ביטוח מעילה

לפני תביעה כספית של התובעת, חברה לביטוח (להלן: "התובעת" או "חב' הביטוח"), אשר ביטחה את עופר נכסי רעננה בע"מ (להלן: "חב' עופר") ואת קניון רננים (ניהול) בע"מ (להלן: "חב' קניון רננים") (להלן, ביחד: "החברות" או "המבוטחות") בפוליסות ביטוח מעילה באמון בתוקף מיום 1.2.05 עד 31.3.06 (להלן: "הפוליסות").

התביעה היא תביעת שיבוב בגין סכומים ששילמה התובעת לחברות בגין מעילה שביצעה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), שהועסקה על ידי חב' עופר מאפריל 2002 ועד ינואר 2006, כמנהלת חשבונות בקניון רננים, וכן הוצאות שנגרמו לה.

במסגרת עבודתה, טיפלה הנתבעת, בין היתר, בקבלת תשלומים משוכרים בקניון רננים, ונטלה ללא רשות תקבולים של החברות, שהיה עליה להפקיד לחשבון הבנק של חב' קניון רננים.

התביעה הוגשה נגד הנתבעת, נגד מי שהיה בעלה במועד המעילה, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), ונגד הבנק בו נוהל החשבון של החברות, הנתבע 3 (להלן: "הבנק").

התביעה הוגשה במקורה, לפני תשלום תגמולי הביטוח, על ידי החברות, נגד הנתבעת בלבד. לאחר מכן תוקנה התביעה כך שהוספו שני נתבעים נוספים: הנתבע והבנק, ולבסוף תוקנה התביעה פעם נוספת, לאחר שהתובעת שילמה תגמולי ביטוח, והיא באה בנעלי החברות מכוח זכות השיבוב.

עיקר טענות הצדדים .
התובעת טוענת כי מחודש אפריל 2003 ועד ינואר 2006 מעלה הנתבעת בכספי המבוטחות, הן בכך שהפקידה שיקים של שוכרים, שהיו לקוחות של המבוטחות, לחשבונותיה הפרטיים, והן בכך שנטלה כספי מזומן ששילמו שוכרים כאמור למבוטחות באמצעות הנתבעת, לכיסה.

הנתבעת נחקרה על ידי חוקרים פרטיים מטעם התובעת ביום 23.1.06 ונגבו ממנה שלוש הודעות.

התובעת טוענת כי בגין המעילה נאלצה לשלם למבוטחיה וכן נגרמו לה הוצאות כדלקמן:
א. סך של 1,553,129 ש"ח ששולם לחברות המבוטחות כדלקמן:

  1. סך של 1,087,173 ש"ח ביום 9.5.06, לאחר ניכוי השתתפות עצמית בסך 1,000$, בתיק תביעה מס' 30078836 בפוליסה מס' 530742654.
  2. סך של 449,089 ש"ח ביום 7.8.06, לאחר ניכוי השתתפות עצמית בסך 2,500$, בתיק תביעה מס' 30412423 בפוליסה מס' 552431103.
  3. סך של 16,867 ש"ח בתאריך 17.9.06, בתיק תביעה מס' 30413423 בפוליסה מס' 552431103.

ב. הוצאות בגין חקירה שמאי רו"ח וכו' בסך 67,375 ש"ח כדלקמן:

  1. תשלום לרו"ח בר לב בסך 23,297 ש"ח מיום 25.4.06.
  2. תשלום לכמון יועצים בסך 24,086 ש"ח מיום 27.7.06.
  3. תשלום לחוקר מוקד שרותי חקירת בסך 370 ש"ח מיום 11.10.06.
  4. תשלום לרו"ח בר לב בסך 8,904 ש"ח מיום 17.10.06.
  5. תשלום לחוקר מוקד שרותי חקירות בסך 10,718 ש"ח מיום 25.10.06.


לטענת התובעת נעשתה המעילה כך שביחס לתשלומים ששילמו שוכרים בקניון במזומן, ניצלה הנתבעת את הגישה שניתנה לה לתשלומים אלה, ונטלה אותם לכיסה, וביחס לתשלומים ששילמו שוכרים בהמחאות, הטביעה הנתבעת, על גב ההמחאות חותמת של החברות, והפקידה אותם לחשבונותיה.

כדי להסתיר את מעשיה, יצרה הנתבעת רישומים כוזבים בספרי החברה, הפיקה מסמכים כוזבים ומשכה שיקים דחויים מחשבונה הפרטי לפקודת המבוטחת, והפקידה אותם למשמרת בסניף הבנק, ובכך הכשילה גילוי של אי התאמה בספרים של המבוטחות. משהגיע מועד הפירעון של ההמחאה האישית שנתנה, דחתה הנתבעת את מועד הפירעון על ידי כך שזייפה הוראה מטעם החברות לסניף הבנק לדחות את מועד הפירעון של ההמחאות. כמו כן הפקידה בבנק המחאות ישנות ובטלות של שוכרים של החברות, תוך שהיא משנה בכתב יד, ללא הרשאה, את תאריך הפירעון של ההמחאות וכן מילאה בכתב יד וללא הרשאה תאריך בהמחאה שהופקדה בכספת החברה ושלא נועדה להיות מופקדת, והפקידה את ההמחאה בבנק.

בכתב הגנה מתוקן הודתה הנתבעת במעילה בסך 950,400 ₪, ובהתאם להסכם פשרה בין התובעת לנתבעת ניתן נגדה פסק דין חלקי על מלוא סכום ההודאה, בתוספת חלק יחסי של האגרה, חלק יחסי של שכ"ט עו"ד וסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כתשלום בגין ההוצאות שנגרמו לתובעת או לחברות לשם בירור המעילה (להלן: "פסק הדין החלקי").

לפיכך עומדת התביעה נגד הנתבעת על יתרת סכום התביעה המורכב מהפרש נטען של סכום המעילה, וכן הפרש הוצאות שנגרמו לתובעת לשם בירור המעילה.


לעניין היקף המעילה, טוענת התובעת, כי שיקוליה בהכרה בחבות והיקף הנזק, ובהתאם תשלום תגמולי הביטוח, היו סבירים, וכי בשלב של תביעת השיבוב אין מקום לפשפש בשיקוליה כאילו זו התדיינות בין התובעת לבין המבוטחות.

בנוסף טוענת התובעת כי הנתבע חב בגין תגמולי הביטוח באשר הוא ידע על המעילה בעת שנעשתה, נהנה מפירותיה, בין היתר בפרנסת המשפחה, בתשלום ההוצאות המשפחתיות, ולכיסוי יתרת חוב משכנתא.

כלפי הבנק, טוענת התובעת, כי הבנק פעל על פי מכתבים שהופנו אליו לדחיית מועד פירעון שיקים שהופקדו למשמורת בבנק, מבלי שבדק אם המכתבים חתומים על ידי בעלי זכויות החתימה בחברות, ומבלי שהיו חתומים על ידי בעלי זכויות החתימה.

עיקר טענות הנתבעת הוא כי התובעת שילמה תגמולי ביטוח ביתר, בסכום ניכר, כשלא היה עליה לשלם אותם, וזאת בשל כך שהיא מבטחת את החברות ואת כלל החברות בקבוצת האחים עופר בהיקפים גדולים.

עיקר טענות הנתבע הוא כי הוא לא ידע על המעילה עד ליום 22.1.06, וכי לא נהנה מכספי המעילה. הנתבע והנתבעת ניהלו הפרדה רכושית מתחילת נישואיהם, וביתר שאת לאחר שהתקשרו בהסכם ממון מיום 7.2.01 שקיבל תוקף של פסק דין ביום 26.2.01.

עיקר טענות הבנק הוא כי התובעת לא הוכיחה את סכום המעילה הנטען על ידה, מעבר לסכום בו הודתה הנתבעת, כי דחיית פירעון של המחאות או גריעה שלהן אינן מהוות פעולות כספיות ואינן מצריכות חתימה על ידי מורשי החתימה של החברות. לטענתו, החברות הן שיצרו את הנוהג, שהחל עוד לפני שהנתבעת החלה לעבוד בחב' עופר, ונמשך שנים, לפיו מודיעות החברות לבנק במכתב שנשלח בדרך כלל בפקס, על דחייה או גריעה של המחאות, ולפיכך הן מושתקות מלהלין על נוהג זה. בנוסף, לטענת הבנק, אף אילו התריע הבנק בפני החברות על המכתבים ששלחה הנתבעת, לא היה בכך כדי למנוע את המעילה, וכי התובעת לא הוכיחה מהו הסכום שהיה נחסך, לטענתה. לבסוף טוען הבנק כי החברות התרשלו רשלנות רבתי בהעסקת הנתבעת, שלה הרשעה קודמת בגין מעילה בבנק בו עבדה משנת 1997, ובפיקוח על עבודתה.

דיון .
סכום המעילה.
בכתבי התביעה שהוגשו נטען כי הנתבעת מעלה בסכום של 1,478,543 ₪ (סעיף 40 לכתב התביעה) (ובנוסף נגרמו לתובעת הוצאות לשם בדיקת המעילה).

בהודעה הראשונה שמסרה הנתבעת לחוקרים הפרטיים מטעם התובעת, היא הודתה בגניבה בסך של 850,000 ₪, ובכתב הגנה מתוקן הודתה הנתבעת בגניבה בסך של 950,000 ₪.

בתצהירה של הגב' נורמה ליס, מנהל החשבונות הראשית בקבוצת אחים עופר נכסים (ת/5), הוצהר על מעילה בסך של 1,566,921 ש"ח (הסכומים שבסעיף 15.1 ו- 15.2 לתצהיר). לטענת התובעת, היא שילמה תגמולי ביטוח לאחר שביצעה את הבדיקות הדרושות באמצעות רו"ח יניב בוכניק ממשרד רו"ח בר לב אשר צוין בפוליסה כאחד השמאים המוסכמים בין התובעת לחברות. כן לטענתה, משבחרה להכיר במלוא סכום המעילה הנטען על ידי החברות, ולא רק בסכום שהנתבעת החליטה משיקולים שלה להודות כי נטלה לכיסה, הרי שאין הנתבעים רשאים לפשפש בשיקוליה ולנסות לדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת היקף החבות של התובעת כלפי החברות כאילו הייתה זו התדיינות בין התובעת לבין החברות (סעיף 19 לסיכומים). בנוסף טוענת התובעת כי היא עמדה בנטל לביסוס סבירות השיקולים שהביאו אותה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום בשיעור שבו ביצעה אותו בכך שהסתמכה על חו"ד רואה החשבון.

הנתבעת עומדת על גרסתה בדבר הסכום שנטלה לכיסה, וטוענת כי ההפרש, מעל לסכום בו הודתה, שולם על ידי התובעת לחברות ללא הצדקה, מעבר לנזק האמיתי שנגרם להן, ושלא משיקולים סבירים.

בתביעת שיבוב המבטחת מממשת את זכותו של המבוטח כלפי המזיק, וממילא היקף החבות של המזיק כלפי המבטחת הוא כשיעור חבותו כלפי המבוטח הניזוק, ולכל היותר כדי סכום הנזק שנגרם לניזוק המבוטח (ועד לסכום שהמבטחת שילמה לו).

בפסק הדין בע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ פ"ד נ(4) 567 נקבע כי מזיק לא יורשה לפשפש בשיקולי חברת הביטוח ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חברת הביטוח כלפי המבוטח כאילו הייתה זו התדיינות בין המבטחת לבין המבוטח. עם זאת, עצם העובדה שחברת ביטוח שילמה תגמולי ביטוח אינה כשלעצמה ראייה מספקת לחובה לשלם ולגובה הסכום שצריכה הייתה חברת הביטוח לשלם:
"אמנם, מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן אולם הסדר שייעשה בין מבטחת למבוטח וכל סכום שישולם למבוטח בפועל לא יהוו בהכרח ראיה מספקת להעמדת זכות השיפוי כדי אותו סכום. החובה לשלם עומדת לביקורת וגובה הסכום על אחת כמה וכמה. בכל מקרה תהיה המבטחת זכאית לשיפוי כדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח ולא יותר מכך".
(שם בעמ' 569 ו- 571).

במסגרת הסכום בו הודתה הנתבעת נכללים סכומי השיקים שהפקידה לחשבונה (וכן סכום נוסף של מזומן שהודתה כי נטלה). ההפרש של יתרת התביעה ברכיב של סכום המעילה מורכב, למעשה, מסכומים שהיה על שוכרים מסוימים בקניון לשלם על-פי ההסכמים שלהם עם החברות, סכומים שלטענת השוכרים בפני החוקרים הפרטיים מטעם התובעת, שולמו במזומן, ולא התקבלו לחשבון הבנק של החברות.

הנתבעת העידה, ועדותה לא נסתרה, כי כ- 90% מדמי השכירות בקניון שולמו באמצעות הוראות קבע ("שטרות"), וכי כדי ששוכר ישלם בשיקים ובמיוחד בשיקים דחויים, עליו לקבל אישור מיוחד מהנהלת הקניון (סעיף 4(ג) לתצהירה).

כן העידה כי הסכום בו מעלה, בסך של 950,400 ₪ מורכב משיקים שמסרו לה שוכרים, שהופקדו על ידה לחשבונה בבנק הבינלאומי, בסך 403,614 ₪, שיקים שהופקדו לחשבונה בבנק מסד, בסך 443,297 ש"ח, ולחשבונה בבנק איגוד, בסך 17,532 ש"ח, וכן תקבולים במזומן בסך 85,557 ₪ (סעיף 5 לתצהירה). כמו כן הגישה הנתבעת ריכוז ההפקדות בכל בנק וקלסר ובו חומר הגלם לפיו נערך החישוב.

התובעת הסתמכה להוכחת טענתה בדבר היקף המעילה על שלושה: חסר בתקבולים שהתקבלו בחשבון הבנק של החברות לעומת הסכומים שהיו אמורים להתקבל (קרי: הפרש בין תשלומי השוכרים שהתקבלו אצלה בפועל לבין החיובים שהיה עליהם לשלם על פי ההסכמים עם החברות, ובהתאם – החשבוניות שהוצאו; תצהיר חוקר פרטי שתחקר אותם שוכרים שהיה חסר בהפקדות מהם בחשבון הבנק של החברות ביחס לסכומים שהיו אמורים להתקבל מהם; וחו"ד רואה החשבון שאישרה את סכום המעילה.

הראייה הראשונה עליה הסתמכה התובעת בקביעת סכום המעילה הייתה ההפרש שהיא מצאה בין התקבולים שהתקבלו בחשבון הבנק של החברות לבין החיובים שהיו צריכים להתקבל על פי התחייבויות השוכרים כלפי החברות ובהתאם החשבוניות שהוצאו. העובדה שלא התקבלו אצל החברות תשלומים שהשוכרים היו אמורים לשלם על פי ההסכמים שלהם עם החברות, אין פירושה כי השוכרים אכן שילמו סכומים אלה, שהיה עליהם לשלם, או כי הנתבעת נטלה אותם לכיסה. אפשר כי אותם שוכרים לא שילמו אותם סכומים, בין היתר בחסות כשלי גבייה של החברות או אי סדרים אצלן. לפיכך אין בעצם החסר כדי להצביע על כך שהסכומים החסרים נגנבו על ידי הנתבעת.


הראייה השנייה עליה מסתמכת התובעת היא עדותו של החוקר הפרטי, מר משה מקובסקי, ביחס לאותם סכומים ולפיה הוא נפגש באופן אישי עם בעלי עסקים בקניון, חקר אותם בקשר לתשלומים וכימת את הסכום מ"תקבולים ששולמו אך לא התקבלו". כאמור, העובדה שאותם שוכרים הצהירו בפני החוקר הפרטי כי שילמו סכומים במזומן ומבלי שהיו בידם אסמכתאות לתשלום, אין בה די כדי להוכיח כי השוכרים אכן שילמו את הסכומים כנטען על ידם.

יתר על כן, ההודעות שמסרו השוכרים לחוקר הפרטי הן בבחינת עדות מפי השמועה, שאין בהן כדי להוות ראייה לאמיתות תוכנן. על התובעת היה מוטל, אם רצתה להוכיח את תוכן ההודעות, לזמן את השוכרים לעדות, ולאפשר לנתבעים להעמיד את עדויותיהם במבחן החקירה הנגדית.

הנתבעים התנגדו, מתחילה ועד סיום, להגשת ההודעות ללא חקירת השוכרים, התנגדותם התקבלה, ובכך ניתנה לתובעת האפשרות לבקש לזמן אותם עדים, אך היא לא עשתה כן.
ראה: החלטה בפרוטוקול הדיון מיום 25.4.10 עמ' 62 ש' 3-13 לפרוטוקול.
פרוטוקול הדיון מיום 11.5.10 עמ' 80 ש' 19-23 והחלטה בעמ' 81 ש' 5-10 לפרוטוקול.

הראייה השלישית עליה מבקשת התובעת להסתמך לגבי יתרת סכום המעילה הנטען היא חוות דעת רואה החשבון. מומחה אינו עד לעובדות אלא למסקנות בתחום מומחיותו, ואין מניעה שיתבסס על עובדות הנמסרות לו על ידי אחרים, בעל-פה או בכתב. ואולם, על בעל הדין להוכיח, בנפרד, מבחינה עובדתית, את העובדות המונחות בבסיס חוות הדעת, שאחרת נשמט היסוד למסקנה שבחוות הדעת.

התובעת לא הגישה, בין במצורף לחו"ד המומחה, ובין בתצהיר נפרד, את החומר הגולמי עליו התבסס המומחה.

על-פי חוות דעתו בדק המומחה את חשבונותיה של הנתבעת ומצא הפקדות של המחאות בסך כולל של 851,766 ₪ (סעיפים 2, 3 ו- 6 בפרק ב', בעמ' 6 לחוות הדעת ונספח א' לחוות הדעת). סכום זה אין בו כדי לבסס את סכום המעילה הנטען על ידי התובעת בסך 1,568,613 ₪. שנית, מדובר בהפקדה של המחאות ולא בכספי המזומן שנטען כי שולמו אך הם חסרים.

בסעיף 4 בפרק ב' בעמ' 6 לחוות הדעת צוין כי קיימת אפשרות בסבירות גבוהה כי בחשבונותיה של הנתבעת הופקדו סכומים נוספים במועדים אשר לגביהם טרם התקבלו תדפיסי התנועות בחשבון, ואולם, עד למועד ההוכחות, יכלה התובעת לבדוק כל דפי חשבון שרצתה, וממילא אין אלא להסיק כי לא נעשו הפקדות נוספות לחשבונות הנתבעת.

כמו כן קיבל רואה החשבון מהתובעת שיק אחד שלכאורה בוצע בו ניכיון שיקים. בעקבות זאת נקבע בחוות הדעת בסעיף 9 לפרק ב' בעמ' 6 כי מכך נובע כי מלבד ההמחאות שהנתבעת הפקידה לחשבונותיה קיימים מזומנים והמחאות נוספות שגנבה אך לא הפקידה בחשבונות. הנתבעת מכחישה טענה זו, וגרסתה לא נסתרה.

עוד צוין בחוות הדעת כי חלק מהדיירים מנהלים הנהלת חשבונות חד צידית או מנהלים רישומים על בסיס מזומן וחלקם אף לא מנהל רישומים כלל. לכן "לא ניתן היה לאמת כל הסכומים מול מסמכי הנהלת החשבונות. כמו כן כפי שנמסר לי, חלק גדול מכספי הדיירים שנגנב שולם במזומן" (סעיף 7 בפרק ג' בעמ' 6 לחוות הדעת).
בסעיף 8 בעמ' 7 לחוות הדעת מפורטים הסכומים שהשוכרים טענו בפני החוקר הפרטי כי שילמו אותם במזומן, ובסעיף 9 בעמ' 8 לחוות הדעת נקבע כי סכומים אלה מסתכמים ב- 460,102 ₪ "מבלי שהוצגו נתונים מאמתים מן הדיירים המפורטים בסעיף 8 לעיל".

התובעת טוענת כי הנתבעת נהגה לקבל סכומים במזומן, לומר לשוכרים כי תוציא קבלה ותמסור להם אותה מאוחר יותר, אך לא המציאה להם קבלות. הנתבעת מכחישה טענה זו. תמוה ששוכרים משלמים סכומי עתק במזומן מבלי לקבל ולו "פתק" על ביצוע התשלום. מכל מקום, כאמור, התובעת לא זימנה אותם שוכרים לעדות על מנת שניתן יהיה לשמוע מהם גרסה לפיה שילמו סכומים אלה במזומן מבלי לקבל אסמכתא כלשהי, ולהתרשם מנכונות גרסתם. התובעת אף לא ניסתה לזמן אותם שוכרים לעדות, ואף לא את חלקם או מי מהם.

התובעת טוענת כי אין לתת אמון בגרסת הנתבעת שהכחישה את סכומי המעילה מעבר לסכום שבו הודתה ובגינו ניתן פסק הדין החלקי, הן משום נסיבות העניין והן משום ששינתה גרסתה ביחס לסכומי המעילה. ראשית, אף אם אין לתת אמון בגרסת הנתבעת, אין בכך כדי להשלים את החסר שבראיות התובעת הנחוצות על מנת להוכיח כי המעילה נעשתה בסכומים שמעבר להודאת הנתבעת, ומה שיעורם. שנית, בחקירתה הראשונה של הנתבעת בידי החוקרים הפרטיים, הטיחו בה כי בידיהם שיקים שלה שהופקדו בחשבונות החברות, על סך של 850,000 ₪, והיא הודתה במעילה בסכום האמור, אולם, עוד באותו יום, כאשר הציגו לה 7 שיקים נוספים, מסרה כי לגבי אותם 7 שיקים, בסך כולל של 100,674 ₪, היא אינה בטוחה שלקחה והפקידה אותם, אך אם יתברר שגם אותם לקחה – היא תחזיר גם סכומים אלה לחברות. מכאן, שהנתבעת לא הכחישה נטילת אותו סכום. גם לגבי נטילת כספי המזומן, תחילה הודתה הנתבעת שנטלה סכום של 57,200 ₪ ולאחר מכן הודתה בסכום של 85,557 ₪, אך היא הסבירה זאת בכך שכשנחקרה במשטרה, בדקה את המסמכים, ומצאה שלקחה סכום נוסף כאמור לעיל. אין מדובר בשינויי גרסה שיש בהם כשלעצמם לפגוע במהימנות גרסתה, וכאמור, אף אם כך הדבר, אין בכך כדי להשלים כנדרש את ראיות התובעת לעניין זה.

בנסיבות אלה, לא הוכיחה התובעת את סכום הפרש המעילה הנטען על ידה.

לפיכך, דין התביעה ברכיב של יתרת סכום המעילה – להידחות.

יתרת רכיב התביעה בגין הוצאות .
התובעת טוענת כי לצורך בירור המעילה נגרמו לה הוצאות כמפורט לעיל בסך כולל של 67,375 ₪, וכי על הנתבעת לשאת בסכום זה.

הנתבעת טוענת כי הוצאות אלה הוצאו על ידי התובעת לשם בירור החבות ושיעור הפיצוי שהיא חבה בו כלפי המבוטחות, ולפיכך היא אינה זכאית לתבוע אותו מהמזיק, הנתבעת לעניינינו, בתביעת שיבוב.

בנוסף טוענת הנתבעת כי לא היה צורך בבירור כלשהו שכן היא שיתפה פעולה, מסרה הודעות מפורטות והודתה בסכום המעילה.

כמו כן טענו הנתבעים כי סכום ההוצאות מוגזם.

אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי מאחר והיא שיתפה פעולה עם החוקרים הפרטיים, מסרה הודעה מפורטת והודתה בסכום המעילה כאמור בפסק הדין החלקי, לא היה מקום לבירורים מצד התובעת. הנתבעת לא באה מיוזמתה להתוודות על המעשים שעשתה. הפרטים שמסרה באו בעקבות החקירה שנפתחה באמצעות החוקרים הפרטיים.

כתב התביעה על פי כותרת "מהות התביעה" הוגש לא רק מכוח זכות התחלוף אלא גם בעילה נזיקית. משהתברר שאירעה מעילה, לא הייתה ברירה בידי התובעת אלא לעשות בירורים לצורך בדיקת החבות והיקף התגמולים שעליה לשלם. אמנם, לתובעת לא קמה זכות לקבלת שיפוי בגין הוצאות אלה במסגרת זכות התחלוף, אולם מכוח דיני הנזיקין, מדובר בנזק שנגרם לה, שעל הנתבעת היה לצפות כי יתרחש בעקבות מעשיה, ולפיכך עליה לפצות את התובעת בגינו.

לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת את סכום ההוצאות בסך 67,375 ₪, בהפחתת 10,000 ₪ ששילמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל על ידי הנתבעת.

התביעה נגד הנתבע .
כתב התביעה המקורי הוגש נגד הנתבעת בלבד, והנתבע הוסף בכתב התביעה המתוקן.

התובעת טוענת כי הנתבע חב בגין תגמולי הביטוח ששולמו בשל המעילה באשר הוא ידע על המעילה בעת שנעשתה, נהנה מפירותיה, בין היתר בפרנסת המשפחה, בתשלום ההוצאות המשפחתיות, ובכיסוי יתרת חוב משכנתא. בנוסף מבקשת התובעת להשתית את התביעה נגד הנתבע על קונסטרוקציות מכוח חוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 וחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973.

הנתבע והנתבעת טוענים כי לנתבע נודע לראשונה על המעילה רק ביום 22.1.06. כן, לטענתם, הנתבעת לא השתמשה בכספים לצרכי המשפחה והנתבע לא נהנה מכספים אלה. התובעת, שמקבלת לטענתה טיפול פסיכולוגי, רכשה בכספי המעילה בגדים לעצמה ולביתה הפעוטה, אותם ואת מחיריהם הסתירה מהנתבע, וברבים מהם לא נעשה, בסופו של דבר, כל שימוש.

הנתבע והנתבעת נישאו ביום 23.3.97, ומתחילת חייהם המשותפים נהגו הפרדה רכושית. לתובעת היו חשבונות בנק שלה בלבד, ולנתבע - חשבון בנק שלו בלבד.

כן עולה מחומר הראיות כי הנתבע נשא בכל הוצאות הבית והמשפחה, והנתבעת השתתפה בהוצאות אלה בסכומים של 3,900 ₪ – 4,900 ₪ לחודש. סכומים אלה נקבעו בין הנתבע לנתבעת בהתחשב במשכורת אותה הרוויחה והיא העבירה אליו סכומים אלה כל חודש. לכן, בנסיבות העניין במקרה דנן, יש לומר כי סכומים אלה הועברו ממשכורתה של הנתבעת ולא מהמעילה.

לא רק שמתחילת הנישואים נהגו הנתבע והנתבעת הפרדה רכושית, כאמור לעיל, אלא שבעקבות משבר בחיי הנישואים, בשלהי שנת 2000 – תחילת 2001, חתמו ביום 7.2.01 על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין ביום 26.2.01.

בנוסף הוכח שמוצרי בית שונים (מכונת כביסה, מכונת ייבוש) שהנתבעת "הודתה" כביכול לפני החוקרים הפרטיים בחקירתה על ידם, כי רכשה בכספי המעילה, לא נרכשו על ידה אלא על ידי הנתבע.

הנתבעת טוענת כי בהודעתה לפני החוקרים הפרטיים מסרה כי רכשה את המוצרים האמורים מכספי המעילה משום שהייתה בלחץ רב מההאשמות שהועלו נגדה, הצעקות והאיומים כי תישלח לבית הסוהר, וכן מחמת הבושה להודות כי הכספים שימשו אותה לרכישת כמויות עצומות של בגדים לה ולביתה הפעוטה. אין מחלוקת שבשלב כלשהו של החקירה פרצה הנתבעת בצעקות ועזבה את החדר. רק לאחר שהממונה עליה, מר דוד בן משה, הרגיע אותה, הסכימה להמשיך בחקירה.

התובעת טוענת כי למעט דקות ספורות בתחילת החקירה, הייתה הנתבעת רגועה.

ממהלך חקירתה של הנתבעת בידי החוקרים הפרטיים עולה כי החקירה הייתה קשה והנתבעת הייתה נסערת, ואף עזבה את החדר והתכוונה ללכת לביתה, אך חזרה בה לאחר שיחה עם מר בן דוד. כמו כן, כאמור, הוכח שהמוצרים שהנתבעת מסרה כי רכשה אותם, לא נרכשו על ידה אלא על ידי הנתבע. כן הוכח כי הנתבע הוא שנשא בכל הוצאות הבית האחרות.

גם ביחס למועד בו נודע לנתבע על המעילה אני מקבלת את גרסת הנתבעים. כעולה מחומר הראיות, עבד הנתבע בעבודה אחת עיקרית, ובמקביל בעבודות נוספות, במאמץ לפרנס את המשפחה ככל יכולתו. הנתבע ניהל את הוצאות הבית באופן קפדני ובלתי בזבזני. בני הזוג לא הרבו לרכוש דברים, לנסוע או לבלות, ואין סימן וזכר לסכומי המעילה באורח חייהם.

הן הנתבע והן הנתבעת העידו, ועדותם לא נסתרה כי נודע לנתבע מהנתבעת, על המעילה, ביום 22.1.06. גם בחקירתה על ידי החוקרים הפרטיים נוקבת הנתבעת במועד זה, למעט אמירה אחת לפיה נודע לנתבע על המעילה "בתחילת ינואר", שהנתבעת העידה כי נבעה מהלחץ בו הייתה נתונה.

בנסיבות העניין, לאור העדויות החד משמעית והעקביות של הנתבעת והנתבע בעניין זה, בהתחשב בכך שגם בחקירתה על ידי החוקרים הפרטיים מסרה הנתבעת כי רק ביום 22.1.06 נודע לנתבע על המעילה, ובכך שהנתבעת "הודתה" בפניהם על רכישת חפצים שהתברר כי לא רכשה, אני מקבלת את גרסת הנתבעים בעניין זה.

גם הטענה לפיה שימשו כספי המעילה לתשלומי המשכנתא התבררה כלא נכונה. הוברר כי הנתבע נשא כל העת לבדו, בתשלומי המשכנתא, וזאת מהכנסות שלו.

אשר על כן, נדחית התביעה נגד הנתבע .

התביעה נגד הבנק .
התובעת טוענת כי זכויות החתימה בחשבונות של החברות בבנק היו חתימה של שני מורשי חתימה מרשימה א' בצירוף חותמת החברה או שמה המודפס, בכל סכום מעל 50,000 ש"ח, ובסכומים שמתחת ל- 50,000 ₪ - חתימת אחד ממורשי החתימה מרשימה א' יחד עם חתימתו של אחד ממורשי החתימה מרשימה ב', בצירוף חותמת החברה או שמה המודפס.
שמו של מר דוד בן משה הופיע ברשימה ב'.
שמה של הנתבעת לא נכלל באף אחת מהרשימות.

לטענת התובעת, כיבד הבנק, שלא כדין, בקשה שנשלחה אליו על ידי הנתבעת ביום 18.12.05, בה התבקשה דחיית מועד פירעון של שתי המחאות של הנתבעת, בסך כולל של 100,000 ש"ח שהופקדו בחשבון החברה (סעיף 26.4 לכתב התביעה ונספח ט' עמוד ראשון לתצהיר מר דוד בן משה (ת/4)), למועד פירעון נדחה ליום 28.2.06.

כן כיבד הבנק, לטענתה, שלא כדין, שתי בקשות דומות נוספות, שנשלחו אליו על ידי הנתבעת ביום 19.1.06, האחת כוללת בקשה לדחות פירעון של 5 המחאות בסך כולל של 250,000 ₪ ליום 31.3.06, והשנייה כוללת בקשה לדחות מועד פירעון של 14 המחאות בסך כולל של 740,000 ₪ (סעיף 26.5 ו- 26.6 לכתב התביעה, ועמ' שני ושלישי לנספח ט' לתצהיר מר דוד בן משה).

על-פי עדותה של הנתבעת, החל מתחילת עבודתה בחברה, נעשתה גריעה או דחייה של פירעון המחאות מעותדות שנמסרו לבנק למשמורת באותו אופן, היינו במכתב שיצא מהנהלת החשבונות של החברות בפקס לבנק. כאמור, קודמתה בתפקיד עזבה עוד לפני שהנתבעת התקבלה לעבודה, ולא נערכה ביניהן חפיפה. על-פי עדותה של הנתבעת, מי שקיבלו אותה לעבודה היו הגב' ליס ומר בן משה, והאחרון הוא גם זה שהנחה אותה לשלוח מכתבים כאמור כדי לדחות מועד פירעון של שיק מעותד או לגרוע אותו. כן העידה שמר בן משה עצמו נהג לשלוח מכתבים עם בקשות דומות באותו אופן.

מר בן משה אישר שהוא עצמו נהג באותה דרך כשביקש לדחות פירעון של המחאות מעותדות. עם זאת העיד כי כיבוד ההודעה על ידי הבנק היא מעשה בלתי תקין מצדו של הבנק. לשיטתו, היה על הבנק לסרב לבקשה.

בבנק טופלו בקשות (של כלל לקוחות הסניף) לדחיית מועד פירעון של המחאות מעותדות או גריעתן והשבתן ללקוחות על ידי הגב' אירנה קוגן, שלא הייתה הרפרנטית האחראית על הטיפול בחברות. זו העידה כי כלל לקוחות הסניף נתנו הוראות בדבר דחיית פירעונן של המחאות מעותדות או גריעתן באותו אופן, על ידי משלוח פקס. כן העידה כי כך נהגו גם החברות, וזאת עוד טרם שהנתבעת החלה לעבוד אצלן, וכי אנשי הכספים ומנהלי החשבונות מטעם החברות נהגו להתקשר לסניף ולוודא שהוראותיהם התקבלו. על-פי עדותה בקשות לדחיית פירעון של המחאות מעותדות שנמסרו למשמורת הינן דבר שבשגרה ונעשות על ידי גופים מסחריים חדשות לבקרים.

מכל האמור לעיל עולה כי מדובר בנוהג שהיה מקובל בבנק, ושהחברות עצמן, נהגו לפיו משך שנים, ומעולם לא טענו נגדו דבר.

התובעת לא הצביעה על הוראה כלשהי בהסכם שבינה לבין הבנק ובו הוראה לפיה יש צורך בחתימת בעלי זכויות החתימה על מנת לדחות פירעון של שיק מעותד. מאחר ודחייה או גריעה של שיק אינן מפחיתות סכומים מהחשבון, שכן כספי השיק עדיין לא נכנסו לחשבון, אין מדובר בפעולה שמצריכה חתימתם של מורשי החתימה.

נוסף לטענה שלעיל בדבר ביצוע פעולות שלא כדין, ללא חתימת מורשי החתימה, טוענת התובעת כי אילו התריע הבנק בפני התובעת על דחיית הפירעון של השיקים, היה מונע את המשך המעילה. אינני מקבלת את הטענה. ראשית, ככל שכוונת התובעת היא שהבנק יכול היה לראות שהנתבעת מפקידה שיקים אישיים שלה, הרי שעל-פי עדותה של הגב' קוגן, היא אף לא הכירה את שם משפחתה של הנתבעת, וממילא לא יכלה לזהות אותו, אף אילו היה פירוט של שמות מושכי השיקים שמבוקשת לגביהם דחייה או גריעה. שנית, אין לצפות מבנק, המקבל מגופים מסחריים בקשות רבות לדחיית פירעון שיקים וגריעתם כי ינהל מעקב על מנת לזהות דפוס העלול להעלות חשש למעילה אצל לקוח של הבנק. לבסוף, הפקדות השיקים האישיים של הנתבעת ומאוחר יותר, כאשר הגיע מועד פירעונן, הגשת בקשות לדחיית הפירעון נעשו זמן רב לאחר שהמעילה כבר נעשתה. לכן, בהתחשב, בין היתר, במועדי הבקשות נשוא התובענה, אף אילו התריע הבנק בפני החברות על הבקשות, לא היה בכך כדי למנוע את המעילה.

בנוסף לאמור לעיל, בתביעת שיבוב רשאי הנתבע להעלות כנגד המבטחת כל טענה העומדת לו כנגד המבוטח, ובעניינינו, רשלנות רבתי מצד החברות בקבלתה של הנתבעת לעבודה אצלן, ובמיוחד בתפקיד מנהלת חשבונות, המקבלת שיקים וכספים במזומן עבור החברות, וכן בהיעדר כל בקרה ופיקוח על עבודתה. הגב' ליס ומר בן משה קיבלו את הנתבעת לעבודה על סמך ראיון, מבלי לעשות בדיקות נוספות כלשהן, וכך שכרו כמנהלת חשבונות המקבלת לידיה כספים כאמור לעיל, את הנתבעת שהורשעה בעבר בשליחת יד בכספים שהיו מופקדים בבנק בו עבדה. נוסף על כך, לרשות הממונים על הנתבעת עמדו דו"חות שהיו מאפשרים להם בקרה על עבודתה, אך הם הותירו גם את מלאכת הבקרה על הנתבעת, בידי הנתבעת.

לאור כל האמור לעיל דין התביעה נגד הבנק – להידחות.

פסיקתא .
לאור כל האמור לעיל:
בנוסף לפסק הדין החלקי, תשלם הנתבעת 1 לתובעת, סך של 57,375 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל על ידי הנתבעת.
כן תשלם הנתבעת 1 לתובעת, בגין הסך דלעיל, את החלק היחסי של הוצאות האגרה ושכ"ט עו"ד.
התביעה נגד הנתבע 2 והנתבע 3 – נדחית.
התובעת תשלם לנתבע 2 ולנתבע 3 (לכל אחד מהם) הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ (סה"כ 50,000 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח חסר

  2. ביטוח יתר

  3. ביטוח צאן

  4. ביטוח מעילה

  5. ביטוח מכולה

  6. ביטוח רבדים

  7. ביטוח שיטפון

  8. ביטוח מבנה עסק

  9. ביטוח טוטל לוס

  10. ביטוח צמחי נוי

  11. ביטוח נזק בזדון

  12. ביטוח תאונת מטוס

  13. ביטוח מוות ממחלה

  14. ביטוח נזקי ריסוס

  15. חוזה ביטוח משנה

  16. ביטוח נזק בהובלה

  17. ביטוח אובדן מטען

  18. ביטוח אובדן שעון

  19. ביטוח פיצוץ בצנרת

  20. ביטוח תאונה ביוון

  21. ביטוח אשפוז חו''ל

  22. ביטוח הגנה משפטית

  23. ביטוח חפצי אומנות

  24. ביטוח משלים תביעה

  25. ביטוח תאונה עצמית

  26. ביטוח תאונה בהודו

  27. ביטוח אובדן רווחים

  28. ביטוח אובדן הכנסות

  29. ביטוח ימי התיישנות

  30. ביטוח תאונה בברזיל

  31. התיישנות כפל ביטוח

  32. ביטוח תאונה בתאילנד

  33. ביטוח אובדן תכשיטים

  34. ביטוח פיצוצים בצנרת

  35. ביטוח תאונה במתכוון

  36. ביטוח אובדן יהלומים

  37. התיישנות ביטוח ימי

  38. ביטוח גלישה ממצוקים

  39. ביטוח דירה מפני גשם

  40. ביטוח הסעה בשכר

  41. ביטוח צינתור בחו''ל

  42. התיישנות ביטוח רכוש

  43. התיישנות מקרה ביטוח

  44. ביטוח נזקים סופת ברד

  45. ביטוח גילוי מחלה קשה

  46. אי עמידה בחובת ביטוח

  47. ביטוח ימי חסר במטענים

  48. ביטוח עסק מספר עובדים

  49. ביטוח נזק תיבת הילוכים

  50. התיישנות ביטוח 3 שנים

  51. התיישנות תגמולי ביטוח

  52. ביטוח תאונה בניו זילנד

  53. אי תשלום ביטוח פנסיוני

  54. התיישנות ביטוח אחריות

  55. ביטוח אירוע רפואי חמור

  56. התיישנות חבות מעבידים

  57. ביטוח דירה שאינה תפוסה

  58. ביטוח אובדן רכוש בהעברה

  59. ביטוח נזקי טבע מי גשמים

  60. ביטוח פציעה במהלך אימון

  61. התיישנות בתביעות ביטוח

  62. אחריות להעדר כיסוי ביטוחי

  63. ביטוח נזקים שנגרמו בזדון

  64. ביטוח תאונה בדרום אמריקה

  65. ביטוח נזקים למטען בהובלה

  66. ביטול ביטוח עקב אי תשלום

  67. התיישנות ביטוח נזקי צד ג

  68. התיישנות תביעת כפל ביטוח

  69. העברת תיק ביטוח ללא תמורה

  70. אי העברת פרמיית ביטוח במועד

  71. התיישנות מיום מקרה הביטוח

  72. ביטוח עבודות קבלניות חריגים

  73. ביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח

  74. התיישנות תביעת חבות מעבידים

  75. התיישנות תביעת ביטוח 3 שנים

  76. ביטוח ברשות לעת זקנה ושאירים

  77. הודעה על מקרה ביטוח בזמן אמת

  78. התיישנות מקוצרת תביעות ביטוח

  79. אזעקה לא תקינה בעסק האם יש ביטוח

  80. אי ידיעת המבוטח על ביטולו של הביטוח

  81. ביטוח הרחבת כיסוי תכשיטים מחוץ לדירה

  82. חיוב בתשלום על גרירה למרות קיומו של ביטוח

  83. סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח כותרתו "הקטנת הנזק"

  84. ביטוח המזכה בהחזר הוצאות רפואיות שנגרמו בשל ארוע לב

  85. תחולת סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח, העוסק בפטור מוחלט של המבטחת

  86. סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח - זכות לפטור מתשלום חלקי של תגמולי הביטוח

  87. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון