראה על כך 30 יום לפני מועד הביטול;
(2) במקרה של ביטול כאמור בפיסקה (1) זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח;
(3) קרה מקרה הביטוח לאחר שחלפה התקופה שהוסכמה לנקיטת האמצעים ולפני שנתבטלה הפוליסה לפי פיסקה (1), אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצל המבטח בעד ביטוחו של אותו רכוש כאשר אינו מוגן באמצעי ההגנה לבין דמי הביטוח המוסכמים; הוראה זו לא תחול אם העובדה שהמבוטח לא נקט באמצעי ההגנה לא השפיעה על מקרה הביטוח; על אף האמור יהיה המבטח מופטר כליל אם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהרכוש לא יהיה מוגן באמצעי ההגנה"


בע"א (מחוזי ירושלים) 4415/97 נתיבי חן בע"מ נ' אליהו ואח' (לא פורסם) נקבע כי:

"התנאי בפוליסה השולל את הכיסוי הביטוחי מעיקרו ועוד כתנאי מוקדם במקרה שהמבוטח לא מילא אחר האמצעים בהם נדרש לנקוט להגנה על הרכוש המבוטח על פי הפוליסה נוגד תקנה 4 , ועל כן חל לגביו האמור בסעיף 38 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח הקובע כי אין לנהוג לפיו".
(שם בעמ' 10)

במקרה שלנו, כמו במקרה של נתיבי חן הנ"ל, הואיל ומדובר באמצעים שאינם מותקנים על המחפרון אלא אמצעים חיצוניים שיש לנקוט בכל אתר בו יימצא המחפרון, לא היה מקום לקבוע מועד לביצועם של אמצעים אלה ועל כן יש לראות את הוראות הפוליסה כחייבות ביצוע מידי. מכך הסיקו השופטים כי דינו של מקרה ביטוח כזה כדינו של מקרה ביטוח שאירע לפי תקנה 4(3), לאחר שחלפה התקופה שהוסכמה לנקיטת האמצעים ולפני שנתבטלה הפוליסה ולפיכך זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצל המבוטח בעד ביטוחו של אותו רכוש כאשר אינו מוגן באמצעי ההגנה, לבין דמי הביטוח המוסכמים. שם, הנתבעת לא הציגה ראיות המאפשרות לקבוע את שיעורי תגמולי הביטוח המופחתים ביהמ"ש עשה שימוש בהלכה שנקבעה בפס"ד סיני לעיל, לפיה נטל הוכחת שיעור תגמולי הביטוח המופחתים חל על המבטחת ומשלא נשאה בנטל זה, חבה המבטחת במלוא תגמולי הביטוח הקבועים בפוליסה.
כך גם בעניינו, הנתבעת לא התגוננה מפני טענת התובע בדבר אי מילוי הוראות תקנה 4 ולא הציגה ראיה כלשהי המאפשרת לקבוע את שיעור תגמולי הביטוח המופחתים ומשלא עשתה כן, אין מנוס מהקביעה לפיה הנתבעת לא עמדה בנטל הוכחת תגמולי הביטוח המופחתים ועל כן היא מחוייבת בתשלום מלוא תגמולי הביטוח, כפי מסקנת בית המשפט המחוזי בירושלים, בפרשת נתיבי חן.
עולה מכל המקובץ לעיל, שלפי כל החלופות הנ"ל, חבה הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו, זאת לפי תנאי הפוליסה.
אחריות צד ג' מס' 1 - חב' השמירה:
הנתבעת שלחה הודעה לצד ג' מס' 1 בטענה שצד ג' מס' 1 היא חברת שמירה שהופקדה על שמירת כל האתר, לרבות המחפרון, כנטען ע"י התובע, הרי שמוטלת עליה אחריות כשומרת וכמי שהתרשלה בשמירה על המחפרון. על כן, טענה הנתבעת שהיא זכאית לשיפוי מצד ג' מס' 1 בכל סכום שתחוייב בו לטובת התובע.
אקדים ואומר כי לטעמי, יש לערוך הבחנה קונספטואלית בין קיום השמירה כתנאי מתנאי הפוליסה במישור היחסים שבין התובע לנתבעת לבין השמירה וההתרשלות בשמירה כעילה נזיקית המזכה את הנתבעת בשיפוי מצד ג' מס' 1. התובע סבר, ובצדק כפי שבואר לעיל, שדי בשני ההסכמים שערך בעל פה עם עומר ועם השומר כדי למלא את תנאי השמירה באין הוראה אחרת בפוליסה שקובעת שהתקשרותו עם חברת השמירה חייבת להיות ישירה. אך שונה הדבר כאשר בוחנים את התרשלות חב' השמירה במערך היחסים נתבעת-צד ג' מס' 1, כמקור לעילה בנזיקין.

כלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" ובמקרה דנן, על מנת לקבל את הודעת צד ג' היה על הנתבעת (המודיעה) להוכיח את טענותיה בדבר התרשלות צד ג' מס' 1 בשמירה על המחפרון.
במקרה עסקינן הן הנתבעת והן חב' השמירה לא העידו עדים כלשהם מטעמם אפילו לא השומר, ושניהם אף נמנעו מלהציג מסמך רלוונטי להכרעה בעניין - כגון הסכם השמירה בין חברת האחים עומר לבין חב' השמירה. הימנעות זו מהבאת עדים וראיות רלוונטיים נזקפת לחובת הנתבעת בתור מי שנושאת בנטל הראיה ומכרסמת בטענותיה, משום - כפי שעוד יובהר להלן - לא הועלתה הטענה בדבר החלת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", ובשל כך, ממשיך נטל ההוכחה לרבוץ על שכם הנתבעת.
הנתבעת, השליכה את יהבה על עדות עומר אשר העיד מטעם התובע ומסר כי לפי הבנתו השמירה כללה שמירה על כל הציוד באתר ונמנעה מלהביא ולו ראיה אחת המצביעה על רשלנות חברת השמירה במקרה דנן. אני בדעה כי אין די בעדותו של עומר כדי להקים את חבות חב' השמירה מכוח עוולת הרשלנות או כדי להוכיח קיומה של רשלנות מצדה ואין די בה כדי להרים את נטל הראיה המוטל על שכמה של הנתבעת.

לא זו אף זו, במקרה דנן הנתבעת לא טענה לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין שהיה בכוחו להעביר את נטל השכנוע אל חב' השמירה. משנמנעה הנתבעת מלטעון טענה זו בכתבי טענותיה ובסיכומיה ואף לא פירטה בהודעתה את העובדות שמקימות תחולה לכלל - מנוע ביהמ"ש מלהעלות טענה זו מיוזמתו:

"תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו": נטל ההוכחה לקיום יסודות העוולה הנטענת על-ידי התובע היה עליו. אם ביקש, כי יוחל הכלל, העולה מן האמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היה על המערער להצביע על קיומם של שלושת התנאים לתחולתו, וביניהם, שלמערער לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת, מה היו, למעשה, הנסיבות, שגרמו למקרה, אשר הביא לידי הנזק; כמו כן נדרש, שלבית המשפט ייראה, שאירוע המקרה, שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה, שהנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה, שהוא נקט זהירות סבירה.
בענייננו - ראשית, מבחינת סדרי הדין - הטענה לא הועלתה בכתב התביעה כפי
הנדרש, ומשום כך בלבד מן הדין לדחותה (ראה: י' אנגלרד, הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין (מפעל השכפול, תשכ"ז) 26)..."
(ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה פ"ד לה(2) 764, מ' 776-777).

אי לכך, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח את הטענות שהעלתה כלפי צד ג מס' 1, ככל שהן נוגעות לעוולת הרשלנות.
ברם, הנתבעת הוסיפה וטענה - ובטענתה זו היא צודקת, כי עומר העיד שלפי המסוכם עם צד ג' מס' 1, חב' השמירה, האחרונה התחייבה לשמור על כל האתר ועל כל הציוד והכלים שיהיו באתר. עדות זו לא נסתרה וחב' השמירה נמנעה מלהביא עד כלשהו או ראיה כלשהי (חוזה השמירה למשל) כדי להפריך או לסייג את עדותו של עומר.
משנמנעה חב' השמירה - צד ג מס' 1 - מלסתור עדות עומר, יש לקבל עדותו כמוכחת, גם בשל אמינותה וגם בשל הימנעות צד ג' מס' 1 מהבאת עדים וראיות רלוונטיים.
לפיכך, אני קובע כי הוכח בפני שחוזה השמירה שנכרת בין צד ג' מס' 1 לבין עומר וחברתו - הקבלן באתר - הטיל חובה על חברת השמירה לשמור על כל האתר ועל כל הציוד והרכוש שבאתר.
לא נשמע חולק על כך שחב' השמירה קיבלה שכר עבור השמירה (מה גם שצורפה הוכחה לכך - נספח ה'2 למוצג ת/8), ולכן לא יכולה להיות מחלוקת שיש לראותה כ"שומר שכר".
בנסיבות לעיל חל הכלל הקבוע בסעיף 2(ב) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967, הקובע בזה הלשון:

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

לשון הסעיף ברורה והיא מטילה את נטל ההוכחה להוכחת החריג - ה"זולת" שבסעיף - על כתפי שומר השכר.
במקרה דנא, חב' השמירה לא הביאה שום עד ולא הגישה חוזה השמירה, ולכן ברור שהיא לא עמדה בנטל ההוכחה שהחוק מטיל עליה.
בנסיבות לעיל, יוצא שלפי חוק השומרים דין ההודעה כנגד צד ג' מס' 1 להתקבל, מכוח סעיף 2(ב) לחוק השומרים, כפי שפורט לעיל.

אחריות צד ג' מס' 2:
הנתבעת טענה כי לו היה צד ג' מס' 2 עושה שימוש רגיל במחפרון ומטפל בו כראוי הוא היה מונע בכך את גרימת הנזק בגינו הוגשה התביעה.
כפי שקבעתי בדיון אודות מהימנותו של צד ג' מס' 2 אשר התגלה לעיני כבלתי מהימן בכל אותן נקודות בעלות השפעה ישירה על חלקו באחריות לנזקים שנגרמו למחפרון. וכאמור, ניסיונו של צד ג' מס' 2 להציג את עצמו כאדם תמים שנפל קורבן למעשה מרמה וזיוף מכיוון צד ג' מס' 3 - לא עמד לו.
לאורך עדותו, נתגלה צד ג' מס' 2 כמי שמבקש להרחיק את עצמו מהנזקים שנגרמו למחפרון וכך מסר בפני כי הוא מסר לידי התובע מחפרון תקין בניגוד להודעה על אי שימוש רכב שצירף למוצג ג/2 ובניגוד לחוות הדעת של השמאי מטעם התובע המצביעה על נזקים כבדים שנגרמו למחפרון. צד ג' מס' 2 בלט בנקודות אלה כעד לא אמין שלא העיד אמת.

זאת ועוד, השמאי מטעם התובע מסר בעדותו בפני כי הנזקים שנגרמו למחפרון אינם בלאי רגיל:

"ש. אתה יודע איך נגרמו הנזקים האלה?
ת. אני לא יודע איך ולמה נגרמו הנזקים. אני יכול לשער אם אתה מבקש שאני אשער, אז אני חושב שמי שעבד על הכלי, היה אכזרי לכלי.
ש. אם עובדים על הכלי במהלך עבודה רגילה, זה הגיוני שכל אחד מהנזקים היה מתפתח עם הזמן, בעקבות עבודה רגילה?
ת. לא. יש בלאי טבעי לכלי אבל בכלי הזה ראיתי בלאי חריג שלא ראיתי מקרה כזה".

לטענת צד ג' מס' 2 הוא רכש את המחפרון מצד ג' מס' 3 בחודש 6/95 זאת כאשר המחפרון נגנב בלילה של 20/5/1995. על כן סביר להניח שהנזקים של המחפרון, או רובם המכריע, נגרמו למחפרון בפרק הזמן שהמחפרון היה ברשות צד ג' מס' 2.
מהתשתית הראייתית שהונחה בפני הוכח לדעתי, כי הנזקים שנגרמו למחפרון עקב הגניבה הינם מעשה ידם של צדדי ג' מס' 2 ו-3 אם כי לא ניתן לברר מידת אחריות כל אחד מהם בגין כל נזק ונזק, בין היתר בשל העובדה כי צד ג' מס' 3 לא התגונן ולא הופיע להשמעת גירסתו בפני, ובשל חוסר אמינותו של צד ג' מס' 2.
אי לכך הנני מקבל את הודעת הנתבעת נגד צד ג' מס' 2 משום שהוכח שהוא ידע או היה צריך לדעת שהמחפרון גנוב, ובמקום שיודיע למשטרה, השתמש במחפרון שימוש לא סביר תוך גרימת נזקים משמעותיים, ולפיכך צד ג' מס' 2 יהא חייב לשפות את הנתבעת בגין כל סכום שתחוייב בו.

אחריות צד ג' מס' 3:

כאמור, הנתבעת שלחה הודעת צד ג' כנגד הצד השלישי מס' 3 אשר לטענתה החזיק במחפרון הגנוב, בידיעה ברורה שהוא גנוב, וגרם לו נזקים. כך גם צד ג' מס' 2 שלח הודעת צד ג' לצד השלישי מס' 3, בה טען כי צד ג' מס' 3 רימה אותו ומכר לו מחפרון גנוב.
צד ג' מס' 3 לא התגונן מפני שתי ההודעות.
הנתבעת הציגה אישור מסירה כדין על פיו בוצעה מסירת הודעתה לצד ג' מס' 3 באמצעות מסירתה לאביו של צד ג' מס' 3.
צד ג' מס' 3 בחר לא להתגונן ועל כן הנני מקבל את הודעת הנתבעת כנגדו.
לעומת זאת, צד ג' מס' 2 לא הציג בפני אישור מסירה כדין המאמת את טענתו בדבר מסירת ההודעה לצד ג' מס' 3. כל שהציג צד ג' מס' 2, היו שני אישורי מסירה על פיהם ניסה למסור כתבי בי-דין לצד ג' מס' 3, באמצעות הדואר, אך אלה לא נמסרו כיוון שלא נדרשו. ברי כי בנסיבות כגון דא לא בוצעה מסירה כדין.
על כן הנני דוחה את הודעת צד ג' מס' 2 שהוגשה נגד צד ג' מס' 3.

הנזק:
התובע טען בכתב תביעתו כי נגרמו לו הנזקים להלן:
א.הנזק שנגרם למחפרון:
לטענת התובע, שווי המחפרון בעת הגניבה היה -.64,500 ₪ סכום אשר הגיע ביום התביעה -בצירוף הפרשי הצמדה וריבית - לסך של -.93,370 ₪. למחפרון נגרמו נזקים כבדים שהוערכו ע"י שמאי הרכב, מר סלאמה, בחוות דעתו מיום 4/11/96 בסך -.55,500 ₪. לטענת התובע, לאחר שקיבל את המחפרון לידיו, ובמטרה להקטין את נזקיו מכרו ללא תיקון בסכום של -.20,000 ₪ (ראה נספח ד(2) לכתב התביעה) סכום אשר הגיע ביום התביעה -בצירוף הפרשי הצמדה וריבית - לסך של -.22,581 ₪. ובכך יתרת סכום הנזק נכון ליום הגשת התביעה עמדה על 70,789 ₪ ובניכוי השתתפות עצמית בשיעור של 20% - יתרת הסכום שתבע היתה -.56,631 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.
ב.אובדן הכנסה:
התובע טען כי הנתבעת, בסירובה ללא הצדקה לשלם לו את סכום הפיצויים המגיעים לו בחלוף 45 ימים מיום הגניבה, נהגה הנתבעת בחוסר תום לב במילוי התחייבויותיה על פי הפוליסה, ובכך הסבה לתובע נזקים עקב אובדן הכנסות בסכום שהוערך על ידו ב-.104,000 ₪.
בדיון שהתקיים בפני ביום 4/12/00 חזר בו התובע מכל טענה בקשר לנזק בגין הפסד או אובדן הכנסה בעקבות הגניבה (ש' 18 בעמ' 20 לפרוטוקול) ובכך הצטמצמו טענות התובע לנזק הישיר שנגרם למחפרון.
אקדים ואציין כי לא מקובלת עלי טענת התובע שהסכום המגיע לו הינו ההפרש בין מחיר המחירון של המחפרון קודם לגניבתו לבין מחיר מכירתו לאחר שקיבלו לידיו, משום שמוטלת על התובע חובה להוכיח מה היה מחיר השוק וערכו הריאלי והנכון של המחפרון קודם לגניבה, דבר שלא הוכח.
לטענת הנתבעת, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנזקים שנגרמו למחפרון אכן נגרמו עקב מקרה הביטוח (בהקשר זה הפנתה הנתבעת לסעיפים 3 ו-2(2) לפוליסה - מוצג נ/2 - בפרק העוסק בביטוח גניבה, סעיף 50 לסיכומים, עמ' 13). אציין קודם כי המוצג נ/2 אינו הפוליסה, אלא תיק המשטרה. הפוליסה היא מוצג נ/1. קראתי את הפוליסה (נ/1) בעיון אך לא הצלחתי למצוא סעיפים אלה מה גם שלא מצאתי פרק העוסק במקרה גניבה לפי המוצג שהונח בפני בית המשפט, משום שהמוצג נ/1 מהווה עמודים נבחרים מהפוליסה, ומשכך הוצג המוצג בידי ב"כ הנתבעת, יהא עליה להסתמך על אותו מוצג שהציגה בפני בית המשפט ולא על מסמכים אחרים.
הקושי בענייננו מתבטא באיתור אותם נזקים שייתכן שדבקו במחפרון לפני הגניבה, במיוחד לאור העובדה כי מדובר במחפרון משנת 1988.

לעניין זה לא הביא התובע עדים כלשהם מטעמו שיכלו לתאר את מצב המחפרון לפני הגניבה כגון חברים לעבודה, שכנים וכד'. על כן, כל שנותר בפני הנה עדות השמאי מטעם התובע, ממנה אנסה לדלות מידע אודות הקשר הסיבתי בין הגניבה לנזקי המחפרון.
השמאי העיד כי לא עמדה בפניו אינפורמציה כלשהי על מצבו של המחפרון כשהיה בשימוש התובע ועל כן אין אפשרות לדעת אם כל אחד מהנזקים המפורטים בחוות הדעת היה קיים במחפרון לפני הגניבה, אם כי חלק מהנזקים המפורטים בחוות הדעת גורמים למחפרון להיות לא כשיר לעבודה ועל כן לא ייתכן שנזקים אלה היו במחפרון עת היה בשימוש התובע. בעדותו בפני מנה השמאי את אותם נזקים שלא ייתכן שהיו במחפרון לפני הגניבה והצביע על הנזקים המופיעים תחת הכותרת "נזקים ישירים", פריטים 1, 3, 4, 7, 8 ו-10. (נזקים במנוע, תיבת ההילוכים, חשמל וכד'). אומדן אותם נזקים מגיע לסך של -.37,000 ₪ (ראה עדות השמאי בעמ' 22-21 לפרוטוקול).
עדותו של השמאי בעניין זה לא נסתרה מאחר והנתבעת לא העידה שמאי מטעמה. יתירה מזו, הדברים האמורים נאמרו על ידי השמאי במהלך עדותו בחקירה הנגדית על ידי ב"כ הנתבעת.
הנתבעת ביקשה לפצות את התובע רק עבור הנזקים דלעיל בלבד וביקשה להפחית מסכום זה בלאי בשיעור של 10%. לעניין זה אעיר כי, ככל הנראה, טעתה הנתבעת מטעות סופר שמופיעה בעמ' 4 לחוות הדעת מאחר ובפועל ניכה השמאי פחת בשיעור של 30% - כעולה מעמ' 3 לחוות הדעת - ולא 10%.
באשר לנזקים המופיעים בפריטים 2, 5, 6, השמאי קבע לגבי נזקים אלה, כי אפשר לעבוד עם המחפרון על אף קיום נזקים אלה, אך הדבר יסכן את הכלי. באשר לנזק מס' 9 "ביטול חופשים בזרועות מעמיס ביטול חופשים במחפרון + תיקון כפות", קבע השמאי כי ניתן לעבוד על המחפרון בלי תיקון החלק הקדמי אך לעומת זאת, לא ניתן לעבוד במחפרון בלי תיקונים בחלק האחורי. באשר לנזק מס' 11 טען השמאי כי אינו
מונע עבודה על המחפרון אך על המפעיל "לשים לב".
השמאי לא התייחס ולא נחקר על השאלה: בהנחה שהמחפרון אכן סבל מהנזקים 9,6,5,2 ו-11 לפני הגניבה - האם אפשר היה לעבוד על הכלי במשך למעלה משנה כאשר הוא סובל מנזקים אלה או שמא היה בנזקים אלה לשתק את המחפרון תוך פרק זמן קצר יותר? שכן אם אפשר היה לעבוד על הכלי עם אותם נזקים למעלה משנה שהרי שייתכן שהם אכן נגרמו לכלי לפני הגניבה אך אם לאו הרי שיש בדבר כדי לבסס את המסקנה כי נזקים אלה אף הם נגרמו אחרי הגניבה.
אך באין תשובה לשאלה לעיל, אין מנוס מהקביעה כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין הגניבה לנזקים 9,6,5,2 ו-11
על כן מסכים אני עם טענת הנתבעת כי מגיע לתובע פיצויים בגין הנזקים 1, 3, 4, 7, 8 ו-10 בלבד בסך של -.37,000 ₪. מסכום זה יש לנכות פחת בשיעור של 30% (ולא 10% כטענת הנתבעת) ובכך יעמדו הנזקים על סך של -.25,900 ₪, נכון ליום 4/11/96, יום חוות הדעת של השמאי סלאמה.
בהקשר זה, אעיר כי השמאי ביצע מהלך תמוה בחוות דעתו, הוא הפחית את סכום הבלאי מסכום הנזקים הישרים אך הוסיפו בסעיף הסיכום. מהלך תמוה זה לא הוסבר בחקירת השמאי ונותר לוטה בערפל. אך מכל מקום, במקרה עסקינן אין הכיסוי הביטוחי מכסה בלאי של הכלי כאמור בסעיף 8 לפרק החריגים בפוליסה נ/1.
בנוסף לסך הנ"ל, על הנתבעת לשלם סך -.2,800 ₪ עבור הובלת המחפרון והעברתו ממקום הימצאו בחיפה אל תחנת המשטרה בחדרה, ומתחנת המשטרה בחדרה לבית התובע ואח"כ למוסך וחזרה לבית התובע (ראה סעיף 3 בפרק הערות והסברים בעמ' 3 לחוות הדעת), ועוד סך -.3,500 ₪, שכר השמאי, לפי המוצגים ת/6 ו-ת/7.
יוצא איפוא שסך כל הסכומים הנ"ל להם זכאי התובע לפני ניכוי השתתפות עצמית לפי הפוליסה הינו -.32,200 ₪, נכון ליום 4/11/96.
מסכום הנזק הסופי יש לנכות השתתפות עצמית על פי הפוליסה בסך של -.2,500$ לפי שער הדולר ביום הוצאת הפוליסה 3.37 ₪ ובכך יעמוד סכום הנזקים לו זכאי התובע על -.23,775 ₪ נכון ליום עריכת חוות הדעת בתאריך 4/11/96.
אומר כי בעניין סכום ההשתתפות העצמית לא זו בלבד שלא נשמעה טענה מפי התובע, אלא הוא אף הסכים לניכוי -.2,500$ כהשתתפות עצמית, אף שהדבר - לדעתי - לגמרי לא ברור. ברם, משלא הועלתה טענה בנדון זה ע"י התובע, ובהיות הדבר מוסכם, ניכיתי אותו סכום, בהתאם להסכמה הסמויה שבין הצדדים.
הסך -.23,775 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 4/11/96 ועד להיום = 40,738 ₪.

סוף דבר:
העולה מכל המקובץ לעיל הינו כדלקמן:
א. ני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת ומחייבה לשלם לתובע פיצוי בסך של -.40,738 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% (סך -.8,148 ₪) ומע"מ כחוק (סך -.1,467 ₪), ובצירוף סך של -.2,000 ₪ בגין הוצאות המשפט, ובסך הכל סך של -.52,353 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל.
ב. ני דוחה את ההודעה שצד ג' מס' 2 שלח כנגד צד ג' מס' 3 - צד ד' - ללא צו להוצאות.
ג. נני מקבל את הודעת הנתבעת כנגד צדדי ג' ומחייב את שלושת צדדי ג', יחד ולחוד, לשפות אותה בגין הסכום שחוייב לשלם לתובע, -.52,353 ובתוספת סך -.8,000 ₪ ומע"מ כחוק, בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח גניבת ציוד

  2. ביטוח גניבת נגרר

  3. ביטוח גניבת מכולה

  4. ביטוח גניבת משאית

  5. ביטוח גניבת חפצים

  6. ביטוח גניבה במפעל

  7. ביטוח גניבת סחורה

  8. ביטוח גניבת בובקט

  9. אי התקנת אזעקה בעסק

  10. ביטוח גניבת מחשבים

  11. ביטוח גניבת מחפרון

  12. ביטוח גניבה מחניון

  13. ביטוח גניבת תכשיטים

  14. ביטוח גניבת טייפ רכב

  15. ביטוח גניבה אתר בניה

  16. ביטוח גניבה של משאית

  17. ביטוח גניבת רכב מסחרי

  18. ביטוח גניבת רדיו לרכב

  19. ביטוח גניבת רכוש דירה

  20. ביטוח גניבת מנוע סירה

  21. ביטוח גניבה פריצה ושוד

  22. ביטוח גניבת רכב פרמיות

  23. ביטוח גניבת רכב משועבד

  24. ביטוח גניבת רכב מפתחות

  25. ביטוח גניבת רכב מחניון

  26. ביטוח גניבת מצלמת וידאו

  27. ביטוח גניבת רכב עם מפתחות

  28. ביטוח גניבת רכב מחיר מחירון

  29. ביטוח גניבת רכב מפתחות בכספת

  30. ביטוח גניבת רכב מהחניה בעבודה

  31. ביטוח אלומה לחבר מושב

  32. אזעקה לא תקינה ביטוח גניבת רכב

  33. ביטוח גניבת רכב מחירון יצחק לוי

  34. ביטוח גניבת מכונית הסכם פוליגרף

  35. ביטוח גניבת מכונית חניה ליד הבית

  36. ביטוח גניבת רכב ירידת ערך תאונות קודמות

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון