ביטוח חיים מחלת לב


ביום 7/2/05 הלך יהושע נדלר ז"ל לבית עולמו.

בעקבות פטירתו, הוגשה תביעה כספית על ידי התובעת עמית נדלר (להלן: "התובעת" או "נדלר" ) נגד הנתבעים, לתשלום סך של 408,356 ₪, בהתאם לתנאי שתי פוליסות ביטוח בהן היה המנוח בעלה מבוטח .

במסגרת פסק דיני, אדון בחובת הגילוי, היקפה, קיומה והשימוש בנשק יום הדין (פטור מתשלום) בעקבות הפרתה; ההתדיינות בין מבטח למבוטח, בשאלת הגילוי הטרום חוזי, לאחר התרחשות האירוע הביטוחי, אינה התדיינות סימטרית ואף לא רצויה, ראוי להעתיק זירת ההתמודדות לשלב שבו המבטח יוכל לבדוק ולאשר את ביטוח החיים ולא להמתין עד להתרחשות מקרה המוות, או אז, יחל מסעו של המבטח בנבירה בעברו הרפואי של המבוטח.

היה מקום לדון באחריות הבנק בעילה נפרדת כשהוא משמש "מתווך" בענייני ביטוח על פי ההסכם שבין הבנק למבטח, עילה כזו לא נטענה בכתב התביעה, ההסכם בין הנתבעות שניתן ללמוד על קיומו מסעיף א למוצגים נ/6 ו- נ/7 לא הוצג, ההנחיות והכשרת פקידי הבנק לא נחשפו בפני, ולא ניתן להיזקק לכך.

סיפור המעשה:

1. התובעת הינה אלמנתו של המנוח יהושע נדלר ז"ל (להלן: "המנוח") (אשר נפטר ביום 7.2.05 – תעודה הפטירה צורפה לכתב התביעה סומנה ג'); התובעת והמנוח קיבלו מנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") שתי הלוואות, האחת ביום 11.6.99, שההחזר שלה עד 1.7.2014 (להלן: "ההלוואה הראשונה") והשנייה ביום 9.7.03 (להלן: "ההלוואה השנייה") שההחזר שלה עד 1.7.2018.

2. התובעת והמנוח התקשרו עם נתבעת 1 (להלן: "המבטחת" או "הנתבעת") בשתי פוליסות ביטוח חיים קבוצתי (ע"פ הסכם ביטוח חיי לווים קבוצתי שבין הנתבעת והנתבע), האחת ביום 11.6.99 והשנייה ביום 9.7.03, כאשר המוטב בשתי הפוליסות הינו הנתבע (להלן: "הפוליסות") . (העתק משתי הפוליסות צורף לכתב התביעה וסומן ב1 ו- ב2).

3. כאמור, המנוח נפטר ביום 7.2.05, כתוצאה מאירוע לב פתאומי, והתובעת פנתה לנתבעת על מנת שזו תסלק יתרות ההלוואות הבלתי נפרעות אצל הנתבע וזאת כמתחייב, לטענת התובעת, מתנאי הביטוח והפוליסות.

4. הנתבעת לא השיבה לפנייתה של התובעת והנתבע שיגר לנתבעת מכתב התראה ביום 11.7.05, עקב אי פירעון תשלומי ההלוואה.

5. יתרת סכום ההלוואות, אשר לא נפרעו בפועל עד ליום הגשת התביעה (1.11.05), עומד על 375,564 ₪.

6. התובעת גם פנתה לנתבע במכתב שהתקבל אצלו ביום 7.3.05, שבו היא מודיעה על מותו של המנוח (נספח ג' לבקשת הרשות להתגונן שהוגשה מטעם הנתבעים).

7. ביום 9.3.05 התקבל במשרדי הנתבעת מכתב מהנתבע, המודיע על פטירתו של המנוח והמפרט את סכומי יתרת ההלוואה (נספח ד' לבקשת הרשות להתגונן).

8. ביום 9.3.05 שלחה הנתבעת לנתבע מכתב, בו התבקש להמציא לה את סיבת הפטירה בצירוף סיכום מחלה ומועד גילויה (סעיף 8 ונספח ה'1 לבקשת הרשות להתגונן).

9. ביום 23.6.05, התקבל במשרדי הנתבע מכתבו של ב"כ התובעת, אליו צורף החומר הרפואי המבוקש בעניין סיבת
פטירת המנוח. (נספח ו' לבקשת הרשות להתגונן).

10. הנתבעת בדקה את המסמכים והחליטה לדחות את דרישת התובעת, מהטעם שהמנוח העלים מעיניה, בעת החתימה על חוזה הביטוח חיים, את עובדת היותו סובל מבעיות לב ואת העובדה כי עבר צנתור אוטם שריר הלב וכך נוסח מכתב הדחייה: " הננו לציין בזה כי מהחומר הרפואי אשר התקבל במשרדנו בגין הלווה שבנדון, עולה כי המנוח סבל מזה שנים מבעיות לב ואף עבר אוטם שריר הלב וצנתור. אילו מידע זה היה מובא בפנינו בעת מתן ההלוואה, לא היה מתקבל לביטוח משכנתה." (נספח ז' לבקשת הרשות להתגונן).

טענות הצדדים:

11. התובעת טוענת, כי ע"פ הפוליסות, חייבת הנתבעת לשלם לנתבע את היתרות הבלתי מסולקות, על פי אישור הנתבע המעודכן, נכון למועד פירעונו ע"י הנתבעת שהינו "סכום הביטוח", הואיל והתקיימו התנאים הקבועים לכך בכל אחת מהפוליסות והואיל והינה מבוטחת עפ"י כל אחת מהפוליסות וכן בהיותה יורשת עזבונו של המנוח ז"ל שהיה אף הוא מבוטח, ע"פ כל אחת מהפוליסות.

12. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעת חייבת לשלם לנתבע את סכום הביטוח, קרי סכום התביעה מכוח הפוליסה והחוק, הכל בתוספת הפרשי הצמדה כחוק וכן ריבית מיוחדת מכוח סעיף 28 א' לחוק המהווה שילוש הריבית החוקית, זאת, בנוסף לריבית הקבועה בסעיף 28 לחוק (ריבית חוקית), וזאת החל מיום 1.5.05 (30 יום ממועד מסירת הודעה על פטירת המנוח, שנמסרה בע"פ לנתבע הרבה לפני מועד זה) ועד התשלום המלא בפועל.

13. הנתבעת טוענת, כי המנוח העלים מעינה מקבץ עובדות רפואיות מהותיות, בכוונת מרמה, עת שהשיב תשובות שאינן מלאות וכנות בהצהרת הבריאות. המנוח העלים עובדת היותו חולה לב ואת העובדה כי עבר צנתור ואוטם שריר הלב ואילו מידע זה היה מובא בפניה בעת מתן ההלוואות, לא היה מתקבל לביטוח משכנתא. הנתבעת טוענת כי דין התביעה בגין שתי הפוליסות להידחות,מאחר ותשובות הבלתי כנות שנתן המנוח בהצהרת הבריאות,ניתנו בכוונת מרמה, ואילו בכל הקשור לפוליסה המאוחרת שטרם חלפו 3 שנים מיום הוצאתה, התשובות שניתנו על ידי המנוח השפיעו על חבות הנתבעת והיקפה וכי לו הייתה מודעת למצבו, לא הייתה מתקשרת איתו אף לא בדמי ביטוח מרובים יותר.

14. התובעת טוענת, כי בעלה המנוח לא העלים מהנתבעת עובדות אודות מצבו הרפואי מאחר וכשנעשה הביטוח לא נשאלו (היא והמנוח) דבר ביחס למצב בריאותם לא אצל הנתבע ולא אצל הנתבעת. (סעיף 13 לתצהיר התובעת- ת1).

15. כן טוענת התובעת, כי בעלה המנוח לא היה חולה לב ולא היה מטופל באופן קבוע, אלא היה לו בעבר חשש לבעיה לבבית אך הכל עבר ולא היה משהו מיוחד. (סעיף 15 לתצהיר התובעת- ת1). כמו כן, לא היא ולא בעלה (ז"ל) התכוונו לרמות או להטעות. גם אם היו שואלים אותה אז באופן מפורש על מצב בריאותו של בעלה לא הייתה זוכרת אולי שהייתה בעיה כזו או אחרת שמחייבת דיווח מיוחד לנתבעת . ( סעיף 16 לתצהיר התובעת- ת1).

עדויות הצדדים ביחס לנסיבות החתימה על הצהרת הבריאות:

כאמור, קיבל התובע שתי הלוואות, האחת ביום 11/6/1999 והשנייה ביום 9/7/2003. המנוח, יחד עם התובעת, רכשו שתי פוליסות לביטוח חיים מסוג ריזקו קבוצתי, לצורך הבטחת שתי ההלוואות.

המנוח חתם, יחד עם התובעת, על הצהרת בריאות שכלולה בהסכם לביטוח חיים (נ/6 ונ/7). מדובר בהצהרה זהה מבחינת התוכן, ובין היתר הוצהר כי:

"אני מצהיר, כי לא חליתי בעבר ולא הייתי בטיפול רפואי במשך 24 החודשים האחרונים באחת המחלות המפורטות להלן:מחלות לב, ריאות, כליות, הדם וכלי הדם, סכרת, יתר לחץ דם, כבד, סרטן, איידס.
כמו כן, אני מצהיר כי לא אושפזתי בבית חולים ב- 12 החודשים האחרונים ולא יעצו לי לעשות ניתוח".

התובעת, ביחס למועד ונסיבות החתימה, הצהירה בסעיף 13 לתצהיר:

"... כאשר נעשה הביטוח לא נשאלנו דבר אני ובעלי עת ששהינו יחד ביחס למצב בריאותי, חתמנו בבנק ולא בחברת הביטוח. לא נשאל בעלי ולא נשאלתי אני ביחס להסכם הביטוח ואו ביחס למצב בריאותי שלנו. מסמכי הביטוח היו חלק ממסמכי ההלוואה.אני וכמובן גם בעלי ידענו על תנאי ההסכם, הביטוח, רק לאחר מות בעלי ורק כאשר היה מעורב עו"ד."

ובסעיף 14 לתצהיר:

"ברצוני להבהיר כי לא נתבקשנו לערוך הצהרת בריאות ולא החתימו אותנו על הצהרה כזו. אנו חתמנו על הסכם הלוואה והבנו שיש שם ביטוח.לא נשאלנו ולא נתבקשנו לתת פרטים כלשהם על ביטוח ואו בריאות שלנו."


בחקירתה העידה התובעת, שפקידת הבנק מסרה לה ולמנוח, חוברת וביקשה לחתום עליה, היא סימנה איפה לחתום, היא לא הקריאה להם דבר. (עמוד 3 שורה 2 ו-3). בחקירתה הנגדית אישרה את חתימתה וחתימת המנוח על הצהרת הבריאות (עמוד 7 שורות 5 ו-6). התובעת העידה שלא קראה את המסמכים ( עמוד 7 שורות 14 ו15).

התובעת המשיכה וציינה בחקירתה שהביטוח שידעה אודותיו הינו ביטוח לדירה אך לא ידעה שיש ביטוח חיים לה ולמנוח וכי לא ידעה שיש ביטוח כזה שבעת אירוע מוות המשכנתה מסולקת (עמוד 8 שורות 6 ו7).

גב' חדוה הררי, פקידת בנק, העידה בפני מטעם הנתבעות ביחס לנסיבות חתימת הצהרת הבריאות. העדה ציינה בתצהירה, נ/5, שבעת מתן ההלוואות בכלל ובמקרה הנדון, נוהגת להסביר לכל לווה שיש חובה, כבטחון נוסף להלוואה, לערוך ביטוח חיים בו הבנק יהיה המוטב, לצורך הבטחת החזר ההלוואה לבנק, במקרה של פטירת הלווה (ראה סעיף 6 לנ/5). עוד ציינה, כי לאחר שהלווה מחליט להצטרף לביטוח קבוצתי, הוא מחויב לחתום על מסמך "הצהרת והסכמת הלווה", שהיא למעשה הצהרת בריאות של הלווה. העדה הצהירה, שהיא נוהגת להקריא ללווה את מלוא הוראות הצהרת הבריאות והלווים מאשרים בחתימתם כי ידעו בדיוק על מה הם חותמים. היא המשיכה וציינה, כי כך נהגה בעת פגישתה עם התובעת והמנוח.

גב' חדוה המשיכה וציינה, כי במידה והיה הלווה מודיע כי הוא סובל מאחת המחלות עליהן נשאל, היה מתבקש למלא טופס הצהרת בריאות מורחב. התובעת והמנוח אישרו את ההצהרה וחתמו עליה. הדבר הוא נכון הן ביחס להצהרה הראשונה והשנייה.

בחקירתה ציינה העדה, שהיא עבדה לפי הנוהל והקריאה לכל הלווים וגם המנוח את הצהרת הבריאות (עמוד 24 שורות 1 ו-2). עוד עולה מחקירתה, שלא רק היא טיפלה בתובעת והמנוח, מתברר שחלק מהמסמך נכתב על ידה ואילו הפרטים שנרשמו בנ/6 ו נ/7, שהם אישור ההצטרפות לביטוח החיים, לא בכתב ידה והודתה שאין נוהל להקריא את כל המסמכים, אלא בעיקר את נוסח ההצהרה (עמוד 26 שורות 8 ו 9).

מצבו הרפואי של המנוח עובר להצעת הביטוח הראשונה ועובר להצעת הביטוח השנייה:

שני מומחים העידו בפני. ד"ר כרכבי –קרדיולוג מטעם התובעת, ד"ר פרלוק רופא כללי ומומחה בתחום החיתום.

אין חולק, לאור נתוני התיק, כי המנוח עבר אירוע אוטם שריר הלב בשנת 1987, הוא שוחרר מבית חולים עם טיפול מניעתי בלבד וכן הומלץ לו לבדוק עודף משקל, אך אין מעבר להמלצות אלו דבר; בשנת 1991 עבר צינתור יזום ע"י אביו ( לא הוכח אחרת), לאחר שנת 1992 הופיע ברישומים טיפול בתרופת קונברטין, שהינה תרופה לטיפול ביתר לחץ דם, אך הרישומים אינם רצופים ומהחומר הרפואי עולה, כי המנוח לא טופל קבוע בכדורים נגד לחץ דם לאורך השנים.

לאחר שני אירועים אלו, אין כל תיעוד על טיפול לב שהוא קיבל או אפילו על בדיקות שהוא ביצע, אפילו לצורך מעקב, משנת 1991 חלפו 9 שנים עד שחתם על הפוליסה הראשונה עם הנתבעת, במשך זמן זה אין כל תיעוד שהמנוח היה בטיפול או מעקב בתחום זה וכי אין עדות כי המנוח המשיך לסבול מבעיות בלבו.

ד"ר כרכבי, המומחה מטעם התובעת קבע, בהסתמך על החומר הרפואי שהוצג לו, כי המנוח סבל, עובר לחתימה על ההסכם, מיתר לחץ דם קל, אך הוא לא נטל כדורים באופן קבוע לטיפול ואילו הכדורים (מסוג דיראלין) שהתחיל ליטול לאחר הניתוח בשנת 1987, הינם בגדר טיפול מניעתי הניתן גם לחולים ללא יתר לחץ דם ומתן כדורים אלו אינו מצביע על יתר לחץ דם.

ד"ר פרלוק, המומחה מטעם הנתבעת, בעדותו (עמ' 17) מאשר, כי אין תיעוד על כך שהמנוח נטל טיפול קבוע נגד לחץ דם, מאחר ואין רצף במסמכים. מעדותו של ד"ר פרלוק נגלה, כי במסקנתו הוא הסתמך על מספר מסמכים רפואיים שבהם רשמו ערכי לחץ דם של המנוח, בעוד שליד ערכים אלו נרשם: "לחץ דם גבולי" ואילו ד"ר פרלוק משמיט את ההערה הזו וכשנשאל על הסיבה ענה, כי זה יכול להיות טעות קולמוס.

בחוות דעתו של ד"ר כרכבי הוא מציין כי בסיכומו של הצינתור נקבע כי המנוח סובל ממחלה כלילית לא משמעותית והתכווצות חדר שמאל של הלב שלא דרשה התערבות, ואם נוסיף על כך שבדיקת המאמץ התקינה בעומס גבוה אותה ביצע המנוח חודשיים לפני הצנתור, יוצר פרופיל שאינו טיפוסי של חולה לב.

בעדותו של ד"ר כרכבי בביהמ"ש (עמ' 9-10), הוא מעיד, כי במהלך הצינתור שנעשה למנוח בשנת1991 נמצא כי הוא מפתח מחלה טרשתית עם אי סדירות בעורקים ולא היה צריך לכתוב בסיכום הצנתור שמדובר במחלה כללית לא משמעותית, אלא תרשת לא חוסמת והוא מציין שהיום לא היו אומרים "שזו מחלה לא משמעותית".

סיכומו של דבר הוא, כי לאחר הצינתור בשנת 1991 המנוח שוחרר לביתו, עם סיכום מחלה בידו שאומר כי ישנה מחלה כללית לא משמעותית, כי NON SIGNIFICANT CAD , קיים רישום על קבלת קונברטין נגד לחץ דם החל מ- 1992 .

ד"ר כרכבי מעיד לגבי המנוח (עמ'12) כי:


"בשנת 1987 הוא ידע כי יש לו אירוע לבבי. אבל בשנת 91 הוא עבר בירור שכלל בדיקת מאמץ תקינה לחלוטין- מפנה לת/3, דופק 161, דופק מקסמלי, אם א.ק.ג. תקין ולא מראה סימני אוטם. הוא עבר צנתור, ולמרות שיש שם ממצאים של התחלת טרשת, הסיכום שזו מחלה טרשתית לא משמעותית. א.ק.ג. לפני מנוחה היה תקין. בדיקת מאמץ תקינה בעומס גבוה. התובעת אמרה שהרופא אמר למנוח שהוא בזבז את הזמן שלו ואנשים לוקחים את המסר הזה איתם וממשיכים הלאה. אני לא הייתי מעביר את המסר הזה."

ד"ר כרכבי מעיד, כי קיומה של תחילת מחלה טרשתית יחד עם גורמי סיכון גבוהים כמו עישון כבד ועודף משקל, מעלה את הסיכון לאירוע לב מאשר באדם שאין לו גורמי סיכון (עמ' 13). אך מצד שני, משעבר המנוח בשנת 91, 4 שנים אחרי האירוע, צינתור ובדיקת מאמץ שתוצאה תקינה, סביר להניח מניסיונו, כי הוא לקח הביתה את המסר שאין לו מחלת לב. ( עמ' 14).

ד"ר כרכבי קובע בחוות דעתו, כי המנוח סבל מיתר לחץ דם קל, אולם נראה כי הוא לא תפס את העניין כמחלה בתודעה שלו ולא כבעיה שדרשה טיפול מעבר למאמץ שלו בהורדת משקל ובפעילות ספורט, פעולות שביצע לאורך תקופה ארוכה וזאת מאחר והתרופה הראשונה שקיבל היתה בעקבות אירוע אוטם שריר הלב שעבר ב- 1987, נחשבת לתרופה שניתנת לטיפול למניעה משנית בחולים עם אוטם שריר הלב גם ללא יתר לחץ דם. ואילו התרופה השניה (קונברטין) שהחלה להופיע ברישום החל משנת 1992. ".... מאותה שנה ולמרות מדידות של ל"ד בטווח הנ"ל לא צוין, כאמור לעיל, שהייתה התייחסות מול המנוח לנושא וגם לא צוין שינוי בטיפול נוכח הערכים הנ"ל.....".

הנתבעת העידה מטעמה את ד"ר פרלוק, אשר העיד כי המנוח ידע כי יש לו מחלת לב ונתון זה היה ברור לו, המנוח ,לדידו, סבל ממחלת לב, עבר אוטם שריר לב נמצאה היצרות ואי ספקות בעורקי הלב בצינתור לב,סבל מאבני כליות,יתר לחץ דם וקיבל טיפול תרופתי. המנוח סבל מגורמי סיכון כגון:השמנת יתר, יתר שומנים בדם ועישון כבד.

חובת הגילוי - המסגרת הנורמטיבית:

ענייננו בסעיף 6, 7, 8 ו- 43 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א -1981 (להלן :"החוק" או "חוק הביטוח").

חובת הגילוי של מבוטח כלפי מבטח מוסדרת בסעיפים 6 ו-7 לחוק. בעוד שסעיף 6 קובע את היקף החובה, קובע סעיף 7 את תוצאות הפרתה. הגילוי הנאות הוא מיסודותיהם המרכזיים של דיני החוזים, הואיל וללא גילוי מלא ונאות לא ייכון מפגש רצונות אמיתי, ובאשר לדיני הביטוח קיומה של מערכת אמון הדדית מוגברת בין המבטח למבוטח הוא אחד מיסודותיו של חוזה הביטוח. על הטעם ההיסטורי העומד מאחורי חובת הגילוי המוגברת בחוזי ביטוח, עמדה פרופ' ג' שלו במאמרה "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" בעמ' 21: "הטעם ההיסטורי שניתן לחובת הגילוי היה, כי אמצעי הידיעה והעובדות המטריאליות לגבי הסיכון נמצאים ברשותו ובידיעתו הבלעדית של המבוטח. לשם איזון חוסר שוויון זה בין המבטח לבין המבוטח הוטלה על האחרון חובת גילוי. ברבות השנים הוגבר התיחכום של חברות הביטוח, וגדלה יכולתן להשיג פרטים רלבנטיים בכוחות עצמן ולהעריך את הסיכון ללא עזרת המבוטחים. אולם הטעם הכלכלי של חובת הגילוי נותר בעינו, ולצידו גם הטעם החברתי-מוסרי. מבחינה כלכלית, הטלתה של חובת הגילוי על המבוטח קלה וזולה יותר מאי-הטלתה. מבחינה מוסרית, קיימות עובדות רלבנטיות שרק המבוטח יכול לדעתן, כגון נתונים לגבי בריאותו או דברים שהתרחשו בעברו, ולכן עליו לגלותם למבטח".

חקיקתו של חוק חוזה הביטוח הביאה איתה חידוש בולט בעניין חובת הגילוי. השינוי מתאפיין בעיקר במגמה לצמצום רב של חובת הגילוי שהוטלה במשפט האנגלי על המבוטח. כך למשל בוטלה חובת הגילוי הכללית שהוטלה על המבוטח, ותחתיה נקבע ההסדר הקבוע בסעיפים 6 ו-7 לחוק, כאשר ביסודה של גישה זו עומדת התפיסה כי חוק חוזה הביטוח הוא חוק צרכני, אשר מטרתו להגן בעיקר על המבוטח מול המבטח הנהנה מיתרון כלכלי ומקצועי גדול (ראה: ד' מ' ששון דיני ביטוח , בעמ' 36; פרופ' א' ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים", בעמ' 18).

מטבע הדברים, לרוב, המבטח נמצא "בנחיתות מידע" ביחס למבוטח אשר העובדות הספציפיות, הרלבנטיות להערכת הסיכון הביטוחי והדרושות לגיבוש נכונות של המבטח להתקשר בחוזה הביטוח אמורות להיות בידיעתו של המבוטח ובעניין זה תלוי המבטח במידת הגילוי ותום הלב של המבוטח, והמחוקק דרך סעיף 6 התווה את הדרך לגשר על פערי המידע שבין המבטח והמבוטח. (ת"א 164752/02 כהן דוד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (שלום ת"א)) וכן ראו ת"א (תל-אביב-יפו) 43129/05 - ישראל אסתר נ' הראל חברה לבטוח בע"מ..

ההנחה הבסיסית והראשונית בכל הקשור לחתימתו של מבוטח על הצהרת בריאות היא, כי המבוטח ענה תשובות מלאות וכנות על כל השאלות אותן נשאל, זאת לאור יחסי האמון המיוחדים השוררים בין מבטח למבוטח. עניין הרציונל הטמון בחובת הגילוי בא לידי ביטוי בפסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל (להלן:"פרשת פיאמנטה"):

"בידיעתו של המבוטח מצוי בדרך כלל מידע החיוני למבטח לצורך הערכת הסיכון הטמון בביטוח. מבלי שמידע זה יובא על ידי המבוטח בפני המבטח, יקשה על זה האחרון להשיגו.....". וכן "....תלות זו העומדת ברקע היחסים החוזיים יוצרת, לפחות על פניה, ציפיה שהיחסים האמורים יהיו מושתתים על אמון, שכן המבטח נכון ליטול עליו את החובות
מכוח חוזה הביטוח מתוך הנחה שהמידע שהונח בפניו על ידי המבוטח נכון ואמיתי הוא." וכן "… גם כיום עומדים בעינם הטעמים להטלת חובת גילוי על מבוטח ובראשם היותן של עובדות הרלוונטיות לביטוח מצויות אך ורק בידיעתו של המבוטח ואשר לשם השגתן תלוי המבטח במוצא פיו של המבוטח וכן העובדה כי הטלת חובת הגילוי על המבוטח עודנה זולה וקלה יותר עבור המבטח."

שתי פנים לחובת הגילוי הקיימת בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח: איסור מצג שווא וחובת הגילוי היזום. אי-גילוי על פי סעיף 6 לחוק יכול להתקיים בשתי דרכים: הדרך האחת, שבה דן סעיף 6(א) לחוק, היא אי-מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח לפני המבוטח בכתב בעניין מהותי, דהיינו עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או בתנאים שבו. הדרך השנייה שבה יכול מבוטח להפר את חובת הגילוי נדונה בסעיף 6(ג) לחוק, הקובע כי מקום שהסתיר המבוטח בכוונת מרמה עניין שהוא ידע כי הוא "עניין מהותי", הרי שדין ההסתרה כדין אי-מתן תשובה מלאה וכנה. מכאן שסעיף 6(ג) עניינו חובת גילוי יזום המוטלת על המבוטח ומיועדת להעלות תרומתה לצמצום פערי המידע בינו לבין המבטח בעניינים שיש להם חשיבות לצורך עריכת חוזה הביטוח.


יחסי הגומלין בין החובה היזומה לגילוי לבין הצגת שאלות:

היש בהצגת שאלות למבוטח להשפיע על קיומה והיקפה של חובת גילוי יזומה? בית המשפט בע"א 282/89 שמואל רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2) 339, 354), קבע שחובה כזו קיימת גם עבור מבוטח שהשיב לשאלות המבטח, אי לכך קיומן של שאלות בכתב אין בהם כדי לאיין קיומה של חובה יזומה ולמעשה סעיף 6(ג) בא להוסיף על האמור בסעיף 6(א).אך ,יחד עם זאת, בכוחן להשפיע על היקף חובת הגילוי ולגרום לצימצום חובת הגילוי היזום החלה על המבוטח, לדוגמה ,אם נשאל המבוטח על אירועים שהתרחשו לפני 3 שנים עובר להצעת הביטוח אין המבוטח נדרש לדווח על אירועי ביטוח, שהתרחשו קודם לכן. ראה: ש' ולר "חובות גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח" (תשס"ב) עמודים 365 ו366.

המדיניות המשפטית- בהפעלת החובה ותוצאותיה:

מבנה החוק ומגמת הפסיקה בפרשנות הוראות החוק באשר לאופייה של חובה זו על רבדיה השונים בצירוף כלים פרשניים, הטלת חובת הוידוא שהמובטח מודע לתנאי עסקת הביטוח, התנאים המוקדמים וההחרגות לכיסוי הביטוחי, לדעת מלומדים רבים, הביאה את המשטר המשפטי בתחום הביטוח למשטר הקרוב לאחריות מוחלטת של מבטחים כלפי מבוטחים. ראו בהרחבה מאמריהם המאלפים של : ד' שוורץ, ר' שלינגר "פרשנות חוזה הביטוח: פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" קרית המשפט ג (תשס"ג) 345, ד' שוורץ, ר' שלינגר "חוזה הביטוח: חובות גילוי ופרשנות – התפתחויות בראי הניתוח הפסיכולוגי של המשפט" קרית המשפט ה (תשס"ד-תשס"ה) 349.

מסלול הבירור:

מדובר בשתי חובות גילוי נפרדות, מסלול הבירור של כל אחת נפרדת למרות הזיקה וההשפעה הקיימת בין שתיהן.

לעניין איסור מצג שוא - מסלול הקיים בסעיף 6(א) להוראות החוק , מטיל על המבטח, הנטל להוכיח את התגבשות יסודות העילה: דרישת הכתב,עניין מהותי, תשובה "מלאה וכנה" ואין נפקא מינה ליסוד הנפשי מצד המבוטח: זדון,רשלנות או תום לב.

לעניין חובת הגילוי היזום- מסלול הקיים סעיף 6(ג) להוראות החוק, מצריך קיומן של שלושה תנאים מצטברים: הסתרת עניין מהותי מפני מבטח ; המבוטח ידע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי ; הסתרת הענין על ידי המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה" ראו: ע"א 282/89 שמואל רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2) 339, 354) ובהרחבה בע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל.

היה והמבטח מצליח לעמוד בנטל להוכיח קיומה של הפרת חובת הגילוי על שתי פניה, תרופתו מנויה בסעיף 7 להוראות החוק בעניין גילוי שנודע למבטח לאחר קרות הביטוח כקבוע בסעיף 7(ג) לחוק חוזה ביטוח ובמקרנו פטור מוחלט. סעיף 7(ג) (1) מעניק למבטח פטור מוחלט אם התשובה ניתנה בכוונת מרמה. המצב השני,המוסדר בסעיף 7(ג) (2) לחוק, חל במקרים שבהם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר.

בטרם תופעל התרופה, יוכל המבוטח להדוף את תחולת העילה. הנטל בכגון דא, מוטל לפתחו להוכיח את הסייגים המגבילים את התוצאה-סעיף 8 לחוק חוזה הביטוח או סייגים המגבילים את תחולת העילה.

גם בקיומן של הסייגים, קיים הבדל בין מצג שווא לבין תשובה בכוונת מרמה: הסייגים קיומה של שאלה גורפת,ידיעת המבוטח, אשמו של המבוטח סעיף 8(1) לחוק, העדר קשר סיבתי-סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, כללי פרשנות ,שיקולי מדינות משפטית והסייג החשוב בביטוח חיים בדמות סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח.

כבר עתה, אקדים ואציין, כי בכל הקשור לחובת הגילוי במסלולו של איסור מצג שוא – המסלול שבסעיף 6(א) לחוק אינו רלבנטי להצהרת הבריאות הראשונה משנת 1999 בשל תחולה ישירה של סעיף 43 להוראות החוק, אך תחולת סעיף 43 אינה חלה על העילה של "כוונת מרמה" על פי סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח.


לעניין ההצהרה הראשונה משנת 1999, תעמוד לנתבעות רק העילה שבסעיף 6(ג)-הפרת הגילוי היזום-פעולה מתוך כוונת מרמה בלבד, ואילו לגבי הצהרת הבריאות המאוחרת ומאחר וטרם חלפו 3 שנים ממועד חתימתה עד התרחשות אירוע הביטוחי, למבטח, האפשרות לטעון להפרת חובת הגילוי על שתי פניה: איסור מצג שוא והגילוי היזום.

סעיף 6 לחוק, קובע את עקרון חובת הגילוי החלה על המבוטח. על המבוטח להשיב על השאלות המוצגות לו, תשובות מלאות וכנות, ואי-מתן תשובות בעניין מהותי דינו כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה.ו

1. העילה של חובת הגילוי היזום- סעיף 6(ג) הוכחתה:

עילה זו עומדת ביחס לשתי ההצהרות הבריאות שניתנו על ידי המנוח יהושע נדלר ז"ל. עילה זו,לצורך התגבשותה, יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים: הסתרת עניין מהותי מפני מבטח ;המבוטח ידע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי ; הסתרת הענין על ידי המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה".

א. "עניין מהותי":

מוגדר בסעיף 6(א) לחוק כ"עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו". מכאן, המבחן לקיומו של "עניין מהותי" הינו מבחן אובייקטיבי. כ"עניין מהותי" ייחשב כל נתון שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של המבטח לבטח את הסיכון ועל תנאי הביטוח. היותו של העניין מהותי נקבעת בהתאם לנתוניו האישיים של כל מבוטח ( ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א, עמ' 161, להלן: "אליאס"). בקביעת מהותיות העניין יש לבחון האם מדובר בעניין אשר "...לפי אופיו וטיבו, רלוונטי לסיכונים שאותם באה הפוליסה לכסות...אם העובדות שהיו בידיעתו של המבוטח במקרה המסוים היו עלולות להשפיע על נכונותו של המבטח לכרות את חוזה הביטוח אילו נתגלו לו...יובאו בחשבון לעניין זה גם שיקולים כמו מידת רצינותו של הסיכון הצפוי המצוי בידיעתו של המבוטח, לרבות מידת הסיכוי שהסיכון יתממש..." (דברי השופט טירקל, ע"א 1809/95 יהושוע הלמן נ. לה נסיונל חב' לביטוח בע"מ נ(3), בעמ' 83). ( ההדגשות לא במקור).

אין חולק שלצורך עריכת ביטוח חיים, יחשב כעניין מהותי כל עניין שיש בו להשפיע באופן ישיר על סיכויי התממשות של הסיכון המבוטח. מחלת לב המקננת בגופו של מועמד לביטוח חיים או מחלה רצינית אחרת, היא עניין מהותי.

בעניין זה, אני מפנה לע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב (2) 201, 209 (להלן: "עניין מוריה).

ב. ידיעת המבוטח:

היסוד השני לקיומה של העילה הוא, שהמבוטח ידע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי, היסוד הנדרש הוא יסוד סובייקטיבי, לצורך הוכחתו נדרש ידיעה בפועל של המבוטח אודות מהותיות העניין המוסתר, אין די בהוכחת העובדות הקשורות לקיומה של המחלה שמקננת בגופו של המבוטח, אלא יש להוכיח ידיעה לגבי הערכתו שהן מהוות עניין מהותי. ראו לכך: ע"א 1809/95 הלמן נ' לנסיונל, פ"ד נ (3) 77.

בתיאורי את נסיבות החתימה על תצהיר הבריאות ועדויות הצדדים, מתברר שמדובר בחוזה ביטוח חיים, שהינו ביטוח אגב משכנתא, כאשר העסקה המרכזית היא עסקת ההלוואה לצרכי משכנתא, ההליך של כריתת חוזה הביטוח, אינו בראש מעיינם של הצדדים, שכן לו היתה מאושרת המשכנתא ללא הדרישה של ביטוח חיים, ככל הנראה, חוזה ביטוח לא היה בא לעולם. אך מכיוון שקבלת המשכנתא הותנתה, כמקובל, בעריכת ביטוח חיים, כחלק מהבטוחות, התובעת והמנוח, ולצרכי קבלת המשכנתא, התקשרו בחוזה ביטוח עם נתבעת מס' 2.

בשל היותה עסקה צדדית, על דרך אגב, ההיגיון והשכל הישר מלמדים, כי בעת חתימה, הן של התובעת והן של המנוח, לא ייחסו חשיבות כה גדולה, כפי שהם ייחסו לעסקה הראשית של חוזה ההלוואה.

ממכלול העדויות שהובאו בפני, מתברר, כי כל המסמכים, הן הקשורים בחוזה ההלוואה והן הקשורים בכריתת חוזה הביטוח, נעשו במקשה אחת. הכריכה של המסמכים שקשורים בביטוח חיים, יחדיו עם המסמכים הקשורים בחוזה ההלוואה, מקור כל הרע בסוגיות מסוג זה, יש להפריד הפרדה מלאה בין המסמכים שקשורים בהלוואה, שהם עניין בין הבנק המלווה לבין הלווים, לבין עסקה אחרת שאינה צריכה להיות כדרך אגב, והיא כריתת חוזה ביטוח חיים. כאשר כורכים את חתימת מסמכים אלו, יחד עם מסמכי ההלוואה, נוצר רושם אצל מקבלי ההלוואה, שמדובר בעניין שהוא קשור בהלוואה. החשיבות של חוזה ההלוואה מרחפת כעננה מעל החשיבות של ביטוח חיים. הדעת כולה לגבי אישור ההלוואה והמשכנתא, והספיח, בכל העסקה, הוא ביטוח החיים.

מקובלת עלי לחלוטין עדותה של התובעת, בכל הקשור למשקל, שהיא והמנוח ייחסו לחתימה על טופס ההצטרפות לביטוח חיים. עוד מקובלת עלי עדותה של התובעת, שהביטוח שידעה על קיומו במסגרת עסקת ההלוואה, הינו ביטוח שנועד לכסות את המבנה, דהיינו ביטוח לדירה עצמה.

מאידך, בעדות גב' חדוה, פקידת הבנק, ניתן לגלות, כי העסקה, לרבות שני ביטוחים, ביטוח דירה וביטוח חיים, נעשו
כולם במקשה אחת. במסגרת עדותה, הידיעה המתגבשת אצל פקידת הבנק, כל כולו נסמך על נוהל. עדותה התאפיינה בכך שהנוהל קובע שיש צורך להקריא את החלק הקשור בהצהרת הבריאות. ממשיכה ומציינת, כי היא פעלה על פי הנוהל. הדבר אינו נובע מזכרון למקרה הספציפי, הדבר נובע מכך שהיא זוכרת שהיא פועלת על פי הנוהל.

אין כל תיעוד בספרי הבנק, או בספרי החברה, כמנגנון פיקוח, על מנת לתת אינדיקציה, מעבר לפעולה על פי נוהל, אישור או הערות, הן בתיק והן אצל חברת הביטוח, או דיווח כלשהו בכתב, שההחתמה בוצעה בהתאם להוראות הנוהל.

לא התרשמתי, ממכלול הראיות שהובאו בפני, כי הבנק, אשר חובש שני כובעים, הראשון כנציג הבנק לצורך החתמת מסמכי ההלוואה, השני כנציג חברת הביטוח, בהתאם להסכם ביטוח חיי לווים בין הבנק לבין חברת הביטוח, טרח להבהיר בצורה מספקת ומעמיקה עניין חשיבות ומהותיות שאלות אלו. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר עסקת הביטוח היא עסקה צדדית, שהצדדים לא נזקקו לה בדרך הטבע, דהיינו פנייה לחברת הביטוח, אלא נאלצו לקבל אותה, לצרכי קבלת המשכנתא.

לא שוכנעתי מעדות פקידת הבנק, שדי בהקראה לעניין ההצהרה, על מנת לגבש את הידיעה בפועל, של המנוח, שמידע זה הינו מהותי עבור חברת הביטוח. לא הוזכר על ידי אותה פקידה, נוהל ולא צירפה את הנוהל והיא הסתמכה שיש צורך אך ורק בהקראת ההצהרה, אך כאשר ההצהרה מובאת לידיעתו של המבוטח, בצילה של עסקת המשכנתא, יש לוודא בצורה יותר מעמיקה שהצהרה זו היא מידע מהותי וקריטית עבור חב' הביטוח לעסקה המשנית קרי, ביטוח החיים.

הרי פקידת הבנק הודתה בחקירה שלה כי 90% מאלה שנזקקים למשכנתאות לא טורחים לקרוא את המסמכים, לא סייגה את עדותה זו במסמכי הבנק, אלא אמרה זו חלה על כל המסמכים הקשורים בעסקת ההלוואה. מכאן ומנסיונה רב השנים, היא יודעת כי רב רובם של הלווים לא מתעניינים ולא קוראים את המסמכים, ועל מנת לתת ללווה בעסקה המשנית של ביטוח החיים שמדובר במידע מהותי, עליה היה להסב את תשומת לבם של הלווים, שמדובר במידע מהותי.

פקידת הבנק ציינה שהיא אישרה את חתימת הלווים, אך ב-נ/7 ו-נ/6 שהם הצטרפות לביטוח חיים, לא ראיתי פעולה כלשהי מטעם הבנק בעניין אישור החתימות, והעדה אף הודתה (בעמ' 24 שורות 25-28), מדובר במסמכים שכוללים כתב יד שאינו כתב ידה, יכול להיות שמי שטיפל באותה הצהרה היו שתי פקידות ולא פקידה אחת, שכן הכותרות באותם מוצגים הן בכתב ידה של העדה, הפרטים שנרשמו לא בכתב ידה.


אני יוצא מנקודת הנחה הן המנוח והן התובעת ידעו בידיעה ברורה שהמנוח קיננה בגופו מחלת לב, השאלה ביסוד זה, צריכה להיות האם היתה ידיעה ממשית אצל המנוח שמידע זה הינו מידע מהותי עבור המבטחת.

במכלול הראיות אני סבור כי לא צלחה ידם של הנתבעים להוכיח בפני שהמנוח היתה לו ידיעה שמידע זה הוא מהותי עבור המבטחת, וזאת בשים לב לנסיבות החתימה, דרך החתימה ושאר הנסיבות שתיארתי לעיל.

אני מקבל את עדותה של התובעת שלא קיבלה הסבר מפורט, אשר מפנים אצלה ואצל המנוח, בעת קבלת הלוואת המשכנתא, שעניין מסירת המידע הרפואי היא שאלה מהותית בעיני המבטחת, שהמנוח לא פנה לאותה חב' ביטוח, אלא הוא היה אך ורק אצל הבנק והעסקה המרכזית והראשית היא עסקת המשכנתא.

מה עוד, מקובלת עלי עדותה של התובעת שהמנוח החשיב את עצמו לאדם בריא, למרות בעיות רפואיות בתחום הלב, שהיו בשנת 1987 ו-1991, הרי חלפו מספר שנים עד למועד של חתימת הצהרת הבריאות הראשונה והשנייה, ובתקופה זו לא היה במעקב רפואי, לא היה בטיפול רפואי.

כאן ובתמיכה לגרסת התובעת, ובשים לב לאותה מדיניות שהצבעתי עליה, המעבירה את נושא חוזה הביטוח ממשטר של אשם למשטר של אחריות הקרובה לאחריות מוחלטת, כפי שהצביע עליה המלומד שוורץ, ניתן לראות שהמבטח הפר את חובתו לוודא כי המבוטח מודע לתנאי עיסקת הביטוח, לרבות התנאים המוקדמים וההחרגות לכיסוי הביטוחי. בעניין זה כבר אמר בימ"ש העליון את דברו, בקיומה של אחריות אקטיבית, כלשונו של השופט שמגר בע"א 4819/92 אליהו חב' ביטוח נ' ישר, פ"ד מב(2) 749.

כעולה מעדותה של פקידת הבנק, כי הקריאה את הצהרת הבריאות, זאת במידה ואני אקבל את גרסתה שהיא פעלה על פי הנוהל, אך לא טענה לא בתצהירה ולא בעדותה בפני שהסבה את תשומת לב המנוח לתנאי הפוליסה ולוודא שהוא ער לכך שבמידה והצהרת הבריאות לא תהיה נכונה, אין כיסוי, לא וידאה שמסמכי כריתת חוזה הביטוח תהיה נפרדת, עצמאית, ולא כדרך אגב לעיסקת המשכנתא.

אין אימרתי כאן מתייחסת ליסוד המרמה, שאתייחס בהמשך, אימרתי כאן מתייחסת ליסוד השני בלבד, ולפיו הצורך להתגבשות ידיעה ממשית, אצל המבוטח, שהמידע הרפואי הוא מידע מהותי עבור חב' הביטוח.

משהגעתי למסקנה שאין זה המצב, מהנימוקים שהעליתי לעיל, נכשלה חב' הביטוח להוכיח את היסוד השני בעילה של הגילוי היזום.

ג. "כוונת מרמה":


נטל ההוכחה לגבי מצבו הנפשי של המנוח שהצהרתו המוטעית ניתנה בכוונת מרמה מוטל לפתחם של הנתבעים. הרמת הנטל, מחייבת הוכחתם של יסודות סובייקטיבים.

על המבטח להוכיח מצב נפשי של כוונת מרמה, לפיה חזות התוצאה של הטעיית המבטח וקיומו של מניע לאי הגילוי, נעוץ ברצון להשיג כיסוי ביטוחי.

אין חולק עוד, כי על מנת להוכיח יסודות כוונת מרמה, לא די במאזן ההסתברויות, נדרש מדרג ביניים, מעל הדרישה של מאזן הסתברויות לפי המשפט האזרחי, פחותה מהספק הסביר הנדרש במשפט הפלילי. ראה לעניין זה ע"א 5171/97 מוחמד סעיד ריאן נ' אברהים סעיד.

לאחר ששקלתי את כל טיעוני הצדדים ועדויות הצדדים, הנני קובע, כי הנתבעים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם ולהוכיח שהסתרת המידע (אדון בה בהמשך אם נתקיימה או לא) נעשתה בכוונת מרמה מטעמו של המנוח, הרי קיים קושי אמיתי לבדוק יסוד סובייקטיבי זה אצל המנוח, להוסיף לכך את נטל הראיה המוגבר מהדרישה הרגילה במשפט אזרחי. הרי בסופו של יום, לא הוצגה תשתית ראייתית משכנעת, מטעם הנתבעות, על מנת להוכיח שההסתרה היתה בכוונת מרמה.

די לי בנסיבות החתימה, על מנת לשלול את כוונת המרמה, חתימת המסמכים לא ארכה זמן רב, קריאה למסמכים, ככל הנראה, לא היתה, לא הקפידו על הפרדת חוזה ההלוואה מחוזה הביטוח, המסמכים הוכנו לחתימה מראש, לא שוכנעתי כי ניתן הסבר על מהות המסמכים ועל הצורך במתן תשובות, מדוייקות ומהותיות של המידע שבהצהרה, מעבר להקראתה בידי פקידת הבנק.

בנוסף לכל אלה, מקובלת עלי עמדתה של התובעת, כי בכלל לא ידעו על קיומו של ביטוח חיים והיא נקלעה לעניין זה רק לאחר מותו של בן זוגה והיא והמנוח החשיבו עצמם כאדם בריא, דברים אלו מביאים אותי למסקנה שהתשתית העובדתית המונחת בפני, אין בה די להסיק מסקנה שהדבר נעשה בכוונת מרמה.

לאחר שהגעתי עד הלום, אסכם את העילה של חובת גילוי יזום ולפיה, הנתבעים לא הצליחו להוכיח שהמנוח ידע שהעניין הוא מהותי לחברת הביטוח, לא הצליחו להוכיח את יסוד כוונת המרמה ומשלא הצליחו להכניס את בית המשפט לטרקלין של חובת הגילוי, לא עומדת לנתבעים את התרופה שבעקבות עילה זו. מכאן, שבכל הקשור לשתי הצהרות הבריאות, ניתן לקבוע שהמנוח לא הפר את חובת הגילוי היזום, מכוח סעיף 6 ג' וכתוצאה מכך, הנתבעים לא זכאים לתרופות הקבועות בסעיף 7 לחוק חוזה ביטוח, ביחס לשתי פוליסות הביטוח.

בעניין חובת הגילוי היזום, מביע עמדתו המלומד שוורץ, שהיא הפכה למעשה לאות מתה, בעיקר של חוסר היכולת של המבטח להרים את נטל השכנוע בנוגע ליסוד הנפשי של כוונת מרמה, שניתן לייחס אותו למבוטח. ראו: ד. שוורץ "דיני ביטוח – תהליכים ומגמות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו – 1997, 31; ד' שוורץ ר' שלינגר "פרשנות חוזה הביטוח: פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" קרית המשפט ג' (תשס"ג) 345. ראו עוד ע"א (חיפה ) 3778/06 נסים איפרגן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 22/4/08.

גם אם הייתי טועה במסקנתי לעיל, אני סבור כי הנתבעים לא היו רשאים להסתמך על הטענה של הפרת גילוי יזום בכוונת מרמה וזאת מן הטעם, שבמכתב הדחייה לא נכלל נימוק זה. הנימוק שהועלה, הוא הנימוק שננקב במסלול 6 א' ולא 6 ג' להוראות החוק.

הטענה שהובאה במכתב הדחייה, הינו הנימוק היחידי, לפיו המנוח סבל מזה שנים מבעיות לב ואף עבר אוטם שריר הלב וצנתור ואילו מידע זה היה מובא בפני חברת הביטוח בעת מתן ההלוואה, לא היה מתקבל לביטוח משכנתא. תשובה זו מגלמת את המסלול השני של איסור מצג שווא, שאינו דורש יסוד נפשי. משכך, מנועה חברת הביטוח להעלות במסגרת כתב ההגנה, את טיעוניה בעניין כוונות מרמה.

נימוקי הדחייה לא כללו נימוקים הקשורים בכוונת מרמה ואני סבור כי לא ניתן להעלות זאת בשלב יותר מאוחר. לעניין זה אני מפנה לע"א 1641/05 הפניקס נ' חביב אסולין ולחוזר המפקח על הביטוח.

אכן לא צריך שמכתב הדחייה ייערך בצורת כתב הגנה, אבל הנימוק המרכזי ולאחר בדיקת הנתונים, צריך להיות ברור מהמכתב ועל כן, גם מנימוק זה הייתי דוחה את הטענה של הנתבעים ביחס להתגבשות העילה מכוח סעיף 6 ג'.

2. העילה של איסור מצג שווא:

עילה זו, ולאחר שקבעתי כי התשובות שניתנו לא ניתנו מכוונת מרמה, רלבנטית יותר לפוליסה השנייה יותר מאשר לפוליסה הראשונה, שכן התרופה, בסופו של יום להפרת החובה שבסעיף 6 א', שאינה דורשת כל יסוד נפשי, היא התרופה הקיימת בסעיף 7.2, דהיינו פטור מוחלט, כאשר תוכיח חברת הביטוח, הלכה למעשה, שלא היתה מסכימה לבטח את המנוח גם בדמי ביטוח מרובים.


כבר אמרתי, כי טענה זו רלבנטית לפוליסה השנייה בלבד, שנוצרה בחודש 7/03 ואינה רלבנטית לפוליסה שנוצרה בחודש 6/1999. הדבר נעוץ בהוראת סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח, שקובע סייג מיוחד לגבי תוצאות מצג השווא בתחום ביטוח החיים ולפיו, המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 7, לאחר שעברו שלוש שנים מכריתת החוזה, זולת אם המבוטח או האדם שחייו בוטחו, פעל בכוונת מרמה.

הוראה זו, משחררת את המבוטח מתוצאות מצגו השגוי, במידה ויקבע שהיה כזה, בחלוף שלוש שנים ממועד כריתת החוזה, בשל אופיו המיוחד והמתמשך של ביטוח חיים. מאחר ולגבי הפוליסה הראשונה מ- 1999, כבר קבעתי שאין כוונת מרמה מצד המבוטח והוספתי וציינתי כי העילה היחידה לגבי אותה פוליסה, היא ההפרה של איסור מצג שווא, דהיינו המסלול של 6 א', סעיף 43 מהוה מחסום בפני התוצאה של סעיף 7 לגבי פוליסה זו. על כן, כבר בשלב זה ניתן לקבוע, שהדיון בעילה זו, יתמקד בעיקר לגבי הביטוח מיולי 2003 בלבד, לאור הוראת סעיף 43, שמהוה סייג לתחולת סעיף 6 א' לגבי הביטוח הראשון.

התוצאה המתקבלת כבר עתה, הן מהניתוח לגבי העילה הראשונה והן מהחלת סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח, המהוה מחסום לטענות הנתבעים ביחס לפוליסה הראשונה, ניתן לקבוע שחובת נתבעת מס' 2, לשלם את כל הכספים על פי הפוליסה הראשונה וכל מה שנותר לי כעת, הוא לדון בקיומה של העילה של איסור מצג שווא לגבי הפוליסה השנייה מיום 7/03.

2.א דרישת הכתב:

סעיף 6 א' לחוק מציב דרישת כתב לגבי שאלות המבטח ותשובות המבוטח, כאחד. מפנה בעניין זה לפרשת מוריה שהוזכרה לעיל ע"א 855/86 מוריה נ' זכריה, פ"ד מב(2) 201.

אני סבור, כי בנסיבות העניין, עמדו הנתבעים בנטל של דרישת הכתב, נ/6 ונ/7 מגלמים את דרישת הכתב.

2. ב עניין מהותי:

כבר קבעתי לעיל, שמצבו הרפואי של מבוטח בפוליסת ביטוח חיים והעובדה אם מקנן בגופו של המועמד להצטרף לחוזה הביטוח, מחלת לב או מחלה רצינית אחרת, הן שאלות בעניין מהותי.

2. ג תשובה מלאה וכנה:

אבן הבוחן של דרישת הכנות, היא סובייקטיבית ואילו הדרישה שהתשובה תהיה מלאה, היא בחינה אובייקטיבית. בנוסף, היסודות של תשובה מלאה וכנה, למרות קיומה של וו החיבור, על פי הפסיקה, היא דרישה חלופית. די שהתשובה היא בלתי מלאה או בלתי כנה, על מנת להעמיד את העילה הקבועה בסעיף זה.

הנתבעות טוענות, כי בהצהרת הבריאות שהמנוח חתם עליה הוא הצהיר כי לא חלה בעבר במחלות לב, בעוד הוא סבל ממחלת לב טרשתית משמעותית ועבר 2 אירועי לב בעבר, סבל מיתר לחץ דם והיה מטופל תרופתית והוא היה מודע לכך שמצבו הבריאותי רעוע ובכל זאת בחר שלא לגלות עובדות אלו למבטחת בעת החתימה על חוזה הביטוח, והדבר מהווה מתן הצהרה כוזבת לכל הפחות בהצהרה שניתנה בכוונת מרמה. הנתבעת טוענת כי לו הייתה מודעת למצבו הרפואי לאשורו של המנוח, עובר למועד כריתת חוזה הביטוח (ביחס לשתי ההצעות), לא הייתה מתקשרת כלל עם המנוח בחוזה הביטוח וזאת כפי שכל חברת ביטוח סבירה אחרת הייתה נוהגת.

לאחר שבחנתי תיקו הרפואי וחוות הדעת של שני הצדדים, ההצהרה החתומה, היא בניגוד למצבו הרפואי. בגופו של המנוח קיננו בעיות לב. לא בטוח שניתן להגדירם כמחלת לב או לא, אך ברור מאליו שהיו לו בעיות לב ובעיות אחרות והתשובה שניתנה בהצהרת הבריאות, אם נקבל אותה כמות שהיא, מבלי לדון בסייגים שאדון בהם לאחר מכן, לא ניתן לקבל את המסקנה שמדובר בתשובות מלאות וכנות, כדרישת הסעיף.

מכאן, אני מגיע למסקנה, שבשלב זה הרימו הנתבעים את הנטל להוכיח קיומה של העילה. מכאן עובר הנטל, להוכיח סייגים לתחולת העילה ולתוצאותיה, על שכמה של התובעת.

סייג ראשון – כללי פרשנות:

כללי פרשנות חלים על סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח וחזקות פרשנויות כגון העדפה לפירוש המקיים את החוזה על פני הפירוש המבטל אותו. לעניין זה ראה ת"א (י-ם) 75/87 טננבאום נ' פזית סוכנות לביטוח פ"מ תש"ן (3) 197.

טענת התובעת בעניין זה, של נוסח ההצהרה, מביא למסקנה שלא מדובר בתשובה לא כנה ולא מלאה. לטענתה, מדובר בהצהרה ערוכה וקבועה מראש, לפיה אין המועמד לביטוח סובל ממחלות וזאת מבלי להציג שאלות מטעם המבטח למבוטח. בהעדר שאלות, לא ניתן לומר כי המנוח נתן תשובות בלתי נכונות. ההצהרה היא הצהרה כללית,גורפת ומכשילה.


התובעת טוענת, כי על מנת שסעיף 6 יחול חייב שהמבטחת תציג בפני המבוטח שאלות שעליהן הוא משיב, ובמקרנו היתה הצהרה גורפת וכללית ולא מענה לשאלות ספיציפיות ולכן גם לא ניתן להעלות טיעון של אי גילוי מכוח סעיף 6 לחוק; משלא הוצגו שאלות, לא ניתן לטעון כי התשובות לא היו מלאות וכנות, היא טוענת גם כי ההצהרה שחתמו עליה היתה כללית, התייחסה למספר מחלות ביחד ועירבה עניין אשפוז עם עניין המחלה ולא מבהירה האם ההצהרה אומרת שהמבוטח לא חלה ב- 24 חודשים אחרונים או שלא חלה במועד כלשהו בעבר הרחוק.

טיעון זה אינו מקובל- ההצהרה פירטה סוגי מחלות שלגביהן המנוח נשאל אם טופל רפואית או חלה, ההצהרה לא נוסחה באופן כללי למשל : "האם טופלת בטיפולים רפואיים? " שאז ניתן לומר כי זו אכן שאלה גורפת, עצם העובדה כי בהצהרה מפורטים שמות מחלות שהנתבעת ביקשה מענה לגביהן ואפילו תיחמה בזמן מועד המחלה או הטיפול הרפואי, הדבר שולל כלליות ההצהרה וחלות סעיף 6(ב) (ראה לעניין זה ת"א (ת"א) ארקי נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך יג, 178- שבו קבע ביהמ"ש כי שאלה לגבי "מחלות עיניים, אוזניים וגרון, הפרעות ראייה, לקויי שמיעה, סינוסיטס" אינה שאלה גורפת, לעומת " הפרעות בריאותיות אחרות שלא פורטו לעיל" מהווה שאלה גורפת כהגדרתה בסעיף 6(ב) לחוק). ראה גם לעניין זה ת.א. 4464/01 ( שלום חיפה) עזבון המנוח פירסט אברהם ז"ל ואח' נ. סהר חבק לביטוח בע"מ.

התובעת טוענת לחילופין, כי מניסוח ההצהרה ניתן ללמוד כי הכוונה והפרשנות הנכונה היא כי המבוטח מצהיר כי ב- 24 החודשים שעברו המבוטח לא חלה באחת המחלות המנויות ולא קיבל טיפול רפואי בהן, וכי בתקופה של 12 חודשים שקדמו לא אושפז לכל אחת מההצהרות לעיל. היא תומכת טיעון זה בפסק דין 1301/03 ( שלום כפר סבא ) הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ נ. סהר חברה לביטוח בע"מ..

הנתבעת טוענת, כי יש לדחות טענה זו של התובעת וטוענת כי אם המנוח הבין את הפסקה בהצהרת הבריאות שכמקשה אחת, שלא חלה ולא קיבל טיפול רפואי ב- 24 החודשים האחרונים, היה עליו להשיב עליה בחיוב כי הוא טופל בכדורים נגד לחץ דם; ואם הוא הבין כי הכוונה כי לא חלה בעבר בכלל, היה גם אז עליו להשיב בחיוב מכיוון שהיו לו אירועי לב והיה עליו לדווח עליהם, ומשענה בשלילה הרי הוא הסתיר מידע ממנה בכוונת מרמה.

עיינתי בהצהרת הבריאות וגם קראתי את פסק הדין עליו סמכה התובעת טענותיה, ונחה דעתי כי להצהרת הבריאות אכן יכולות להיות 2 משמעויות : האחת היא, הכוונה כי המבוטח לא חלה כלל בעבר (במחלות הנמנות בהצהרה), והשנייה היא, כי לא חלה ולא היה בטיפול רפואי ב- 24 החודשים שקדמו לחתימה במחלות הנמנות בהצהרה.

כל הטעמים לקבלת 2 הפרשנויות נומקו היטב ובצורה ברורה בפסק הדין לעיל, (ת.א. (כ"ס) 1301/03), ואין צורך לחזור עליהם שוב, גם כאן, ע"פ מבחן הקריאה הראשונה, העיצוב הטקסטואלי והמבחן הלשוני הייתי מעדיף את הפרשנות השניה על פני הראשונה, דהיינו הפרשנות לפיה הוא מצהיר כי ב- 24 החודשים האחרונים הוא לא חלה ולא טופל רפואית באחת המחלות הנמנות בהצהרה.

אם פרשנות זו היא פרשנות סבירה, פרשנות שמקיימת את חוזה הביטוח והיא סבירה בנסיבות העניין, או מכרטיסו הרפואי של המנוח, ניתן לקבוע שב- 24 החודשים האחרונים לא חלה ולא קיבל כל טיפול רפואי. המסקנה המתבקשת היא, שהסייג הפרשני חל וכי לא ניתן לקבוע, לאור עניין זה, שהמבוטח הפר את חובת הגילוי.

נימוק נוסף, נעוץ בחובת הוידוא המוטלת על המבטח, בפרט, כאשר מציב בפני המצטרף הצהרת בריאות מוכנה, מבלי שהמבוטח יצטרך לסמן ליד כל מחלה ומחלה על מנת שיפנים את חשיבות העניין, אם הוא חלה במחלה מהמחלות המפורטות, לא נדרש המועמד לביטוח לסמן ליד כל מחלה ומחלה אם הוא חלה בה או לא, הצורה שבה בחרה המבטחת להביא את עניין עברו הרפואי, העניין המהותי ביותר עבור חברת הביטוח, בצורה של הצהרה ולא הצגת שאלון, מבלי להעמיד את המועמד לביטוח על חשיבות העניין, מעמיד את כל החזקות הקלאסיות של חתימה בהכרח הבנה בסימן שאלה גדול בתחום המיוחד של חוזה ביטוח. אכן תמיד ניתן לבוא ולטעון שקיימת חתימה, כך הוא קו החקירה של הנתבעות כאשר חקרו את התובעת והראו לה את חתימתה על הצהרת הבריאות. מכאן מתבקשת טענת הנתבעת, לפיה, חזקה על אדם שקרא על מה חתם ולכן, כתוצאה מכך קיימת הפרה של חובת הגילוי בדמות מצג שווא.

בית המשפט בתוך עמו חי, אם היתה לבית המשפט ידיעה שהיא בבחינת ידיעה שיפוטית, שרוב רובם של הנזקקים להלוואות כמעט ולא קוראים את המסמכים שהם חותמים עליהם, במקרנו הדבר מקבל משנה תוקף, בדמות עדות ברורה ומפורשת מצד פקידת הבנק שזה המצב לגבי 90% לפחות, ממקבלי המשכנתאות. לא מדובר רק בידיעה, אלא מדובר בראיה ישירה שכך הוא המצב בפנינו. הרי מדובר במסמכים ארוכים, המוכתבים מראש על ידי הבנק, חשיבות קריאת המסמכים הינם מהמדרג הנמוך, אין מקבל המשכנתא יוכל לעבור ולהתדיין על ההוראות הקיימות במסמכים, לא מתקיים כאן חופש חוזים במלוא מובנו הקלאסי. מטבע הדברים, מעמד החתימה הוא מעמד של מספר דקות, לכל היותר, בה האנשים הנזקקים להלוואות, קוראים ברפרוף, אם בכלל וחותמים בפרק זמן קצר ביותר.

במקרנו, לאור העובדה שמדובר בחוזה משני (חוזה ביטוח) הנלווה לחוזה העיקרי (חוזה משכנתא) מסקנה זו מתחזקת עוד יותר, שבה המנוח והתובעת לא ייחסו כל חשיבות לחוזה הביטוח; בשל אופי עסקת הביטוח שהיא בעלת אופי חריג במהותה ובהליך כריתתה, במובן זה שהמוצר המוגמר לא מוצג בפני המבוטח, אלא לאחר כריתת חוזה הביטוח. על כן, יש צורך לתת משקל נמוך לחזקות החוזיות הקלאסיות, כגון: החזקה שמבקשים הנתבעים להסתמך עליה והיא החזקה
של הבנה למסמכים בשל העובדה שחתימתנו מתנוססת על אותם מסמכים. אם כך, חזקה לפיה אם חתמתי על הצהרת הבריאות, אז אני מבין את כל האמור בהצהרת הבריאות, חזקה זו לא עומדת במלוא חוזקה בחוזה ביטוח, ראוי להכפיף אותה לדיני הביטוח המיוחדים. הכפפה זו, ניתן למנף אותה באמצעות החובה הראשונית המוטלת על המבטח, בדבר וידוא ההבנה אצל המבוטח לגבי הצהרת הבריאות. לדיון מקיף בעניין זה, מפנה לספרם של ד. שוורץ ור. שלינגר, דיני ביטוח (2005), עמ' 242-245. בית המשפט המחוזי בחיפה, הלך בתלם זה וציין שיש להמעיט מערכן של חזקות אלו בדיני חוזים רא: זה ע"א (חיפה) 3778/06 נסים איפרגן ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם).

הוכח בפני, בצורה ברורה ונהירה ביותר, שחובת הוידוא המוגברת המוטלת על המבוטח, באמצעות פקידת הבנק, לא קוימה כלל ועיקר.

ראינו את ההתייחסות לכריתת חוזה הביטוח, שהוא נלווה ומשני לחוזה העיקרי, הודאתה המפורשת של פקידת הבנק שהיא רק מקריאה את החלק הרלבנטי בהצהרת הבריאות בלבד, ולא עושה מעבר לכך דבר וחצי דבר. היא לא מקפידה לוודא שהמועמד לביטוח ער לתנאים המוקדמים, לסייגים, למשמעות ההצהרה, להבנת המועמד לביטוח ומדוע נזקקים להצהרה הכללית הזו, שעה שקיימת הצהרה מפורטת יותר, כפי שהודתה פקידת הבנק. חסכון הזמן על ידי החתמה על הצהרה כזו, מבלי להציג שאלות ומבלי לאפשר להם לחתום על ההצהרה המפורטת, היא בניגוד גמור לחובת הוידוא המוטלת על המבטח.

למבטח אינטרס בקיום מוצר ביטוחי, לבנק קיים אינטרס כפול ומכופל, בהבאת מוצר ביטוחי, שמוליד גם חוזה הלוואה. מכאן, המסקנה שפקידת הבנק, לא היה לה אינטרס לוודא את ערנותו של המועמד לביטוח לעניין חשיבות ההצהרה ומשמעותה, כדי שלא יכשל בהצהרה זו.

חובת הוידוא אינה מסתפקת רק בהיבט הפורמאלי של הבלטות במסגרת פוליסות הביטוח, אלא הן חלות כבר בשלב הטרום חוזי וכבר בשלב הצעת הביטוח, לוודא אקטיבית שהמבוטח ער לסייגים של הביטוח, ער להצהרת הביטוח וחשיבותה כבר במעמד החתימה על הצהרת הביטוח. ראו שוורץ, דיני ביטוח, עמ' 399-400.

אם כך, מסקנתי לעת הזו, שהתובעת הצליחה להוכיח בפני סייג, מכוח כללי פרשנות, לתחולת העילה הקבועה בסעיף 6א'.

סייג שני – אשמו של המבטח:

סעיף 8 (1) לחוק חוזה הביטוח מורה, כי המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 7 אם הוא גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה.

גם בעניין זה, אני סבור, חל הסייג, נסיבות החתימה, כריכת נושא הביטוח יחד עם ההלוואה באותו מעמד, השימוש בהצהרת בריאות שכל מה שנדרש מהמועמד לביטוח זה רק לחתום עליה, מבלי להפנים את חשיבותה, כשיש חלופה לעשות שימוש בהצהרת בריאות מפורטת, העדר הצגת שאלות, ההסתפקות של פקידת הבנק בהקראה בלבד, הפרשנות החלופית, כפי שהצבעתי לעיל, שההצהרה מתייחסת ל- 24 החודשים האחרונים, מביאים אותי למסקנה, שדרך זו, דרך הניסוח שבחר בה המבטח, על כלל נסיבותיה, להחיל את הוראת סעיף 8 (1) ולקבוע כי המבוטח לא ייחשב כמי שהציג מצג מטעה, אם השיב תשובה בלתי מספקת לשאלה או לעובדה שלא נוסחה בבהירות חד משמעית.

תרופות המבטח:

היה והייתי מגיע למסקנה שגם החובה הנוספת של איסור מצג שווא הופרה בידי המנוח, התרופה היחידה שעומדת ביחס לפוליסה המאוחרת, בפני המבטחת, היא הוראת סעיף 7 ג' 2 ולפיה מבטח סביר לא היה מקבל את המבוטח לביטוח, אף בדמי ביטוח מרובים יותר. נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת.

האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה אם היה יודע את המצב לאמיתו? ד"ר פרלוק המומחה מטעם הנתבעת מעיד, כי לו הנתבעת ידעה מצבו הרפואי לאמיתו עובר לחתימה על פוליסת הביטוח, היא לא היתה מבטחת אותו אפילו בדמי ביטוח גבוהים יותר.

אין בידי לקבל טיעון זה של הנתבעת;

ראשית, ד"ר פרלוק סומך טיעונו על החומר הרפואי שהוצג לו בתיק, הוא לא טרח להמציא ספר החיתום ממנו ניתן ללמוד על טענתו כי המנוח לא היה מתקבל לביטוח אף בדמי ביטוח מרובים יותר.

שנית, ד"ר פרלוק הוא רופא משפחה ואין לו התמחות קרדיולוגית ולכן מסקנותיו החד משמעיות בדבר אי קבלת המנוח לביטוח אינן יכולות להוות סימוכין בעיניי, מה גם שתוך כדי עדותו התגלו תמיהות לגבי מסקנותיו למשל בנוגע לציטוט מכמה מסמכים רפואיים את העובדה כי המנוח סבל מלחץ דם תוך כדי השמטת המילה "גבולי" ( ראה עמ' 18 לפרוטוקול ) וכגון העובדה כי במסמך של ד"ר רודס מבי"ח הדסה צויין אירוע לבבי בשנת 1994 , כאשר אין שום תיעוד אחר שמצביע על אירוע בשנה זו וככל הנראה היתה טעות טכנית בציון השנה במיוחד לאור העובדה כי במסמך זה של ד"ר רודס האירוע משנת 1987 לא צויין, אך משום מה ד"ר פרלוק אינו משוכנע בקיומה של אפשרות זו של טעות קולמוס
ומתעקש לטעון קיומו של אירוע בשנת 1994.

שלישית, התובע עבר צנתור אחרון 8 שנים לפני החתימה על הפוליסה הראשונה, בשמונה שנים אלו לא הוכח כי סבל מבעיות בליבו באיזה שהיא צורה, כאשר בסיכום מחלתו משנת 1991 נרשם כי "סובל ממחלה כלילית לא משמעותית" בנוסף לעובדה כי בדיקת המאמץ שביצע באותה שנה יצאה תקינה, הוא גם לא טופל בכל דרך שהיא למעט רישום לא רצוף לגבי כדורי הקונברטין, לפיכך גם מבחינה אובייקטיבית, קבלת טיפול לא רצוף בכדורים ללחץ דם אינה בהכרח סיבה לשלילת ביטוח!

רביעית, גם עם הימצאות גורמי הסיכון במנוח ( עישון ועודף משקל) , סבירה המסקנה בעיניי כי, אם תיקו היה מגיע לחברת ביטוח סבירה, רופא החיתום היה ממליץ על אחת מבין שתי אפשרויות: האחת היא להחריג תחום הלב מהפוליסה או לבקש דמי ביטוח יותר גבוהים, אך אין זה סביר שכל מי שביצע צינתור ועברו מאז שנים רבות עם חיים שלגביהם אין עדות כי לא היו תקינים ונורמאליים, לא יבוטח ע"י חברת הביטוח הסבירה. שלילת ביטוח כל אימת שישנה בעיה רפואית קודמת תותיר את החברה ללא ביטוחים.

חמישית, פוליסה קולקטיבית ( ע"פ חוזרים והנחיות של המפקח על הביטוח, הסמוכים על הוראות החוק, אשר פורסמו באתר משרד האוצר) היא מטבעה פוליסה אשר נעשית לקבוצה מסויימת של אנשים במטרה לגייס כמה שיותר מבוטחים, לרוב בפוליסות מעין אלו, הצהרות הבריאות מקוצרות או אפילו נעדרות כל דרישה להצהרת בריאות, הדבר כמובן מגדיל הסיכויים שיצטרפו לביטוח אנשים רבים אך גם הרבה לא כשירים או בעלי סיכון גבוהה יותר; יוצא כי דמי הביטוח המתקבלים אמורים לכסות את כל התביעות שיוגשו בגין אותה קבוצה ואף להותיר למבטח רווח; הנתבעת לא הראתה כי המדיניות לגבי הפוליסות הנדונות במקרנו היא שונה, גם ד"ר פרלוק לא פירט טעמים הסותרים את המסקנה כי מכוח טבעה והגדרתה של הפוליסה היא מאפשרת למבטח סביר לקבל את המנוח לגדרה, במצבו הרפואי שהיה קיים עובר לחתימתו עליה.
החיתום בעת הצטרפות לביטוח נועד למנוע מצב שבו יצטרפו לביטוח אנשים בעלי סיכון ביטוחי גבוה במיוחד, החיתום,אם כך,מהווה מסננת למבקשים להצטרף לביטוח. קיומה של הצהרת בריאות מקוצרת ,כבמקרנו, הסיכון שנוטלת חברת הביטוח הוא סיכון מודע, שחלק מהמועדים להצטרף הם בעלי סיכון גבוה במיוחד.

קביעתו של המומחה בתחום החיתום ד"ר פרלוק שלא היה מתקבל לביטוח על יסוד מצבו הרפואי, אין לה על מה לסמוך, בפרט כאשר לא הוצג בפני ההסכם בין הבנק לבין חברת הביטוח שעניינו , כאשר לא הוכח בפני תנאי ביטוח אלו וכאשר לא הוכח בפני שתנאי ביטוח קבוצתי זה לא כולל החרגה את התחומים אלו או לא הייתה דורשת פרמיית ביטוח יותר גבוה.

שישית, דבריה של גב' הררי, פקידת הבנק ( הנתבע) אשר החתימה את המנוח והתובעת על טופסי המשכנתא והביטוח, בעמ' 16, שורות 14-19 , מאששות את המסקנה לפיה מבטחת סבירה היתה מחריגה את נושא מחלת הלב מהפוליסה במקרה הקיצוני , היא מעידה כי אילו המנוח הצהיר בפניה על מחלה כלשהי היא היתה מחתימה אותו על טופס הצהרת בריאות מיוחד וזה היה הולך לחתם החברה לבדיקת מצבו, דהיינו התוצאה היא לא שלילת הביטוח על הסף, אלא שהנושא נמצא בשיקול דעת, וכפי שביארתי לעיל, טיבה של פוליסה זו ביחד עם מצבו הרפואי הלא חריג של המנוח, סביר שיובילו למסקנה כי הוא יבוטח לבסוף. ומשלא נסתרה חזקה זו, אין לקבוע כי מבטח סביר לא היה מקבל את המנוח.

גם אם נלך לפי דבריו של ד"ר פרלוק בעמ' 22 לעדותו, לפיהם אין אפשרות להחריג נושאים מסויימים בפוליסה, הרי האפשרות לקבל אותו אינה נשללת כפי שביארתי לעיל.

מכאן, שמסקנתי, גם אם הייתי מגיע למסקנה שהמנוח הפר את חובת הגילוי-איסור מצג שוא , עדיין הנתבעת מס' 1 הייתה נכשלת בהוכחת הפטור המלא מכוח סעיף 7(2) לפיה מבטח סביר לא היה מקבל את המבוטח לביטוח.

סייג לתוצאה בדמות סעיף 8 (2) לחוק :

סעיף 8 (2)- שלילת תרופות : העובדה שעליה ניתנה תשובה מלאה וכנה חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, או שלא השפיעה על מקרהו, על חבות המבוטח או על היקפה. – סיבת המוות:

סעיף 8 לחוק מסייג את הפטור של המבטח לפי סעיף 7 לחוק, וקובע, בין היתר, כי המבטח לא יהיה משוחרר, אם העובדה, שעליה ניתנה התשובה הלא נאותה, לא השפיעה על מקרה הביטוח . אך סעיף 8 מסייג את הסייג : אם התשובה הלא נאותה ניתנה בכוונת מרמה יישאר המבטח פטור לחלוטין.

"משהוכיח המבטח את התגבשות העילה הקבועה בסעיף 6(א) לחוק, עובר הנטל למבוטח להוכיח את הסייגים לעילה זו. סייגים אלה נמנים על שתי קבוצות עיקריות: סייגים המגבילים את עצם תחולתה של העילה, וסייגים המגבילים את תוצאותיה (סעיף 8 לחוק חוזה ביטוח) ( אליאס, 168).

"הוראת סעיף 8(2) לחוק חוזה ביטוח מחליפה את הדרישה הרגילה של דיני החוזים לקיומו של קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין קשירת החוזה , בדרישה לקשר סיבתי בין אין אי הגילוי לבין קרות מקרה הביטוח. לפי סעיף זה, כאשר אין קשר סיבתי בין מצב השוא לבין מקרה
הביטוח, חבות המבטח או היקפה, אין המבטח זכאי להסתמך על מצג זה". ( אליאס, 174- 175).

"התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק מצטברים, דהיינו, לשם התגבשות הסעיף יש צורך שמצג השווא לא השפיע על מקרה הביטוח ובנוסף לכך יש להראות שהוא לא השפיע על חבות המבטח או על היקפה היינו, די שהשפיע על אחד מאלה כדי לזכות את המבטח בפטור".

ת.א. 1300/02 עזבון אנה מילבסקי ז"ל ואח' נ. בנק לאומי למשכנתאות ואח' , ראה גם אליאס, עמ' 175. וגם אליאס, עמ' 175

לא מקובל עלי טיעון הנתבעת לפיו אי הגילוי השפיע על היקף או חבות הנתבעת, בכך שהיא לא היתה מבטחת אותו, כבר הראינו לעיל שלא כך הדבר.

ולעניין הקשר הסיבתי בין פטירת המנוח לבין הלקות באירוע הלב משנת 1987 והצינתור משנת 1991 מוטלת בספק, אין כאן קביעה חד משמעית כי המנוח נפטר בגלל שהיתה לו מחלת לב קודמת למרות אירועי העבר.

ד"ר פרלוק מעיד (עמ' 17), כי אין ספק כי המנוח היה חולה וכי הוא לקה בהתקף לב ומת מהתקף לב. מנגד, ד"ר כרכבי מסיק בחוות דעתו וגם בעדותו ( עמ' 10 לפרוטוקול) כי האירוע ממנו נפטר המנוח שהינו אוטם חריף בשריר הלב, יכול להתרחש בכל אדם בגילו, גם ללא מחלת לב קודמת, כמובן עם מקדמי סיכון משתנים בהתאם להיסטוריה הרפואית. ועל כן אין בעצם אבחנה זו ממנה נפטר המנוח בכדי להצביע או להוכיח את קיומה של מחלת לב קודמת.

שוכנעתי כי קביעתו של ד"ר כרכבי מהימנה יותר מאשר קביעתו של ד"ר פרלוק וזאת מאחר ו-

ראשית, ד"ר כרכבי הינו קרדיולוג במקצועו לעומת ד"ר פרלוק אשר, אומנם משמש חתם במס' חברות ביטוח, אך הינו רופא משפחה, לבטח דעתו של מומחה בתחום לגבי נושא שמצוי בתחום מומחיותו מהימנה יותר מאשר רופא שמומחיותו הינה ברפואת משפחה ונדרש לחוות דעתו בנושא החיתום והתייחס גם לסיבת מותו של המנוח;

שנית, התרשמתי כי ד"ר פרלוק התעלם מכמה נתונים כגון השמטת המילה "גבולי" שנרשמה ליד המלים " לחץ דם " במסמכים הרפואיים של המנוח, וגם נתן הדגש מיוחד לעניין אירוע משנת 1994, שאין לו שום תיעוד אחר למעט במסמך של ד"ר רודס , הרופא אשר ניתח את המנוח בבלוטת התריס, כאשר היה ברור כי ציון שנת 1994, הינו בגדר טעות קולמוס והמנוח לא עבר שום אירוע לבבי בשנה זו כפי שהראיתי לעיל, ללמדך על מגמתיות מסויימת בקביעתו ומסקנותיו והכל במטרה להראות כי המנוח היה חולה כרוני והסתיר מידע מחברת הביטוח, לא שוכנעתי כי ד"ר פרלוק היה אובייקטיבי לחלוטין, לעומת ד"ר כרכבי אשר נתן מידע מנומק ומוסבר היטב אודות מצבו הרפואי של המנוח , וגם מטעמים אלו אני מעדיף את מסקנתו של ד"ר כרכבי על פני ד"ר פרלוק.

לסיכום עניין זה, אני סבור כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח העילה על פי סעיף 6 (א) איסור מצג שווא ולא הצליחו להוכיח את תחולת הפטור.

החלת סעיף 28 (א) לחוק חוזה הביטוח:
מאז התרחשות מקרה הביטוח, חלפו מספר שנים. מאז ועד היום הוספו חיובים בחובם של התובעת והמנוח בספרי הבנק. מתן פסק הדין בתביעה הכספית, אינו נותן את הסעד הנכון. על כן מכוח סעיף זה יש לחייב בריבית או לפסוק נזק תוצאתי, השווה להפרש בין החוב הנתבע לבין החוב בספרי הבנק ליום פרעון החוב הלכה למשעה.
בפסק דין מקיף שניתן על ידי כב' השופט יצחק עמית בת.א. 270/00 דיסקונט ליסינג נ' סוכנויות פלתורס ( פורסם לאחרונה בנבו) , מנתח את תחולת סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח, מגמותיו, ואף האשפרות לפסוק פיצוי עבור נזק תוצאתי. הניתוח שנעשה על ידו מקובל עלי לחלוטין ואני מאמץ אותו.
בין מכוח החיוב מכוח סעיף 28 (א) לחוק חוזה ביטוח ובין מכוח פסיקת פיצוי עבור נזק תוצאתי, יש ,הלכה למשעה לסלק את כל החוב במשכנתה.
כתוצאה מהכרעתי לעיל, יש לחייב את נתבעת מס' 2 במלוא סכום החוב הנדרש על פי כתב התביעה, דהיינו 408,356 ₪. סכום זה מהוה את החוב בספרי הבנק עד יום הגשת התובענה-1.11.05.

מכוח הוראת סעיף 28 (א) לחוק אני מחייב את נתבעת מס' 1, לשלם, בנוסף לסכום התובענה, כל הפרשי ריבית והצמדה שהצטברו בספרי הבנק, על חובה של התובעת, מיום 1.11.05, ועד למועד הפרעון בפועל , כך למעשה ההוראה תהיה שעל נתבע 1, לסלק את כל המשכנתאות, מכוח שתי פוליסות ביטוח החיים ולא תישאר כל יתרה בספרי הבנק, לתובעת ו/או למנוח.

המסקנה:

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם סך של 408,356 ₪ בצירוף ריבית על פי סעיף 28 (א) או פיצוי תוצאתי בעקבות אי התשלום בגובה ההפרש בין סכום החיוב על פסק הדין , לבין הסכום שקיים בספרי הבנק, נכון ליום התשלום המלא בפועל, על פי פסק דין זה.

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר
האגרה במלואה, על שני חלקיה, ששולמה בידי התובעת.

התשלומים יבוצעו תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי לאחר בירור החוב הסופי בספרי הבנק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח חיים רצח

  2. ביטוח חיים בשואה

  3. ביטוח חיים מחלת לב

  4. ביטוח חיים התיישנות

  5. התיישנות ביטוח חיים

  6. מצג שווא ביטוח חיים

  7. ביטוח חיים תעודת פטירה

  8. ביטוח חיים נכות מתאונה

  9. אוטם שריר הלב ביטוח חיים

  10. ביטוח חיים ניתוח מעקפים

  11. ביטוח חיים במקרה התאבדות

  12. ביטוח חיים למשכנתא התאבדות

  13. ביטוח חיים משכנתא התיישנות

  14. אחריות הבנק להעדר ביטוח חיים

  15. התיישנות פוליסת ביטוח חיים

  16. אי גילוי מידע מהותי ביטוח חיים

  17. אי אישור ביטוח חיים לפני פטירה

  18. אי גילוי בהצהרת בריאות בביטוח חיים

  19. אי גילוי מחלות קודמות בהצהרת בריאות

  20. ביטוח חיים ביטול פוליסה כוונת מרמה

  21. האם במועד עריכת הסכם ההלוואה נערך למנוחה ביטוח חיים בגין ההלוואה ?

  22. ביטוח חיים - האם פירעון יתרת הלוואה עקב מקרה מוות מזכה בהשבת פרמיות ?

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון